מחול המוות הספרדי

 

 

 

 

1. אין בכתבה זו משום להמליץ או להביע התייחסות ערכית חיובית, אלא בתיאורה של תופעה תרבותית. לדעתי מעניינת, גם אם לא הוגנת.

2. הקורידה בספרד בוטלה בשל לחצם של ארגונים ירוקים. ניתן לראות קורידה במכסיקו בערים שונות, במיוחד במכסיקו סיטי

 

בכל הפייסטות והחגיגות החשובות נערכים מופעים מיוחדים של מלחמות שוורים, או פרים. השם "מלחמת פרים" בשפה העברית אינו מבטא את המשמעות המיוחדת שמיחסים הספרדים לנוסח המילולי של המונח "קורידה של טורוס" (corrida de toros).  הקורידה הספרדית היא פייסטה המכונה חגיגת האומץ (Fiesta Brava), שמקורה בהיסטוריה הקדומה של ספרד. מתכונתה הנוכחית של מלחמת השורים עוצבה במאה ה- 18.  הסופר ארנסט המינגווי הקדיש למלחמת השוורים ספר המכונה "מוות אחר הצהרים". 

 

 

סוג לחימה רך יותר הוא הנובייאדאס (Novilladas), אז נלחמים מטדורים מתלמדים, בפרים בני שלש שנים.

מלחמת פרים[1], הינה ספק ספורט, ספק בילוי, ספק טבח.  יש הקושרים לה כתרים של אומנות ויש הפוסלים אותה ורואים בה שחרור מאורגן של יצרים אפלים.  אך מעל כל צל של ספק, זו אחת התופעות הבולטות והידועות ביותר בפולקלור הספרדי.  הקורידה נמנית עם משחקי הספורט משלהבי היצרים, עד שניתן לומר עליה, שהאירוע האמיתי, מתרחש מחוץ לזירה, ביציעים.  הקהל, ברובו הגדול גברים, מתרגש, מתלהב, משתלהב, עומד על רגליו, מעודד, מנופף בידיו, מחרף ולעתים אף מזיל דמעה. באחד המקרים בהם הייתי נוכח, קילל מישהו את המטדור, לוחם השוורים, בסדרה של קללות שכללה בין היתר את אימו ואחיותיו.   חבורת אוהדים חמי מזג, התנפלה על המגדף והפכה את האירוע לתגרת ידיים רבתי, שבה היה מעורב יציע שלם.  היה צורך בהתערבות מסיבית של המשטרה כדי להרגיע את הרוחות.

לצופה שאינו ספרדי, עלולה ההתלהבות הנלווית לנעשה בזירה, להיראות ברוטאלית ולעורר בו רגשות של דחייה.  עד היום, קיימים בספרד אירועים מסורתיים נוספים המשלבים ספורט, שמחת המונים ואכזריות לשמה. כאלו למשל הם הקפאס (Capeas) – פסטיבלים פופולאריים שבהם מפגינים לוחמי פרים חובבנים את כישוריהם כנגד פרים המשוחררים בכיכרות הכפר.  הקפאס עברו עם הספרדים לאמריקה הדרומית, ועד היום ניתן לראות את הכפריים בהריה של פרו, מנצלים ימי שבתון לעריכת תחרויות כאלה.  בספרד מתרחש הפסטיבל הידוע ביותר בחודש פברואר בסיודד רודריגו (Ciudad Rodrigo).  

  

 

בעיר פמפלונה (Pampalona), מתקיים בחודש יולי במסגרת חגיגות סן פרמין, פסטיבל מיוחד.  עם סיום הלימודים, משחררים הסטודנטים, פר השועט בחוצות העיר.  זוהי חגיגה עולצת, רוויית יצרים, המוכנה גם "פייסטה טאורינה", או "פייסטה ברווה", היינו, חגיגה פרועה.  המוני סטודנטים רודפים אחרי השור המשתולל כשבידיהם סכינים ופגיונות, בעוד תושבי העיר משליכים עליו אבנים, שמן רותח וכלי מטבח מן המרפסות.  המסורת מספרת, כשכאשר סטודנט היה בורח מן הפר, התושבים לא היו פותחים לו את הדלתות , כדי שילמד ש"כאשר חוטבים עצים עפים שבבים". המוני אנשים מחכים לשוורים ורצים לפניהם.  הריצה המטורפת נמשכת רק דקות ספורות, אבל החגיגה סביב נמשכת כמה ימים. אלפי מקומיים ותיירים מכל העולם מגיעים לעיר.  חלקם מסיימים את הלילה בבית החולים המקומי.

על קירות הבתים סביב האוניברסיטה המפורסמת של סלמנקה, מול תבליטי השער שגולפו בתקופת הרנסנס, בחצר שהייתה מרכז חיי הרוח של ספרד באותם ימים, מתנוססים שמות הסטודנטים שנכתבו בדם הפר הטבוח.  לאחרונה, חברו ארגונים שונים במטרה להוקיע את הקורידות ואת הקפאס ולשרש אותם.  סטודנטים ואנשי רוח, כינו את הקורידות "טבח לשם הנאה" וגינו את הספורט הקור דרור לאכזריות האדם.  ארגוני צער בעלי חיים ספרדיים ובינלאומיים מפרסמים מדי פעם לפעם צילומים של תוצאות האירוע האכזרי ושואלים: "האם אלו פנייה של ספרד המודרנית?"

באזורים שונים בספרד, כמו בעיר ולנסיה או בערים שבאזור קסטיליה ולאון, מתקיים למשל אירוע המכונה 'שוורים של אש': לכל אחת מקרניו של השור מוברג שלד מברזל שלתוכו מוחדר כדור ספוג בחומר דליק. עם רדת החשיכה מציתים את הכדורים והשוורים מתרוצצים ברחבי העיר כשקרניהם בוערות, כשהמוני אנשים רצים וצוהלים סביבו.

[ועוד אירוע 'ספורטיבי': בכפר בקסטיליה, מתקיים בחודש ינואר החג של הכפר.  גולת הכותרת היא השלכתה של עז ממגדל הכנסייה הגבוה.  לרגלי המגדל מותחים המשתתפים סדין ענק, האמור למנוע את חבטתה של העז האומללה באדמה.  לשמחת המגנים על זכויות בעלי החיים (ולרווחתן של העזים המקומיות) בארבע השנים האחרונות חל איסור על קיום אירוע זה].

 

 

 

חלקים נרחבים בציבור הספרדי מתנגדים למופעים אלו.  לאחר שהמשטר בספרד הפך לדמוקרטי, הראו סקרים ש-75% מהאוכלוסייה העירונית מתנגדים למלחמות פרים; הסתבר כי הלהיטות לשעשועים מסוג זה פחתה. במהרה התגייסה המאפיה של עסקני הקורידות ופתחה במבצע רחב היקף ועתיר תקציב, במטרה להשיב לקורידות את הפופולאריות האבודה.  על כל פזטה (כיום אירו), שהוציאו הארגונים להגנת בעלי-חיים בספרד – הוציאה המאפייה עשרות אלפים ולבסוף, כמובן, ניצחה.  אולם במאפיה לבדה לא די כדי לגרום לעסקים אלה לשגשג.  אחד מהמממנים הגדולים ביותר של מלחמות השוורים בספרד הוא התיירות.  סוכנויות נסיעות מציגות את מלחמות השוורים כהתמודדות חגיגית ומותחת, תוך הדגשת הסכנות אליהן חשוף המטאדור, בניסיון לשוות לאירוע חזות של מאבק הוגן.

מלחמות הפרים זוכות לגינוי במדינות רבות מחוץ לספרד, ובמדינות רבות אסורה פעילות זו.  אף בספרד מתרבים המגנים ספורט זה.  ארגונים לזכויות בעלי חיים מתנגדים בחריפות למלחמת פרים, משום שלדעתם אין להפוך את הריגתה של חיה לבידור.  בשנת 1928 נחקק בפורטוגל  (שם המשחק נקרא "טורידה"),   חוק שאוסר את הריגת השוורים בזירה[2]. המשטר הספרדי תומך בהמשך קיומן של מלחמות השוורים, וכן קיימת תמיכה של הכנסיה הקתולית. 

האינטרסים הכלכליים דוחקים להמשיך במסורת אך למרות זאת, החליטה עיריית ברצלונה, לאסור על קיום הקרבות בתחומה.

 

בראשית אפריל 2004, התכנסו בכיכר סנט-ג'אומה שבעיר, מול בית עיריית קטלוניה ועיריית ברצלונה, יותר מ-100 אלף מפגינים – כולם תומכים בזכויות בעלי-החיים. הם הציגו כ-250 אלף חתימות של תושבים המתנגדים לקיום הקרבות. המפגינים זוכים לתמיכתם של רוב נציגי עיריית ברצלונה[3].  מבחינה משפטית, ביטול הקרבות בספרד עדיין רחוק. אך הצהרת עיריית ברצלונה הלהיטה את הרוחות והוויכוח שהתעורר גרם לסערת-רגשות.  חלק מהספרדים טוען שמדובר ב'ספורט' אמנותי ואצילי, שהוא חלק בלתי-נפרד מהתרבות הספרדית. אחרים טוענים שמדובר בהתעללות לשמה.  

 

 

 

בעבר, פיארו את מלחמת הפרים, אנשי רוח שונים כביירון, רילקֶה, המינגוויי, וסטיינבֶּק. הם לא רק היללו את גבורתם של הטוררוס הלוחמים נגד הפרים, אלא גם ניסו להציג את הטבח כמתן הזדמנות לפר להילחם על חייו.  לעניות דעתי, אין צורך לקשור לקורידה כתרים של מוסר.  אולם, למרות הרוע הגלום בו, זהו מחזה מרתק, ולו רק בשל הרגשות המעורבים שהוא מעורר בצופה, המוצא את עצמו תרגש וסולד, צהל וחרד, מתפעל ובז, בעת ובעונה אחת, למראה המאבק המפעים כל כך והמבחיל כל כך בין האדם לחיה.   זהו טקס מגעיל ובו זמנית רב רושם:   הלבוש הססגוני, התנועות הזריזות, המוזיקה ותגובות הקהל, הם חוויה לא שגרתית, העלולה לגרום לפעמים לבני מעיו של הצופה הבלתי מיומן, להתהפך בקרבו…

זוהי מסורת איברית קדומה: מלחמות הפרים אכן החלו בתקופות עתיקות מאד והתפתחו כחלק מהתרבות הספרדית.  השבטים האיבריים שהתגוררו בספרד בתקופות הפרה-היסטוריות נהגו להעלות את הפר, שהיה סמל לחוזק ולחסינות, כקורבן לאלים. בתקופה הרומית איבדה הלחימה את משמעותה הדתית והפכה למקור של בידור והנאה לצופים.   מלחמה בפרים מעל גבם של סוסים הייתה עיסוק מכובד בקרב אבירי ספרד בימי הביניים.  אם כי, המוטיב של השור הלוחם, קודם לקורידה, בזמן ובמרחב. יש משהו סמלי בדמותו של השור בתרבויות הים תיכוניות. השור היה סמל לכוח, אפילו לגבריות, מקירות הבתים של צ'טל הויוק שבלב אנטוליה, דרך הארמונות המינואים שבכרתים ועד לתמונת השור הזועק ב"גרניקה" של פיקאסו. 

במשחקי האבירים שקדמו למאה ה-18, התגרו הרוכבים בפר, ובדרך כלל לא המיתוהו.  צורת קרב זו , נהוגה עד היום במקומות מסוימים בספרד (ובעיקר בפורטוגל.  בגרסה זו, מכונה הלוחם רֶחוֹנְדוֹר (rejoneadors).  וריאציה ספורטיבית יותר של משחק-קרב זה , מצאה את דרכה אל כפרי הגְווְסוֹס, הלא הם הבוקרים באזור האגמים אשר בצ'ילה:  שני בוקרים, בדרך כלל אב ובן, או שני חברים טובים, מנסים להטות פר משתולל ממסלולו לפי רצונם.  בכך הם מפגינים שליטה בסוס ובפר ותיאום בין שניהם; כישורים הדרושים להם בעבודת היום יום.

מלכי בורבון שהגיעו לספרד במאה ה-18, לא אהבו את השעשוע הזה ומלחמת הפרים חדלה להיות בפורט אצילים והפכה לשעשוע של "עמך".   כך התהוותה, ברונדה (Ronda), כנראה, בסוף המאה ה-18, הגרסה הנוכחית, מלחמת פרים רגלית.  אביה של מסורת קרב זו הוא פרנסיסקו רוֹמֶרוֹ, צאצא של שושלת לוחמי פרים מעולים.  בני משפחתו ולוחמים מפורסמים, כמו קוסטייארס, מונטה ואחרים, עיצבו את הקורידה במהלך המאה ה-18 וה-19, עד לסגנון המוכר כיום. 

 

 

 

רונדה היא עיר הררית יפה, השוכנת באנדלוסיה שבדרום ספרד.  בתיה הבוהקים בלבן, מזדקרים מעל צוקי סלעי הקונגלומרט.  בלב העיר הציורית הזו, נמצאת זירת הקרב העתיקה ביותר בספרד, ולידה מוזיאון המתאר את התפתחות צורת הלחימה.  עובדי המוזיאון, ומורי הדרך המקומיים מתייחסים אל התמונות ואל האירועים, באותה חרדת קודש בה שבה מתייחסים אצלנו למוזיאונים המנציחים את קרבות מלחמת העצמאות.  אל קורבנות מלחמת הפרים, מתייחסים כאל גיבורים ולא כאל ילדים ששיחקו באש. הלוחם הידוע, פרנסיסקו מונטֶז עיצב את המסורת המשלבת פיקָדוֹר (דוקר) רכוב על סוס, ומטאדור (נגזר מ-Matar, שבספרדית פירושו להרגו),  הנלחם כשהוא עומד על רגליו.  אז נלחמו בפרים התוקפניים בני 5-6 שנים, שמשקלם כ-650 ק"ג.  חואן בלמונטה, לוחם מפורסם אחר, החליף אותם בפרים בני ארבע שנים, במשקל של 450 קילוגרם, כדי להפוך את הקרב לזריז, מהיר וחם יותר, וגם יהיה מבחן כוח טוב יותר למיומנות המטאדור.  בשנים האחרונות, חזרו להשתמש בפרים גדולים. נראה שהמשקל והעוצמה בכל זאת מרשימים יותר את הקהל.  

 

את השוורים מגדלים בכרי דשא ומרעה במרחב שבין סלמנקה לסיודד ריאל, והם נהנים מחופש כמעט מוחלט.  בהגיעם לגיל שנתיים לערך, נשפטת יכולת הלחימה שלהם במבחן תעוזה – הטיינטה (tienta).  ולאחר ארבע שנות התחשלות ודיאטה עשירה הם גדולי ממדים וחזקים באופן חריג.  זוהי חווה המתמחית בגידול שוורים למטרה זו ובעליה טוענים בדרך כלל שהם ממיינים ובוחרים את השוורים בעלי התכונות התוקפניות.  מומחים לתחום, המכונים אספיסיונאדס (aficionados), בוחנים בכלים מקצועיים את איכויותיה של כל חוות בקר כזו.

המטאדור מקפיד על לבושו, לא פחות מאשר על תנועותיו.  תהליך הידחקותו של המטאדור אל מדיו ההדוקים מזכיר סצנות מפורסמות בסרטים תקופתיים, שבהן נדחסות נערות לתוך מחוך סרבן.  המציץ לחדר ההלבשה יראה את הגיבור נאבק והתפתל כדי להיכנס לתוך המכנסיים הצרים, בעוד עוזריו מסייעים לו בהזזת אשכיו מצד לצד, כדי שיתאימו בדיוק לגזרת המכנס המיניאטורי.  שמם של המטאדורים נישא בהערצה בפי כל.  ידוע למשל פֶּפֶּה איליוֹ (1754-1801), שיצר את הסגנון של סביליה, הספונטאני והמרשים יותר, בניגוד לסגנון המסורתי וחמור הסבר של רונדה.  אחריו בא לָגָרְחיטוֹ (1841- 1900), שהיה ידוע בצעדיו הקלילים ובפסיעותיו הזריזות.  מעריציו נהגו לומר עליו, שהוא נוהג לשלב ריקוד פלמנקו עם טנגו, תוך כדי הקרב.

 

 

במאה הנוכחית, היו ידועים חואן בלמונטה שכבר הוזכר, ומתחרהו הידוע מכולם- חוזליטו- שבשנת 1920 נהרג בזירה והוא בן 35.  לוחם מפורסם מעט פחות, היה מנולטה, שנולד בקורדובה ב-1917 ונהרג בלינארס ב-1947.  מנולטה היה נערץ על הקהל בזכות סגנונו הדרמטי ותנועותיו החדות.  מבקרים המתרפקים על זיכרונות העבר, טוענים שמלחמת הפרים הפכה לקומדיה גרועה המיועדת לתיירים.  דור הלוחמים הצעירים, השראתו של אליל ההמונים , קורדובס, שם את הדגש על מבצעים ראוותניים, שגרמו לדעת רבים לניוון פארו הישן של הקרב.

לא פשוט להיות מטאדור. לשם כך לא די באומץ ובזריזות, יש לעבור גם הכשרה מקצועית.  הזוי ככל שיישמע, יש בספרד המודרנית של ימינו, ישנם בתי ספר מיוחדים, להכשרת לוחמים לקורידה.   בספרד, חולמים לא מעט ילדים על חליפה רקומהת זהב, שור מובס לרגליהם והמונים מריעים להם בזירה.  כמו הילדים המתאמנים בסמטאות ניו יורק, כשהם חובשים כובעים שמצחיותיהם הפוכות, מתאמנים בהטבעת כדור לסל וחולמים להיות מייקל ג'ורדן; כך כאן, המטאדור הוא גיבור תרבות וסמל לאומי – צעיר, חזק, אמיץ, גברי, אהוב. מודל לחיקוי.   עד לפני שני עשורים, מי שחלם להיות מטאדור נאלץ להרחיק לאחת מחוות גידול הפרים (פינקות) הפזורות בעיקר בחבל אנדלוסיה, ולבקש להצטרף לצוות החווה, בתקווה שיום אחד ירשו לו להתאמן עם הפרים.  זה היה עסק משפחתי, ומרבית לוחמי הפרים היו באופן טבעי בני משפחה של מגדלי פרים או של מטאדורים.

עם השינויים הכלכליים והחברתיים של המאה הנוכחית, ובעיקר עקב הנהירה לערים הגדולות, חל שינוי גם במסורת זאת. צעירים שגדלו בעיר התקשו לוותר על חייהם הנוחים ועל האפשרויות לרכוש השכלה מסודרת.  להיות עובד חווה במקום מרוחק מן המרכז כבר לא נחשב עניין אטרקטיבי. אבל הדרישה להכשרה מקצועית בתחום זה לא פחתה; וכך נוסד ב-1975 במדריד, בית הספר המודרני הראשון למטאדורים[4].  שכר הלימוד סמלי; הלימודים מסובסדים על ידי הרשויות המקומיות, כדי שכל ילד בבירה הספרדית יוכל ללמוד. המגבלה היחידה היא גיל הקבלה. – 12 שנים. ההצלחה היתה מיידית.  מאות צעירים נרשמו ללימודים, מוכנים לעבור מסלול מפרך של ארבע שנות לימוד, עבור הסיכוי הקלוש שיום אחד יזכו לעמוד בזירה, אחד על אחד מול ה"טורוס" האימתניים.

נערותם של מטאדורים לעתיד מזכירה את זו של לוחמי הסומו ביפן, שכבר מגיל צעיר נתונים במשטר אימונים ובדיאטה חמורים.  אלא שבמקום לייצר מכונות מלחמה עתירות שומן ושרירים, יוצאים מבית היוצר הספרדי לוחמים דקיקים, גמישים וחזקים, בעלי תנועות וגינונים הדומים לאלה של רקדני  בלט – ביחס הפוך לפרים, שגם אותם בוחרים בגיל צעיר.

 

 

 

עונת הקרבות, משתרעת מאמצע מרץ עד אמצע אוקטובר . הקורידות נערכות מדי יום א' , ולעיתים בימי ה' וכן בחגים. הקהל מתייחס למאבק ברצינות תהומית (מנולטה, המטאדור המהולל, העיר פעם בציניות שהפר מתייחס לעניין ברצינות גדולה עוד יותר…).

התכנית מתחילה בדיוק בחמש אחר הצהריים, אך נראה שהאירוע מתחיל כשעתיים קודם לכן, בתורים לקניית הכרטיסים המתפתלים כנחש ברחבה שמול הקופות.  ברחבה זו, ניצבים דוכנים המוכרים כרטיסים במחיר גבוה יותר, אך חוסכים עמידה ממושכת בתור.  למרות אפשרות זו, מעדיפים רוב הצופים , לעמוד בתור הארוך והאיטי.   כך הם יכולים לא רק לחסוך כסף,אלא גם לפגוש חברים ולהחליף חוויות מהקורידה של השבוע שעבר.  במקום מוצבים גם דוכני חטיפים למיניהם, ובניהם מסתובבים זמרי רחוב, להטוטנים ולעתים גם מפגינים ומחתימי עצומות.  האוויר מלא צעקות, קולות פיצוח גרעינים והערכות פוליטיות על ראש הממשלה או המלך.

הרוצה להשיג מקום טוב, מגיע מוקדם ומכין סכום גבוה יחסית.  הזירה עגולה, והקהל יושב סביב לה. היציע מחולק למעין פלחים- טנדידוס (tendidos) ממוספרים. טנדידוס מספר 1-3 נמצאים בחלקה המוצל של הזירה והמושבים בהם יקרים מאלה שבחלקים החשופים לשמש. המושבים הסמוכים לזירה, קרובים מאוד למתרחש, ולפיכך מומלץ מאוד להתמקם בשורות האמצעיות 8-12.

בתכנית מופיעים שלושה לוחמים, כל אחד בשני קרבות. הפעילות מתחילה בפָּסֶאוֹ, שהיא תהלוכה חגיגית של המשתתפים לצלילי מוזיקה במקצב הפסדובלה (Paso doble).  את הפסאו , מנהיגים האָלְגוּסילֶס (Alguziles), עוזריו של נשיא הקורידה, ואחריהם הטוררוס (toreros).  מראה הסוסים המטופפים באצילות והלוחמים הלבושים בשלל צבעים הוא חזיון מרשים ויש בפסדובלה משהו מעורר ומרנין,  הגורם לצופה להתרגש ולצפות בקוצר רוח לקראת הבאות.

המטאדור הוא מנהלה של קבוצה הנקראת "קוּאָדְריָה" ובה ארבעה אנשים: שני פיקדורים ושני בּנדריירים.  זו מעין נבחרת, המועסקת בשכר.  הקרב (lidia) מחולק לשלוש מערכות (trecios).  תרועות חצוצרה רמות מבשרות את סיומה ואת תחילתה של כל מערכה.  ככל שמערכה מתקדמת, כך צריך המטאדור להפגין שליטה גדלה והולכת מול הפר הזועם.

במערכה הראשונה נכנס המטאדור לזירה, מצויד בקָפֶּאָה, שהיא מעיין שכמייה אדומה ורחבה (שנועדה לשלהב את הקהל, לא את הפר, שהוא עיוור צבעים).  לפי תגובות הפר מעריך המטאדור את מזגו, את פיקחותו ואת טיב תגובותיו.  אחד התרגילים המפורסמים בו נוקטים הלוחמים נקרא וֶרוֹניקָה, משום שבתרגיל זה, מתנופפת השכמייה כה קרוב לפני הפר, כפי שוורוניקה הקדושה הייתה קרובה לפניו של ישו.

אחרי כן, בשלב הוואראס, מגיעים הפיקדורים, כשהם רכובים על סוסים שצידם האחד מרופד כהגנה בפני התקפותיו של הפר.  בעזרת חניתות ארוכות, הם פוצעים אותו באזור שרירי הצוואר, כדי להגביר את תוקפנותו.  אם מתגלה הפר כפחדן, מנופף נשיא הקורידה במטפחת ראש אדומה.  בכך הוא מסמן שהדגלונים שייתקעו במפרקתו, יהיו בצבע שחור, המסמל בוז.  בשלב זה, מגיב הקהל לעתים בצעקות ובשריקות.  משיחותי עם אוהד מקומי, התברר שלעתים מכונות קריאות הבוז נגד הפיקדור, שלדעת הקהל הגזים בדקירותיו, ולעתים, נגד הפר שלדעת הקהל היה "רע", כלומר, עצלן, מאופק ומסרב לספק את הסחורה שהם ביקשו לקבל.  באחד הקרבות, כפף הפר את גוו וקיבל את הדקירות בהכנעה. הקהל הגיב בגידופים ובשאגות "מאלו טורו" (פר רע).   לעתים, מתגלה הפר כלוחם מעולה.  יש פרים הנוגחים את הסוס בחוזקה, ואף מסוגלים להרימו בקרניהם ולהשליכו אל הקרקע.  ברגע זה, כמו בכל רגע אחר שנשקפת סכנה למישהו, מגיחים חברי הקואדרייה, ומסיחים את תשומת ליבו של הפר, כדי לאפשר לפיקדור להימלט ולסוסו להיחלץ.

בשלב השני נועצים הבנדריירים (banderlleros), שרבים מהם הם לוחמי פרים על סף פרישה, בנדריאס (banderillas) – קרסי פלדה במפרקתו של הפר.  אלה קבועים בקצותיהם של מוטות עץ קטנים, המקושטים בדגלים צבעוניים.  הבנדריירים המיומנים משתדלים להתקרב כמה שיותר אל מול ראש הפר, לתקוע את הקרסים ולהימלט מפגיעת קרניו.  נוסף על תפקיד זה, במצבים מסוכנים מוטל על הבנדריירים להסיח את דעתו של הפר מן המטאדור בעזרת צעיפים צהובים-סגולים.

 

 

 מחול החרבות

במערכה השלישית והאחרונה של הדרמה מופיע המטאדור כשהוא מנופף במוּלֶטָה, אריג אדום המחובר למוט עץ.  הוא מברך את נשיא הקורידה, ומקדיש את הפר לאחד האישים החשובים בקהל (קשה שלא להרהר בגלדיאטורים שניצבו ברחבת הקולוסיאום ברומא ובירכו את הקיסר) ואז בידו השמאלית המואלטה וביד ימינו חרב, משליך המטאדור את כובעו וניצב מלא גאווה מול יריבו.  בשלב זה זוכה המטאדור בדרך-כלל לקריאות עידוד.  אחת הדרכים לבדוק את אומץ ליבם של המאטאדורים היא לראות היכן הם בוחרים לבצע את המופע שלהם.  אלו שעושים זאת באמצע הזירה אמיצים יותר ממטאדורים שבוחרים להופיע בצידי הזירה קרוב לנקודות המילוט.  

למרות ההתמרמרות על חוסר הצדק במאבק הבלתי מאוזן הזה, מעורר מעמד זה חרדה: אדם ניצב מול פר זועם, מול גוש אדיר של שרירים מלאי חימה.  ויחד עם הכעס על המטאדור שבחר לעצמו עיסוק כה מוזר להשתעשע בו, מצאתי את עצמי חרד לו.  המטאדור מפגין תנועות חדות ומהירות כשל רקדן פלמנקו, שעם מעט דמיון ניתן להשוותן לנסיקותיה של דבורה החגה ועוקצת במהירות, ועל כן זוכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל.  רמתו של המטאדור נקבעת על פי השקט, השלווה, והאלגנטיות של תנועות הקרב שמבצע גופו, סמוך ככל האפשר לראשו של התוקף.  האקט האחרון בקרב נקרא אֶסְטוֹקָדָה.  הפר עומד רועד, קצף עולה מפיו, ראשו מורכן, מבטו כבוי, ודומה שהוא מכיר כי בא קיצו, אך מחליט להלחם עד הרגע האחרון.  המטאדור עומד מולו, חרבו השלופה בידו, והוא מכוון אותה אל בין כתפיו של הפר, לנקודה מסוימת ליד המפרקת, שגודלה כמטבע. חדירה דרכה תביא לפגיעה ישירה בליבו של הפר.  באותו הזמן, על ידי נפנופי המולטה, מסיחה ידו השנייה, את תשומת לבו של הפר.  ישנם כמה סוגי אסטוקדה.  באחד מהם, הנפוץ יותר, מטיל המטאדור את כל כובד משקלו, ובכוח התנופה והכובד נועץ את החרב.  בסוג אחר, מסובך יותר, עומד המטאדור ומכוון את החרב בזווית כזאת, שהיא תנעץ בפר המסתער.  רק לעתים רחוקות מצליח המטאדור לבצע את האסטוקדה בנעיצה אחת, מהירה ואלגנטית.  ברוב המקרים דוקר המטאדור את הפר פעמים רבות, עד שזה כורע באפיסת כוחות.  אז לא נותר למטאדור אלא להתייצב מעל הפר המובס ולנעוץ בו את חרבו.  הקהל שופט את המטאדור ללא הרף. תנועות גוף זריזות או בריחה מפני הפר התוקף הן עברות שהקהל הספרדי המבין עניין אינו מוכן לסלוח עליהן.  נפנופי מולטה מהירים במיוחד, התחמקות אלגנטית ואסטוקדה אמיצה ומהירה, יזכו את המטאדור במחיאות כפיים סוערות, ויעניקו לו את אחת מאוזני הפר, ובמקרים רבים גם את זנבו.  כשהמטאדור מפגין יכולת גרועה עם המולטה או מנסה לעצור את הפר כדי להרגו, ינופף נשיא הקורידה במטפחת ירוקה, כדי לעצור את ההרג, ולהוציא את הפר כשהוא בחיים (עד לקרב הבא).  במקרה זה יוצא המטאדור מהזירה כשהוא חפוי ראש, כשהוא מלווה בשריקות ולפעמים גם בנאצות מפי הקהל המאוכזב.

בסיומו של קרב טוב, מנקודת מבטו של הקהל, ינופף נשיא הקורידה במטפחת כחולה.  בכך יברך את הפר המת על אומץ הלב שהפגין, ויסמן למובילי הפרדות לגרור את הפגר סביב הזירה במצעד ניצחון.  הפר אמיץ או לא, עם נפנוף של ניצחון או בלעדיו, עצוב ליפי נפש כמונו לראות מה שהיה לפני רגעים ספורים קודם לכן הר מרקד של שרירים, יצור תמים מלא חיים ואון, נגרר לאורך הזירה ומותיר אחריו עננה קלה של אבק.  פועלי הניקיון מנקים חיש קל את כתמי הדם ומפנים את המקום לפר הבא, לסיבוב נוסף שיתחיל בריצה מעוררת התפעלות בזריזותה ויסתיים בגרירת פגר מעלת אבק.

 

 

 

דומה שהמטאדור יוצא למשחק מכור; לתחרות שתוצאותיה נקבעו מראש.  ואכן רוב רובן של התחרויות מסתיימות במותו של הפר, כשהמטאדור במקרה הגרוע, זוכה לקריאות בוז מצד הקהל.  באחת הפעמים הסברתי לבת לוויתי שאין מקום לדאגה, המטאדור יצא מן הזירה בריא ושלם.  אך הסתבר שהפר לא ידע זאת, ובהסעתרות מלאת זעם דקר את המטאדור בירכו, הניף אותו אל על והשליך אותו לקרקע.   ציפיתי שבמקרה כזה, של ניצחון הפר, למרות שכל התנאים היו נגדו, כמו במקרה של חבל התלייה שנקרע, יינתנו לו חייו במתנה ואולי אף יזכה לכבוד ויקר.  הקהל הספרדי סבור אחרת, ובקולי קולות קורא למטאדור הבא, לנקום את נקמת חברו.  במקרה של ניצחון מרשים, יכול לוחם שוורים בעל מוניטין גבוה מאוד והנערץ על ידי הקהל לבקש מנשיא הקורידה לחוס על חיי השור, כהוקרה לאומץ ליבו בזמן המופע. במידה וזה קורה השור יוצא לפנסיה באחו של ספרד.

הלחימה בפרים היא ספורט מתיש ומסובך, שמצריך שליטה מלאה בגוף ובטכניקות השונות. כדי להיות מסוגל להתייצב בזירה ולעמוד בשלווה מול הפר, צריך להיות בכושר מעולה ובשליטה מוחלטת, אין פה מקום לטעויות.  לעתים מותח המטאדור את ההסתכנות עד שיאה.  במו עיני ראיתי, כיצד, בשיאו של הקרב, כשחיפש הפר המשולהב מטרה רכה לנעוץ בה את קרניו, הסתובב פתאום המטאדור דווקא לעבר קהל וקד לעברו קידה אבירית, באקט הפגנתי של התעלמות מאימת הפר העומד מאחוריו.  לא במקרה מכונה מעמד ההריגה Suerte Suprema, "מזל עליון"; ברגע הקריטי, לפני ההריגה, קרובים המטאדורים לקרני הפר.  חיזוי של תנועת הפר והתנהגותו, כמו גם דקירה מוצלחת ב"קרוז" – הנקודה בין שכמות הפר שבה יש לנעוץ את החרב – אינם רק תוצאה של אימונים מפרכים.  גם למזל יש כאן תפקיד.

ארגוני צער בעלי חיים בספרד ובעיקר מחוצה לה, טוענים כי לא די בכלי הנשק ובאימונים הממושכים של "לוחמי" השוורים, מובא השור במכוון למצב גופני רעוע, המבטיח מראש את תבוסתו. במקרים הנדירים שבהם מצליח פר כלשהו לנגוח בלוחם במהלך המופע, הוא נורה וה"מלחמה" נפסקת. הדרך הנפוצה ביותר להחלשת הפרים המופיעים היא על-ידי הכאה חוזרת ונשנית בצלעותיהם, והנחת מטענים כבדים על צווארם במשך שבועות. הפרים מובאים אל הזירה כשהם עיוורים למחצה או כמעט לחלוטין, לאחר שהוחזקו בחשכה מוחלטת ב-48 השעות שקדמו למופע.  ברוב המקומות נוהגים להכות את הפרים עם תיקים מלאים בחול, כדי לשבש את חושיהם ולשבור את רוחם.  ארגונים אלו טוענים, כי יש הנוהגים "לגלח" את קרניו – כלומר לנסר אותן ולהפחית סנטימטרים אחדים מאורכן.  הקרניים, כמו שפמו של החתול, עוזרות לפר לנווט, ולכן שינוי פתאומי פוגע בקואורדינציה שלו.  שיטה זו אינה חוקית בספרד, ולכן לעתים בודק וטרינר את קרניו של הפר המת לאחר האירוע (נוהל שעורר מחאה אפקטיבית מטעם העוסקים ב"מלחמות" הפרים).  יש השולחים את הפר לזירה לאחר שסיממו אותו או החלישו אותו על-יד מתן חומר משלשל.  יש החובטים בראשו בשקי חול כדי להמם אותו.  בנוסף לכך, כדי להחליש את ראייתו, נוהגים לעתים לשפשף חומרים מגרים על עיניו.  כך שזוהי כרוניקה של מוות ידוע מראש.  השם "מלחמה" הוא מטעה, כי מדובר בניצחון ידוע מראש, בעצם בגזר דין מוות[5].

גם הסוסים שעליהם רוכבים הפיקאדורים, עוברים הכנה למלחמת השוורים.  אלה סוסים שנועדו לנשיאת משאות וכאשר תש כוחם הם נמכרים בפרוטות למלחמת השוורים. סוסים אלו מקבלים זריקת טישטוש לפני הכניסה לזירה. עיניהם מכוסות – כדי שלא יבהלו, אל אוזניהם מוכנסים עיתונים רטובים על-מנת שלא ישמעו טוב, מיתרי קולם נחתכים על-מנת שקולם לא יטריד את הקהל.  כמו כן, רבות הפעמים שהסוסים מקבלים נגיחות מהפרים, נגיחות אשר לעתים משתקות ושוברות אותם, אך למרות זאת הם נגררים חזרה לזירה.

ובכול זאת, אחד הדברים המופלאים שקורים בקורידה הוא התהליך שעובר הצופה הטרי.  בקרב הראשון כשהפר מתמוטט זב דם, עז הרצון לקום ולברוח, אך יש עוד חמישה קרבות.  בקרב השני הוא עדיין חורק שניים, ואינו מבין כיצד הגיע לכאן ומדוע הוא עדיין יושב.  בשלב ה השלישי הוא מתחיל להבין, נינוח יותר.  בקרב הרביעי הוא מתחיל להתרגש, בחמישי ליהנות ובשישי עלול למצוא את עצמו מתלהב, מעודד ואפילו משליך את הכובע לעבר הזירה.  אין טען לנסות לסכם ולתאר את כל הרגשות המתרוצצים בקרבו של הצופה: המינגווי עשה זאת טוב יותר.  אסתפק בכך שאומר, שבסופה של הקורידה יוצא הצופה סחוט, ובהרגשה שגם אם זהו מחזה מזעזע, אין להחמיצו. 

 

מלחמת שוורים – אתר טרוולנט

באנדלוסיה-  אתר מלחמות השוורים

קריאות נגד – האתר הספרדי להגנת החי

מגזין "מגלים" – עשר עובדות על מלחמת פרים

אתר האינטרנט "אנונימוס – זירת הדמים

עוד על קורידה – אתר מלחמת פרים