מזרח ערב בעת העתיקה

תולדות איחוד האמירויות בתקופה העתיקה

כתב: גילי חסקין; 05-12-2020

"איחוד האמירויות" הוא שם מודרני, לישות המדינית שהתפתחה, בנוסף לבחריין, קטר ועומאן, במזרחו של חצי האי ערב, לחופו של המפרץ הפרסי.

האסוציאציה המידית לשם "אמירויות" היא מרכזי קניות, חופי רחצה, תאורה מרשימה ורכוש ראוותני. זו כמובן טעות. באזור פזורים אתרים עתיקים מרשימים, של תרבויות עתיקות. ידוע במיוחד Iram dhāt al-ʿimād; המכונה "אטלנטיס שבחולות", שהתגלה בעומאן ב-1990 ומעוררר אסוציציה ל"עיר אבודה", המוזכרת בקוראן. האתר האחרון עדיין מחוץ לתחום עבור בעלי דרכונים ישראליים , אבל יש עוד רבים אחרים.

לפני 6-8 מיליוני שנה, היה אזור האמירויות, בעל אקלים טרופי. במזרח אבו דאבי של ימינו, באזור אל-דפרה (Al Dhafra) , זרם נהר ולאורכו, על כרי הדשא חיו פילים, היפופוטמים, ג'ירפות, זברות, קופים יענים, טורפים שונים ותנינים. היתה זו נישה אקולוגית מיוחדת במינה. הפאונה שחיה בסוואנה הזאת מזכירה את את עולם החי של אפריקה, אבל הגיעו אליה בעלי חיים, גם מאסיה ואירופה. מאובנים רבים של אותם בעלי חיים נחשפו בשכבת חול, חרסית ואבנים. המכונה 'תצורת ביינונאח' (Baynunah), המופיעה בעיקר בשורה של גבעות לאורך חוף הים באזור אל דפרה, אבל גם פנימה, בתוך המדבר. הנהר הפרה היסטורי מכונה "הנהר שקפא בזמן"

לאתר המאובנים של Baynunah

בשנת 2011 נערכו חפירות ארכאולוגיות באתר ג'בל פאיה (Jebel Faya), ליד אל-מאדאם (Al Madam), אשר באמירות שארג'ה (Sharjah). במקום נמצאו כלי עבודה, כולל גרזני יד פרימיטיביים, וכן כמה סוגים של כלים נוספים. כלים שדמו לאלו ששימשו את האדם הנבון המודרני (Homo sapiens sapiens) במזרח אפריקה[1]. החוקרים תארכו את הממצאים לטווח של 100,000-125,000 שנה. זוהי העדות המוקדמת ביותר לבני אדם מודרניים, שנמצאה מחוץ לאפריקה[2]. ריכוז של הממצאים הללו, לצד ממצאים מתרבויות מאוחרות יותר, ניתן למצוא במרכז הארכיאולוגי מליח'ה (Mleiha Archaeological Centre), הנמצא לא הרחק מאתר מאובנים בשם זה באמירות שארג'ה.  בינתיים, טרם נמצאו עדויות רבות מתקופה זו ועד לסוף הפלייסטוקן.

האתר של ג'בל פאייה. באדיבות Wikipedia

בסוף עידן הקרח הפלייסטוקני, מ- 6800 עד 8000 לפנה"ס, מזרח ערב נחשב לאזור בלתי ראוי למגורים. הישוב האנושי באזור התחדש בתקופה שבין 5000 ל-3100 לפני הספירה. באתר הארכיאולוגי במליח'ה (Mleiha) נמצאו נחשפו ממצאים מתקופת האבן החדשה (נאוליתית) כמו חץ אבן וראשי גרזנים וכן כלי חרס אופייניים, המלמדים על קשר בין נושאי תרבות זו לתרבות עובייד. .

תקופת עובייד

תקופת עובייד (Ubaid), התקיימה בדרום מסופוטמיה, בין השנים 5600 – 4000 לפנה"ס. התקופה נקראת על שם תל אל-עובייד[3], אתר הנמצא מערבית לאור (UR), בו הוגדרה לראשונה. תרבות זו שייכת לתקופת ההתיישבות הטרום- שושלתית בדרום מסופוטמיה שהתקיימה על המישור המכוסה בקרקעות האלוביאליות, שנוצרו מסחף הנהרות הפרת והחידקל. התל נחפר על ידי הנרי בל (Henry Hall) ואחר כך על ידי לאונרד וולי (Charles Leonard Woolle‏), הידוע מפירותיו בשומר[4]. החפירות הארכאולוגיות, שהגיעו עד לקרקע בתולה, הראו שזו ההתיישבות הקדומה ביותר שהתקיימה באזור זה.

מוצאם של אנשי תרבות עובייד משלושה מקורות: איכרים שהגיעו מהצפון, נוודים יושבי אוהלים אשר התפרנסו מעדריהם, וציידים- דייגים,  שמקורם בחצי האי ערב וחיו באזור החוף.

תרבות עובייד התאפיינה בהתיישבות בכפרים גדולים, במבנים מלבניים מרובי חדרים העשויים מלבני בוץ. בתקופה זו הופיעו לראשונה המקדשים הציבוריים במסופוטמיה. ההתיישבות נעשתה בשני מדרגי התיישבות, אזור מרכזי שגודלו הגיע עד עשרה דונם מוקף בכפרים שגודלם היה עד דונם אחד. כלי החרס האופייניים לתקופה עשויים ביד, באיכות טובה צבועים בצהוב בהיר או ירקרק, מעוטרים בעיטורים גאומטריים בצבע חום כהה או שחור. כלי החרס המעוטרים של תרבות עובייד הגיעה למרחקים ונמצאה באזורים הצפוניים והמערביים של ערב הסעודית של היום.

בתקופת עובייד הפכה הנחושת להיות חומר גלם חשוב, וכדי להשיגה פיתחו דרכי סחר וקשרים עם אזורים רחוקים. מקור הנחושת היה מאזור דיאָרבָּקיר שבטורקיה של היום וכן מעומאן. המידע על המבנה החברתי בתרבות עובייד, מתבסס על הממצאים שנמצאו בקברים. היא הייתה מבוססת על ריבוד וקיטוב חברתי. באזור בינונאח (Baynunah),שבמערב אמירות אבו דאבי, נמצא אתר לשחיטה המונית של גמלים, כנראה לצרכי פולחן[5]. זאת תקופה פרוטו-אורבנית שלדעת החוקרים, בישרה את בואה של תקופת בניית הערים הגדולות בדרום מסופוטמיה כמו אוּרוּכּ השומרית, אשר תחילתה בשנת 4000 לפנה"ס לערך ומיוחסת לה המצאת הגלגל[6].

תרבות עובייד הגיעה לקצה הפתאומי במזרח ערב ובחצי האי עומאן, בשנת 3800 לפני הספירה, כתוצאה משינוי אקלים, שהתבטא בירידה של מי אגמונים קטנים, שנקוו בין הדיונות באזור עומאן והתחדשות של דיונות. לאחר "תקופת חושך", מבחינת מידע (וממצאים ארכיאולוגיים), מופיעה תרבות חפית (Hafit), שמבשרת את תקופת הברונזה הקדומה, שנקראת על שום הממצאים שהתגלו בג'בל חפית (Jebel Hafeet), אשר באל-עין. בתקופה זו  (3200-2600 לפני הספירה) מופיעים 317  אתרי קבורה מעוגלים, בעלי כיפה דמוית ביצה (או כוורת). אתרים מובהקים מתקופה זו הם בידה בינט סעוד (Bidaa bint Saud), אשר באל-עין וג'בל בוחאיד (Jebel Buhais) אשר בשארג'ה(Sharjah). האחרון הוא אתר רב שכבתי ובו קברים מתקופת האבן ועד לתקופה הלניסטית.

תקופת הברונזה

בקברים מצאו כלי חרס רבים של תרבות ג'מדת נאצר (Jemdet Nasr) המסופוטמית[7], המלמדים על קשר הדוק בין נושאי תרבות זו בערב, לבין מסופוטמיה. בתקופה זו החלה התפשטות הכתב באזור והגיע עד לפרס. נמצאו סימני כתב וספרות הדומים לאלו של מסופוטמיה. זו התקופה שהחל בה השימוש בחותמות גליל. תקופה זו מתאפיינת במהפכה האורבנית כאשר ערי מדינה קטנות הפכו לערים גדולות. בג'מדט נאסר עצמה, הגיעה האוכלוסייה ל-50,000 תושבים.

בשנים 2,700-2,000 לפנה"ס, מופיעה תרבות אום אל-נאר (Umm Al Nar). הייתה זו תרבות מובהקת של תקופת הברונזה, בה חלה התקדמות ניכרת במטלורגיה ובביות בעלי חיים[8].  שמה נובע מאתר בשם זה (מילולית: "אם האש"), הנמצא אל האי סאס אל-נחיל (Sas al-Nakheel) מזרחית לחוף של אבו דאבי, ממש מול העיר. האתר התגלה ב-1959 , נחפר ושומר בהוראתו של שייח' זיאד, המייסד והנשיא הראשון של האמירויות הערביות המאוחדות.

במקום נמצאו למעלה מחמישים  קברים עגולים המאופיינים בדרך כלל באבנים מסותתות, המותאמות זו לזו בצורה מדויקת בקיר החיצוני, וכן בשרידי אדם רבים בפנים. לקברים צורת מגדל והם נבנו בדרך כלל ליד מקורות מים. באתר הסלעי ג'בל בוחאיס Jebel Buhais)), הנמצא ליד Madam שבשארג'ה. הממצאים מלמדים כי בתקופה זו היה סחר ער עם שומר ואכד וכן עם תרבויות עמק האינדוס שבהודו (כיום רובו בפקיסטן). האתר נשמר היטב, אך הוא נמצא באזור צבאי והגישה אליו בעייתית.

לאחר תרבות אום אל-נאר הגיע תורה של תרבות ואדי סוק, (Wadi Suq culture), בסביבות השנים 2,000 עד 1,300 לפנה"ס. התרבות נקראת על שום נאת מדבר בעומאן.

ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כמה וכמה ערי מסחר מרכזיות, אשר היו פזורות באזורים שונים בשטחן של איחוד האמירויות הערביות ועומאן של ימינו. בתקופה זו ניכרת המשכיות בתרבות הקבורה של אום אל-נאר. באתר Jebel Buhais , שהוזכר לעייל, נמצא קבר מפורסם, דמוי תלתן[9].

בתקופה זו החל ביות וגידול גמלים ובעלי החיים האחרים שהביאה להגדלת היישוב גם הרחק מקו  החוף, ולטיפוח גידולים מגוונים, כולל תמר. יש סימנים לעושר יחסי ולמטלורגיה משוכללת, הדבר בא לידי ביטוי בתכשיטים, כולל לוחות מזהב ומאלקטרום (כסף מעורב בזה), שכנראה הוצמדו לגבות בעלי החיים.

אתר המפתח של התקופה, תל אברק (Tell Abraq) הינו אתר נגיש מאד. נמצא במפגש של כביש E 55 עם דרך החוף לראס אל חיימה (Ras al-Khaimah). לאתר יש היסטוריה ארוכה והוא היה מיושב ברצף במשך אלפיים שנה, מ-2,500 ועד 500 לפני הספירה. המבנה הבולט באתר הוא מצודה מאסיבית בנויה אבן, שקוטרה 70 מ' ושבלבה קבר אחים ענק , עם שרידים ל-300 בני אדם. המצודה הזאת הוא המבנה הגדול ביותר מתקופת הברונזה, שנמצא בחצי האי ערב. במקום נמצאו מוצרים שמקורם בבחריין, איראן, אפגניסטן ואוזבקיסטן. זו עדות למרכז מסחרי גדול וכמו כן, היה זה מרכז לייצור כלי ברונזה (ארד) מנחושת שנכרתה בהרי חג'אר,  דרומה מכאן, על גבול עומאן. כמו כן, נמצאו כאן קברים המלמדים על הקשר לתרבות ואדי סוק שקדמה לה. האתר נחפר היטב ומספק את מרבית הידיעות לגבי תקופת הברונזה באזור. הממצאים מרוכזים במוזיאון של שראג'ה.

בהדרגה, מטלורגיה מתוחכמת יותר ויותר, וגילוף באבן ובחרס הובילו לנשק מתוחכם יותר ולכלים מגוונים יותר, גם כאשר הראיות לקשרי מסחר חזקים עם עמק האינדוס ומסופוטמיה הלכו והתדרדרו[10].

בסוף האלף ה-3 לפנה"ס, האלף ה-2 והאלף ה-1 לפנה"ס התקיימה באזור המפרץ הפרסי, תרבות סחר עתיקה שנקראה, דילמוּן או טילמוּן , שהוזכרה בתרבויות המסופוטמיות כתרבות שהייתה שותפה לסחר באזור מסופוטמיה, הייתה מקור לנחושת ונקודת יציאה למסלול הסחר עם תרבות עמק האינדוס. מיקומו המדויק של מרכז התרבות אינו ידוע, יש הסכמה בין רוב החוקרים כי דילמון כללה את בחריין, האי פילכה ששייך לכווית והחוף המזרחי של ערב הסעודית לחופי המפרץ הפרסי. ממצאים ארכאולוגיים מתקופת דילמון שנמצאו בבחריין, מוצגים במוזיאון הלאומי של בחריין.

באתר הארכיאולוגי בידה בינת סעוד (Bidaa Bint Saud ), אשר באל עין, אבו דאבי, (הידוע בממצאי תרבות חפית), שהוכרז על ידי אונסק"ו, כאתר מורשת עולמית, נחשפו גם ממצאים מתקופת הברזל, המוצגים במוזיאון הלאומי אשר באל עין.

תקופת הברזל

תקופת הברזל באיחוד האמירויות, שהחלה ב-1,200 לפני הספירה (במקביל לראשיתה של התקופה  בארץ ישראל), נחלקת לשלושה עידנים ברזליים: תקופת הברזל הראשונה (1,200-1,000 לפנה"ס); תקופת הברזל השנייה (1,000-600 לפנה"ס); ותקופת הברזל השלישית (600-300 לפנה"ס). למרות שמה, נמצאו רק מעט עדויות לשימוש בברזל ומרבית המטלורגיה התבססה על נחושת ובדיל (כלומר ארד). חפירות באתר המפתח תל אברק  (Tell Abraq)  שבין שראג'ה לאום אל-קוואין (Umm al-Qawain), הגדירו את תקופות המשנה, על סמך ההתפתחות בתרבות החומרית שהתגלתה באתר.

בתקופה זו אנשים התקיימו על דיג ושליית צדפות, צדו ראמים וצבאים, גידלו צאן ובקר. כמו כן, ניכרת התפתחות בגידול חיטה, שעורה ותמרים. הדבר גרר את פיתוחה של מערכת השקיה הנקראת falaj (ברבים aflaj) תת קרקעית המזכירה את הקנאטים (Qanat)[11] של אירן, התופשים את האקוויפר במקומות הגבוהים ומוליכים אותו בתעלה תת קרקעית הסמוכה לפני הקרקע ומתוחזקת תדיר על ידי ירידה  לתעלה מבורות אנכיים (בארות שרשרת).

טכנולוגיה זו יצרה מקור מים יציב שניתן להישען עליו לצורכי התיישבות אדם ולצורכי השקיה מהעת העתיקה ועד ימינו באזורים בעלי אקלים מדברי. העיקרון המונח ביסוד מערכת הקנאטים, הוא קידוח אנכי בקרקע, המגיע אל מפלס מי-התהום, שם נתפסים המים ומוּלַכִים במנהרה אופקית, תת-קרקעית, בשיפוע מתון אל יעד המרוחק מנקודת הקידוח. לרוב ימוקמו האפלאג'ים בפיתחן של מניפות סחף. לאורך המנהרה נחפרו פירים רבים לשם אוורור המים, לשם הוצאת חומר המרוחק מנקודת הקידוח, וכן למטרות עבודות אחזקה וביקורת על כמות המים ומפלסם.

העדויות העתיקות ביותר לקנאטים הללו נמצאו באל עין. כמו כן, נמצאו מערכות השקיה מפותחות בבידה בינת סעוד ובתוקייבה (Thuqeibah). לתקופה זו אופייניים כלי חרס מעוטרים בצורת נחש.

באתר סארוק אל חדיד (Saruq Al Hadid), שהוא אתר רב שכבתי, על ממצאים החל מתרבות אום אל נאר ועד לתקופת הברזל, נמצאו עדויות לרמה מטלורגית גבוהה מתקופה זו, כולל שימוש בזהב.

בתקופת הברזל השלישית, המכונה "התקופה הפרה – איסלמית, או תקופת מלייחה (Mleiha), השטח נכבש על ידי הממלכה האחמנית[12]הפרסית. האזור הפך להיות חלק מהסטרפיה (פח'ווה) של Maka. השלטון הפרסי הוביל לשגשוג החקלאות ולהקמתם של ישובים מבוצרים. מתקופה זו נמצאו עדויות לשימוש נרחב בברזל, כולל מסמרים, חרבות וראשי חצים. באזור ייצרו פגיונות וצלמיות מזכוכית, שרבות מהן נמצאו באתרים פרסיים במרחב, כולל בכס של דריווש השני(Darius II) [13] בארמונו אשר בפרספוליס (Presepolis). אלכסנדר מוקדון, שכבש את פרס, והמשיך עד הודו, לא עבר באזור[14]. למרות זאת, מטבעות מקדוניים, מתקופת אלכסנדר נמצאו בקברים אשר באד-דור (Ed-Dur) [15]. כמו כן נמצאו כתובת ביוונית המעידות על סחר בפנינים, ארגמן, בגדים, יין, זהב ועבדים[16].

אלכסנדר הגדול רצה לבנות נמל ראשי לאימפריה חובקת עולם במפרץ זה. עם זאת, חשיבותו זו דעכה במקביל לדעיכת מסופוטמיה. אתר המפתח של התקופה, מליחה (Mleiha), שנתן לה את שמו, נמצא במרחק של שעה מדובאי, לצד הדרך משראג'ה לקלבה (Kalba), לא הרחק מכפר מודרני בשם זה. האתר, בו נמצאו עדויות לחקלאות מפותחת,  יושב ברציפות החל מהמאה החמישית לפני הספירה. והגיע לשיאו בראשיתה של המאה הראשונה לספירה. אז נעזב ונשכח למשך אלפיים שנה. הוא נחשב לאחד האתרים העתיקים הבולטים של האמירויות. במקום נמצאו מאות בתים, סדנאות להכנת כלי מתכת ומטבעה. המוצרים הועברו אל אד-דור שבחוף וממנה הושטו דרך המפרץ הערבי, ללקוחות במסופוטמיה ובלוונט. על הבתים ויושביהם   שמרה מצודה רבועה, שמידותיה הם 70 מ' מכל צד, בנויה לבני בוץ ומוגנת כיום על ידי הנגר מתכתי.

האתר אד-דור, שהוזכר לעייל המכונה בפי המקומיים גם "עיר האבודה" (כך מכונים האתרים הארכיאולוגים שבמדבר), הוא האתר הגדול באמירויות ואחד המשמעותיים בערב כולה. משמעות השם "אד-דור" הוא "הבתים" כך היה האתר מוכר למקומיים לאורך דורות. הארכיאולוגים למדו עליו רק בשנות ה-70. אתר זה, בערך בן זמנו של מליח'ה. נמצא על החוף, בין שארג'ה לראס אל-ח'יימח (Ras al Khaimah). זהו אתר ענק ומפזור על פני כמה קילומטרים רבועים. גודלו בערך כמו זה של העיר המודרנית Umm al-Quwain. הישוב פרח בין השנים 200 לפני הספירה ל-300 לספירה והיה כנראה מרכז מסחרי, שהיה ידוע לפליניוס הזקן בתור "עומאנה" ('Omana'). מוצרים ממליחה הוסעו מכאן לאיראן, הודו ואפילו לסין.

להמשך קריאה

הגעת האיסלם.

הערות

[1] בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ומעט לאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. ראו בהרחבה:

יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, הוצאת דביר, 2011.

ג'ארד דיימונד, רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם (מאנגלית: עתליה זילבר), תל אביב: עם עובד, תשס"ג-2002.

ג'ארד דיימונד, העולם עד אתמול – מה נוכל ללמוד מחברות מסורתיות? (מאנגלית: עתליה זילבר), תל אביב: ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, תשע"ה-2015.

ג'ארד דיימונד, השימפנזה השלישי (מאנגלית: גבי פלג), אור יהודה: ספרית מעריב, תשנ"ה-1994.

[2] המחקר איתר את המקור לנדידה של האדם המודרני בדרום מערב אפריקה, קרוב לגבול הימי בין נמיביה ואנגולה.

[3] תל אל עובייד הוא תל קטן, נמוך יחסית במבנה מלבני. גודלו 500 מטר מצפון לדרום ו-300 מטר ממזרח למערב, בגובה של שני מטר מעל המישור. למרות שהתרבות נקראת על שמו, אתר המפתח להכרת התקופה הוא אתר ארידו. היום "תל אבו שהרֵין" שבעירק

[4] אור שבשומר, השוכנת בעיראק של ימינו, היוותה אתר קבורה לבני מלוכה מסופוטמים רבים. וולי גילה קברים עשירים ביותר מבחינה חומרית. בתוך קברים אלו היו ציורים גדולים של תרבות מסופוטמית עתיקה בשיאה, יחד עם תכשיטי כסף וזהב מדהימים, ספלים וכלים נוספים. הקבר הבולט ביותר היה של המלכה פּוּ- אָבִּי. באופן מפתיע לא נבזז קבר זה במשך אלפי השנים מאז הוקם. בקבר נמצאו פריטים רבים שנשמרו היטב, כולל חותם גלילי הנושא את שמה בשומרית. גופה נמצא קבור יחד עם האמונים על הטיפול בה, אשר הרעילו עצמם כדי להצטרף אליה ולהמשיך לשרתה. וולי שיחזר את טקס קבורתה לפי ממצאים בקבר.

[5] "Annual Report 2017" (PDF), Department of Culture and Tourism – Abu Dhabi, 1: Culture, pp. 28–119, 2017,

[6] בתקופה זו צמח סגנון החיים העירוני במסופוטמיה. אורוכ נחשבת לאחת הערים הראשונות בעולם עם אוכלוסייה צפופה, והיא מסמלת את המעבר ממגורים בכפר חקלאי קטן למגורים במרכז עירוני גדול. בשיאה התגוררו באורוכ, ככל הנראה, בין-50,000 ל-80,000 תושבים, שהתגוררו ב-6 ק"מ רבועים מבוצרים, והיא הייתה העיר הגדולה ביותר בעולם באותה תקופה. לשם השוואה, ערים אחרות באותה תקופה היו בגודל של כעשירית ק"מ רבוע.

בתקופת אורוכ המאוחרת צמח בה בהדרגתיות כתב היתדות, והיא הפכה למרכז אזורי למסחר, לאומנות ולכתיבה, ואפשר למצוא בה קדרות נרחבת ואת הלוחות הכתובים העתיקים ביותר הידועים היום.

[7] הוא אתר ארכאולוגי הנמצא במחוז באבל שבעיראק, וממוקם דרומית לבגדאד, ממערב לחידקל ומצפון-מזרח לבבל ולכיש.

[8]  Uerpmann, Margarethe (2001). "Remarks on the animal economy of Tell Abraq (Emirates of Sharjah and Umm al-Qaywayn, UAE)". Proceedings of the Seminar for Arabian Studies. 31: 227–233.

[9] https://universes.art/en/art-destinations/sharjah/archaeological-sites/jebel-al-buhais/

[10] 1963-, Hawker, Ronald William (2008). Traditional architecture of the Arabian Gulf : building on desert tides. Southampton, UK:

[11] נקרא בערבית גם פוּגַארַה (בתרגום לעברית: באר שרשרת) היא כינוי למערכת של הולכת מים והשקיה ממפלס מי התהום אל פני השטח לצורכי חקלאות. מקורה של השיטה בממלכת פרס של המאה השישית לפני הספירה. בישראל מוכרים כמה אתרי פוגארות ארכאולוגיים בבקעת הירדן ובערבה התיכונה והדרומית.

[12] הייתה ממלכה ששלטה בחלק גדול של אסיה במשך תקופה של כמאתיים שנה (539 לפנה"ס – 331 לפנה"ס). היא הייתה הגדולה בממלכות העולם העתיק עד תקופתה, ושלטה על עמים רבים השונים בדתם, שפתם ותרבותם. מרכז ממלכת פרס נמצא במקום שבו נמצאת כיום איראן.

[13] דריווש השני  מלך פרס,  במשך 19 שנים – מראשית 423 לפנה"ס עד ל-404-405 לפנה"ס. ,היה בנו הלא חוקי של ארתחשסתא הראשון מאם בבלית. משום כך מכונה גם  "דריווש נותוס" (מיוונית: "דריווש הממזר"), היה שליט ממלכת פרס, החל ?????

עלה לשלטון לאחר שנלחם באחיו למחצה והרגו. הוא מתואר כשליט חלש, שבימיו רבו הסכסוכים הפנימיים והמרידות של טוענים לכתר. הישגו הגדול היה בשיפור היחסים עם העולם היווני. התערבות האחשדרפנים שלו באסיה הקטנה, טיספרנס ופרנבזוס, במהלך המלחמה הפלופונסית ותמיכתם בספרטה הובילו להכרה מצד היוונים בזכותו של דריווש לשלוט בכל השטחים באסיה הקטנה, שהיו בעבר תחת שליטת פרס. דריווש השני מוזכר במקרא: " הַלְוִיִּם בִּימֵי אֶלְיָשִׁיב יוֹיָדָע וְיוֹחָנָן, וְיַדּוּעַ–כְּתוּבִים, רָאשֵׁי אָבוֹת; וְהַכֹּהֲנִים, עַל-מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ הַפָּרְסִי.  ( נחמיה, פרק י"ב, פסוק כ"ב), והוא למעשה המלך הזר האחרון ששמו נזכר במקרא. בסוף ימיו החלה מלחמת אחים בין יורשיו, כורש הצעיר וארתחשסתא השני. והיכן נכנס כאן אחשוורוש התנ"כי

[14] United Arab Emirates : a new perspective. Abed, Ibrahim., Hellyer, Peter. London: Trident Press. 2001. pp. 51

[15]  "500 tombs dating back 2,000 years found in Umm Al Quwain". The National. Retrieved 2017-10-26

[16] "Ancient Cities of the Emirates". Beyond Dubai: Seeking Lost Cities in the Emirates by David Millar. Archived from the original on 2017-10-26. Retrieved 2017-10-26.