גילי חסקין26 באוקטובר הוא יום השנה לנפילתו של דודי אפרים, בפאתי העיר סואץ, ביום האחרון של מלחמת יום הכיפורים. אני זוכר את השמועות שהתפשטו בכפר כמו ריח רע ואת בשורת האיוב. בנוסף למועדים הלאומיים, תאריך זה, היה אחד המשמעותיים בלוח השנה שלי, כמו ימי ההולדת של ילדי.
בכול שנה, ב-26 באוקטובר, הייתי מוצא את עצמי משוחח עם אפריים, ביני לביני. סיפרתי לו על גיוסי לצה"ל, שחל ביום זה ממש, על המסעות שלי בארץ ובעולם. סיפרתי לו כשהגעתי לגיל שהיה בו כשנפל בקרב ועוד.
היום סיפרתי לו על שלויימ'ה רון מנח"ל עוז.
בקיץ של 1971, כשהייתי בין כתה ט' לי', יצאתי כמדריך צעיר ב'חטיבת בני המושבים' של 'הנוער העובד והלומד', למחנה קיץ, שהיה בעיני החוויה האולטימטיבית. לתדהמתי שמעתי את הקריאה "חסקין" ממפקד המחנה, שבימים אלו עורר בי כבוד ואפילו מידת מה של מורא, יותר מכפי שחשתי כשהייתי חייל ב'גולני' מול המח"ט. מפקד המחנה סיפר לי שהיה חברו הטוב של פרויקה, כך כינו בתנועת הנער את דודי אפרים. יחד התגבשו בגרעין נח"ל ויחד יצאו להגשמה, בקיבוץ נח"ל עוז. חצי שנה לאחר שנרצח רועי רוטנברג המא"ז של הקיבוץ.
נח"ל עוז, הקיבוץ הראשון של הנח"ל, היה התגשמות החזון הציוני של מגל ושלח. הם בצעו הלכה למעשה את האמרה של משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן". הם שיננו את המשפט המיוחס ליוסף טרומפלדור: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו". הם היו קבוצה של בחורים, שנשאה על כתפיה את שערי עזה הכבדים. כפי שאמר משה דיין בהספד המפורסם לרועי: "שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים"… […] הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים"…. . נשמע רלוונטי עד אימה.
זיכרון ילדות מעומעם, שאני נושא מגיל ארבע, הוא רצועה של ירק, גדר ומאחוריה חולות. מעבר להם, ישבו פלסטינים, "במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".
משלויימ'ה למדתי, שאפרים היה גם שובב גדול, כמעט פוחח. בבית היה הילד הטוב, בעל ידי הזהב ובנח"ל היה חלק מחבורה של בני תשחורת, שהרבו במעשי קונדס. שלוימ'ה סיפר לי, שלאפרים היה כלבת פינצ'ר קטנה, שקראו לה "אביבה", שלקח אותה עמו לכול מקום ופעם, צנח אתה ממטוס, לקול מצהלות החברים. המפגש הזה קרה 14 חודשים לפני המלחמה ולא זכור לי אם סיפרתי עליה לאפרים. דומה והשיחות הארוכות עמו, החלו רק אחרי שנפל, כשנגד עיני שיוויתי אותו הולך ומתבגר, הולך ומזדקן.
ראיתי את שלוימה רון שוב, באזכרה לאפרים, שם הספידו בשם הקן, הגרעין והקיבוץ. מאז לא נפגשנו, אבל הפגישה ההיא, נחרתה ביזכרוני.
היום, ראיתי את אפרים בעיני רוחי. בעל שיער לבן, מפרצי הבינה, כפי שקרא לקרחות הקטנות בשולי פדחתו הלכו וגדלו. ישבתי מולו וסיפרתי לו על חברו שלוימ'ה, שכבר לא היה הבחור הצעיר מהגרעין ואפילו לא מפקד המחנה של 'הנוער העובד', אלא איש זקן וחלוש. הוא שמע את הדי היריות הולכים ומתקרבים לחצר ביתו, האזין לקולות בערבית, שמשמען היה ברור, והבין שנגוז החלום של חלקת אלוהים שבנה בנגב. שלומל'ה, השאיר את אשתו נכדותיו בממ"ד, והמתין למרצחים בסלון ביתו, בתקווה שייחשבו שמדובר בביתו של ערירי ולא יחפשו נפשות חיות נוספות, לכלות בהם את הרשע. ואכן כך היה. שלוימ'ה נורה בצרור שקיפד את חייו הרי המעש ובני השטן המשיכו למסעם הרצחני ליעד הבא. לא עלה על דעתם שהאיש הזקן שומר בגופו על האוצר היקר לו מכל. במותו ציווה את חייו למשפחתו אשר אהב.
מי יודע, אולי יפגשו השנים במרום, לאחר פרידה כפויה שארכה חמשים שנה. יתכן ואפריים ינסה להבין איך חזרה מדינת ישראל על המחדל הזה, בתזמון מדהים ליום היובל של המחדל ההוא. אך שלוימל'ה מן הסתם יידום. זעקות רעיו הנשחטים יצטלצלו באוזניו ומפעל חייו הבוער באש, יסמא את עיניו.
מדינת ישראל הוקמה, התבססה והפכה להיות 'עובדה מוגמרת' בזכות אנשים כמו אפרים ושלמה. אפרים נפל בקרב בעודו מגן על המדינה מאבדון, ו- 50 שנה אחר-כך שלמה נפל בביתו בשל העובדה שהמדינה לא הגנה עליו ועל משפחתו.
עלינו להבטיח שמדינת ישראל העתידית תהיה ראויה למחיר ששילמו אפרים, שלמה, וכל שאר חללי ופצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה.
תודה שהבאת את הסיפור המרגש הזה, ותודה על כתיבתך היפה והטובה