מלחמת הבורים בבריטים בדרום אפריקה

המלחמה הדרום אפריקאית

כתב: גילי חסקין; ‏‏02/11/2023

תודה לגדעון ביגר ולאבי שפיר על הערותיהם

ראו קודם: תקופת השלטון הבריטי בדרום אפריקה.

ראו גם: דרום אפריקה הקדומה ; דרך הגנים הדרום אפריקאית, קייפטאון, הקארו הדרום אפריקאי , לסוטו

מושבת הכף ההולנדית

ראו גם: הקולוניאליזם המאוחר

קובץ זה חשוב יכול להביא תועלת בטיול לדרום אפריקה

"מלחמת הבורים", הוא כינוי לשתי מלחמות שניהלו הבריטים בדרום אפריקה בשנים 1880 עד 1902 (וביניהן הפוגה של שמונה שנים), כנגד הרפובליקות העצמאיות שהקימו המתיישבים הבורים (איכרים פרוטסטנטים, שמוצאם בהולנד, צרפת וגרמניה, אשר התיישבו בדרום אפריקה החל מהמאה ה-17) בדרום אפריקה, מצפון למושבת הכף הבריטית – הרפובליקה הדרום אפריקאית (טרנסוואל) ומדינת אורנג' החופשית. המלחמה נקראה באופן רשמי "המלחמה האנגלו-בורית", משום שנתפסה כמלחמה בין הלבנים לבין עצמם. אך מכיוון שהיה בה מעורבות גם של לא לבנים, בשנת 1994 שונה שמה, ל"מלחמה הדרום אפריקאית" . בדרך כלל, המונח "מלחמת הבורים" מתייחס ל"מלחמת הבורים השנייה" (1899-1902), שהייתה הממושכת והקשה מבין העימותים הצבאיים בין הבורים לאימפריה הבריטית.

רקע

הבורים (לבנים ילידי אפריקה, שראו את עצמם כבני לאום חדש – אפריקאנס), שלא רצו להמשיך ולחיות במושבת הכף שהפכה להיות בריטית, היגרו לפנים הארץ, במטרה להקים להם מדינה, בה יוכלו לקיים את אורח חייהם המסורתי. היה זה עשור של נדודים, שזכה לשם "הטרק הגדול" והפך להיות לאירוע מכונן בלאומיות האפריקנרית.

חוואים בורים החלו לעזוב את אזור קייפטאון בתחילת המאה ה 18, כמאה שנה לפני שהבריטים השתלטו על אזור הכף והפכו אותו למושבת כתר בריטית ב-1806 כחלק מהתוכנית  האימפריאלית שלהם, בדרך למזרח הרחוק ובעיקר הודו , שהיא היהלום שבכתר.

החוואים הבורים עזבו את אזור קייפטאון כבודדים בתנועה שנודעה בשם trek boers. הסיבה המרכזית לעזיבה הייתה המדיניות הדיקטטורית בה ניהלה החברה ההולנדית של הודו המזרחית את עניינה. היא רדתה בחוואים, אותם היא הביאה לכייף מהולנד כשלושים שנה לפני כן. החוואים נעו בעיקר לכיוון מזרח ובאמצע המאה ה 18 הם הגיעו לקו העימות עם בני הקוזה כ 1200 ק"מ מזרחה לקיפטאון. כאשר הבריטים השתלטו על הכייף ב1806 הם הבינו שיש להם נתינים בורים המפוזרים ספורדית הרחק מקייפטאון. לצורך זה הם הקימו מרכזי שלטון בג׳ורג ב- 1811 ובפורט אליזבת ב 1820. בשנה הזו הם גם הביאו מאנגליה כ- 5000 איש, אישה וילד, שהם הגרעין הראשון של לבנים דוברי אנגלית בדרום אפריקה. הם העלו אותם כהתיישבות ספר בקו העימות עם הקוזה, לצדם של חוואים בורים שחיו שם בעימות מזוין עם הקוסה (Xosa) מזה כ-70 שנה. לצורך ייצוב קו העימות הזה, הם גם פתחו בסבב של מלחמות מסודרות בין צבא בריטי לקוזה- 8 סבבים עד 1888.

ב-1834 הועבר חוק בפרלמנט הבריטי שביטל את העבדות כהליך חוקי בכול רחבי האימפריה הבריטית. הבורים ראו בזה את הקש ששבר את גב הגמל והחליטו לצאת למסע הגדול שלהם צפונה בחיפוש אחרי ״הארץ המובטחת״: חיים פשוטים של עובדי אדמה עצמאיים בצמוד לדתיות הקלוויניסטית שלהם ושאף אחד לא יכפה עליהם שוויון זכויות לעובדים שלהם אותם הם ראו כ beings אבל בשום אופן לא human being על פי החלוקה התאולוגית של בני נוח לשם חם ויפת.

המסע ערך כשלוש שנים תוך כדי התנגשויות אלימות עם בני שבטים שחורים בהם הם נתקלו בדרכם צפונה.

ב-1852 הגיעו כמה אלפי משפחות בוריות להסכם עם השלטון הבריטי על הכרה בעצמאותו של האזור שמצפון לנהר ואל ואל (Vaal, נהגה "פָאל"),, שטח שנקרא 'טרנסוואל' (Transval), כלומר, מעבר לוואל). ב-1856 הכריזו הבורים על שטח טרנסוואל (Transval) כרפובליקה, בשם 'הרפובליקה הדרום אפריקנית' (בהולנדית: Zuid-Afrikaansche Republiek – ZAR, שם שאין לבלבל בינו לבין רפובליקת דרום אפריקה – היא מדינת דרום אפריקה המודרנית). ידועה גם בשם "רפובליקת טרנסוואל", כבירת המדינה הוכרזה העיר פרטוריה.

במקביל, הכירו הבריטים בעצמאות האזור שבין הנהרות ואל ואורנג', שם הוקמה "מדינת אורנג' החופשית" (Orange Free State -OFS). הבריטים באותה עת לא גילו עניין רב בטריטוריות החדשות.

הבורים קיימו את אורח חייהם המסורתי בשתי הרפובליקות העצמאיות שלהם, שמרו על ההפרדה הגזעית והמשיכו לנצל את האפריקאים בחוות החקלאיות. למשל שנים נדמה היה שרפובליקות אלו יתפתחו לכלל מדינות עצמאיות, למרות שלא היה להן כל בסיס תעשייתי. מדינות הבורים כמעט ולא סחרו עם העולם בעשורים הראשונים לקיומן. שתיהן היו רחוקות מדי מהחופים ומערי הנמל וממילא כמעט ולא היו מסוגלות לייצר עודפים ליצוא. למעשה, שתי הרפובליקות התבססו על חקלאות לצרכי קיום וכמעט שלא קיימו כלכלה המבוססת על טבע ושוק. כוח העבודה שלהם היה מורכב מגברים שחורים, שבילדותם נחטפו לעבדות[1].  .

ראו בהרחבה: מושבת הכף הבריטית

הגורמים למלחמה

בשנות ה-50 של המאה ה-19, נראה היה שהבריטים ויתרו על שליטה פוליטית ישירה, באזורים הפנימיים של דרום אפריקה. אך לקראת שנות ה-70 הם אימצו מדיניות של פלישה רבתי, ליבשת אפריקה כולה. היו לכך כמה סיבות: בעבר שררה גישה רומנטית, שגרסה כי שאיפתם של הבריטים לאחד את האזור תחת שלטונם, נבעה הן מאמונה שאיחוד זה הוא צעד רציונלי, שיתרום להתפתחות תרבותית ולקדמה והן מדאגה הומניטרית נוכח יחסם של הבורים לאפריקאים[2]. יתכן כי הניסיונות הבריטיים להשתלט על שטחי הבורים, נבע גם מהחזון האימפריאליסטי ליצור רצף טריטוריאלי בשליטה בריטית בחלק המזרחי של יבשת אפריקה, מהים התיכון בצפון ועד כף התקווה הטובה בדרום. באותה עת החלה תחרות אימפריאליסטית בין המעצמות האירופאיות על כיבוש ושליטה בשטחים באפריקה, ולבריטניה היה אינטרס אסטרטגי וכלכלי להבטיח את שליטתה על הנקודות האסטרטגיות ומשאבי הטבע העשירים של דרום אפריקה. שאיפתם של הבריטים לשליטה ישירה באזורים אלה, נועדה למנוע ממתחריהם גישה למשאבי המסחר[3].

ראו באתר זה: הקולוניאליזם המאוחר

אם כי סביר להניח שמה ששינה לחלוטין את התמונה, היה גילוי מרבצי ענק של יהלומים בשנת 1867 באזור קימברלי (Kimberely) גילוי ששינה לחלוטין את התמונה. מול העושר האגדי שהתגלה לפתחם, לא יכלו הבריטים להישאר אדישים[4]. מדינת אורנג' החופשית (ה-OFS) ראתה בכך גזל ביריוני, אולם נשיא הרפובליקה ג'והאנס בראנד (Johannes Brand) התנחם בפיצוי הקטן שקיבל על הסיפוח והשקיע אותו בפיתוח כלכלת המדינה. פיתוח מכרות היהלומים בקימברלי, ששכנה במרחק של 100 ק"מ מהבירה בלומפונטיין (Bloemfontein), הזניק את כלכלת המדינה. אולם גילוי מרבצי הזהב אדירים באזור ויטווטרסראנד (Witwatersrand), שברפובליקה הדרום אפריקאית (ZZAR) בשנת 1886, שינה את התמונה ובסופו של דבר, הוביל למלחמת חורמה בין הרפובליקות הבוריות והאימפריה. הבריטים ובמיוחד ססיל רודז (Cecil John Rhodes), ראש ממשלת הכף[5], לא היו מוכנים להשלים עם שליטתם של הבורים בטריטוריות החדשות, העשירות במחצבים.

רבבות של בריטים ומהגרים ממושבת הכף אל נהרו אל העיר יוהנסבורג, שנבנתה ו ברפובליקה הדרום-אפריקאית במרכז רכס הזהב וצמחה בקצב מסחרר. אוכלוסייתה צמחה במהירות עם נחשולי ההגירה של בהלת הזהב לכדי 100,000 באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19.

ZAR מצאה עצמה מארחת רבבות "אייטלנדרים" (Uitlanders) -נכרים באפריקאנס – שחורים ולבנים, כשהבורים נדחקים לשוליים. במיוחד הוטרדו הבורים מן המספר הגדול של העובדים השחורים, אותם ראו כגוזלים את מקורות תעסוקתם. הם חששו כי התהליך יהיה מלווה בביטולה או במיתונה של ההפרדה הגזעית, עליה מיאנו לוותר.

התפתחותה של תעשיית המכרות שינתה לחלוטין את מעמדה של דרום אפריקה בעיני הבריטים, שעד אז נבע בעיקר ממיקומה האסטרטגי על נתיב השיט מאירופה להודו – היהלום שבכתר האימפריה הבריטית. אנשי תעשיית המכרות כהפכו לקבוצת לחץ רבת השפעה, שצרכיה הפוליטיים היו שונים מאלו של התושבים הבורים.  מלכתחילה לא היתה ה-ZAR מסוגלת לבדה להתמודד עם פיתוח המכרות שבשטחה, עם גיוס ההון הרב הדרוש לשם כך ועם אספקת  כוח אדם חסר תקדים בהיקפו, שדרש את הרס החקלאות הלא לבנה כדי לאנוס את הגברים לעבוד במכרות, דבר שדרש התערבות של שלטון אימפריאלי. הבריטים זעמו על סירובה של ZAR להתאחד עם שאר המושבה בטריטוריה ולכונן פדרציה דרום אפריקאית, תחת ריבונותה של האימפריה. היא גם התקוממה נוכח סירובה של ה-ZAR להעניק זכויות אזרח שוות, למהגרים האנגלים הרבים, גם כשאלו הפכו לרוב.

התפתחותה של יוהנסבורג לעיר ענקית, שהתאפיינה בהילולות הימורים ובבתי מרזח, היתה לצנינים בעיניהם הקלוויניסטיות של הבורים. הענקת אזרחות לתושבים החדשים של ה-ZAR היתה הופכת את הבורים לזרים בארצם, חמישים שנה בלבד אחרי שגלו מרצונם ממושבת הכף, כדי להיות עצמאיים. הבריטים לעומת זאת, חששו מהתפתחותה מטאורית של יוהנסבורג, שאיימה לדחוק את קייפטאון ואת מושבת הכף ממעמד הבכורה שנהנו ממנו. גרמניה, שהחזיקה במושבה דרום-מערב אפריקה (נמיביה)[6], אותתה ל-ZAR, שהיא תשמח לשתף עמה פעולה ולחתור תחת ההגמוניה הבריטית באזור. מסיבות אלו, ראתה האימפריה הבריטית ב-ZAR, איום שיש להסירו[7].

מלחמת הבורים.

הבריטים טענו כי האוטונומיה הבורית פועלת באינטרסים החיוניים שלהם ולכן החלו לפעול להצרתה. גישה זו נתקלה בהתנגדות עזה מצדם של הבורים, שלא רצו לבוא שוב בעול הבריטי ולא רצו לוותר על העושר שנמצא באדמותיהם.

מרד שהחל ברפובליקה הדרום-אפריקאית, כנגד יוזמת הסיפוח הבריטית, התפתח לכדי מלחמת הבורים הראשונה (1880-1881). הצבא של הבורים היה מבוסס בעיקר על מיליציה של אזרחים מגויסים, שהקימו יחידות של קלעים רכובים בדרך כלל על בסיס אזורי-טריטוריאלי וקשרים אישיים. כמו כן כלל הכוח הבורי כמה אלפי מתנדבים ממדינות שונות באירופה (רובם מהולנד), שבאו לעזרת הרפובליקות הבוריות. בשלבי הפתיחה של המלחמה, כלל הכוח הבריטי בדרום אפריקה רק כמה עשרות אלפי חיילים, ולכן הם נדחקו למגננה על ידי הכוחות הבוריים, אשר נהנו מיתרון מספרי קל והיוזמה הייתה בידיהם.

אף שהבריטים, כצבא סדיר, היו חמושים בנשק אישי תקני יותר, הבורים לא סבלו מנחיתות בתחום הנשק הקל, משום שהנהגתם דאגה מראש לרכוש רובים באירופה והם שימשו את הלוחמים הבורים[8], בנוסף לרובי ציד ושאר כלי נשק אישיים שהביא עמו כל איכר מגויס. ככל שהתקדמה הלחימה, נעזרו הבורים יותר ויותר בנשק ותחמושת בריטיים, שנלקח שלל במהלך הקרבות ובהתקפות קומנדו על קווי האספקה הבריטיים[9].

תוך זמן קצר ניצחו הבורים את הבריטים בקרב מג'ובה (Majuba), ב-27 לפברואר 1881 והדפו אותם חזרה אל מושבת הכף[10]. הם הכריזו על עצמאותן המחודשת של הרפובליקות הבוריות ומינו את פול קרוגר (Gruger), ממנהיגי המאבק המזויין בבריטים, לנשיא הרפובליקה. הוא  ניסה להידבר עם הבריטים, אך ללא הועיל – הבריטים היו נחושים לספח את שטחי הבורים ולהפוך אותם לחלק מהאימפריה הבריטית. לדידם של הבורים, היה זה עוד מעשה של רמייה וגזל, בשרשרת העוולות של הבריטים כלפיהם[11].

העושר הגדול של המכרות היה פיתוי קורץ מדי לאימפריאליסטים הבריטים. בעלי המכרות שיתפו פעולה עם הבריטים ותמכו בקשר להפיל את הממשלה הבורית ולהחליפה בממשלה שתעשיית המכרות תוכל לכוון את צעדיה בייתר קלות. בשנת 1895 קשר ססיל רודס, ראש ממשלת הכף ואיל המכרות, קשר עם בעלי המכרות, כדי לעורר התקוממות של "אייטלנדרים" בריטים בוויטווטרסראנד, להפיל את השלטון ב-ZAR ולהעלות במקומו ממשלה שתהיה אוהדת יותר לאינטרסים של תעשיית המכרות. מיליציה של עריקים בראשות קפטן ד"ר לינדר סטאר ג'מיסון (Leander Starr Jameson), פשטה על האזור. המהלך, שבהיסטוריה נודע כ"פשיטת ג'מיסון", נכשל, אבל לקרוגר, מנהיג הבורים, היה ברור שמאחורי ג'מיסון עומדת הממשלה הבריטית של מושבת הכף, ושהרפובליקה הבורית בסכנה.

"פשיטת ג'מיסון" הביאה את המתח בין הבריטים והבורים לשיאו, ומלחמה נראתה בלתי נמנעת. מברק שקיבל קרוגר מן הקייזר הגרמני וילהלם השני חיזק את ידיו וברך אותו על "הצלחתכם לעמוד בפני תוקפנות פולשים זרים בכוחות עצמכם, ללא בקשת עזרה מכוחות ידידותיים". הבורים, וגם הבריטים, ראו בכך איתות ברור לנכונותה של גרמניה להתייצב לצד הבורים, אם תידרש[12].

התנגשות זו, הן של אינטרסים חומריים מובהקים והן של ערכים, האיצה וליוותה את החיכוך בין הבורים המקומיים  לבין הבריטים. בתוך זמן קצר גברו הסכסוכים בין הבורים, שנהנו מדעת הקהל העולמית לבין המתיישבים הבריטים החדשים, כאשר המתיישבים הבריטים נושאים עיניהם לממשלה הבריטית במושבת הכף לעזרה. הם זכו לגיבוי מלא מצדו של רודס, שממילא שאף להרחבת השליטה הבריטית ברחבי היבשת השחורה וראה את הרפובליקות הבוריות כעצם בגרונה של האימפריה. רודס זכה לגיבוי מלא של שר המושבות, ג'וזף צ'מברליין (Joseph Chamberlain), שהיה אימפריאליסט אגרסיבי ואשר אף הוא שאף להרחיב ככל האפשר, את האימפריה הבריטית. בשנת 1899 דרשו הבריטים, כי יינתן למאות אלפי הזרים הלבנים החיים באזור המכרות של הבורים, זכות הצבעה. קרוגר שהבין שהדבר מסכן את אורח חייהם של הבורים וכן את שליטתם במכרות הזהב שבשטחיהם. תגובתו הייתה לכרות ברית עם בת בריתו הטבעית – מדינת אורנג' החופשית (OFS) ודרש עמה את נסיגתם של הכוחות הבריטיים מהאזור. להבדיל מקרוגר, שפירש את הקונפליקט במונחים של מאבק לאומי בין הבורים לבריטניה, נשיא ה-OFS, מרתינוס סטיין (Martinus Stein), ראה בעימות, משום מאבק בין מעמד זעיר בורגני, המבקשים ממשל עצמי, המקדם את האינטרסים שלהם, ובין בעלי ההון, המחזיקים בהשקעות ענק בטריטוריה הדרום אפריקאית ומקדמים את האינטרסים שלהם, תוך שימוש במנגנון האימפריה. קרוגר ראה בתמיכתה של ה-OFS במלחמתה של ה-ZAR באימפריה, משום ביטוי לסולידריות לאומית בקרב הבורים. סטיין ראה בברית משום ביטוי לסולידריות פוליטית, בין רפובליקות חופשיות, היוצאות נגד כובש אימפריאלי[13].

ניסיונות פישור והידברות לא צלחו, וב- 11 באוקטובר ,1899 פרצה מלחמת הבורים השנייה (1899–1902)[14].

היה זה עימות צבאי בקנה מידה גדול בין האימפריה הבריטית, על כל עוצמתה ומשאביה, לבין הרפובליקות הבוריות. האחרונות היו הראשונות שהכריזו מלחמה. הן קיוו שהתקפת מחץ פתאומית, במעמקי מושבת הכף, תוביל לכניעת האימפריה. כמו כן הם קיוו, שעם פרוץ המלחמה, יתערבו המעצמות האירופאיות האחרות ובראשן גרמניה ויכפו על האימפריה הבריטית לכבד את ריבונותן של הרפובליקות הבוריות, אולם אלו הסתפקו בגינויים קולניים בלבד. [15].

מלחמת הבורים השנייה הייתה ארוכה יותר מקודמתה, והבורים מצאו מולם צבא בריטי מתוגבר וגדול יותר מזה שעמדו מולו בעבר. הלוחמים הבורים נהנו מכמה יתרונות משמעותיים על יריביהם הבריטיים : רובם למדו לירות היטב ולצוד כבר מגיל צעיר, ורכשו ניסיון צבאי בעימותים כנגד שבטים אפריקאים מקומיים, ולכן היו קלעים וצלפים מעולים (בניגוד לצבא הבריטי, שלא שם דגש על הכשרת חייליו כקלעים, אלא לאחר המלחמה). בנוסף לכך, רובם המכריע היו רכובים על גבי סוסים (למרות שלא ניתן לראות בהם "חיל פרשים", במובן המסורתי של המילה), בניגוד לבריטים, שרוב צבאם הורכב מחיל רגלים, ולכן נהנו מניידות גבוהה מאוד (יתרון שבא לידי ביטוי בעיקר בשלב ה"גרילה" של המלחמה). יש לזכור גם, שהמלחמה התנהלה ברובה הגדול בשטח הרפובליקות הבוריות, עובדה שהעניקה ללוחמים הבוריים היכרות מעולה עם תנאי הקרקע בזירת הלחימה, ואפשרה להם להסתמך על האוכלוסייה האזרחית הבורית לצורכי מודיעין ולאספקת צרכיהם הלוגיסטיים[16].חולשותיו של הצבא הבורי היו: חוסר תיאום, חוסר משמעת ואינדיבידואליזם מופרז.

בשלב הראשון של המלחמה, נחלו הבורים מספר הצלחות צבאיות ואף חדרו לשטח מושבת הכף הבריטית. אולם הצלחתם המסחררת של הבורים בראשית המלחמה, בלבלה את שליטי הרפובליקות. במקום למהר ולנצל את ההישג ולחתור לפשרה דיפלומטית, התפתו הבורים להאמין במקורותיו הנסיים של הניצחון, שהעידו, כביכול, על תמיכת האל במאבקם.  אך תוך זמן קצר והמלחמה שינתה את פניה והתנהלה בתוך השטחים הבוריים.

הבריטים הגיבו במכת נגד עוצמתית. שדה הקרב הוצף בכוחות גדולים. בדצמבר 1899, הביס המפקד החדש של הצבא הבריטי, הרוזן הורשיו קיצ'נר (Horatio Herbert Kitchener) את הכוחות הבורים (אפריקנרים) בשדה הקרב והדף אותם חזרה אל גבולות הרפובליקות. הוא הצליח להגיע להסדר עם מנהיגי הבורים, אולם ממשלת בריטניה הטילה וטו, כי שאפה למחוץ את המתיישבים האפריקנרים ולשלוט בכול רחבי דרום אפריקה[17]. האימפריה גמרה אומר לנקום את גאוותה הפגועה ולכן פרעה באוכלוסייה הבורית שנקלעה בדרכה. כך נופצה אשלייה של הבורים שמלחמה בין לבנים תתנהל במתינות יחסית. ביוני 1900 נכנעה העיר הבורית הגדולה האחרונה, פרטוריה, לצבא הבריטי.

האוכלוסיות הבוריות של מושבת הכף, שמספרן כמעט השתווה לזה של הרפובליקות הבוריות, נקרעו בין תחושת סולידריות ובין התביעה שיישארו נאמנים לאימפריה. כ-12,000 בורים ערקו ממשובת הכף והצטרפו לבורים הלוחמים. לעמת זאת, מספר כמעט שווה של בורים נמלטו מאימי המלחמה והכריזו על נאמנות לאימפריה[18].

כל עוד התנהלה המלחמה בנטאל ובארץ הכף – כלומר בתחומי האימפריה הבריטית- הייתה זו מלחמה רגילה. אבל אחר כיבוש הרפובליקות הבוריות, והתפוררות התנגדות הצבא הבורי "הסדיר", עברה המלחמה לתחומיהן של שתי המדינות הבוריות והחל מ-1901, החלו הבורים לנהל נגד הצבא הבריטי, מלחמת גרילה , שדרום אפריקה יפה לה, בשל שטחה הענקי, דלילות האוכלוסייה ודלות מסילות הברזל ורשת הכבישים שבה. את פעולות הגרילה בצעו  מליציות שכונו בשפתם "קומנדו".

לוחמי יחידות הקומנדו הבורים התמקדו בניתוק הכוחות הבריטיים מקווי התקשורת והאספקה שלהם. התקפותיהם על מסילות ברזל וקווי טלגרף נעשו נועזות ומטרידות יותר ויותר, והסבו אבדות כבדות לבריטים. אלו שלטו אפקטיבית רק בנקודות בהן נכחו פיזית יחידות צבא, אך השטחים האדירים עליהם השתרעו המדינות הבוריות לא אפשרו נוכחות צבאית בריטית בכל מקום. הבורים גררו את צבא האימפריה למרדפים ממושכים ומתישים, כשהם מזנבים בכוחותיה, תוקפים ונמלטים. יותר ויותר התברר לבריטים כי צבאם אינו בנוי להתמודד כנגד יחידות גרילה הנשענות על אוכלוסייה פזורה ועוינת[19].

ראו באתר זה: גרילה וטרור

את הפתרון הביא לורד קיצ'נר, שהכניס את שיטת קו משלטי הבלוקהאוס (Block House). משלט בלוקהאוס טיפוסי היה מבנה קטן דו-קומתי, מאויש במש"ק ו-6 חיילים, וכאלה נבנו כ-8,000 ברחבי אורנג' וטרנסוואל במרחק של כקילומטר זה מזה. בין משלט למשלט מצד נמתח תיל ועליו פעמונים ואמצעי התראה. המטרה הייתה להגן על מסילות הברזל, ולהגביל את לוחמי הקומנדו הבורים לשטחים מצומצמים בהם ניתן יהיה לשלוט בהם. השיטה הוכיחה עצמה כיעילה, אף כי אחזקתה דרשה משאבי כוח אדם אדירים: כ-40,000 חיילים בריטים עסקו רק בשמירת הקו. במקביל, הקים קיצ'נר יחידות של פרשים קלים וסיירים שערכו פשיטות לשטחים שמחוץ לקו המשלטים וטיהרו כיסי התנגדות של כוחות גרילה בוריים[20].

אחת מן הטקטיקות הפרובוקטיביות של הבורים, הייתה לקחת את מדיהם של שבויים ולהתחזות כחיילים בריטים. בתגובה הורה קיצ'נר כי בורים שיימצאו לובשים מדים, יישפטו במקום כמרגלים ויוצאו להורג. פקודה זו, שהוכחשה על ידו, הובילה לתקרית שבה מספר חיילים אוסטרלים – ביניהם המשורר ברייקר מוראנט (Breaker Morant) – הוציאו להורג שבויים אפריקנרים, ביניהם נשים, ילדים ומיסיונר גרמני. הם עמדו לדין על ביצוע פשע מלחמה, נמצאו אשמים והוצאו להורג[21]. באוסטרליה נחשב עד היום משפטם לנושא רגיש, כי הם שימשו כשעירים לעזאזל, כדי לחפות על מדיניות ההוצאה להורג של קיצ'נר, שנחשבת לפשע מלחמה[22].

כדי לכפות על כוחות הגרילה להניח את נשקן ולהיכנע, לא בחל קיצ'נר באמצעים. הוא השמיד חוות חקלאיות כדי לגרום לבורים לחדול בתמיכתם בכוחות הגרילה. כמו כן בנה מחנות ריכוז [ממש כך] עבור האוכלוסייה האזרחית, הבלתי לוחמת- נשים, ילדים וקשישים והחזיקאותם שם כבני ערובה[23]. האימפריה גרמה במכוון לרעב במחנות ותנאי התברואה הקשים גרמו להתפרצותן של מגפות. התנאים במחנות אלו, החלו להידרדר בצורה חמורה, כאשר צפיפות האוכלוסייה בהם גברה, והבריטים התקשו להתמודד עמה. משערים שמתוך 116,000 שנכלאו במחנות, כ-28,000 , נשים וילדים מתו במחנות הריכוז (לרוב מדיזנטריה) [24].

ראו באתר זה: הלורד קיצ'נר

לימים, ישתמשו הנאצים בשם 'מחנות ריכוז', עבור מתקני העינויים וההשמדה שהקימו, ברמזם כי יחסם אל האוכלוסיות הכלואות, אינו גרוע מזה שהעניקה בריטניה לבורים. הקטסטרופה ההומניטרית גרמה לסערה בבריטניה, בפרט בקרב פעילי שלום. המפורסמת שבהם אמילי הובהאוס (Emily Hobhouse), פרסמה דו"ח נוקב על המתרחש במחנות, דבר שגרר גינוי בקרב האופוזיציה בפרלמנט הבריטי, שתקפה את הממשלה, בשל מדיניותה זו[25].

לצד המחנות שבהם רוכזו האזרחים הלבנים, הוקמו מחנות לאוכלוסיות שחורות, שעבדו בשירותם של הבורים. תנאי החיים במחנות השחורים היו קשים הרבה יותר. אך עד לשנים האחרונות, הם לא זכו לתשומת לב. מתוך כ-40,000 כלואים במחנות השחורים, מתו כ-15,000[26]. סיפורם של המחנות הללו זכו לתשומת לב רק בפרוס האלף השלישי ונכנסו בהדרגה לזיכרון הקולקטיבי של המלחמה[27].

בשנת 1902, כשכמעט ולא נותר בית להילחם עליו, החלו הבורים להיכנע.

מלבד הקורבנות האזרחיים, המלחמה עלתה בחייהם של כ-700 חיילים בורים וכ-22,000 לוחמים בריטיים. הן הבריטים והן הבורים ציפו שהמלחמה תהיה קצרה ומכרעת. אך המלחמה ארכה שלוש שנים, גבתה מחיר בחיי אדם, ברכוש ובהפסד תפוקה והשרישה איבה עמוקה בין בורים לבריטים. הייתה זו מלחמה שבה כמעט חצי מיליון חייליה של אחת המעצמות התעשייתיות החזקות ביותר, התקשו לגבור על כוחות גרילה, של מה שהבריטים ראו בזלזול, כמדינות איכרים נחשלות[28]. הבורים לא היו יכולים לעמוד מול כל עוצמת האימפריה הבריטית, שגויסה נגדם, ונאלצו להיכנע. מדיניות האדמה החרוכה שנקטו הבריטים, החריבה את שתי הרפובליקות הבוריות עד היסוד. המחיר האנושי שגבתה המלחמה מהבורים היה גבוה מאד. למעלה משלושים אלף מהם (ומהאפריקאים שעבדו בחוותיהם), נספו במהלכה. בכך הייתה המלחמה לאירוע מכונן נוסף בלאומיות הבורית, שמאפייניה העיקריים מאז היו שנאת הבריטים והתנגדות לשלטונם ולרצונן לעצב מחדש את אורחות החיים בדרום אפריקה, על פי תפיסתם.

איימי המלחמה הדהדו באופן חסר תקדים ברחבי העולם. למרות שמה שעוללו הבריטים לבורים לא היה שונה ממה שחוללו המעצמות הקולוניאליות לאוכלוסיות ילידיות בכול מקום. הטענה שחזרה ונשנתה, היתה שהאימפריה נוהגת בבורים כאילו היו לא לבנים. אולם השיח ההומניטרי, בעל האופי הגזעני, שזעק את שוועת הבורים, לא השפיע על המתרחש בדרום אפריקה[29].

ביסודו  של דבר, הייתה "מלחמת הבורים", לא רק מלחמה בין הבורים ובריטניה, אלא אף מלחמה בין האוכלוסיות הלבנות של דרום אפריקה. מבחינה זו וגם מבחינות אחרות, יש דמיון בין המלחמה בדרום אפריקה (1899-1902) ובין מלחמת האזרחים באמריקה הצפונית (1861-1865). שתי המלחמות היו התנגשויות בין אורח חיים של המאה ה-19, באורח חיים של המאה ה-17. הדרום של ארצות הברית, ביקש שיניחו לו לנפשו. ביקש לשמר את אורח חייו המיוחד ואת השיטה הכלכלית-חברתית שלו[30]. מדינות הקונפדרציה של דרום ארצות הברית , היו , בדומה למדינות הבוריות, כפריות, לבעלות משק חדגוני, אקסטנסיבי, מבוסס על כוח העבודה של השחורים (משק הבקר אצל הבורים ומשק הכותנה במדינות הקונפדרציה). הבורים, כמו בני הדרום של ארצות הברית, הצטיינו באופיים הלוחם. לעומתם, עמדו בשני המקרים, מעצמות חזקות. אמנם, הן לא היו בעלות אופי צבאי, אבל בעלות אפשרות של גיוס אנשים ואמצעי לחימה גדולים פי כמה וכמה. משק מדינות הצפון של ארצות הברית, כמו זה של בריטניה, היה מבוסס על תעשיה ומסחר, בעוד שמשקן של יריבותיהן היה מבוסס על חקלאות. במלחמה כזו, של ארצות העיר בארצות הכפר, היה ניצחונן של הראשונות מובטח מראש ובהתאם לכמות האוכלוסייה והפוטנציאל הכלכלי, היו מלחמות אלו אמורות להסתיים עד מהירה. ברם, המדינות הצפוניות של ארצות הברית, כמו בריטניה, לא היו מוכנות למלחמה ונדרשו חודשים ארוכים עד שהצליחו לגייס את כוחותיהן. מדינות הקונפדרציה, כמו הבורים, נהנו גם מהכרה עמוקה של השטח, באזור הקרבות ובשני המקרים הופיעו בראשן מצביאים מוכשרים. המלחמות התנהלו תוך גרימת הרס רב, בשיטה המכונה כיום "אדמה חרוכה". בשני המקרים, לא חלפו שנים רבות והשלום נהפך במידה רבה לניצחונם של המפסידים במלחמה. הקונפדראטים נשארו השליטים במדינות הדרום, למרות שחרור העבדים ודרום אפריקה נשלטה על ידי היסוד הבורי (לואי בותה (Louis Botha), המנהיג הבורי הפך לראש ממשלתה הראשון של דרום אפריקה בשנת 1910) [31].

עד 1994 נקראה המלחמה "המלחמה האנגלו-בורית", שם המרמז לכך שמדובר בעניינו הפרטי של האדם הלבן. אולם גם אוכלוסיות לא לבנות, הן צבעונים והן דוברי שפות בנטו, עמדו במחמה לצד זה או אחר, כדי לפתור בעיה מקומית, לשפר עמדות , גישה למשאבים, או לחסל חשבונות. רבים מקרב האוכלוסייה הלא לבנה, המכילה, התפתו להאמין כי ניצחון הצד הבריטי יוביל להחלה של הזכויות האזרחיות על כולם[32]. מאז, נקראת המלחמה בשם "המלחמה הדרום אפריקאית" (South African War)[33].

עם סיום המלחמה ב-31 במאי 1902 היו המדינות הבוריות כבושות וחרבות, כשהן נשלטות בידי ממשלת מושבת הכף בקייפטאון. הסכם פרינינחינג (Peace of Vereeniging) נחתם בשנת 1902 והביא קץ למלחמה. ההסכם היה מבוסס על פיוס הדדי, והכיר בזכויות מסוימות של הבורים, כמו גם הבטיח להם שלטון עצמי בעתיד. אחת התביעות של האפריקנאים בהסכם זה, היתה חקיקה שייקבע בה, כי באפריקה הדרומית, לא יינתנו זכויות שוות לשחורים, תביעה שהבריטים הסכימו לה. בבסיסה עמדה התנשאותם של הלבנים על השחורים, אותם ראו כצאצאי שבט חם המקוללים, עובדה שהצדיקה את נישולם מאדמותיהם, והיא קיבלה בסיס חוקי בהסכם זה[34].

הרפובליקות הושמו תחת משטר כיבוש שהוגדר כתקופת "שיקום". בתהליך השיקום, שנמשך רשמית עד 1905, חזרו החוואים הבורים והקימו את חוותיהם והאימפריה כפתה על  האוכלוסיות הלא לבנות, לעבוד בהן בשכר. זאת ועוד, הבריטים הפרו את כל הבטחותיהם להעניק זכויות אזרח ללא לבנים. בתהליך השיקום חוסל כמעט כליל מעמד החוואים הלא לבנים העצמאיים, לרבות אלו שהיו אריסים על אדמות לא מנוצלות בבעלות לבנה. חיסול שנועד לאנוס את האוכלוסיות לשמש כוח עבודה בשכר, בחוות או במכרות. ניתן לומר, כי עם סיומה של המלחמה הדרום אפריקאית, הושלם תהליך הקולוניזציה של דרום אפריקה[35].

המלחמה הותירה את חותמה על האזור למשך תקופה ממושכת, וקיומה של דרום אפריקה כמדינה מאוחדת בגבולותיה המוכרים הוא אחת מתוצאותיה. המלחמה בדרום אפריקה הייתה עבור הבריטים מעין "חזרה גנרלית" לקראת מלחמת העולם הראשונה שפרצה שתים עשרה שנים אחריה. האישים המרכזיים במלחת הבורים, התפרסמו אחר כך במלחמה נגד גרמניה (1914-1918)

להמשך קריאה: האיחוד הדרום אפריקאי

הערות

[1] יהונתן אלשך, היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 2014, עמ' 47

[2] De Kiewiet, C., A. The Imperial factor in South Africa, Cambridge 1937

[3] C. F. Goodfellow C.P. Great Britain and the South African Federation, Oxford, 1966

[4] גליה צבר, בראשית הייתה אפריקה, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, עמ' 111-112

[5] ססיל ג'ון רודס (Cecil John Rhodes; 1853 –1902) היה איש עסקים בריטי ומדינאי בדרום אפריקה ששירת כראש ממשלת מושבת הכף משנת 1890 עד לשנת 1896. כמאמין נלהב של האימפריאליזם הבריטי, רודס, ביחד עם חברת דרום אפריקה הבריטית, ייסד את הטריטוריה הדרום אפריקאית רודזיה (כיום זימבבואה וזמביה), שנקראה על שמו בשנת 1895. אוניברסיטת רודס של גרמסטון (Grahamstown) בדרום אפריקה, גם נקראת על שמו. בנוסף, הוא השקיע הרבה מאמץ להגשים את חזונו של מסילת ברזל ממושבת הכף אל פורט סעיד, דרך טריטוריה בריטית.

[6] דרום-מערב אפריקה הגרמנית (בגרמנית: Deutsch-Südwestafrika) הייתה במשך כשלושים שנה מושבה של הקיסרות הגרמנית, שתחומיה חפפו בקירוב את אלה של נמיביה. הגרמנים השתלטו על שטחה בסוף המאה ה-19 ובשנים 1907-1904, דיכאו מרד של הילידים תוך שפיכות דמים מרובה, שהגיעה עד לכדי רצח העם של ההררו והנאמה. המושבה הפכה למנדט של הרפובליקה של דרום אפריקה לאחר מלחמת העולם הראשונה. העברה זו, נתנה גושפנקה רשמית לכיבושיה של דרום אפריקה בשטחי המושבה במהלך המלחמה.

[7] היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, עמ' 50.

[8] הצבא הבריטי התבסס בעיקר על רובי לי-מטפורד ולי-אנפילד החדשים, כאשר הנהגת הבורים  דאגה מראש לרכוש רובי מאוזר גרמניים ורובי קראג-יורגנסון דניים

[9] "מלחמת הבורים", רגעים היסטוריים, http://www.historicalmoments2.com/%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA-%D7%99%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%95-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%93

[10] Castle, Ian (1996). Majuba 1881: The Hill of Destiny. Osprey Campaign Series. Vol. #45. Osprey Publishing.

[11] בראשית הייתה אפריקה, עמ' 111-112

[12]  John C. G. Röhl , The Kaiser and England during the Boer War, Cambridge University Press:  18 December 2013

[13] ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, עמ' 51

[14] בראשית הייתה אפריקה, עמ' 113-114

[15] היסטוריה פוליטים של דרום אפריקה, עמ' 54

[16] מלחמת הבורים, רגעים היסטוריים: http://www.historicalmoments2.com/%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA-%D7%99%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%95-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%93

[17] Heathcote, Tony (1999). The British Field Marshals 1736–1997. Barnsley (UK): Pen & Sword. P. 193

[18] היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, עמק 56

[19] Elkins, Caroline (2022). Legacy of Violence: A History of the British Empire. Knopf Doubleday. pp. 86–89

[20] שם, שם

[21] Leach, Charles (2012). The legend of Breaker Morant is dead and buried: a South African version of the Bushveldt Carbineers in the Zoutpansberg : May 1901–April 1902.

[22] כך למשל, סרט אוסטרלי: Breaker Morant בבימויו של Bruce Beresford

[23]  "Women and Children in White Concentration Camps during the Anglo-Boer War, 1900-1902 | South African History Online". www.sahistory.org.za.

Wessels, André (2010). A Century of Postgraduate Anglo–Boer War (1899–1902) Studies: Masters' and Doctoral Studies Completed at Universities in South Africa, in English-speaking Countries and on the European Continent, 1908–2008. African Sun Media. p. 32

[24] רגעים היסטוריים: http://www.historicalmoments2.com/%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA-%D7%99%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%95-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%93

[25] The Emily Hobhouse Letters: South Africa in International Context, 1899-1926. Retrieved 20 August 2019.

[26] Marks, S. (2015). The Concentration Camps of the Anglo-Boer War: A Social History. Journal of Southern African Studies, (5), 1133.

[27] היסטורי הפוליטית של דרום אפריקה, עמק 56

[28] צמיחת המדינות החדשות באפריקה, עמ' 49

[29] שחור לבן-לבן שחור, עמ' 143

[30] ארנון גוטפלד, ממשובות למלחמת אזרחים, היסטוריה אמריקאית עד 1861, האוניברסיטה המשודרת, עמ' 106-107

[31] האנציקלופדיה העברית, עמ' 399

[32] היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, עמ' 53

[33] South African War, Encyclopedia Britannica

[34] שחור לבן-לבן שחור, עמ' 143

[35] היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, עמ 56