מאיג'ימה – אי המקדשים והיערות

מיאג'ימה – פנינה של אדריכלות וטבע.

כתב וצילם: גילי חסקין

כתבה מקוצרת התפרסמה במגזין YNET: הפגודה האדומה

ראו גם: סרטון יוטיוב מתמונות של יפן

פודקאסט  אצל יהודה זפרני על יפן

יפן הינה יעד עולה. ישראלים רבים שמעו על צפונותיה של הארץ המשלבת קדמה ומסורת, טכנולוגיה, דת, אסתטיקה ושאיפה מתמדת ליופי ולשלמות. יותר ויותר מהם מצביעים ברגלים ונוסעים לטייל בארץ השמש העולה. פעמים רבות התבקשתי לציין את המקום האהוב עלי במדינת האיים הקסומה הזאת ובחרתי באי מיאג'ימה Miya-jima)) , פנינת נוף וארכיטקטורה, הניצב מול חוף סאניו, בים הפנימי של יפן, ממש מול הירושימה. עיר זו התפרסמה בעקבות פצצת האטום שהטילו עליה האמריקאים במלחמת העולם השנייה. הפצצה שכונתה "ליטל בוי" (ילד קטן) גרמה לנזק עצום שתופעות הלוואי שלו התגלו רק כעבור שנים. מי שמשוטט בבארים ובמסעדות הקטנות של העיר, מתקשה לזהות את עקבות האסון הנורא, המשפיע על היפנים עד ימינו אלו.

לאחר שמבקרים באנדרטות המאופקות של העיר, כולל במוזיאון השלום רב העצמה, כדאי מאד לשוט במעבורת קצרת טווח  אל מיאג'ימה, שנחשב לאחד משלושת מראות הנוף היפים של יפן. [המראות האחרים הם מפרץ מצושימה ובו קבוצה של כ-26 איונים מכוסים עצי אורן ואמאנוהשידאטה, שהוא שרטון המחבר את שני קצוות מפרץ מיאזו. זוהי רשימה קנונית הדומה לרשימה של שבעת פלאי תבל ומיוחסת למלומד רזאן היאשי, שהזכיר אותה לראשונה ב-1643]. הרשימה אינה מחייבת, אבל הביקור בשלושת המקומות מומלץ. במיוחד במיאג'ימה.

עם ההגעה לנמל, המטייל מוצא את עצמו בתוך זרם של מבקרים, רובם ככולם יפנים, רובם מטיילים, מיעוטם נזירים והולכי רגל. מאותו הרגע נמצא המטייל במעין סרט, שהוא אחד מכוכביו, כל הוא מהלך לאורך החוף, למרגלות גבעות מיוערות. מתבונן במוכרי המזכרות, חפצי הקודש והחטיפים; טועם צדפות מטוגנות, אוכל תירס קלוי וממשיך עם הזרם האנושי אל המקדשים. המקום מקודש למאמיני שינטו ולבודהיסטים. בכול יפני יש מעט משתי הדתות הללו. בשל קדושתו של האי, אסור להיוולד או למות על אדמתו, לכן אין בו מחלקת יולדות ולא בית קברות.

בין העצים משוטטים איילים, שהתרגלו לנוכחות מבקרים ואינם חדלים מלרחרח אותם. לעתים הם מתעקשים לחטוף דבר מה מידידיהם ואינם נרתעים מלכרסם פלסטיק או לבלוע נייר. האיילים מסמלים עבור הבודהיסטים את הגן בו נולד בודהא ועבור השינטו, את הטבע. פשוטו כמשמעו.

בפתח האי ניצב מקדש שינטו ומולו, בתוך הים ניצב בגאון הטוראי, שער צבוע ארגמן, התוחם את האזור המקודש ומסמל את קדושתו של האי כולו. מרחוק נדמה שהשער הגדול צף על פני המים. הכחול של הים, האדום של השער והירק של היערות שמסביב, יוצרים שילוב צבעים משובב נפש. שינטו הוא "דרך האלים". הדת העתיקה ביותר ביפן. לפי העיקרון העומד בבסיסה, על כול התופעות בטבע שולטות הקאמי, כלומר, הרוחות, עליהן מבוססת גם סמכותו של הקיסר. שינטו היתה הדת הרשמית של יפן מאז הרסטורציה של מייג'י שפתחה את העידן החדש ועד לתבוסת יפן במלחמת העולם השניה. רבים מהרגלי היום יום של היפנים, כמו אלו המבוססים על ניקיון, נובעים מהשינטו. כך גם אהבת האסתטיקה שלהם ולהבדיל, גם הלאומנות שהתפתחה במאה ה-19 והובילה את יפן אל החורבן במחצית המאה ה-20.

לפני הכניסה למקדש, מזדקרת פגודת גוג'ו-נו-טו(Goju-no-tu) , שהיא מבנה נהדר, בן חמש קומות, צבוע בארגמן זוהר, הבולט על רקע הירוק שמסביב. הפגודה היא אלמנט בודהיסטי, המסמל את הר מרו שניצב בלב הקוסמולוגיה ההינדית. חמש הקומות שלה מייצגות את חמשת היסודות בתרבות היפנית: אדמה, אש, מים, רוח ושמים.

המבנה הבולט בשטח הוא מקדש השינטו אוצוקושימה (Itsukushima Shrine), שנבנה בשנת 593 על גבי כלונסאות והעניק לאי את שמו הרשמי. המקדש, הבולט בעמודיו ובשעריו האדומים מרהיב במיוחד בעת הגאות, כאשר המבנים  משתקפים במי הים. להבדיל מהבודהיזם, שהובא מסין, השינטו נולדה  ביפן. זוהי דת של טבע, ללא קאנון חוקים וללא איסורים מיוחדים. דת שמעריצה את היופי ואת הטוהר. המצביא טאירה נו שיומורי, שמימן את בניית המקדש, בנה את הטוראי הראשון במפרץ במאה ה-12. השער הנוכחי נבנה ב-1875 וגובהו כ-16 מ'. סגנון הבנייה המיוחד, המתאפיין בארבע רגליים (יו-צואשי (Yo Tsuashi) – מסייע ליציבות המבנה. יפה במיוחד לשוט אל השער בשעת הגאות ולראות את המקדש מכיוון הים. בשעות השפל, אפשר ללכת אל הטוראי בחרבה. המקדש הומה אדם. אך אינו רועש. אנשים רבים פוסעים דומם בין השערים האדומים, מתבוננים וחושבים. לעתים קרובות, בעיקר בסופי שבוע, נערכות כאן חתונות, כשבני הזוג ואורחיהם מגיעים בלבוש מסורתי. החתן לבוש במצנפת לבנה גדולה והכלה בקימונו מפואר. לעתים נשכרים אומנים הרוקדים להנאת המטיילים. במרפסת הפונה למפרץ ניצבת במת תיאטרון הנו, העתיקה ביותר ביפן. בביקורי האחרון שם, רקדן לבוש כסמוראי להטט בחרבו להנאת האורחים. מול המקדש ניצב בית האוצר בו מרוכזות מתנות שקיבל המקדש מפטרונים שונים, בעיקר מבני משפחת טאירה, משפחת סמוראים שהפסידה במאה ה-12 את הבכורה למשפחת מינאמוטו וסיפור הקרב הוא אחד האפוסים החשובים בתרבות היפנית. שביל מרוצף מוביל את המטיילים לשער מרשים ולידו פסלי ג'יזו, המוקדשים לפעוטות שמתו טרם שניתן להם שמם הדתי במקדש השינטו, או לעוברים שמתו ברחם אמם. אנו עוקפים את הפיסלונים השמנמנים והחייכנים ועולים למקדש דאישו-אין (Daisho-in) , שהוא מקדש בודהיסטי של כת שינגון.

נזיר בשם קוקאי, שהה בסין שנתיים, למד שם בודהיזם  ובשנת 806 יסד את כת שינגון (מילולית: "המילה האמתית"). היא משתייכת לבודהיזם הטנטרי, המבוסס על מיסטיקה וכישוף. השינגון מאמין בקיומו של בודהא קדמון, שממנו מוקרנות כל האלוהיות והישויות האחרות בעולם. האדם אינו יכול להבין את יסודות ההוויה והדרך היחידה לתפוס אותם היא באמצעות מילות קסם, תנועות ידיים, מוסיקה וציורים דתיים. החשיבות של כת זו היא בפיתוח האומניות של הציור והמוסיקה ביפן. כת זו משכה אצילים רבים והשלטונות העניקו לה את חסותם. קוקאי נחשב לאחר מגאוני הרוח של יפן. לאחר מותו ב853 הוענק לו השם "קובו דאישי" (המורה הגדול מפיץ הדת). חברי הכת סירבו להאמין שהוא מת והם טוענים שהוא שקע במדיטציה והוא יקום עם בואו של הבודהא העתידי. האמונה גורסת שמכאן הביא קובודאישי את האש להר הקדוש קויה והקים שם מנזר בלב היער העבות. עם הזמן הפך הזרם לנחלתם של האליטות.

מקדש דאישו-אין טובל בירק וניצבים בו פסלים בודהיסטיים. לא הרחק ממנו נראים מקומיים עוברים טקס טוהרה, המקובל בכניסה למקדשי שינטו דווקא. היפני אינו מחויב לבחור בין השינטו שנולד ביפן לבין הבודהיזם שהובא אליה מסין. הקלישאה אומרת שהיפני נולד כשינטו ומת כבודהיסט. באותה מידה, יש יפנים רבים המשלבים בין בודהיזם לנצרות .וחילונים? זהו מושג מערבי, שאין לו מקום באסיה. מהמקדש נשקף נוף מרהיב של עצים וביניהם מקדשים שגגותיהם כאילו מרחפים מעל היער. העונות הטובות לביקור כאן הם האביב, כשהפארק כולו פורח עם פרחי הדובדבן, בשלל גווני וורוד, או לחילופין, בסתיו, כשהוא מתעטף בשמלה אדמדמה של שלכת.  אני עצמי טרם הצלחתי להחליט. כשאני מגיע למיאג'ימה בחודש אפריל, אני משתאה נוכח ההמונים התולים עיניים מעריצות בעלים הלבנבנים ובכסות הצחורה שהותירו על הקרקע וכשאני מגיע לכאן בנובמבר, אני מתפעל באותה מידה בספקטרום הצבעים החמים שבין צהוב לארגמן ובשטיח הבוער שפרשו העלים למרגלות העצים. בכול העונות מהווה היער תפאורה נהדרת למקדשים ולפסלים הרבים.

מאחורי המקדש משתרע פארק מומיג'ידאני ((Momjiodani, שהוראת שמו היא "עמק עצי האדר", שתורמים לו את שלל צבעי האדום בעונת הסתיו. שבילים מובילים בין העצים אל פינות חמד חבויות. בלב הפארק מתנשא הר מיסן (Misen), שרכבל עולה אל פסגתו, שם משוטטים קופי מקק ונשקף ממנו נוף מרהיב אל הים הפנימי של יפן. זהו טיפוס קצת תלול, האורך כשעה ויותר, אך למי שזמנו בידו, מובטחת תמורה מלאה. ביום יפה, זהו מראה מכושף ממש: ההר מוקף בחגורות חגורות של הוד: האי שיקוקו שמעבר לים הפנימי, האיים הקטנים, מפרצי מיאג'ימה, יערותיה והמקדשים הטובלים בהם.