מוסר המלחמה במלחמת וייטנאם

 

 

המטייל בווייטנאם ונתקל בתושביה מאירי הפנים, עלול לשכוח לעתים כי בארץ הזאת התנהלה מלחמה עקובה מדם, שנמשכה כמעט דור שלם. אולם טיול בווייטנאם איננו רק ביקור בשווקים הססגוניים או במפרץ האלונג. טיול בווייטנאם מחייב התבוננות עמוקה אל ארץ אומללה זו.  לא רק שיש לבקר במוזיאון המלחמה שבהו צ'י מין סיטי ואולי גם במחילות הווייטקונג אשר בקוצ'י (Cuchi), כדאי לקרוא מעט חומר רקע על המלחמה ולדובב את המדריכים המקומיים, במיוחד את המבוגרים שבהם.  אין צדיקים בסיפור הזה.  וודאי שלא הדרום.  וודאי שלא הקומוניסטים, כפי שמנסים לראות אותם מטיילים וחוקרים פוסט מודרניסטיים. במאמר קצר זה נשפוך אור על הצדדים הלא מוסרים במלחמה האמריקאית בוייטנאם, בעיקר "תכנית פניקס" הידועה לשמצה.

 

                                       

 

מלחמת וייטנאם היתה מלחמה שהתחוללה בין צפון וייטנאם לדרום וייטנאם בין השנים 1954 עד 1975, והסתיימה בניצחונה של צפון וייטנאם ובאיחודן של שתי המדינות (1976).  מלחמת וייטנאם היתה המשך ישיר למלחמת הודו-סין, שבה נלחמו מדינות הודו-סין הצרפתית, הקרויות כיום קמבודיה, לאוס ווייטנאם, על עצמאותן נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי.  מלחמה זו הסתיימה בשנת 1954, במפלתו של חיל המצב הצרפתי בקרב דיין ביין פו (Dien Bien Phu) ובעקבות זאת התכנסה ועידה בז'נווה שחילקה זמנית את וייטנאם (לאורך קו הרוחב 17º צפון) לשני חלקים, צפוני ודרומי.  הוועידה קבעה כי ב-1956, אחרי בחירות דמוקרטיות, יאוחדו שני החלקים.  בצפון וייטנאם שלט הו צ'י מין (Ho Chi Minn), הקומוניסט שהנהיג את המאבק נגד צרפת ועתה נהנה מתמיכת ברה"מ וסין העממית.  

על הדרום השתלט משטר צבאי-למחצה, בראשות נגו דין דיים (Ngo-dinh-Diem), שהסתייע בארה"ב.  משטרו היה אכזרי ומושחת, ועד מהרה, משסירב לערוך בחירות דמוקרטיות כמתחייב על פי הסכם ז'נבה, קמה לו תנועת התנגדות עממית, וייטקונג (או VC קיצור של Viet Nam Cong San, שמשמעו "קומוניסטים ווייטנאמיים"), שהסתייעה בצפון וייטנאם.  ממשלת דרום וייטנאם פעלה ביד קשה נגד הווייטקונג, אך לא הצליחה לדכאו ונזקקה לסיוע אמריקני הולך וגדל:  תחילה הובאו יועצים צבאיים אמריקאים לדרום וייטנאם, אחר כך הובאו כוחות צבא כדי להגן עליהם ובהמשך החלו כוחות אלה ללחום בווייטקונג בעצמם.  מדיניות החוץ של ארה"ב בשנות ה-50 וה-60 התבססה על "תיאורית הדומינו", לפיה נפילה של מדינה אחת לידי הקומוניסטים, תצית שרשרת מהפכות במדינות שכנות.  על כן יש לסכל בתקיפות את נפילתה של וייטנאם הדרומית לידי הצפון הקומוניסטי.

 

         

 

המפנה החשוב במלחמה חל באוגוסט 1964, לאחר שספינות מלחמה אמריקניות הותקפו במפרץ טונקין (Tonkin).  נשיא ארה"ב לינדון ב' ג'ונסון ביקש וקיבל החלטה של הקונגרס שהסמיכה אותו "לנקוט כל אמצעי שיידרש לסיכול תוקפנות נוספת".  זו היתה "החלטת מפרץ טונקין", שאותה ניצל הממשל כסמכות משפטית לניהול מלחמת וייטנאם, גם אם זו לא היתה כוונתה המקורית.  התגובה הישירה על ההתקפה בטונקין היתה הפצצה אמריקנית בצפון וייטנאם ובעקבותיה באו עוד.  ארה"ב תגברה בהתמדה את כוחותיה בדרום וייטנאם, ואילו צפון וייטנאם החלה לשגר לשם כוחות בדרך עקיפין בג'ונגל, שנקראה "דרך הו צ'י מין" ועברה בחלקה בשטח קמבודיה.  בסוף 1967 עמדה מצבת הכוחות האמריקניים בדרום וייטנאם על כ-400,000 איש, שלחמו בוייט- קונג ובכוחות הצפוניים בכל רחבי דרום וייטנאם, אך בלא הצלחה רבה.  בה בעת נמשכו ההפצצות על אתרים אסטרטגיים בצפון ועל תחנות לאורך דרך הו צ'י מין.  בינואר 1968 פתחה צפון וייטנאם ב"מתקפת טֶט" רחבת הממדים, שבה סבלו כוחותיה אבדות כבדות.  למעשה, מאז ואילך חדל הווייט-קונג להתקיים ככוח לוחם, ובנטל הלחימה בדרום נשא צבא צפון וייטנאם.  אולם מתקפת טט הוכיחה ביתר שאת את מה שהיה לאחד מלקחיה החשובים של המלחמה כולה:  יכולתם של כוחות דלים, בעלי ציוד פרימיטיבי, לגבור על מיטב הטכנולוגיה הצבאית בזכות החלטיות נחושה, מוראל גבוה והישענות על אהדת האוכלוסייה האזרחית.

הגברת המעורבות האמריקנית במלחמה בארץ רחוקה ונידחת, לתמיכה במשטר מסואב ובניגוד ברור לרצון רוב תושביה של אותה ארץ, עוררה התמרמרות גוברת בציבור האמריקני, שבאה לכלל ביטוי בהפגנות, בסרבנות גיוס ובצורות מחאה אחרות.  לנוכח גל המחאה הגובר הכריז הנשיא לינדון ג'ונסון ב-31 במרס 1968 על הפסקת ההפצצות בצפון וייטנאם (מעבר לקו הרוחב 20º).  על-מנת שהדבר לא יתפרש כצעד פוליטי, שכן בסוף אותה שנה עמדו להיערך בחירות לנשיאות ארה"ב, הודיע ג'ונסון שלא יציג את מועמדותו בבחירות אלה. באוקטובר הופסקו ההפצצות האמריקניות כליל ובמענה צמצמה צפון וייטנאם את כוחותיה בדרום.  אז החלו שיחות שלום בפריס בין נציגי ארה"ב וצפון וייטנאם, הנרי קיסינג'ר ולה דוק טו.  אולם באביב 1970 הסלימה המלחמה שוב, כאשר הורה הנשיא ריצ'רד מ' ניקסון על פלישה לשטח קמבודיה ועל הפצצות בלאוס, כדי לחסום את דרך הו צ'י מין. תנועת המחאה בארה"ב קיבלה משנה תנופה, ושיחות פריס נכנסו למצב של קיפאון. במרס 1972 פלשו כוחות צפון וייטנאם לאזור המפורז שבגבול הצפון והדרום וההפצצות האמריקניות על הצפון התחדשו בעוצמה רבה.  ב-27.1.1973 הושג בפריס הסכם שביתת נשק, שקבע כי ארה"ב תפנה את כל כוחותיה מווייטנאם ותיערכנה בחירות כלליות בדרום וייטנאם, כדי לקבוע את צביון הממשל בארץ זו.  בהמשך אותה שנה קיבל הקונגרס האמריקני החלטה האוסרת על כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו סין.  אולם המלחמה בין צפון וייטנאם ודרומה נמשכה, ובתחילת 1975 פתח הצפון במתקפה רבתי. התנגדותה של דרום וייטנאם התמוטטה במהירות, וב-30 במרס נכנסו כוחות הצפון לסייגון בירת הדרום, הקרויה מאז 'הו צ'י מין סיטי'. ביולי 1976 הוכרז רשמית על איחוד שני חלקי וייטנאם.

 

                                      

 

במלחמת וייטנאם נהרגו 58,000 אנשי צבא אמריקאים.  מספר הקורבנות בשני חלקי וייטנאם אינו ידוע, אך מעריכים את מספר ההרוגים של כוחות הדרום, בין 185,000 ל-225,000; הרוגי הווייט-קונג וצבא צפון וייטנאם מנו 900,000 לפי הערכה זו, וכן איבדו את חייהם כמיליון אזרחים בשתי מדינות וייטנאם.  המלחמה עלתה לארה"ב כ-200 מיליארד דולר [1].  מדינת וייטנאם המאוחדת שיצאה מן המלחמה היתה פגועה במידה שקשה לתארה.  מאמצי שיקומה נמשכים מאז ועד היום.  גם בארה"ב נתנה המלחמה את אותותיה.  היא פילגה את אזרחי הארץ במידה שלא היתה כדוגמתה מאז מלחמת האזרחים, מאה שנה לפני כן.  מלחמת ווייטנאם שהוצגה בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 כמאבק להצלת העולם מציפורני הקומוניזם, איבדה מזוהרה כבר במחצית העשור והחל מאמצע שנות ה-70 נחשבה למלחמה בזויה והחיילים שחזרו משדות האורז של ווייטנאם זכו ליחס מתנכר ואף הוגדרו כמסוממים, רוצחי ילדים, שורפי כפרים וכמי שביצעו פשעי מלחמה ומלחמה נגד האנושות.  במשך שנים רבות, אף סירב הקונגרס להקים אנדרטה לחללי ארה"ב במלחמה זו. הצבא איבד את יוקרתו, הן משום שלחם בווייטנאם והן משום שלא ניצח למרות עדיפותו המוחלטת, והממסד הפוליטי איבד את אמינותו.  עברו כעשר שנים בטרם החלה ארה"ב להחזיר לעצמה את ביטחונה העצמי שנפגע כה קשה במלחמה.  אמנם כיום, בפרוס האלף השלישי, נתפסת המלחמה כהרבה יותר הרואית [2].  אך עצם העובדה שההיסטוריוגרפיה האמריקאית מקדישה הרבה מאמץ לטיהור מלחמת ווייטנאם [3], מעידה על כך שמלחמתה של הדמוקרטיה הגדולה בתבל נתפסת בעולם ובקרב רבים מבני עמה כמלחמה בלתי מוסרית ואפילו "מלוכלכת".במלחמה היו מקרים רבים של רצח, אונס ואפילו טבח המוני, שהמפורסם שבהם הוא טבח מאי לאי My Lai)), ראה להלן, אך לא היחידי.

 

                                          

 

פלוגה של חיילים אמריקאיים מדיוויזיית החי"ר האמריקאית מס' 23 נכנסה ב-16 למארס 1968 לכפר הווייטנאמי מאי לאי וסברה שתיתקל בו בלוחמי אויב, אך מצאה אזרחים בלבד:  זקנים, נשים וילדים בלתי חמושים והחלה להרוג בהם ללא הבחנה ולא חדלה ממעשיה עד שרצחה כ-400 עד 500 בני אדם (לזכותם של החיילים נטען כי במלחמה זאת עודדו המפקדים את החיילים להרוג בלא הבחנות קפדניות וכי אויביהם, שהסתתרו בתוך האוכלוסייה המקומית ולחמו מתוכה, הם שהמריצו אותם לפעול כך ביתר שאת) [4].

אולם אין ספק שהחיילים ידעו את ההבדל בין מלחמת גרילה לבין טבח.  מה גם שלא היה כאן איבוד עשתונות בלהט הקרב.  גם לא התפשטות אימתנית וקדחתנית של הקרב, אלא טבח "חופשי" ושיטתי.  עובדה היא שהיו מעטים שסירבו לירות והיה צורך לפקוד עליהם כמה פעמים עד שהיו מסוגלים לירות.  אחרים פשוט נמלטו משם, חייל אחד ירה ברגלו שלו וקצין צעיר אחד העמיד את עצמו בין הכפריים הווייטנאמיים לבין עמיתיו האמריקאים.  בתחקיר שנערך מאוחר יותר ציטטו חיילים את מפקד הפלוגה שהורה להם שלא להשאיר נפש חיה מאחוריהם ולא לקחת שבויים.  הוא הורה להם לירות בכל אדם בורח [5].

סגן קלי, האיש שנכנס בפועל בראש הכוח אל הכפר, הורה לפקודיו בפירוש לירות  באזרחים שלא ברחו, גם לא הסתתרו, קל וחומר שלא נשאו רובים.  הוא חזר על פקודתו שוב ושוב, כאשר היססו לציית לה [6].  האירוע טויח על ידי מפקד החטיבה והתגלה רק שנה לאחר מכן [7].  בהקשר זה כדאי להזכיר את סוג הפקודות שיש לתת לעת כזאת. הנה תיאור של יחידה ישראלית הנכנסת לשכם במלחמת ששת הימים:  המג"ד הזהיר את החיילים בקשר, שלא לפגוע באזרחים והשתמש בביטוי "דמכם בראשכם" [8].

 

                                       

 

הדוגמאות לכשלים מוסריים ואף לפשעי מלחמה אינן מועטות, אך דומה המקרה המובהק לבחינת מוסריותה או יותר נכון אי מוסריותה של המלחמה הוא 'תכנית פניקס' (The Phoenix Program), שהיתה אולי התכנית היומרנית ביותר שהפעילה ארצות הברית בווייטנאם ובוודאי גם השנויה ביותר במחלוקת והיא זכתה לביקורות נוקבות ביותר כבר במהלך המלחמה.  היתה זאת תכנית רבת היקף להריסת התשתית הפוליטית, הצבאית והלוגיסטית של הווייט-קונג (Viet Cong Infrastructure) – תנועת המחתרת הקומוניסטית בדרום וייטנאם. תשתית הווייטקונג הוגדרה כלוחמים, מפקדים וקדרים פוליטיים של הווייט-קונג וכן אנשים שנחשדו בסיוע לווייטקונג וסיפקו מחסה, טיפול רפואי ומזון ליחידות הלוחמות. מכלול זה הוגדר כ-Viet Cong (VCI) Infrastructure”, היינו "מסייעי ווייט-קונג".

מטרתה העיקרית של התוכנית היתה "לנטרל" את הקדרים הפוליטיים והצבאיים הבכירים של האויב. תכנית פניקס היתה למעשה תכנית חיסול ואין כמותה, לפי אחת הדעות, כדי לסמל את חוסר המוסריות של המעורבות האמריקאית בווייטנאם [9].  אמנם, הבריטים הפעילו תוכניות מסוג זה במאלאיה, הצרפתים פעלו כך באלג'יריה וגורמי הביטחון של מדינת ישראל מבצעים "חיסולים ממוקדים", החל משנת 2001, אך נראה כי תכנית החיסולים האינטנסיבית ביותר שהופעלה אי פעם היתה "פניקס".

תכנית זו עוצבה על ידי ה-C.I.A. ,כבר בשנת  1963 ונקראה אז “Counter Terror Teams (CTTS). מפעילי התכנית גייסו וייטנאמיים בעלי ניסיון קרבי ואימנו אותם לפעול בשטחים שהיו בשליטת הווייטקונג.  מטרת הצוותים היתה תפיסה או חיסול של לוחמי וייטקונג.  הצלחתה של התכנית הביאה את הסי אי איי להרחיבה.  גיבוש תכנית פניקס החל עוד במאי 1967 בניהולו של רוברט קומר (Komer) שליחו של הנשיא לינדון ג'ונסון (Johnson), שבנובמבר הוחלף על ידי ויליאם קולבי (Colby) שהביא את התכנית לשיאה ועד היום מזוהה עמה [10].  הבסיס החוקי להפעלת התכנית הזאת היה החוקה החדשה של דרום וייטנאם, שם נאמר כי הרפובליקה של וייטנאם – היינו, דרום וייטנאם – תנקוט בכל האמצעים הדרושים על מנת לחסל את הקומוניזם במדינה.  באותו מקום נכתב כי כל האמצעים הדרושים לביצועה של המטרה העליונה הם כשרים. בכל מחוז החלו אנשי מודיעין אמריקאיים ווייטנאמיים להרכיב "רשימה שחורה" של אנשים שנחשדו בהשתייכות לווייטקונג.  מידע רב זרם מאנשי וייט-קונג לשעבר שערקו לצבא דרום וייטנאם.  לאחר שהחשד זוהה לפחות בעזרת שלושה מקורות מודיעיניים שונים ובלתי תלויים, נשלחו צוותים מיוחדים לנטרל את החשוד.  היתה זו בעצם תכנית חיסול של ה-CIA.  התכנית התחילה לפעול בסוף 1967 אך האיצה את מהלכה במהלך 1968, לאחר מתקפת הטט (Tet) – מתקפת הנגד הצפון-ווייטנאמית, ב-30 בינואר 1968.  הביקורת בציבור האמריקאי כלפי המלחמה היתה בשיאה. מפקדת טט הביאה את הנשיא ג'ונסון להודיע כי לא יתמודד על קדנציה נוספת לנשיאות ארה"ב.  וותיקי מלחמה רבים הצטרפו לתנועות המחאה.  אחדים מוותיקי מלחמה אלו טענו כי שירתו בצוותי פניקס וסיפוריהם ליבו את אש ההתנגדות למלחמה וכמובן את הביקורת כלפי התכנית.  לכך יש להוסיף את הפרסום המאוחר על טבח האזרחים בכפר מאי לאי. במהלך השנה הראשונה להפעלת התכנית (1968) נוטרלו למעלה מ-15,000 אנשי ווייטקונג ובשנת 1969 נוטרלו למעלה מ-19,000 אנשי ווייטקונג.  במהלך שנות הפעלתה הביאה התכנית ל"נטרולם" של יותר מ-81,000 תומכי הווייטקונג ומתוכם חוסלו יותר מ-26,000.  התכנית פגעה פגיעה קשה ביכולת ה-VCI.

אולם אין הכוונה לדון במסגרת זו בהצלחתה של התכנית, היינו פגיעה ביכולת ה-VCI, אלא להדגיש את העובדה שאיננה עומדת בשום סטנדרטים של מוסר לחימה או החוק הבינלאומי.  החוקרת פרנסיס פיצג'ראלד, שחקרה את התכנית סמוך מאד למועד סיומה, מוכיחה כי צוותי פניקס קיבלו למעשה רישיון להרוג כל מי שנחשד כפעיל של הווייטקונג [11].  לדעת החוקר האמריקאי טד סזוק, פניקס היתה קודם כל יוזמת רצח (Murderous enterprise) וייצגה, ללא ספק, את כל הרע שבמעורבות האמריקאית בווייטנאם [12].  החוקר ויליאם בלום (Blum) טוען כי 85% מהווייטנאמים שהשתייכו לווייטקונג, בכל רמה שהיא, מצאו את מותם: נרצחו עוד בכפריהם או שעונו למוות בבתי הכלא.  זאת מבלי שזכו למשפט הוגן [13].  אמנם, בעשור האחרון, החל משנת 1991, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה בה הביסו כוחות ארה"ב את צבא עיראק, דבר שהביא למיתון טראומת ווייטנאם, ניתן למצוא יותר מחקרים המצדיקים את המעורבות האמריקאית בווייטנאם [14].  גם קודם לכן הופיעו מאמרים מאוזנים יותר שטענו כי התכנית לא הוגדרה מראש כתכנית חיסול, אלא כניסיון אמיתי להביא את הווייט-קונג להיכנע, טרם שישתלבו בקרבות [15].  אך עדיין, עיון במחקרים שפורסמו אפילו עשור ויותר לאחר הפעלת התכנית מתגלה תמונה קשה ביותר.  נראה כי מטרתה של תכנית פניקס היה פיתוח הדגם הבריטי שהופעל כנגד המרדנות הקומוניסטית במאלאיה (1948-1960).  לדעת הבריטים היה חיוני לפגוע בגרעין הקשה של הקומוניסטים, שרובם היה הגרעין המנהלי דווקא [16].  את התכנית, מוכיח ג'יימס טרולינגר, הפעילו אנשי משטרה דרום ווייטנאמיים שהיו נגועים בשחיתות רבה ואנשים רבים שנחשדו כ-VCI נרצחו או נכלאו ללא הליך משפטי תקין.  סוכנים רבים שדיווחו על VCI, הונעו על ידי מניעים של נקמה או בצע כסף [17].

וייטנאמיים רבים חוסלו על רקע של סכסוכי משפחות, על רקע כלכלי או על רקע של מאבקי כוחות פוליטיים בתוך הכפרים.  הווה אומר, כפריים ווייטנאמיים הלשינו זה על זה בפני המודיעין האמריקאי, במטרה לסלק מדרכם כפריים אחרים שאיימו על מעמדם החברתי-כלכלי.  אחת מנקודות הכשל של התכנית היתה מידע מודיעיני שהופק משמועות והלשנות [18].  

מנגד ניתן לטעון כי הווייטקונג עצמו חיסל לעיתים קרובות את מתנגדיו בכפרים וכן פקידי ממשל שפעלו באזורים הכפריים [19].  קולבי עצמו, האיש המזוהה ביותר עם "פניקס" ניסה כבר ב-1970 להגן על התכנית.  כאשר עמד בפני שימוע של ועדת יחסי החוץ של הסנאט בפברואר 1970, סקר את שיטות הפעולה של הווייטקונג, שכללו רצח של אלפי אזרחים ופקידי ממשל ופציעתם וחטיפתם של רבים אחרים.  קולבי הדגיש כי האנשים שנפגעו מפעולות הווייטקונג היו אזרחים ולא אנשי צבא ומשטרה, שיכלו להגן על עצמם.  כמו כן טען כי שיטת גביית המסים של הווייטקונג היתה למעשה שוד מזוין של החקלאים, חסרי ההגנה והאונים [20].  אך מחקרנו איננו עוסק במוסריות הווייטקונג ואיננו מצפים מלוחמי גרילה או טרור (תלוי בהשקפה) את מה שמצפים משלוחי המעצמה הגדולה בעולם ומי שהופיעה כמגנת הדמוקרטיה בדרום-מזרח אסיה [21].

מחקרו של פול קטנבורג טוען שתכנית פניקס היתה תכנית רצח שבמסגרתה בוצעו עינויים רבים, היינו תכנית שבהפעלתה בוצעו פשעים נגד האנושות ואף רצח עם.  זוהי ביקורת חסרת תקדים במחקר ההיסטורי שלאחר מלחמת ווייטנאם [22].  קטנבורג, שביקורתו כלפי תכנית פניקס היא הנוקבת והחריפה ביותר, מגזים כשהוא משווה את פעולות ארה"ב בווייטנאם לפשעי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה [23].

אך גם חוקרים מתונים יותר כגון קומאר (Kumar), במחקרו על פעולות ה-CIA בווייטנאם ובעולם השלישי, טוען כי פניקס היתה "תכנית רצח" מטעם ה-CIA במסגרת של תכנית אזרחית (Civil Action).  הוא מוכיח כי פעולות ה-CIA וכן במקומות נוספים, בעיקר באפריקה ובאמריקה הלטינית, עברו על החוק הבין לאומי, פגעו בזכויות האדם והפרו את כללי המלחמה.

 

[1]  פול ג'ונס, היסטוריה של הזמן המודרני, מ-1917 עד שנות 1990, תל-אביב, 1995, (להלן: הזמן המודרני), כרך ב', עמ' 408, 410, 564-558, 573-574.

[2]  B.G. Burkett, Stolen Valor – How the Vietnam Generationwas Robbed of Its Heroes and Its  History, Dallas 1998

[3]  D. Fromikin & J. Chace, “What are the Lessons of Vietnam?”, ForeignAffairs, 63, 4, (1985), pp. 722-747

[4]  David Cooper ,"Responsibility and the system in individual and collective Responsibilities" , Peter French (ed), The Massacre at MyLai, ed. Cambridge Mass. 1972, pp. 83-100]

ראה גם: אתר האינטרנט: Mai Lai Massacre

[5]  Kevin Sim, Michael Biltonby, Four Hours inMaiLai, London 1996

[6]  מיכאל וולצר, מלחמות צודקות ולא צודקות, עם עובד, עמ' 364

[7]  Hersh. Seymour, My Lai 4: A Report of the Massacre and its Aftermath, New York 1970, p.4

[8]  שיח לוחמים, תל אביב, תשכ"ח עמ' 134.

[9]  Dale. Andrade, Ashes toAshes – ThePhoenixProgram and the Vietnam War, Lexington 1990, pp. 41-43 (להלן: אנדרדה).

 

[10]  .W. Colby, Honorable Man – My Life in theCIA, New York 1978, p. 268

[11]  Francis FitGerald, Fire in theLake, New York 1972, p. 550.

[12]  Tad  Szuk, The Illusion of Peace Foreign Policy in the Nixon Years, New York 1978, p. 46.

[13]  William Blum, Killing Hope – U.S. Military and CIA interventions since World War II, Monroe 1995, pp 131-132

[14]  כך למשל: Michael. Lind, Vietnam – TheNecessary War, New York; 1999

[15]  Mark Moyar, Phoenixand the Vietnam War – TheCIA’s SecretCampaign todestroy the VietCong, 1971.

[16]  בלאופארב, מצוטט בעוף החול, עמ' 82

[17]  טובי טל, "לידתו של עוף החול – ההיסטוריוגרפיה של 'תכנית פניקס' והשינוי בחברה האמריקאית כלפי מלחמת וייטנאם", היסטוריה 13, שבט תשס"ד (להלן: עוף החול), עמ' 78.

James W. Trullinger, Village at War – An Account of Conflict in Vietnam, Stanford 1994, pp. 172-173.

[18]  John Prados, President’s secret wars – CIA and Pentagon Covert Operations since World War II, New York 1986, pp. 309-310.

[19]  טובי טל, "לידתו של עוף החול – ההיסטוריוגרפיה של 'תכנית פניקס' והשינוי בחברה האמריקאית כלפי מלחמת וייטנאם", היסטוריה 13, שבט תשס"ד (להלן: עוף החול),עמ' 41.

הפניקס, עמ' 41.

[20]  הדו"ח מצוטט ב: טובי טל, ה"פניקס" תכנית החיסולים האמריקאית", מערכות, גיליון מס' 382, פברואר 2002, עמ' 38-45.

[21]  הפניקס, עמ' 41.

[22]  עוף החול עמ' 82.

[23]  Paul M. Kattenburg, TheVietnamTrauma inAmerican Foreign Policy 1945-1975, New Brunswick, 1980, pp. 200