גילי חסקיןמימי שלום,
… אינני יודע אם את מבינה מה עובר עלי. כבר שבועיים שאני נרקב כאן, מתפרק, נאכל מבפנים. זהו לא רק הגירוד הנורא של עקיצות הפשפשים, זה לא רק המזון המזעזע העושה שמות בקיבתי, לא רק צחצוח השיניים מעל השירותים אשר בחדר. זה אפילו יותר מאובדן החירות שכה יקרה לי. אני מתייסר מהעוול הנורא, מחוסר הצדק, מחוסר ההגיון. אני יודע שאין זה סיפור בירוקרטי או טמטום מקומי, אלא מעשה מחושב שכיוון גבוה גבוה מישהו בשלב זה או אחר, רצה להפוך את הסיפור לעניינה של מדינת ישראל.
אינני בא לחשבון עם הודו שכה אהבתי, ששנים רבות אני מביא את ניחוחה וצבעיה לבתים כה רבים, שעשרות מטיילים הצעדתי בשביליה וארמונותיה. הודו שחפרתי בתולדותיה והאזנתי לצליליה ותפילותיה וכה הרעה לי.
אני בא חשבון עם מדינתי שלי, זו שתפוח האדמה הלוהט ששמו גלעד חסקין גולגל לפתחה והיא סירבה לקחתו. לפני תשעה ימים הייתי יכול להיות אדם חופשי. המדינה לא הייתה צריכה דבר אלא לערוב לכך שלא אברח. אולם משרד החוץ העדיף להסתתר מאחורי חומות של מנהג ונוהל. מנהג ונוהל.
חיים הברפלד המנוח היה נוהג לומר שמה שאפשר לסגור לפני השביתה בדולר אחד יעלה עשרה דולר אחריה. אנחנו כבר עברנו את המאה. אנחנו לא במקום שמאן דהוא ידבר עם השגריר ההודי שוודאי אף הוא עסוק במנהגיו, נהליו וסדרי העדיפויות שלו.
אימא הגיעה הנה לפני שמונה ימים ואיחלה לי שיהיה טוב. הבטחתי לה שיהיה רע. היא שאלה אותי מה ארוויח מהפסימיות שלי ואני שאלתי אותה מה נרוויח מהאופטימיות שלה. האופטימיות מתעתעת, מטלטלת, שוחקת, מעוררת תקוות שווא, אשליות החזקות אפילו יותר מהראייה הדטרמיניסטית הקדורנית שלי, ואחריהן אני מתרסק לרסיסים ומתקשה לאחות את השברים. אני לבד לבד לבד. מאתיים וחמישים הודים שכמעט ולא דוברי אנגלית. מתמודד עשרים וארבע שעות ביממה עם אפס המעשה ועם הייאוש.
אל תאמיני לאיש. אנו כאן מושקעים עמוק בבוץ המסחרר אותנו למעמקיו. פועלים כאן כוחות טמירים, נעלמים, חזקים מאתנו. אין לזה כל קשר לכדור האומלל שנמצא בתיקי. גם אם אני דובר דבר שקר והכדור היה שם קודם וגם אם לקחתיו בכוונה עמוקה ובדעה צלולה – לא היו כולאים אותי שבועיים ללא משפט.
עורך הדין עשה כמיטב יכולתו. אך הוא חסר אונים מול הכוחות הללו. מישהו שם איננו רוצה שאשתחרר. המשטרה הייתה יכולה למשוך את ידיה ולחזור בה מהאשמותיה לאחר פניית הקונסול. מישהו רוצה להכניס לכאן את המדינה. זה מעבר לכוחותיו של עורך הדין המוגבל למצבים שפויים. בינתיים המצב נהיה רע מיום ליום. גם במובן המשפטי, פורמלי, וגם במובן הנפשי.
אל תאמיני לאיש. אין כאן בעיה בירוקרטית. יש כאן משהו קודר, מאיים, מפחיד ולא נודע. כל מה שלא ייעשה כעת יהיה קשה שבעתיים מחר. אני במצב שלא ייפתר בשיחה של מאן דהוא עם השגריר ההודי ולא בשליח כזה או אחר שיקבל משימה נוספת. הם פועלים לפי התקנות והאילוצים ואני מתגרד על מחצלת מאחורי סורג ובריח.
זו לא עת לדיבורים. זו עת לעשות מעשה, להרעיד את אמות הספים.
אנא, פני שנית, לכל אחד מהפוליטיקאים ודרשי מהם לעשות מעשה. אל תשעי לאיש שיציע לך בהגיון להקטין את הלהבות התקשורתיות. יש להסביר להם שמישהו רצה ללכלך את מדינת ישראל ואין לה ברירה אלא לשלוף אותי מתוך הבוץ. אנא פני אישית לכל העיתונאים שמעורבים בפרשה וערבי גם אחרים, לא כדי שידווחו, אלא כדי שיריבו את ריבי. אנא, פני אישית למערכות העיתונים, לא כדי שיספרו את סיפורי, אלא שיילחמו את מלחמתי.
אנא, דאגי להעביר את המסר: מדריך טיולים עתיר ניסיון, מוביל קבוצת מטיילים, נכלא על לא עוול בכפו. מדינתו מוכנסת לפרשה והיא לא מצליחה לשלוף אותו מכוחות השחור…
שלך,
גילי, אתה כותב מדהים. קטע מקומם, מצמרר ונוגע ללב.