מזרח תורכיה – פרקי יומן

כתב וצילם: גילי חסקין

 ראו גם: ליקיה (דרום-מערב תורכיה) – יומן מסע

כאשר הדוֹלְמוּש, כפי שקוראים התורכים למיניבוס דחוס, קרטע לפסגתו מעוטרת הפסלים של נמרוט דאג (Nemrut Dağ), הבטתי בה; היא היתה בכל מקום: בהרים הצחיחים, בפסגות עטורות השלג ובעמקים שנצבעו בסגול של פרחי לשון הפר הסמורה. דומה והיופי עולה על גדותיו ואינני יכול עוד להכילו. הדולמוש הגיע בנהימות מנוע אחרונות אל מגרש חנייה מאולתר. צינה עזה נשבה, למרות גל החום ששטף את המישורים למטה. במרחק בצבץ תל מלאכותי שדמה להרודיון שבמדבר יהודה,שיוסף בן מתתיהו דימה אותו לשָד. נמרוט דאג – הר נמרוד – הוא שם מאוחר שהעניקו תושביו המוסלמים של האזור לתלולית הענק שנערמה על ההר, מקדש המוות שבנה אנטיוכוס קומגנה,המלך ההלניסטי הגדול, וממנה רצה לחלוש על ממלכתו, גם לאחר מותו. פסלי הענק שבנה למעלה הדהימו את כל רואיהם, בעולם העתיק כמו בזה המודרני.

אלים יווניים מול אלים פרסיים; דת יוון הקדומה מול דת זרתוסטרא. הפסלים הוארו באור צהבהב מיוחד, השמור לסופו של יום. פסלים קולוסאליים אלו הם עדות אילמת לעצמתו של השליט ולעצמתה של התקופה. המלך שגדל בצל שתי תרבויות הענק, היוונית והפרסית. שילובן בחייו ובמותו הנו ההמחשה הטובה ביותר של המושג "הלניזם". הצטופפנו מול השקיעה, חבורה של צעירים ישראלים שניסתה להתגונן כך מול הקור ואולי גם ליצור אינטימיות מיוחדת. התבוננתי במדבר הענק ובהרים הרמים ושוב נשכתי את שפתי בכוח. הכול היה יפה יותר, גם בזכותה. היא צבעה את פני הפסלים בגוון ורדרד והעצימה את האדום אדום ששלח קרניים מפאתי מערב, שהאירו באור יקרות את מקדש המוות.

חָרָן, כפר קטן וקסום שבמרכזו מצודה גדולה שאיננה עומדת בשום יחס לגודלן של בקתות הכפר. נערות ערביות נאות לבושות בגדים מבריקים, מתבוננות בנו בסקרנות, אך מליטות פניהן, או נמלטות נוכח המצלמות. אנו נמצאים רק חמישה עשר קילומטרים מסוריה ומתמונתו של ח'אפז אל אסד המעטרת את מעבר הגבול. כל כך קרוב הביתה וכל כך רחוק. זה עתה באנו מהגבול הסורי, מנסים להתבונן באויב מאחור. כמה היה פשוט לו יכולנו להגיע לכאן ברכב, היישר מן הבית, ולא בטיסה דרך איסטנבול. התנתקנו מהדגל בצבעי האדום-ירוק-שחור ושוטטנו בין בתי הכפר הבנויים חומר וגגותיהם כיפה דמוית ביצה. כמו מרבית המבקרים הגענו לחרן לא בגלל שכיות החמדה שהוא מציע, אלא בשל מה שלא רואים בו, הזיכרון התנ"כי. אין זה עוד כפר, אקזוטי ככל שיהיה, זהו חרן המוכר מנדודי אברהם אבינו, אבי האומה היהודית וגם המוסלמי הראשון.

באחד הטיולים שהדרכתי לפני שנים עמדתי על גג המצודה הצלבנית והרציתי בהתלהבות על תולדות חרן. דיברתי על נדידות העמים של ראשית תקופת הברונזה המאוחרת, על בני ימינו, שבטי הרועים שלימים הפכו לשבט בנימין, על רחל, רחלה, כבשה… כאן התכתשו הרומאים עם הפרתים. כאן עבר הלימֶס, קו הגבול בין שני הענקים של העולם העתיק. כאן ממש, מספרת האגדה, הניפו החיילים הפרתים מטפחות משי שהבריקו בשמש וסימאו את עיני החיילים הרומאים. מצביאם קרסוס נפל בקרב, ולימים נרצח כאן קרקלה בידי מתנגדיו. השליט האומיי מרוואן בנה כאן את המסגד הגדול בתורכיה, גם הצלבנים תקעו פה יתד. כולם בעצם. בעודי פורס את תולדות המקום וגולש אסוציאטיבית לנושאי משנה, חלקם מרוחקים מציר המחשבה העיקרי, היסה אותי בעדינות מישהו מן המטיילים וביקש לעזוב את הכול, להתבונן במישורים המסופוטמיים הנרחבים שלרגלינו ובעדרי הצאן המעלים אבק, ולנסות ולזהות בין הרועים את אברהם אבינו. הוא צדק. הפעם נזכרתי בו ובמקום להתחיל בעובדות התחלנו בחלומות. צפינו לעבר האופק, באדים שטשטשו את דמויות הרועות הערביות ובכבשים שפעו בקול, ודימינו לראות בהם את שבטי העברים שנעו מכאן, על רחלותיהם ותישיהם, אל הארץ המובטחת. כאן בעצם התחיל הכול.

כאשר הגענו לאוּרפָה, הלא היא אדסה הביזנטית, התכנסנו תחת העצים, משחזרים את חוויות היום. שוחחנו על הביקור בחרן כמה שעות קודם לכן. כורדי זקן שהאזין לשיחתנו היה מוכן להישבע כי שלושים ושש שנים קודם לכן פגש כאן את משה דיין… ביקרנו את הבריכות המקודשות שנפערו בקרקע כדי לקלוט לתוך מימיהן את אברהם, שהושלך אל האש על ידי המלך הרשע נמרוד. גם למוסלמים יש אגדות אברהם משלהם ובעקבותיו באו עולי הרגל שבואם וצורכיהם בנו למעשה את העיר.

הר אררט, שפסגתו המושלגת מתנשאת לגובה של 5,184 מטר מעל פני הים, גבוה ב-300 מטר מהמון בלאן, וב-4,000 מטר ממישורי הארס הבזלתיים מהם אנו צופים בו. המחשבות נודדות אל נוח ותיבתו התקועה במרומיו. לא יעזרו הסברי, מלומדים ככל שיהיו, כי הסיפור המקראי, שמן הסתם יש בו הד לאירוע אמיתי, לא ציין מיקום מפורש וקביעת ההר הגבוה בהרי ארמניה היא מסורת ארמנית מאוחרת. כל אלה לא יכלו להתמודד עם כוחו של המיתוס. פעם טיפסתי לפסגתו, עם מדריך ששכרנו בכפר אילי. נוסעים שהגיעו לפסגה כבר במאה ה-19 תיארו ביומניהם את חרדת הקודש שחשו נוכח הנוף שפרש למרגלותיהם: של עריסת התרבות האנושית. שנים אחר כך המשכתי לצפות בהר הקסום הזה, המתרומם לגובה של 4,000 מטר מעל פסגתו, פעם מתורכיה ופעם מארמניה. ההר תמיד מרשים והקסם בעינו עומד.

החוויות מתערבבות זו בזו, הולכות ומתערפלות, לא רק היום, במרחק של שנים. כבר אז השתרגו להן לצמה עבותה של אושר. רחצה משותפת של הקבוצה כולה בחמאם תורכי, ידיהם השריריות של הבלנים שאינם מסתירים את התפעלותם מהנערות ומגופן הרך; מחרוזת מאבני טורקיז שקניתי לנוגה, מפלי מים, מבצרים וארמונות.

הם לא קלים, הכורדים. דומה והם עובדים לאט יותר, עקשנים יותר. מוסלמים יותר. קנאים יותר. מדברים בשפה אחרת, בעולם אחר של מושגים. הם הופיעו כאן במאה ה-16, בין התורכים העות'מנים לפרסים הציפאווים, כשהם משחקים ביריבות האתנית והתרבותית בין התורכים העות'מנים לפרסים הצפאווים. קרובים לפרסים בשפתם ולתורכים בדתם. שמשך שנים הם ביצעו עבור התורכים את העבודות המלוכלכות. הם נהגו לשסות אותם באשורים הנסטורינים, ביעקוביטים ואחר כך בארמנים. עד שגל הלאומנות שנשב מאירופה בשלהי המאה ה-19 סחף גם אותם והם החלו למרוד. לימים הם עשו זאת שוב ושוב, פעמים בשם האיסלם ופעמים בשם תרבותם הייחודית. כתוצאה מכך הם טעמו את חוזק ידם של התורכים. האחרונים אינם מוכנים להכיר בהם כעם. עבורם הם אינם כורדים, אלא תורכים הרריים.  המאה העשרים ידעה מרידות של כורדים ודיכוי אכזר על ידי המדינה. חלקם השתלבו בה. היו מביניהם שנשאו את דגל הלאומיות התורכית והיו שמרדו. וממשיכים למרוד.

טיילנו בכנסיות הגאורגיות השרופות שבהרים והגענו לקארס הקרה והמנוכרת ששנותיה תחת הכיבוש הרוסי עדיין ניכרות באפרוריותה. קארס הינה נקודת מוצא לסיור בעיר הארמנית אני ((Ani. הס מלהזכיר בתורכיה 'ארמנים'. מבחינת התורכים לא היו אנשים כאלה. טבח ודאי שלא היה. אמור מעתה "העיר העתיקה אני". זהו אזור רגיש, ממש מעל הגבול הסובייטי. יש להוציא אישור בטחוני, ואחר כך להפקיד מצלמות. למה? מסיבות ביטחוניות, אולי משום שהמקום רגיש לא רק ביטחונית אלא גם פוליטית, ואולי כדי לאפשר לחיילים המוצבים שם למכור תמונות. אני בנויה באזור ערבתי עירום מעצים, רמה סלעית בעלת שלוש צלעות, תחומה בין שלושה ערוצים החרוצים מתחת לצוק המבוצר. רק מצד צפון מתחברת הרמה של אני עם המישור הגבוה והצחיח שמסביב, ומכיוון זה היא מוגנת על ידי חומות. קשה לדמיין מיקום אסטרטגי טוב יותר עבור עיר מדיביאלית. הכתובת האחרונה שנמצאה באני מתוארכת לשנת 1348. מאז שרויה היתה העיר בעלטה, עד שהתגלתה על ידי הנוסעים האירופאים. נוסע אנגלי בשם וילבראהאם (Wilbraham) כותב לאחר שביקר באני ב-1837:

 "התלוליות חסרות צורה כמו שלד. העיר ההרוסה אני מזכירה גוויה שנשמתה הסתלקה אך משמרת בהופעתה החיצונית את החיים." אני היתה פעם בירה ארמנית. מגדליה הנעוצים בחומות משווים להן מראה של מחרוזת ענק. עיר של כנסיות הניצבות במישור, חלקן מעל ערוץ האֲרְפה ממש. מהעבר השני ממש עובר גבול ארמניה (אז ברית המועצות), מעבר להררי החושך. העיר עומדת בשיממונה מזה שש מאות שנה, אך למרות שנעזבה במאה ה-14 היא מתקשרת אסוציאטיבית לשואה הארמנית של המאה ה-20. אנשים חרוצים אלה היו עמוד השדרה הפיננסי והדיפלומטי של האימפריה העות'מנית. אך במאה ה-19, עם פרוץ הגל הלאומי שחיבר אומה עם טריטוריה, קמו תנועות כאלה גם בקרב הארמנים, תופעה שהאימפריה המתפוררת לא יכלה לסבול. בחוזה ברלין ב-1878 התחייבו התורכים בפני מעצמות אירופה לגונן על הארמנים. זה לא קרה. ישראל זנגוויל, סופר יהודי תושב לונדון, כתב אז: "אני משתחווה בפני דרגה אצילה זו של עצב. אני לוקח את זר הקוצים מראשו של עם ישראל ומעביר אותו לראשו של העם הארמני." במלחמת העולם הראשונה מצאו העות'מנים את עצמם מוקפים: יוונים במערב, ארמנים במזרח, צרפתים בדרום ורוסים במזרח. אחוזי חרדה החליטו להיפטר ממה שראו כגיס חמישי ושילבו את ההגנה על המולדת העומדת להיקרע עם ישוב חשבונות ישנים. זה הזמן להיפרע מאוכלוסייה שונה שישבה כאן הרבה לפניהם. מוסה דאג, ההר בו התחולל קרב ההגנה המפורסם, נמצא הרחק מכאן, אך ספרו המצמרר של פרנץ וורפל עולה בזיכרוני שורה אחר שורה.

ישבנו באחת הכנסיות ואני הפלגתי וסיפרתי על גורלו המר של העם הארמני. נכון, יש גם צד תורכי שמן הראוי להסבירו, אך לא כאן. לא הייתי צריך להתאמץ כדי לגרום למאזיני לחוש צער. הסביבה עשתה זאת עבורי. הגבול הסובייטי, הכנסיות המדהימות, הקמה הצהבהבה, המראה העצוב של אני, שנמצאת באזור המבודד מול הגבול, היו תפאורה מושלמת למנגינת אבל מן המאה התשיעית: "היכן הכתרים האבודים של מלכינו? הם נמצאים בשום מקום. היכן לגיונות החיילים שהתאספו בהמוניהם? כמו ערי מוות צפופות של עננים בשמיים; ססגוניים כמו פרחי האביב, מהודרים במדיהם. הם בשום מקום. היכן נמצא כס המלכות הנפלא, הקדוש? היום הוא ריק, מנוע תושבים, עירום מקישוטיו. מלא באבק ובקורי עכביש. יורש העצר נלקח לארץ זרה כשבוי ואסור. קולות והטפות הכוהנים דוממים עתה. הנברשות כבו עתה והמנורות עוממו. ריחה המתוק של הקטורת איננו עוד. מזבח אלוהינו מכוסה אבק ואפר. כעת, עם כל מה שיש לנו, שנפל עלינו בגלל חטאינו, צריך לומר לגן העדן ולכל המתגוררים בו, אמרו להרים ולגבעות, לעצים וליערות הסבוכים, שגם הם יבכו על חורבננו."

בקראס נפרדנו מן הכורדים ואנו שבים לתורכיה. הם לא קלים הכורדים. הנהג התורכי מלמל בינו לבינו שסוף סוף רואים אנשים שנראים כבני אדם. הם לא אוהבים אותם, את "התורכים ההרריים". אין ספק שמנהיגי העם הזה, המפוזר בחמש ארצות ימשיכו לשחק בגורל אנשיהם ולעקוד אותם על מזבח שאיפותיהם הלאומיות. הגזענות התורכית קצת מקוממת, למרות קושי העורף בו נתקלנו. ביני לביני הרהרתי, מה הם יצרו בכלל? איזה חותם טבעו? איזו מורשת? הארמנים והגאורגים בנו כנסיות יפהפיות עבור עצמם ועבור התורכים. היוונים יצרו באנטליה את תרבותם המפוארת? והכורדים?

 הרי הפונטוס (Pontus) המדבריים במדרונותיהם הדרומיים. מדבר מוזר, סוריאליסטי כמעט, של הרים חומים צחיחים ונהר שוצף לרגליהם, ומטליות ירוקות מכל עבר. יוסופלי (Yusufeli), עיירה שקטה ונאיבית לגדות נחל הצ'ורו (Churo), נראית כמו תורכיה אחרת. אי אפשר היה להתמודד מול קריאת התיגר של הנהר, ולאחר נדנוד קל של מארגנים מקומיים מצאנו את עצמנו גולשים ברפסודות על פני אשדות הנהר. מעולם לא הייתי חסיד גדול של הרפתקאות מים, וסירת הגומי נראתה לי כמו הג'יפ, אמצעי ולא מטרה. לא אהבתי את משברי המים כשם שלא סבלתי את אתגרי העבירות שמחפש לעצמו נהג הג'יפ כדי לאשש את גבריותו. נוגה לעומת זאת הצטווחה מעונג. לבושה בחזיית בגד ים, טיפות המים ניגרות על שדיה וכל כולה מצטחקת.

בבוקר בהיר אחד טיפסנו מהכפר איידֶר (Ayder) הטובל בירק, על בתי העץ שלו, אל מעבר לקו העצים, לכיוון היילה (Yaila), כפר הבת של הרועים בקיץ. לכאן הם עולים למספר חודשים כשהמרעה בעמק קמל. זה היה טיפוס לא קל שארך כמה שעות. כמה מבני הקבוצה התנשפו וחלקם קיטרו חרישית. ציטטתי כמה שורות של אלתרמן: "וסוף אי לדרך הזו העולה, סופי הדרכים המה רק געגוע." בסופה של העלייה הגענו לאגם קטון מוקף הרים מושלגים. המטיילים ציפו כנראה לאגם של ממש. לא לאגמון זעיר כפי שהתחבא לפנינו תחת כתר ההרים המושלגים.  נוכח המבטים המאוכזבים משהו שלפתי את הנשק הסודי שלי לרגעים כאלה, ציטוט של קוואפיס מתוך "הדרך לאיתקה", שם נאמר כי הדבר הטוב ביותר שנתנה לך איתקה היא הדרך אליה. "אם אחרי כל אלה תגיע לאתיקה ולא תמצא אוצר, אל תתאכזב – גם הדרך היא אוצר!".

 

טרבזון – טרפיזונד היוונית. כאן כמה אלטרנטיבה לביזנטיון. הקיסר נרצח באכזריות על ידי ההמון הזועם בהיפודרום של קונסטנטינופוליס, נכדיו ברחו לכאן, אל קרובת משפלתם המלכה תמר והקימו כאן ממלכה ביזנטית זעירה, שהחציפה פנים כנגד קונסטנטינופוליס. אפילו כנסיה גדולה בנו כאן לעצמם וכינו אותו "הגיה סופיה" לא פחות. הכנסיה שונה מכנסייה ביזנטית רגילה. יש  בה השפעות ארמניות וגאורגיות, אחרי הכול אנחנו במזרח. לימים היתה טרפיזונד המעוז הביזנטי האחרון באנטוליה. החזיק מעמד עוד שמונה שנים לאחר שקונסטנטינופוליס נפלה בידי הכובש העות'מני. טרפיזונד הפכה לטרבזון לפני למעלה מחמש מאות שנה. על חורבנה לא מתאבלים כפי שמתאבלים על קונסטנטינופוליס, אך בכול זאת, בהגיה סופיה, בכנסיות אחרות שהפכו למנזרים, ובעיקר בבית העץ הלבן, של בנקאי לאומן, שכמו רבים מחבריו השתעשע בהקמת רפובליקה יוונית פונטית, נותר זכר לעבר הקלאסי של העיר. הבנקאי גורש מכאן, יחד עם אלפי בני עמו. כמו פאפא יאנרוס, גיבורו של ניקוס קזנצאקיס. כאשר הם התקפלו הביתה, למולדת ההיסטורית, אהבו תושביה את ההגירה, אך לא את המהגרים. מתברר כי במנהגיהם ובאורחות חייהם הם היו קרובים יותר לתורכים מאשר ליוונים. הם התרכזו בפרברים העניים של תסלוניקי, אתונה ופיראוס, ניגנו, שרו ורקדו את מה הכירו מהבית ותרמו מבלי שידעו, לעיצוב תרבותה החדשה של יוון. ברם התסכול הוביל אותם לזרועות הקומוניזם ולא חלף אלא חצי יובל והם יצאו, חבושי כומתות אדומות, להילחם על שוויון ואחווה. הם הפסידו. תודה לאל. יוון, כמו תורכיה נשארו בצד של "הטובים" ולא נותר לנו אלא להרהר הרהורים נוגים על ההימור ההיסטורי השגוי ועל תוצאותיו המחרידות.

ראה גם: מוסיקת הרמבטיקה ביוון

 

אמסיה היתה התחנה האחרונה שלנו במזרח אנטוליה. הרחק משבילם הדרוך של המטיילים: בתי עץ, גלגל מים אנכי המעלה מים מהנחל, בכוח המים עצמם, תצפית מופלאה על העיר מקבריהם של מלכי פונטוס, עוד אפיזודה היסטורית שראשיתה בשיגעון גדלות וסופה חורבן, עוד הימור היסטורי שלא צלח.

לא הרחק מכאן, כמה שעות נסיעה בלבד, כבר אנקרה, עם המוזיאון המופלא לתרבויות אנטוליה, עם היכל הקבר של האב המייסד, מוסטפא כמאל אתא תורך, אך גם ראשיתו של טיול אחר. אנקרה היא השער לתורכיה הקלאסית. ניחוחו הקסום של המזרח נשאר מאחור.