מומבאי
כתב: גילי חסקין
לספרו של גילי: שבוי בקסמה
ב-26 בנובמבר 2008 חוותה מומביי, העיר הגדולה ביותר בהודו, מתקפת טרור חסרת תקדים. טרוריסטים מוסלמים, ממוצא פקיסטני, תקפו תשעה יעדים בעיר, ביניהם מלונות הפאר אוברוי וטאג' מאהל וכן את בית חב"ד.
העשן הווירטואלי עדיין מיתמר מעל בתיה של מומבאי, אך העיר חזרה לשגרה. מהר מדי לדעת רבים. הרחובות הסואנים, צופרי האוויר, הרעש. עיר שהיא אחד מסמליה של הודו ויחד עם זאת רחוקה להפליא מהתדמית האקזוטית, השלווה והמפתה שלה. זוהי עיר דינאמית, סואנת, עם גורדי שחקים, פקקי תנועה, בתי קולנוע, בתי חרושת ונמל התעופה הגדול ביותר בתת-יבשת.
אני זוכר את עצמי מבולבל מעט. יש משהו סוריאליסטי בחזות של מומבאי. לא כל כך הודי. במומביי נראים שרידיו של נוף עיר ויקטוריאני, המזכיר עיירת תעשייה בריטית משגשגת, במאה ה-19, יותר מאשר ממשהו שמצפים למצוא על שפת הים הערבי. בומביי איננה מציע למטייל שלווה, אקזוטיקה או חוויה רוחנית כלשהי, יחד עם זאת, ביקור במומביי, הוא חלק בלת נפרד מטיול בהודו.
שכונות העוני, הדראווי, שנראות לראשונה כאשר המטוס נוחת ולאחר מכן נמתחות לאורך קילומטרים רבים משדה-התעופה אל העיר, אינן מראה שהתייר המערבי רגיל אליו. ואם בכלל הגיע בתקופת גשמי המונסון, כאשר העיר מוצפת בגובה של 50-30 ס"מ במשך ימים שלמים, הרי שנכונה לו חוויית הודו מרוכזת. אולי מרוכזת מדי. מומבאי בהחלט לא קלה לעיכול , בעיקר עבור מי שזוהי היכרותו הראשונה עם הודו, אולם מי שיישאר מספיק זמן עשוי להתרגל אליה ואף להתחיל לאהוב אותה.
מומבאי, לשעבר בומביי, היא בירת מדינת מאהאראשטרה שבמערב הודו. נכון לעתה, שנת 2008, העיר מונה כ-13 מיליון תושבים, והיא הגדולה ביותר בהודו ואחת הגדולות בעולם. אוכלוסיית המטרופולין כולו מונה כ-20 מיליון, בצפיפות של כ-22 אלף נפש לקמ"ר. היא מרכז העצבים של הודו, בירתה הכלכלית של המדינה, מרכז תעשיית ההיי טק ההודית, מוקד של תעשייה, פעילות פיננסית ומסחר. רבים מתאגידי הענק ההודים, קבעו את מטה החברה בעיר מומבאי. מכיוון שהודו מתמודדת עם סין, על תואר המדינה המובילה באסיה ומומבאי נחשבת כבירתה הכלכלית של הודו, משכה אליה העיר, סניפי בנקים זרים רבים.
צילום: גילי חסקין
מומבאי, אי המחובר ליבשה המרכזית באמצעות גשרים, היא מרכז כל התעשיות, החל מטקסטיל ועד פטרוכימיה, וממנה מתנהל מחצית מכלל סחר החוץ של הודו. עם זאת, בעוד היא שואפת להפוך לסינגפור מספר שתיים, היא מהווה מוקד לכפריים העניים מרחבי המדינה. הם מרימים את גבם הכפוף מעל שדות האורז, החיטה והפשתן שלהם, רואים את המשאיות העמוסות בכול טוב, הנוהרות אל העיר וחולמים על העתיד הטוב שיימצאו ברחובותיה. הם זונחים את שדותיהם, המצליחים למלא ביבול את בטנם, נוטשים את בקתתם הדלה ויוצאים אל הכרך בעקבות החלומות. רובם יימצאו את עצמם בשכונות פחונים, בעוני מנוון ומדכא. בניהם יתפרנסו ממלאכות בתנאי עבדות ובשכר רעב ובנותיהן יתדרדרו חלילה לזנות. המהגרים החדשים הללו הם אלו שמעצבים שוב ושוב את דמותה מחדש של העיר, ושומרים על דמותה כיצור כלאיים שרגל אחת שלו כבר בשוק העולמי ורגל שנייה עדיין תקועה בתת היבשת הכפרית.
צילום: גילי חסקין
ב-1995 החליטה הממשלה המקומית לשנות את שם העיר ל"מומבאי", כחלק מחזרה לשורשים הפרה קולוניאליים. "מומבאי" הוא אחד מכינוייה של האלה קאלי, אם כי רוב המקומיים עדיין קוראים לה "בומביי". כפי שפעם הסביר לי סוחר תבלינים ערבי שפגשתיו ברכבת, בדרכנו ל"בומביי", והוסיף בחיוך: The one in India, not in Italy…"
מומבאי ממוקמת על מספר איים מיושבים, סמוך לחוף המערבי של הודו ומחוברת ליבשה באמצעות גשרים. לא תמיד היא היתה גדולה כל כך, מאיימת כל כך, מרתיעה כל כך. עד המאה ה-,16 היו האיים עליהם שוכנת העיר, מאוכלסים על ידי דייגים ועברו מיד ליד. במקום שלטו בזה אחר זה, שליטים מקומיים, ובסוף המאה ה-15 מגיעים לכאן הפורטוגלים, בחפשם אחר אוצרות המזרח.
כאשר נישאה הנסיכה קתרינה מפורטוגל, למלך הבריטי צ'ארלס השני, היא העניקה לו את המקום כחלק מהנדוניה. צ'ארלס השני מסר את המקום ל'חברת הודו המזרחית' הבריטית שניצלה את המעגן הטבעי ובנתה בו, בשנות ה-20 של המאה ה-18, נמל מסחרי. הנמל הביא לפיתוח מסחרי ולהתפתחות עירונית והפך לשער הכניסה להודו ולמרכז היבוא והיצוא של החברה. מהר מאד נהרו לכאן אנשים רבים, בחפשם אחר פרנסה. הצורך בשטחי מסחר, מגורים ואחסון, הוביל את הבריטים למילוי התעלות הטבעיות שהפרידו בין שבעת האיים עליהם שוכנת היום העיר. אט אט הפכו האיים הנפרדים, לשטח אורבאני רצוף.
צילום: יובל נעמן
השם מומבאי מעלה בדרך כלל אסוציאציות של אוטובוסים אדומים כפולי קומה, תאי טלפון ציבוריים בסגנון בריטי, קריקט על מדשאות המיידנס (maidans) בסופי שבוע,מוניות בצבע שחור צהוב (הגרסה הודית ל'פיאט'), נחילי רוכלים וכפרי דייגים, בתוך העיר ממש. מעבר להיותה של מומבאי לב ליבה התעשייתי והתרבותי של הודו, היא מספקת את אותה מתקפה מרוכזת על חושיו של המטייל, כפי שרק הודו יודעת לספק.
יש בה מראות מופלאים כמו הגבעות הצופות אל הים, מבנים שנבנו בעידן שהודו היתה היהלום שבכתר הבריטי; גנים ציבוריים מעוצבים להפליא, מקדש ג'ייניסטי מצועצע, מסגדים, טיילת מרהיבה, שווקים תוססים, מסעדות בכול הרמות, בתי כנסת. יש בה מוזיאונים, ארכיטקטורה מכל תקופה, שווקים ססגוניים, אתרים היסטוריים, מקדשים וכמובן חגיגה של טעמים משובחים. זו עיר שמאופיינת בניגודים בלתי נתפסים, מצמררים בדרך כלל, מקוממים לפרקים: עוני מחריד מול עושר מסחרר, מגדלי שתיקה פרסיים מול סימפוניה של צופרי אוויר, בתי תפילה אפופי קדושה מול משרדי בנקים, מכוניות פאר לצד ריקשות אופניים, 'מקדונלדס' מול דוכנים לממכר צ`פאטי.
צילום: יובל נעמן
מומביי עומדת בראש התהליך של פריחת המעמד הבינוני בהודו. אבל זוהי גם עיר של חסרי בית, מובטלים ומבקשי עתיד טוב יותר, הזורמים אליה בקצב של אלפי אנשים ליום. רבים מהם ישנים על המדרכות, גם אם לחלקם משרה ציבורית. מומבאיי מתחרה בהצלחה בכלכתה, על מראות העוני המחפירים ביותר. יש בה זוהמה אדירה וריכוז הופך קרביים של קבצנים. הצפיפות הצמיחה עיר של מבני קרטון ויריעות יוטה, כאשר שליש מתושבי העיר גרים בהם, בסמוך למבנים המודרניים מבטון ומזכוכית, ומשלמים דמי חסות גבוהים כדי שלא יסולקו. גם הקבצנים נאלצים להעביר את שלל יומם לברוני פשע החיים על גבם. חלק מן הנכים המציבים לראווה את זוועותיהם, הגיעו למראה המצמרר שלהם לאחר טיפול של ארגון פשע כזה או אחר. תמיד טענתי שחלק מה"שאנטי" ההודי הינו פנטזיה מערבית, שהרוחניות המפורסמת היא לעתים קרובות רק פנטזיה מערבית. מומבאיי אינה מאפשרת גם את אלו.
זוהי ככל הנראה העיר בה מתבטאים יותר מכל, הניגודים הקיצוניים של הודו: משכנות פאר ועושר לצד עוני ודלות מחפירים, יהלומנים ברולס רויס מול דיירי פחונים. יש הרואים בה חלון לעתידה של הגדולה בדמוקרטיות ומשום כך גם עיר של תקווה. יש הרואים בה עיר של ייאוש. שהרי כל אחד מוצא בהודו את מה שהוא מביא עמו. את החוויה הרוחנית מול שיא הגשמיות, את האיפוק מול האלימות.
מומבאי היא גם רובע האורות האדומים על כלוביו הידועים לשמצה, שכונות הפחונים הגדולות ביותר באסיה, פוליטיקה עדתית ואנשי מאפיה רבי עוצמה. כל אלו מתמודדים על עיצוב נשמתה של מומבאי. זוהי הודו במיטבה. הודו ב"מיירעה". לא לחינם משמשת מומבאי רקע לספר הטוב ביותר שנכתב, לטעמי על הודו, הלוא הוא ספרו של רוהינטון מיסטרי, שמצליח להוביל את המטייל בנתיבי החמלה והרוע, וזכה לשם הקולע כל כך "איזון עדין".
מומבאי היא גם בירתו של הספורט ההודי, מכדורגל ועד קריקט ומהווה מרכז של תעשיית הבידור ובפרט הקולנוע בהודו. מדי יום מייצרים כאן שני סרטים באורך מלא, שהעניקו לעיר את הכינוי "בוליווד". שלטי ענק מפרסמים את הסרטים החדשים ומהם צועקות תמונותיהם של כוכבי הקלנוע, גיבורי התרבות. בבומביי יש מאות בתי-קולנוע, וכדי להשתלב בשיגעון אפשר לקנות את אחד הירחונים, כמו "סטאר אנד סטייל" וללמוד על אורחותיהם של השחקנים. שליטה בחומר תזכה את התייר בנקודות של זכות אצל בן שיחו ההודי.
ההודים קשיי היום אינם פנויים לדרמות קולנועיות מתוחכמות. אפילו הסרטים שעוסקים בחיים ההודים, כמו "סאלאם בומביי" ו"חתונת המונסון", יועדו בעיקר לצופים מערביים. ההודי רוצה שהצבעים יהיו חדים וברורים. הטוב הוא לעולם גם יפה, גם צודק ולרוב גם מצליח ובסופו של יום חוזר לביתו חבוק באשתו היפהפייה, כשכיסיו גדושי ממון. הדרך רצופה סבל ורגשות מתפרצים. כפי שהעיר מישהו בחיוך: "אל תגיד ראית, עד שלא בכית"…
צילום: גילי חסקין
יש במומביי מסעדות פאר, במחירים אירופאים כמעט, בהם נראים גברים מחוייטים ומעונבים ונשים בסארי מעוצב אוכלים חסילונים באצבעות יד ימין, מסעדות צנועות וגם דוכני רחוב. ביקרנו בבומבי את נאג'י, בעלה של לולו, אמו של מנצור, מראשוני המדריכים בהודו. נאג'י הוביל אותנו למסעדה כזאת. אני זוכר את עצמי מתקשה לעכל את הניגודים בין החזות ההדורה של הסועדים והפאר של המסעדה מחד, לבין האצבעות הטובלות ברוטב מאידך. נימוס הוא מן הסתם עניין של גיאוגרפיה. יש במומבאיי תופעות ייחודיות כמעט לה, כמו למשל הדאבה-ואללה – מחלקי ארוחות הצהריים. מדי בוקר, כמעט 3000 דאבה-ואללה פוקדים את בתיהם של העובדים ואוספים ארוחות המבושלות במטבח ומוכנסות למיכל אלומיניום גלילי. כל אחד מהם נושא שלושים או אפילו ארבעים ארוחות כאלה על מוט ארוך. הם מביאים אותן במהירות מסחררת אותן אל תחנת הרכבת הסמוכה, משם הן מוסעות אל תוך העיר ומחולקות על פי קוד שידוע רק להם. למעלה מ-100 אלף ארוחות כאלו מחולקות מדי יום.
צילום: גילי חסקין
האזור שוקק החיים ביותר הוא קולאבה (Colaba), הנמצא בצי האי, בחלק הדרומי ביותר של העיר, ומשמש גם כמרכזם של התרמילאים. קולאבה קואוזויי הוא רחוב החנויות הסואן של העיר ועובר לאורך חלק ניכר מקוו החוף. כדאי להשכים עם שחר וללכת לרציף סאסון (Sassoon dock), שרוחש בפעילות אנושית צפופה. דייגי הקוֹלי הלבושים בבגדים צבעוניים פורקים שלל דגה מסירותיהם וממיינים אותו על הרציף. הדגים המיובשים בשמש נקראים "בומביל" והם מוגשים במסעדות הרבות, כשהם מטוגנים בשמן עמוק.
השער להודו
סמלה של בומביי הוא "שער הודו" (The gate of India), שהנציח את ביקורו של "הנסיך מוויילס", הלוא הוא ג'ורג' החמישי. השער נבנה מאדמת בזלת צהבהבה והושפע מהסגנונות הבנייה המוסלמיים שהתפתחו במדינת גוז'אראט במאה ה-16. היה זה הביקור הראשון של מלך אנגליה על אדמת הודו. זהו השער להודו, תרתי משמע. שער שידע דרמות רבות. במשך עשרות שנים ויותר, לפחות מהמרד ההודי ואילך (1856), כשהודו עברה משליטתה של 'חברת הודו המזרחית', לשליטת המלכה ויקטוריה. מהרגע שהוד מעלתה, אישה גוצה בת 39, קיבלה לשליטתה 300 מיליון בני אדם, עברו בשער הזה מאות ואלפי פקידים בריטיים. הבולטים שבהם, בני המעמד הבינוני-גבוה (העשירים ביותר נשארו בבית), סיימו הכשרה אדמיניסטרטיבית בת מספר שנים ולמרות שהיו בראשית שנות העשרים שלהם, עמדו לקבל אחריות לחייהם של מיליוני בני אדם. הם הגיעו לכאן כשהם חולמים לא רק על עבודה מרתקת, אלא גם על מסעות צייד בעקבות טיגריסים, על אבני אודם שאולי ישלשלו לכיסיהם ועל פיתויי הנשים ההודיות. הם יצאו מכאן כעבור כמה עשרות שנים, מקומטים יותר, כסופי שיער, כשבגופם שריטות של חיות בר ועקבותיהם של מחלות טרופיות. הם שבו לבריטניה, מתקשים להסתגל לשינויים שעברו בה ובהם. ב-1947 יצא מכאן הגדוד הבריטי האחרון, כשהוא נפרד מהודו בטקס רב רושם.
צילום: יובל נעמן
השער הפך לסמל פופולארי של העיר ולמקום מפגש של תיירים ומקומיים. בעקבותיהם נוהרים לכאן מוכרי בלונים, שתדלנים, מתווכים וסרסורים למיניהם, צלמים ורוכלים המעניקים למקום צביון של בזאר מזרחי. בסתירה עצומה לכל אלו ניצב מאחור מלון טאג' מהל במלוא הדרו, מלון שהוא מוסד בפני עצמו ויעד לביקור.
את המלון בנה בשנת 1903 התעשיין הזורואסטי ג'יי אן טאטה. המסורת המקומית מספרת שנאסרה עליו הכניסה לאחת מבתי המלון האירופאים בעיר, הטענה שהוא "יליד" והעלבון הוביל אותו לבניית המלון המרשים ביותר של אז. זהו מלון יפהפה שגרם המדרגות המרשים שבו שווה ביקור. בלובי של המון, ועוד יותר מכך, במועדון היאכטות המלכותי של מומביי, הנמצא בסמוך, דומה שמחוגי הזמן עצרו מלכת בראשית המאה העשרים ואנו עדיין בימיו הגדולים של הראג'.
המלון זכה שוב לפרסום עולמי בנסיבות שמנהליו היו מן הסתם מוותרים עליו. לא לחינם פרצו הטרוריסטים דווקא למלון זה, שאין כמותו לסמל את העיר ואלי גם את פניה הקוסמופוליטיים של הודו, הזרים כל כך לרוח הרעה של המפגעים.
צילום: גילי חסקין
מהשער להודו יוצאות ספינות אל המקדשים החצובים בסלע שבאי אלפאנטה (Elephanta), תשעה ק"מ צפונית-מזרחית לכאן. במקום מערה ובה תבליטים גדולים המנציחים את עלילותיו של האל שיווה, בעל שלושת הראשים. מדריכם מקומיים מציעים את שירותיהם הטובים והפחות טובים ופולטים במהירות מסחררת בלל של עובדות ופרטים. הנה שיווה במחולו הבורא את העולם, כאן הוא נישא לפרווטי, כאן הוא הורג את השד ועוד. זהו מקום טוב לנוח, להתבונן בעיניו העצומות של פסלו הענק ולהירגע מעט מכול ההמולה שמסביב.
צילום: גילי חסקין
מארין דרייב
הטיילת, שמתחילה בנקודה הזאת, שוקקת לפנות ערב תושבים ותיירים. כדאי לשבת על כרכרת סוסים ולרדת לאורך מארין דרייב (Marine Drive). זהו רחוב שנבנה על אדמות שיובשו ממפרץ בק, לאורך הים הערבי. זהו רחוב רחב שלאורכו נבנו בנינים בסגנון 'אר דקו', שקיבל תוספת הודית מצועצעת. לאורך הרחוב שורה של גימקהאנים (Gimkhanas), בהם נוהגים ההינדים לערוך חתונות. זוהי טיילת רבת הוד. אפשר לצפות במחזה מכסא הכרכרה ולחוש לרגע את מה שחשו הפקידים הבריטים שהתבוננו מלמעלה על הילידים. חסר רק – "Sundown", הוויסקי המלווה את השקיעה. אפשר להגיע מכאן עד לחוף צ'ופאטי (Chowpatty Beach), שם יושבים בדרך כלל לחשנים ויידעונים. יש כאן קוראים בכף היד, להטוטנים, קוסמים ואקרובטים, ולא מעט מנקי אוזניים או מעסים, המציעים את שירותיהם לעיסוי הגוף ובעיקר לעיסוי הראש תמורת כמה רופיות בודדות. מאליש-וואלה malish) wallah) – מעסה ראש – הינו מקצוע מכובד במומביי, שכמו מקצועות אחרים, עובר בירושה מאב לבן.
זהו מקום המנקז אליו זוגות אוהבים, נואמים פוליטיים ובני המעמד הבינוני שבאו כדי לשאוף אוויר ולשאוף מעט בריזה מן הים. כמעט כולם באים לכאן כדי לאכול את הבהלפורי (Bhelapuri) – חטיף מאטריות פריכות, אורז, עדשים, מיץ לימון ובצל קצוץ. זהו לא מקום להתרחץ או להשתזף. הזוהמה אינה מותירה מקום לטעות. זוהי בעיקר חוויה לילית. צ'ופאטי הוא מקום נהדר לצפות בחגיגות פסטיבל גאנש צ'אטורתי, באוגוסט/ספטמבר כל שנה, שבשיאו מטביעים פסלים גדולים של האל בעל ראש הפיל, בתוך מי הים הקודרים.
מרכז העיר
מזרקת פלורה (Flora Fountain), מזרקה אהודה על המקומיים, אם כי לטעמי חסרת כל חן, ניצבת בלבה המסחרי של העיר. לצד המזרקה מטופח גם לזכרם של המתים למען עצמאותה של מדינת מהרשטרה. מכאן נגזר שמו החדש של האזור, "הוטאטמה צ'וק" (Huatama Chwk), היינו, הנופלים על מזבח ארצם. בהקשר זה אפשר לציין שמהרשטרה הינה אחת המדינות הקיצונית והלאומניות ביותר בהודו. ממנה יצא רוצחו של גנדהי והיא אחד ממוקדי צמיחתה של מפלגת BJP, שמסריה גזעניים ולעיתים אלימים. מכאן, כך אני חושש, תשוב לנשב הרוח הלאומנית הרעה, שראשיתה הסתה המשכה רציחות וסופה מי ישורנו.
צילום: יובל נעמן
ככר הורנימן (horniman) אחראית במידה רבה לאסוציאציות הבריטיות שמומבאי מעוררת. הכיכר, שתוכננה בשנות ה-60 של המאה ה-19, ביטאה את הניסיון הבריטי להכניס מעט סדר, "תרבות" בלשונם, בבלגן של העיר המזרחית, שהתפתחה סביב מבצר ג'ורג', שכונתה בפיהם, בפשטות ה"פורט" (Fort). כאן נמצאים כמה מהמבנים העתיקים של בומביי, כמו, בית המכס הישן, בית העירייה ושרידי המבצר.
ממזרח, משקיף על הכיכר, בית העירייה בסגנון הנאו-קלאסי. בתוכו הספרייה המרכזית של מומבאי וספריית העמותה האסייתית של בומביי. בסמוך נמצא המבנה המרשים של קתדרלת תומאס הקדוש, שהוא העתיק ביותר שקיים כיום בעיר. בניית הקתדרלה החלה בשנת 1672 והושלמה ב-1718. מבין לוחות הזיכרון המוצבים בכנסיה צדה את עיני זו המקודשת להנרי רוברטסון באואר, לויטנט בצי המלכותי , שקיפד את חייו במסעו חזרה מהקוטב הדרומי, לצדו של סקוט.
תחנת הרכבת VT
בסמוך למזרקה נמצאת תחנת הרכבת ויקטוריה, שהיא הדוגמה היפה ביותר לארכיטקטורה גותית-ויקטוריאנית בהודו. התחנה דומה ממבט ראשון לארמון רב רושם, או אפילו לקתדרלה מרובת עיטורים ותוכננה על ידי האדריכל פרדריק סטיבנס, כבנין המשרדים הראשי של "חברת הרכבות של חצי האי ההודי הגדול". בין העמודים, התומכות, הכיפות, הצריחים, המגדלים והויטראז'ים, ניתן לראות גילופים של טווסים, קופים ואריות. בשנת 1998 שונה שם התחנה ל"צ'הארטראפאטי שיבאג'י" (Chaharapati Shivaji), אך הכול היא עדיין ידועה בפי כולם כ-וי.טי, ועוברים בה למעלה מחצי מיליון נוסעים ביום.
צילום: גילי חסקין
ב-1887 נחנכה תחנת הרכבת הענקית, ממנה הזדחלו נחשי הקיטור העצלים לרחבי המדינה כולה. התחנה הזאת הינה קליידוסקופ עצום של פרצופים: נערה יפהפייה שזה עלתה מהרחצה ופרח רענן תחוב בשערה, סהאדו סגפן שלבושו מרופט והוא מקשקש בדלי האלומיניום הזעיר שבידו; גבר אמיד המהדס לצד אשתו העטופה בסארי יקר, זקן סיקי בעל זקן עבות וטורבן מרשים, נזיר בודהיסטי יחפן העושה את דרכו לאתר עלייה לרגל, רוכל המציע צ'אי בחלב. זהו מקום נהדר לשבת ולהתבונן, לראות את נחשול האדם הזה, על צבעיו ופרצופיו.
השווקים
שוק קרופורד (Crawford Market; שנקרא גם Phule Market) המקורה והססגוני, שמצפון לתחנת הרכבת ויקטוריה, אטרקטיבי במיוחד בשעות הבוקר, כאשר הוא הומה אדם. השוק הוקם ב-1867 ויש הטוענים כי הוא המעוז האחרון של בומביי הבריטית. תחת גג אחד מצטופפים להם דוכנים של פירות, ירקות, פרחים, בשר ודגים. שוק מעניין וצבעוני. גם הוא אטרקטיבי במיוחד בשעות הבקר, כאשר הוא הומה אדם. לבניין השוק חזית בסגנון נורמנדי-גותי, המעוטרת בתגליפים שעשה לוקווד קיפלינג, אביו של רודיארד קיפלינג, והוא גם שעיצב את המזרקה שניצבת במרכז השוק, קבורה תחת ארגזי פרי ישנים. בשוק בעלי החיים שמאחור מוכרים חיות מחמד ממינים שונים, מכלבי תחש ועד תוכי מקאו. שוק הבשר מיועד לבעלי קיבה קשוחה במיוחד. אין עוד הרבה מקומות בהם יכול לגשת אל המבקר בעל דוכן או מתווך ולהציע לו לקנות ראש כבש מדמם.
צילום: גילי חסקין
חובבי השווקים, הצבעים, הריחות והמראות ההזויים יימצאו עניין רב בבזאר של קאלבאדווי (Kalbadevi), שמדרום לשוק קרופורד. זהו אזור עירוני צפוף עם סמטאות צרות, ונחשול אינסופי של אנשים החוסם את התנועה – ניגוד חריף לסדר, למרחב ולמודרניות (היחסיים) של דרום מומבאי.
מתברר שיש היגיון בשיגעון: בשווקי קאלבאדווי יש רחובות שלמים המוקדשים למוצר אחד מסוים, מתוך הנחה שאדם המחפש אביזרי אמבטיה יבוא דווקא לאזור שכבר ממילא קיימות בו מספר חנויות המתמחות באביזרי כאילו. כך לגם לגבי רהיטים ותכשיטים. ואולי יש בכך גם הד למסורת הקאסטות ההודית, שהן בעיקר גילדות אנדוגמיות, היינו, קבוצות של בעלי מקצוע, הנישאות רק בתוך הקבוצה. השווקים העיקריים הם זאברי בזאר (Zaveri Bazaar; תכשיטים), מאנגאלדאס מרקט (Mangaldas Market; בדים), דהאבו סטריט (Dhabu St; פריטי עור) וצ'ור בזאר (Chor Bazaar; שוק 'הגנבים' של מומבאי). בשוק זה אפשר למצוא הכול – החל מחלפי מכוניות ועד חרסינה ויקטוריאנית – הבדיחה המקובלת בקרב התרמילאים היא שמה שאתם קונים כאן, ממילא נגנב מתרמילאי אחר יום קודם לכן. במאטון סטריט (Mutton St), שבצ'ור בזאר, מתמחים בעתיקות מזויפות, ברפרודוקציות מתוחכמות ובשאר ירקות. המוכרים מוכנים להישבע לגבי עתיקותם של המוצגים. לא הייתי מהמר על כך. מדרום לשוק נמצא בית הספר לאמנות, J J School of Art, שבו נולד רודיארד קיפלינג בשנת 1865. אפשר וכדאי לעצור לביקור קצר בג'אמה מאסג'יד (Jama Masjid) ובמקדש מוּמבאדווי (Mumbadevi Temple), המוקדש לאלה של בני קולי, תושביו המקוריים של האי ובעיקר מומלץ "ללכת לאיבוד בשווקים", לאן שיובילו הרגליים, העיניים וחוש הריח.
צילום: יובל נעמן
הזיכרון הפרטי שלי מהסמטאות הללו אינו מלבב בלשון המעטה. אינני מצליח להתנתק מהמראה: אשה שעונה על קיר, גבר שוכב בניצב לה, כשראשו על ירכיה, ללא תנועה, ועיניו עצומות. היא מעסה את רקותיו בעדינות. ריחו של שמן הקוקוס עדיין בנחירי. מבטה זגוגי, ללא הבעה. אני מתבונן בה קפוא. עוד כמה דקות של עיסוי עצל, עד שלפתע השמיע האיש גניחה שאי אפשר לטעות במשמעה. האיש מת. באחת הפך מייצור חי לגוויה שנשמתה ניטלה ממנה. האישה והילדים שמסביבה לא מיררו בבכי, לא קוננו ולא צעקו. אלא הביטו זה בזה במבט אדיש כמעט של השלמה….
המוזיאון הארכיאולוגי
מוזיאון "פרינס אוף וויילס" (Prince of Whiles) , מבנה גותי מרשים העומד בלב גנים, הוא אחד מטובי המוזיאונים של הודו. המוזיאון הארכיאולוגי המצוין מחזיר אותנו אחורה, לימים של פעם, הרבה לפני שהגיעו לכאן הבריטים שהצמיחו את המפלצת העירונית הזאת. כאן אפשר לעקוב אחרי שרידים מתרבויות עמק האינדוס של האלף השלישי לפני הספירה, פסלים יוונים שהביאו חייליו של אלכסנדר מוקדון שהקימו מדינה הלניסטית בפאתי הודו והשפיעו על התפתחות הפיסול שלה ופסלים מרשימים שהובאו מהאי אלפנטה. הכישרון ההודית לעידון ולאסתטיקה שכל כך שונה מהזוהמה ומהתוהו שבחוץ.
גבעת מאלאבר
בכף הצפוני של בק ביי (Back Bay) נמצאת שכונת המגורים היקרה מאלאבאר היל (Malabar Hill), שנהנית ממשבי רוח קרירים ומנופי מפרץ יפים. הבונגלוס הקולוניאליים שצצו על צלע הגבעה במאה ה-18 התחלפו כיום בבנייני הדירות שבנו המתעשרים החדשים של מומבאי. הגנים התלויים (Hanging Gardens; שנקראים גם Pherozeshah Mehta Gardens), שבראש הגבעה, נחשבים לפינת חמד שליווה. נופים נהדרים של העיר נשקפים מפארק קאמאלה נהרו (Kamala Nehru Park) הסמוך.
מגדלי השתיקה: לכאן מביאים הזורואסטרים, בני הדת הפרסית העתקיה את מתיהם. הם נמלטו מאיראן על רקע רדיפות דתיות כבר במאה ה-8 והתבססו בהודו במאות ה-17 וה-18, לצדם של הבריטים. הם מאמינים שהאש קדושה, כמוה האדמה ולכן נמנעים מלקבור את מתיהם או לשרוף אותם, אלא מניחים אותם על המגדלים, מאכל לעופות השמים. אלו לעתים נוחתים על מאגרי המים…..
צילום: גילי חסקין
מקום ש"אסור" לוותר עליו הוא מאני בהאבאן (Mani Bhavan), מבנה בו התגורר אביה של הודו, מהאטמה גנדהי, במהלך ביקוריו בבומביי בשנים 1917-1934. רבים מהאירועים שהובילו לעצמאותה של הודו התחילו כאן.
קבר חאג'י עלי
אחת האטרקציות הפחות ידועות של העיר הינה מסגד חאג'י עלי הנמצא בדרך לנמל התעופה. בקצהו של שביל ארוך, הנכנס לתוך מפרצון של הים הערבי, ניצב המסגד המסויד בלבן ובתוכו קברו של הקדוש המוסלמי חאג'י עלי. על פי האמונה, היה זה איש עסקים מקומי עשיר, שעלה לרגל למכה ובעקבות רשמי הביקור החליט לזנוח את הנאות העולם הגשמי ובחר במדיטציה על צוק סמוך. השטח שעליו ניצב המסגד הופך לאי בעת הגאות, אך אפשר להגיע אליו בשעות השפל, בשביל מוגבה. לאורך השביל מצטופפים קבצנים ועולי רגל, הסובלים מכול מום שאפשר להעלות על הדעת.. פרצופים כמו אלו שראיתי שם, לא ראיתי מימי.
התחנה הבאה בבואי מנמל התעופה היתה המכבסה הציבורית (dhobi ghat) הנמצאת במהאלאקאשמי (Mahalaxmi) ונחשבת לגדולה בעולם. במקום רשת של תעלות פתוחות שמעליהן כפופים חמשת אלפים גברים החובטים בחוזקה בגדים מלוכלכים. אפשר לצפות מהגשר החוצה את הרכבת, או לרדת אל בין הכובסים, להתבונן בפרצופים, לשאוף את ריחות הסבון ולהסתכן ברסס המרטיב את הפנים. פעם עקבתי אחרי דהובי (כובס) כזה., שעשה את דרכו מבית ההארחה בו התאכסנתי. הוא הגיע למכבסה, כמו רבים מחבריו, כולם ערמו את הבגדים שהביאו לערימה ענקית של בדים. אחר כך מיינו את החבילה למגבות, ג'ינסים, תחתונים, מלבושים סינטטיים ועוד. כל כובס התמחה בפריטי הלבוש שלו ולבסוף, התממש לנגד עיני הנס ההודי. כל לקוח קיבל חזרה בדיוק את הבגדים שלו. לעתים עם כפתור חסר או רוכסן קרוע, אך כל בגד מצא את דרכו חזרה לבעליו. להודו פתרונים.
יהודי בומביי
ביקור בבומבייי לא יהי שלם ללא התייחסות לקהילה היהודית. היא מורכבת מאד. באחד מימי שישי ביקרנו בבית הכנסת של הבגדדיים, כך מכונים אותם יהודי עיראק שהגיעו הנה בימים היפים של הראג', כששירתו במנגנון הבריטי או עשו חייל בעסקיהם הפרטיים. דרכם הגעתי לקהליה שונה לחלוטין, "בנה ישראל" כפי שהם קוראים לעצמם. להבדיל מהבגדדיים, הם נראים כהודים לכל דבר. דוברי הינדי, נשותיהם לבושות סארי ומצחם מעוטר בטילאק, העין השלישית. שכניהם מכנים אותם "כת עוצרי השמן והם נראים במבט ראשון כעוד אבן בתשבץ הקסמים ההודי. כרמל, יהודיה אמריקאית, מומחית לאומנות הודית שפגשנו במוזיאון, הפגישה אותי עם כמה מבני הקהילה, שנראו קרובים יותר להודים שמסביבם מאשר לכל יהודי שפגשתי.
צילום: גילי חסקין
Falk Man Street. שעת לילה, אנו יוצאים בכרכרות רתומות לסוסים לאזור הזונות של העיר. נדמה לי שרובע החלונות האדומים של אמסטרדם נראה כמסיבת ארבע אחר הצהרים של "ארגון אמהות עובדות" לעומת זה של בומבי. עשרות נערות מפורכסות, מאופרות בכבדות ועטורות עדיים, זועקות בקולי קולות ומזמינות אותנו ליהנות מחסדיהן. אין שום דבר מיני באווירת המקום, רק סוריאליסטי, צבעוני, עולץ ועצוב.
נרימה פוינט (Narim Point): אזור גורדי השחקים של מומבאי. מקום בו שכר דירה קטנה מרקיע ל-5000 דולר לחודש ואי אפשר שלא להיזכר בשכונות הפחונים הסמוכות ולתהות איך ניתן לחיות בין הקטבים הללו. אנו משם פוסעים לאורך מדרכה שלאורכה נמים רבים את שנתם; מיעוטם מכוסים בבד מרופט, אחרים בנייר עיתון. אנו מדלגים מעל הישנים, נזהרים של לפגוע חלילה, תוהים מה עובר במוחותיהם באותו רגע. אחד מהם, אינטליגנט מן הסתם, מכוסה בעיתון הכתוב באנגלית. ייצרי גבר עלי וגהרתי אליו לראות מה כתוב באותו עיתון. מעמוד השער צעקה כותרת שבישרה שאותו ערב ממש, מחתן אדם עשיר את בתו. האיש, מבכירי היהלומנים של הודו, עורך מסיבת כלולות ראוותניתו, בעלות של עשרה מליון דולר….
אני יליד הארץ מאוד אוהב את ההוי ההודי, את השירים ההודים את השחקנים ההודים, אני חושב שלהודו יש פוטנציאל אדיר להיות מעצמה, יש לה אויבים גדולים והם המוסלמים