מוסר לחימה – בין ריאליזם פוליטי לפציפיזם

 

 

 

 

 

ראו גם באתר זה: טוהר הנשק, ערך וצורך.

 

להרצאה על טוהר הנשק

 

המושג "טוהר-הנשק" הינו ישראלי. אולם הערכים שעומדים מאחוריו, עלו לדיון בקרב לוחמים ומפקדים החל מהמאה ה-16 ובמקרים מסוימים אף קודם לכן. כשם שהצירוף "טוהר" ל"נשק" נראה לרבים לא מציאותי, כך גם מוסר ולחימה, הנחשבים כתרי דסתרי. שני מושגים שלא יכולים לדור יחדיו.

 

מאז ומתמיד היו אנשים שלעגו לכללים ולדיבורים אודות מוסר לחימה וראו אותם כמופרכים וטענו שוב ושוב כי מלחמה היא תופעה שמעל (או מתחת) לכל שיפוט מוסרי. מלחמה היא עולם בפני עצמו, שבו עצם החיים נתונים בכף הקלע, שבו הטבע האנושי נפרט לצורותיו היסודיות, ושבו כל דאלים גבר. לפי טענה זאת, כאן עושים האנשים את כל שביכולתם להציל את חייהם ואת קהילותיהם, ואין כל מקום למוסר ולחוק. כפי שגורסת האמרה הלטינית: "Inter Arma silent leges“ – "בעת מלחמה ידום חוק"[1], או האמרה העממיתa la guerre comma a la guerre"" "במלחמה כמו במלחמה". עבור אנשים אלה, המושג 'אתיקה צבאית' או עצם הצירוף או אתיקה ומלחמה, מעורר גיחוך. שכן בעיניהם צירוף מעין זה הוא כמעט בגדר סתירה מושגית. לשיטתם, מה שמתחולל בשדה הקרב, הוא ניגוד מוחלט ומשווע לכל מה שנרמז במלים כמו "צדק", יושר" ו"קדושת חיי אדם"[2]. אמנם, בתנאים של איום על שלמותו וביטחונו של היחיד, קשה לו להתחשב בשיקולים מוסריים. יחד עם זאת, אנשים רבים מצליחים לקיים את חובותיהם המוסריות ולשמור על שלמותם המוסרית (integrity) אף בתנאים אלה[3].

הדיון במוסר הלחימה מתמודד עם שתי גישות פילוסופיות קיצוניות, הרואות במלחמה ובמוסר מושגים שאינם מתיישבים זה עם זה: הריאליזם הפוליטי והפציפיזם. לפי תפיסת הריאליזם הפוליטי, שיקולים מוסריים אינם ממלאים תפקיד במה שנוגע ליחסים בין מדינות, קל וחומר למעשי איבה ולמלחמות ביניהן. פציפיזם (Pacifism ) מלטינית –  Pacificu – עושה שלום) לעומת זאת, הוא התנגדות לשימוש במלחמה. הפציפיסטים מאמינים שמלחמה היא סוג של אלימות שלעולם אינו חיוני או מקובל[4].

קיימת קרבה מעניינת בין ריאליזם פוליטי לבין פציפיזם, למרות ההבדלים הגדולים ביניהם. קרבה זו יסודה בהתנגדותן של שתי התפישות לאפשרות הצידוק המוסרי של מלחמות. המשותף להן הוא דחיית האפשרות של מלחמה צודקת. לפי הריאליסטים, המושג "מלחמה צודקת" בלתי אפשרי, שכן מושגי הצדק והמוסר אינם חלים כלל על מלחמות. לפי הפציפיסטים, מושג זה איננו אפשרי, שכן כל מלחמה, בהכרח, היא בלתי מוסרית ובלתי צודקת[5].

 

הריאליזם הפוליטי הינו שם כולל למספר תפיסות השונות זו מזו בכמה היבטים חשובים. במרכזו עומד הריאליזם הפוזיטיביסטי, שלפיו, לשיפוטים מוסריים אין כל תוקף כשהם מוּחָלים על היחסים שבין מדינות. המייצג הבולט ביותר של גישה זו הוא הפילוסוף רוברט הולמס (Robert L. Holmes)[6]. תפיסה זו יונקת את עיקר כוחה מפירוש של תורת האמנה החברתית של תומס הובס (Hobbes; 1679-1588).

 

 

לפי תורה זו, יסודם של חוקי המוסר נעוץ במעין הסכם בין אזרחי המדינה שהסכימו להגביל את עצמם, לבין ריבון משותף, שבידיו מסרו את חירויותיהם, כדי ליהנות מהיתרונות של "המצב המדיני". מאחר שבתחום הבין-לאומי אין ריבון משותף מעין זה, הרי שבתחום זה שורר עדיין "המצב הטבעי", מצב שבו, לדעת הובס, אין צדק ואין חוק. לפיכך, אין מקום בכלל לרעיונות של חובות המגבילות את חירות היחיד. הריאליזם הנורמטיבי, לעומת זאת, איננו מכחיש שניתן להחיל את המושגים המוסריים על היחסים שבין המדינות, אך טוען שאין זה נכון לעשות כך. לפיכך, לשיקולים מוסריים אין כל מקום בעיצוב מדיניות החוץ, והחלטות במישור זה צריכות להיעשות מנקודת המבט של טובת האומה בלבד. בניסוח יותר מעודן, טוען הריאליזם ששיקולים מוסריים יכולים וצריכים למלא תפקיד כלשהו בענייני החוץ של המדינה, במיוחד במצבי מלחמה, אך אסור להם למלא תפקיד מכריע. לפי גישה זו, הדבר היחידי שאמור להניע את קבלת ההחלטות במדיניות ובמלחמה הוא שיקול אחד בלבד, דאגה לאינטרס הלאומי[7]. מָגֵני הגישה הריאליסטית טוענים שחשפו אמת אימתנית: מה שמקובל עלינו כהיעדר אנושיות הוא פשוט אנושיות בתנאי לחץ. המלחמה פושטת מעלינו את קישוטי הציוויליזציה ואנו נחשפים במערומינו. בשעת מלחמה אנו נעשים, לדבריהם, אחוזי דיבוק ורצחניים. האמרה האומרת "הכול כשר" נדרשת להגן על התנהגות הנראית כבלתי כשירה והדוחקים בחוקים שיידומו, חזקה עליהם שהם עושים מעשים שבעיני החוק הם נראים בלתי כשרים[8].

אין ספק שלריאליזם הפוליטי יש כוח משיכה מסוים. הוא מציג את עצמו כגישה היחידה המשקפת את המציאות הבינלאומית, כמבטא את מה שניתן לכנות "ריאלפוליטיק". הנוהגים אחרת ומטילים על עצמם הגבלות מוסריות שונות נתפסים כרכרוכיים, חולמניים ולא לגמרי מציאותיים[9]. ברם, למרות המשיכה של התפיסה הנדונה, סבור הפילוסוף דניאל סטטמן, שיש לדחותה.

 

 

 

 אמנם, בתנאים של איום על שלמותו וביטחונו של היחיד, קשה לו להתחשב בשיקולים מוסריים. יחד עם זאת, אנשים רבים מצליחים לקיים את חובותיהם המוסריות ולשמור על שלמותם המוסרית (integrity) אף בתנאים אלה[10]. דומה שתיאור זה נכון גם לגבי החלטות מדיניות: על אף הלחץ הקשה שבו מצויים מקבלי החלטות בבואם להחליט, למשל, אם לצאת למלחמה או לא, הם עדיין יכולים להתחשב בשיקולים מוסריים. המציאות מוכיחה כי קרה לא אחת שלוחמים נטלו על עצמם הגבלות מוסריות בעת מלחמה, למשל, ביחס לשבויים, בהימנעות להפגיז מטרות אזרחיות וכד', גם כאשר הם הקשו בכך על השגת היעדים הצבאיים. מדינאים ואנשי צבא אינם יכולים אפוא להתחמק מחובותיהם המוסריות בטענה שהם מנועים למלא אותן מתוקף הנסיבות.

נקודה נוספת קשורה בשאלה למי התכוון הריאליסט בטענתו שלמוסריות אין מקום בעת מלחמה? כוונתו מן הסתם גורסת שאין לה מקום ביחס לאויב, שהרי לגבי הצד שלו העניין המוסרי דווקא מודגש בזמן מלחמה, בקריאה למסירות, לנאמנות, לאומץ לב ולהקרבה. כלומר, הריאליסט ממשיך להחזיק בעת מלחמה בערכיו הרגילים, בחשיבות של חיי אדם, זכויות הפרט ועוד אך הוא ממאן להחיל את כל אלו על האויב. אך מיהו בדיוק האויב, זה שביחס אליו מאבדים הערכים המוסריים את חלותם? האם גם ילדים קטנים? נשים הרות? זקנים, שבויים חסרי ישע? חולים מאושפזים? סביר להניח שלא. אבל אם כך, ייאלץ הריאליסט להודות שחובה להבחין בין לוחמים לכאלו שאינם לוחמים ושרק בראשונים מותר לפגוע. כך שהריאליסט נאלץ בפועל להשתמש באותם שיקולים מוסריים שטען לחוסר הרלוונטיות שלהם.

דומה שהעמדה הריאליסטית חלשה במיוחד במה שנוגע לחלותם של שיקולים מוסריים בעת הלחימה עצמה, להבדיל מחלותם לגבי ההחלטה לצאת למלחמה. דבר זה קשור בכך שהכרזת מלחמה היא, באופן טיפוסי, נגד מדינות או עמים ואילו הלחימה בפועל היא, באופן טיפוסי, נגד בני אדם יחידים, דהיינו, חיילי האויב. החייל איננו רואה דרך כוונת הרובה את האומה שנגדה הוא נלחם אלא חיילים כמוהו ומנקודת מבט זו, הטענה ששיקולים מוסריים אינם חלים, נראית מלאכותית ואפילו בלתי קבילה. אם מחלקת חיילים תפסה שבוי, רואים היטב את תווי פניו ואולי גם את פציעתו, יודעים את שמו ודרגתו ונניח שמבחינת המשימה הצבאית הטהורה לקיחתו בשבי תכביד על המחלקה. לא ברור כיצד יכול הריאליסט להסביר לשובים שלמרות שהם מאמינים שאסור להרוג בני אדם, הרי שבמקרה הפרטי הזה, הם אינם מסוגלים שלא להרגו אותו, או שהריגתו בנסיבות הנידונות תהיה מסוג המעשים שאין למוסריות כל נגיעה בהם[11].

 

העמדה הפציפיסטית, לעומת זאת, גורסת שאלימות והרג הם לעולם אסורים מוסרית, גם אם הם מכוונים נגד מנוול ורשע. הפציפיסט חושש גם מקיומה של מערכת צבאית מודרנית שתוביל כל צד בלחימה לשכלל את כליו הוא ולהכניס את כל המרחב המצוי במלחמה למרחץ דמים. אולם הפציפיסט איננו מציע לעמו חלופה רצינית כדי להגן על עצמו מכוחות תוקפניים המנסים לגזול את אדמתו, לבוז את רכושו וליטול את חירותו. לדעת הפציפיסט, אסור בשום מקרה לנהוג באלימות, ואיסור זה הוא כה חמור, עד כי אין לאדם זכות להפר אותו, אפילו לא כדי להגן על חייו, חיי ילדיו או קיומה של מדינתו הריבונית. אולם התוקפן מפר חובה חמורה כלפי קורבנות האלימות. לבני אדם יש זכות שלא ינהגו בהם באלימות ושלא יהרגו אותם על לא עוול בכפם, אם כך, יש להניח, כי הזכות להגנה מפני אלימות והרג כוללת את הזכות לנקוט את כל הצעדים ההכרחיים להבטיח הגנה זו, ובכלל זה, במקרה הצורך, שימוש בכוח[12]. קיים פער בלתי מובן בין גינויו החריף של הפציפיסט את האלימות מצד אחד, ואי נכונותו לנקוט את הצעדים הנחוצים כדי להפסיק אותה, מצד אחר. הואיל ואי נכונות זו קשורה, בדרך כלל, לתפישה מסוימת על הערך המיוחד והמרומם של חיי אדם, הרי שקיים ניגוד תהומי בין הדאגה לחיי האדם הבאה לידי ביטוי באיסור המוחלט להרוג, לבין העמידה מנגד בשעה שבני אדם אחרים נפגעים ואף נהרגים, על ידי בני אדם אלימים, שאין לחיי אדם כל ערך בעיניהם. עמדתו של הפציפיסט מסוכנת מבחינה מוסרית. כאשר הפציפיסט גוזר גזירה שבה על כל סוגי האלימות וההרג, הוא גורם לטשטוש מסוכן של ההבדל בין טבח אכזרי של אזרחים חפים מפשע (כיום מקובל יותר המונח "בלתי לוחמים", ראה להלן) לבין הריגה מתוך הגנה עצמית. טשטוש זה עלול לגרום לפקיעת הכלל האוסר פגיעה בחפים מפשע. משום כך, הפציפיזם, לא רק שאיננו מעשי, הוא אפילו איננו מוסרי. העמדה הפציפיסטית היא בעייתית, הן מבחינה עיונית והן מבחינה מוסרית[13].

 

בהקשר הפציפיסטי מעניין להזכיר את 'הקיבוץ המאוחד' בארץ־ישראל, שבראשית שנות ה-30, ראה את עצמו, כמו גופי שמאל אחרים בעולם, שותף לתנועה הפציפיסטית העולמית, שבקשה לשים קץ למלחמות. אבל הלקח של שנות ה-30 היה מר: מול מדינות שאיבדו את הלהט הלוחמני שלהן וביקשו אך שלווה ונחת, התייצבו תוקפים שניצלו את שאיפות השלום שלהן לקידום מזימותיהם. חולשתן של מדינות המערב מול מעצמות הציר, לפני המלחמה ובראשיתה, שימשו ליצחק טבנקין ראיה, שהפציפיזם הוא מקסם שווא. בשנות המלחמה הראשונות השקיע טבנקין מאמץ רב כדי לנתק את תנועתו מן המסורת הפציפיסטית. טבנקין טען כי פציפיזם הוא אי נכונות להילחם על ערכים וגורם לנסיגה מההכרה שיש דברים שלמענם האדם חייב להילחם. הפציפיזם, אליבא דטבנקין, מביא את האדם למצב של אי התנגדות לרע. מצב שאיננו נובע מהתעלות מוסרית אלא מתקווה שבדרך הזו הרעה תפגע באחרים ולו בנו[14]. בניגוד לאמרה העממית שהוזכרה לעייל, ברעום התותחים השיפוט המוסרי אינו נדם, וגם בעימות טוטאלי ואכזרי, יש מקום להצבת גבולות מוסריים[15]. דחיית הריאליזם הפוליטי מצד אחד והפציפיזם מצד שני, מביאה אותנו למעין תזת ביניים. תזה שלפיה מלחמות עשויות, באופן עקרוני, להיות מוצדקות או בלתי מוצדקות מבחינה מוסרית, שלא לדבר על כך שהתנהגות של לוחמים ומפקדים במלחמה עשויה להיות מוסרית או בלתי מוסרית.

 

הדיון במוסר המלחמה חייב לקחת בחשבון כי במלחמות, כמו בעיסוק הצבאי בכלל, יש סכנה מוסרית, הקשורה בהשפעת המלחמה על האופי המוסרי ועל הרגישות המוסרית. הרמב"ן, מחכמי ישראל במאה ה-13, נדרש לסכנה זו, באומרו: "הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב ועל כן הזהירו בו [כי תצא מחנה על אויבך] ונשמרת מכל דבר רע"[16]. קלקול מסוים במידותיו המוסריות של החייל, הוא כמעט תנאי הכרחי לכך שיוכל לבצע כהלכה את משימותיו הצבאיות ומצד שני, תוצאה כמעט בלתי נמנעת של ביצוע זה. מידות האופי הרצויות למפקד ולחייל טוב אינן חופפות לגמרי את המידות הרצויות אצל האזרח הטוב או האדם הטוב באופן כללי. כדי שמפקד יוכל לבצע את משימותיו כראוי, היינו, לכבוש את היעדים שהוקצו לו ולהביס את האויב, הוא צריך להיות אמיץ לב, בעל יכולת החלטה במצבי לחץ, יכולת לשלוט בבני אדם אחרים ולהורות להם מה לעשות ויכולת לדחוק הצידה רגישויות שונות, הן כלפי עמיתים ופקודים (חבר שנפצע) והן כלפי האויב (הריגה בכלל והריגה לא מכוונת ובלתי ניתנת למניעה של אזרחים בכלל) ולדבוק במשימה. דומה אפוא שכדי להצליח במלחמה על המפקד להיות בעל חספוס מוסרי כלשהו, הוא צריך להיות ניחן באיזו נחישות או קשיחות שבאמצעותן יצליח לדבוק במטרה הצבאית הלגיטימית שלו, למרות המציאות המוסרית העגומה שסביבו. בני אדם רחמנים, עדינים ויפי נפש, שבדרך כלל אנו מעריכים אותם הערכה גבוהה מבחינה מוסרית, לא ייבחרו על ידינו, להוביל אותנו במשימות מלחמתיות[17]. לפיכך, קלקול מוסרי מסוים הינו תנאי להצלחה צבאית והוא גם תוצאה של העיסוק המלחמתי. מי שנקלע בעל כורחו למלחמה ונוטל בה חלק, הרי גם אם לפני כן היה טיפוס עדין ורגיש מבחינה מוסרית, מתקבל על הדעת שעדינות זו תיפגע בצורה כלשהי כתוצאה מהלחימה. כפי שהסביר רבי חיים בן עטר[18], כי ההרג, מוצדק ככל שיהיה, "יוליד אכזריות בלב האדם"[19].

 

 

קשה לשמור על רגישות וסבל לחיי אדם, כאשר מסביב, בזירת המלחמה, אנשים רבים נהרגים ונפצעים, כאשר בתים נהרסים ושדות מועלים באש[20]. ברגע שאדם יוצא למלחמה, קשה מאד עבורו, לשמר את אותה רגישות מוסרית שהיתה בו לפני כן. מידת הקלקול משתנה כמובן מאדם לאדם, ותלויה באופיו המוסרי של כל אחד, אך קלקול מסוים הוא כמעט בלתי נמנע. "לכלוך הידיים" הכרוך במעורבות במלחמה הוא הבסיס לכך שבניין בית המקדש לא הוטל על דוד המלך אלא על בנו שלמה., כפי שמעיד דוד: "וַיְהִי עָלַי דְּבַר-יְהוָה, לֵאמֹר, דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ:  לֹא-תִבְנֶה בַיִת, לִשְׁמִי–כִּי דָּמִים רַבִּים, שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי[21]. אף שהמלחמות שנלחם דויד, מנקודת מבטו של המקרא הן נחשבו למוצדקות, בכל זאת, בגלל שפיכות הדמים שהיתה כרוכה בהן, ובשל פגיעתן באופיו המוסרי של דוד, נמצא הוא בלתי מתאים לבנות את בית הבחירה.

מכיוון שקשה עד מאד להימנע לחלוטין מקלקול מוסרי מהסוג שתיארנו, שני אמצעים עשויים לעזור בכך: ראשית, מודעות לסכנה הזו. אף שאדם אינו יכול לשלוט באופן מוחלט על הגורמים המכוונים ומעצבים את אישיותו, הרי שמודעות להם עשויה למתן את כוחם. אם מפקד מודע לסיכונים המוסריים שבמעשיו, הרי יש סיכוי שיוכל לעמוד על המשמר ולהקטין אותם באופן מרבי. שנית, בשל החשש מהשחתת המידות ומהתוצאות הבלתי מוסריות שהמלחמה עלולה להביא בעקבותיה, יש מקום לייחס חשיבות רבה להגבלות המוסריות המוטלות על המפקד בעת מלחמה ובמסגרת הצבאית בכלל. אם מלחמה עלולה לפתח "אכזריות וחמה" כדברי הרמב"ן, יש לבלום אותה על ידי דבקות בהגבלות מוסריות חמורות יותר מכפי שהיה נחוץ בהיעדר אותה נטייה בלתי מוסרית. הקפדה חמורה על ציות לכללים המוסריים של הלחימה עשויה לסייע בחיזוקה של התודעה המוסרית בנסיבות שבהן היא נוטה להיעלם או להיחלש[22]. מכיוון שכך, חשוב לבדוק כיצד ניתן לשמור על ערכי מוסר בתקופת מלחמה ואחריה, ביחסים עם אוכלוסייתו של הצד המובס, עליה שולטים המנצחים. שמירה על ערכי מוסר אלו תהפוך את המלחמה לרע במיעוטו. התוכן העיקרי של המושג הזה הוא שמירה על חיי אזרחים חפים מפשע, או אפילו חיילי אויב לאחר שנכנעו. הרעיון הוא שחיילי האויב אינם פועלים בשם עצמם אלא רק שלוחיה של מדינה שכנגד מדיניותה אנו פועלים, לכן, גם בהם אין לפגוע, אלא אם הדבר הכרחי.