מדגסקר- רשמי סיור. כתבה שנייה בסדרה

כתב: גילי חסקין; ‏07/09/2023

ראו קודם:  כתבה ראשונה בסדרה: מאנטננריבו למערב

ראו גם   באתר זה : מבוא לטיול במדגסקר ; מבוא לטבע ולאקולוגיה של מדגסקר ; הפאונה של מדגסקר , הפלורה של מדגסקר.

מבט אל עופות  מדגסקר ; מבט אל היונקים של מדגסקר ;   הזיקיות ;  הלמורים של מדגסקר ; שדירת עצי הבאובב,

לאלבומי תמונות:

תמונות מטיול במערב מדגסקר

תמונות מטיול במזרח מדגסקר

תמונות מטיול בדרום מדגסקר.

להרצאה על מדגסקר

חלקו השני של הטיול, הוקדש למזרח מדגסקר. הרמה המרכזית, שהיא עמודה השדרה של האי, מסתיימת במזרח במתלולי העתקים, שגובהם מאות מטרים והם יורדים אל מישור חוף צר. אזור זה מקבל את המשקעים המגיעים מהאוקיינוס ההודי. ניגוד בולט ליער היובשני ממנו הגענו.

הכביש מתפתל במדרונות שטופי ירק. במקומות רבים מגדלים וָנִיל (Vanilla) או שֶׁנֶף. זהו סוג ממשפחת הסחלביים, ובו מספר מינים. מצמחי התועלת הבודדים במשפחה. אלו מטפסים בשרניים, המגיעים לגובה של מטרים אחדים. העלים הם בשרניים והתפרחת – אשכול או שיבולת, היוצאת מחיק העלה. לצמח זה פירות, בצורת תרמילים, המכילים זרעים בעלי ארומה ייחודית, המשמשים כחומר טעם וריח בהכנת מזונות שונים. בדומה לגפן, צמח הווניל מטפס על עצים, עמודים או תמוכות אחרות. הוא יכול לצמוח ביער טבעי, במטע או כסכך. מכל פרח נוצר פרי אחד, ובו מצוי הטעם הייחודי של הווניל. באופן טבעי הפרח מואבק על ידי שני מינים של דבורים (Melipoma and Euglema), החיים רק באמריקה התיכונה. בגידול המסחרי מאביקים את הפרחים באופן ידני, באמצעות מחט מוארכת. במרבית המקרים, מגדלי הווניל למעשה משכפלים את הצמח  (רבייה ווגטטיבית) ולא מרבים אותו: הם חותכים ייחור, שותלים אותו בקרקע וממתינים שיגדלו שורשים חדשים. הצמחים מניבים כעבור שלוש שנים וממשיכים להניב כחמישים תרמילים בשנה במשך 40-50 שנים.

המין השימושי ביותר הוא שנף שטוח העלים (Vanilla planifolia), שמקורו במקסיקו. ממנו מפיקים את השנף המסחרי. הפרחים הרבים (20 ויותר) ערוכים בגושים הם גדולים וצבעם צהוב. עלי העטיף הם דמויי אזמל, פרט לשפית, שהיא דמוית חצוצרה .

שמו הלועזי של הצמח מקורו במילה הספרדית vaina, שנגזרה מן המילה הלטינית vagina במשמעות "תרמיל" או "נרתיק", שכן פולי הצמח שוכנים בתוך נרתיק. שמו העברי הוא שנף ומקורה בשפה הערבית. כשהמקומיים מדברים על "הזהב השחור", הם מתכוונים לתוצרת מטעי הווניל, הנמכרת בשוקי העולם במחיר גבוה. הווניל נחשב כיום לתבלין השני בערכו בעולם אחרי הזעפרן, ומחירו לקילוגרם עומד על כ-4,000 שקלים חדשים.

בשנת 1985 השיקה חברת 'קוקה קולה' טעם חדש, שבו לא היה שימוש בתמצית וניל. בעקבות כך קרסה כלכלת מדגסקר, והתאוששה מהמשבר רק כאשר הטעם החדש נכשל, והווניל הוחזר לשימוש, כחלק מרכיבי המשקה.

באוויר נישא ריח מתקתק. נדמה לי שאני מזהה בו תערובת משכרת של וניל, ציפורן וקינמון. בושם היסמין ופרחי ילנג-ילנג (קננגה ריחנית) העדינים, ממלא אף הוא את הגבעות סביב. אלו פרחים צהובים, מהם מפיקים שמן ארומתרפי, המשמש להגברת היצר המיני ולהרגעה.

לאורך הדרך, בשדות ובשווקים, נראים ילדים רבים, בגיל בית ספר. על פי החוק, החינוך הוא חובה עד גיל 14, אך למעלה שליש מהאוכלוסייה אינה הולכת לבית הספר. הן משום שאין די בתי ספר בנמצא, וגם כשיש, ההורים מעדיפים שהילדים הצעירים, יסייעו בפרנסת המשפחה ויעבדו במטעים, בשדות ובדיג. בהיעדר הזדמנויות להתפתחות מקצועית, סבורים הורים רבים, כי בית הספר הוא בזבוז זמן, מכיוון שהילדים ממילא יעסקו בחקלאות, מקור הפרנסה העיקרי באי. גם מורים הם מצרך נדיר באי, וכשכבר מגיע מורה לכפר, הוא יודע שחלק ניכר משכרו לא ישולם בכסף אלא בתוצרת מקומית – תרנגולות, עיזים ותוצרת חקלאית. בלי השכלה, ללא אופק תעסוקתי ועם שלטון שטובת התושבים והאי נמצאת אינה בראש סדר העדיפויות שלו, נוצר מעגל עוועים, שעלול לדרדר את אחד המקומות הנדירים והיפים בעולם, אל פי פחת.

סעדנו ארוחת פיקניק לגדת נחל, מתבוננים בירק ובציפורים. עצרנו לביקור בשוק צבעוני, ובו, בנוסף למוצרים הנמכרים בדרך כלל, ראינו את הקובה (Koba) , מאכל מקומי המוכן מבלילה של קמח אורז, דבש, בטנים ובננה, המאודה במשך 3-7 ימים.

הפאונה של מדגסקר מיוחדת ומגוונת מאוד יחסית לשאר העולם, ומכילה מינים אנדמיים רבים; כ- 99% מבין 300 מיני הדוחיים שבאי, ניתן למצוא אך ורק בקרבת מקווי המים של מדגסקר. רובם ככולם שייכים לסדרת הצפרדעיים (Anura) ובהם 11 מינים של צפרדעים קטנות מהסוג היפרוליי (Hyperoliidae), הדומים מאוד לאילנית שלנו. 314 מתוך 346 מינים של זוחלים אנדמיים לאי, בהם ארבעה מינים של נחשי חנק גדולים מהסוג בואה (Boidae), המוכר גם בדרום אמריקה ו – 75 (!) מינים של זעמנים (Colubridae). אין במדגסקר ולו מין אחד של נחשים ארסיים מובהקים (בעלי בלוטות ארס ושני ניבים בקדמת הלסת, המשמשים להכשה). 209 מבין 283 מיני היונקים, המאכלסים את האי –  נמצאים רק בתחומי מדגסקר (אף כי זהו מגוון מינים נמוך יחסית לזה, המצוי ביבשת השכנה). המפורסמים שבהם הם כמובן הלמורים (Lemuridae), אך לצדם גם מגוון מיני הטנרקים (Tenrecinae), מין יונק שנראה כהכלאה בין קיפוד לחדף  ועטלפים שונים, המוכרים פחות. כך גם מיני הטורפים, שמקורם באי (להבדיל מאילו שהובאו על ידי האדם, כמו חתול הבית והנמיה המצויה) ובהם הפוסה ((Cryptoprocta ferox, המסתורית. כמעט כל הזוחלים והדו-חיים שבמדגסקר, בנוסף למחצית מהציפורים וכל הלמורים הם מינים אנדמיים לאי[1]. מה שנכון לגבי הפאונה, נכון לא פחות לגבי הפלורה, שהיא מאד עשירה וייחודית.

יש הרואים במדגסקר אזור עצמאי – האזור המלגשי (Madagascan Region), בזכותם של למעלה מ-200 סוגים. 12,000 מיני צמחים ומספר לא ידוע של מיני פטריות ואצות. 83% מהצמחים הם אנדמיים. במדגסקר חיים כ-900 מינים של סחלבים , 85% מהם אנדמיים. גדלים בה 200 מיני דקליים. שיעור האנדמיות הגבוה, נובע מהבידוד הארוך של מדגסקר, בעקבות ההתפצלות של האי, קודם מיבשת אפריקה ואחר כך מהיבשת ההודית , לפני 150-160 מיליון שנה ו-84-91 מיליון שנה, בהתאמה. מעט צמחים נותרו מהפלורה של יבשת העל גונדוונה (Gondwana) – למשל השיטים. אולם רוב הצמחים הקיימים, הגיעו בצורת של פיזור (dispersal), על גבי "רפסודות" של עצים, לאחר שהיבשות התפצלו מייבשת העל.

הבידוד הוא תוצאה של בידוד של כ-70 מיליון שנה משאר העולם. האי תואר כ"יקום מקביל" בגלל הייחודיות והנדירות של חלק רב מהצמחים ובעלי החי שלו. אי כה גדול וכה מגוון, עד שזכה לכינוי "הייבשת השמינית". את נפלאות הטבע של מדגסקר, אפשר לראות בחמישים פארקים לאומיים, הפזורים ברחבי המדינה.

לפני הגעת בני אדם לאי, לפני 2,000 שנה, חיו בו מגוון עצום של חיות גדולות ומיוחדות, שמקורן באבות משותפים עם חיות רבות מאפריקה. גומחות אקולוגיות רבות מולאו על ידי בעלי חיים שאינם מצויים באף מקום אחר, כחלק מתהליך של אבולוציה מתכנסת. עם זאת, לאחר הגעת בני האדם לאי, רבים מהמינים נכחדו, ובעיקר הגדולים שבהם (מגהפאונה), כמו "למור העצלן", משקלו הגיע ל-250 ק"ג וציפור הפיל, שגובהה היה 3 מ' ומשקלה הגיע ל-400 ק"ג. למרות זאת, ולמרות בירוא יערות נרחב, האי מדגסקר עדיין מכיל מגוון עצום של בעלי חיים..

חוות הזוחלים Marozezo, היא הזדמנות טובה, לחוות כמה מהיצורים המופלאים שגדלים במדגסקר. החווה טובלת בירק וזרועת פרחים צבעוניים, שרובם הגיעו מהיבשת האפריקאית וחלקן הובאו ממרחקים. המגוון הרחב של מיני הזוחלים, מקורו במספר מינים מועט שהגיעו לאי, לפני התפצלותו מייבשת העל גונדוונה. זיקיות מרובות מאוד חיות באי, כאשר כחצי מסך כל מיני הזיקיות בעולם (150) אנדמיות למדגסקר. למרות מספרם הרב של מיני הזיקיות במדגסקר, הוכח לאחרונה, שמקורן הוא דווקא ביבשת אפריקה. הם הגיעו למדגסקר, בשני גלי הגירה, על "רפסודות" שחצו את מצר מוזמביק. יש הטוענים, שהמגוון הרב של הזיקיות, משקף את מוצאן משטחים פתוחים דווקא (סוואנה, כרי דשא, קרקעות חשופות(, שמאפיינים את תקופת האוליגוקן (מלפני 33.9 מיליוני שנים עד לפני 23.03 מיליוני שנים).

הזיקית המצויה מתאימה את צבעיה לאלו של הסביבה, עד שהמונח "זיקית" הפך לשם נרדף לאדם המשנה את דעותיו תדיר. כך גם הסוג זיקית מדגסקר (שם מדעי: Calumma), שהמינים שלו אנדמיים למדגסקר וחיים על ענפי העצים ביער. הן יכולות להסתוות במהירות, תוך החלפת צבעים ולטפס בשקט, מבלי להיראות הן לטורפים והן לטרפם. אולם זיקיות רבות במדגסקר, אינן מסתוות, אלא דווקא מתהדרות בצבעים מרשימים, בעיקר הזכרים, שנוהגים להרשים את הנקבות, בצבעים עזים, בהתאם ל"עקרון ההכבדה". בין הייתר ראינו את זיקית הכּוֹמֶר (Parson's chameleona ), שמגיעה לאורך של 65 ס"מ, זיקית זו היא בעלת עטרה גדולה ומגושמת המזכירה ברדס של כומר, מה שנתן לה את שמה. במדגסקר התפתחו כמה בעלי חיים גדולים בהרבה מקרוביהם שחיים ביבשה, תופעה שנקראת "ענקות איים" (Insular Gigantism). אחד מהם היה צָב פִּילִי, שקרוביו חיים באיי גלפאגוס (שצורת השריון שלו, העניקה לאיים אלו את שמם).

כמו כן, ראינו זיקונית ננסית (Leaf Chameleon) שאורכה 30 מ"מ; קטנה מגפרור. היא גם הזוחל הקטן ביותר בעולם היום. היא חיה בין העלים ביערות באי מדגסקר. הזיקונית היא יצור המתחפר בפסולת העלים, בחיפוש אחר זבובים, נמלים וטרף דומה והיא גם יכולה לטפס על העצים. בלילות הן ישנות על העצים, כדי להקטין סיכויי טריפה שונים מצד עופות דורסים. הן עלולות להיות בסיכון, בגלל כריתת יער הגשם. אלו הקטנים שבסדרת הלטאות. דוגמא לגמדות איים.

זו תופעה ביולוגית שבה גודלם של בעלי חיים, שמשתכנים באי מבודד קטן באופן משמעותי, לעומת בעלי חיים קרובים אחרים החיים באזור יבשתי. אלו אספקטים שונים ודומים של  "חוק פוסטר" (Foster's rule), המכונה גם "חוק האי". זהו עקרון בביולוגיה אבולוציונית, קובע כי  בני המין קטנים או גדלים, בהתאם למשאבים הזמינים בסביבה.

החוקר ג' בריסטול פוסטר,  במאמר שפרסם ב-1964,  בכתב העת Nature, תחת הכותרת "האבולוציה של היונקים על האיים", הציע כי יצורים מסוימים באי התפתחו לגרסאות גדולות יותר של עצמם, בעוד שאחרים הפכו לגרסאות קטנות יותר של עצמם. לשם כך, הוא הציע הסבר פשוט, כי יצורים קטנים גדלים בהיעדר טורפים הנמשכים אליהם ביבשת ויצורים גדולים, נעשים קטנים יותר עם היעדר מקורות מזון.

החודשים מאי –ספטמבר, הם העונה היבשה במדגסקר. בעונת הגשמים, אוקטובר- אפריל, יורדים גשמי זעף והאדמה נשטפת. השטח מסביב חשוף כמעט לחלוטין. הקרקע הטרופית ענייה במינרלים, יערות הגשם יוצרים את הרקבובית והמינרלים הדרושים להתפתחות עולם הצומח והחי. עם הכריתה, היער נעלם ויחד אתו גם שכבת הקרקע. מאחר ואין תודעת דישון וגם לא כסף, הקרקע היא מאד דלה ומספיקה, בקושי לגידול עשב למרעה. חידוש היערות כולל בעיקר נטיעת עצי אקליפטוס ואורן ושהם לא תמיד מתאימים לטבע המקומי. הנהרות אדומים בשל האלומיניום, שהרכיב את אדמת הלטריט (laterite) של היער הטרופי. מדגסקר, המכונה "האי הירוק הגדול", הופך להיות, יותר ויותר, "האי האדום". המערכת הטבעית נעלמה מ-90% מן השטח. בין השנים – 1945-1995, כמעט 90% מן היער הטבעי נהרס מכריתה ומשריפות. בשנת 2006 הוכרז בדרבן שבדרום אפריקה, שכל החוף המזרחי של מדגסקר והיערות שבו הם אתר מורשת עולמית המוגן על ידי אונסק"ו.

בדרך עוברים מחצבות, בהן מונחים גושי גרניט ענקיים, בצורת קוביות. טוחנים את סלעי הגרניט, כדי להפיק את הזהב המצוי בהן. במדגסקר חוצבים אבני חן. לא ברור אם התמורה מהן, אכן מגיעה למקומות הנכונים.

עצרנו בעיר מוראמנגה (Moramanga), שם, התפרשו הדוכנים, לאורך הכביש, מתחת לעצי Mantalia Madagascarian tree, עץ בעל נוף רחב, המכונה "עץ הגירושים". כאשר גבר מלגשי רוצה להתגרש מאשתו, הוא מניח על הכרית, ענף של עץ זה.

העיר התפרסמה הודות למהומות שפרצו שכונו לימים, "ההתקוממות המלגשית". היה זה מרד נגד השלטון הצרפתי במדגסקר: לקראת סוף 1945, החלו  מנהיגי התנועה הלאומית בצעדים מעשיים כדי להשיג עצמאות מצרפת, באופן חוקי, אולם כישלון המגעים, גרם למלגשים לאכזבה קשה. ב-29 במארס 1947 יצאו לאומנים מלגשים, חמושים בעיקר בחניתות, בהתקפות פתע מתואמות, נגד בסיסים צבאיים ומטעים בבעלות צרפתית בחלק המזרחי של האי. ההתקוממות אומצה גם על ידי תושבי הדרום והתפשטה לרמות המרכזיות ולעיר הבירה של אנטננריבו, עד החודש הבא, כאשר מספר הלוחמים הלאומניים המלגשים נאמד בלמעלה ממיליון.

במאי 1947 החלו הצרפתים להתמודד עם המהומות. השלטונות הקולוניאליים ביקשו להילחם הן בחזית הפיזית והן בחזית הפסיכולוגית, על ידי הטלת מורא. הם עסקו במגוון טקטיקות של טרור, שנועדו לדכא את האוכלוסייה. הכוח הצבאי הצרפתי ביצע הוצאות להורג המוניות, הפעילו עינויים ולא בחלו במעשי אונס, הצתת כפרים שלמים, ענישה קולקטיבית ומעשי זוועה אחרים, כגון השלכת אסירים חיים ממטוס (טיסות מוות)

מספר ההרוגים המלגשים המשוער נאמד ב 80,000. הלאומנים הרגו כ-550 אזרחים צרפתים, וכן 1,900 מלגשיים, ששירתו ככוחות  עזר בצבא הצרפתי. ההתנגדות המזוינת האחרונה הובסה רק בפברואר 1949, אחרי כמעט שנתיים של מהומות.

הדיכוי האלים של המרד, הותיר צלקות עמוקות בחברה המלגשית. שדירה חברתית של מנהיגים ומנהלים נמחקה למעשה, דבר שיצר אתגרים למדינה, כשהגיעה לעצמאות ב-1960.

צרפת סיווגה כ"סודי", את רוב המסמכים הקשורים להתקוממות, וממשלתה שמרה על שתיקה בנושא, עד שנשיא צרפת ז'אק שיראק, במהלך ביקור רשמי במדגסקר בשנת  2005, כינה זאת "בלתי מקובל". ב-1967 הכריזה ממשלת מדגסקר על ה-29 במארס כחג שנתי.

העיירה אנדסיבה (Andasibe), נראית כאילו לקוחה מעולם אחר. רחוב ארוך שמשני צדיו מבני עץ ישנים ומאחוריהם שטחים חקלאיים. פסענו לאורך הרחוב, התבוננו במבנים ובפרצופים הסקרניים קנינו מעט פירות וחטיפים, בעיקר כדי ליצור קשר עם המקומיים. פה ושם צצו בתים מודרניים, בנויים לבלוקים. זו רק שאלה של זמן, עד שהמודרניזציה תחסל את המקום הייחודי הזה.

משם, נסענו בג'יפים, בדרך לא קלה, אל הפארק הלאומי אנדסיבה-מנטדיה (Parc National d'Andasibe Mantadia), שהוא יער גשם טרופי שמור, ובו מגוון רב מאד של צמחים. עצים גבוהים, שיחים, מטפסים לרוב, שרכים, אפיפיטים ופטריות. חופת היער היא משכן  לשפע של חיים: לֶמוּרִים, זיקיות, לטאות ודו-חיים מרהיבים בצבעוניותם.

מעת לעת נראו ציפורים ביישניות. המקום מעיד על המגוון הביולוגי יוצא הדופן וליופי הטבעי הכובש של האי. הלכנו בשבילים צרים, דרכנו על השורשים, שרובם פרוסים על פני הקרקע, משום שמרבית המוס, חומרי המזון ביער הגשם, נמצאים בעצם על הקרקע. פילסנו את דרכנו בין הליאנות, שורשי האוויר ששלחו העצים וחלקם היכו שורשים בקרקע. צועדים בתוך הירוק האינסופי של הצמחייה הסבוכה. מסירים מדרכנו שרכים, עלים קוצניים הדוקרים כמחטים, מרימים רגליים כדי שלא להיתקל בשורשי העצים המרשתים את השבילים הצרים, שואפים את ריחו הטחוב של היער, נעצרים ליד זיקית צמודה לגזע עץ, מרימים ראש אל ציפור מזדמנת,

ובעיקר, מקפידים לשמור על שקט, לבל נבריח את בעלי החיים וכדי שנקשיב לקולות היער. התבוננו בסביבה בשבע עיניים, מחפשים ציפורים בין ענפי העצים. מבחינים בשְׂמָמִית מָלָגָשִׁית, שצבעה ירוק-אדום קופאת בתנועתה על גזע העץ, או בזיקית שזנבה הלופתני כרוך סביב ענף. כול עכביש קטן וכול לטאה או ציפור, הופכים בעינינו למרכז העולם.

אחת האטרקציות, מיני רבות היא חדקונית הג'ירף, חיפושית יפהפייה קטנה ואדומת גוף , עם צוואר ארוך ביותר ובקצהו ראש זעיר. "צווארה" הכחול-כהה והארוך נד מצד לצד, והוא שהקנה לה את שמה. חרקים, בזכות השלד החיצוני הגמיש והקל לעיצוב, הם דוגמה מושלמת לתוצאות הקיצוניות שיכולות להיגרם כתוצאה מבררה זוויגית. בכמה מקרים, המאפיין הנבחר נעשה קיצוני עד כדי כך, שהיתרון שבקיומו – משיכת הנקבות – גובר רק במעט על החיסרון והמגבלה שהוא יוצר.

בקרב החיפושיות אפשר למצוא כמה מהדוגמאות הטובות ביותר. חדקונית הג'ירף ממדגסקר היא מהמשונות ביותר. הצוואר הארוך של הזכר, הופך את החיפושית ללא יציבה. הוא משתמשת בצווארו, בקרב נגד זכר אחר, בדומה לג'ירפות והנקבה מזדווגת עם המנצח.

הנקבה מטילה ביצה מופרית בעלה שאותו היא מגלגלת ומקפלת לסוג של קן דמוי עריסה מגולגלת. לאחר השלמת העריסה, מנתקת אותה החיפושית מהצמח והעלה המגולגל נופל לקרקע, שם הטמפרטורה מתאימה להתפתחות הביצה, עד שלב הזחל שיבקע, יעבור גלגול ויעוף בחזרה לעץ. מבט קצר אל הקרקע שמתחת לעצים, מגלה פקעות רבות כאלה, מגולגלות וממתינות לבקיעה.

הפארק הוא ביתם של מיני למור רבים, בעיקר למור חום מצוי ולמור שחור-לבן. ה"תושב" האטרקטיבי ביותר הוא האינדרי ( Indri indri), ששאגותיו, או לייתר דיוק שירתו, נשמעת מכול עבר.

זהו סוג של למור, שאורך גופו מגיע ל-90 ס"מ. משקלו  כמשקל כלב קטן, והוא מזכיר בצורתו, הכלאה בין חתול לקואלה. אין לו זנב והוא מהלך על האדמה, רק על רגליו האחוריות. צבעו על פי רוב  מגוון: שחור, חום ולבן. פרוותו משיית, כל האצבעות ארוכות והאגודלים עבים. זו התאמה לטיפוס. שוכן עצים מוחלט (ארבולי). ניזון מעלים.

קולותיהם הצווחניים של האינדירים מזכירים לאחדים, קול של אוויר המשתחרר בבת אחת מהבלון שבו היה כלוא. לדעת אחרים, הם משמיעים קולות כשל אדם. תפקיד ה"שירה" הוא להכריז ולסמן טריטוריה, בדומה לשאגנים באמריקה הטרופית. אם כי, יתכן שהשירה משמשת גם לקשר בין הפרטים, בעיקר חיזור.

לפתע נשמעה תרועה רמה ואנחנו נעצרנו כדי להקשיב לקול המוזר. אינדרי (Indri Indri), למור (Lemur) בעל זנב קצר, השוכן גבוה על צמרות העצים, פצח בשירת הבוקר שלו. מעץ אחר ענה לו למור נוסף והם מפגינים דואט מרשים. דומה וקולותיהם עולים ויורדים בסולמות שונים. ללמורים יש חוש קצב ופעימות שחוזרות על עצמן, ומאפשרות לבני אדם, לזוז בהתאם לקצב המוזיקה. הם שרים בדואט, עד שמקץ דקות אחדות השירה גוועה והיער חזר והתעטף בדממה.

אי הלמורים, שהוא אי מלאכותי, מופרד מסביבתו על ידי תעלת מים, אינו שמורת טבע, אלא משהו שמזכיר יותר גן חיות, אבל מדובר במקום יפה, המאפשר לצפות בלמורים, שהובאו מרחבי המדינה, לא בהכרח מהאזור הזה.

הלמורים הם פרימאטים, בני תת סדרת הקיפופים. תת-סדרה זו כוללת כ-90 מינים נפוצים באפריקה הטרופית, באסיה הדרומית ובאיים הסמוכים לה. רובם הגדול במדגסקר, שם הם מהווים כמחצית מהאוכלוסייה של כל היונקים. הם בעלי חיים קטנים או בינוניים. פרוותם צמירה וסמיכה וגם גוף ארוך בדרך כלל וזנב לא לופתני. מרביתם ליליים. שוכני עצים, ניזונים מחרקים, מפירות, או אוכלי כול. לכול הלמורים, למעט האינדרי (Indri), זנב ארוך, המסייע בייצוב הגוף בזמן הקפיצות באוויר. הלמורים שונים מאוד מקרוביהם הקופים – עיניהם הגדולות מותאמות לראיית לילה ואוזניהם גדולות בהרבה יחסית לפרימטים.

לקראת הערב, מגיעים אל הענפים עטלפי פירות, והם מתנדנדים כשראשם למטה כמו פירות הממתינים לקטיף.

בלילה, פסענו בהובלת המדריכים המקומיים לאורך הכביש ונדהמו, כיצד הם הצליחו לזהות חרקים כגון מקלונים, צפרדעים זעירות, החיות על עצים ואת שממית זנב העלה, שמסתווה להפליא על מצע החזזיות.

למחרת ביקרנו בשמורת Voi Park, בבעלות הקהילה. שם פגשנו שמאן, במקדש מאולתר, שהוא בעצם עץ גדול, מוקף סרטים אדומים, שמפקידים בחור בגזעו כסף, או מנחות אחרות וזוכים לברכתו של השמאן. לאדם זה תפקיד חשוב. הוא אחראי על כול היחסים שבין אנשי השבט לבין הרוחות. מי שזקוק לטיפול רפואי, נאלץ לבחור אחד משלושה: לשלם הרבה כדי לקבל טיפול רפואי ברמה סבירה, להתחנן כדי לעורר רחמים בלב הרופאים, או לגשת אל שמאן הכפר, כדי לקבל טיפול באמצעות צמחי מרפא, תבלינים, טקסים ותפילות של רפואה מסורתית.

פלמריום (Palmerium) הוא מקום קסום, אליו מגיעים בנסיעה ארוכה ומרהיבה, לצד יערות של רבנאלה ( Ravenala madagascariensis), הכול כך ייחודי למדגסקר, המכונה גם "דקל הנוסעים", בשל כמות המים הגדולה האגורה בענפיו, המוכר מגנים טרופיים רבים ברחבי תבל.

המשכנו בשיט דרך תעלות מלאכותיות, שמקשרות בין האגמים לבין הים, ונחפרו במאה ה-19, בתוך היער, בדומה לתעלות המים של קראלה אשר בדרום הודו. השיט הוא גן עדן ירוק, של צמחיה צפופה, ששלוותה מגוונת על ידי פעילות אנושית, בעיקר של דייגים, אך גם של חקלאים.

טיול ביער הסמוך ללודג' מאפשר למטיילים לפגוש שבעה מיני למורים. המדריך המקומי, מפליא לחקות את שירת הלמורים וממש קורא להם להגיע. אין ספק שהלמורים הורגלו במרוצת השנים לנוכחות בני אדם והמקום שומר על הנכס הביולוגי הזה. אלא שכאן הלכו מדריכי הלודג' צעד גדול קדימה. לדעתי גדול מיד. הם מאכילים אותו בפירות, דבר שעומד בסתירה לכללים בסיסיים של שמירת טבע ומזינים את הלמורים, בפיתוי של בננה, לדלג ולקפוץ על כתפי המטיילים. דבר שהופך אותם לסוג של חיות בית. לצד הביקורת שלי, יש להדגיש שהמקום חווייתי להפליא עבור המטיילים.

בשולי היער, יש אזור של ביצות, מקום חיות שונה לחלוטין, מהיער שנמצא בשוליהן, שם אפשר לפגוש את פרחי הכדנית (Nepenthes) הטורפים, שמפרישים נוזל דביק, הלוכד את החרקים.

אלו  צמחים ירוקים אוטוטרופיים, המסוגלים ללכוד ולעכל יצורים חיים. לרוב גדלים צמחים אלו בקרקעות שבהן נמוכה זמינות המינרלים הדרושים לקיומם, כגון קרקעות חמוצות, ביצות או אזורים גשומים במיוחד שבהם קיימת הדחה מתמדת של מינרלים מהקרקע. חומרי המזון שמתקבלים מעיכול בעלי החיים, מהווים השלמה למינרלים הנחוצים לצמח. יכולת זו מבוססת על קיום מנגנונים ללכידה של בעלי חיים, ומנגנונים לעיכול הטרף ולניצול תוצרי העיכול לצורכי ההתפתחות והריבוי של הצמחים.

חרקים ופרוקי רגליים נכנסים אליהם כדי להשלים לעצמם את המינרלים הדרושים להם. והם  נבלעים בתוכן בלי יכולת להשתחרר. מסתבר כי בעולם קיימים 600 מינים של צמחים טורפים -רובם על קו הרוחב 20, והנה כאן, בביצה חסרת שם, גדלם שני מינים ולהם  גביעי מלכודת מרהיבים, שלמקומיים מזכירים צורה של קונדום… לאחד גביעים צהובים עם נקודות חלודה ולשני – גביעים כתומים-אדומים.

מעבר לתעלה, נמצא כפר דייגים ומעבר לו, גליו המשתברים של האוקיינוס ההודי. שם ראינו סילון קיטור של לוויתן ודייגים שנישאו בסירותיהם על הגלים, כאילו עולים מתוך הקצף.

בלילה, שטנו לאי קטן, כדי  לראות את האיי איי (aye-aye), הלמור ארוך האצבע, שהוא בעל חיים לילי. מיוחד במינו מבין הקיפופים. אורך גופו 45 ס"מ, זנבו זיפני כמעין מכחול ואורכו 50 ס"מ. היות שהמקומיים רואים בו יצור המביא מזל רע, מניחים  החוקרים ש"איי איי" פשוט מבטא קריאת אזהרה.

את האיי איי לא ראיתי קודם בשום מקום. רק קראתי עליו בספרו של ג'ראלד דארל, "הרפתקאותיי עם אי אי", המתאר שמתאר את מסעותיו של הסופר והזואולוג , ביערות הקסומים של מדגסקר בחיפושיו אחרי היצור הנדיר. מטרתו של הסופר והמדען הייתה בעיקר לתפוס את היונק הלילי המוזר, ולהביאו לגן החיות שהוא הקים על האי ג'רזי בכדי לאפשר להקים מושבות רבייה שם. למרות יסודו המדעי של המבצע כישרונו הספרותי של ג'ראלד דארל, חוש ההומור והציניות המופלא שלו, ויכולת ההתבוננות החדה שלו יוצרים ספר השטוף בתיאורים עוצרי נשימה. בנוסף לאיי איי, הוא מתאר גם חיים נוספים כמו ה "פוסה" (סוג של נמייה), צב שטוח זנב ("צב המחרשה"), סוגי למורים שונים (כמו הלמורית האפורה) ועוד, כולם חיות בסיכון הכחדה שדארל מצא בהן עניין מיוחד.

האיי איי אינו דומה לשום דבר אחר: יש לו אוזניים ענקיות, פרצוף מחודד, עיניים גדולות וזנב ארוך וסמיך. גם כי, אברים  בגופו מזכירים בצורתם, אברים אצל  מינים רבים ושונים, עובדה שהקשתה על חוקרי הטבע לסווגו במשך זמן רב. איי איי בוגר מכוסה בפרווה שחורה בכל גופו, פרט לאזור הצוואר, שם פרוותו שחורה ולבנה. צורת גופו אופיינית לפרימט, אך זנבו סבוך כזנב סנאי, פניו מחודדות כפני דביבון ועיניו עגולות וכדוריות. שיניו החותכות גדולות ביותר וממשיכות לגדול כל חייו. הוא יכול בנגיסה אחת לפצח אגוז קוקוס.  ידיו הן היוצאות דופן ביותר; בדומה לשאר הפרימטים, הוא בעל ארבע אצבעות מקבילות ואגודל זקוף, אך הבוהן והאצבעות ארוכות וצרות. עיקר פרסומו בא לו בזכות האצבע האמצעית הדקיקה בידו, בה הוא משתמש כנראה גם לנקישות קלות על גזעים מתים בכדי לגרום לזחלים לזוז בתוך הגזע, גם כסטטוסקופ המאפשר לו לחוש היכן מסתובבת רימה או זחל בתוך העץ, גם כדי למשוך את הליבה מקני הבמבוק.  וגם כחכה לדוג את הצייד העסיסי . מבנה גופו דמוי הקוף של האיי איי מסייע לו לנוע בעזרת סדרה של זינוקים אנכיים במעלה ומורד העצים. תנועה אופקית קשה עבורו יותר והוא ממעט ללכת או לרוץ על פני הקרקע. במהלך חיפוש המזון עשוי פרט בודד לעבור עד 4 ק"מ על צמרות העצים.

יצאנו בחשיכה, למקום בו תולים הריינג'רים אגוז קוקוס גדול. הצטווינו לשתוק ולכבות את הפנסים. רק פנסו של הריינג'ר, האיר על קוקוס גדול, אליו הגיעה נקבת איי איי וזללה ממנו בתיאבון, עד שהגיע בנה, וגירש אותה, לטובת עצמו.

הילידים מרבים לצוד את האיי איי, לא רק משום שהוא מזיק חקלאי, אלא גם בשל אמונה רווחת בקרב תושבי האי בדבר שטניותו של המין. האגדות המקומיות מספרות, שאדם שאליו מופנית אצבעו הארוכה של האיי איי נידון למוות, והופעתו של פרט בכפר מבשרת את מותו של אחד הכפריים. אחד השבטים המקומיים אף טוען, שאיי איי חודרים למגורי האנשים דרך הגגות ומנקבים את עורקי הקורבן באמצעות אצבעם הארוכה והמכושפת. אגדות אלו הסבו נזק רב למין, היות שהדרך היחידה להינצל ממוות, לפי האמונה, היא הריגת האיי איי. אף על פי שהמין מוגן על פי חוק על ידי ממשלת מדגסקר, מתרבים חיסולים אלה עקב תכיפות המגעים בין האיי איי לבני האדם, הנובעים מצמצום בית גידולם הטבעי והתפשטות הכפרים והשטחים החקלאיים .

תעלת פאנגאלנס (Canal des Pangalanes) היא נתיב מים מלאותי, שאורכו 654 ק"מ והשיט לאורכה הוא נסיעה בתוך סרט אקזוטי, של צמחיה עשירה, עופות מים ופעילות אנושית. בקטע הקרוב לנמל, של טאומסינה ( (Toamasina, מזדהמים מי התעלה בנפט. מחיר הקדמה.

לכתבה שלישית בסדרה

הערות

1. [1] Madagascar — A World Apart: Eden Evolution, www.pbs.org