מקסיקו: הזאפטיסטים שבמחוז צ'יאפאס

הצבא הזפאטיסטי לשחרור לאומי ‏(EZLN‏), או בשמו המקוצר “הזפאטיסטים”, הוא תנועת גרילה בעלת השקפות פוליטיות שמאליות שהובילה את אחד המאבקים החברתיים החשובים באמריקה הלטינית בשנות ה–90. התנועה ביססה את מרכז התמיכה בין בני הקהילות האינדיאניות בהרי צ’יאפאס שבמקסיקו – קהילות למודות אכזבות מהשלטון המקומי. מנהיג התנועה מרקוס, אינו אידיאני, בניגוד לשאר הדוברים המרכזיים. התנועה עצמה נקראת על שם אמיליאנו זפאטה, מהמנהיגים הבולטים במהפכה המקסיקנית שהוצא להורג ב–1919. חברי התנועה רואים עצמם כממשיכי דרכו.

כתב: גילי חסקין

ראו גם באתר זה: תולדות מקסיקו, רקע כללי למטייל במקסיקו, עצות למטייל במקסיקו

ראו גם, כתבתו של צור שיזף, מדריך למקסיקו. ראו גם כתבתו במגזין מסע אחר און ליין

ראו גם: מצגת מצ'יאפס

* להרצאה על מקסיקו

* לאתר ישראלי המוקדש למקסיקו – ראו: www.mexicano.up.co.il

צ'יאפאס

אחד האזורים האטרקטיביים לטיול במקסיקו, הוא האזור ההררי של צ'יאפאס (Chiapas). מבחינת הפוטנציאל, זהו אחד האזורים העשירים ביותר במקסיקו. בנוסף לקרקע עשירה – המצמיחה קקאו, תירס, קפה ויבולי יצוא נוספים – מהווה החבל מרכז לתעשייה ההידרו-אלקטרית (ייצור חשמל באמצעות כוח המים), ובנוסף לכל אלה יש בו גם – איך לא – שדות נפט. למרות זאת, זוהי אחת המדינות העניות ביותר בפדרציה המקסיקנית. למרות עושרו של החבל, רוב תושביו חיים בעוני מנוול, בין השאר בגלל שרובם אינדיאנים, כלומר ילידים מקומיים, ולא צאצאים לכובשים הספרדים או לגלי הגירה מאוחרים יותר. לבד מקיפוח כלכלי, נפלה לאורך השנים אוכלוסיית הילידים בצ'יאפאס קורבן לאלימות ממסדית וממסדית למחצה, שהוגדרה על ידי גורמים שונים (ולאו דווקא קיצוניים) כבעלת סממנים של רצח עם.

חבל זה, שבע אכזבות ותיסכולים, הקים  תנועת התנגדות – צבא הזפאטיסטה לשחרור לאומי (EZLN), ב-17 בנובמבר 1983 על ידי חברים לשעבר בתנועות שונות, לוחמניות פחות או יותר, במטרה ללהשיג לחבל אוטונומיה , כדי להגן על תושביו ועל פרנסתם,  מפני הממשל המרכזי במקסיקו סיטי.

זהו גם אחד האזורים התוססים ביותר במקסיקו. במיוחד הכפר סן קריסטובל דה לאס קאסאס (San Cristobal de Las Casas), מקום בו אנשי דת, מצפון והרפתקנים מגיעים כדי לסייע, או לפחות להביע אמפטיה לזכויות המקומיים.  זהו המקום בו המטייל נתקל בתנועה הזפטיסטית לשחרור לאומי (Ejército Zapatista de Liberación Nacional). המוכר יותר בכינויו המקוצר EZLN. מדובר בקבוצה מהפכנית חמושה שבסיסה בצ'יאפס, הקבוצה עצמה לעומת זאת ,מחשיבה את עצמה כקבוצה סוציאליסטית המתנגדת לגלובליזציה.

ברתולומאו דה לאס קזאס, שעל שמו נקראת סן קריסטובאל, היה כומר ספרדי דומיניקאני ובישוף צי'אפאס שיצא להילחם בעבדות (למרות שגם הוא החזיק בעבדים אינדיאנים). שלושים שנים לאחר הכיבוש, בזמן שהוא משמש כצד המגן על האינדיאנים בוויכוח שבוייאלדוליד, הוא מנה שלושה מיליון עבדים אינדיאנים וטוען בפני המלך קרלוס החמישי, כי לא יתכן שהאינדיאנים נולדו להיות עבדים משום שבריאה עולמית כזו היא פגומה. הוא הוסיף וטען שהספרדים מצווים לנצר את הילידים, לא לנצל אותם.

על מנת לחזק את עמדתו בוויכוח, כתב לאס קזאס מכתבים זועמים בהם הוא תיאר את זוועות הכיבוש. החומר הופך לכלי תעמולה בידי המלכים הפרוטסטנטים הנלחמים בספרד באירופה ובצפון אמריקה. האצולה והמפקדים הצבאים הספרדים בארצות מרכז אמריקה ראו במכתבים כלי תעמולה שבא לקעקע את הישגיהם. הם קראו לכתוב: "האגדה השחורה", אלא שאנשי הזרוע לא יכלו לעמוד ישירות בפני התוכחה הדתית וזו עצרה, לפחות למראית עין, את ההשמדה, אם כי מאוחר מידי לאוכלוסייה האינדיאנית בטהיטי (לה היספניולה) שמנתה 3 מיליון והוכחדה לחלוטין על ידי מלחמות, רצח וניצול. בתהליך דומה, שנמשך קצת למעלה מ–30 השנים שעברו מאז הכיבוש, הצטמקה אוכלוסייתה האינדיאנית המקורית של מרכז אמריקה מ–25 ל–2 מיליון. מלחמות, מגפות כמו אבעבועות רוח שהמיתה רבים, רצח של כפרים שלמים, עבדות רצחנית באזורים בהם לא היו התושבים רגילים, כפיית הדת, שבירת כוח הרצון והאופק הקיומי של האינדיאנים, הובילו לייאוש והתאבדויות המוניות.  כל אלו גרמו לאסון דמוגרפי שרוקן את הארץ מתושביה. יש להניח שחוסר החוכמה, ולא המוסר או הנימוק הדתי שכנעו את המלך הספרדי, ובכל זאת, לולא לאס קזאס, אולי גם לא היה נישאר המעט שנותר.

זמן קצר לאחר הכיבוש, כשעוד היו מי שהתחנך בבתי האולפנה של הממלכות האבודות בחיים, הטיל הכומר ברנארדינו דה סאהגון, לאסוף את חכמי המאיה והאצטקים ולרשום מפיהם את תולדות העולם והמיתוסים, כתב מצויר מול אותיות לטיניות. לולא מפעלו של סהגון, לא היינו יודעים הרבה על מה שהיה באמריקה התיכונה לפני הכיבוש הספרדי. כותבי הרשומות נודעו בשם: "מודיעי סאהגון" והדברים נשמרו בשני קודקסים, האחד הנמצא במדריד וקודקס שני שנמצא בפירנצה (הקודקס הפלורנטיני).

תורם גדול אחר, מסיבות אחרות לחלוטין, היה האב הפרנציסקאני דייגו דה לאנדה (Diego De Landa) שכתב ב- 1566, ספר הצדקה לפעולות שאותן ביצע, על מנת למחוק את דת המאיה ביוקטן.  הוא האיש שביולי 1562 שרף על המוקד, ביום אחד, 5000 פסלי אלים ו–27 מגילות מצוירות הירוגליפים, בטענה כי אלו מעשי ידי השטן.  צחוק ההיסטוריה הוא שלולא ניקרא דה לאנדה לחזור לספרד ולתת את הדין על מעשיו ברדיפת המאיה [משום שממש בסמוך לאוטו דה פה (מעשה של אמונה), הגיע ליוקאטאן בישוף בשם טוראל שהזדעזע מהמעשה ודרש את העמדתו של דה לאנדה לדין, לפני מועצת האינדיות], לא היינו יודעים את מה שאנחנו יודעים – חלק גדול מהידיעות על חיי היומיום של המאיה ביוקאטאן אחרי הכיבוש הם מתוך כתביו של דה לאנדה.

הזפאטיסטים מציגים את עצמם כנציגיהם וצאצאיהם של כל אלה שדוכאו מאז הגיע האדם הלבן לחופי אמריקה. "אנו התוצר של 500 שנות מאבק", מכריזה סיסמה מפורסמת של הארגון, שמציין את ה-12 באוקטובר, יום עגינתו הראשונה של קולומבוס בעולם החדש, כיום אבל.

ראו באתר זה: קולומבוס

התנועה הזפטיסטית נקראת על שם המנהיג המיתולוגי אמיליאנו זאפאטה, איכר שעמד בראש התקוממות עממית, שזעזעה את מקסיקו במהפכה הגדולה של 1910. זאפאטה, ניסה בברית עם פאנצ'ו וילה, להחזיר לאיכרים המקסיקנים המנושלים את אדמתם ואת כבודם. שניהם נרצחו, איש איש בתורו ושניהם נערצים עד היום כגיבורי המהפכה (הייתר הלא כתוב בסרט "ויוה זאפטה" בכיכובו של מרלון בראנדו הצעיר בסומבררו על הסוס).  זעקת המהפכה היתה "חירות ואדמה". הזפטיסטים רואים בעצמם יורשים אידאולוגים שלו, ותופסים את המאבק שלהם כהמשך ההתנגדות בת 500 השנים של ילידים כנגד אימפריאליזם.

אמיליו זאפאטה

אחרי עשור של תהפוכות דרמטיות, נראה היה כי השינוי הפוליטי בדרך ואתו חלוקת אדמות נרחבת. אולם החל משנות ה-40 של המאה ה-20, שבו אל עמדות הכוח בעלי האחוזות הגדולות, הכנסייה, הצבא, הפוליטיקה וארה"ב. "ארטמיו קרוז" הוא תיאור ספרותי של השחתתה וניוונה של המהפכה.  זהו ספר מפתח להבנת הייאוש העמוק שבו נתונה החברה המקסיקנית, שהפערים הכלכליים בה מתרחבים ומולידים תנועות כמו זו של הזאפאטיסטים.

הארגון הזפטיסטי קם כבר ב-1983, על רקע אי שקט חברתי הנובע מדלות, הזנחה חברתית, ניצול כלכלי והתעלמות מזכויות אדם וזכויות פוליטיות במקסיקו. כמסגרת צבאית של ממש התארגנה התנועה באביב 1993. לזרוע הצבאית שלה יש חמישה עשר מרכזים נסתרים בג'ונגל של דרום־מזרח צ'יאפאס.

המאבק הזפטיסטי האלים פרץ ב-2 בינואר 1994, על רקע השחיתות שאפיינה את השלטון המקסיקאי והאפליה המתמשכת של הקהילות האינדיאניות במדינה. אז גם חדרו הזפטיסטס לתודעה המקסיקנית והבין־לאומית. הסיבה המידית לתחיית הארגון הזפטיסטי היה החתימה על הסכם נפט"א (הסכם הסחר הצפון האמריקאי), שנועד להביא עושר לקופות ארה"ב ומקסיקו, על חשבון הילידים, אם כי השורשים, נעוצים עמוק יותר.

הזאפטיסטים השתלטו על סאן קריסטובל ועל חמש עיירות נוספות בצ'יאפס, ותבעו מן הממשלה לתת אוטונומיה לאינדיאניים, לשמר את שפתם ותרבותם ולרשום את הקרקעות על שם תושביהן. מנהיגם, הסובקומנדנטה מרקוס כינס את הציבור למפגש של שאלות ותשובות. בעולם הגדול התפרסמה תשובתו לתיירת מודאגת ששאלה בקשר לנסיעתה המתוכננת לפלנקה: "מצטערים גברת, אבל אנחנו באמת מנסים לעשות כאן מהפכה". הם הכריזו על מלחמה רשמית בממשלת מקסיקו והצהירו על כוונתם לצעוד למקסיקו סיטי הבירה. צעד זה, עליו הכריזו כמיועד להזכיר את קיומם, השיג להם לראשונה הכרה עולמית, והפך אותם ליקירי כול השמאלנים בעולם, ובמיוחד של התנועה האנטי-גלובליסטית. זאק דה לה רושה, הסולן הרדיקל של "רייג' אגיינסט דה משין", נהג לדחוק במעריציו לתמוך בהם מעל הבמה. עם פרוץ המאבק זכתה התנועה לתמיכה רבה בקרב תושבי האזור, במלחמתה המוכרזת נגד השלטון המקסיקאי ונגד הניאו־ליברליזם, אולם נענתה בתקיפות על ידי הצבא המקסיקאי. הממשלה המקסיקנית שלחה 12,000 חיילים לאזורי הקומונות האינדיאניות, בנוסף ל- 2000 שכבר היו כאן, כדי למצוא את סוב קומנדנטה מרכוס.

שבועיים נמשכו הקרבות בין לוחמי הגרילה לצבא הפדראלי. 300 בני אדם, ביניהם אזרחים, נהרגו בקרבות. אחר כך נכנעו הזפטיסטאס לדעת הקהל ועברו למאבק פוליטי ולדיאלוג עם הממשלה. מאז, גם כשהפרה הממשלה את הפסקת האש בפברואר 1995 ובמבצע צבאי בייבשה ובאוויר, ניסתה ללכוד את מרכוס וחבריו, ובדרך הרסה בתים והבריחה אזרחים, בחר צבא המורדים שלא להשיב אש.

מעבר לאידיאולוגיה, מסתתרת כאן גם אמת צבאית פשוטה: לתנועה אין שום יכולת להתמודד עם צבא מקצועי. בעיניה עדיף אפוא להימנע מעימותים צבאיים מול הצבא המקסיקני ולהפוך את המאבק החמוש אך ורק ל"מכשיר לזירוז המשחק הפוליטי", לדברי אחד ממשקיפי המאבק. למעשה לסוג של משחק תיאטרון רווי מחוות לוחמניות, אך לא מלחמה ממש ורצף אין סופי של קומוניקטים תקשורתיים, ההופכים לעקר העיסוק היום-יומי של התנועה. כל אלה מנוהלים על ידי תת-המפקד מרקוס, המודע היטב ליעילות מלחמת הדימויים ועדיפותה על מלחמה צבאית ישירה בגיוס דעת הקהל הלאומית והבינלאומית לתמיכה בדרישות התנועה ובגינוי כל סוג של מהלך צבאי שהמדינה הייתה להוטה לעשות נגדם אך איננה יכולה. סוג מאבק שיאפשר לתנועה להמשיך ולהתקיים.

הנשיא דאז – קרלוס סלינאס דה גורטארי – נאלץ לפתוח עמם בשיחות, זאת לאחר ששינע אותם להסכים להפסקת אש.  בתחילת 1996 נערכו שיחות בין הממשלה הפדראלית ונציגי הזאפאטיסטים ובפברואר אותה שנה נחתם הסכם סאן אנדרס והממשלה קיבלה את דרישות המורדים, ביניהן אוטונומיה לכפרי האינדיאניים. הדו-שיח הגיע לסיכומו ב"הסכמי סאן אנדרס".

הסכמי סאן אנדרס קראו לשינוי החוקה כדי להגן על זכויות השבטים הילידים, ובאופן כללי שיקפו במידה רבה את דרישות הזפאטיסטאס. ועדה של חברי פרלמנט ערכה בהסכם שינויים מינוריים, בהסכמת הזפאטיסטאס. אולם אז טען הנשיא החדש, ארנסטו זדיו, כי השינויים מחייבים את אישור הקונגרס. הזאפטיסטאס הכריזו כי ההסכם עמם הופר ונסוגו בחזרה לג'ונגלים של צ'יאפאס. בשלוש השנים הבאות התקיימה הפסקת אש לא רשמית, שבמהלכה דמם צבא השחרור הלאומי.

ב-7 בספטמבר 1997 יצאה שיירה של אוטובוסים שהתנהל לאורך 15 ק"מ ונסעה בכבדות מכפרי צ'יאפס אל עיר הבירה. שיירה שהשתרכה על פני חמישה ימים ולילות של קור ושל חום, של מעט שינה, ארוחות מזדמנות והרבה התרוממות רוח וקבלות פנים מרגשות.  הם הגיעו למקסיקו סיטי ב-12 בספטמבר, ארבעה ימים לפני יום העצמאות ה-187 של מקסיקו. לרובם זו היתה הפעם הראשונה שיצאו מהג'ונגלים של צ'יאפס. הפעם הראשונה שגמאו ברכב  1,200 ק"מ, כדי להתייצב בכיכר הסוקלו ולמחות.

למחרת העצרת של הצבא הזאפאטיסטי בכיכר המרכזית של מקסיקו סיטי, באולם הריקודים "לוס אנחלס", התקיים כנס היסוד של "החזית הזאפאטיסטית". 111 לוחמים התייצבו בכיאוגרפיה מרשימה והודיעו שאינם מוותרים על נשקם, כל עוד הממשלה איננה מדלדלת את מספר החיילים על אדמת צ'יאפס.

בכל מקום נישאו התמונות של זאפטה, מרקוס וצ'ה גווארה. הזאפטיסטס החרימו כמובן את טקס העצמאות. עבורם סימל הנשיא ארנסטו סדייו את הדיכוי, לא את החירות.  מפלגתו, "המפלגה המהפכנית הממוסדת" כיהנה זמן ארוך מדי כמפלגת השלטון היחידה. הם באו למחות כנגד הצבא המוצב בצ'יאפס. כיום מוצבים באזור בין 40,000 ל-60,000 חיילים.  אחד לכל ארבעה תושבים. הם באו למחות על אי קיום ההסכמים ועל כך שדי להם ב-505 שנות דחיקה אל השוליים.  הם דורשים להחזיר לעצמם את הכבוד העצמי.

 כבוד עצמי

"הממשלה אומרת שאינה מבינה את פשר המילים 'כבוד עצמי'.

היא עורכת תחקירים מתועדים, שוכרת מומחים, ממנה ועדות.

זה מיותר – הממשלה איננה מבינה את פשר המילים 'כבוד עצמי'.

באים נציגי הממשלה לשאול את האינדיאנים המורדים מה זה הכבוד העצמי הזה. מפקדי המורדים צוחקים ורוקדים. הם יודעים שבקרב הזה לא יפסידו.

"'כבוד עצמי' אי אפשר להבין", הם עונים לממשלה.

"כבוד עצמי חיים, כבוד עצמי מתים", עונים האינדיאנים המורדים.

והם צוחקים ורוקדים בהרי דרום-מזרח מקסיקו.

(מתוך א"ב של חיפושיות", שכתב סובקובמנדנטה מרקוס).

לאחר כישלון המגעים התחדשו הפשעים נגד הילידים בצ'יאפאס, כשהמקרה המפורסם ביותר הוא הטבח באקטאל.

ב- 23 בדצמבר 1997, בערב חג המולד, הגיעו לכפר אקטאל, מרחק שעה נסיעה מסאן קריסטובל, כמה עשרות חברים בארגון צבאי למחצה, ככל הנראה בחסות הצבא המקסיקאי, ופניהם מכוסות במטפחות שחורות. הם המתינו לאנשי הכפר שיצאו ממיסת חג המולד, רצחו 46 איש (ולפי דיווחים אחרים 60) פעילים קתוליים למען זכויות הילידים, שהתכנסו למפגש תפילה. כמו כן, בתרו את כרסיהן של הנשים ההרות. הכפר פולהו, ובו קהילה פרו זפטיסטית הפך בין לילה מכפר שקט, המונה 600 נפש, למחנה פליטים המוני. ובו רוכזו לפחות  4000 פליטים מ-14 יישובים.

הממשלה ניסתה להאשים את הזפטיסטים, אך התושבים משוכנעים שאלו כוחות הממשלה.

הרצח זעזע את מקסיקו ועלה לשר הפנים ולכמה פקידים במשרותיהם. אולם תהליך השלום לא חודש. הזאפטיסטאס דורשים לסלק את הצבא, חינוך בשפת האינדיאנים ושמירה על אדמותיהם. הם ממשיכים לקדם את הקמתן של כמה יחידות שיתופיות אוטונומיות, בניגוד לעמדת השלטונות, אך בהתאם לחוזה סאן אנדרס. ביוני 1998 התפזרה, מתוך ייאוש, הוועדה האחרונה שניסתה לתווך בין הממשלה לזפטיסטים. אחרי כמה ימים הוליד הייאוש תקרית ובה נפלו שמונה כפריים ושני חיילים.

כעבור כמה שנים, הוחלט על התנגדות לא אלימה, והם החלו לעבוד עם ארגונים חברתיים כדי להשפיע על דעת הקהל המקומית והבינלאומית. דרישתם המרכזית היא למשטר אוטונומי של הקהילות האינדיאניות על אדמתן, תוך כיבוד זכויותיהן האתניות.

אופי התנועה הזפטיסטית

התנועה דמוקרטית. תוצר ניסיון רב השנים של דיונים משותפים וקבלת החלטות קולקטיבית, במסגרות שנודעו באזור מאז הקונגרס האינדיאני של 1974. נוספו לכך ניסיון שנשאב מצד אחד מחיים בצל קסיקיזם (הנהגה כוחנית) קהילתי, הטרדות על רקע דתי וקושי לקיים פולחן לא קתולי ולחץ השתייכות למפלגת השלטון.  זהו ניסיון אחר של חיים במסגרות קהילתיות חדשות ופתוחות, הבנויות על בסיס ציבורים חדשים, נטולי מסורת ארגונית נוקשה של קהילות ההר. זהו ניסיון של פעילות במסגרת תנועות איכרים בלתי תלויות מאז הקונגרס האינדיאני, של מפגש עם פעילי תנועות מחאה מן הצפון, שהביאו עמם הרגלים דמוקרטים של ארגון והשתתפות; ניסיון של אספות דיון דתיות פתוחות לכל, לרבות לנשים וילדים.

התנועה ממעטת מאד לנקוט אלימות, ומתמקדת במקום זאת בהפעלת מערך תקשורת ענף ובהפצצת התקשורת בקומוניקטים ומסרים. סיסמתם היא "המלה היא הנשק שלנו". בנוסף, מאז 1994 עוסקים הזפאטיזטאס בארגון "עיריות אוטונומיות", לצד אלה הרשמיות. העיריות האוטונומיות עוסקות באספקת שירותי בריאות וחינוך לאוכלוסייה המקומית, ועונות על צורך שהממשלה הרשמית אינה טורחת למלא.

לא הרבה ידוע על המבנה הארגוני של התנועה הזאפאטיסטית. ידוע רק, שהתנועה בנויה מבסיס עממי איכרי, רובו אינדיאני, מאורגן דמוקרטית במסגרת אספות קהילתיות (asambleas comunales).  כל אספה קהילתית בוחרת נציג, הנוטל חלק בפגישות של אחת מארבע הוועדות (comites), בנות 40-16 חברים כל אחת, המייצגות בתוך EZLN את כל אחת מארבע הקבוצות האתניות העיקריות המרכיבות את התנועה. מכל ועדה כזו יוצאים מספר נציגים המאיישים את הועד העליון של התנועה הקרוי Comite Clandestino Indígena Revolucionario או CCRI, המהווה את המסגרת הפוליטית העליונה של התנועה.

לצד הגוף הפוליטי קיימת בתנועה זרוע צבאית, הנשמעת ל- .CCRI זרוע זו היא שילוב של צבא פורמאלי ושל תנועת גרילה רגילה. זרוע זו מונהגת על ידי הפיקוד הצבאי (Mando) Militar) של התנועה. לפי דיווחי המדינה (אליהם יש להתייחס בזהירות), עובדת הזרוע הזו על־פי תקנון של משמעת, ספרי הדרכה (מנואלים) לשימוש בנשק, תכנון התקפות, אסטרטגיות לחימה, שיטות תקשורת – רדיו והצפנה, אמצעי משמעת ו-15 מרכזי אימונים.  בסיסי הפעולה שלהם ממוקמים באזורים קשים מאוד לגישה.  אחד מהם משמש כמטה כללי המפקד המפורסם של התנועה הזפטיסטית הוא סוב קומנדנטה מרכוס, אידיאולוג ומפקד המורדים. "הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי".

[מרקוס הוא כנראה רפאל סבסטיאן גייאן וינסנטה, פרופסור לפילוסופיה, שהושפע מרעיונות מהפכניים של "תאולוגיית שחרור".  א. מרקוס, על-כל-פנים, הכחיש כל קשר לגיין.  משפחת גיין סרבה בעקביות לומר אם מפקד הגרילה מעשן המקטרת שפניו מוסתרות תדיר במסכת הסקי הוא אחד מבניה, ואמרה כי איבדה קשר עם רפאל גיין מזה שנים רבות].

בניגוד להאשמות המדינה, שהתנועה בנויה אנשי גרילה מקצועיים, וכי שהיא קשורה לארגוני שמאל רדיקלי חשאיים, לרבות גורמים בינלאומיים דוגמת קובה ומורדים גואטמלטקים, ברור מעל לכל ספק שהתנועה הנה מקומית בלבד, ושאין לה כל קשר עם תנועות חשאיות בתוך מקסיקו ומחוצה לה. יתרה מזו, לתנועה יש תכונות מקוריות ובלתי נודעות בתנועות גרילה אחרות במרכז אמריקה: היא מקבלת לשורותיה חברים מכל הסוגים, גם אם אינם חמושים או מוכנים למאבק; התנועה איננה ורטיקלית־צנטרליסטית, היררכית ואוטוריטארית, אלא דמוקרטית, המופעלת על־פי הכרעות המתקבלות ברמת הבסיס; התנועה איננה נוקטת טקטיקות של נקמה ואלימות סתמית (ראה פרשת שחרורו ללא תנאים וללא כל נזק של מושל המדינה Absalón Castellanos). התנועה גם לא נקטה עימות צבאי רצוף עם הצבא במטרה לנסות להחלישו כדי להגיע להכרעה, אלא בטקטיקה המזכירה דווקא "מלחמת עמדות". לתנועה גם אין כוונה להשתלט על מוקדי הכוח הפוליטיים, כפי שהסביר זאת תת-המפקד מרקוס לשבועון Proceso ב- 5 בדצמבר 1994:

"…somos un movimiento armado que no quiere tomar el poder, como en los viejos esquemas revolucionarios,… El problema no era la toma del poder, era abrir un espacio para que todas esas propuestas se confrontaran… para que todas las corrientes puedan expresarse, pero no en la inequidad con que hoy se manejan los medios". [תרגום: "אנחנו תנועה חמושה שאיננה רוצה לקחת את השלטון, בדומה לתבניות המהפכניות הישנות… הבעיה לא הייתה השתלטות על הכוח, (אלא) פתיחת מרחב שבו יפגשו כל ההצעות… על מנת שכל הזרמים יוכלו לבטא עצמם, אבל לא בדרך אי-השוויון שבה מנוהלים העניינים היום"].

מכאן יש להבין, שהבחירה במאבק צבאי לא באה משום שהזפטיסטים ראו לנגד עיניהם סיכוי לניצחון צבאי. הבחירה באה משום שראו בדרך זו אפשרות לקיים דיאלוג צודק יותר ומכובד יותר עם המדינה.

מרקוס מטיף למהפכה שתשנה את שורשי השיטה במקסיקו, אך לא בדרך הקלאסית של הרס ובנייה, כי לא כל כך קל להרוס ולבנות מחדש. הם טוענים שאינם נאבקים כדי להגיע לשלטון, אלא לשם יצירת מרחב פוליטי חדש, למען עולם חדש".

הזאפאטיסטאס נאבקים למען שלש מטרות:

• הכרה בזכויות האינדיאנים.
• דמוקרטיה מסוג חדש במקסיקו.
• עולם הומניסטי יותר, בלי הדיכוי הטוטליטארי שהצמיח הקומוניזם ובלי השרירותיות ההורסת של כוחות השוק, שאותם הם מכנים "ניאו ליברליזם".

שלל תכונות אלה הביאו את העיתונות הלאומית והבינלאומית לכנות את המרד הזה כגרילה הפוסט-מודרנית הראשונה. תנועה שנוטה להשתמש באלימות כמה שפחות, ושמרבה לדבר על רצון להגיע לצדק חברתי, המדברת על מאבק למען העקורים (excluidos), על הכרה, התחשבות וכבוד.  זו תנועה שדורשת שקיפות של המערכת הפוליטית ושאכן הצליחה לפתוח אותה לציבור, דבר שעד כה לא הצליחו לעשות לא אינטלקטואלים ולא תנועות אזרחיות כלשהן. הזפטיסטים אינם נותנים אמון בבחירות (מפלגת השלטון הקודמת – PRI – אחזה בו כמעט 70 שנה).  "החברה האזרחית" מתארגנת בגופים שונים, שייפקחו על נבחריהם, כשם שה"סובקומנדנטה", המפקד הצבאי הנבחר, הוא "תת מפקד", הנתון למרותן הפוליטית של  הקהילות  בכפרים, מבצע את החלטות שולחיו ונתון לביקורתם.

ההיבט העיקרי באידיאולוגיה הזפאטיסטית הוא דרישה לאוטונומיה של מיעוטים ילידים, הרוצים מצד אחד להשאיר מאחור מאות שנות עליבות ועוני, ומצד שני לשמור על הטוב שבתרבותם. כפועל יוצא מעמדתם בעד זכויות ילידים, הזפאטיסטאס מתנגדים נחרצות גם לגלובליזציה (המעבירה את השליטה במשאבי טבע מהאוכלוסיות המקומיות לגופים על-לאומיים מרוחקים). ניתן גם לתאר את השקפות הזפאטיסטים כאנרכיסטיות, לאור ציטוטים של מרקוס כמו "אפשר לשלוט, ולשלוט בעצמנו, ללא צורך בטפיל המכונה ממשלה".

בדרום מקסיקו פועלים ארגוני מחאה נוספים, אך התנועה הזאפאטיסטית היא המתוקשרת מכולן. הזפטיסטים קיימו משמרות מחאה בכיכר החירות במקסיקו, חילקו חוברות המתעדות פגיעה בזכויות האזרח ומפות בהם מסומנים ריכוזי הצבא ביחס לאינדיאנים.

המסר שלהם חוצה גבולות ואוקיינוסים: 30,000 מפגינים התכנסו באוקטובר 1997 בוונציה כדי להביא תמיכה בזאפאטיסטס ובדרכם. בשנה קודמת הגיעו 3000 תומכים לכפר ריאלידאד (Realidad), שמשמעו שמשמעו "המציאות".  הם באו לכינוס בין־לאומי, שכותרתו "למען ההומניזם ונגד הניאו-ליברליזם".

יש המחשיבים את המאבק שמקיימת תנועת הזפטיסטה כמהפכה ה"פוסט מודרנית" הראשונה: קבוצה מהפכנית חמושה שנמנעה משימוש בנשק מאז שהתקוממות הראשונית שלה ב-1994 נתקלה בעוצמתו של הצבא הפדרלי המקסיקני. הזפטיסטים שרדו בגלל שהם אימצו במהירות אסטרטגיה חדשה, הודות לה השיגו תמיכה מצד חלקים בחברה האזרחית במקסיקו ובעולם. הם עשו זאת באמצעות שימוש ברשת האינטרנט כדי להפיץ את המנשרים של התנועה וכדי לגייס תמיכה מצידם של ארגונים לא ממשלתיים ושל קבוצות סולידריות. כלפי חוץ הם הדגישו שמאבקם הוא חלק מהתנועה החברתית הרחבה יותר של אנטי גלובליזציה, והתנגדות לנאו-ליברליזם, בעוד שכלפי התומכים האינדיאניים, המאבק הזפיטסיטי התמקד בהשגת שליטה על המשאבים שלהם, בעיקר האדמה עליה הם חיים, הזכות לנהל את חייהם בעצמם על פי מנהגיהם ושלום מכובד ללא התערבות ממשלתית. דבר זה קיים בתנועות "אנטי גלובליזציה" רבות המקיימות סולידריות בינלאומית, אולם מתמקדות בבעיות מקומיות.

לצד הפעילות הגלויה, שומרים הזאפאטיסטים על מחתרת בעלת משטר ברזל ומידור מהודק. אחד הבסיסים החשובים של הזאפאטיסטאס בצ'יאפס הוא הכפר ריאלידאד. זהו בסס חשוב של צבא הגרילה האינדיאני בצי'אפס, הקרוי "הצבא הזאפאטיסטי לשחרור לאומי"  .(EZLN) בכפר אל ריאלידאד מכינים את המהפכה.  זו מהפכה מיוחדת, שעיקרה מהלכים של שלום, חינוך, גיבוש תודעה מקומית, ארגון האנשים לפעילות סוציאלית, פוליטית וכלכלית עצמאית.  הם אינם קוראים תיגר על הצבא או השלטון הפדראלי.  מרבית התושבים הפכו לזאפטיסטס בסוף שנות ה-80.  הם רוצים דמוקרטיה, חופש ביטוי, צדק. בעיקר הם רוצים לקבל בחזרה את האחידוס שנלקחו מהם. "אחידו" (ejido) הוא כינוי לאדמה שניתנה לאיכרים במסגרת הרפורמה האגררית וכן כינוי לכל מי שקיבל את האדמה במסגרת אותה רפורמה – משפחה מורחבת, כפר, ישוב.  האחידו הוא יחידה מעין שיתופית, שבה לכולם יש מעין אחריות הדדית ומנוהל בידי "וועדה אגררית".  זוהי רשת ההצלה של האינדיאנים, מערך של תמיכה הדדית שמחזיק את עניי מקסיקו בחיים.  לנשיא מקסיקו יש זכות לבטל אחידוס זמניים, שנמסרו לאיכרים על-ידי רשויות המדינה המקומית ולא אושרו קודם ברמה הנשיאותית.  במקרה זה, לאיכרים אין ברירה אלא לרדת מהקרקע.  המהפכה הכריזה על כל האדמות שנמסרו לאיכרים ברפורמה האגררית כאדמת אחידו, כך שהבעלות לא תחשב כפרטית, אלא יישובית-קהילתית. שליש מהלוחמות בתנועה הן נשים. הן העבירו חוקים נגד שתייה וסמים. הן חברות שוות באסיפות של הכפרים. הנשים העבירו החלטות שהן רשאיות להינשא למי שהן רוצות ושבמקרה של גירושין הילדים יישארו אצלן. באזור זרים רבים המשמשים כמשקיפים ובעצם מנסים להניע את גלגלי המהפכה.

ילדים

במרתף של מקסיקו האינדיאנית לא נולדים ולא מתים ילדים זה חמש שנים.

הם מופיעים ונעלמים מבלי שאיש יידע את מניינם, את שמם, את מראה פניהם. בשביל שאר העולם ילדים אלה אינם קיימים, הם אלה שלא נולדו, הם אפילו אינם מהווים מטרד.

הילדים האינדיאנים הופכים כמעט מיד למבוגרים, ולומדים מהר שעליהם להיאבק כדי שייקחו אותם בחשבון.

השלטונות מגלים אותם כשהם מתקוממים בנשק.

אלה הם הילדים הזאפטיסטים, אלה שהופכים למבוגרים בהרף עין כדי שלא ימותו מהר כל כך".

(מתוך א"ב של חיפושיות", שכתב סובקובמנדנטה מרקוס).

מבקריהם טוענים שההתלהבות מן הזפטיסטס היא חזרה נוסטלגית אל פנטזיות השמאל של פעם וכמו פעם נתפסים לה הסטודנטים. לעתים, למרות התנגדות הרקטור, חודרים הזפטיסטס אל האוניברסיטאות ליום אחד, כדי לדבר עם הסטודנטים. פנים גלויות מול פנים מכוסות.

ממשלת מקסיקו טוענת: מרקוס הוא הומוסקסואלי בסן פרנסיצקו, שחור בדרום אפריקה, פלשתינאי בישראל, יהודי בגרמניה, אינדיאני בחוצות סאן קריסטובל, פרילאנסר של עמודים אחוריים בעיתון, רווקה ברכבת תחתית בעשר בלילה, איכר בלי אדמה, סופר בלי ספרים ובלי קוראים, וכמובן זאפטיסטה בהרי דרמ"ז מקסיקו". מרקוס טוען שאיננו איש בשם זה אלא רק חלון דרכו צופה העלם באינדיאנים והאינדיאנים בעולם.  בפברואר 1995 חשפה המשטרה את זהותו של מרקוס: רפאל סבסטיאן ג'יין ויסנטה, מרצה לספרות ופילוסופיה, דובר אנגלית, צרפתית וקצת איטלקית.  האינדיאנים הזקנים טוענים שאמליאנו זאפאטה לא מת.  הוא רק הלך לישון ולחלום חלום ארוך, ושב והתעורר ב- 1994, עם המרד של הצבא הזאפאטיסטי. מאידך, קיימים סימנים כי המהפכה הולכת ושוככת. במורליה הוקם ב-1994 מרכז רחב ידיים בו נהגו המורדים לקיים אסיפות ענק. כיום המרכז כמעט שומם.

עשרות כפריים החלו מגלים סימני עייפות ובסוף מאי 1998 שלחו 69 בני אדם מכתב למושל צ'יאפס, רוברט אלבורס גילן, שבו הכריזו שאינם מתנגדים עוד לממשלה הפדראלית. המכתב בו צוין כי "אנחנו מתחרטים ומודים בטעויות העבר שלנו", היתה ההצלחה המרשימה ביותר של הממשלה, במאמציה למיגור 35 הממשלות העצמאיות שקמו בקניוני צ'יאפס.

יש טענות כי הממשלה קונה את תמיכת התושבים בהצעות לרכוש אדמות בשולי הכפר ובמשאיות שי לכפרים ידידותיים. מצד שני, נוקטת הממשלה, יד קשה כנגד תומכי הזפטיסטס ואנשים מוטרדים בביקורת קפדניות. משקיפי זכויות האדם הואשמו בכך שהם מפרים את תנאי אשרות הכניסה שלהם ומתערבים בפוליטיקה המקומית. בעקבות ביקרות מתמשכת, פרש הבישוף סמואל רויז מתפקידו כמפשר, לאחר שהואשם בנטייה לצד המורדים. הנסוגים מתמיכתם בזפטיסטס צריכים להיזהר כיום משני הצדדים הניצים…

במערכת הבחירות לנשיאות, בשנת 2000, טען מועמד הימין ויסנטה פוקס (Fox): "תנו לי רבע שעה ואני מחסל את הסכסוך בצ'יאפס". בסוף אותה שנה, הפסידה מפלגת השלטון במקסיקו, המפלגה המהפכנית הממוסדת, לראשונה אחרי 70 שנים בהן משלה בכיפה.  אחד מצעדיו הראשונים של הנשיא החדש, היה לשלוח את ההסכם המתוקן, שכונה "קוקופא", לאישור הקונגרס. כרגיל במקרים כאלה, ניסו מחוקקים שונים להכניס שינויים ולעקר את הנוסח מתוכנו. בתגובה החליטו מרקוס ואנשיו לצעוד, כפי שהבטיחו בזמנו, אל עיר הבירה כדי להציג את טיעוניהם. הזפאטיסטאס צעדו לאורך מקסיקו, כשהם אוספים תומכים ותשומת לב עם כל צעד, ומשטרת מקסיקו משמשת להם מגן אנושי.

ב-2001 יצאו זפאטיסטים בגלוי למסע בן שבועיים לאורכה ולרוחבה של מקסיקו, כדי לגייס תמיכה להצעת חוק למען זכויות האינדיאנים. במקומות רבים ברחבי המדינה הם התקבלו בהתלהבות. הם ניגנו קונצרט רוק, הורשו לנאום בקונגרס, ומשכו כ-100,000 תומכים לאסיפה בכיכר המרכזית של מקסיקו סיטי. אך התקוות לפתיחה בשיחות שאמורות היו להניע את המורדים להניח את נשקם נופצו, לאחר שהקונגרס רוקן את הצעת החוק למען האינדיאנים מכל תוכן. בהגיעם למקסיקו סיטי נאם מרקוס, המסרב להודות בזהותו האמיתית, בפני 100 אלף איש באוניברסיטה המטרופוליטנית האוטונומית, כשפניו מוסתרות כמובן במסכת הסקי, שהפכה לסמלו המסחרי של הארגון.  נציגים אחרים של ה-EZLN נאמו בפני הקונגרס המקסיקאי באחת הישיבות הסוערות והשנויות במחלוקת שידע המוסד מאז היווסדו.

לאחר שהזפאטיסטאס חזרו לצ'יאפאס, אישר הקונגרס גרסה שונה ומדוללת של השינויים בחוקה – גרסה שההבדל העיקרי בינה לבין הדרישות המקוריות היה היעדר אוטונומיה רשמית לצ'יאפאס, בטענה שאוטונומיה כזו תפר סעיפים שונים בחוקת מקסיקו. צבא השחרור הזפאטיסטי זעק שזו בגידה, אולם רבים במקסיקו ראו בכך פשרה הגיונית, ובאוגוסט 2001 נכנסו השינויים לתוקפם. אירוע זה, וכן ניצחונו התקדימי של פוקס עצמו בבחירות, הוציאו הרבה מהאוויר ממפרשי המהפכה של מרקוס וחבריו.

המאבק הצליח אך לא לחלוטין. על הפרק עדיין שאלת האוטונומיה האזורית-טריטוריאלית שלא התקבלה על דעת השלטון. והתנועה עדיין חיה ופועלת, אך על אש פוליטית ולא צבאית.  האייקון המהפכני של דרום אמריקה, סובקומנדנטה מרקוס, יצא באוגוסט 2005 לראשונה מזה, ארבע שנים מהג'ונגל המקסיקני, כדי להכריז שהתנועה הזפאטיסטית שהוא עומד בראשה נוטשת את המאבק המזוין, ובוחרת בדרך של אי-אלימות למימוש מטרותיה.

מרקוס, במדי ההסוואה ובמסכת הסקי השחורה, הופיע ביישוב הקטנטן סן רפאל. הדברים שאמר נשמעו כיריית פתיחה של כניסתו לזירה הפוליטית החוקית של מקסיקו. הסובקומנדנטה הופיע כשהוא מחזיק בידיו תרנגולת מחופשת לפינגווין – הסמל החדש והמתמיה שבחרה התנועה המהפכנית, שמרבית חבריה הם אינדיאנים בני מאיה.  מרקוס, המהפכן שעמד בראש ההתקוממות הזפאטיסטית, לא גילה מעולם היכן הסתתר בארבע השנים האחרונות. הכרזותיו הפומביות של מרקוס בשנים האחרונות פורסמו תמיד במסרי דואר אלקטרוני בעיתון המקסיקני La Jornada.  בסוף 2005 הכריזו הזפאטיסטים על "כוננות עליונה", הזעיקו מפקדים בכירים לשוב ולקיים שיחות רמות דרג, קיימו אסיפות עם חברים מהשורה, ואז הודיעו על המעבר לפעילות פוליטית והפוגה במאבק המזוין. "כמו פינגווינים בג'ונגל, הזפטיסטים יעשו מאמץ לעמוד זקופים ולמצוא לעצמם מקום במקסיקו, אמריקה הלטינית והעולם", הסביר מרקוס בהודעת אינטרנט שצוטטה בעיתון הספרדי El Periodico.  "אנחנו באים, ועדיף שתתרגלו לכך".

מרקוס אמר שהמורדים יחרשו כל פינה לקראת הבחירות לנשיאות, במטרה לאחד פועלים, סטודנטים ואקטיביסטים לצורך קידום מדיניות שמאלית. השלב הבא של הפעילות הזפאטיסטית "אינו למתוח קווי גבול, אינו לקדם את המאבק המזוין במדינה אחרת (במקסיקו)", אמר מרקוס. "השלב הוא לפנות לבני אדם, לשאול אותם לדעתם ולבדוק כיצד יש לפתור את בעיותיהם".

ב-28 באוגוסט 2013, נפתח בסן קריסטובל דה לאס קסאס, קונגרס הקהילות הלטיניות של אמריקה הלטינית המאורגן על ידי הצבא הזפאטיסטי שמשך אליו נציגים שונים של קהילות אינדיאניות מכל רחבי מקסיקו, לבושים בבגדיהם המסורתיים והצבעוניים. ביניהם צעדו נציגי הצבא הזפאטיסטי השונים, במסכות שחורות. מכל עבר מלחששים סקרנים, מנסים לנחש את זהות המנהיגים מבעד למסכות. הציפייה היתה כמובן לראות את מנהיג התנועה, סובקומנדנטה מרקוס, אך זו מתבדה במהרה. מרקוס ממעט להגיע לאירועים פומביים, כמעט שאינו מתראיין, והוא לא שבבר את הרגליו לטובת האירוע החגיגי הזה.

אומנים מקומיים, ישבו על האדמה בכניסה למרכז המוכר גם כ”אוניברסיטת האדמה”, רוקמים צמידי יד, מציגים פוסטרים ואיורים מעשה ידיהם שמפארים את התנועה הזפאטיסטית. היו שציירו גלויות של הזפאטיסטס למחייתם. בחור בשם טורס אמר לכתבת "הארץ" כי בציוריו הוא מפרש את החזון של הזפאטיסטסים כפי שהוא רואה אותו: חלון כתום־ורוד בעולם שחור, בעולם עתידי שבו “שולטים ערכים של צניעות ושקיפות”, הוא מסביר. “מדובר בעולם חדש שאנחנו בונים. זו גאולה. בלי הזפאטיסטים אני לא יודע איפה הייתי עכשיו. אולי ברחוב. אולי מת איפשהו”.

הצורך להשמיע את התסכול והכעס המתפרץ על הממשלה בלט מאוד, במיוחד לנוכח הדרתם של תושבי הקהילות האינדיאניות משולחן מקבלי ההחלטות ומהזירה הציבורית במקסיקו, שבה המקסיקאי האידיאלי הוא עדיין לבן ממוצא אירופי. הדבר בולט בפרסומות המציגות משפחות מאושרות ממוצא אירופי במחוז צ’יאפאס, שרבים ממנו הם אינדיאנים.

אמרינידית בשם חואקינה מורלס הכריזה בלהט: “הצבע שלנו, צבע האדמה, הוא שגורם להם להפלות אותנו, זה תירוץ מושלם להבדיל בינינו ולעשות לנו דה־הומניזציה. אנשים נרצחו ואנשים נעלמו. השלטון הרע מדכא אותנו, לא מכבד את הזכויות האתניות שלנו, לא מתייחסים לצרכים שלנו. אנחנו חייבים להיאבק בשביל הישרדות, אחרת ניעלם”, אמרה בלהט. היא ספרה בכאב על “מריה האינדיאנית”,, סדרת טלוויזיה משנות ה-70, שהציגה את קורות הגיבורה האינדיאנית שהגיעה מהכפר לעיר הגדולה, תוך לעג לקהילה האינדיאנית ולמנהגיה, וזכתה לתשואות רבות.

האינדיאנים שעלו על הבמה הציפו בעיות מקומיות שחוזרות על עצמן בכל רחבי המדינה. הם סיפרו על הגזענות, ההשפלה, האפליה, הריסת מקומות קדושים לצורך סלילת כבישים. הם הזכירו את הקשר המיוחד שלהם לאמא אדמה ותיארו איך בעיני רוחם הם מנסים להציל אותה. אבל מה שבלט מעל הכל וחזר על עצמו שוב ושוב, היה נושא הפקעת האדמות ומקורות המים לטובת הקמת מכרות. אם לא די בכך, מדובר במכרות הסמוכים מאד למקורות המים של המקומיים. זיהום המים מסכן את חייהם.

מתן רישיונות לכרייה של מתכות הוא נושא שמעסיק ארגונים סביבתיים רבים ברחבי מקסיקו, אשר נלחמים בתופעה, לפעמים תוך נשיאה במחיר אישי כבד של אלימות ואף מוות. פעילים חברתיים הפועלים נגד הקמת מכרות שיזהמו את הסביבה אומרים שהשלטון מקל ראש במתן הזיכיונות, ושבעשור האחרון אושרו יותר ממאה זיכיונות ברחבי צ’יאפאס לכריית מתכות כמו זהב וכסף. לדבריהם, ב–15 אחוז מהמדינה ניתנו זיכיונות למכרות, חלקן בשמורות טבע. פעילה בולטת בשם מריה הכריזה: “הבעיה שלנו עם הממשלה היא הקלות שבה נותנים את הזיכיונות. אפקט הזיהום של מכרות הוא כפול באזור כמו שלנו, והוא מגיע לכל מקורות המים. הסיבה שהקהילות האינדיאניות הן הראשונות להיפגע היא שהאדמות של העשירים הן באמצע שום מקום, רק הם גרים שם. הנציגים של החברות הגדולות מומחים בלשבור קהילות, מומחים בשחיתות. חברי הקהילות לא מודעים מספיק לזכויות שלהם. אומרים להם שמדובר בפיתוח, בקדמה, שזה יועיל להם, או מנופפים באישורים מזויפים.

את הכנס אפיינו כעס מתפרץ ואופטימיות זהירה. ההיגיון המנחה את האידיאולוגיה הזפאטיסטית הוא הסירוב לשתף פעולה עם השלטון, אבל נראה שכך, נותרות הקהילות ללא כלים להתמודד עם מאמצי פיתוח אגרסיביים מקומיים ובינלאומיים. הבידוד משאיר את הקהילות האינדיאניות עם גאווה אך ללא גישה למשאבים או עורכי דין. כל מה שנותר להם הוא לחסום בגופם את כלי העבודה אבל זה לא מספיק. כפי שהכריז אחד המשתתפים: “אם הם ישתפו פעולה, הם יפסידו. ואם הם יתנגדו, הם כנראה גם יפסידו.

אז איך נמלטים ממשחק סכום אפס? גם הנציגים מחפשים תשובות. אחת הנציגות אמרה: המדינה צריכה לראות שאנחנו קיימים. כשאתה בבית אתה מרגיש שאתה לא יכול לעשות כלום, אבל הסיפורים האלה יגרמו למלחמה כי השלטון לא רואה אותנו. המאבק לא יכול להישאר כאן, סביב שולחן הדיונים, אלא לצאת החוצה, לרחובות ולכפרים. אנחנו לא יודעים לדבר בשפה של השלטון אבל יש לנו שיטה משלנו, שבאמצעותה אנחנו פותרים בעיות בכפר שלנו. צריך להמשיך בכל הכוח ולא להתייאש. הסולידריות בינינו היא שתחזיק אותנו. אין מאבק קטן ואין מאבק שהוא לא חשוב”[1].

[1] http://www.haaretz.co.il/.premium-1.2108847