מושבת הכף ההולנדית בדרום אפריקה

כתב: גילי חסקין; ‏‏02/11/2023

ראו קודם: דרום אפריקה הקדומה

ראו גם:  ; דרך הגנים הדרום אפריקאית, קייפטאון, הקארו הדרום אפריקאי , לסוטו

ראו קודם: המסעות הפורטוגליים לדרום אפריקה.

ראו גם: הקולוניאליזם המאוחר

קובץ זה חשוב יכול להביא תועלת בטיול לדרום אפריקה.

להבדיל מהטיול במזרח אפריקה, שם משקלו של הטבע בחוויית הטיול, מכריע והנושא ההיסטורי תופס בדרך כלל מקום קטן, הרי בטיול לדרום אפריקה, הנושא ההיסטורי דומיננטי וחיוני להבנת האתרים בהם מבקרים, כמו גם  להבנת התהליכים החברתיים של העת החדשה, עד ימינו.

עם השקיעה האטית של ספרד ופורטוגל כשליטות האוקיינוסים, במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-17, החלו בני אומות אחרות באירופה, כמו אנגלים, צרפתים, דנים  והולנדים, להתחרות בהם על נתיבי הסחר למזרח. תוך כדי כך, הם סחרו עם שבט הקויסאן (Khoisan)[1] – החליפו טבק, נחושת, וברזל, בבשר טרי. תנועת הספינות סביב הכף גדלה, והוא נעשה למקום עצירה קבוע לצוותים חולים ועייפים. הולנד ובריטניה הפכו למעצמות המובילות את הקולוניאליזם האירופאי מעבר לים. בשנת 1510, הפורטוגלים הפקירו את נקודת האחיזה שרכשו להם בכף התקווה הטובה ומצאו את חוף מוזמביק אטרקטיבי יותר, עם מפרצים נוחים שיכלו לשמש כתחנות ולקשרים עם עפרות הזהב המצויות בפנים הארץ. האזור נשאר כמאה שנה מחוץ לתחום ההתעניינות האירופאית.

ב-1647 נטרפה ספינה הולנדית בשם "הארלם החדשה" (Nieuwe Haarlem) בחופי כף התקווה טובה. הניצולים בנו מבצר קטן בשם "מבצר החול של כף התקווה הטובה" (Sand Fort van die Kaap die Goeie Hoop) והתגוררו בו במשך שנה עד שחולצו.

ההתיישבות ההולנדית

זמן קצר לאחר חילוץ הספינה מהכף, החליטה 'חברת הודו המזרחית ההולנדית' (Dutch East India Company)[2], אחת מהחברות הגדולות באירופה שסחרו עם אסיה, להקים תחנת מסחר בנקודה  הדרומית ביותר ביבשת אפריקה, על נתיב הסחר הימי שבין הולנד להודו ואינדונזיה. בין תחנתם המרכזית של הפורטוגלים בלורנסו מרקש ("Lourenço Marques")[3], שבחוף המזרחי של אפריקה, לבין התחנה המרכזית של הבריטים באי סנט הלנה (Saint Helena)[4]. לחברה לא הייתה כל כוונה ליישב את האזור, אלא רק לייסד בסיס בטוח, שבו יוכלו הספינות החולפות למצוא מעגן ולקבל אספקה טרייה של בשר, פירות וירקות.

למטרה זו נשלחה משלחת מהחברה תחת פיקודו של יאן ואן ריבק (Jan van Riebeeck; 1619–1677), שכללה חמש ספינות שעל סיפונן היה ציוד רב. לצורך ניהול התחנה והחיים השוטפים בה, הביאה החברה לכף, כ-600 עובדים אירופאים, רובם מגרמניה ומהולנד, רובם ככולם גברים. אלו נועדו להוות את הגרעין המייסד של המושבה. המשלחת הגיעה ל"מפרץ השולחן" (Table Mountain) ב-6 באפריל 1652 [5]. תאריך שנחקק במסורת ההיסטורית של הלבנים בדרום אפריקה, כמועד "ראשיתה של דרום אפריקה".

יאן ואן ריבק כיהן כמפקד המושבה בכל העשור הראשון לקיומה, עד לשנת 1662.  הוא נחשב לאבי האומה הדרום-אפריקאית, בעיקר בקרב צאצאי ההולנדים, ודמותו הופיעה החל משנות הארבעים ועד שנת 1993 על כל שטרות הכסף של הראנד הדרום-אפריקאי, וכן על גבי בולים. בתקופה הראשונה, הותר למתיישבים לעבד קרקעות, רק לשם אספקת מוצרי מזון חיוניים לתחנת המסחר ולאניות. רובם של המתיישבים האירופים היו איכרים, ומשום כך כונו "בורים" – מילה שהוראתה "איכר" (Boeren) בשפה ההולנדית[6].

המתיישבים הראשונים שכונו תחילה "בורגרים" (Burghers), היינו "אזרחים"[7], נתקלו בקשיים גדולים: חיכוכים בינם לבין הילידים; קדחת מחמת הביצה שהמושבה קמה לצדה; סכסוכים בין המתיישבים לבין הנהלת החברה באמסטרדם, שלא הייתה מעוניינת אלא ברווחיה ולא בהתפתחותה של התיישבות לאומית, תחת פיקוחה של האדמיניסטרציה. אולם לצידם של המתיישבים עמדה אישיותו של ואן ריבק עצמו, ששיגר משלחות לחקירת פנים הארץ, ערך מפות, תמך בהקמת בית חרושת לעישון דגים; הכניס לתחום פעולתה של החברה ההולנדית את כול השטח עד לרונדבוס (Rodenbros) – 10 ק"מ מדרום-מזרח לכף – ומנע ביקורים בכף מצד אנגלים, פורטוגלים וצרפתים[8].

כבר בשנותיה הראשונות של המושבה, התגלעה יריבות מרה בין הולנד לבריטניה, שהתבטאה במתיחות מתמשכת בין הארצות, אשר עמדה ברקע כל ימי המושבה. במהלך 1664, הסלימה המתיחות, עקב שמועות על מלחמה קרבה ובאה. בשנת 1666 החלה בניית מבצר בצורת מחומש, על חופה של קייפטאון על ידי חברת הודו המזרחית ההולנדית, וב-1679 נבנו חמישה ביצורים בצורת קדקודים מסביב למחומש, כך שהוא הפך למצד כוכב. הוא הבניין העתיק ביותר בדרום אפריקה[9].

מראשית התיישבותם גייסו הבורים את האוכלוסייה המקומית וניצלו אותה לצורכיהם הכלכליים. מכיוון שהיה להם נשק חם ומכיוון שזכו לתמיכת החברה, הם דחקו אותם משדות המרעה והשתלטו עד מהרה על אדמתם. הם יצרו מערכת חוקים גזענית, שנועדה לבסס שלטון של הפרדת גזעים. מרביתם של הבורים היו אנשי אדמה פשוטים, אדוקים בדתם וחסרי יידע טכנולוגי, בניגוד לאירופאים אחרים. הם לא היו שונים באופן מהותי בהשכלתם מבני המקום האפריקאים, ודבר זה חידד עוד יותר את הצורך מבחינתם, להיבדל מהאוכלוסייה המקומית ולהבליט את שונותם ואת עליונותם. הם דחקו את שבטי הקויסאן (סאן וקוי-קוי), שהורגלו לחיות באזורים נרחבים, אך עתה נרדפו ונדחקו לאזורי המדבר וההר, הקשים למרעה. עד שלבסוף איבדו את היכולת לעסוק בכך, חלקם היו לעבדים או צמיתים חקלאיים בחוות הבורים ורובם נספו במגפת האבעבועות, שעשתה בהם שמות בשנת 1713[10].

סדרת מאבקים נוספים ניהלו הבורים נגד בני הקוסה (Xhosa), שהיו דוברי באנטו (Bantu) ואשר התפרנסו מגידול בקר. הקוסה חיו בקבוצות גדולות ומאורגנות והיוו אתגר גדול יותר לבורים, מאשר יתר הקבוצות האפריקאיות, בהן נתקלו עד כה. במאבקים שכונו לימים, "מלחמת הכופרים", גזלו הבורים מבני הקוסה את קרקעותיהם והקימו עליהן את חוותיהם. בכך הצטמצמו מרחבי המרעה שהיו לקוסה עד לאותה עת. לקראת סוף המאה ה-19 פגע חיידק אלים בבקר שנותר למקומיים והם נאלצו  לנטוש לחלוטין את המרעה ולמצוא את פרנסתם בחוות הלבנים[11].

לרוב, המתיישבים האירופאים נמנעו מעיסוק ישיר בעבודת הכפיים ולצורך קיום משקיהם נעזרו בעבדים. משלוח ראשון של כמאתיים עבדים ראשונים הגיע למושבה בשנת 1658, כשש שנים לאחר היווסדה. עבדים אלו יובאו על ידי 'חברת הודו המזרחית ההולנדית', בעיקר ממדגסקר מוזמביק ואינדונזיה. העבדות הייתה אחד מהעוגנים הכלכליים החשובים ביותר של המושבה. החלטה זו גרמה לכך שדרום אפריקה, נעשתה במרוצת הזמן, זירת ניגודים בין הגזע הלבן ובין הגזעים ה"צבעוניים" של אסיה ואפריקה. עובדה זו הגבירה את התסבוכת, בבעיית הגזעים, שהייתה מורכבת בלווא הכי האוכלוסייה התפצלה בין האדונים האירופאים, המביטים בבוז על כל עבודת כפיים, לבין מעמד של "חוטבי עצים ושואבי מים". .[12]

בכמאה וחמישים שנות קיומה של המושבה הובאו אליה למעלה מ-65,000 עבדים[13].בנות עבדים אלה נוצלו מינית על ידי המתיישבים ההולנדים (אולי קשור למחסור בנשים, בשנותיה הראשונות של המושבה). כמו כן,  מתיישבים לבנים לקחו לא פעם לאישה נשים שחורות. שתי תופעות אלו התעצמו עם התבססות המושבה, וריבוי העבדים. הצאצאים פרי תופעות אלו היו למעשה בני תערובת קריאולים, אשר כונו לימים "צבעוניים", בשל עורם, אשר היה בדרך כלל לא שחור דיו אך גם לא מספיק לבן. לימים, החלו אנשים אלו לטפח במקומות רבים קהילות נפרדת, בעיקר עקב הדחייה שספגו הן מהאוכלוסייה הלבנה והן מזו השחורה[14].

עוד בראשית ימי המושבה, הגיעו אליה מהגרים אסייתיים. גל ההגירה הראשון של אוכלוסייה אסייתית למושבת הכף החל בשנת 1654,  אז 'חברת הודו המזרחית ההולנדית', גירשה למושבה, כמה מנתיניה בטוויה (כיום ג'קרטה) למושבה. אסייתיים אלו, תרמו ליצירתה של הקהילה האסייתית בדרום אפריקה, שבדומה לאפריקאנרים"  (כך כינו את עצמן בני הלבנים, שנולדו בדרום אפריה) ולצבעוניים, התהוותה באותן השנים. בעוד חלק מהאסייתים הקימו קהילות נפרדות, אחרים מצאו את עצמם לאורך השנים משתלבים בקהילה הצבעונית.

למרות ניסיונות שונים לעשות זאת, המתיישבים ההולנדים התקשו לפתח קשרי מסחר עם האוכלוסייה הילידית של המרחבים הסובבים את קייפטאון. יחסים שהיו כורח המציאות כדי למלא את ייעודה כתחנת אספקה. ברם, קשרי הסחר של המושבה היו בעיקר עם הולנד – מדינת האם של המושבה, עם מדינות אחרות באירופה, וכן עם המושבות הפורטוגליות לאורך חופי אפריקה שהיו למעשה נקודות הנוכחות האירופית הקרובות ביותר למושבת הכף[15].

מושבת הכף ההולנדית הסתמכה על שני עמודי תווך כלכליים: שירותי ספנות וחקלאות.

במהלך השנים הבאות הוקמו בסביבתה של קייפטאון עוד ועוד משקים חקלאיים, לצורך תחזוק הצבא ההולנדי בקייפטאון וכן על מנת לספק מזון לספינות שעגנו בעיירה,. כשתנאי האקלים הים-תיכוני השוררים במקום תומכים בכך, משקים אלו ייצרו שלל מוצרי מזון, ובפרט פירות, ירקות, חיטה ויינות[16]. אך מכיוון שהמתיישבים החדשים שהתקשו לספק כמות מספקת של תוצרת חקלאית, הוחלט לשחרר מספר קטן של הולנדים מהחוזים שלהם, על מנת שייסדו חוות, וימכרו להתיישבות החברה מיבולם. סידור זה היה מוצלח ביותר, וסיפק כמות מספקת של פירות, ירקות, חיטה ויין, ובהמשך גם בעלי חיים. הקבוצה הקטנה של חוואים חופשיים גדלה בהתמדה, ושטחי החוות התרחבו בהדרגה צפונה ומזרחה לשטחי הילידים, בני הקוי-קוי. עדיין, 'חברת הודו המזרחית ההולנדית', אשר היוותה את הכוח ההגמוני במושבה, הגבילה  את תחומי ההתיישבות האירופית בדרום אפריקה. הגבלה זו יצרה חיכוכים מתמשכים עם המתיישבים, אשר רבים מהם רצו לקנות לעצמם קרקעות משלהם.

לאחר סיום מלחמת הולנד – צרפת וחתימת הסכמי ניימכן[17], החליטה החברה להרחיב את שטח המושבה. סימון ואן דר סטל (Simon van der Stel) מונה למפקד המושבה, אשר עתיד להפוך לאחד ממפקדי המושבה החשובים בתולדותיה. הוא דגל בנקיטת פעולות אקטיביות למען הרחבתה. בתקופת שלטונו חדרו ההולנדים פנימה, עד מכרות הנחושת של נאמאקוולאלנד (Namaqualand) [18]ובשנת 1689 קנו את נטאל (Natal) [19]מן הילידים. משום כך התפרסם דה סטל כ"המייסד השני של המושבה"[20]. דה סטל הביא לדרום אפריקה מתיישבים הולנדים נוספים ומספר ניכר של מתיישבים גרמנים. לאחר האֶדִיקְט של נָאנְט (Nantes)[21], שהעניק אנרי הרביעי מלך צרפת, הביאה החברה למקום כמאתיים משפחו של הוגנוטים[22] צרפתים, שפיתחו את גידול הכרמים וייצור היין. ההוגנוטים פוזרו בתוך היישוב ההולנדי ועד מהירה התבוללו בו. המתיישבים של "הגל השני" היו אמורים להיות העוגן החקלאי של מושבת הכף ולסייע בידי החברה ההולנדית, להעמיק את אחיזתה באזור[23].

עם כניסתו לתפקיד ביטל דה סטל את האיסור על הקמת כפרים חדשים מחוץ לקייפטאון, וכבר באותה השנה הניחו המתיישבים האירופים את אבן הפינה של סטלנבוש (Stellenbosch), כ-45 קילומטרים  מזרחה מקייפטאון, כאשר בין שני היישובים משתרע מרחק של יום רכיבה אחד. למרות זאת, עדיין נשארו בתוקף הגבלות שונות באשר למרחבים בהם היה מותר לעשות זאת[24]. בנוסף, כפי שהוזכר לעיל, 'חברת הודו המזרחית' הקפידה להגביל כל העת את גבולות ההתיישבות, במטרה לצמצם למינימום את ההתנגשויות בין המתיישבים לבין האוכלוסייה הילידית.

למרות שההיסטוריוגרפיה הדרום-אפריקאית מציגה את אזור מושבת הכף ככמעט בלתי מאוכלס עם ראשית ההתיישבות ההולנדית, הייתה בו נוכחות בולטת יחסית של ילידים, בני קוי-קוי וסאן. מעריכים שבאותן השנים חיו בכל אפריקה הדרומית כמאה אלף כאלו, ובאזורי מושבת הכף בין 13,000 ל-15,000. כל עוד הייתה המושבה מוגבלת לסביבתה הקרובה של קייפטאון, בדרך כלל נעדרו מהנוף התנגשויות בין המתיישבים האירופאים לבין האוכלוסייה הילידית. עם הזמן, התרחבו האזורים שהוחזקו בידי החברה לצפון ולמזרח, בהם עימותים עם הילידים היו בלתי נמנעים.. עיקר העימותים בין האוכלוסיות פרצו על רקע סכסוכים באשר לבעלות על אדמה ומקנה. עימותים אלה גרמו להתקפות אלימות ולהתקפות-נגד של שני הצדדים.

בני הקוי-קוי גורשו מאדמותיהם המסורתיות, מתו בשל מחלות שהאירופאים הביאו עמהם, ונהרגו בנשקם החם של האירופאים בניסיונותיהם להילחם – והם אכן ניסו להילחם, במספר מלחמות גדולות הידועות כ"מלחמות ההולנדים והקוי-קוי" (Khoikhoi-Dutch Wars). המלחמה הראשונה אירעה ב-1659, השנייה ב-1673 והשלישית בשנים 1674 עד 1677[25]. ההתנגדות האפריקאית נשברה לרוב במהירות על ידי המתיישבים האירופאים המצוידים בנשק חם. בנוסף, הפיצול הפוליטי בקרב הקויסאן סייע גם הוא לקריסת חברותיהם בפני האדם הלבן, אשר דחק את רובם בקלות יחסית צפונה ומזרחה.

בין 1770 ל-1800 לערך, כשהחוואים הקולוניאליים העמיקו את חדירתם ליבשת, שוב פרצו סכסוכים על משאבים סביבתיים, בינם לבין המקומיים. כתוצאה מכך הקימו הבורים מליציות מזויינות, שאפשרו להם לדכא את התנגדות הילידים וכן לחטוף נשים וילדים לעבודות כפייה. המתיישבים הידקו את מרותם על עובדיהם המקומיים גם באמצעים אחרים, למשל על ידי אילוצם לשאת תעודות של "ממזרים הוטנטוטים". כתוצאה ממעשי דיכוי אלה, רבים מ הקהיוסאן (בני הקוי-קוי והסאן), נמלטו בסוף המאה ה-18 לנמקולנד (Namaqualand) ולאזור הנהר אורנג' (Orange River) והקימו של קהילות שנודעו בשם "אורלאמס" (Orlams)[26]. הקוי-קוי המשיכו בהתנגדות גרילה שהתמשכו עד למאה ה-19. לרוב אלה שנותרו לא הייתה ברירה אלא לעבוד עבור האירופאים, תחת חוזים מנצלים שהיו שונים אך במעט מעבדות[27]. לקריסתן של חברות הקהיוסאן  סייעו גם שתי התפרצויות של מגפות אבעבועות שחורות בשנים 1713 ו-1755, אשר הביאו לתמותה המונית בקרב שבטים אלו[28].

בשנים הראשונות להקמת מושבת הכף, המושבה הייתה הלכה למעשה העיירה קייפטאון בלבד. באותו הזמן התשתית הכלכלית שלה התבססה בעיקר על מיקומה הגאוגרפי. עד לחניכת תעלת סואץ בשנת 1869, נתיב השיט הרציף היחיד שקישר בין אירופה לדרום אסיה ומזרחה כלל הקפה כמעט מלאה של יבשת אפריקה. לפיכך, הקצה הדרומי של אפריקה הפך למקום אידיאלי למנוחה בעבור ספינות ששטו למזרח וממנו. אי לכך, ספינות ביקשו לעגון בקייפטאון על מנת להשלים ציוד חסר ולהעמיס אספקה ומזון להמשך הדרך, וכן על מנת לקבל בעיירה אפשרות נוחה ללינה ומנוחה על היבשה כמו גם קבלת טיפול רפואי למלחים החולים. לקיום המושבה תרמה העלייה בהיקף הסחר בין אירופה לאסיה במהלך המאה ה-17, אשר הזרימה כסף רב למושבה וסייעה לקייפטאון לגדול ולקלוט מהגרים נוספים מאירופה[29].

רוב החוואים היו ממוצא הולנדי ונמנו על הכנסייה הקלוויניסטית ההולנדית . אולם על רקע החורבן הרב שהשאירה מלחמת שלושים השנים על אדמת אירופה[30], הגיעו למושבה כמה עשרות רווקים גרמנים, שמשפחותיהם וקרוביהם מצאו במלחמה את מותם. אוכלוסייה חשובה נוספת שפקדה את המושבה היו ההוגנוטים הצרפתים הפרוטסטנטים, אשר נמלטו מרדיפות דתיות בצרפת הקתולית תחת לואי הארבעה עשר ומצאו מקלט במושבת הכף בשנת 1688, כעשור לאחר מינויו של סימון ואן דר סטל למפקד המושבה. בעוד שראשוני המתיישבים בכף, הגיעו  על פי רוב מהמעמדות הנמוכים של החברה ההולנדית, קבוצות נוספות אלו, גיוונו את אופייה.

להוגנוטים הייתה תרומה מכרעת להתפתחותה של המושבה, מאחר שהגירתם אליה הייתה הפעם הראשונה בה הגיעה למושבה כמות גדולה של משפחות, לרבות נשים. הגעתן של נשים למושבה שיפרה את מצבה הדמוגרפי, ועל ידי כך לראשונה החל להירשם במושבה גידול אוכלוסין ממשי[31]. צעד חשוב נוסף של דר סטל, היה הנחת היסודות לתעשיית היין של המושבה, אשר התבררה כאפקטיבית במיוחד ולימים תהפוך לרכיב משמעותי בכלכלה המקומית[32].

שנת 1699, כעשרים שנים לאחר תחילת כהונתו כמפקד המושבה וכמושלה, פרש סימון ואן דר סטל מתפקידו. במקומו מונה לתפקיד בנו הבכור, וילם אדריאן ואן דר סטל (Willem Adriaan van der Stel), אשר המשיך את אביו במלאכת הרחבת המושבה. תקופת כהונתו הסתמנה בהגברת הפיקוח על המתיישבים ובגידול השחיתות מצד הפקידים.

הבורים מתגבשים כעם

לאורך המאה ה-18, ככל שהמושבה התפתחה והתרחבה, רובה של אוכלוסיית המתיישבים הורכב כבר מילידי המקום ולא ממהגרים ילידי אירופה.

מנקודת מבטם, הם היו איכרים חופשיים, המקיימים חברה מתוקנת ואדוקה, שלא בדומה למתרחש בחברה המסואבת והמושחתת של היבשת ממנה הגיעו. עקב כך, לאורך שלהי המאה ה-18, החלו להתפתח מגמות בדלניות מסוימות בקרב האוכלוסייה. מוצאם האירופאי נשכח. רבים מבני המתיישבים כבר לא ראו עצמם כחלוצים הולנדים ההולכים לפני המחנה למען מולדתם באירופה, אלא כבני עם חדש עם תרבות משלו, חדור אמונה חזקה באל ובתנ"ך, שראה עצמו מושרש בערבות אפריקה. על כן, הם כינו עצמם "אפריקאנרים" (Afrikaners) [33]. אכן, הם נודעים גם כ"בורים" – איכרים- על שום עיסוקם של ראשוני המתיישבים הלבנים בדרום אפריקה, אם כי היום שגור יותר המונח "אפריקאנרים", לאפיון קבוצה אתנית זו[34].

בראשית המאה ה-18 היה התואר שמור לאוכלוסיות הילידיות (בהולנדית של התקופה, "אפריקנר", פירושו אפריקאי). אולם ב-1707 ידוע על צעיר הולנדי  בן 17 בשם הנדריק ביבוב, שהשתולל כשהוא שיכור. לאחר שנצטווה לעזוב את המקום, התריס כלפי יוהן סטרנבורג, הממונה על העיירה סטלנבוש: "אני אפריקנר". זהו התיעוד הראשון של אדם ממוצא אירופאי, במושבת הכף, המכנה עצמו "אפריקנר". ב-1708 התריע כומר מקומי בפני הסכנה שבהידרדרותם של האפריקנרים לרמה של ההוטנטוטים". הוא התכוון ככל הנראה לצאצאי המהגרים האירופאים, שכבר נולדו על אדמת אפריקה. מכאן, שבשלהי העשור הראשון של המאה ה-18, קצת יותר מחמישים שנה לאחר שליאן ואן ריבק ייסד את מושבת הכף, החלה צומחת זהות חדשה: אפריקאים ממוצא אירופאי – אפריקנרים. בדומה לצמיחת הזהות של המתיישבים האנגלים שנולדו על אדמת אמריקה וכבר ראו את עצמם כאמריקאים. ביבוב, שתבע את זכותו לא לעזוב ולא לשתוק, לא עשה זאת בשם היותו נוצרי. סטרנבורג, הממונה על החברה היה נוצרי כמוהו, אבל בשונה ממנו, הוא לא נולד באפריקה. ביבוב סירב לעזוב ולשתוק משום שהרגיש שבהיותו אפריקנר, זכותו על המקום גדולה מזכותו של סטרנבורג[35].

עד מהרה החלו האפריקאנרים לסגל לעצמם ניב הולנדי מקומי, אשר למרות קרבתו הרבה להולנדית התעקשו מתיישבים רבים לראות בו שפה עצמאית, שפתו של העם האפריקאנרי, היא שפת האפריקאנס. זוהי למעשה שפה הולנדית, עם שינויים קלים בחוקי התחביר ועירוב ביטויים רבים משפות העבדים שהוחזקו בחוותיהם. הייתה זו למעשה השפה בה המתיישבים תקשרו עם עבדיהם, שפה אותה הם החלו לטפח כאשר לא ראו עוד ערך בשימור השפה ההולנדית התקינה. במהלך המאה ה-19 תהפוך שפת האפריקאנס ללשונה הלאומית של הלאומיות האפריקאנרית, אף על פי שעוד שנים רבות קדימה תשמור ההולנדית על בכורתה כשפת האליטה התרבותית[36].

להתפתחות הבדלנות האפריקאנרית, סייע במידה רבה הניכור שחשו רבים מבני המושבה כלפי השלטון ההולנדי, ובפרט כלפי 'חברת הודו המזרחית'. שלטונות המושבה הרבו בהגבלות על תושביה, שכללו כאמור מיסוי כבד ותחזוק מונופול על תחומים כלכליים רבים. מעבר לכל זה, אט אט החלו המתיישבים לערער על סמכותם של נציבים, פקידי ממשל ואנשי צבא שנולדו באירופה, להחליט החלטות שונות בעבור המתיישבים שנולדו באפריקה. רבים מנתיני המושבה סברו שמעמדם של שלטונות המושבה איננו לגיטימי, זאת גם בהתחשב בכך שבדרך כלל בהחלטות על המדיניות במקום לא ניתן מעמד של ממש לדעתם שלהם. תהליך דומה אירע באותה התקופה במושבות הבריטיות באמריקה, כאשר המתיישבים הבריטיים החלו להתגבש כאמריקנים תוך הזדהות עם היבשת החדשה על פני מדינת המקור.

ראו באתר זה: ראשית ההתיישבות בארצות הברית

עם התפשטות החוואים הנודדים לאזורים הרחוקים יותר בצפון ובמזרח, החלו רבים מהם לאמץ לעצמם אורח חיים נוודי-למחצה, במידה מסוימת דומה לזו של הרועים האפריקאים אותם החליפו. בנוסף לעדרים, למשפחה היו בדרך כלל עגלה, אוהל, תנ"ך וכמה רובים. לאחר שהתיישבו בנו צריף מלבני בוץ, שלעיתים היה ממוקם במרחק כמה ימי נסיעה מהאירופאי הקרוב ביותר. אלה היו ה"טרקבור" (trekboer – איכרים נודדים), הראשונים, מבודדים, עצמאיים לחלוטין משלטון רשמי, ובעלי יכולת מדהימה לספק את צורכיהם בכוחות עצמם. משפחות מורחבות חיו לעיתים בחווה אחת, בשעה שחלק מהתאים הגרעיניים חוכרים את האדמה מבעליה, אף שלבנים לא נחשבו בדרך כלל לעובדים שכירים, מקצתם רעו עדרים ועיבדו אדמות, שסוגיית הבעלות עליהן נותרה מעורפלת. הסדר זה דמה להסדרים הרעועים שהיו בין חוואים מסוימים ובני הקוי-קוי, שחיו על אדמתם[37].

אורח החיים הקשוח שלהם יצר אינדיבידואליסטים אמיצים, שהכירו את הטבע באופן אינטימי, וביססו את חייהם על מקור ההדרכה העיקרי שלהם – התנ"ך, כיאה לחברות פרוטסטנטיות רבות. הטרקבור היווה את התגשמות האידיאל האפריקאנרי הלאומי באותן השנים, הגם שרוב בני מושבת הכף, אשר זיהו את עצמם כאפריקאנרים לא ניהלו אורח חיים שכזה [38]. אורח חייהם מתואר יפה בספרה של דלין מתיֵה (Dalene Matthee)[39], "הקפות ביער" (Circles in a Forest).

על רקע אזור הדמדומים שבין חיי הלבנים וחיי השחורים, היינו, העבדים, בני הקוי-קוי והעובדים השחורים השכירים, התפתחה במושבת הכף של המאה ה-18, חרדה גדולה מפני היטמעות של המתיישבים האירופאים בחברות המקומיות, מה שכונה בפי בניה קבוצה "הוטנטוטיזציה". חרדה זו שתמשיך ללוות את ההיסטוריה הדרום אפריקאית אל המאה ה-20, נוסחה לימים כחרדה מפני שחיקת ההיררכיה החברתית ופריצת גבולות הגזע. התהליכים הכלכליים, התרבותיים והדמוגרפיים, ששבו ושחקו את הגבולות שמוסמרו בקפידה, יצרו חברה בלתי שקטה באופן יוצא דופן.

להבדיל מהחברות הבלתי שוויוניות לחלוטין, שהתקיימו באותה עת באירופה ובדרום-מזרח אסיה, שהיו בעיני עצמן חברות לגיטימיות לחלוטין, מושבת הכף סבלה מאז ייסודה, מחוסר לגיטימציה ומחרדה מפני אלימות שרחשה בקרבה. השבריריות של המבנים החברתיים, הכזב ששימש להצדקתם והתלות הגמורה בכוח שישמור את המעמדות במקומם, עורר בקרב המתיישבים תודעה אפוקליפטית, שעלתה בקנה אחד עם הפרוטסטנטיות הקודרת, שהייתה אז הדת ההגמונית במושבה[40].

התרחבות המושבה במאה ה-18

במהלך המאה ה-18, האוכלוסייה הקולוניאלית גדלה במהירות וזאת עקב שיעורי הילודה הגבוהים. חברת הודו המזרחית מכרה קרקעות לשימוש פרטי ולאחר מכן אפשר היה למוכרן או להורישן. באופן זה התהוו זכויות על הקרקע, בגיבויים של חוקי החברה. תהליך זה הוביל להתפשטות גוברת של חוות חקלאיות אירופאיות, לעבר האזורים המצויים מצפון וממזרח לישוב המקורי. במרוצת המאה ה-18, מגדלי עדרים קולוניאליים חדרו צפונה. אזורים נרחבים סומנו כשטחי מרעה לצאן ולבקר[41]. היה זה מפץ של בורים, שנחפזו לתפוס להם אדמות, ככול שרק יכלו ולבסס את עצמם כחוואים גדולים, משופעי אדמות ועבדים, ככול שאפשר להם האשראי. בשנת 1705 היו בה כבר 258 חוות חקלאיות עצמאיות. בשני העשורים הבאים המשיך הגידול האיטי במספר יושבי המושבה, ובשנת 1731 היו בה כבר כ-435 חוות חקלאיות. רבים מבני המושבה חיו בעוני ובדלות, ולנוכח זאת באותה התקופה התרחבו הפערים הכלכליים בה. כך למשל בשנה זו, 7% מאוכלוסיית המתיישבים החזיקו בכמחצית מהרכוש הפרטי בשנת 1731. עד לשלהי המאה ה-18 התגאתה מושבת הכף בהיותה הקולוניה האירופאית המפותחת ביותר מחוץ ליבשת אמריקה[42]. הייתה זו חברה מורכבת של מתיישבים אירופאיים, המאופיינת בפערי עושר וסטאטוס ניכרים.

ראשי המושבה הנהיגו מדיניות של הטמעה תרבותית ולשונית. לפיכך, הגעתם של אירופאים לא-הולנדים למושבה באותה התקופה לא הפרה את הצביון המקומי והמהגרים החדשים נקלטו בחברה דוברת ההולנדית שהתפתחה במקום. בפרט השפיעה בנושא זה מדיניותה של 'חברת הודו המזרחית ההולנדית', אשר חייבה את נתיני המושבות שלה, החל משנת 1701 , לקבל חינוך יסודי באופן בלעדי בשפה ההולנדית[43].

בעוד שלאורך המאה ה-18 היה נראה שההתנגדות המקומית של הקויסאן כבר דוכאה, עם השנים החלו להתרבות ההתנגשויות עם אוכלוסייה שחורה אחרת ומשמעותית יותר – בני הבנטו (Bantu). בניגוד לקויסאן, הבנטו אכלסו בעיקר אזורים מרוחקים יותר מבסיס המושבה, בדרך כלל לפחות כמה מאות קילומטרים מזרחה מקייפטאון. שבט הבנטו הסמוך ביותר למושבה היה הקוסה (Xhosa), אשר התגורר בשטחי פרובינציית הכף המזרחי המודרנית. לפיכך, עם התפשטות המושבה באותן השנים מזרחה, עימותים עם בני הקוסה הפכו נפוצים. באותה  תוקפה אירעו אמנם מקרים ספורים של התנגדות ואף של התקפות גרילה של בני קוסה על חוות של מתיישבים לבנים, אך התקוממות כולל פרצה רק ב-1799 כשמשרתים אפריקאים ערקו מן החוות ופתחו במלחמה כדי "להשיב את הארץ שנשדדה מאבותינו"[44]. הייתה זו סדרה של מלחמות בין חלקים מבני הקוסה לבין מתיישבים אירופאים ובעלי בריתם מקרב הקוסה, מלחמות הקוסה (Xhosa Wars). עוצמתה של ההתנגדות המקומית איימה על הסדר הקולוניאלי והוביל להתערבות נמרצת של השליטים החדשים שתפסו את מקומה של חברת הודו המזרחית באזור הכף: הבריטים ולאחר מכם, לתקופת ביניים קצרה, השלטונות ההולנדיים הבאטוויים ((Dutch Batavian Administration) [45].

השנים האחרונות לשלטון ההולנדים עמדו בסימן של ממשל חלש, שהתקשה להכריע בסכסוכי הגבול עם בני הקוסה. זאת ועוד, השלטונות נאלצו להתמודד גם עם מתיישבים בספר המזרחי, שהתנגדו לפיקוח הכלכלי ההדוק של החברה ותבעו פעולה תקיפה יותר כנגד בני קוסה. הם כינו את עצמם "פטריוטים" וב-1795 גירשו את פקידי החברה והכריזו על הקמתה של רפובליקה עצמאית בגראף ריינט (Graaf Reinet)  ובסוולנדאם (Swelendam). יש לציין, שלמרות הניגודים בין המתיישבים לבין החברה, לא היו הראשונים נוטים בדרך כלל להתקוממות ובהתמרדות זו, היה משום יוצא מן הכלל[46]. מכול מקום, המושלים הבריטים והבאטווים הראשונים, הצליחו להכניע את הפטריוטים באמברגו יעיל על תחמושת וסחורות אחרות, אך לא הצליחו לכפות על בני קוסה, על בני קויסאן (Khoisan) ועל המתיישבים באזורי המזרח, יותר מאשר הפסקות אש רופפות[47].

בסוף המאה ה-18 מנה הישוב ההולנדי כ-16,000 אירופאים, שלרשותם עמדו 17,000 עבדים ומספר לא ברור של בני הקויסאן. באותו זמן ביקר במושבת הכף חוקר הטבע (נטורליסט) השוודי קרל תונברג (Carl Peter Thunberg), שציין כי מושבת הכף היא "מושבה גדולה ופורחת, שמביאה למין האנושי, כבוד יותר מכול כיבושי אלכסנדר הגדול ושחשיבותה עבור הולנד, עולה על כיבושיה בכול העולם כולו"

בשלטון ההולנדי בדרום אפריקה, היה יסוד של חולשה, שבסופו של דבר גרם לכך שהולנד איבדה את נחלתה זו. הממשלה המרכזית לא התעניינה במיוחד בענייניה של המושבה, שנחשבה לעסקיה הפנימיים של חברה פרטית ואילו המתיישבים עמדו בפני בעיה פוליטית-ממלכתית  של הגנה מפני שבטי הילידים מכיוון היבשה ובפני האימפריאליזם הבריטי מכיוון הים.  הבורים התנגדו להתערבות של פקידים הולנדיים בחייהם ועם זאת דרשו מן הממשלה לסייע להם במלחמתם בשבטי הספר[48].

עם התפשטות האימפריה הבריטית במאה ה-19 וכיבוש כף התקווה הטובה על ידם, החלו נדחקים רגלי המתיישבים הבורים ממושבתם. בורים רבים החלו במסע נדודים ארוך צפונה לעומק היבשת, בחיפוש אחר שטחי התיישבות מחוץ לשליטת הבריטים. מסע זה, שזכה לכינוי "הטרק הגדול", נחשב עד היום כאירוע מכונן בתודעה הלאומית האפריקאנרית[49].

עם סיומה של המאה ה-18 החל הכוח ההולנדי לדעוך בחורף 1794 כבש צבא הרפובליקה הצרפתית המהפכנית את הרפובליקה ההולנדית. על חורבותיה של הרפובליקה הוקמה מדינת חסות צרפתית בשם ה"רפובליקה הבטאווית"[50]. בריטניה נכנסה למלא את הוואקום. הבריטים תפסו את הכף ב-1806, כדי שלא ייפול לידיים צרפתיות, החזירו אותו לזמן קצר להולנדים, לפני שניכסו סופית את האזור לעצמם ב-1814. באותה תקופה היו במושבה 25,000 עבדים, 20,000 מתיישבים לבנים, 15,000 קויסאנים, ו־1,000 עבדים שחורים משוחררים. הכוח היה בידי האליטה הלבנה בקייפטאון, והבדלה בין אנשים על בסיס גזע הייתה מושרשת עמוקות. מחוץ לקייפטאון וסביבתה אכלסו נוודים לבנים ושחורים את הארץ.

להמשך קריאה: מושבת הכף הבריטית.

הערות

[1] הקְהוֹיְסַנִים (Khoisan) –  מונח המשלב בין בני הקוי קוי (Khoekhoe) לבני הסאן (sān). כמייצגות את אוכלוסיית הילידים של אפריקה הדרומית לפני שהתפשטות הבנטו (Bantu) הגיעה לאזור לפני בערך בין 1,500 ל-2,000 שנים. המילה סאן (sān) מתייחסת פשוט ללקטי מזון ("אלה שמרימים דברים מהאדמה") , שאין בבעלותם משק חי והקוי-קוי הם רועי בקר.

הסאן נקראו בעבר "בושמנים"(Bushmen) והקוי קוי היו ידועים בעבר כ"הוטנטוטים"  (Hotentot). לפיכך, הקויסאנים" היא קבוצה בעלת שתי תצורות שונות, שאופיין אינו אתני, אלא טכני והמעבר ביניהם הוא דינאמי.  אף שלכול אחת מהקבוצות היו מנהגים ודפוסי ארגון חברתי שונים, בנסיבות מסוימות, יכלו הקוי-קוי להפוך לציידים-לקטים, המזדהים כ"סאן", כאשר נשאלו לזהותם ואילו הסאן, שהפכו לרועים, הזדהו כקוי-קוי.

[2] חברת הודו המזרחית ההולנדית, נקראה כך כדי להבדילה מהחברה הבריטית בעלת אותו השם, נוסדה ב-20 במרץ 1602, כאשר הפרלמנט ההולנדי העניק לה מונופול למשך 21 שנים לנהל את המושבות ההולנדיות באסיה והמסחר עם אסיה. היה זה התאגיד הרב-לאומי הראשון בעולם והחברה הראשונה בעולם שהנפיקה מניות. החברה נותרה גורם כלכלי בעל השפעה במשך מאתיים שנה, עד שנקלעה לחדלות פרעון, ופורקה בשנת 1798 כאשר הרפובליקה הבטאווית השתלטה על נכסיה. בשיאה, שווי השוק הכולל של החברה נאמד ב-7.9 טריליון דולרים אמריקאים, כלומר שווי שמתעלה על השווי הכולל של חברת גוגל, אפל ומיקרוסופט כיום.

[3] לורנסו מרקש ("Lourenço Marques"), שבמוזמביק. החל מ-1976 נקראת מאפוטו (Maputi), היא העיר הגדולה ובירת מוזמביק

[4] סנט הלנה (Saint Helena) הוא אי געשי בדרום אוקיינוס האטלנטי, בשליטת בריטניה. האי, נמצא במרחק של כ-2,000 ק"מ מהחוף המערבי של אפריקה.

האי שימש כנקודת מעגן אסטרטגית עבור אניות מאירופה בדרכן לאוקיינוס ההודי לפני שנחפרה תעלת סואץ. עיקר פרסומו של האי בא מגלותו במקום של נפוליאון בונפרטה, אשר סיים בו את חייו, ותעשיית התיירות באי מבוססת בעיקר על הצגת פן זה של ההיסטוריה של האי. דמויות מוכרות ממלחמת הבורים, כולל גנרל פיט קרוניה (Piet Cronje) הושמו גם הן במעצר באי. האוכלוסייה קטנה ונאמנה לממלכה המאוחדת. אולם ממדיו הקטנים של האי ונדחותו הביאו לכך שרבים מתושבי האי מאשימים את ממשלת בריטניה בהתעלמות. הכלכלה של האי חלשה למדי, והוא תלוי כמעט לחלוטין בסיוע מהממשל הבריטי.

[5] יהונתן אלשך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2014

[6] גליה צבר, בראשית הייתה אפריקה, האוניברסיטה המשודרת, תל אביב, 2010, עמ' 106

[7] מונח המגיע מסרילנקה ומגדיר בני תערובת של הולנדים, פורטוגליים ומקומיים

[8] יוסף קלויזנר (עורך), האנציקלופדיה העברית, הוצאת פלאי, ירושלים ותל אביב תש"ך, כרך ה' עמ' 388

[9] "Castle of Good Hope". castleofgoodhope.co.za.

[10] בראשית הייתה אפריקה, עמ' 107

[11] בראשית הייתה אפריקה, עמ' 106-108

[12] אנציקלופדיה עברית, עמ' 389

[13]  Penn, Nigel (1989). The Angry Divide-Labour, land and livestock in the Western Cape during the 18th century: The Khoisan and the colonists. Cape Town: David Philip. p. 2.

[14] Quintana-Murci, L; Harmant, C; H, Quach; Balanovsky, O; Zaporozhchenko, V; Bormans, C; van Helden, PD,; et al. (2010). "Strong maternal Khoisan contribution to the South African coloured population: a case of gender-biased admixture. American Journal of Human Genetics 86: 611-20.

[15] ינתן אלשך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2014.

[16] "Cape Colony". 1911 Encyclopædia Britannica, Volume 5. Cambridge University Press. p. 237-238.

[17] מלחמת הולנד–צרפת (נקראת גם מלחמת הולנד, נערכה בשנים 1672–1678 בין צרפת ובעלות בריתה (ממלכת אנגליה, שוודיה, מינסטר וקלן), לבין הרפובליקה ההולנדית ובעלות בריתה (האימפריה הרומית הקדושה, ספרד וברנדנבורג, שהצטרפו לברית עם הולנד החל מ-1673). המלחמה הסתיימה בהסכמי ניימכן, בה שמרה צרפת על רוב כיבושיה בארצות השפלה, תוך דחיקת ספרד, כמו גם השלמת העברת אלזס, לורן ופראנש-קונטה לשליטתה, מידי האימפריה הרומית הקדושה.

[18] חבל נמקוואלנד (Namaqualand), נמצא בפינה הצפון־מערבית של דרום אפריקה, ממש על גבול נמיביה. תושבי נמקוואלנד חיים בעיירות קטנות ומאובקות, בעלות חזות אירופית, לפעמים, מגדלי הפעמונים של הכנסיות הישנות, הבתים המאובקים והרחובות הריקים מזכירים עיירות רפאים של מערבונים אמריקניים. נמקוואלנד הוא איזור מדברי צרוב שמש וסחוף רוחות בדרום־מערב מדבר הקלהארי – חיץ בין ים החול האדיר של המדבר למימיו הסוערים והקרים של האוקיינוס האטלנטי. הנוף בנוי ממישורים בהירים של חצץ קוורץ, רכסי גרניט חשופים וגבעות סלעיות המעוטרות בצמחים בשרניים מוזרים למראה, המעצימים את תחושת הירחיוּת. האקלים בפינה נידחת זו של דרום־אפריקה קיצוני וקשה. עונת היובש חמה וארוכה, והטמפרטורות מגיעות ל־40 מעלות צלזיוס. זרם הבנגוולה הקר, העולה מהקוטב הדרומי, גורם לזרימת אוויר קר ויבש מעל האוקיינוס ומונע את ירידת הגשמים במשך רוב ימי השנה. לקראת סוף יולי מתחיל לרדת גשם, בין 100 ל־200 מילימטרים בשנה בממוצע (50 מילימטרים בצפון־מערב נמקוואלנד, וכ־400 ברכסי ההרים שבמרכז האיזור. (דרור הבלנה, " דרום אפריקה: קסם הפריחה" מסע אחר און ליין.

[19]  כיום פרובינציית קוואזולו-נטאל (KwaZulu-Natal). שוכנת במזרחה של דרום אפריקה. בירת הפרובינציה היא פיטרמריצבורג. העיר הגדולה ביותר היא דרבן.

[20] האנציקלופדיה העברית, עמ' 388

[21] האֶדִיקְט (צו) של נָאנְט (Nantes) פורסם באפריל 1598 על ידי מלך צרפת אנרי הרביעי, על מנת להעניק לפרוטסטנטים של צרפת (שנקראו גם הוגנוטים) זכויות דת מהותיות במדינה שנחשבה עד אז לקתולית. הצו הביא לסופן את מלחמות הדת הצרפתיות, שנמשכו כמחצית המאה וגרמו לשסע רחב ולקורבנות רבים בחברה הצרפתית. סיבה מרכזית למתן הצו היה דאגתו של המלך לאחדות הנושאים האזרחיים. הצו בעצם הפריד את האחדות האזרחית מהאחדות הדתית, ובפעם הראשונה התייחס אל הפרוטסטנטים כשווים ולא ככופרים או פלגנים. באותה מידה העמיד הצו כשוות-ערך גם את החילוניות והעלה על נס את הסובלנות.

לפרוטסטנטים ניתנו זכויות כמו חנינה, הכרזה מחודשת על זכויותיהם (כולל הזכות לעבוד בכל תחום ואף בשירות המדינה), הזכות להעלות תלונות על קיפוח ישירות בפני המלך וכן פירוט של כמאה מקומות בטוחים עבור הפרוטסטנטים, כמו לה רושל (La Rochelle). החוק הסובלני נחשב לחדשני בזמנו באירופה, שבה רווח המנהג שעל האזרחים להאמין באותה אמונה דתית כמו השליט, תוך הסתמכות על הפתגם הלטיני שהוטבע בשלום אאוגסבורג "Cuius regio, eius religio" ("למי השלטון – לו הדת").

[22] הוגנוטים ( Huguenot) הוא כינוי שמקורו במאה ה-16 וה־17 לפרוטסטנטים הצרפתים, שרובם המכריע היו נוצרים-קלוויניסטים.

[23] גליה צבר, בראשית הייתה אפריקה, האוניברסיטה המשודרת, תל אביב, 2010, עמ' 106

[24] "Cape Colony". 1911 Encyclopædia Britannica, Volume 5. Cambridge University Press. p. 237-238.

[25] Chronology of the 1600s at the Cape". sahistory.org.za.

^ Newmark, S. Daniel. The South African Frontier: Economic Influences 1652-1836. Stanford University Press. pp. 10–11

[26] N. Penn, Rouges, Rebels and Runaways: Eighteenth Century Cape Characters, Cape town, 1999

[27] בין קבוצות הקוי-קוי הידועות ביותר היו בני הגורינקה, שבמקור התגוררו לאורך החוף המערבי בין מפרץ סנט הלנה ורכס דרקנסברג. בסוף המאה ה-18 הם הצליחו להשיג רובים וסוסים והתקדמו לכיוון צפון-מזרח. בדרך הצטרפו אליהם קבוצות של קויסאנים, צבעונים, ואפילו לבנים, ותוך זמן קצר יצאו להם מוניטין ככוח צבאי חזק. לבסוף הגיעו לרמה באזור קימברלי, שם כבשו לעצמם טריטוריה שנודעה כ'גריקאלנד'.

[28] "Cape Colony". 1911 Encyclopædia Britannica, Volume 5. Cambridge University Press. p. 237-238.

[29] Smith, Adam (1776), Wealth of Nations, Penn State Electronic Classics edition, republished 2005, p. 516

[30] מלחמת שלושים השנים התרחשה בין השנים 1618–1648, בעיקר על אדמתה של האימפריה הרומית הקדושה שבמרכז אירופה, הגם שרוב המעצמות האירופיות באותה עת נטלו בה חלק. אף שפרצה כעימות דתי בין פרוטסטנטים לקתולים, המניע העיקרי למלחמה היה שאיפתה של השושלת ההבסבורגית לשמר ולהגדיל את עוצמתה ביבשת.- דיוויד זוק ורובין הייאם, קיצור תולדות המלחמות, הוצאת מערכות, 1981, עמ' 77–82.

[31]  Sm  ith, Adam (1776), Wealth of Nations, Penn State Electronic Classics edition, republished 2005, p.516

[32] Sm

[33] Ge    rald L'Ange). The White Africans: From Colonisation to Liberation. Cape Town: Jonathan Ball Publishers. 2005, p. 524

[34] המונח "אפריקאנר" משמש היום בעיקר לצורך הבחנה בין הלבנים דוברי האנגלית – צאצאי הקולוניאליסטים הבריטים, לבין דוברי האפריקאנס – צאצאי המתיישבים הבורים המקוריים.

[35] יהונתן אל שך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, האוניברסיטה המשודרת, תל אביב , 2015, עמ' 15-16

[36] שם, שם

[37] היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, עמ' 34

[38] O. Ransford (1968), The Great Trek. Trekboers.

[39] דלין מתיֵה (Dalene Matthee;‏ 1938 – 2005) הייתה סופרת דרום אפריקנית מפורסמת, שכתבה באפריקנס ותרגמה את ספריה בעצמה לאנגלית. היא ידועה בעיקר בזכות רביעיית הספרים שכתבה על סיפורי היער, אשר תורגמו למעל 14 שפות. ספריה מתנהלים ברובם בזירת הפעילות בה חיה היא את מירב שנותיה – יערות העד השוכנים בדרום מזרח יבשת אפריקה. ספריה של מתיה מתנגדים לאפרטהייד, אך בניגוד לפרסומים רבים אחרים מתקופת האפרטהייד, הם אינם מציגים את העם הבורי בכללו כעם שדוגל בגזענות, אלא כחברה בעלת ריבוי דעות שנכנסה למלכוד. ספריה דנים גם במתחים שבין הבורים לבין המתיישבים האנגלים של דרום אפריקה.

[40] היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, עמ' 35

[41] ג'ייגל וורדן,  התהוותה של דרום אפריקה המודרנית: כיבוש, הפרדה ואפרטהייד", בתוך: בנימין נויברגר (עורך), צמיחת המדינות החדשות באפריקה, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 26-27

[42] Smith, Adam, p. 516

[43] Smith, Adam (1776), Wealth of Nations, Penn State Electronic Classics edition, republished 2005, p.516

[44] התהוותה של דרום אפריקה, עמ' 28

[45] הרפובליקה הבטאווית (בהולנדית: Bataafse Republiek, או בכתיב הישן Bataafsche Republiek, נקראה בשנים 1805–1806 גם Bataafse Gemenebest, כלומר "הקהילייה הבטאווית") היא השם שניתן לרפובליקה שהתקיימה בשטח שכיום נמצאת בו הולנד בשנים 1795 עד 1806.

[46] אנציקלופדיה עברית, עמ' 389

[47] התהוותה של דרום אפריקה, עמ' 28.

[48] אנציקלופדיה העברת, עמ' 389

[49] זאב ז'בוטינסקי, הבּוּרים (מתוך "רשמים דרום־אפריקניים", פורסם ב-1931). בתוך: כתבים, כרך "רשימות", עמ' 211–226. הוצאת עמיחי, תל אביב

[50] Chandler, David (1999) [1993]. Dictionary of the Napoleonic Wars. Ware, Hertfordshire: Wordsworth Military Library.

ראו גם:"הרפובליקה הבטאווית ויקיפדיה:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A8%D7%A4%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%94_%D7%94%D7%91%D7%98%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%AA