מ'האצ"ל בישראל ללח"י"

מהר מאד השתלהבו היצרים בין הארגונים. בניגוד למה שהתרחש בפילוג הראשון של 1937, ברוב הסניפים נאבקו שני הצדדים על נאמנותו של כל מפקד ואיש שורה. לא נקבעו הסדרים מרכזיים של חלוקת הנשק, הציוד וקופות החיסכון. כל צד ניסה ליטול לעצמו בכל האמצעים שעמדו לרשותו. הדברים הגיעו לתגרות ידיים, לעונשי מכות, לחטיפות ולאיומים בנשק[1]. כך הפכה השנאה העזה לחבריהם לשעבר, לגורם נוסף בגיבושו של 'האצ"ל בישראל'. שנאה זו לא נבעה רק מחילוקי דעות אידיאולוגיים, ולא רק משום שהרוויזיוניסטים בכללותם הואשמו על ידי שטרן ואנשיו ב"התרפסות לפני השלטון הזר, גיוס לצבא הזר ושיתוף פעולה עם האינטליג'נס [הבולשת]"[2]. השנאה לאצ"ל נבעה גם לא רק בשל המאבק על המשאבים המועטים, אלא בעיקר שמימי הפילוג הראשונים שררה בקרב אנשי שטרן ההרגשה, כי חבריהם לשעבר משתמשים בקשריהם ההדוקים עם הבולשת הבריטית, למלחמה בהם[3].

שטרן ואנשיו טענו בפירוש כי אלמנטים באצ"ל הסגירו אותם לבריטים[4]. ואכן, בחודשי המפלות הבריטיות הקשות בראשית 1941, כאשר התהדק הקשר בין האצ"ל למודיעין (אינטיליג'נס) הבריטי, קיבלו ישראל פריצקר, דוד רזיאל, אריה פוסק וישה ארננקים (מאנשי האצ"ל), תעודות בולשת כלוחמים בגייס החמישי[5]. במסמכים שנמצאו מאחור יותר התברר כי ראש הצ"ח, ד"ר אריה אלטמן, מסר לפקיד הבולשת סקוט, רשימה ובה שמות אנשי "הארגון־הצבאי־הלאומי־בישראל" (שטרם נקרא לח"י)[6]. כנראה שגם פריצקר, שהיה ראש המש"י (מחלקת שירות ידיעות) בחיפה, מסר למודיעין הבריטי מידע על חברי לח"י, שהוביל למאסרם[7].

ארתור פ' ג'ילס (A.P. Jiles), מפקד ה-C.I.D.  (החל מ-1921), כתב במפורש שפריצקר סיפק מידע לבריטים[8]. סביר להניח שפריצקר עשה זאת משום שהניח ששיתוף פעולה זה עולה בקנה אחד עם מדיניות המפלגה[9]. היה זה אפוא 'סזון' פנימי, רדיפת אנשי  'האצ"ל בישראל' על ידי האצ"ל, תוך שיתוף פעולה עם השלטונות, שיתוף פעולה שלא נעשה לו פומבי בקובלנות ממשיכי דרכו הפוליטית של האצ"ל, שנים רבות במשך שנים רבות לאחר הרדיפות[10].

חברי הארגון החדש חשו עצמם מבודדים ונרדפים מכול עבר[11]. בפעולתה כנגד הארגון נעזרה המשטרה בציבור היהודי ובמוסדותיו. העובדה שאנשי שטרן ניסו לקשור קשרים עם מעצמות ה"ציר", פירושה היה סעד לרוצחי העם היהודי באירופה ומלחמה בלוחמים כנגד הנאציזם. הסוכנות וה'הגנה' ביצעו אפוא פעולות נגד ארגונו של שטרן, כדי לעקרו מן השורש. בפעולה זו, שכונתה "הסזון הקטן" עסק הש"י בידיעת הרמ"א ובתמיכתו[12]. הרי לנו פרשיית סזון שלא קיבלה את התהודה הראויה בציבוריות הישראלית.

הכעס בציבור היה כה גדול, עד שנתן לסוכנות היהודית לגיטימציה לשתף פעולה עם המשטרה[13]. ב-25 בינואר 1942, חמישה ימים לאחר האירוע ברחוב יעל, התקיימה ישיבתה השבועית של הנהלת הסוכנות היהודית. את הישיבה ניהל משה שרתוק, בשל היעדרו של בן גוריון מן הארץ, ומסר בה "ידיעות בנוגע לקבוצה שממנה יצאו רוצחי הקצינים". הוא קרא לשתף פעולה עם המשטרה, כדי להיפטר מהלח"י[14]. הוא הוסיף ואמר, כי "בשום מקום בעולם לא הצליחה המשטרה בלי עזרה חשובה מהציבור". שניים מן המתווכחים, יצחק גרינבוים והרב פישמן, הביעו התנגדות לשיתוף פעולה עם השלטונות הבריטיים[15]. שרתוק, שלא הצליח לקבל את הסכמתה של הנהלת הסוכנות היהודית למלחמה בלח"י, הביא את העניין בפני מרכז מפא"י וגוף זה החליט כי קבוצת שטרן טעונה עקירה גמורה[16].

משימת החיסול של 'האצ"ל בישראל' הוטלה על הש"י (שירות הידיעות של ההגנה), שנעזר לשם כך גם באנשי הפלמ"ח[17]. בתקופה זו, שכונתה לימים, "הסזון הקטן" (כדי להבדילו מ"הסזון של 1944), חטפו אנשי ה'הגנה' חשודים בהשתייכות ל"האצ"ל בישראל", והעבירום לחדרי מעצר מיוחדים. הם חקרו אותם, לעתים בעינויים קשים, ואספו מידע רב על הארגון. המידע שהצטבר על אנשי לח"י הועבר לידי הבולשת הבריטית[18]. אחד מראשוני החטופים היה אפרים זמלר, שנחטף בחודש פברואר 1942, בשעה שהלך ברחוב בכפר-סבא. לאחר שחרורו, סיפר שקשרו את כפות ידיו אחורנית ותלו אותו בהן. כשהיה מתעלף, היו מורידים אותו לשעה קלה, ושוב תולים אותו כשידיו מסובבות לאחור וממש נקרעות מהכתפיים, וגופו המתהפך פועל כמנוף כדי לעקרן ממקומן. כך עינו אותו שלושה ימים ושלושה לילות ללא הפוגה[19].

 לפי עדויות נוספות, נחטפו גם פסח רוזין ואליהו לוי, על ידי ה'הגנה'[20]. בעיתון האצ"ל "חרות" מ-1 במאי 1942, הופיעה הכתבה הבאה: "במרתפי הגסטאפו השמאלית בארץ – פרטים על עינויי הנחטפים: לפני שבועות מספר אירעו ביישוב כמה חטיפות בזו אחר זו. אנשים נעלמים פתאום מבתיהם, ואחר זמן קצר היו בני ביתם מקבלים פתקה קצרה חתומה בידיהם, ש"שלום להם". כדי לתת לקוראינו מושג מה משיטות החקירה, שעוזרי משטרת פלשתינה משתמשים בהן, הרינו מפרסמים הפעם שני קטעים. ראשון – עדותו של אחד הנחטפים, יהודי חיפאי בשנות העמידה; והשני – תיאור קצר של עינויי נער צעיר מהרצליה.

וכך מספר הנחטף הראשון: "כבר בלילה הראשון של החטיפה, קיבלתי מכות רצח בפנים וביתר חלקי הגוף, ולאחר שתיקה מוחלטת מצדי, הכניסו אותי ל'בית-מלון', כדברי החוקר. זהו בור של 70-80 ס"מ ורוחב של 60-70 ס"מ. הוא מכוסה למעלה בדלת של ברזל. יכולתי רק לשבת בגוף כפוף. הוציאו אותי משם למחרת היום. אז בא החוקר והתחילה פרשת העינויים. תלייה על וו, כשידי קשורות בכבלים מאחורי הגב וכשרגלי אינן יכולות להגיע לרצפה. כך נמשכו ה'חקירות' במשך שלושה ימים, שלוש-ארבע שעות בכל יום. עם גמר החקירה, היו מחזירים אותו ל'בית המלון' למשך הלילה… ביום הרביעי שאל אותי החוקר אם החלטתי לדבר. עניתי לו, שאין לי מה להוסיף. מכיוון שהיתה לי התקפת קדחת, הביא לי אחד הבחורים כוסית קוניאק והודיע לי, כי מפני מצב בריאותי, הוחלט להשאיר אותי בחדר ולא להחזירני ל'בית-המלון'. נרדמתי אז בפעם הראשונה, לאחר שלא ישנתי שלושה לילות".

מקרה קשה נוסף הוא זה של יעקב גלבוע (פולני), שכמו אנשי לח"י אחרים החליט לפרוש מכל פעילות, בשל הרדיפות, החטיפות וההלשנות. גלבוע ביקש להצטרף לקיבוץ מעלה-החמישה ולהתחיל בחיים חדשים. הוא נתקבל לקיבוץ לאחר שניתק את קשריו עם המחתרת. אבל איתרע מזלו וכעבור מספר חודשים התפרסמה בכל העיתונים מודעת "מבוקשים" מטעם המשטרה עם תמונתם של אנשי לח"י, ונקבעו פרסים כספיים למי שיביא להסגרתם. המודעה כללה גם את שמו ואת תמונתו של גלבוע והדבר היה לשיחת היום בקיבוץ. למרות שבינתיים "חזר בתשובה", הוא נלקח בכוח לחקירה של ה'הגנה' ובסיומה הוסגר לבולשת הבריטית[21]. גלבוע נחקר ארוכות וב-20 במרס 1942 מסר מרצונו הודעה המשתרעת על 19 עמודים ובה סיפר את הקורות אותו מאז הצטרף לאצ"ל, עד אשר ניתק מגע עם לח"י ועבר לגור בקיבוץ[22]. בנוסף לחטיפתו של גלבוע, חטפה ה'הגנה' גם את יעקב הרשמן, אליהו לוי, פנחס רוזין, יצחק יזרניצקי ואנשים נוספים. את כולם עינו בשעת החקירה ולאחר מכן הם הוסגרו לבולשת הבריטית[23]. הצ"ח עמד לימין "האצ"ל בישראל", שחבריו נחטפו על ידי היישוב המאורגן ויצא בתקשורת בקול ענות כנגד התופעה[24].

כמו בפרשת ה'סזון' של 1944, מדובר במטרה שנחשבה לחשובה מבחינה פוליטית ואידיאולוגית, שלא זה המקום לדון בצדקתה, עם תופעות של אכזריות, שאין להן קשר עם המטרה.

בנימין זרעוני ("אבנר") היה מפקד באצ"ל שהתעמת עם דוד רזיאל, התחרה בו ואף חתר תחתיו. כאשר האצ"ל התפלג, פרש יחד עם 'יאיר'. בהיותו עדיין חבר באצ"ל, נעצר על ידי הבריטים בירושלים ב-5 באוגוסט 1939. לאחר שהצליח לברוח ממאסר בן שנה, התעוררו ניצני חשדות נגדו, שמא שוחרר על ידי הבריטים בתמורה לשיתוף פעולה. מקור החשדות היה משה רוטשטיין, שבהיותם עצורים במזרע, רמז להם כי סוכן כפול חדר למפקדת האצ"ל, אולם החשד טרם התגבש אז[25]. בחורף 1941 כתב משה סבוראי, קצין המודיעין של הלח"י, דו"ח סודי לשטרן ובו העלה את האפשרות שבנימין זרעוני ("אבנר") מוסר את חבריו לבריטים, אך שטרן גנז את הדו"ח[26]. בסתיו 1941 התכנסה חבורת מפקדי 'האצ"ל בישראל', לישיבה סוערת במיוחד, שארכה מספר ימים. זרעוני וחנוך קלעי ("נוח") הציעו להדיח את שטרן מתפקיד פיקודי לתפקיד רעיוני (ולהחליפו בתפקיד ב"מהנדס" יצחק זלניק), משום שלא הסכימו עוד עם דרך הטרור שלו ועם הפיכת הארגון לכנופיית שודדים[27]. אולם תהליך ההדחה נכשל וכתוצאה מכך החליטו זרעוני וקלעי לעזוב את הארגון, לא בלי איומים מצדם של חבריהם לשעבר. הרוב המכריע החליט להישאר עם שטרן ונזף במפקדים הפורשים: "מהמחתרת אין יוצאים! אין היתר יציאה, אלא לבית הקברות, בני מוות אתם"[28]. למרות שזרעוני לא היה עוד חבר בארגון, החשדות נגדו לא דעכו אלא דווקא התעצמו[29]. לאחר שזרעוני וקלעי הסגירו עצמם לבולשת הבריטית[30], אישר שטרן לחבריו, בישיבה שהתקיימה ב-18 בינואר 1942, לדון למוות את זרעוני, בעוון "בגידתו"[31]. יצחק צלניק התנדב לבצע את גזר הדין, אך לבסוף לא עשה זאת, אולי משום שהמשימה היתה קשה מדי[32]. עדה אמיכל ייבין שגבתה מספר עדויות סותרות בעניין, מפי זרעוני עצמו, מפי צלניק ומפי יהושע זלטר, התקשתה ליישב את הסתירות בין העדויות, אך התמונה העולה היא של חבורה קטנה ורדופה של אנשים, שכמעט ולא ראו אור שמש, הגיעה למצב נפשי רגיש, טעון חרדות, כאשר המרדף אחר האויב ונרדפותם על ידו, משתבשים עליהם, לעתים, בסערת רוחם[33].

לאחר הרצח ברחוב יעל 8, גברה גם פעילות המשטרה נגד אנשי לח"י, והאיש הנרדף ביותר בארץ היה שטרן, מפקד הקבוצה. מצב לח"י היה ללא נשוא; ללא עורף ציבורי וללא אמצעים כספיים, היה קשה למצוא מקומות מחסה לאנשים שנרדפו על ידי המשטרה. "יאיר" נשאר בדירת הגג של חבריו, בני משפחת סבוראי, ומשם ניהל את פעילות המחתרת, שהלכה והצטמקה. בלילה היה יוצא לפגישות ובמשך היום היה עסוק בכתיבה. בינתיים החגורה סביבו הלכה ונתהדקה. שמשון יוניצ'מן, מראשי הרוויזיוניסטים, הציע לו מחסה מפני המשטרה, "עד יעבור זעם". גם מארגון ה'הגנה' קיבל יאיר הצעה דומה, אולם הוא דחה את שתי ההצעות, כי ראה בהן נטישת המערכה והפקרת חבריו לנשק[34]. ביום חמישי, 12 בפברואר 1942 נרצח שטרן על ידי הבלש ג'פרי מורטון, בעת שהיה כפות באזיקים[35]. הבריטים הציגו את הרצח כאילו נורה שטרן במהלך ניסיון בריחה[36]. פרשת רציחתו של שטרן קשורה בוויכוח "מי אשם במותו"[37]. יותר ויותר אנשים סבורים ש"יאיר" התגלה כתוצאה מהלשנה[38]. החבורה שנרדפה עד צוואר, ספגה מהלומה קשה כתוצאה מרצח מנהיגהּ וירדה אל השפל הגדול בתולדותיה. היישוב, שראה בהם כת המוכנה לשתף פעולה עם הנאצים, עזר לשלטונות ושרות הידיעות של ה'הגנה' רדף אחריהם[39].

רדיפות אלו הביאו את שיירי החבורה למשבר קשה. היו שהסגירו עצמם למשטרה והיו שפרשו בשל שמועה על פרובוקאטור שחדר לארגונם והסגיר את אנשיו לבולשת. דומה היה שהארגון הקטן נשבר לחלוטין[40]. בימים אלה מצאו אנשי המחתרת תמיכה בד"ר ישראל אלדד (שייב), שהיה איש האגף המכסימליסטי במפלגה הרוויזיוניסטית ולא מצא את מקומו נוכח אווירת השיתוף עם הבריטים ששררה במפלגתו, קשר את גורלו בקיץ 1942 עם אנשי שטרן[41].

בינתיים החלה "קבוצת שטרן" להתארגן מחדש, ובליל ה- 31 באוגוסט 1942 הצליחו להבריח ממחנה המעצר במזרעה את חבריהם יצחק יזרניצקי (שמיר) ואליהו גרין (גלעדי). השניים הגיעו לפרדסי השרון, למפגש עבודה ראשון עם יהושע כהן, אנשל שפילמן, אלישע (ירחמיאל אהרונסון), צבי פרונין ונחה, חברתו של יהושע כהן[42].

לאחר חיסול חשבונות בתוך הארגון (ראה להלן) הורכב מרכז חדש, שכלל את יצחק זרניצקי (שמיר), ד"ר ישראל אלדד (שייב) ונתן פרידמן ילין (ילין מור), שהיה עדיין עצור. אז גם נקבע שמה החדש של הקבוצה: 'לוחמי חירות ישראל' (לח"י), שנועד לבטל את זיקתה לאצ"ל הרוויזיוניסטי. הם בלטו ברמה הגבוהה של כרוזיהם, שנכתבו בעיקר על ידי ישראל אלדד ונתן ילין מור ובנאומים חוצבי להבות של אלו מחבריהם שנתפסו בידי הבריטים והפכו את משפטיהם לבמה פוליטית, לקריאת תיגר על שלטונה של בריטניה.

בשלהי אוקטובר 1942, הצליחה תכנית בריחה נועזת של חברי לח"י ששהו במחנה המעצר החדש בלטרון. החבורה, בראשות נתן ילין-פרידמן, הצליחה לחפור מנהרה אל החופש תחת אפם של הבריטים. עשרים מחברי הקבוצה נמלטו דרכה והארגון שב לפעילות בכוחות מחודשים ועם הנהגה חדשה, שכללה את יצחק שמיר, נתן ילין-פרידמן וד"ר ישראל אלדד[43] .

ממשיכי דרכו של יאיר', שינו את שם הארגון ל"לוחמי חרות ישראל" (לח"י), כדי לחדד את השוני בינם לבין הארגון ממנו פרשו.בגלגול זה התרחקה חבורת שטרן לחלוטין מהמטרות המסורתיות של האצ"ל בשנות ה-30, כמו דאגה להגנת היישוב והקמת סגל לצבא יהודי, והפכה לקבוצה טרוריסטית שמעשיה מכוונים כנגד השלטון הבריטי[44].

הלח"י שאחרי שטרן היה ארגון אחר. ממחתרת שהתאפיינה באידיאולוגיה קיצונית וכשל המעש, היא הפכה למחתרת קיצונית אמנם, אך במידת מה גם פרגמאטית. ילין מור הבין כי העולם משתנה וכי על הארגון להתאים את עצמו לשינויים אלה. מכאן ואילך נעה הנהגת לח"י כמטוטלת בין דילמות: במי לבחור – במזרח או במערב[45].עם הזמן, קירב הארגון את עצמו לכמה מערכי תנועת העבודה ואף אימץ לעצמו כמה מסיסמאות הסוציאליזם המהפכני, כגון "עליונות מעמד הפועלים", "מלחמה באימפריאליזם" וכד'[46]. ארגון זעיר זה, היה קואליציה מיוחדת של אנשים בעלי השקפות עולם קיצוניות, חלקן קוטביות, מהימין, מהשמאל ומהחוגים הדתיים, שהיו מאוחדים בהתנגדות אלימה וחסרת פשרות לשלטון הבריטי, גם כאשר אלו נלחמו בנאצים.

הלח"י, כארגוני טרור אחרים, לא ראה את עצמו ככזה. הוא תפס את עצמו כארגון שאיננו רוצח למען הרצח, אלא למען השקפת עולם. הם פעלו ברוכם של הרדיקלים הרוסיים הצעירים של סוף המאה ה-19, וכמותם תפשו את עצמן מהפכנים מוסריים שמעשיהם מוצדקים[47]. שטרן והבאים אחריו לא חשבו שהריגת בריטי מפורסם תשנה הרבה, שהרי יבוא אחר במקומו, אבל כך יעוצב דור של לוחמים ומעשי הטרור יאלצו את הישוב להכיר במצבו האמיתי ולכן אין לחסוך בחיי אדם[48]. בנוסף למסד התיאורטי שהניחו אנשי 'רצון העם', הם נשענו על אבא אחימאיר, מבשר הטרור האישי בארץ־ישראל של שנות ה-20 , עם פולחן הסיקריקים ואצ"ג, שראו בו מורה דרך ומקור השראה לחיי המחתרת שלהם[49].

הם ביצעו כמה מעשי טרור נועזים, שעוררו בציבור התעניינות ואפילו אהדה. כך עלה בידי החבורה, שקודם היתה מנודה ודם חבריה היה כמעט מותר, לגייס חברים חדשים מקרב חוגי נוער, שלא היה להם דבר עם הרוויזיוניזם, ובכלל זה חניכי תנועות הנוער החלוציות.

בשנות הארבעים, שימש המושג 'טוהר־הנשק' כמושג מוסרי-פוליטי, שנועד להבחין בין דרכי הפעולה של ה'הגנה' מצד אחד ושל "הפורשים" מצד שני. מבלי משים, עבר הויכוח אודות שיטות הלחימה מעין גלגול: במוקדו שוב לא עמדה שאלת הנקם, אלא שאלת הטרור. מבין שני ארגוני ה"פורשים", היה יחסו של "האצ"ל בישראל" (ואחר כך של הלח"י) לנושא הטרור ברור יותר. מושג הטרור נידון מפורשות בפרסומיה השונים של התנועה, והוצג כאחד הכלים העיקריים במאבקה לשחרור הארץ. הלח"י הצדיק את הטרור בכך שהוא תשובה הולמת למשטר הבריטי המבוסס על טרור (?) שיש לו ערך תעמולתי ושהוא השלב הראשון בדרך למהפכה לאומית[50].

כך, דרך המלחמה העיקרית של הלח"י היתה הטרור. פגיעה בבריטי באשר הוא בריטי. ראשיו טענו כי מעצם הגדרת הבריטי כאויב, אין לסייג את המלחמה נגדו. מחד, כפי שהודה אלדד, זו היתה צורת המלחמה היחידה שכוחות הלח"י היו מסוגלים לבצע[51]. מאידך עמדה מאחורי המעשה אידיאולוגיה, שכל חייל, שוטר, או פקיד בריטי אשם. קיום פקודה בכוח צוו, איננו משחררו מאשמה. כי אחרת, לא יהיה לדבר סוף, וגם נציב עליון ייחשב לממלא פקודות ואפילו הממשלה, הסרה למרות הפרלמנט. לח"י ביקר את שיטת ה'הגנה', ובמידה פחותה גם זו של האצ"ל, שהשתדלו למנוע קרבנות בנפש[52].

הלח"י באותה תקופה חייב את הטרור כדרך פעולה, בהיותו חלק מהמלחמה לחיים ולמוות. גישתו היתה כי כדי להשיג את המטרה, הטרור הוא הכרחי, אפילו שיש בו רמייה ולא גבורה, בשל השימוש במארב. הלח"י טען שיש להתעלם ממעצורים מוסריים והזכיר שהמסורת והמוסר של עם ישראל אינם שוללים טרור. אהוד בן גרא שהתנקש בחיי עגלון מלך מואב[53] ויהודית שרצחה את הולופרנס, נלקחו כמודלים[54]. כמו כן הועלתה הדוגמא של המהפכנים הס"רים, שבפרספקטיבה היסטורית החלישו את שלטון הצאר והביאו לחינוך המהפכני[55]. כל הרעיונות הללו הופיעו כבר ב'האצ"ל בישראל", עוד טרם שנקרא לח"י.

"האצ"ל בישראל", בפיקודו של אברהם שטרן ("יאיר"), שהתפלג מהאצ"ל על רקע תמיכתו בבריטניה במלחמת העולם השנייה, סבר שהאויב החמור ביותר של העם היהודי הוא בריטניה ואת כל משאבי הלחימה יש לכוון נגדה. 'האצ"ל בישראל' נהג כארגון טרור לכל דבר, ומעשיו, שכללו גם טרור אישי, קוממו נגדו את היישוב המאורגן ופעמים רבות גם את חבריו-יריביו שבאצ"ל. הארגון הפורש, פעל כארגון טרור קיצוני בעיקר נגד הבריטים ,אך גם כנגד יהודים, כולל נגד חבריהם לשעבר באצ"ל. מסיבות אלו נרדפו חברי הארגון, הן על ידי האצ"ל והן על ידי ה'הגנה', שלכדו אותם ולעתים אף עינו אותם באכזריות. פעולות הטרור שלהם הובילו להירצחו של "יאיר" בפברואר 1942 על ידי הבריטים ולהקצנת פעילותו של הארגון הקטן, שבינתיים שינה את שמו ל"לח"י". הארגון החדש היה שונה מהארגון עליו פיקד 'יאיר, בנטייתו שמאלה בתפישתו החברתית כלכלית ובעיקר בשל הרב גוניות האידיאולוגיות שהרכיבה אותו. אולם היה המשך ישיר שלו בכול הקשור למאבקו בבריטים, בדרך הטרור.