מיתוס מצדה – חלק ב': דיון במיתוס של מצדה

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה מיוחדת למולי ברוג, על החניכה בתחום זה.

ראו קודם, באתר זה: מיתוס מצדה חלק א': התגבשותו של סיפור מצדה, כאתוס וכמיתוס.

ראו גם: עיצוב הזיכרון הלאומי הציוני. להרצאה בנושא האתוס הלאומי הישראלי

ראו גם, באתר זה: סיור במצדה.

מצדה היא כיום, אחרי ירושלים, היא האתר הפופולרי ביותר בארץ. בשנת 2018 זינק מספר המבקרים באתר ל- 981,000 איש. זהו האתר הפופולרי ביותר בקרב התיירים המגיעים לישראל[1]. כל השומע את סיפורה של מצדה, נפעם מן העצמה האצורה בסיפור הרואי וטרגי זה. השרידים והנוף מוסיפים לו ממד של אמינות ומציאותיות ומייחדים אותו ממאות טרגדיות ספרותיות[2].

חפירותיו של פרופסור יגאל ידין, הארכיאולוג שחשף את מצדה בשנות ה- 60 ומי שהיה הרמטכ"ל השני של צה"ל, שהסתיימו ב-1965, ומלאכת השחזור שהוא החל בה, הם שהעלו את מצדה על מפת התיירות. ( כל זאת, מבלי להתעלם מבניית קוו הרכבל ולימים גם המוזיאון המקומי, שתרמו לפופולריות של האתר).

בידין חברו כל התכונות שנדרשו כדי להפוך את מצדה ל'להיט": חוקר מן המעלה הראשונה, יוקרה של מצביא ורמטכ"ל (למעשה) של מלחמת העצמאות, מרצה מחונן וכותב מרתק. הוא השיג תרומות, מענקים, תקציבים, סיוע צה"לי ואלפי מתנדבים, שאיש לפניו ואחריו לא יכול היה להעמיד לרשות חפירה ארכיאולוגית בישראל. די היה בכל אלה, כדי להבטיח לגילויים המרשימים ולשחזור המרשים לא-פחות פופולאריות רבה, ועל-ידי כך לחזק עוד יותר את נוכחותו של המיתוס בתודעה. החופרים, חלקם כבר בעלי שם וחלקם בראשית דרכם, עסקו בחפירה בסוגיות ארכיאולוגיות שונות ומגוונות, אשר לרבות מהן לא היה קשר עם הנצורים והתאבדותם. בניגוד למה שחוקרים פסט ציונים נטו להציג, הם עסקו בכל התקופות (כולל הממצאים הנבטיים) ובכול האספקטים של החיים במצדה, אבל מטבע הדברים, מרבית  דיווחיו לציבור – בארץ ובעולם, בעת החפירות ואחריהן – התמקדו בעיקר במצור ובסופו הטראגי.

יש להניח, שלפחות חלק מהמבקרים באים למקום לא רק בשל חשיבותו הארכיאולוגית והנופית, אלא גם בשל "סיפור מצדה". אמנם בספרו רב-המכר, שכתב סמוך לתום החפירות בעברית ובאנגלית ושהיה גם אלבום וגם סיפור מרתק, דיווח על הגילויים האחרים; אך הן שמו בעברית ('מצדה בימים ההם – בזמן הזה') והן שמו באנגלית ('מבצרו של הורדוס ועמידתם האחרונה של הקנאים')[3], משקפים את המסר, שלדעת ידין, מתבקש מהן, בנוסף למטרה המדעית של החפירות. אכן, זוהרו של המיתוס עומעם החל משנות ה-80 של המאה ה-20 והביטוי הציבורי של מעמד המיתוס, כגון השבעת חיילים במרומי מצדה, השתנה עם רוח הזמן, אך סיפורה של מצדה, עדיין חי וקיים[4].

בחמישים וחמש השנים שעברו מאז החפירה של ידין, ניסו חוקרים לקעקע את מיתוס מצדה. החל משנות השבעים קמו חוקרים ששללו את עצם אמיתות הסיפור. היו, כמו הארכיאולוג מאיר בן דב,  שהיה הראשון לערער על עצם קיומו של הקרב ועל סיפור ההתאבדות. בן דב, שהיה מחופרי מצדה, טען שהאירוע לא התקיים כלל, אלא היה תרגיל צבאי של הצבא הרומאי ותו לא[5].

מדריך הטיולים ספי בן יוסף, שהכשיר מאות רבות של מורי דרך, נתן לגרסה זו ביטוי ציבורי מהדהד. הוא כותב: "שנים, שתוך כדי ניסיונותי להתמודד עם המוזרות הבלתי נסבלת של סיפור מצדה, הייתי מודד ברגלי את כל מערכת המצור הרומית סביב הצוק של מצדה, מפשפש בקרבי חומת הדייק והמחנות ומנסה לחשב את גודל השקר היצוק בסיפור המצור, כשהסתבר לי ששום כלי ירי רומי – בליסטרה, קטפולטה, אונגר וכיו"ב כלי ארטילריה – לא היה מסוגל בקלעיו ובחניתותיו המעופפים להגיע אל חומת המבצר. על כן, שאלתי את עצמי שוב ושוב, מה ראו הרומים להקים מערכת כזו, שהיא סטרילית ולא פוגעת כלל במבצר, שכהנה וכהנה נשים זקנים וטף הסתופפו בין חומותיו…."[6].

החוקרת האמריקאית טרודה וייס-רוזמרין, ערערה על אמתותו של מיתוס מצדה וכפרה בסיפור ההתאבדות. בהרצאה בירושלים ב-'73 ,היא טענה שאגדת מצדה לא הייתה ולא נבראה, וכי כולה פרי המצאה של בן מתתיהו, שחש אשמה על שהיה בין לוחמי יודפת ולא התאבד עמם. "לנצורים במצדה הייתה עליונות טקטית על הרומאים", היא אמרה. "הם לא היו במצב של רעב או של התמוטטות נפשית, ולכן לא הגיוני שכמה מאות בני אדם יבחרו למות במקום להילחם".

"אכן לא הייתה במצדה שום התאבדות", אומר בן יוסף, בריאיון ל"מקור ראשון": "אני מעביר על זה קורס שלם לתלמידים שלי, ובסופו אנחנו עולים למצדה, מפרקים את האתר לגורמים ומסיימים בתרועת צחוק גדולה מפני שיש בשטח לא מעט הוכחות לכך שלא הייתה שם התאבדות"[7].

החרה החזיק אחריהם, הארכיאולוג הבריטי דיוויד סטייסי, שהשתתף בחפירות מצדה , אמר בחלוף חמשים שנה, ל'גרדיאן' הבריטי: "ההתאבדות היא המצאה, אין לזה הוכחה. האם ידין התעקש על הסיפור הזה מפני שהיה לאומני, או מפני שרצה לגייס כסף לחפירה? הוא היה ביצועיסט מתוחכם וידע שכדי להצליח אתה צריך למכור סיפור. והוא הצליח".

חוקרים אחדים סבורים שמאות בני אדם, ובהם נשים וילדים, התאבדו במצדה עם סיום המרד, אולם המתאבדים לא היו גיבורים, אלא חבורת מרצחים שחששו להילחם ברומאים. נחמן בן יהודה, סוציולוג מהאוניברסיטה העברית, עורר סערה כשטען "וכי איזה נס התרחש במצדה, כפי שמופיע  בשני ספריו (באנגלית), "מיתוס מצדה: זיכרון משותף ובנייתו של מיתוס בישראל" ו"הקרבת האמת: הארכיאולוגיה ומיתוס מצדה". הוא גם כתב מאמר מפורט בנושא במגזין "גליליאו" למדע ולאקולוגיה באוקטובר 1995.

אין לי ספק שבן יהודה מכירי היטב את פרשת מרד המכבים והוא יודע היטב, שאמנם, מילים אלו מוכרות בהקשר של חנוכה, אבל בספר העוסק במצדה, ברור לכול, שהכוונה היא להקבלת מצבם של אנשי מצדה אז למצבה של ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה. הקבלה זו היא המכונה "תסביך מצדה".

התיזה העיקרית של בן יהודה, היא שה"אמת" הארכיאולוגית שעלתה מן החפירות נזנחה, עוותה בידי ידין והועלתה קרבן על מזבח קידומו של מיתוס מצדה. בספריו כותב בן יהודה: "סיפור של גבורה במצדה פשוט לא קיים", הוא כתב במאמר ב"גליליאו". "מדובר במרד שנידון לכישלון. סופו היה כישלון אדיר שהתבטא בהרס בית המקדש השני וירושלים, בהרג המוני של יהודים בידי הלגיונות הרומאיים ובהתאבדות טרגית מזעזעת"[8]. אלא שבן יהודה לא מסתפק בכך, הוא יוצא בהתקפה משולחת רסן על ידין וטוען שהוא "מעוות", ממציא", מסלף". מעלים עובדות ועוד. גם את שמריה גוטמן, כמו את ידין, הוא מאשים ב"זיוף ממצאי חפירה"[9].

הדי הוויכוח בין בן יהודה החי לידין המת עדיין מסעירים את הרוחות. אמנון בן תור, ארכיאולוג שחפר במצדה לצדו של ידין, בספרו "בחזרה מצדה", שיצא לאור בשנת 1979 מקדיש בפרק האחרון של ספרו, עמודים רבים להתנצחות עם בן יהודה. "מנין הזעם הזה של בן יהודה על ידין?" "האם יש כאן תסביך על תסביך מצדה?, תוהה בן תור.  "לו ידין היה חי הוא היה תובע את בן יהודה על הוצאת דיבה". ידין נפטר ב-1984, " וכך אינו יכול להגן על שמו הטוב", כותב בן תור, "לפיכך אהיה אני לו לפה"[10].

בן יהודה מאשים את ידין, שהכפיף את האמת הארכאולוגית לטובת המיתוס והעלה אותה קרבן למען טיפוחו. ידין הארכאולוג מואשם בכך ששמח והתלהב מכול ממצא שהתגלה במצדה[11]. בן יהודה טוען כנגדו שהיה "רומנטיקן"[12] ו"פטריוט". ארכיאולוגים שעבדו לצדו של ידין מודים ב"אשמות" אלו. אולם את המסקנה כי ידין "העמיד את ישרתו ואת שמו המדעי, לרשות נרטיב מפוקפק, הוסיף כמה פרטים דמיוניים ושכנע את התמימים שמיתוס מצדה הוא אכן אמת היסטורית"[13], יש לדחות בתקיפות. יש להבחין בין פרסום ספר מדעי לספר פופולרי. ידין עצמו כתב: איני מתיימר לתאר את מצדה ואת כל שרידיה, על דרך התיאור המדעי בלבד. כוונתי לשתף את הקורא, ולו במעט, בחווייתנו הגדולה"[14]. מכאן ההתלהבות העולה מדברי ידין בספר זה. ידין טען תמיד שחובתו של הארכיאולוג אינה מתמצית בעולם האקדמי, אלא כלפי הציבור הרחב והראיונות שנתן לאמצעי התקשורת הם רק ביטוי לכך, אולם הטענה שידין השתמש בתקשורת כדי להפיץ פרשנויות מפוקפקות" של התגליות במצדה, היא חסרת בסיס[15].

אין ספק שידין החשיב מאד את מיתוס מצדה ואת המקום שתפס בתודעת הציבור. מיתוסים כמו זה של מצדה, או זה של תל חי, שתיאר את מותו ואת דבריו האחרונים של יוסף טרומפלדור[16], מילאו תפקיד חברתי חשוב של מכנה משותף וקבעו קוד התנהגות, שנראה היה ראוי בזמנו, בוודאי בעיניו של דמות ציבורית כמו ידין. אכן, בשנים הראשונות של לקיומה של המדינה נעשה שימוש במחקר הארכיאולוגי גם לצרכים שונים. המחקר הארכיאולוגי גויס למטרות שונות, בעיקר להוכחת קיומו של הישוב היהודי בארץ, כבר מזמן כיבושי יהושע בן נון. הארכיאולוגיה שגויסה לא רק כדי להכיר את העבר, אלא גם כדי לגבש את הזהות הלאומית הציונית. הדברים מאפיינים כמעט כל מחקר ארכיאולוגי במדינות המגבשות את זהותן[17]. אולם, תופעה זו של גיוס הארכיאולוגיה לצרכי השעה, שאפיינה את המחקר הארכיאולוגי בשנותיה הראשונות של המדינה, טיעון שבו משתמשים היסטוריונים וסוציולוגים "חדשים", אינו נכון כיום. בעניין הקשר שבין המחקר הארכיאולוגי וההיבט הלאומי-פוליטי, למצדה יש מעמד מיוחד. כפי שמסביר הארכיאולוג אמנון בן תור, מחופרי מצדה, זהו האתר היחידי בעולם שיש תסביך שנקרא על שמו – "תסביך מצדה"[18].

"מצדה היתה האקט האחרון של המרד הגדול, שדיכויו גרם לאסון. לכן אין פלא שאירוע זה היה לסמל ונלמד ממנו לקח, שיש לעשות את הכול כדי שאסון זה לא יישנה. הסיסמא "שנית מצדה לא תיפול", מרמזת שמצדה היא מטפורה למדינת ישראל העצמאית.

מרכיבי המיתוס ואמתותם.

סיפורה של מצדה איננו סיפור בודד ומנותק מכל הקשר. יש להבין את הסיפור בהקשרו הרלוונטי, שאלמלא כן אין לסיפור הרבה משמעות.

סיקריים ולא קנאים.

הקנאים הם שנשאו ככל הנראה בעול הלחימה העיקרי כנגד הרומאים, אך לא תמיד ברור לפי הכתוב הקשר בינם ובין הסיקריים. מצדה עצמה נכבשה לראשונה בידי מנחם בן יהודה הגלילי ואנשיו. יוסיפוס מציין כי את מצדה "תפסו האנשים הנקראים סיקריים", ובכיבוש זה נפרץ בית הנשק והוחרם בידי הכובשים. הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום בראש חוצות העיר ובחרו להם להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות, ובהן  המיתו את אנשי חרמם, וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון, ועל כן נחשבו לאנשי אמונים ואיש לא יכול לגלותם. יונתן הכהן היה הראשון אשר נשחט בידיהם ואחריו נרצחו אנשים רבים מדי יום  ביומו". אכן, הסיקריים, היו אפוא, חבורה של מרצחים פוליטיים. לאורך הטקסט משתרע תיאור שאיננו מחמיא במיוחד – בלשון המעטה, וממנו משתמעת דעתו השלילית של יוסיפוס עליהם באופן ברור.

קבוצת הסיקריים שנמלטה למצדה, נשארה שם עד סופה הטרגי. לדברי יוסיפוס, שנחשב אמין בדרך כלל, בעת שהייתם במצדה הם "פשטו על המקומות הקרובים וגזלו משם את הצדה הדרושה להם…". יוסיפוס אף מתאר את אחת "הפשיטות" של הסיקריים, בעת חג הפסח, על ההתיישבות בעין גדי: "ולמועד חג המצות, אשר אותו עושים היהודים לזכר גאולתם, בעת צאתם מעבדות מצרים ושובם אל ארץ אבותיהם, יצאו הסיקריים בלילה, בהתחבאות מעין רואים, לבל יהיו לשטן, פשטו על עיר מצער אחת ושמה עין-גדי, וטרם הספיקו אנשי החיל אשר בעיר, לקחת את נשקם ולהיאסף, מיהרו הסיקריים להפיצם ולגרשם מתוך העיר והמיתו את החלשים, אשר לא היה להם כוח לברוח, את הנשים והילדים, שבע מאות נפש ומעלה, ואחרי זאת  הוציאו את כל שלל הבתים וגזלו את כל הביכורים ונשאו אתם אל מצדה ואחרי זאת שדדו את כל הכפרים אשר מסביב למבצר והחריבו את כל הארץ…". אין ספק שמדובר באירוע מתועב, גם בסטנדרטים של אותה תקופה[19].

"מבקריו של ידין קובעים בפסקנות, המורדים היהודים, שהיו על מצדה בעת כיבושה בידי הצבא הרומאי היו הסיקריים. הם תוהים, מדוע בחר הפרופ' ידין להתעלם מעובדות אלו ובחר לציין בשם ספרו בשפה האנגלית כי מצדה היתה " The Zealots’ Last Stand", כלומר "מעוז הקנאים האחרון"?[20].  מולי ברוג, שחקר את גלגולי המיתוס מציע, במאמרו "מראש מצדה אל לב הגטו", שהוזכר לעייל: "התשובה לכך קשורה כנראה, במשמעות הפוליטית שהיתה בארץ לשם 'סיקרים' ובהיסטוריוגרפיה הציונית של  ימי בית-שני. ברוג מסביר כי : "ראשוני כותבי ההיסטוריה בעברית, ערבבו בין הוראת המילה "קנאים", לבין משמעותה; בין השם כמייצג קבוצה פוליטית, לבין התוכן כמאפיין תכונות אנשי הקבוצה. הסיקריים היו קנאים בכך שהפגינו נחישות ונחרצות קיצוניים בעמדותיהם הפוליטיות והשקפת עולמם הדתית, אך הם לא היו 'הקנאים' מבחינת שיוכם הכיתתי. דוגמא אופיינית לכך, נמצאת בכתביו של הפרופ' יוסף קלוזנר (1925): "כל המערבב את הקנאים בסיקרים אינו אלא טועה. הסיקרים הם אמנם קנאים, אבל קנאים ממין מיוחד. אלה הם קנאים שנדחפו על ידי האושיות לשינוי המרכז של רעיון השחרור מן הצד המדיני אל הצד האידיאלי" ואחר-כך, לאחר שהשלים את המעבר בזיהוי מ'סיקרי' ל'קנאי' הוא מוסיף, "ברור, איפה, שהקנאים היו גיבורי ישראל הנפלאים ביותר".

פרופ' שלמה צייטלין, היסטוריון אמריקני העוסק בתקופת בית שני מ"דרופסי קולג'" בפילדלפיה  הוא כתב  בפברואר 1969, ברבעון העברי "ביצרון", שיצא לאור בארצות הברית, ארבע שנים לאחר תום החפירות, שהנצורים במצדה לא היו לוחמי חירות, אלא סיקריים – קבוצת מורדים קנאים. הם העדיפו להתאבד, תוך חילול דיני היהדות האוסרים על התאבדות, במקום להילחם ברומאים כפי שעשו לוחמי החירות בירושלים. "מצדה היא פרק לא מפואר בהיסטוריה היהודית". ידין מיהר להגיב בתשובתו ל'מעריב': "פרופ' צייטלין ירד מהפסים, אם לוחמי מצדה היו מוגי לב או אמיצים, אני משאיר לכל אחד ואחד לשפוט לפי השקפתו". עובדה היא שגם בן מתיתיהו, שדעתו על הסיקריים היתה שלילית, שינה את דעתו עליהם עקב מעשי ההתאבדות ובדברו על יחסם של הרומאים להתאבדותם, הוא משתמש במילים "השתאות" ואף "אומץ לב"[21]. מילים המבטאות את כנראה את יחסו שלו אליהם[22]. (יוסף בן מתתיהו עצמו שרד התאבדות של לוחמיו ביודפת, וזאת לפי עדותו האישית)[23].

24]. הפיסקה בוטלה לאחר העלאת המאמר לאתר. נא להתעלם.

מבקרי המיתוס טוענים כי : "טשטוש גבולות זה הלך והתרחב עם הזמן, תוך שהוא משרת מגמות בחינוך הציוני, עד כדי השתלטותו המוחלטת של המושג 'קנאים' והעלמה של זהותם המקורית של אנשי מצדה – הסיקריים. עד כדי כך, שגם במסמכים מדעיים נקבעה זהותם של מגני מצדה כקנאים ולא כסיקריים. למשל, בדו"ח הסקר הארכיאולוגי תשט"ו-תשט"ז כותבים המחברים, בהקדמה ההיסטורית כי מאז נתפס המבצר "ישבו הקנאים במצדה…ובמשך פעולות אלה עלה מספר הקנאים במצדה מיום ליום"[25].

לדעת הסוציולוג מולי ברוג, שערך מחקר בכתבים של חלוצי ההיסטוריוגרפיה הציונית: "התרומה המכרעת ביותר למגמה זו שייכת לעובדה, שבשנות השלושים, תחת ההגמוניה של תנועת העבודה, אימצו לעצמם הרוויזיוניסטים, בהנהגת אבא אחימאיר, את השם 'סיקריקים, והיו לממשיכי דרכם הפוליטית של הקדמונים, כבעלי אידיאולוגיה הרואה שימוש באלימות, כמבחנו העליון של המהפכן והטרוריסט. במקרה זה הדבקות באמת ההיסטורית, כלומר ההקפדה לקרוא לאנשי מצדה סיקרים, היתה מסכנת את עצם האפשרות לקיים את המיתוס ולכן נדחתה על ידי אידיאולוגים מהזרם הסוציאליסטי [26].

אולם, זיהוי כל מגיני מצדה כ"סיקריים" הוא שטחי וכנראה שגם הוא בא לשרת מגמה פוליטית. או לפחות את הצורך לקעקע את המיתוס בכול מחיר. גם על חשבון העובדות. בחינת הממצא החומרי – בתים, מטבעות ועוד, מאששת את הטענה שהסיקריים הגיעו למצדה, כנראה עם פרוץ המרד. אך במהלך חמש השנים הבאות, שירושלים עמדה בהן במלחמה ובמצור (66-70), מעיד ממצא המטבעות, שפליטים המשיכו להגיע למצדה. והדעת נותנת שפליטים המשיכו להגיע לשם גם בשנים שבין נפילת ירושלים לנפול מצדה. קשה לקבל את הטענה שבזמן כה ממושך, בתקופה כה סוערת, נותרה אוכלוסיית מצדה יציבה ועשויה כולה מקשה אחת. אדרבה, מטבעות משנות המרד, שנמצאו במצדה, מעידות על מגע מתמיד ושוטף עם שאר יהודי ארץ ישראל[27].  מעידות  זאת ועוד. הממצא מרמז על נוכחותם במצדה של אנשים שאינם סיקריים, ביניהם נבטים, שומרונים ואפילו איסיים[28]. יש בכך אישוש לדברי יוסף בן מתתיהו, שאיסיים השתתפו במרד[29]. בין ממצאי החפירות התגלו גם קטעים מתוך מגילת "שיירות עולות השבת", שהיא יצירה איסיית מובהקת. מכאן רמז עקשני לכך שבין מגיני מצדה היו גם איסיים[30]. גם אהוד נצר, אדריכל המשלחת, הציע על סמך הניתוח האדריכלי של אחד מאגפי הארמון, שהגיוני להניח, שבתקופת המרד התגוררו בו איסיים[31].

 משך המצור

יש אפילו שדעתם אינה נוחה מן המשתמע מדברי יויספוס, על המצור שנמשך רק חודשים, ומאריכים את משכו לשלוש שנים של מלחמה רצופה, מאז חרב בית-המקדש. כך מקבלת גבורת הנצורים שלפני ההתאבדות, מישנה-תוקף. אולם, בניגוד לרושם המקובל, המצור על מצדה לא החל, ככל הנראה, מיד לאחר חורבן ירושלים בשנת 70. תחילה כבש הצבא הרומאי את הרודיון ואחר כך את מכוור. לאחר מכן, מת המושל הרומאי בפרובינציה ובמקומו נשלח כנציב יהודה, פלאוויוס סילווה. המבצר היחיד אשר שרד ובו היו מורדים יהודים, היה מצדה. סילווה החליט  לרסק גם את השריד האחרון למרד ולכבוש את מצדה. לשם כך הוא "הקהיל … את  הצבא המפוזר בכל המקומות ויצא להילחם במבצר הזה".

פרופ' ג'ונתן רות' מאוניברסיטת סאן חוזה בקליפורניה, בריאיון טלפוני לשרה ליבוביץ דאר, בשנת 2015, נעץ כביכול מסמר נוסף במיתוס, כשגילה לדבריו, שאורך המצור על מצדה היה קצר בהרבה מכפי שהיה מקובל לחשוב. בספרו "מצדה בימים ההם בזמן הזה", כותב ידין שהרומאים עשו הכנות למצור ממושך. לטענתם של רות ואחרים, אפשר להבין מתוך דבריו של ידין, שהמצור נמשך כשנה[32]. אין לכך שחר. על פי המחקר, המצור על מצדה נמשך "תשעה שבועות לכול היותר, ארבעה לכול הפחות […]. ושבעה שבועות הוא ככל הנראה משך הזמן הסביר ביותר. בניגוד לדעת מבקריו, אין שחר לטענה כאילו ידין הוא זה ש"האדיר את משך המצור ו"האריך אותו לשלש שנים, כפי שמרמז בן יהודה"[33]. ידין עצמו כותב: "בשנת 72 החליט פלאוויוס סילווה, לחסל את קן המורדים הזה […] חילות סילווה עשו הכנה למצור ממושך"[34]. אין בספרו של ידיו אף רמז על משך המצור.

חשיבותו של המקום עבור הרומאים

טענתם של בן יהודה ובמדה רבה גם של בן דב (שלהבדיל מבן יהודה, הוא ארכיאולוג ואף השתתף בחפירות), היא שמבחינת הרומאים, היתה מצדה אתר זניח ולכיבושו לא היתה בעיניהם משמעות רבה, וודאי לא כפי שמייחס להם ידין[35]. אולם, כפי שמסביר אמנון בן תור, לא נוכל לדעת מה חשבו הרומאים על מצדה, אבל בהחלט ניתן לדעת מה הם עשו כדי לכבוש אותה. מערכת המצור שהקימו הרומאים, הכוללת שמונה מחנות, דייק וסוללת מצור, היא המרשימה ביותר הידועה מרחבי העולם הרומי כולו[36]. יוסף בן מתיתיהו מעיד, שרובו של הצבא הרומי שהיה ביהודה אחרי נפילת ירושלים, הועבר למצדה[37]. מספר הצרים על מצדה, מוערך בין 8,000 ל-13,000 איש[38].

בניית הסוללה, הגם שנסמכת על זיז טבעי, הציבה לצבא הרומי אתגר רציני. שכן צריך היה לשפוך כמויות עצומות של חומר מילוי ולתמוך אותו בקורות עץ. מדובר ב-40,000 מ"ק בערך, שהיה צריך לשפוך ולייצב והכול בנחיתות טופוגרפית ברורה, ביחס לנצורים[39]. זוהי בהחלט אחת העדויות המרשימות ביותר שהשתמרו בעולם כולו מפעולות המצור של צבא רומאי. מאמץ זה, כינוסו של צבא גדול כל כך, ביניהם הלגיון העשירי – אחד הגיליונות המובחרים ביותר, בנייתם של שמונה מחנות מצור, הצבת דייק, שאורכו כ-4 ק"מ ורוחבו כ-3 מ', שהקיף את האזור סביב סביב, כדי למנוע את בריחת הנצורים , כל זה לשם כיבושו של מבצר שהוקם על סלע נידח, ולבסוף – העובדה שעם שובו לרומא, של מפקד המערכה, פלאוויוס סילבה, בחר בו הסנט לקונסול ומתוך כבוד על הצלחתו בכיבוש מצדה ודיכויו הסופי של המרד ביהודה, העניק לו המעמד של "קונסול אורדינריוס"[40]. הדבר מעיד על כך שמצדה היתה מקום רב משמעות עבור הרומאים וכיבושו נחשב בעיניהם להישג רציני.

4. קרב גבורה או התאבדות מתוך ייאוש?

בעוד שבתיאור המצור הרומאי על ירושלים מתאר יוסיפוס, פשיטות אמיצות של הנצורים היהודים על הרומאים ומעשי גבורה, אין שום תיאור שכזה בהתייחסותו לתיאור המצור הרומאי על מצדה. זוהי השמטה מאוד משמעותית. מתיאוריו את כיבוש מצודות הרודיון ומכוור, משתמע כי הרודיון נפלה די מהר, אולם במכוור התפתח קרב של ממש, עם התנגדות אמיצה של הנצורים, ופשיטות כנגד הצבא  הרומאי. ליוסיפוס, כהיסטוריון רומי, היה אינטרס ברור להעצים את גודל  ההתנגדות של היהודים כנגד הצבא הרומי, שכן בדרך זו הוא מדגיש את מידת גבורתו של הצבא הרומי ביכולתו לגבור על התנגדות כה אמיצה. משום כך, העובדה  שיוסיפוס אינו מזכיר שום קרב של ממש מצד נצורי מצדה, היא  בעלת חשיבות רבה.

לאורך ההיסטוריה שזורים מספר רב של קרבות גבורה "עד הסוף", או נכונות לכאלה. למשל, ליאונידס ו-300 הספרטנים שלו שנלחמו במעבר תרמופילאי ב-280 לפני הספירה, עד האחרון שבלוחמים[41], עמידת הגבורה, עד הסוף המר, של דייווי קרוקט ואחרים באלאמו (Alamo) בשנת 1836, נגד כוחותיו העודפים של הגנרל המקסיקני סנטה אנה[42] (אם כי גם שם, יש הטוענים כי מדובר במיתוס ותו לא); עמידת הגבורה של המרינס האמריקנים באי וייק שבאוקיאנוס השקט ב-1941[43]. המרד היהודי בגטו ורשה כנגד כל הסיכויים, הקרב האחרון של מחלקת הל"ה וכמובן, מות הגבורה של שמשון התנ"כי יחד עם אויביו. אפילו אם נשתמש באנלוגיה יהודית, הסיקריים במצדה לא בחרו בפתרון נוסח שמשון, אלא בהתאבדות. לעומת חוקרים כמו הארכיאולוג מאיר בן דב, והסוציולוג נחמן בן יהודה[44]. הטוענים כי לא היה במצדה קרב כלל, גורסים אחרים, כמו למשל הארכיאולוגים זאב משל, שהשתתף בחפירות מצדה, או מיכה לבנה, שחקר את השבילים המובילים אליה, מסתמכים על תיאור הפריצה הרומאית וההתנגדות לה ועומדים על כך שהתרחש במקום קרב גבורה, לפחות בעת הפריצה[45]. משל עומד על כך שהיה קרב בפריצה למצדה[46].

אמנון בן תור הודף את הטענות הללו. הוא מחשב שמתוך 960 נצורי מצדה מנו הלוחמים 300 עד 500 איש. היו להם חרבות וחניתות, לקרבות פנים אל פנים ובעיקר קשתות וחצים, נשק לטווח בינוני[47]. לא עמד לרשות המגינים נשק כבד כול שהוא. בפרט לא בליסטראות, אותן היה ניתן לירות, באופן ישיר אל הצבא הרומי שלמרגלות ההר[48]. אמצעי הגנה אפשרי כביכול הוא פשיטות ליליות פתאומיות מן המבצר החוצה, לשם התקפה של יחידות בודדות וחבלה בסוללת המצור. אולם אמצעי זה לא היה בר ביצוע במצדה. הכוח הרומי היה מפוצל, כך שהנצורים היו צריכים להקצות כוחות גם לשמירה מפני חדירה אל המבצר ממזרח, דרך שביל הנחש. יחד עם זאת, נמצאו עדויות ברורות לייצור חצים בזמן המרד (בחדרי הארמון המערבי) ובראש מצדה נתגלו קבוצות של אבני דרדור גדולות, שמן הסתם, טרם הספיקו להשתמש בהן[49]. כפי שאומר רות: "מול מחצית הלגיון של הצבא הטוב ביותר בעולם, שעבד על בניית הסוללה בכל עת, וכ-500 לוחמי יחידות העזר ששהו במחנה במרחק דקות משם, לא היה לפושטים כל סיכוי"[50]. גם הרומאים לא ישבו בחיבוק ידיים ונקטו בכל אמצעי אפשרי כדי למנוע מהנצורים לחבל בסוללה. הבנייה נעשתה בחיפוי מגדל, ש"מממנו הרבו הרומאים לירות בכלי הקלע המהירים והבליסטראות, גירשו על נקלה את העומדים מראש החומה ולא נתנו להם להרים ראש"[51]. רות מסכם את התמונה: "ליהודים היו סיבות טובות לגלות התנגדות, אך לא היו בידם האמצעים לכך. לרומאים היו סיבות טובות לכבוש את המבצר, מהר ככולה אפשר והיו בידם האמצעים לכבוש אותו מהר יחסית[52].

זאב משל מסביר: "הם לא היו פחדנים. כשהם ראו את הנחישות של הרומאים על הסוללה, ואת שמונת המחנות שהרומאים הקימו, הם הבינו שהם מנותקים מהעולם והחליטו שיציאה לקרב של כמה מאות גברים היא חסרת תועלת. סביב מצדה היו כמה אלפי חיילים רומאים. מה היה קורה אם הנצורים היו מצליחים להרוג אלף חיילים רומאיים? גם אני במקומם הייתי עושה כמוהם"[53]. לפי תורת המלחמה, היחס הרצוי בין התוקף לנתקף הוא 1:3 לטובת התוקף. אם נניח שהיו במצדה כ-400 לוחמים כשירים ומספר החיילים הרומאים היה כ-8000, מדובר על יחס של 1:20 לטובת התוקף. אכן, מעטים מול רבים! בן תור מסביר שהטענה כאילו אנשי מצדה נהגו בפחדנות ולא נלחמו, מזכירה משפטים כמו "הולכים לצאן לטבח", שנאמרו בהקשר אחר[54].

ההתאבדות

לפי יוסיפוס, כאשר נוכח אלעזר בן יאיר, כי הברירה שלפניו היא מוות או שעבוד, הוא בחר במוות. בנאום שנשא, ניסה לשכנע את אנשיו להתאבד, אך לא הצליח, ונאלץ לשאת נאום נוסף. בתום הנאום השני השתכנעו הסיקריים כי עדיף המוות והם הרגו את  נשיהם וילדיהם והתאבדו. יוסיפוס מצביע במיוחד על כך שאלעזר בן יאיר היה צריך לשאת שני נאומים כדי לשכנע את אנשיו להתאבד. אחרי שבן יהודה האשים את המורדים בפחדנות וברתיעה ממלחמה, הוא מוסיף ומאשים, שלא די שהם פחדו להילחם, הם פחדו גם למות. כי אצל "פחדנים" כאילו, לא היה די בנאום אחד והיה צורך בנאום שני, כדי להתגבר על היסוסיהם[55].

נושא התאבדותם של אנשי מצדה הוא לב לבו של המיתוס. לכן, בפני מי שמעוניין להפריך את המיתוס, עומדות שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא לטעון שכול סיפור ההתאבדות לא היה ולא נברא ומדובר כאן בדגם ספרותי שהיה נהוג בידי בני התקופה לתיאור פרשות שראשיתן במצור וסיומן בכיבוש. ואכן, עמדה זאת הוצעה במחקרים רבים שעסקו בפרשת ההתאבדות במצדה.

אכן, החפירות לא העלו נתונים ממשיים המסייעים לפתרון שאלת אמינותו של פלביוס בנושא ההתאבדות הקולקטיבית שהתרחשה במצדה. יוצאי דופן הם שרידים של גופות שנמצאו במערה בדרום ההר ובארמון הצפוני. לעומת זאת, יש נתונים רבים התואמים בבירור את תיאורו של יוסיפוס בדבר השריפה שהעלו הקנאים בהר, טרם התאבדותם. כמו גם עדות לחפצי בית שהועלו במתכוון באש. רמז עקיף לסיפור ההתאבדות, אפשר למצוא בריכוז של 11 אוסטרקונים, שנמצאו בצפון ההר, עם שמות בעברית וביניהם "בן יאיר". לא מן הנמנע שקבוצה זאת היתה האחרונה שהפילה גורל, תוך כדי האירוע הטראגי[56].

אפשרות שניה היא לטעון שיוסף בן מתתיהו, אכן משקף אמת היסטורית, אבל מדובר באקט של פחדנות. אכן, לא נמצאו באתר שרידי מאות המתאבדים, אך אפשרי שסולקו על ידי הרומאים[57].

זאב משל, מזכיר כי בקרבות על ירושלים במרד הגדול (שלוש שנים לפני מצדה) נהרגו עשרות אלפי בני אדם וגם שם לא מצאו קברים. במרד בר כוכבא נהרגו עשרות אלפים, וגם שם לא התגלה ולו שלד אחד. הרומאים קברו את המתים או שרפו אותם[58].

לגבי עצם ההתאבדות: אפשר להציג זאת כמעשה הפוך לסיפורי "בררת שמשון", כפי שנעשו בדוגמאות שהובאו לעייל. אך באותה מדה, אפשר לראות בהתאבדות, נוכח הבררה הנוראה שעמדה בפני אנשי מצדה, מעשה גבורה. אמנם, היהדות שוללת התאבדות, אבל מחייבת מוות על קידוש השם ואפשר לראות בהתאבדותם של אנשי מצדה, משום קידוש השם[59]. כך נהגו כאמור גם אנשי יודפת שהוזכרו לעייל וגם כמה מכוהני המקדש בירושלים, כאשר נכבש על ידי הרומאים, הם "בחרו להפיל את עצמם אל תוך האש ולהישרף עם ההיכל"[60]. עד עתה, איש לא האשים אותם בפחדנות.

אפילו יוסף בן מתתיהו, שלא חוסך אף כינוי גנאי כלפי הסיקריקים (שודדים, גנבים, רוצחים וכיוצא באלה), מביע הערצה לאופן בו בחרו לסיים את המרד. למחרת ההתאבדות, כשחדרו חיילי הצבא הרומאי למצדה ולארמון המלך, הם "מצאו שם את המון ההרוגים, לא שמחו הפעם על אשר ראתה עינם באויביהם, כי אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאדרה, אשר צחקה למוות ולא שבה אחור מהמעשה הגדול הזה". אין ספק, כי מעשה ההתאבדות הקבוצתי, עורר ביוסיפוס וברומאים כבוד רב לנספים ולאומץ לבם בבחירתם בחלופה נוראה זו. בלהיטותם לגמד את האירוע, מדגישים בן יהודה ודומיו כי יוסיפוס איננו מדבר על גבורה, הוא מדבר על כבוד ועל אומץ. הקפיצה מכבוד ואומץ לגבורה, לא נעשתה בידי פלביוס, אלא על ידי פרשנים מאוחרים יותר. לגבי דידם, גבורה זו, הובנתה חברתית וטקסטואלית. לטעמי, צריך מדה גדולה של עזות מצח, לטעון שיש הבדל גדול בין אומץ לבין גבורה.

סיפור מצדה אינו מופיע גם כאשר ישנה התייחסות בדיון הלכתי, למצב בו אדם שוקל להתאבד כדי לא ליפול בידי אויביו; הדוגמה המובאת בהלכה[61], היא של שאול המלך בהר הגלבוע[62] ולא הדוגמה של מצדה[63]. הסיבה לכך אינה ברורה, וקיימות כמה השערות: יש המשערים שהסיבה לכך היא שהסיקריים היו מזרם שחלק על הפרושים, שהם אלה ששלטו לאחר חורבן בית שני, ולפיכך לא נחשבו כמושא ללימוד או לדיון. היו גם ששיערו שהפרושים רצו למנוע מרידות הרסניות נוספות כדוגמת מרד בר כוכבא, ולכן הוצנעו אירועים שעלולים היו להביא להתעוררות לאומית.

בדורות מאוחרים יותר התייחסו רבנים לסיפור ההתאבדות במצדה והצדיקו אותה[64]. כותב האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטם מצאנז, על ההתאבדות ביוסיפון: "ואפשר שחששו שאם הרומיים ילכדו אותם חיים ויענו אותם ייגרם מזה צרות רבות לכלל ישראל כידוע מסדר המלחמה, ולפיכך שלחו יד בעצמם[65].

במסע הצלב השלישי, בשנת 1190, סמוך לחג הפסח, נמלטו יהודי יורק, למגדל מבודד מחמת פרעות בעיר. כשאפסה תקוותם, קידשו היהודים הנצורים את השם באיבוד לדעת, בשבת הגדול של שנת ד’תתק"נ, באופן המזכיר את זה של מצדה[66].  גם ויליאם מניוברי , נוצרי בן המאה ה-12, שקרא את יוסף בן מתתיהו עצמו, ראה דמיון בין מצדה ליורק[67].

בן יהודה מנסה לטעון כי בחשיפתם של מבנים מסוימים, כמו בית הכנסת והמקווה, פקפק הצוות לגבי זיהויים ועם הזמן "נעלם כל ספק"[68]. ואכן כך מתנהל תהליך המחקר והפרשנות בארכיאולוגיה. תהליך החשיפה הוא איטי ומלווה בהתבוננות חוזרת ונשנית, בביקורים הדדיים ובהתייעצויות.  זהו תהליך ממושך ואך טבעי הוא שלא תמיד קיימת הסכמה על הכול. ואין לראות ב"הססנות" בדיוני הצוות, משום היעדר ביטחון במסקנה הסופית או, כפי שטוען בן יהודה, כניעה לפרשנות המקובלת על ידי ידין.

טענה מרכזית של בן יהודה ודומיו כנגד ידין, היא שבראש וראשונה הוא בא להוכיח, על-סמך השאלות שהעמיד בפני השרידים הארכיאולוגיים ועל-סמך הממצאים הארכיאולוגיים עצמם, לא רק את נכונות תיאוריו של יוסף בן-מתתיהו לגבי פעלו של הורדוס, המצור הרומאי והתאבדות הנצורים, אלא גם את תהילת הנצורים. בכמה מקומות מגלה ידין את דעתו ורגשותיו : "….גילוי השרידים של מגיני מצדה היה לאחת החוויות הגדולות ביותר של כל חפירותינו…". היו אלה שרידים דלים, אך… כאשר נכנסנו לחדר וגילינו על רצפתו שכבת אפר, סנדלים חרוכים של ילדים וכלי תמרוקים שבורים, ויכולנו לנשום ממש את אווירת השעה הטראגית האחרונה – היו אלה הרגעים הגדולים של חפירתנו כולה'[69]. אולם ידין אינו היחידי. חלפו למעלה מחמישים שנה מאז החפירה במצדה, ודן בהט מתקשה לשכוח את התקופה ההיא: "זיכרון מצדה לא עוזב אותי ליום אחד. היינו יחד בגשמים, בסופות ובחום, משתתפים בפרויקט הארכיאולוגיה הגדול ביותר שנעשה פה. כולנו נשארנו חברים טובים. בשבילי מצדה היא מקום קדוש. אני מבקר שם לעתים רחוקות כדי לא לחלל את הקדושה של האתר.

"אני מצאתי שם את הגורלות: החרסים המעידים על ההגרלה שערכו הגברים כדי להכריע מי יהרוג את עשרת הנצורים האחרונים ויתאבד. זו התגלית הגדולה ביותר בחיי כארכיאולוג, דבר שאני לא יכול לשכוח". בהט מוסיף: אני שמח שניתנה לי הזדמנות לחפור במשלחת של ידין, שהוא בעיניי הארכיאולוג הרציני ביותר שהיה לנו מזה דורות".

מבקריו של ידין ומבקרי המיתוס, טוענים ידין הגדיל לעשות ובמקום אחר הוא מציע לראות באחד-עשר החרסים שעליהם שמות, וביניהם אחד שעליו כתוב "בן-יאיר", את שמות עשרת המפקדים  (!) "שנותרו עד הסוף … ואחר כך הפילו את הגורלות בינם לבין עצמם'" (כדי לקבוע את האחרון שישחט את תשעת חבריו ולאחר-מכן יתאבד בעצמו). הזיהוי של אחד-עשר החרסים עם עשרה 'האנשים, שלפי יוסיפוס, הוגרלו לשחוט את הגברים, הוא בעייתי ביותר, ולא פחות מכך ההצעה לראות בהם את 'המפקדים שנותרו עד הסוף' ; שהרי אם נבחרו בגורל, קשה להניח שנותרו דווקא המפקדים. הם שמים בפיו של ידין מלים שלא אמר. זהו הממצא החשוב ביותר, אף-על-פי ש"אין הוא הממצא החשוב ביותר מבחינה ארכיאולוגית טהורה"[70]. בכול הציטוטים מכתבי ידין – באנציקלופדיות, בראיונות, בעיתונות ובהרצאות, הוא מביע את הספק ובכולם חוזרת המילה "אולי". לא רק בדו"חות הארכיאולוגיים,  גם בספרו הפופולרי כותב ידין במפורש: "הייתכן כי מצאנו את החרסים שעל ידם הפילו את הגורלות? לעולם לא נדע"[71].

בן יהודה טוען כי אפילו החוקרים ובראשם פרופ' יגאל ידין, נכבשו על ידי המיתוס. מכיוון שפרשת ההתאבדות היא שיאו של סיפור מצדה ועומדת במרכז המיתוס, אך טבעי הדבר שבן יהודה וכל מי שמנסה באופן עקבי לקעקע את מיתוס מצדה (מרביתם אינם ארכיאולוגים), יעשה מאמצים להוכיח שאין אלו שרידיהם של מתאבדי מצדה.

בן יהודה טוען כי לאחר שנמצאו שלושה שלדים, שנמצאו בדרגה התחתונה של הארמון הצפוני במצדה ("לוקוס מס' 8")[72].  חלה התפתחות בפרשנות של הממצאים, במהלך השנים:

1. בפרוטוקול הישיבה היומית של הצוות, מיום 26 בנובמבר 1963, נבדקו שלושת שרידי השלדים האלה. וכך מופיע הרישום בפרוטוקול: "ד"ר האס: בלוקוס 8 מצאו 3 שלדים…אחד של אשה…זאת היא בחורה בגיל -18 – 17 וגם כן יש שלד של ילד בן 12-11 …השלד השלישי…הוא גבר קודם כל – והגיל שלו בין 22-20, די צעיר גם כן" […] הגבר והאשה בהחלט יכולים להיות זוג, אבל הבן הוא לא מהאשה הזאת לפחות. יכול להיות אח שלה או אח שלו" .
2. בשנת 1965 (כשנתיים לאחר הממצא), כותב פרופ' ידין: "אמנם אין לומר בוודאות, ששלדים אלה הם של משפחת אותו לוחם שנותר אחרון, הרג את משפחתו והצית את הארמון…אך אין, כמדומה, כל ספק ששלדים אלה הם של אנשי המרד.."[73]..

3.בספרו על מצדה, מתפייט ידין: "גילינו שרידים של שלושה שלדים; שלד של גבר בגיל העשרים, שאולי היה ממפקדי מצדה…בקרבת מקום, על גבי המדרגות, נתגלו שרידי אשה, שלד של אשה צעירה… השלד השלישי היה של ילד…הייתכן שגלינו את עצמותיו של …ה [הלוחם] האחרון במצדה ובני משפחתו?…[74].

4. דברים שנשא ידין במרומי מצדה, 11 אפריל 1973, בכנס החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, והחברה להגנת הטבע: "כך אזכיר את שרידי שלושת הלוחמים שמצאנו בארמון הצפוני: מפקד חשוב ביותר, אשתו וילדם, ממש כתיאורי יוסף בן-מתתיהו…"[75].

בן יהודה תוקף את פרשנותו של ידין, בהסתמכו בעיקר על מאמרו של האנתרופולוג זיאס, הטוען שאילו עצמות של חיילים רומאיים[76]. טענתו העיקרית של בן יהודה היא נגד שינוי עמדתו של ידין בקשר לזיהוי השלדים, מפקפוק עד וודאות. ידין השתכנע שמדובר בשרידיהם של אחרוני מצדה, על סמך נסיבות הממצא והספק שהביע היה רק ביחס להשערתו שאחד מהם הוא של מפקד חשוב. הוא כתב בדו"ח המדעי : "אמנם אין לומר בוודאות"[77].  גם בספרו הפופולרי כתב: "זאת לא נוכל להוכיח לעולם"[78]. היכן אפוא שינוי עמדה? לגבי דבריו המליציים משהו שאמר בכנס שהערך במרומי מצדה באפריל 1973: ראשית כל, הדברים לא הובאו בשם אומרם, אלא מפי העיתונאי שנכח במקום. וגם אם אמר אותם, הרי אין להשוות דברים שנאמרים בלהט באירוע חגיגי, לדברים שנכתבים בספר, בשיקול דעת.

גם לגבי השלדים שנמצאו במערה בצוק הדרומי: ידין העלה אמנם אפשרות שאלו הן עצמות המתאבדים אך הוסיף וסייג: " קשה לקבוע את זהותן של הגוויות ואת מועד הנחתן כאן". ידין חוזר ואומר: אין לדעתי שום הוכחה לזהותן של העצמות". בדו"ח המדעי כותב ידין : "האם השלדים הם של מגיני מצדה? כלום מהווים הם חלק מ-960 הגופות של גיבורי המרד"? נקווה שנוכל להשיב על כך לאחר שנסיים את מלאכתה חפירה". בן יהודה עצמו מצטט לבטים אלו , לכן לא ברור מאין הוא מגייס את ההאשמות החמורות כמו "הסתרת העובדות" ו"הונאה". עיקר טענתו של בן יהודה ואחרים נגד ידין היא פרשנותו המגמתית את הממצא. אולם זוהי מהותה של הארכיאולוגיה: העיסוק בפרשנות של הממצא האילם שהועלה בחפירות. לא פעם התשובה לשאלות כמו "מי בנה"? מי ייצר"" ו"למה שימש"? אינה חד משמעית ואז נדרשת הפרשנות, שהיא מטבעה אינה מוחלטת. אך עליה לעמוד בשני תנאים: א. אינה מנוגדת לעובדות ידועות אחרות. ב. אינה מנוגדת לשכל הישר. מסיבה זו קורה, שחוקרים שונים, מציעים לעיתים פרשנויות שונות, לאותו חפץ. זאת ועוד. במקרים רבים, הפרשנות הולכת ומתלבנת במהלך החפירה, עם גילוין של עובדות נוספות ועקב דיונים בצוות החורים. או בהתייעצות שלהם עם עמיתים, לאחר זמן. כך קורה, שפרשנות שנראתה לגיטימית ביום מסוים בחפירה, עשויה להתגלות כבלתי נכונה ביום אחר, לאחר שהתגלו עובדות אחרות.

לסיכום, אפשר וחשוב להעלות ספקות, גם לגבי עדותו של יוסף בן מתיתיהו,. אפשר להציג פרשנות שונה לחלוטין מזו של צוות החוקרים, ביניהם ידועי שם כמו ידין, שמריה גוטמן, מיכה לבנה, אהוד נצר, דן בהט וזאב משל. אפשר גם לטעון, במדה רבה של צדק, שיגאל ידין, בחפירות במצדה, אבל גם במקומות אחרים, ראה לעצמו תפקיד גם בבניית זהות לאומית וסביר להניח שהשקפת עולמו השפיעה עליו, אבל הטענה שמה שנחשף בחפירות עוות לצורכי בניית המיתוס, הוא השמצה ויש לדחותה מכול וכול.

אין עוררין על כך שחלק ניכר מאנשי מצדה היו סיקריים, שהיו הקיצוניים מבין מחולליו של המרד שסיכויו היו קלושים. גם ההתאבדות לא פשוטה לעיכול, למרות שאפשר לראות בה משום "קידוש השם".  המשפט האלמותי בו פותח את ידין את ספרו, שביטא אתוס בן יובל שנים: "מצדה היא בראש ובראשונה סמל, מצבה לקדושי האומה, לגיבורים שהעדיפו מוות על חיי עבדות",  נראה אנכרוניסטי, תלוש ומיושן. מיתוס תל חי, שקדם לו, נראה היה מתאים יותר [79], ובכול זאת, חמשים השנה האחרונות,  מתאפיינות  במגמה רציונליסטית קיצונית, הבאה לידי ביטוי במתקפה של ניפוץ מיתוסים. מגמה זו התגברה בישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים והשבר שבא בעקבותיה.

הטענה המוצדקת במידה רבה, שמותם של לוחמי מצדה לא הביא לאומה תועלת כלשהי, מסיחה את הדעת מהעיקר והוא ההשפעה העצומה שמצדה השפיעה על ההיסטוריה היהודית. גבורתה של מצדה, אמתית או מדומה, היתה אחד מהמרכיבים הרבים בעיצוב הציונות. אולי לא מקרה הוא, שהארגון שטבע מטבעות ראשונות של עם ישראל בארץ ישראל, אחרי 1800 שנה של אובדן ממלכתיות בארץ, חקק עליהן כסמל, את דמות ההר של מצדה. היה זה "כופר הישוב", המוסד שתמך בהגנתם של הישובים שקמו בארץ, עם גבור המחבלים בשיבת ציון המודרנית.  כפי שאמר פעם זאב משל, למתאבדים לא היה המשך. אבל סביר להניח שעל הגרף שראשיתו בכיבוש הרומאי וסופו בתקומת עם ישראל בארצו, יש למצדה איזה חלק. אפשר לראות במתקבצים על ההר, " לוחמים עזי מצח שיותר משעסקו בהרג רומים היו טורחים טרחה רבה ברצח יהודים שלא הסכימו עם דרכם, או בשחיטת יהודי עין-גדי וכפרי כיכר סדום בליל הסדר, כדי לשלול שלל ולהעלותו אל מרומי מבצרם", כפי שניסח זאת ספי בן יוסף בלשונו הציורית ואפשר גם לראות במצדה סמל לדבקות בחיים של טעם. לדעת מיכה לבנה, מגיני מצדה נלחמו לא רק על חייהם אלא גם על קיום ערכי העם היהודי מול הכוח הברוטלי של המעצמה הרומאית. כאשר עמדה בפניהם הברירה האיומה, הם בחרו בערך שנראה להם נעלה מחיי הפרט. זהו לפיכך הביטוי הנעלה ביותר של הקרבה עצמית. מול האומרים בצדק, כי לא היתה כל תבונה במלחמה נגד הרומאים. לבטח לא אחרי חורבן ירושלים, אפשר לראות במאבק העיקש לעצמאות, עד הסוף המר, משום שמירה עלה כבוד האישי והלאומי[80]. יש הרואים את מצדה כניגוד המובהק ביותר לדרכה של יבנה, אבל ניתן לראות את השתים כמשלימות זו את זו. מבחינה היסטורית הפכה מצדה לסמל לקשיות עורף שאין לנפצה. מופת לעם בלתי מנוצח. סמל להגנת מבצר ללא נסיגה. כי אין לאן לסגת. אם מגיני מצדה היו נכנעים, אולי חלקם היה שורד, לאחר שהרומאים היו עושים בהם שפטים נוראים, כפי שעשו בגמלא, בירושלים אחרי כיבושה ועוד. אולם במותם, הם זכו לחיי נצח בלבו של העם. סיפור דרמטי זה הפך לרעיון שהשפיע על כוח החיות של העם.  לא לחינם השתמש יצחק למדן במצדה כסמל לארץ ישראל. "מסדה" של למדן אינה רק צוק במדבר יהודה, אלא ביטוי לציונות כדרך חיים[81]. כפי שאמר מיכה לבנה, דרכה של מצדה אינה דרכנו, כפי שדרכיהם של יהושע בן נון, אלכסנדר ינאי ויוסף בן מתיתהו אינן דרכנו. אבל גם מי שמתקומם כנגד קנאות והתוצאה האיומה אליה הובילה, יתקשה לטעון כי מצדה היא רק שקר שיש להתנער ממנו. אנשי מצדה אינם מייצגים את האידיאל ההיסטורי והאנושי של היהודים, אבל מצדה קבעה כמה קווים באופי הלאומי של העם היהודי.  הן כמופת לגבורה ולערך של עצמאות, הן כמסר של קוממיות וגאווה של מסירות למטרה ושל דבקות בעקרונות וגם לקח נורא, שלא להתמכר לתחושת הצדק המוחלטת, שמביאה למלחמת אחים.

סביר להניח שגישה זאת כיום היא נחלתם של מעטים ובכול זאת, גם מי שמתקשה לגלות יחס חיובי לאלה שיוסף בן מתתיהו מכנה בכינויים קשים כל כך, יתבונן במערכת הובלת המים. בתעלות המזרימות מי שיטפונות ובאלו המכוונות לשבר ענן פתאומי שמורי דמים על ההר. כל אלו מלמדים על הכרה עמוקה של המדבר. הקשר העמוק של עם ישראל אל המדבר, החל במיתוסים של יציאת מצרים ומתן תורה, שבלי קשר לאמיתות קיומם, צרבו יחס רומנטי ביחס אליו. הקשר העמוק שממשיך עם כת הרכבים, בתקופת בית ראשון, עליה מרמז ספר ירמיהו[82] בית ראשון ושיאו במרד בר כוכבא, שם תעודת גיטין מלמדת אותנו על יכולת לקיים במדבר מערכת חברתית  תוך שמירה על קודים אתיים. יתכן שהדבר המחנך ביותר במצדה הוא לא מדוע הלוחמים בחרו להתבצר שם ולבסוף להתאבד. הוא טמון כנראה בסיבה שהרומאים באו לכאן ועשו וריכזו מאמץ כה גדול בחיסול הכיס האחרון של המרד. מחקר מקיף על המצור שפורסם בשם "בחזרה למצדה" מציין אמנון בן-תור כי על פי הערכתו צרך הצבא כ-16 טון מזון ו-26,000 ליטר מים מדי יום. מחקר נוסף שפורסם בשנת 2011 על ידי חוקרים מאוניברסיטת חיפה קובע כי הצבא הרומי השתמש לצורכי המצור בעצים שהובלו מאזורים מיוערים בארץ ישראל הן לצורכי בניית מכונות מצור והן לצורכי חימום[83].

קשה להאמין שהרומאים ריכזו כל כך הרבה משאבים , רק מתוך תחושת נקם. סביר להניח שהם השקיעו מאמץ כה גדול בחיסול צוק ובו 960 איש, משום שראו בהיאחזותה זאת, משום גרעין לממלכת יהודה עצמאית.

יש טענה הרומאים הגיעו לחסל את מה שנראה כמו "נערי הגבעות", משום שהזיקו לסחר בשמן האפרסמון.

ועוד הערה לעניין המיתוס:

מרדכי רוטנברג  – פרופסור לפילוסופיה ודת באוניברסיטה העברית, כותב על כך שלעתים מקומו בחיינו, חשוב יותר מאמיתות. אחד העם, במאמרו הקלסי של על משה, טוען כי "לא כל אמת ארכיאולוגית היא גם אמת היסטורית" וכך, תוך הזדקקות להשפעה העובדתית של "ייסורי ורתר הצעיר" הוא מראה כיצד סיפור דמיוני זה השפיע באופן מוחשי על ההיסטוריה, בגין ריבוי ההתאבדויות של צעירים שהושפעו מסיפורו של גתה, בשעה שלממצאים ארכיאולוגיים רבים אין שום השפעה במהלך ההיסטוריה על ההתנהגות האנושית.

בהתאם לכך טוען אחד העם, שאין שום חשיבות לשאלות ולספקות שמעלים חכמי אומות העולם, אם היה במציאות אדם כמשה (אשר מקום קבורתו אינו ידוע), משום ש"משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה… מציאותו ההיסטורית… אינה תלויה כלל בחקירותיהם… (והוא) זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני אלא אלפי שנה בכל ה'מדברות' שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה".

מה שאחד העם קובע למעשה הוא, שהשפעת המחקר ההיסטורי-ארכיאולוגי של המקרא היא כאין וכאפס לעומת משקלו האגדי המעצב. כך שלא גילוי ארכיאולוגי החושף את סוג העץ של "ארון המתים" שבו הוצא כביכול רבי יוחנן בן זכאי מירושלים, אלא הסיפור על אודותיו הוא זה שיצר את "ארון הספרים" היהודי הפורח זה 2,000 שנה. ובאותה מידה "מצדה" תמשיך לשמש מטפורה להתאבדות קנאית וגם לדבקות בחרות, אף אם יתגלה בחפירות כי הרומאים היו רמאים שלא צרו כלל על המצודה.

הערות

[1] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5423709,00.html

[2] מיכה לבנה, מעוז אחרון, הסיפור של מצדה ואנשיה, משרד הביטחון, תל אביב, 1986, (להלן: מעוז אחרון), עמ' 195.

[3]  Yadin, Yigael,‫ Masada: Herod’s fortress and the zealots’ last Stand , ‫   New York : Random House, 1966.

[4]  אמנון בן תור, בחזרה למצדה, הוצאת יד בן צבי, ירושלים 2009, עמ' 157

[5] מאיר בן-דב, המצור הרומי על מצדה – 73 לספירה, בתוך: אריה שמואלביץ (עורך),זירת קרב – קרבות הכרעה בארץ-ישראל, 2007 תשס"ז, עמ' 111–123.

[6] ספי בן יוסף, "הצוק המופלא של הר אלעזר". אתר האינטרנט של YNET: https://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1834776,00.html

[7] https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/525/674.html

[8] ראו גם, תמצית של דבריו: שרה לייבוביץ' דר, 50 שנה לחפירות: מיתוס מצדה נשבר".

[9] אמנון בן תור, בחזרה למצדה, יד יצחק בן צבי, ירושלים 2009, (להלן: בחזרה למצדה), עמ' 143

[10] בחזרה למצדה עמ' 143

[11] N. Ben Yehuda, "Sacrificing Trust, Archeology and the Myth of Masada”, Amherst, 2002, p. 80

[12] שם, עמ' 143

[13] שם, שם'

[14] יגאל ידין, מצדה, בימים ההם בזמן הזה, עמ' 16

[15] בחזרה למצדה, עמ' 145

[16] י' זרובבל, "בין 'היסטוריה' ל'אגדה': גלגולי תל חי בזיכרון העממי, ד' אוחנה ור"ס ויסטריך, מיתוס וזיכרון, תל אביב, 1996, עמ' 180-202. מולי ברוג, "טוב למות בעד ארצנו, הצעה לפתרון החידה", עתמול, 258, עמ' 11.

[17] N, Silberman, Between Past and Present, Archeology, Ideology, and Nationalism in the Modern Middle East, New York, 1989

[18] לא קיים תסביך כזה במערכת הפסיכולוגית, כפי שקיים למשל "סינדרום ירושלים". יתכן שזה פרי המצאתם של עיתונאים,, סופרים ופוליטיקאים. אבל זהו מושג שהשתרש. מתנגדי מיתוס מצדה", כינו אותו בכמה מקרים קיצוניים בשם "תסביך מצדה". זהו ביטוי מקביל לביטויים המתארים תחושות מצור ורדיפה. על פי תפיסה זו דרכם של מעצבי מדיניות ואנשי חינוך ישראליים. פרופסור יובל דרור מבית ספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב קבע בסדרת מחקרים כי "השאלה אם 'תסביך השואה' ימשיך להיות גלגולו של 'תסביך מצדה' מזמן מלחמת היהודים ברומאים או יתחלף בגישה מאוזנת יותר נבחנה על ידינו בשני מחקרים חינוכיים (היסטוריים-קוריקולריים) מקיפים – אך היא בעיקרה לכל הנראה שאלה חברתית ביסודה, ש'שיח' ציבורי אולי יאפשר להעניק לה בעתיד איזון חברתי הולם, ובעקבותיו גם איזון חברתי-חינוכי תואם" (יובל דרור,חוסר 'האיזון החינוכי-החברתי' בתוכניות הפורמליות והבלתי-פורמליות על השואה במדינת ישראל).

[19] אין הוכחות, בנוסף לדברי יוסף בן מתיתיהו, שאכן אירוע זה אירע? כול אמירה של יוספוס בנושא זה כמו בנושאים אחרים צריכה להבחן בקפדנות לגבי האמת שבה.

[20] . Y. Yadin. Masada: Herod is Fortress and the Zealots’ Last Stand, Random House, N.Y, 1966.

[21] יוסף בן מתיתיהו, מלחמות ז', ט' ב; 405-406.

[22] בחזרה למצדה, עמ' 148.

[23] יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, תרגום יעקב נפתלי שמחוני, ספר ג, ח, ז

[24]  יוסף קלוזנר. היסטוריה של הבית השני. אחיאסף ירושלים תשי"ד. מהדורה שניה, עמ' 15 ועמ' 22 (מהדורה ראשונה תרפ"ד 1925).

[25] . מצדה – סקר ארכיאולוגי תשט"ו-תשט"ז, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים. תשכ"ה עמ' 22. ראו: מולי ברוג, מראש מצדה אל לב הגטו" , בתוך: דוד אוחנה ורוברט ס' ויסטריך (עורכים), גלגוליה של התודעה הישראלית, מכון ון ליר, ירושלים, 1996

[26] ברל כצנלסון מציין את לוחמי תל-חי כמי שאינם "בריונים" או "סיקריקין". פלמ"ח 47-46, אוקטובר-נובמבר 1946, עמ' 12. מצוטט אצל ברוג: מראש מצדה, עד לב המיתוס.

[27] מעוז אחרון, עמ' 12.

[28] בממצא שהתגלה בסוגר המגילות, בו הצטברו חפצים שהושלכו על ידי חיילים רומאיים, נמצא פפירוס ובו כתובת שומרונית וכן קטע ששייך בבירור לכת קומרן

[29] "ואל מחוז תמנה נשלח יוחנן האסי, וגם לוד ויפו ואמאוס נפלו בחלקו" (מלחמות, ב', כ', ד, 576II .

[30] מיכה לבנה, מעוז אחרון, הסיפור של מצדה ואנשיה, משרד הביטחון, תל אביב, 1986, עמ' 12.

[31] E. Netzer, The Building, Stratigraphy and Architecture, Masada, III, 1991

[32] https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/525/674.html

[33] N. Ben Yehuda, Sacrificing Trust, Archeology and the Myth of Masada”, Amherst, 2002, pp. 47

[34] יגאל ידין, מצדה, בימים ההם בזמן הזה, חיפה, 1966, עמ' 11-12.

[35] N. Ben Yehusa, The Masada Mith, Collective Memory and Mythmaking in Israel, Madison, WI, 1995, p. 43.

[36] בחזרה למצדה, עמ' 151.

[37] מלחמות, ז, ח, א; 252: VII

[38] J. Roth, “The Length of the Siege of Masada”,Scrita Classica Israelica, 14 (1995) , Pp 91-95

[39]  י' שצמן, "המצור הרומי על מצדה" בתוך , ג' הורביץ (עורכת), סיפורה של מצדה, תגליות מן החפירות, ירושלים, 1993. עמ' 118-119

[40] בתקופת הקיסרות, הסנט היה בוחר כל שנה בשני קונסולים, כפי שהיה נהוג בתקופת הרפובליקה. הקונסול שעל שמו נקראה השנה (בדומה לארכונטים באתונה), נקרא “קונסול אורדינריוס”.

[41] סטיבן פרספילד, שערי האש, סיפור הגבורה של הקרב בתרמופילי, הוצאת מעריב, תל אביב , 2003 2003, הוצאת מעריב – הד ארצי, תל אביב, 2003

[42]          David Crockett: his life and adventures, John Stevens Cabot Abbott

[43] Sloan, Bill. Given up for Dead: America's Heroic Stand at Wake Island, Bantam Books, 2003.

[44] . נחמן בן יהודה, "מצדה – בין מיתוס למציאות", גליליאו, גיליון 12, ספטמבר – אוקטובר, 1995

[45]  מ' לבנה, "ושם המבצר מצדה", ע' זהרוני (עורכת), דרך ארץ: ארץ, חרס ואדם, הוצאת משרד הביטחון, תל-אביב, 1996.

[46] ראו דבריו בכנס לזכרו של דוד עמית: https://www.youtube.com/watch?v=hZ6NObX-aCU

[47] J. Magnes, Masada, Arms and the Man, BAR, 18 (4), 1992, PP 58-67.

[48] A. Holley, The Ballistra Balls from Masada, in: Masada VI, Jerusalem, 1994, PP 347-356

[49] בחזרה למצדה, עמ' 152.

[50] J. Roth, “The Length of the Siege of Masada, p. 96.

[51] מלחמות, ז, ח, ה, ; 3 VII

[52] [52] J. Roth, “The Length of the Siege of Masada, P 98

[53] https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/525/674.html

[54] בחזרה למצדה, עמ' 152.

[55] [55] N. Ben Yehusa, The Masada Mith, Collective Memory and Mythmaking in Israel, Madison, WI, 1995, p.p 237.

[56] אהוד נצר, "מצדה, הסקר, החפירות והשחזור", בתוך: מרדכי נאור (עורך)עידן 14, ים המלח ומדבר יהודה, 1900-1967 (להלן: נצר, ים המלח), עמ '193-196

[57] בחזרה למצדה, עמ' 152-153

[58] בריאיון לשרה לייבוביץ דר: https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/525/674.html

[59] שלמה גורן, גבורת מצדה לאור ההלכה, מחניים פ"ז, תשכ"ד, באתר דעת

[60] מלחמות, ו, ה, א, ; 280: VI

[61] . בשולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן שמ"ה.

[62] . ספר שמואל א', ל"א. ראו באתר זה: דמותו של שאול המלך.

[63] . רק בשלהי המאה העשרים מלמד הרב שלמה גורן, זכות על התאבדותם אנשי מצדה ומתיר אותה בדיעבד, גם מבחינה הלכתית ("גבורת מצדה לאור ההלכה, מחניים פ"ז).

[64] הרב שלמה גורן, מחניים חוברת פ"ז, גבורת מצדה לאור ההלכה

[65] . דברי יציב, חושן משפט, סימן פ"א, סעיף ו', עמ' רג, באתר HebrewBooks

[66]  . ראה בהרחבה: יצחק אשד פרנקלום (אויגן ריספרט), גיבורי מצודת יורק,‫ תל־אביב, 1965. ספר זה, שהיה פופולארי מאד בעברית בתרגומיו השונים, חזר על הניגוד המוחלט בין הצלבנים, שהוצגו כחיות אדם, לבין היהודים מקדשי השם. ראה בעניין זה גם ח' ה' בן ששון, תולדות עם ישראל בימי הביניים, תל אביב, 1969 (להלן: בן ששון), עמ' 46 וגם אתר האינטרנט של חב"ד – http://www.chabad.am.

[67] . יש להדגיש כי האסוציאציה של ויליאם מניוברי, נובעת מיחסו השלילי ליהודים.

[68] [68] N. Ben Yehuda, Sacrificing Trust, Archeology and the Myth of Masada”, Amherst, 2002, pp. 92-92

[69] . י' ידין, מצדה: בימים ההם – בזמן הזה, חיפה 1966, עמ' 16

[70] . שם, עמ' 197, 201

[71] שם, שם

[72] Nezer 1991, The Buildings, Stratigraphy and Architecture, Masada, III, Jerusalem, 1991, p. 167

[73] יגאל ידין, מצדה – עונת החפירות הראשונה, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1965, עמוד  22.

[74]  יגאל ידין, מצדה: בימים ההם בזמן הזה, 1966, עמ' 54 .

[75] יגאל ידין, " 1900 שנה לנפילת מצדה|. מעריב, 16 אפריל, ,1973 , עמ' 16.

[76] J. Zias, Whose Bones”, Biblical Archeology Review, 24 (6), 1998, PP 40-45` 64-65.

[77] י' ידין, מצדה, עונת החפירות הראשונה, ירושלים, 1965, ב, עמ' 22

[78] בימים ההם בזמן בזה, עמ' 54.

[79]  מולי ברוג, "אשמת תל חי – שורשי הטראומה והמיתוס", קתדרה, 174, טבת תש"ף, עמ' 1-26.

[80] יוסף קלוזנר וחיים בר-דרומא, מצדה וגיבוריה – תולדות המבצר האחרון של יהודה החופשית, ירושלים: הוצאת אמנות, 1937.

[81] חנן אשל, מצדה: עלילת גבורה, ירושלים: הוצאת כרטא, 2009.

[82] ירמיהו פרק לה

פסוק ה: וָאֶתֵּן לִפְנֵי בְּנֵי בֵית-הָרֵכָבִים, גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן–וְכֹסוֹת; וָאֹמַר אֲלֵיהֶם, שְׁתוּ-יָיִן.

פסוק ו: וַיֹּאמְרוּ, לֹא נִשְׁתֶּה-יָּיִן: כִּי יוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב אָבִינוּ, צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר, לֹא תִשְׁתּוּ-יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם, עַד-עוֹלָם.

פסוק ח: וַנִּשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב אָבִינוּ, לְכֹל, אֲשֶׁר צִוָּנוּ: לְבִלְתִּי שְׁתוֹת-יַיִן, כָּל-יָמֵינוּ–אֲנַחְנוּ נָשֵׁינוּ, בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ.

פסוק י"ד: הוּקַם אֶת-דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב אֲשֶׁר-צִוָּה אֶת-בָּנָיו לְבִלְתִּי שְׁתוֹת-יַיִן, וְלֹא שָׁתוּ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–כִּי שָׁמְעוּ, אֵת מִצְוַת אֲבִיהֶם; וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם, הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר–וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, אֵלָי.

[83] אוניברסיטת חיפה, ‏באיזה עצים השתמש הלגיון הרומי שצר לפני כ-2000 שנים על מצדה?, באתר "הידען", 2 באוגוסט 2011