טיול למונגוליה – ארץ השמים הכחולים

כתבה מקוצרת התפרסמה במגזין הוירטואלי של מסע אחר: ארץ השמים הכחולים.

ראה גם, באתר זה: העמים התורכים ;  הכיבוש המונגולי ;  דרך המשי ;  מרקו פולו ומסעותיו למזרח  ;     הבודהיזם הטיבטי.

ראו: סרטון בנושא שמאניזם , שהוא אחד מהנושאים החשובים בטיול במונגוליה

ראו גם: תכנון טיול במונגוליה.

צפו במצגת תמונות בנושא : טיול למונגוליה

עדר של סוסים טופף לאיטו במרחב שביני לבין האגם. סוסים שחורים, לבנים, מנוקדים, ומוכתמים ומה לא. כפי שלאסקימואים יש שורה שלמה של ביטויים לתיאור שלג, כך השפה המונגולית עשירה במלים שנועדו לתאר את צבעו המדויק של כל סוס וסוס. הסוס הוא גאוותה של מונגוליה, וכולם לומדים לרכב מייד כשלומדים ללכת.

הסוס עבור המונגולי הוא מה שהגמל עבור הבדווי, מה שהיאק עבור הטיבטי, הלמה עבור האינדיאני, אייל הצפון עבור הלאפי. הסוס מספק לו כמעט את כול מחסורו: חלב לשתייה, בשר למאכל, גידים לקשירה. יתר על כן, הסוס הוא קודם כל כסף מזומן. בנק נייד.  בכל פעם שאני נזכר במונגוליה אני רואה לנגד עיני טיול סוסים, שיירה ארוכה של רוכבים ואני ביניהם, מהדסים לאיטנו בבין האגמים.

אסוציאציה שנייה לשם המיתי "מונגוליה" היא הערבות (Steppes), שהם מישורים ענקיים מצמיחי עשב, שבהן חיים סוסי הטאחי (Takhi) המפורסמים של מונגוליה, ששימשו בהצלחה רבה את לוחמיו של ג'ינגיס חאן. אין ל"סטפס" שם מדויק בעברית, שהרי הערבה התנ"כית משמעה ישימון ואילו כאן זהו מקום המזין את העדרים ואגב כך גם את רועיהם.

אסוציאציה שלישית היא הגֵר, אוהל הנוודים, כפי שנקראת כאן היוּרְטה של אסיה התיכונה. הגר הוא מפלט מהרוחות הקרות, מהשלג ומהקור. במערב המדינה חיים ביורטות הנוודים הקָזָחים, שהתקשיתי להבחין בינם לבין המונגולים, אלא בעזרת שפתם שרבות בה המילים התורכיות.

בשלהי חודש יוני, כשהערבות המרכז אסייתיות מתכסות במרבדים של פרחים, צצים הגרים כפטריות אחרי הגשם. באמצע חודש אוגוסט, כשהנוודים מתקפלים אל המישורים הנמוכים יותר, נעלמים הגרים, כמו הפטריות בראשית הקיץ. הנוודים מגלגלים חיש קל את כיסוי הלבד, מקפלים במיומנות את המוטות ותוך שעתיים נמצא המאהל ארוז ומקופל על משאית בדרכו למקום אחר.

מזג האוויר של מונגוליה אינו מאיר פנים מעבר לעונת הקיץ, וגם אז, השמים מתקדרים לעתים. מכאן מנהגי הכנסת האורחים של המונגולים. אין ברירה אחרת. מי שיישאר לישון בחוץ, ספק אם יקום בבקר שלמחרת. שלד הגר מותקן מענפים גמישים, על פי רוב של ערבה או צפצפה. ביניהם מניחים רשת של כפיסי עץ מתקפלים, המזכירים מעט אקורדיון. מעליהם מניחים קורות מפויחות המהוות את שלד הגג ועל הכול מותחים יריעת לבד שנוצרה מצמר צפוף, בעבודת יד ובעמל רב. ליריעות הלבד תפקיד נכבד: לבודד היטב את החלל הקטן מהקור הנורא ששורר בחוץ ולמנוע חדירת מי גשמים. בכיפה נותר פתח עגול, שתפקידו לאפשר את יציאת העשן או חדירת אוויר בימי שמש. לפתח הזה יש חשיבות לא רק מעשית אלא גם סמלית, הוא מהווה את הפתח אל השמים ומשום כך הוא מופיע בדגלה של קירגיזסטן המודרנית, אף היא מיושבת בעמי הערבות.

פתחו של הגר פונה תמיד דרומה; לכיוון השמש. חלקו האחורי של האוהל, החוימור (khoimor), הוא מקומם של הזקנים ושל החפצים היקרים ביותר ועל הקיר האחורי נמצא המקדשון המשפחתי, הכולל תמונות של בודהה, של הדלאי לאמה ותצלומים משפחתיים. בסמוך לחוימור, לכיוון מערב, נמצא מקום הכבוד המוקדש לאורחים.

החיים בגר מתנהלים סביב המדורה הקטנה שבוערת במרכזו, מתחת לפתח הגג. על האש תלוי תדיר קומקום ובו מים רותחים וסביבה יושבים בני הבית כמו אורחיהם על עורות ומעליהם שטיחי לבד, כדי לבודד את הגוף מהקרקע הקרה. סמוך לקירות הגר מונחים ארגזים, המשמשים הן כארונות להכיל את חפצי המשפחה והן כדרגשים לשנת הלילה.

בכל גר מונגולי, כמו בכול יורטה קירגיזית, או קזחית, תימצא מחבצת חמאה, הנמהלת בתה הדלוח. האורח הנכנס לגר בשעת ערב, מתמכר לחום הנעים המתפשט בחלל הצבעוני של הגר. גם הריח האופייני לחומרי הבעירה הנשרפים דבק בכל ונמסך בניחוח העדין שעולה מהקומס, חלב הסוסות התוסס והמשכר. מיד לאחר שמושיבים את האורח על כריות, מגישים לו את סוטיי צאי (süütei tsai), משקה חם ועכור שרכיביו חלב צאן מעורב בעלי תה ומלח. בעיני מרבית התיירים טעמו של המשקה מעורר קבס, אך מי שהורגל בכך ימצא אותו טעים. כך גם הקומיס, חלב הסוסים המוחמץ. כאשר ניסיתי להטעים את מארחי המונגולים בקקאו מעשי ידי להתפאר, העוו את פניהם באותה סלידה שנגרמה למטיילי שתיית התה הטיבטי. בערבות הקרות של מונגוליה טעם הינו צרות של עשירים. מדובר במשקאות עתירי אנרגיה שמסייעים לשרידותם של יושבי הגר ואורחיהם. על מקומו של הקומיס בחיי הנוודים אפשר ללמוד מכך שכאשר הכריזה קירגיסטן על עצמאותה, היא נתנה לבירתה החדשה את השם "בישקֶק", שהוא מוט החיבוץ של הקומיס. אחרי שהאורח לגם מהתה, טורחת אם המשפחה בהגשת רקיקי גבינה קשים, קיימאק – קרומי השומן הנאספים מן החלב- ובצקיות אווריריות ולוהטות ומזינה את התנור בזבל, בגללי פרה ובכמה זרדים.

באחד הערבים, נטל אב המשפחה בשר כבש שהיה תלוי בבקתה, חתך אותו בסכין, האם הכינה מרק מהביל וכולם מצצו בהנאה את הצלעות והעצמות. לאחר הארוחה הגישו לי ארחי (Arkhi), וודקה שמיוצרת באופן עצמאי. סירובי ללגום מהמשקה העלה חיוכים סלחניים בקרב מארחי. גברים המסרבים לשתות ממי האש הללו נחשבים ל"חְנוּנים" גמורים.

אחת החוויות המרכזיות של טיול במונגוליה היא האירוח בגר. כאשר נסעתי בערבות המונגוליות למרגלות הרי אלטאי, התעצלתי לעתים להקים את האוהל, מה גם שהשתחלות לתוך שק השינה בשעה מוקדמת נראתה לי משעממת מדי, העדפתי להתארח אצל משפחות מונגוליות בגר שלהם. מכיוון שלכולם כמעט, מוזר ככל שיישמע, ישנם קולטי שמש להפקת אנרגיה סולארית, ניתן היה לקרוא בלילה או לרשום פרטים ביומן. החיים בגר הוא דבר המבחין בין הטיול במונגוליה לטיול בכל מקום אחר. אפילו התיירים משוכנים בגרים מותאמים לנוחותם, שלא לדבר על כך שכמעט בכל יום נעצרים לביקור משפחה בגר שלה.

אסוציאציה נוספת למילה "מונגוליה" היא האגמים. בין חמוקי הגבעות מופיעים גופי מים בשלל צבעים וצורות, ובספקטרום עצום של גווני כחול, שלא סביר לתת לכולם שם אחד בלבד. ברחבי הארץ זרועים אגמים רבים ובהם מים מלוחים או מתוקים, שהגדול מביניהם הוא חופסגול נור (Khövsgöl Nuur), ובו שני אחוזים מכמות המים המתוקים בעולם. אגם חופסגול נמצא על קוו השבר של ימת בייקל שבסיביר ומזכיר אותה מאד. אם כי דומני שצבעו של חופסגול כחול יותר, עמוק יותר, עז יותר.

מונגוליה גובלת ברוסיה ובסין והיא חסרת מוצא לים. ארץ זו, שגודלה בערך פי שלושה מגודלה של צרפת, היתה גדולה בהרבה בתקופת הכיבוש המונגולי. עד המאה הקודמת היתה מונגוליה כפולה בגודלה ממידותיה הנוכחיות וכללה חלקים גדולים מסיביר וממונגוליה הפנימית (Inner Mongolia), הנמצאת כיום בשליטה סינית. זוהי אחת המדינות הגבוהות בעולם, המציעה למטיילים המרחקים מערבה, גם נופים עוצרי נשימה. ההרים הגבוהים ביותר הם הרי אלטאי נורו (Mongol Altai Nuruu) המושלגים תמיד שעל ראשו של הגבוה מביניהם, טאבאנבוגד אול (Tavanbogd Uul; 4370 מ'), ניצב קרחון מרהיב המתמר למרחוק. בין פסגות ההרים משתרעים מדבריות חשופים, שבהם כמעט לא יורד גשם, זרועי אגמים. הטיולים הרגליים בפארק הקרחונים, שמוך למשולש הגבולות: מונגוליה, רוסיה וסין, היו בנופים מהמרהיבים שראיתי בימי חיי.

בשליש הדרומי של מונגוליה משתרע מדבר גובי (Gobi), אך למרות שהשטח נראה חשוף ושומם, גדל בו די עשב כדי לספק מזון לעדרים הפזורים פה ושם, של כבשים, עזים וגמלים. למרות שמו המעורר ריגוש, אין בו הרבה אטרקציות, למעט מאובני ענק של דינוזאורים שחיו כאן בימים שגדלו כאן עשבי ענק.

יחד עם זאת, מרבית הטיולים למונגוליה, אלו שאינם מרחיקים אל הרי אלטאי, הנמצאים במרחק של ארבע שעות טיסה מערבה מעיר הבירה, אינם בהכרח טיולים של נופים מרהיבים. גם לא של מונומנטים היסטוריים רבי רושם. זהו בעיקר טיול של אווירה ושל אנשים. של סוסים ושל סיפורים. ל 'ארץ השמים הכחולים'; כך מכנים את מונגוליה תושבי ארצה, ארץ הנוודים האחרונה כמעט עלי אדמות.

צילום: רון, Mongolian Way

טרם שהגעתי לארץ הענקית הזו, לא חשבתי על הגרים, לא על האגמים ואפילו לא על הערבות האינסופיות. השם 'מונגוליה' התקשר תמיד בדמיון לפראי ולאקזוטי – לוחמים מלוכסני עיניים, גמלים נודדים במדבר גובי וסוסים פראיים הדוהרים בערבות. הרהרתי בפרשים עזי הפנים ששעטו מכאן מערבה, כבשו את רוסיה בחורף ורמסו את כול מה שבא בדרכם. המונגולים עלו בהיקף כיבושיהם ובמהירותם על כל עמי הערבות, שהקדימו אותם בנתיב הפלישה לארצות התרבות. שום רצף מערכות של אומה יחידה, לפני המונגולים, לא הביא לשליטה צבאית בשטח בהיקף כזה.

לא כל כך ברור כיצד הפכו הרועים הביישנים לכובשי ארצות וכיצד כיתתו חרבותיהם לחרמשים. ההיסטוריונים הסיניים הקפידו לתאר את שכניהם בנימה של התנשאות אנשי התרבות על פני נוודי הערבות האלימים. אך למרות זאת טרחו הסינים ובנו חומה שאורכה למעלה משש אלפי קילומטרים. חומה שהיתה אטומה לכל אורכה, לבד מפתחים ספורים, והכול כדי ליצור את החיץ הגדול מים יפאן ועד מדבריות אסיה התיכונה, שיחצוץ בין הפרשים הרעבים של הערבות לבין הארץ הנושבת. אולם התברר כי זו לא הצליחה להדוף את הפולשים הרעבים. מפת סין דמתה לאקורדיון שהתכווץ והתרחב בהתאם לנסיבות ההיסטוריות. מעת לעת היה פורץ צונאמי מונגולי וכמו שיטפון ענק מדלג מעל החומה, דוהר לעבר סין ומסתער עליה.ג’ינגיס ח'אן עצמו התייחס למכשול הענק הזה שלא מנע ממנו ומבניו לשלוט בסין: "חוזק הומה תלוי בגבורת מגניה". בסופו של דבר, שלטונם של המונגולים על סין עולה על מספר השנים שקיסריה היו טהורי גזע סיניים.

המיתוס המקומי מספר כי הזאב האפור הזדווג עם איילת השחר כחולת העין ומהזיווג הזה נולד המונגולי הראשון. אמיץ כזאב ומהיר כאיילה. כעבור שנים עשר דורות התעברה נסיכה מונגולית מקרן שמש שחדרה דרך פתח הגר שלה ומההיריון הקוסמי הזה נולדו שלושה בנים, שהצעיר שבהם איחד את השבטים המונגולים. שמונה דורות אחר כך נולד יסוגי (או יסוקאי), שהפך לראש שבט, שנלחם בטטארים העוינים, בני בריתם של הסינים שרעו את עדריהם דרומית-מזרחית למונגוליה של היום. בסיומו של קרב גבורה הצליח יסוגי להרוג את טמוג'ין מנהיגם של הטטרים וכשבא הביתה, עייף ועמוס שלל גילה כי אשתו האהובה יוּלוּן אֶקֶה (אם ענן) ילדה לו בן. מכיוון ששמו של אדם נועד, בין היתר להזכיר אירוע חשוב שאירע סמוך ללידתו, קרא יסוגי לבנו על שם אויבו המנוצח. המסורת מספרת כי בצאתו לאוויר העולם אחז העולל גוש דם קרוש בידו הקטנה. רופא האליל התבונן בתינוק ובגוש הדם שדמה לאבן אודם והתנבא כי התינוק יהיה לאיש מלחמה אדיר.

בין השנים 1190, השנה בה החל טֶמוֶג'ין (לימים ג'ינגיס ח'אן), לאחד את שבטי מונגוליה, לשנת 1258, שבה הסתער נכדו הוּלאגוּ על בגדאד, שטפו המונגולים את כל צפון סין, קוריאה, טיבט, אסיה התיכונה, המדינה הח'וארזמית בפרס, הקווקז, אנטוליה התורכית ונסיכויות רוסיה ופשטו לצפון הודו. בשנים 1237-1241 ערכו המונגולים מסעות מלחמה נרחבים בפולין, בהונגריה, במזרח פרוסיה ובבוהמיה, ושלחו סיורים לווינה ולוונציה. הופעתם של המונגולים הייתה פתאומית והרסנית, ובזו אחר זו התמוטטו בפניהם ממלכות עתיקות.

בתחילת נדודיהם לא שמעו עליהם באירופה. בשנת 1221, ערב מסע הצלב ה- III , פרצה שמועה באירופה, כי ממלכות המוסלמים במזרח נופלות בפני צבאו של המלך דוד, נכדו של פרסטר ג'והן, מושל הממלכה הנוצרית המיתית שבמזרח. עבר זמן עד שלמדו האירופאים, על בשרם, מיהו אותו מושיע כביכול; מי שקיוו שיהיה הורס האסלאם וגואל הנצרות. מהר מאד התפכחו האירופאים מן האשליה והבינו שהאיש, שהציג את עצמו כשבט הזעם של האלוהים כנגד פשעי האנושות, לא חמל בדרכו מערבה על נשים ועוללים, לא לקח עמו שבויים והותיר בדרכו נהרות של דם, אגמי דמעות ותלים הרוסים ומעלי עשן של מה שהיה קודם לבואו ערים פורחות ונאות מדבר משגשגות.

עם השנים למדנו שאין היסטוריה אלא היסטוריות. דברים שרואים מכאן לא רואים משם.

בעיני האירופים מסמל השם "גינגיס ח'אן" אכזריות ואלימות ואילו בעיני המונגולים, "צ'ינגיס", כפי שהוא נקרא כאן, מייצג כוח, אחדות, חוק וסדר. מבחינתם, נווד כמותם,  ייסד בירה בחארחורין (Kharkhorin) של ימינו, והפך אותם לאומה גאה. בעת מותו ב-1227 השתרעה האימפריה המונגולית מבייג'ינג עד הים הכספי. נכדו של צ'ינגיס, קובלאי ח'אן השכיל להפוך את העצמה למדע ולרוח וכונן משטר מתקדם בסין, שנקראה אז "קתאי." בחצרו של הח'אן הגדול כיהן כפקיד רם דרגה, סוחר מוונציה, שרק לאחר ששב הביתה, לאחר שנות דור בשירותו של הח'אן, כתב ספק והתפרסם כמרקו פולו מגלה הארצות. ייתכן שקובלאי ח'אן היה מרחיב את גבולות האימפריה המונגולית אל יפאן, לאל שאז התעבה רוח האלים, הקאמי קאזה, כפי שכינו היפאנים את הטייפון הגואל, וטרפה את ספינותיהם.

ג'ינגיס חאן (לייתר דיוק, צ'ינגיס חאן), "כובש העולם", לא הופיע יש מאין. במשך אלף וחמש מאות השנים שקדמו להופעתו, שלטו באסיה התיכונה אבותיהם הקדומים של התורכים ושל המונגולים, שהתארגנו לפרקים בקונפדרציות בלתי יציבות, איימו על אירופה או על סין, ויצרו את מה שכונה לימים, "האימפריות של הערבות".

המונגולים לא חידשו חידושים מרעישים בשיטות המלחמה העתיקות של הנוודים של אסיה התיכונה. הם ניצלו את האסטרטגיה והטקטיקה של צבאות הפרשים שקדמו להם בקרב עמי הערבה, אך בהנהגתו של גאון צבאי, הצליחו לשפר ולייעל שיטות אלה, במידה הרבה ביותר שידע העולם בימים ההם. לימים, התקשתה ההיסטוריוגרפיה הערבית להסביר את חורבן האימפריה המוסלמית של בית עבאס וניסתה לתרץ זאת במספרם העצום כביכול של המונגולים. האמת מורכבת יותר. הצבא המונגולי היה קל רגליים, מאומן, נחוש ובעיקר ממושמע. קשה לחבר את ההיסטוריה הסוערת למציאות המנומנמת. מראה הזקנות המניעות באפאטיות את גלגלי התפילה ופניהם החייכניות של הרועים, אינם מסגירים את עברם ככובשי ארצות.

 

אולן בטאר  (Ulaan Bataar), מילולית: "הגיבור האדום". בירתה הישנונית של מונגוליה  שזרים רבים מכנים בקיצור UB, נראית ומרגישה כמו עיר אירופית שנזנחה בשנות ה-50. הגענו בשעת ערב מאוחרת, עייפים מתלאות הדרך ומלאי ציפיות, כשלנגד עינינו נפרשו רחובות רחבים בסגנון סטליניסטי מעט. המכוניות והאוטובוסים מדגמים סובייטים מיושנים מוחלפים בהדרגה בדגמים יפניים חדישים יותר, אבל פרות עדיין משוטטות בדרכים, עזים מחטטות באשפה, וגברים ונשים בלבוש מסורתי מתערבבים ברחובות העיר עם העשירים החדשים של מונגוליה.

בשלב ראשון שום דבר אינו נראה אקזוטי. אפילו הפרצופים המונגוליים החייכנים שבבית המלון טרם בישרו שמדובר בחוויה מיוחדת. אולאן באטר, הבנויה לאורך נהר טול (Tuul) ומוקפת בהרים יפהפיים, מתאפיינת בשיכונים רבי קומות בסגנון קומוניסטי, אך מרבית תושביה מתגוררים בפרברים האוהלים הנרחבים בברחבי העיר.

  אוהלי הלבד הללו מוגנים מהרוחות, החזקות במיוחד בחורף, על ידי גדרות עץ. המבנה הטופוגרפי מזמן תצפיות טובות על העיר מהגבעות הסמוכות. ברגע שמזיזים מאולן בטאר את המחיצה הרוסית המאובנת, מגלים עיר המזכירה בחזותה ובאווירתה את טיבט. מקדשים בודהיסטיים, גלגלי תפילה ומלמולים: הוֹ מאני פָּדמֶה הוּם. הו היהלום שבפרח הלוטוס. גם בחרחובין העתיקה נראים נזירים צהובי מצנפת משוטטים בין המקדשים ומוסיפים קסם לאווירה המיסטית כמעט.

המונגולים קיבלו על עצמם באופן מוחלט את הבודהיזם בגרסתו הטיבטית, והקשרים בין מונגוליה לבין טיבט עמוקים ועתיקים. הבודהיזם הטיבטי עוצב לצורתו הנוכחית כתוצאה מהמפגש עם המונגולים וכל מונגולי אדוק שואף להגיע פעם אחת בחייו לעיר הקדושה להאסה (Lhasa) שבטיבט. בזמן ההשתלטות הקומוניסטית ב-1921 היו במונגוליה עשרות אלפי נזירים (lamas – נזירים בודהיסטים) שחיו במאות  מנזרים. החל בשנות ה-30 של המאה נעצרו אלפי נזירים, נשלחו למחנות עבודה בסיביר ועקבותיהם אבדו. המנזרים נבזזו ונסגרו, ומנהגים וטקסים דתיים נאסרו. ה'טיהורים' הסטליניסטיים סחפו את מונגוליה אל תוך סיוט טוטליטארי, ופעולות הממשלה נגד הדת היו אכזריות במיוחד: ב-1937 החל משטר טרור נגד המנזרים, ואלפי נזירים נעצרו והוצאו להורג. על פי ההשערות, הוצאו להורג עד שנת 1939 כ-27,000 אנשים (שלושה אחוזים מאוכלוסיית מונגוליה באותו זמן). רק ב-1990 הוחזר חופש הדת למונגוליה. מאז זוכה הבודהיזם (ודתות אחרות) לתחייה ולהתחדשות מדהימות בעוצמתן. המנזרים נפתחו מחדש, ואפילו כמה בכירים לשעבר במפלגה הקומוניסטית הפכו לנזירים.

לא רק טיבט. גם ההשפעה הסינית ניכרת במקומות רבים. כך למשל, ארמון החורף של בוגד ח'אן (Bogd Khaan), שנבנה בשנים 1893-1903. כאן שכן לבטח המלך Jebtzun Damba Hutagt VIII, הבודהא החי השמיני של מונגוליה. הוא חי כאן 20 שנה. ניכרת בארמון השפעה סינית ברורה. ישנם כמה ציורי מיניאטורות יפהפיים. מסיבות לא ברורות הרסו הרוסים את הארמון והפכו אותו למוזיאון. כמו כן קיימות מצבות גבורה קרות ומנוכרות בסגנון הסובייטי הזכור לרע, אך מה שבולט בכל הקוקטייל התרבותי הזה ומה שנוסך בו אופי אקזוטי הוא המונגולים. הם עולים לרגל, מבקרים במקדשים או עסוקים בשגרת יומם, אבל תמיד נראים כלקוחים מסרט על מקום אחר.

כאשר יצאנו מאולן בטאר הבנו שמדובר במסע, לא רק על פני המרחב, אלא קודם כל בזמן. מונגוליה היא אחד היעדים האחרונים שנותרו באסיה למחפשי ההרפתקאות.

שבעים ק"מ צפונית-מזרחית לאולאן באטאר בלבו של רכס ההרים הנטי (Hentii), נמצא הפארק הלאומי טרלז' (Gorkhi Terelj), המאפשר למי שזמנו קצר, לקבל חוויה מונגולית מזוככת בת יום אחד. ראשיתו של הפארק כאתר נופש לפעילי המפלגה הקומוניסטית. אך למרבה הצער, או למרבה המזל, מדובר במונגוליה, הנסיעה אורכת כשעתיים לכול כיוון ובמקום לא ניכר פיתוח תיירותי.

פארק טרחז' הוא מקום בו הגיאולוגיה השתוללה והגיאומורפולוגיה חוללה שמות במה שנותר. כוחות הבלייה הפכו את הסלעים לגן חיות של ממש. בלב הפארק נמצא סלע ענק שמזכיר בצורתו צב מיתולוגי. האגדה מספרת שמדובר בצב ענק, ממשי, ששימש פעם כמשכנו של סיני חכם. כשהחזיר הזקן את נשמתו לבורא, עשה כך גם הצב. אמונה היא עניין סובייקטיבי. אך יש הסכמה שהתצפית על הפארק מגבו הסלעי של הצב, מזמנת למטיילים מראה מופלא. מכאן ואילך יצאנו לסיורים רגליים וכמובן לטיול בדרך המונגולית, מגובה סוס. מעבר לטבע, מציע הפארק גרים מונגולים ואפילו מקדש בודהיסטי. מונגוליה שלמה במקום אחד.

לאחר כמה שעות של נסיעה מגיעים אל הבירה העתיקה חרחורין (Harhorin). עיר הנראית כאילו לקוחה מהפנטזיות על "דרך המשי". מקדשים הצומחים פתאום מתוך האדמה. קירות אבן ענקיים, גגות מכונפים, נזירים עטויי גלימות אדומות וגלגלי תפילה.

לא חייבים להתייחס ברצינות לכל מה שגורמי התיירות המקומיים מכנים כאטרקציה. כך למשל, הדיונה המפורסמת של Elsen Tasarhai, שמושכת אליה תיירים מתפעלים ולטעמי מזכירה את חולות ראשון לציון. גם המעיינות החמים של Tsenheriin Haluun Us, אינם אטרקטיביים במיוחד. לעומת זאת, אפשר להתרכז בדברים החשובים יותר, כך למשל, סלע  Taihar, שהוא עמוד גרניט שמזדקר לפתע מעל המישורים ובולט למרחוק. הפולקלור המקומי גורס שמי שיצליח להשליך אבן אל ראש הסלע, יתעורר למחרת ובעדרו אלף כבשים לפחות. השלכתי אבן אחר אבן, במאמץ הולך וגדל, אך על את חלום העדר נאלצתי לגנוז.

צילם: רון, מונגוליין ווייס.

הטיול במונגוליה הוא נסיעה ארוכה ארוכה בדרכי עפר, שלא תמיד משופעות באטרקציות. כך למשל, קניון Chuluut, שאינו אתר טבע מדהים בסטנדרטים של ארצות הברית, אולם כאן, בשממה המונגולית מעטרים אותו פרשים שחלפו על פנינו בדהרה, סנאי עצים שחור שחזהו לבן, יערות שעליהם האדימו לקראת הסתיו, גרים שמפתחיהם עלה עשן ולאחר כרבע שעה של הליכה קסומה, הגענו לעץ בעל ענפים רבים, שהעניקו לו את כינויו "העץ בעל אלף הענפים"".  על העץ אלפי סרטים כחולים, שקשרו צליינים שביקשו מזור למכאובם. כמה מהם דהו במהלך השנים וכמה מהם חדשים ובוהקים למרחוק.סביב הגזע ממתקים שפוזרו על ידי עולי רגל, עליהם חגגו סנאי אדמה ולהקה של דבורים. שלש זקנות חרושות קמטים התבוננו בנו בעיניים שראו הרבה, סובבו סביב העץ, הצמידו כפות ידיהן לחזן ומלמלו תפילה חרישית.

לעתים חולפים על פני קניון, מטפסים ללועו של הר געש עטור בדגלי תפילה. לעתים נתקלים בקבר בנוי עץ, לעתים באתרי קבורה מתקופת הברונזה, בני למעלה מ-4000 שנים, המכונים Deer Stone, היינו אבני איילים, למרות שהתקשיתי לזהות בהם צורת אייל.  לעתים בעוצרים מול ּבָּלְבָּל בלב המישור. הבלבלים הם מצבות קדומות, שפניהם כפני אדם בשרטוט נאיבי, המקודשות במונגוליה כאתרי פולחן מטילי אימה. לעתים עוצרים מול מנהירים – טורים של מצבות אבן מחודדות – שנמתחים משום מקום לאי שם. בדרך לשום מקום עצרנו ליד סלע גרניטי, שהוחלק על ידי קרחונים ובתקופת הברונזה הקדומה התמלא בפֶּטְרוֹגליפים (ציורי סלע) עדינים, ברורים להפליא ועשירים בפרטים. במקום מתוארות סצנות של צייד, של איילים ובעלי חיים נוספים, כולל כמה נמרי שלג. כמות היונקים הרבה מרמזת שבתקופה בה צוירו הפטרוגליפים שרר במקום אקלים שונה, נוח יותר.

מקום יפה במיוחד הוא Hustai National Park. זהו המקום היחידי בעולם בו ניתן לראות סוסי בר. בניגוד לפמפס של ארגנטינה, שם שעטו במאה ה-19 עדרי סוסים מוּבָּרים, פליטי תרבות שברחו מאדוניהם הספרדים והתרבו באין מפריע. כאן מדובר בסוס שמעולם לא עבר ביות. המין הזה התגלה במאה ה-19 בקירגיזסטן על ידי החוקר הרוסי פרז'וולסקי וממנו קיבל את שמו "סוס פרז'וולסקי". במהלך השנים נכחד הסוס הזה מהערבות האסייתיות, אך למרבה המזל נשמרו כמה פרטים בגן החיות של אמסטרדם והושבו כאן למקומם הטבעי. זהו סוס נמוך ומוצק, שצבעו חום בהיר. ניתן לצפות בעדרים קטנים של הסוס הזה, או בכמה פרטים הבאים לשתות במי הנחל.

מעבר לשמורה זו או אחרת, הטיול הוא בעיקר נסיעה במרחבים המספקים אטרקציות מזדמנות. פה ושם רואים מרמיטה או אייל אדום, במקומות רבים נצפה סנאי שחור, אבל דומה שהאטרקציה העיקרית שמזומנת למטייל היא חבורת ילדים הרצה לקראתו בצחקוק קולני, או שיירה של גמלים כפולי דבשת המעלים ניחוח של שיירות מימים עברו. לעתים צדה את העין להקה של ברבורים לבנים או עופות דורסים ולעתים נותנים לשקט לחלחל פנימה.

הטיול הוא הרבה יותר מסך כול אלו: זהו קודם כל טיול של אנשים. יותר מטיול למונגוליה, זהו טיול אל המונגולים. הסינים התייחסו תמיד לשכניהם הצפוניים כאל ברברים, נחותים ומכוערים. הם כתבו עליהם שהם פראי אדם, שאינם יודעי קרוא וכתוב, גרים בערבות הקרות שמצפון לחומה הגדולה נעים בעקבות סוסיהם וחיים על פי נביטת העשב בערבה וכמישתו. ייתכן, אך המונגולים הם אנשים לבביים, שונים להפליא מהכסנופוביה המאפיינת רבים מהסינים.

הבודהיזם בצורתו הצפונית, ה"מהיאנה", חדר למונגוליה מטיבט והתפשט בה. אולם לא דחק לגמרי את השאמאניזם המונגולי המקורי והתמזג בו. עד היום מנהלים כוהני המונגולים טקסים שאמאניים בערבה, תוך שהם מתקשרים אל רוחות ונשמות שעברו מן העולם. למרות שהם הפכו לכוהני דת למאים. דתם המקורית, הטֶנגרי, כלומר "דת השמים הכחולים", היא חלק יסודי בפולחן של אסיה התיכונה. למילה "שמים" יש כאן שני מובנים, גם המובן הקוסמי, Heaven וגם במובן הגיאוגרפי הפשוט, היינו Sky. מעבר למשמעות הדתית הפילוסופית, השמים המונגולים הם כיפה כחולה מופלאה, המכסה על אופק ירקרק צהבהב, בצבע כחול מרהיב מנוקד בעננים לבנים המחליפים מקום וצורה מרגע לרגע והעין אינה שבעה מלצפות בהם.

במקומות רבים בערבה המונגולית, כמו בזו הסיבירית, קיימים מקדשים בסגנון טיבטי,שמסביבם מרקדים כוהני הטנגרי את ריקודי המוות והרוחות שלהם כבימים עברו,. הם קוראים אל נשמות הזאבים כדי לפייסם, קדים לפני נשמות המרמיטות ומפצירים בהן שיסכימו להיות ניצודות לאכילה, מתפללים אל נשמות האיילים כדי לרצותן לחיות בקרבת האדם.

ברחבי מונגוליה פזורים גלי אבן ענקיים, הערוכים כבמה עגולה הבנויה מאבנים קטנות יחסית, שנתקעו בה ענפים אליהם נקשרו חתיכות בד. זהו אובו (Ovoo), אתר פולחן שאמאניסטי. מסביב במות קטנות.  כל אורח שמגיע מקיף את המזבח שלש פעמים ומניח עליו אבן. גלי האבן הללו הם אתרים לעלייה לרגל והמונגולים מקפידים להגיע אליהם, מי ברגל, מי על גבי סוס, על גבי גמל או אפילו על גבי טרקטור ישן. הצליינים יוצקים משקאות על האובו, מציגים לפניהם מזון ומנחות, שרים מזמורים לשמים, לעצים ולנהרות, ונעים הלאה בדרכם אל המקדשים.

שפת המונגולים היא שפה אוראל-אלטאית. עד כיבושיהם במאה ה-13 לא היה למונגולים הזכר היחידי למעלליהם נשמר במסורת שבעל פה. מכל דור שמע סביב המדורה את מעשי הגבורה של אבותיו. כל מונגולי כמעט, ידע את שושלת היוחסין שלו ושל אבותיו, לפחות עד דור שביעי. ג'ינגיס ח'אן הקיף את עצמו ביועצים אויגורים וציווה לאמץ את האלפאבית האויגורי כדי לכתוב בו את השפה המונגולית. להבדיל מהסינים, שכניהם, הטוענים להמצאת הכתב והספרות, טוענים המונגולים רק לראשוניות מוסיקאלית. לטענתם, הסינים שאלו מהם לא רק את סוד חיבור המוסיקה, אלא אף את כלי המיתר שלהם, ובעיקר את האר-חו (כינור דו מיתרי) ואת הפי-פה (דמוי מנדולינה).

המונגולים, כמו מרבית עמי אסיה היו שאמניים בתחילה. שאמניזם היא פרקטיקה של קשר עם הרוחות שאחראיות לפגעי הטבע. "שאמניזם" היא מילה בשפה הטונגוזית שהתגלגלה לאנגלית דרך הרוסית. השאמאן הוא ספק רופא, ספק מכשף, ספק בדרן. מקבץ של תפקידים שאין להם מקום בחברה הממוינת שלנו. השמאן הוא בעצם רופא אליל המרפא את היחיד או הקהילה באמצעות קשר עם הרוחות. את הקשר הוא עושה בעזרת לבוש ומסיכה המתאימים למסעו על העולם שמעבר ובאמצעות טכניקה של כניסה, לטראנס, היינו, למצב פסיכו – פיזי אחר.

ריקודי הצאם (Tsam) המשמשים לגירושן של הרוחות הרעות קשורים לשאמאניזם. בעבר היתה המנגינה החדגונית המלווה אותם, כלי עזר לכניסה לטראנס. הם  הוצאו מחוץ לחוק בתקופת הקומוניזם, וביצועם מתחדש כיום. המוסיקה המסורתית כוללת מגוון רחב של כלי נגינה ושל סגנונות שירה. בשירה בסגנון המונגולי חומי (khoomi), מפיקים קולות גברים שאומנו היטב צלילים הרמוניים גרוניים. כל הופעת מוסיקה ומחול מסורתית כוללת העוויות פנים, שהן מסורת מונגולית עתיקה.

האירוע הפולקלוריסטי החשוב במונגוליה הוא הנאדאם, שמשמעו "פסטיבל" ומתרחש מדי שנה, בראשית חודש יולי.  זהו אירוע חברתי ששמו המלא הוא "פסטיבל שלושת המשחקים" וככזה הוא כולל היאבקות מונגולית, מרוצי סוסים וירי בחץ וקשת. כיום מציין הנאנדם את  יום עצמאותה של מונגוליה, שהכריזה ב-1921 על התנתקותה מהאחיזה הסינית (שהובילה לאחיזה הסובייטית). בעבר היה זה פסטיבל קיץ בו נפגשו בני שבטים שונים, המנותקים זה מזה דרך קבע, למספר ימים משותפים של פסטיבל.

הגברים מגיעים לחגיגות לבושים במיטב מחלצותיהם. הנשים מאופרות, עדויות תכשיטים, ורגליהן העטופות בגרבי ניילון חדשים נתונות בנעליים גבוהות עקב. המתחרים ומרבית המבוגרים לבושים בבגדים המסורתיים: דֵל צבעוני, גוטאס (Gutas) – מגפיים מעוטרים שקצותיהם מתעקלות כלפי מעלה, וכובע מעוגל, שנחבש עוד טרם ימי הזוהר של ג'ינגיס חאן ונקרא לכן "כובע הלוחמים".

מרבית התיירים מגיעים לנאדאם הגדול מכולם, הנחגג בבירה אולן באטאר, אלא שרון מיודענו טוען שהוא נגוע בתיירות ומשום כך, מעדיף לשלוח את מטייליו למקומות מרוחקים ושקטים יותר. כל פסטיבל כזה נפתח באירוע חגיגי באצטדיון העיר. מכובדי העיר נושאים נאומים המשעממים גם את מאזיניהם המונגולים, מניפים את דגל מונגוליה, ואחריהם מתחיל מופע מוסיקלי מרהיב של נגנים, זמרים, רקדנים ומתחרים. המופיעים לובשים תלבושות ססגוניות מסורתיות, כשכול שבט מתייחד בבגדיו הוא.

 לישראלים ואירופאים, המחוברים דרך קבע לאינטרנט ומקיימים קשרים חברתיים וירטואליים, קשה להבין את חייו המסוגרים של רועה מונגולי או קזחי ואת תשוקתו לפגוש עמיתים משבטים שונים, ללבוש את בגדיו היפים ולהתנתק ליומיים שלושה מן הדאגה האינסופית למחייה השוטפת. מכיוון שבחודשי החורף נגזר עליהם בידוד רב, הם צמאים לצאת להתחכך, להתחרות ולשתות. אי בים השגרה. בשלושת ימי הפסטיבל יאגור הרועה המונגולי מספיק חוויות שיזינו אותו בשגרת יומו הקשה.

שלושה שבועות סיירתי ברחבי מונגוליה. טיפסתי למרגלות הקרחונים שבמערב וגלשתי אל האגמים. חציתי את הדיונות ואת רכסי הגרניט בקרתי במקדשים וצפיתי בעופות דורסים. כאשר שאל אותי רון, ישראלי החי במונגוליה ומתפעל חברת טיולים, מהו ייחודו של הטיול? השבתי ללא היסוס: המונגולים.

הטיול במונגוליה מורכב מעשרות מפגשים קטנים עם נהג המניע רכב רוסי ישן בעזרת מנואלה, מקזחי המאלף בזים, מעולה רגל המבקש למצוא בגל האבן מזור למכאוביו ומגבר גדל גוף המניף באחת את היורטה שלו.

כך למשל, זכור לי במיוחד ערב אחד במחנה הגרים שליד העיר העתיקה חרוחין. בגר המרכזי, המשמשת כחדר אכילה, סביב האח הבוערת, האזנתי לקונצרט, אם אפשר לקרוא כך לחבורה של כפריים שהפליאו בנגינתם והבנתי שוב שטיול הוא הרבה יותר מסך כול מרכיביו. שמונגוליה איננה רק כול סוסים, ערבות ונזירים, אלא משהו מעבר. משהו שנוצר ממפגשם של כול אלו.

בכמה מן הלילות הקמנו אוהלינו, בלילות אחרים ישנו במאהלי קמפינג המיועדים לתיירים בהם אפשר לשבת לאכול סביב שולחן ולהשתמש בשירותים מערביים. אולם החוויות העזות ביותר שמורות דווקא ללינות בגרים של הכפריים. להתבונן בשמיים המאפירים, לחוש את הקור מתחיל לחדור לעצמות, לסלק את הכלבים המכוערים החורצים שן מול כל זר, להתבונן בנשים החולבות את הסוסות ולהתבונן בצללים המשנים את מקומם, טרם שירד הלילה. אחרי רגע קט וקר, אין כמו להיכנס אל חלל גר, המוקף בפרצופים מחייכים, להטעים אותם מהספגטי שהכנתי ולראותם מסווים את הגועל שבפיהם. לשקוע לתוך שינה סביב המדורה ולהשכים לקול נהימות היאקים ושעטות רגלי הסוסים. אלו מתערבבים בפעיות הצאן, בצעקות רועיהם הילדים ובצווחות העורבים שפושטים על ערימת הזבל. התנועה העצלה של מונגוליה באה לשיא ביטוייה בפעלתנות דוממת של נשים אופות וילדות מקוששות זרדים. לכלבים רעי מראה שחרצו בעצלות את לשונם מול הזרים, לחליבה השקטה של הסוסות מדי שעתיים ולצללים  המתארכים מרגע לרגע.

יותר מכול אני זוכר מאהל של רועים קזחים שדמה בעיני לפנטזיה מונגולית: עמק ירוק, שלאורכו נמתחים צללים של עצי צפצפה המשנים את מקומם במהירות וביניהם רועים סוסים בשלל צבעים וכתמים. לא הרחק משם נראה גמל כפול דבשת, כשהוא נע עמוס לעייפה בזרדים, קשור לחבל מתוח שהחזיק פרש שנע באיטיות על סוסו. כלבים רזים ייללו אל הירח שהחל לעלות, איכרה הובילה שתי פרות. כולם חצו יחדיו את הנחל הצלול למרגלות הרכס המושלג ודומה שלא שתו את לבם לגודלו של הרגע.