מבט אל קוריאה הדרומית

כתב: גילי חסקין; ‏יום חמישי 24 מאי 2018

תודה לגדעון ביגר וליובל נעמן על הערותיהם.

תודתי לרונן רז, מחברת "אקו טיולי שטח", ששלח אותי למסע זה. תודה ליובל נעמן על התדריך המפורט.

ראו גם, באתר זה: תולדות קוריאה בתקופה העתיקה. מלחמת קוריאה

טבלה היסטורית ופוליטית של דרום קוריאה- מעודכן 18-10-24

דרום קוריאה – המלצות לטיולים ולקריאה 

לאלבום תמונות מקוריאה – 2017

אלבום תמונות קוריאה הדרומית  2024

ראו גם: מסלולים בדרום קוריאה. מסע אחר און ליין;  דרום קוריאה – מסיאול לתוך המדינה

וגם  "הצצה לסיאול " – לכתבה ב GOTRAVEL

החוויה הראשונה שלי מקוריאה הדרומית  היא מראה הבירה סיאול , כפי שנשקף אלי מהמטוס. שטיח ענק של אורות. מיליוני נורות צבעוניות שיוצרות פסיפס מרצד של כוכבים. נחשי ענק של אור, הנראים מלמעלה כפסים צהובים ואדומים. הילה ענקית הצובעת את השחור של השמים במעיין אבק של חלקיקים מוארים.

סיאול היא עיר ללא הפסקה. יש בה רחובות מוצפי אור, שלטי פלורסנט צבעוניים, מסכי ענק. עיר עטופה בהילה מחושמלת. יש בה גשרי ענק, המחברים בין החלקים השונים, מרכזי קניות ענקיים, מדרחובים עמוסי דוכנים לעייפה ובהם שפע של מטעמים. עיר אולטרה מודרנית, עם קוו רקיע של גורדי שחקים. אין דבר רחוק יותר מהפנטזיה של "המזרח הרחוק".

זוהי מדינה ששטחה כ- 100,000 קמ"ר (פי 5 משטח ישראל) ומספר תושביה 50 מיליון (פי 6 מאוכלוסיית ישראל). קוֹרֵיאָה שוכנת בחצי האי הקוריאני, בצפון מזרח אסיה.  ישות גיאוגרפית ותרבותית, שמאז מלחמת העולם השנייה נחלקת לשתי מדינות נפרדות: צפונית ודרומית. עד שנת 1910 הייתה כולה מדינה עצמאית אחת, בעלת היסטוריה ותרבות עתיקת יומין, שהיתה ראש גשר בין סין לבין יפן ובמהלך הדורות הושפעה מסין והשפיע על יפן. קוריאה איבדה את עצמאותה ב-1910, כשסופחה ליפן. זו שלטה בה עד לתום מלחמת העולם השנייה ב-1945.

קוריאה נחלקה לשני אזורי שליטה מ-8 בספטמבר 1945, כשארצות הברית שולטת בחלק הדרומי של חצי האי וברית המועצות שולטת בחלק שמצפון לקו הרוחב ˚38. המטרה המוצהרת היתה לאחד מחדש את קוריאה ולהשיבה לשלטון עצמי. אולם התקווה הזאת התפוגגה במהרה, כשהפוליטיקה של המלחמה הקרה הביאה להקמה של שתי ממשלות נפרדות בדרום ובצפון, ב-13 באוגוסט 1948, עם מערכות פוליטיות, כלכליות וחברתיות נפרדות ומנוגדות זו לזו. "הרפובליקה של קוריאה" (קוריאה הדרומית) בעלת אוריינטציה מערבית והמשטר בה, התפתח עם השנים לדמוקרטיה ליברלית ואילו קוריאה הצפונית, קמה על השטח שהתקבל בכניעת יפן  ב-1945 על ידי ברית המועצות והיתה למדינה קומוניסטית. ביוני 1950 פרצה בשטח שתי הקוריאות מלחמה, המכונה "מלחמת קוריאה", שהסתיימה כעברו שלוש שנים בהפסקת אש ובתיק"ו.

ראו באתר זה: מלחמת קוריאה

בשל השלטון הקומוניסטי הקשוח, במהלך עשרים השנים הבאות, היתה קוריאה הצפונית מפותחת בהרבה משכנתה בדרום. אך במהלך השנים, נותרה צפון קוריאה בלתי מפותחת ברובה. ארץ שתושביה סובלים לא רק מדיכוי, אלא גם מרעב ומחסור. דרום קוריאה, היא אי של הצלחה ושגשוג, לצד שכנה עניה ומאיימת. נשים 1958-1991, מאות עלי נשק גרעיניים איימו על צפון קוריאה. בימים שטרם המפגש ההיסטורי בין מנהיגי שתי המדינות, ב-26 באפריל 2018,  נדמה היה שאפשר לחוש את החשש הקולקטיבי, שמא השכנה מצפון, המצוידת בטילים גרעיניים, עלולה להחריב את ההישגים הללו. ואכן, עבור רבים, האסוציאציה הראשונה לשם "דרום קוריאה" הוא של מדינה החוששת מצלה המאיים של צפון קוריאה, מדינה מובילה בציר הרשע, שאזרחיה מושפלים בעוני ומשטר רודני ומנהיגיה מטפחים טילים גרעיניים.

עם זאת, שתי המדינות הקוריאניות מצהירות כי איחוד עתידי (כלומר, השבתה של מדינת קוריאה המקורית) הוא מטרה שלהן. גם אם  קוריאה אינה מדינה אחת מבחינה פוליטית, אלא שני עולמות מבחינה תפישתית וכלכלית, היא עדיין קיימת בתודעה של הקוריאנים כמרחב אתנו-תרבותי החיוני לזהות הלאומית שלהם. בטקס הפתיחה של משחקי החורף האולימפיים ב-2018 שהתקיימו בפיונגצ'אנג (PyeongChang) שבקוריאה הדרומית, עלו משלחות הספורטאים של שתי הקוריאות, כמשלחת אחת תחת הדגל המאוחד. למרות שהדבר מייצג אידיאל בסיסי, הדבר גרר תגובות עזות והפגנות ברחובות קוריאה הדרומית. מן הסתם הם חששו להגשים את האידיאל, הלכה למעשה.

לפני ששה עשורים היתה דרום קוריאה אחת המדינות הנחשלות בעולם. חיש קל הפכה לאימפריה כלכלית. ארץ שמגיעה לכול בית במערב, עם הטלפון הנייד, הטלוויזיה ולעתים גם המכונית, שמיוצרים בה. ארץ שהמספנות שבה נחשבות לגדולות בעולם, אחרי אלו של סין ומפעלי המתכת שלה יכולים להתחרות באלו של המעצמות המובילות בעולם.

האמת היא שלאורך ההיסטוריה, נודעו הקוריאנים בכושר הייצור שלהם. בתקופת שושלת טאנג הסינית, נחשבה קוריאה ליצרנית המשי הטובה בעולם. בטקסטים מאותה תקופה, קרויה קוריאה "קומסו קנגסן", שהוראתו  "הנהר וההרים רקומים במשי". במאות ה-8 וה-9 נפרשו רשתות סחר בדרך היבשה והים בין קוריאה וערב. בעלי מלאכה קוריאנים השתמשו בקוביות דפוס עשויות עץ כבר בשנת 751. במאה השביעית, התרחבה תעשיית המשי והתפתחה קרמיקה ייחודית, מזוגגת בצבעי כחול-ירוק.

ראו באתר זה: שושלת טאנג.

בשנת 1232 המציאו בקוריאה טכניקה של הדפסת ספרים על ידי דפוס מתכת נייד,. בתקופת צ'וֹסון, במאה הארבע עשרה, חוותה קוריאה גידול תרבותי ניכר והתפתחה בה תרבות בעלת מאפיינים שונים מאד מאלו של שושלת מינג הסינית. בתקופה זו ניכרת גם התקדמות באמנויות והיצירה המסורתיות, כמו למשל קרמיקה מזוגגת לבן, משי משובח, נייר משובח יותר, מניפות ובגדים מרהיבים. כמו כן , הומצא האלפבית הקוריאני ה"הנגול" והשתמשו בספינות שצופו בשריון ברזל. למרות זאת, למעט האתר Gyeongiu, לא נותרו בקוריאה אתרים היסטוריים רבי רושם, כמו אלו שנמצאים בשכנותיה.

ועדיין, זהו פלא כלכלי שקשה לפענח אותו. ארץ מתקדמת ומודרנית להפליא, שכאשר מסירים את קליפתה החיצונית, אפשר לגלות מתחת, חברה מסורתית. כמו האין והיאנג אותו רכשו מסין, יש בקוריאה תמהיל מעניין של חדש עם ישן. מודרני ומסורתי. העיגול הכחול אדום, בלב הדגל הקוריאני, מסמל לא רק את החלוקה בין צפון לדרום, אלא גם ובעיקר את השילוב בין מסורת לקדמה. למרות זאת, לא איבדו תושביה את הקשר עם תרבותם. הם משכילים לשמור על ערכיהם ומנהגיהם הייחודיים, דבר המעצים את חווית המבקר.

לא נשביתי במהרה בקסמה של דרום קוריאה, אבל הייחוד שלה החל וחלחל. התכנון לטווח ארוך, הרצון לשמר את המסורת ככל האפשר, ובעיקר החביבות של תושביה. אלו אנשים חמימים, שיוצאים מגדרם כדי לעזור לתייר. הם מנומסים להפליא, מדריכים בחפץ לב את התייר למחוז חפצו, גם אם לא דוברים יותר משתי מילים באנגלית. מבקר האוחז בידו מפה באחת מתחנות הרכבת התחתית, יגלה כי תוך כמה דקות, ייגשו אליו מקומיים ויובילו אותו למחוז חפצו.

במקומות רבים ניצבים מתנדבים, לבושים במדים מיוחדים, העובדים בפיקוח העירייה  ומסייעים בחינם למבקר מן החוץ.  מכיוון שהיציאה לפנסיה היא בגיל צעיר יחסית – בין 56 ל-60, הרחובות מוצפים באנשים צעירים למדי, מוכשרים ומנוסים, הנרתמים לטובת החברה. רבים מהם נרתמים לפרויקט הכלל קוריאני של שימור המורשת, לבל תוצף בנחשולי המודרנה.

קוריאה הסובלת מטראומה של מחיקת תרבותה בתקופת הסיפוח היפני, מודעת לצורך לשמר את העבר מפני נחשולי הקדמה ולכן הוקמו כפרי פולקלור אחדים לשימור המורשת, ביניהם כמה שהוכרזו על ידי אונסק"ו כ"אתרי מורשת עולמית" כאילו הם הואה (Hahoe) שבאנדונג (Andong), צ'אנג'ו (Jeonju) שמדרום לסיאול  וכפרים נוספים. במקומות אלו רוכזו מסורות כפריות ותרבות חומרית בכפר אחד, לטובת השימור ההיסטורי. במסעדות רבים ניתן לסעוד מאכלים מסורתיים כדוגמת ביבימבאפ (Bibimbap), שעשוי מאורז , ירקות וביצת "עין" ואפילו לקבל הדרכה איך מכינים אותו. במקומות אחרים, מציעים כפרי המסורת, סדנאות להכנת נייר אורז והדגמות של בגדים מסורתיים. כל כפר כזה הוא  סוג של מוזיאון חי, למען הדורות הבאים. הבתים הם אותם בתים מסורתיים, המכונים "האנוק" ((Hanok) בהם חיו הכפריים לפני מאות שנים, בתוספת של ריהוט מודרני ומכשור חשמלי. כך גם סוואון (Suwon), שהיא עיר מבצר היסטורית מהמאה ה-18. חומותיה המשוחזרות הוכרזו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. הכיבוש היפני במחצית הראשונה של המאה העשרים, ניסה למחוק כמה שיותר מהזהות והמורשת הקוריאנית. אולי בכך טמון הרצון הכלל קוריאני להיאחז בעבר ולו בצורת זיכרון היסטורי. תהיה הסיבה אשר תהיה, הקוריאנים הם "פריקים של מסורת" ונהנים לעזוב  לרגע את המאה ה-21 , לטובת מקומות בהם ניתן לקבל אשליה, כי הזמן עמד מלכת.

אחת התגובות הקוריאניות לקצב החיים המסחרר ולמרוץ אחר כסף והצלחה הם "הכפרים האיטיים" (Slow Village) – אופנה איטלקית שתפשה בקוריאה – במסגרתו אימצו להם  המקומיים, אורח חיים מסורתי. התושבים מתקיימים מחקלאות וממכירת מעדנים טבעיים שנרקחים בדרך מסורתית. התושבים, שמאסו באורח החיים המטורף של העידן המודרני, בחרו לחזור לחיים שורשיים ושלווים. הם רוכבים ממקום למקום על גבי אופניים ומקדישים זמן לטיולים בטבע. רבים טוענים שאורח חיים זה מעודד אותם להקשיב לחבריהם, להבחין בתופעות טבע, ולחיות חיים בריאים יותר. המפורסם שבכפרים אלו הוא סמגייצ'און (Samjicheon), המוקף ביערות במבו, סמוך לעיר דאמניאנג (Damyang).

האוכל הקוריאני מצטיין בצבעוניות והוא מתובל ביד נדיבה בשום, צ’ילי, ג’ינג’ר, רוטב סויה ושמן שומשום  המטבח הקוריאני שונה מאוד ממטבחים האסייתיים המוכרים לנו בארץ. זהו מטבח עשיר בטעמים ולדעת יודעי דבר, נחשב לבריא. אורז הוא מרכיב מרכזי בארוחה, כמו גם דגים, מאכלי ים ואצות. הקוריאנים אוהבים בשר צלוי – מתקן הגריל ניצב לרוב במרכז השולחן והבשר נצלה עליו מול עיני הסועדים או על ידיהם. אבל מה שפרסם את המטבח הקוריאני והפך למאפיין שלו הוא הקימצ'י (Kimchi) . ירקות כבושים ומותססים בתיבול עז, הופך קרביים ממש. הגרסה המוכרת ביותר עשויה מכרוב סיני כבוש שעבר התססה והחמצה, יחד עם כמויות נדיבות מאוד של צ’ילי. במהלך שנים רבות של שיטוטים בעולם, טעמתי אוכל מגוון בחמש יבשות, אבל למרות בטני וחכי המנוסים, שום דבר לא הכין אותי לטעם שרקחו כנראה מלאכי גיהינום.

למטבח הקוריאני יש רפרטואר של כמעט מאתיים סוגי קימצ’י. בכפרים מבודדים, כמו גם בלב הערים המודרניות, ניתן עדיין לראות בבתים את כדי החרס הגדולים שבתוכם נשמר הקימצ’י. אם כי, במרבית המקומות החליפו מקררים מיוחדים את הכדים המסורתיים.

בשנים האחרונות, יותר ויותר תיירים מהמערב, מתחילים לגלות עניין גדל והולך בדרום קוריאה. המדינה הצעירה יחסית, שבעבר נבלעה בין שכנותיה האטרקטיביות, סין ויפן, מושכת יותר ויותר סקרנים שבאים לפענח את קסמה.

נמל התעופה החדש, אינצ'און (Incheon), נחנך בשנת 2001 ונחשב לאחד הגדולים והמשוכללים בעולם. המספרים מעוררים השתאות: בנמל עובדים 35,000 קוריאנים, המטפלים ב-25 מיליון נוסעים, העוברים בו בשנה אחת. בקוריאה, כמו בקוריאה, חושבים הרחק קדימה וכבר מתכננים את נמל התעופה הבא, שייבנה בשנות העשרים, כדי להכיל את גל הנוסעים הבא, שצפוי להיות גדול בהרבה מהנוכחי. מתברר שלא רק כאן. גם בנמל הימי של פוסאן (Busan), מציגים למבקרים תכנית לבניית נמל, שיענה על הצרכים שיתעוררו בשנות ה-30, של המאה ה 21…

לא הרחק מנמל התעופה, מוקמת סונגדו (Songdo) , עיר חדשנית, שמתפרסת על שטח של 1,500 קמ"ר, שרובו יובש מהים. זוהי עיר מתוכננת להפליא, עם חניון תת קרקעי ענק, ששטחו כמעט כשטחה של העיר. יש בה מבני ציבור, עשרות אלפי דירות למגורים ושטחים ירוקים, התופשים כארבעים אחוזים משטחה של העיר. העיר מכונה על ידי מעריצים וציניקנים גם יחד, "עיר האוטופיה".

המקום המבוקר ביותר במדינה ולטעמי גם המעניין ביותר הוא הבירה סיאול. היא העיר הגדולה במדינה והמרכז הכלכלי, הפיננסי, הפוליטי והתרבותי שלה. במטרופולין של העיר חיים למעלה מ-26 מיליון בני אדם, כמחצית מאוכלוסיית המדינה, ביניהם כחצי מיליון תושבים זרים. כאן גם שוכנים מרכזי חברות ה"היי טק" הקוריאניות שהתפרסמו ברחבי תבל: סמסונג, LG ויונדאי. התחבורה הציבורית בעיר יעילה להפליא, ובה קווי אוטובוסים תדירים, המגיעים לכול מקום כמעט ועם  רכבת תחתית יעילה ונוחה להפליא.

יש בה גורדי שחקים ענקיים, שכונות יוקרה שבתיהן נמוכים ובתי דירות גדולים וקודרים. בכול זאת, יש בעיר תחושה של הרמוניה: כרך גדול וסואן, עם הרבה פינות חמד מטופחות. מודרניזציה שמורשת העבר מבצבצת ממנה. סיאול היא הלב והנשמה של קוריאה. מסעירה, ידידותית, תוססת, עם שוק דגים נהדר, שפע של בילויים לתוך הלילה, מועדונים ופאבים לצד ארמונות עתיקים ומקדשים. סיאול סובלת מפקקי תנועה מכבידים. יש שעות שכולם פשוט עומדים במקום. אך הקוריאנים מצאו לכך פתרונות, החל מנתיבים מיוחדים לתחבורה ציבורית וכלה ברכבת תחתית יעילה, מרווחת, מהירה ומטופחת.

את העיר מבתר לשני חלקים, נהר האן. החלק המסורתי (גאנגבוק)  נמצא בצפון ולו קסם עתיק. והחלק המודרני והמסחרי (גאנגנאם) נמצא בדרום ובו גורדי שחקים רבי עצמה, מרכזי קניות מודרניים  וחיי לילה תוססים במיוחד.

סיאול נחשבת לגן עדן לחובבי קניות או לשוחרי שיטוט בין דוכנים. השווקים של דרום קוריאה הם מרכזי בילוי מלאי חיים. לעתים נדמה שהמקומיים ובעקבותיהם גם התיירים, שרויים בבולמוס של קניות מתמשך. בלבה של העיר זורם נחל מלאכותי (Cheonggye-chhaon) , לאורכו פועם ליבה של סיאול ההיסטורית. לאורכו מסלול הליכה של ששה ק"מ, ממנו ניתן להגיע לאתרים רבים במרכז העיר. זרם המים בנחל זה הוא שחזור אמין של נחל שזרם במרכז סיאול במשך מאות בשנים ומשני צדיו, התפתחו חיי מסחר תוססים, לצד בתי מגורים רבים. בסופי שבוע, על הגשרים ועל גבי במות מיוחדות שנבנו לאורך התעלה, מתקיימות הופעות קצביות של להקות זמר ואקרובטים.

בעיר העתיקה של סיאול ניצבים ארבעה ארמונות מפוארים ומתחם קבר קדוש, שנבנו על ידי המלכים לשושלת צ'וסון, ששלטה בקוריאה בשנים 1392-1910 וכולם חשובים להכרת המורשת התרבותית של המדינה. היפה והמוכר מכולם הוא ארמון Gyeongbokgung המשוחזר, שהוראת שמו: "ארמון שבורך על ידי השמים".

הארמון התפרסם בטקס המאד חגיגי ומאד צבעוני של החלפת שמתקיים , בכול שעה עגולה, בין 10:00 ל-15:00.

ארמון מרשים נוסף צ’אנגדאוקגונג (Changdeokgung), הבנוי בסגנון מסורתי. בניגוד למה שאנו מכירים מארמונות באירופה, בולט היעדרו של מבנה מרכזי ולמרבה הפתעה, בולט היעדר הסימטריה. בשטח מפוזרים מבנים שונים, שבאורח פלא משתלבים בנוף וזה בזה. זהו מתחם גדול בשטחו ובו שלושה עשר מבנים מרכזיים וכשלושים ביתנים, מוקפים גנים מטופחים ובלבם אגם מלאכותי.

מן הארמון נמתח גשר עץ אל מקדש צ’ונגמיו (Jongmyo), שנחשב למקדש הקונפוציוניסטי העתיק בקוריאה ואחד העתיקים בעולם, אשר נבנה בדומה למקדש יסקוני היפני, כדי לשמר את רוחות השליטים משושלת צ’וסון, לאווירה מוסיפות עשרות נערות בלבוש מסורתי, המזכה את הלובשת לא רק בתחושה מחגיגית אלא גם בפטור מדמי כניסה.

נוף פנורמי מרהיב נגלה ממרומי מגדל סיאול, שהוקם ב-1980 על ראש הר נאמסן (Namsan) והפך לסמלה של סיאול המודרנית. מגדל התצפית מתנשא לגובה של 236 מ' ולכך יש להוסיף 243 מטרים של הגבעה עליו הוא ניצב, דבר ההופך אותו לאחד הגבוהים באסיה המקום מרהיב במיוחד לקראת שקיעה, כשהשמיים מצטבעים אט אט בוורוד ההופך לכתום, לאדום עז, לאפור ולבסוף לשחור, כשבהדרגה, הולך ונהיה מואר יותר ויותר. לרגלי המגדל ניצבים עצי אשוח מלאכותיים, עליהם תלויים מנעולים לאלפים ואולי לעשרות אלפים. זוגות מאוהבים מגיעים לכך, נועלים את אהבתם במנעול חדש, אותו תולים בטקסיות על אחד הענפים ומשליכים את המפתח לגיא העמוק שלמטה. כדי להנציח את הקשר שלא יינתק של אהבתם. לא ברור לי מדוע אהבה צריכה להיות קשורה למנעול, אבל זהו מנהג שמקורו בסין, הקיים בעולם כולו.

יש בעיר מוזיאון לאומי רב עניין ועוצמה ובו מוצגים למעלה מ-200,000 פריטים. עושר תרבותי עצום, במוזיאון השישי בגודלו בעולם. המוזיאון מאפשר למבקר לארגן בראשו את היסטוריה הקוריאנית, את תרבותה החומרית, את התפתחותה ואת ההשפעות שספגה ממשכנותיה. במוזיאון מוצגים חפצי אומנות גם מסין, יפן, הודו ווייטנאם. גולת הכותרת היא כתר עשוי זהב, מעוטר באבן ג'ייד ירוקה, שנמצא באחד הקברים העתיקים של שושלת שילה (Silla), שנמצא ב-Gyongju. מוזיאון חשוב אחר הוא מוזיאון המלחמה, המתאר את מאבקיה רבי השנים של קוריאה, עם שכנותיה האלימות. במוזיאון מוצגות תמונות רבות משדה הקטל, במיוחד ממלחמת קוריאה. נוגעת ללב במיוחד היא אנדרטת שני אחים, אחד מצפון ושני מדרום, הניצבים זה מול זה, בשדה הקרב.

מוזאון ליאום (Leeum), שהוקם על ידי חברת סמסונג. ממחיש נפלא את הניגוד והשילוב בין המסורת לבין החדשנות. בין העבר המפואר לעתיד המבטיח עוד יותר. להקמת מוזיאון זה חברו שני אדריכלים נודעים, שכול אחד תכנן ועיצב מבנה אחר: השווייצרי מריו בוטה (Mario Botta) שהקים בניין המציג אמנות מסורתית והצרפתי ז’אן נובל (Jean Nouvel) , שהקים את הבניין המציג  אמנות מודרנית ועכשווית, של אמנים קוריאנים ובינלאומיים על שניהם ניצח האדריכל רם קולהס (Rem Koolhaas), שגם תכנן את האגף השלישי.

לא הרחק משם, נמצא שוק התרופות המסורתיות Yangnyeong, שבו רוקחים רופאים מסורתיים, תרופות פלא, מצמחי מרפא, עלים ושורשים. השוק הזה, בו דומה והזמן עצר מלכת, הינו ניגוד מסעיר לבנייה החדשנית שמסביב.

אחת האטרקציות המלהיבות היא מופע של "ננטה" (Nanta). זהו מופע ללא מילים כמעט, אבל עשיר בתנועה ובקצב, שיוצא מכאן לערים גדולות בעולם. הוראת המילה "ננטה" היא מכת אגרוף חזקה. על הבמה ניצבים חמישה שחקנים הנדרשים להכין במהירות ארוחת חתונה. הם מפגינים יכולת אקרובטית מופלאה של תיפוף, תנועה, הנפת סכינים וצלחות באוויר כשתוך כדי כך הם קוצצים, מבשלים, טועמים ומנקים. וירטואוזיות אמתית. הקהל מופעל ומשתף פעולה.

סיאול נחשבת לגן עדן לחובבי קניות. מלעיזיה טוענים שהיא שוק אחד גדול. מרכזי הקניות שלה עלולים לסחרר את ראשו של קניין מנוסה, או לייתר דיוק, קניינית מנוסה.

השוק הגדול ביותר הוא דונגדמון (Dongdaemun), המכיל אלפי חנויות, שרובן פתוחות מעשר בבוקר עד חמש לפנות בוקר ביום המחרת . שוק זה משתרע על שטח גדל ממדים ובו כ-1,700 דוכנים וחנויות בהם אפשר למצוא מכול טוב. החל  מכלי מטבח וציוד ספורט ועד לחנויות מסורתיות בהן מציעים ממכר תה, שורשים, תרופות מסורתיות, דגים מיובשים ועוד – והכל במחירים אטרקטיביים.

אחד האזורים היפים והמעניינים הוא רובע אינסה דונג (Insadong). שם, בגלריות הרבות, ניתן למצוא כלי חרסינה מעודנים, הדפסים על נייר תוצרת בית, פסלים וענתיקות. הסמטאות שיוצאות מרחוב Insadong-gil הן ניגוד בולט לגורדי השחקים. יש בהן מבנים עתיקים ואווירה של קוריאה של פעם. ברובע פזורים כמה מקדשים, רוחשי חיים. ברובע בוקצ’ון (Bukchon), שהתגוררו בעת העתיקה האצילים ופקידי המלוכה ורבים מבתיו הם בתי האנוק מסורתיים. במקדש ג’יוגה סה (Jogyesa), הוא המרכז הרוחני של הבודהיזם הקוריאני ובו מתקיימים מעת לעת, טקסים מסורתיים רבי עניין.

לא הרחק משם נמצא פסלה של האשה הקוריאנית, המוחה על פשעי המלחמה שעשו היפנים במלחמת העולם השנייה, שהפכו אלפי נערות קוריאניות לשפחות מין עבור חייליהם. היפנים הסכימו להעביר פיצויים לקורבנות, אך מסרבים להודות בפשעים שביצעו ולקחת אחריות עליהם.

יש בעיר שווקים, מקדשים, מונומנטים  ורחובות מסורתיים. אולם אחת האטרקציות הגדולות היא אינה תיירותית דווקא והיא מרכז המבקרים המשוכלל של סמסונג, ביטוי מובהק של המאה ה-21. גן עדן לחובבי מוצרים אלקטרוניים מתקדמים. זהו מבנה בעל שלוש קומות המדגים את חזונה של סמסונג, להוביל את העולם הדיגיטלי.

משום כך, כדאי מאד שלא להחמיץ את  מרכז העיצוב החדש (Dongdaemun Design Plaza), שתוכנן  של האדריכלית הבריטית הנודעת (ממוצא עיראקי) זאהה חדיד (Zaha Hadid). הקומפלקס העתידני, המכונה גם  DDP, מזכיר חללית שהנחיתו יצורים מכוכב אחד באמצע העיר ומרהיב במיוחד בשעות הערב, כשהוא מואר באורות צבעוניים המתחלפים באופן תדיר. המרכז החדשני הזה, היה אחת הסיבות להגדרת סיאול, כבירת התכנון העולמית ב-2010.

אחד הטיולים שכול תייר מרגיש חובה לעשות בקוריאה הוא ל- DMZ (קיצור המילים DeMilitarized Zone, ובעברית: אזור מפורז) , כלומר אזור הגבול שבין קוריאה הדרומית לשכנתה הצפונית. זהו הגבול המוגדר כמאובטח ביותר בעולם.  רצועת יבשה צרה בחצי האי הקוריאני, המפרידה בין המדינות האחיות היריבות. הרצועה הזאת, שאורכה כ־250 קילומטרים ורוחבה כארבעה קילומטרים בממוצע בלבד, נחתמה במסגרת שביתת הנשק ששמה קץ למלחמת קוריאה. למרות זאת, במשך שבעה עשורים לא שרר שלום בין המדינות, כך שפוטנציאל ההתלקחות ריחף באוויר שנים רבות. האזור המפורז זרוע עמדות צלפים צפופות, עמוס בשטחים ממוקשים וגדוש בונקרים וחוטי תיל סבוכים, כדי למנוע מאנשים לחצות אותו לשני הכיוונים. אם כי, סביר להניח שאם מישהו ירצה לחצות את הגבול, זה יהיה מצפון לדרום.

ביל קלינטון, מי שהיה נשיא ארצות הברית, אמר פעם, כי זה המקום המפחיד ביותר בעולם. באזור זה, ניצבים כשני מיליון חיילים, משתי המדינות. בנוסף להם, מוצבים 37,000 אלף חיילים אמריקאים וקבוצה גדולה של משקיפי או"ם.

במהלך השנים אירעו באזור כמה תקריות, שאיימו להפר את השקט השברירי, החל כמה מקרים של אזרחי הצפון שניסו להגר לדרום העשיר וכלה באירועים של חילופי אש, שגרמו לנפגעים. היו אלו, אירועים בעלי פוטנציאל להצית תבערה גדולה.

ב-27 באפריל 2018 נערכה במקום פגישת פסגה בין נשיא הדרום מון ג'ה-אין ומנהיג הצפון קים ג'ונג און. המנהיגים חתמו על הצהרה שבה הם הסכימו לפעול למען "פירוז מוחלט" של חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני. ראשי שתי המדינות הכריזו  גם כי הם יפעלו לגיבוש שלום "קבוע ויציב", שיביא לסיומה הרשמי של המלחמה שהסתיימה ב-1953, רק בשביתת נשק. השניים התחבקו עם סיומה של הפסגה, שבמהלכה החליפו חיוכים ולחיצות ידיים והכריזו: "שני המנהיגים מכריזים בפני 80 מיליון מבני עמנו והעולם כולו כי לא תהיה מלחמה נוספת בחצי האי הקוריאני ועידן חדש של שלום החל". מאז המפגש ההיסטורי, האזור הזה הופך גם למקור לתקווה.

עוד הרבה לפני האירוע הדרמטי, הפכו הדרום קוריאנים את האזור לאתר תיירות מוביל ומדי שנה מבקרים בו כ-800,000  תיירים. האטרקציה העיקרית במקום הן ארבע מנהרות גדולות, שנחפרו בחשאי בידי צבא צפון קוריאה ונועדו לשמשו בעת פלישה עתידית. המערות שנחשפו במקרה, הפכו לאטרקציה תיירותית. המנהרה הארוכה ביותר, כ-1600 מ', נחשפה באוקטובר 1987 ונועדה להעביר במהירות, כוחות צבא גדולים, מצפון קוריאה לדרומה. המנהרה נחפרה בעומק של 73 מ' מתחת לפני הקרקע, רוחבה 1.70 מ' וכך גם גובהה. מומחים אמריקאים חישבו ומצאו, שניתן להעביר במנהרה כזאת, כ-10,000 חיילים, תוך שעה.

סיפור מעניין לא פחות וכמעט לא מוכר, הוא שמורת הטבע שנמצאת  בתוככי האזור המפורז . במשך יכמה עשרות שנים, בני אדם היו מנועים מלהגיע לכאן. , דבר שאִפשר לטבע לפרוח. ה־DMZ הפך לסביבה אקולוגית מגוונת, ובה ביצות, יער, הרים ונהרות. באזור הזה הצליחו לשרוד בעלי חיים ועופות נדירים . חוקרי הטבע טוענים כי בשמורה חיים כ־1,100 מיני צמחים ו־51 מיני יונקים, שהם 67 אחוזים מעולם החי של דרום קוריאה. בין השאר נקרו בשטח דוב שחור אסייתי (דב המשקפיים(, חתול בר, מין נדיר של כבש וכנראה גם מין של נמרים נדירים. כמו כן, חיים באזור 83 מיני דגים ומאות מינים של בעלי כנף, ובהם כמה נדירים במיוחד: כפן שחור פנים, עגור יפני ועגור לבן צוואר.

יש בקוריאה הדרומית שמורות טבע נאות הפרושות על מדרונות ההרים המיוערים של חצי האי. הקוריאנים מטיילים בה בהמוניהם. משלבים את הערצת הטבע הדאואיסטית עם תרבות הפנאי שסיגלו מן המערב. קיסרי שושלת מינג הסינית, כינו את קוריאה בתואר (Chaohsien), שהוראתו "רעננות הבקר". קוריאה יפה במיוחד בתקופת הסתיו, היינו סוף חודש אוקטובר וראשית נובמבר. צבעי השלכת, מושחים את מדרונות ההרים ושמורות הטבע, בספקטרום של צבעי אדום, כתום וסגול. כאשר ביקרתי בשמורות הטבע של קוריאה בשיאו של הסתיו, חשתי שהסתיו מצית תבערה שיכולה להתמודד בשפעת צבעיה החמים, עם כל שלכת אחרת.

השלכת יפה בכול שעה ובכול מזג אוויר. זכור לי ביקור באחת משמורות הטבע. לאכזבתי, ערפל כבד ירד על השמורה. נבצר ממני לצלם את חמוקי הגבעות בוערות באדום ואת עלי האדר היפני, עפים ברוח. גם לא את המרבד האדום הרך, שמתחת לעצים. בלית ברירה התחלנו ללכת. מקוננים בלבנו על המראות שאנו מחמיצים. הגלויות שנמכרו בפתח השמורה, הבטיחו גדולות ונצורות למי שמגיע ביום יפה.

תוך כמה עשרות צעדים הבנו שהפסדנו יצא בשכרנו. בתוך הלבן של הערפל, עלו כאילו עננים צבועים בוורוד. גווני הסגול החמים של העלים הבליחו מעת לעת. חלונות אדמדמים נפערו בלובן. לרגע התגלה עץ אדר במלוא תפארתו ותוך כמה רגעי שוב כוסה בווילון לבן. לעתים, מבעד לשמיכה הרכה של העננים, ריצדו כאילו כוכבים אדמדמים, שיצרו מחזה של ארץ אגדות. לנגד עינינו העצים שיחקו במחבואים מבעד לעננים. הציצו במשובה ושוב נעלמו. היה זה יום נהדר לציירים. פחות מוצלח לצלמים. אלא אם הם משכילים, לרשום באור, על פני הלבן הצמרירי ובתוכו.

כמו ביפן השכנה, נחלקים המטיילים בין חובבי השלכת לבין מעריצי פריחת הדובדבן, הפורשת על ההרים שמיכה בגווני לבן וורוד. בתקופת הכיבוש היפני, הביאנו הפולשים עמם עצי דובדבן וניסו להשריש את מנהג הצפייה בפרחים המכונה "האנאמי". החגיגות המשיכו גם לאחר כניעת היפנים, מאוחר יותר, כחלק מגיבוש הגאווה הלאומית המקומית, נעקרו עצי דובדבן רבים, כדי לשרש את המורשת היפנית. כפי שנהרס בית המושל היפני שניצב בלב סיאול. השלטונות איתרו באי ג'ג'ו דובדבן יפני נדיר, הם הרכיבו אותו על גבי כנות ונטעו עצים קוריאנים ברחבי המדינה. עדיין, מרבית עצי הדובדבן בקוריאה הם מהזן היפני. אלו גם אלו, מרנינים את הלב בפריחת האביב שלהם .

שמורת הטבע המפורסמת ביותר בדרום קוריאה היא  סוראקסאן (Seoraksan). זהו מראה מפעים הנוף כאן הוא של תצורות סלעים מרשימות, שצבען בהיר, המזדקרות מתוך הצמחייה העבותה, ביניהם מתפתלים נחלים ופלגי מים ופה ושם קולחים מפלים קטנים.  ההרים הגרניטיים הללו ניצבים בגאון, תלולים, עמוסי גבנונים ונקיקים. אם נסיר מהם במטה קסם, את שפעת היערות, הם יזכירו את אזור ההר הגבוה של סיני, באזור מנזר סנטה קתרינה. אלה שכאן, בניגוד להרי סיני, דומה וההרים הצמיחו לעצמן "מסרקים" של אורנים מפותלי גזע, שענפיהם שלוחים אל על  ויש שהם ניצבים ממש לצוק בו נאחזים שורשיהם. גם כאן הם מחליפים צבעים משעה לשעה, תלוי בקרני האור ומצב העננים, אלא שכאן, תורמים לחגיגת הצבע, גם צבעי העלים, בעיקר בתקופת השלכת, כשהם מציגים לראווה, שפע של גוונים חמימים, בספקטרום רחב שבין חום לסגול.

למרגלות הצוקים פזורים מקדשים. המפורסם שבהם הוא מקדש שינהונג (Shinheungsa), שהוא מקדש של כת הצ'וגיה (סון / זן בודהיזם) שנבנה לראשונה בשנת 637 ולכן נחשב למקדש הזן העתיק בעולם. הטיול האולטימטיבי בשמורה הוא עליה ברכבל עד לפסגת גוונגומסונג (Gwongeumseong), שגובהה 670 מ' ממנו נשקפים הצוקים המרשימים, שצבעם לבן בוהק, במספר חודשים בשנה, כשהם מכוסים בשלג. מכאן שמו של הפארק בקוריאנית – "הר השלג". משם יוצאים להליכה בשבילים המתפתלים על מדרונות ההר.

לא הרחק משם נמצאת מערה קרסטית גדולה ומרהיבה. מערת Hwangsun  ולה חללים ענקיים, מעוררי התפעלות. על מדרונות של הר מיוער, קרוע פתח למערה היפה ביותר שראיתי באסיה.

שמורת הטבע מודנגסאן (Mudeungsan) , בחודש השלכת, היא הפנטזיה האדומה ביותר שראיתי וחוויתי בחיי. הרים, צוקים, מישורים, חופי אגמים, הכול בוער בשפעת גווני אדום, צהוב, כתום, חרדל, זהוב וכול גוון בינים שאפשר להעלות על הדעת. אפילו הקרקע מכוסה במרבדים של עלי אדר בוערים בשלהבת של שלכת. בין העצים משוטטים מאות ואולי אלפי קוריאנים, מביטים בהערצה בעלים האדומים.

אטרקציה נופית מיוחדת היא שדות התה של בוסאונג (Boseong). זהו אחד המקומות המרנינים בדרום קוריאה. זהו אזור של גבעות, הנמצא כעשרים ק"מ מזרחית לעיר נוקפו (Nokpo) ונראה כמעשה רקמה ירוקה. דורות ארוכות ארוכות של חמישה מיליונים של שיחי תה, היוצרים שטיח ירוק, של שיחים איכותיים, מיידע שנצבר בקוריאה במשך מאות רבות של שנים.  שדות התה הללו שמשו כתפאורה לסרטים רבים בתעשיית התה של קוריאה

.

בכול קוריאה יש אתר היסטורי אחד שאסור להחמיץ: והוא קיונג-ג'ו (Gyeongju), שהיה בירתה של ממלכת שילה (Shilla) הקוריאנית כמעט אלף שנים (57 לפני הספירה עד 935 לספירה),  ומנתה במאה ה-8 כמיליון נפש. למרות הכיבושים הרבים שעברה ולמרות שמרבית בנייניה נחרבו או נשרפו, משמרת העיר, את העת העתיקה, יותר טוב מכול מקום אחר בקוריאה. משום כך היא מכונה בז'רגון התיירותי: "מוזיאון ללא קירות". בתקופת שושלת שילה, עברה קוריאה משמאניזם ולבודהיזם וצמחה לממלכה גדולה. בעיר שפע של מקדשים, קברים, פסלים, תבליטים ומבנים חילוניים עתיקים, שהפכו אותה לאחת העתיקות המעניינות בעולם. יש בה ריכוז יוצא דופן של דוגמאות מובהקות של אמנות בודהיסטית ייחודית לקוריאה, מהמאות ה-7 עד העשירית והיא מהווה עדות בולטת להישגים התרבותיים של שושלת שילה.

ארבעה אתרים מרכזיים בעיר העתיקה הוכרזו כאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו, בהם מקדש פולגוקסה (Bulguksa), שהוא עדות מובהקת ליכולותיה האדריכליות והאומנויות של השושלת. המקדש, שבנוי על צלע הר טוהמסאן, נבנה בשנת 535, נהרס בתקופת הכיבוש המונגולי ושוב, במהלך הפלישה היפנית, במאה ה-17, אך שופץ מאז מספר פעמים.

האטרקציה העיקרית של האתר כולו היא מערת סוקגורם (Seokguram) המלאכותית, שבלבה הוצב פסל מרשים של בודהא ונשקף ממנה נוף מרשים. מלכי שושלת שילה הותירו אחריהם מתחם קברים מרשים, שנראה כמו  גבעות ירוקות. למעט קבר אחד,  שנפתח באקראי, כשאיכר חפר במקום,  נמצאו כתרי זהב של המלכים, שהעתקים שלהם מוצגים במקום. יתר הקברים עדיין חתומים.

העיר השנייה בגודלה בקוריאה הדרומית היא בוסאן (Busan), או פוסאן (Pusan), באופן הנהגה בקוריאנית. זאת עיר נמל בקצה הדרום מזרחי של המדינה, הנחשבת למרכז הסחר של קוריאה. העיר ממוקמת בין הים להרים .המיקום הנפלא שלה גרם לעמיתי יובל נעמן, להגדיר אותה כ"ריו דה ז'נירו של קוריאה". גם אם ההגדרה הזאת מרחיקת לכת, יש בה כדי ללמד על המראה המיוחד של העיר.

מעבר ליופייה, העיר משמשת כבסיס ליציאה לטיול טבע, כמו למשל לשמורה ההררית ג'ירוסאן (Chirosan), המציעה נוף הררי, יערות עבותים וגשרים המתוחים על פני ערוצים עמוקים. מזג האוויר הנוח ששורר באזור מרבית ימי השנה (למעט הקיץ), מושך לכאן מבקרים רבים ממדינות הדרום מזרח אסיה. בוסאן היא מרכז של תעשיות כבדות, יש בה אזור סחר חופשי. כאן שוכנת הבורסה של דרום קוריאה. יש בה את שוק הדגים הגדול באסיה, הקניון הגדול בעולם ומרכז סרטים חשוב.

בבוסאן יש גנים ציבוריים, מעיינות של מים חמים, חיי לילה תוססים, מרכזי קניות גדולים, חמש עשרה אוניברסיטאות ועשרה מוזיאונים. יש בה ארכיטקטורה מודרנית וחדשנית ויחד עם זאת, תחושה מעט כפרית, בשל הטופוגרפיה הייחודית שלה. פוסאן (מילולית: "הר הקומקום") סמוכה מאד ליפן;  דבר שהשפיע רבות על תולדותיה ועל תרבותה. יפנים רבים, כמו גם תרבותם, הגיעו לקוריאה דרך פוסאן. במהלך פשיטה יפנית במאה ה16, נערך סמוך עיר קרב ימי מפורסם, בפיקודו של אדמירל יי סונשיין, שהפך להיות גיבור לאומי קוריאני ופסלו ניצב בגן שלמרגלות  מגדל פוסאן.

העיר מציעה כמה חופי רחצה ביניהם החוף החולי האונדה (Haeundae) שאורכו  12 ק"מ . הוא אחד היפים והפופולריים במדינה. לאורך החוף ניצבות כמה דוגמאות נאות לארכיטקטורה מודרנית. נודע במיוחד מתחם APEC, שבו התקיימה ב-2005 פסגה בה התאספו עשרים ואחד ראשי הכלכלות המובילות בעולם. לאורך השנה מתקיימים כאן אירועים פולקלוריסטיים שונים. קוריאנים רבים נוהגים להגיע לכאן כדי לקבל את פני השנה האזרחית החדשה. בוסאן נחשבת ל"מכה" של חובבי מאכלי הים. בשוק הדגים הענקי צ’אגאלצ’י (Jagalchi) מוצג לראווה  עושר רב של דגים ופירות ים, באיכות מעולה. בשוק דוכנים לצלייה, וטיגון של ליצורים הימיים הנשלים מן הים ומסעדות משובחות ויקרות. ניתן לבחור את הדג ולתת להם להכין אותו, לפי הנחיות הסועד.

הנמל של העיר נחשב לאחד הגדולים בעולם ומהווה ראש גשר לסין, יפן ורוסיה. זהו מתחם עתיר ממדים. יוצא דופן בכל קנה מידה. כמאתיים אלף איש מטפלים בו זמנים בארבעים אניות סוחר שעוגנות בו כל יום, פורקות או מעמיסות מכולות. מדי שנה עוברות כאן 13 מיליון מכולות. אטרקציה מיוחדת היא הגשרים הנפתחים, כדי לאפשר לאניות גבוהות לעבור בנמל. תושבי בוסאן גאים בחלקה של עירם בשמירה על עצמאותה של דרום קוריאה. כאשר צבאות הצפון שטפו את המדינה בשנת 1950 ומחצו כל כוח צבאי שניצב מולם, הצליחה בוסאן להתבצר מאחורי ההרים הגבוהים והנהרות שהגנו עליה מצפון ומדרום. לאחר שקלטה מאות אלפי פליטים שנהרו אליה מרחבי המדינה, הפכה לבסיס ממנו יצאו כוחות האו"ם, שהדפו את צבאות הצפון, אל מעבר לקוו הרוחב 38˚. אטרקציה מיוחדת היא השכונה הציורית קאמצ'ון (Gamcheon), הבנויה על צלע ההר. השכונה שהחלה כמשכנות עוני שאכלסו את פליט מלחמת קוריאה, בנויה במדרגות, כשכול בית צבוע בצבע אחר. הסמטאות גדושות בציורי קיר ופסלים, מעשי ידיהם של תושבי השכונה. השכונה, שזכתה משום מה לכינוי הבומבסטי "מאצ'ו פיצ'ו של פוסאן", מזכירה יצירה קוביסטית מודרנית ענקית.

המקום המפורסם ביותר, אם כי לא בהכרח המרשים ביותר הוא צ’ג’ו (Jeju), המרוחק כ-130 ק"מ מחופה הדרומי של קוריאה. ארגון אונסק"ו הכתיר את של ג'ג'ו בשלושה כתרים: שמורה ביוספרית, מורשת טבע ומורשת גיאולוגית. כמו כן, זכה המקום להכרה עולמית נוספת, כשנבחר, בנובמבר 2011,  לאחד משבעת פלאי הטבע של העולם, יחד עם מפלי האיגווסו והמערה התת קרקעית שבאי פאלאוון (פיליפינים), כשהוא משאיר אחריו את ים המלח של ארץ ישראל, הגרנד קניון בארצות הברית  ואתרי טבע רבים אחרים. פחות משהזכייה בתואר הנכסף מלמדת על צ'ג'ו, היא מלמדת על הקוריאנים, שהתייצבו בהמוניהם, בצייתנות מול המקלדת והצביעו בעד האתר "שלהם". מכול מקום, הקוריאנים טוענים שאם יש גן עדן, הוא נמצא בצ'ג'ו. יש בו חופי רחצה אקזוטיים, ים עם עושר של גווני כחול  והרי געש מרהיבים. אני סבור שלא כצעקתה והאי זכה במקום המכובד בעיקר הודות לקישורי האינטרנט של התושבים הפטריוטים.

האתר הוא אי צעיר להפליא מבחינה גיאולוגית,. שנוצר לפני מיליון שנה בלבד, כתוצאה מסדרה של התפרצויות של הר הגעש האלאסאן (Hallasan), שהוא הגבוה ביותר בקוריאה כולה (1,950 מ') ומשמש יעד לטיולים רגליים. ההתפרצות המשמעותית האחרונה של ההר אירעה בשנת 1007 ומאז הוא על פי רוב רגוע. בג’ג’ו יש תצורות געשיות מרהיבות: מנהרת לבה באורך שלמעלה משבעה ק"מ, הנחשבת לאחת הארוכות בעולם, פריזמות של בזלת, מפלי מים, שדות תה, גבעות טוף קוניות, מפרצים, אגמים געשיים, שקיעות וזריחות רומנטיות. הלוע הגעשי סונג-סאן (Seongsan Ilchulbong), נישא כמעט במנותק מייתר חלקי האי. ההר מופיע כמעט בכול ברושור של האי ומזוהה עמו לחלוטין. הלוע נוצר בהתפרצות במדף קרקעי של ים רדוד, לפני כ-5000 שנה. זהו קונוס הידרו-מגמתי מופלא. מהמושלמים שיש בעולם. מראש ההר, תצפית מכושפת ממש, על קלדרה ענקית, בקוטר של כ-600 מ' ועומק של כ-90 מ'. ומוקפת בסלעים משוננים. באי, שאורכו 73 ק"מ ורוחבו 41 ק"מ, חיים כ-600,000 תושבים והוא הוכר כמחוז אוטונומי מיוחד. עבור הקוריאנים זהו יעד החופשה האולטימטיבי והמקום המועדף לחוות ירח דבש.

מעבר לנופים מרהיבים, הביקור כאן מאפשר להכיר את סיפורן של נשות ההאניו (Haenyo), המתפרנסות משליית דיונונים ותמנונים ממעמקי הים, במו ידיהן, בצלילה חופשית, ללא בלוני אוויר. הן ממשיכות מסורת בת 1,500 שנים. “הנשים של הים” הן מעמד בפני עצמו. רק נשים עוסקות במלאכה קשה ומסוכנת זו, שהחלה בשליית פנינים בדרום יפן ובקוריאה הדרומית. כיום זהו עולם הולך ונעלם. באי נותרו כמה אלפי צוללות (לשם השוואה, בשנות השלושים של המאה העשרים, היו כ־23 אלף כאלו), וקרוב לוודאי שאלו האחרונות במקצוע. בנותיהן כבר לא עוסקות במלאכה קשה זו. הצוללות הוותיקות מעדיפות שהדור הבא יצא ללימודים ולעבודה נוחה יותר. בעבר, הנשים צדו בעצמן את האוכל בזמן שהגברים היו עסוקים במלחמות, אך כיום המסורת נשמרה לצורך שעשועים בלבד וברחבי העיר ניתן למצוא לא מעט מוקדים בהם ניתן לחזות במופע הייחודי.

כפר הפולקלור סאונגאפ (Seongeup), הוא הזדמנות טובה ללמוד את אורח חייהם של תושבי האי ולהכיר את תרבותם.

לקח לי זמן כדי להבין את סוד הטיול בקוריאה. אבל לטעמי אין בה נופים מרהיבים באמת, למעט, הפנטזיה הבוערת של הסתיו. גם בימים סגריריים, הצליחו קרני האור, לחדור דרך מסך הערפל ותנקד אותו בכתמים אדמדמים.

למעט קיונגג'ו, אין בקוריאה כמעט אתרים היסטוריים רבי רושם. יש אתרים בודהיסטיים, יש ארמונות, אבל שום דבר ששווה להגיע במיוחד עבורו. טיול בקוריאה, הגם שהוא מציץ לאתר היסטורי זה או אחר, אינו מקדיש זמן רב מדי לחקר תרבויות העבר, בפרט משום שמקדשיה ואתריה ההיסטוריים, מחווירים מול אלו של שכנותיה.

העם הקוריאני משתמש בצבעים עזים באומנות, כמו בפסטיבלים. ייתכן כי הדבר הוא פרי השפעות מונגוליות. הקוריאנים משתמשים בנדיבות,  בגוונים עזים של ורוד, צהוב וירוק על חפצים וחומרים שמסמלים מוטיבים קוריאניים מסורתיים. צבעי הבסיס אדום, ירוק, כחול, צהוב ולבן מופיעים בכל ייצוג של הדתות העממיות. ובכול זאת, אין בה גם שווקים צבעוניים במיוחד. יוצאים מכלל אלו הם שווקי הדגים, שאינם מצטיינים בצבע, אבל בעושר ובגיוון בלתי רגילים. בניגוד לשוק המפורסם והסטרילי של טוקיו, כאן מדובר בשווקים חיים ותוססים, בהם מציגים לראווה עולם חי עשיר, במצבים שבין שחייה תמימה באקווריום, לצלייה על הגריל. כאילו הם שווקי הדגים של סיאול או פוסאן ועשיר במיוחד הוא השוק של סוקצ'ו (Sokcho), הנמצא במרחק של כמה עשרות קילומטרים מהגבול עם צפון קוריאה. מהנמל החשוך נשלחים זרקורים המטילים אור לעבר הגבול, כדי לאתר מסתננים או מבריחים מהצפון. פנסים אחרים מאירים לתוך הים, מציירים על פני המים אדוות חשמליות ומושכים אליהם את הדיונונים, שעוד מעט יילכדו, יועמסו על הסירות ויגיעו לדוכנים אשר על הרציף. שם ניתן לראות דגים, צבים, סרטנים, צדפות, צפרדעים, צלופחים  ושאר יצורים ימיים, שוחים במיכלים, נשלפים, נשלקים, נחתכים ומושלכים אל המחבתות. כל התהליך של הפיכת האוכל למאכל, נעשה לנגד עיניו של הסועד.

הפסטיבלים בקוריאה מאד מאופקים. בשלהי חודש ספטמבר ביקרנו בפסטיבל המסכות בעיר אנדונג (Andong), שהיו בו כמה ריקודים של מקומיים חבושי מסיכות בהירות ואחידות, אך הוא דמה יותר לפסטיבל המחולות שבכרמיאל מאשר לאירוע כאוטי, כמו פסטיבלים בלאוס או הודו. כמעט ואין בקוריאה טקסים דתיים מרהיבים ולא תחושה של "עולם שלישי", שמושכת בדרך כלל אנשים להגיע לדרום מזרח אסיה. אין בה את העוצמות של סין, לא את החושניות של הודו, לא את הפינוק של תאילנד, לא את האקזוטיקה של וייטנאם, לא את המסתורין של לאוס, לא את האתרים ההיסטוריים המרהיבים של קמבודיה ולא את העומק התרבותי של יפן.

ובכול זאת…

חלפו כמה ימים עד ש"נפל לי האסימון" והתחלתי לראות את קוריאה כיעד לטיול מסוג אחר. מדינה נכשלת שהפכה למעצמה. ארץ מודרנית. ארץ שבשנות החמישים לא נמצא אדריכל שיהיה מסוגל לבנות בניין של שמונה קומות, שולחת בעלי מקצוע לבנות את גורדי השחקים הגבוהים בעולם, שבורג' חליפה (Burj Khalifa)  שבדובאי, גורד השחקים הגבוה בעולם (828 מ'), הוא רק המפורסם שבהם. זוהי ארץ עניה באוצרות טבע, אבל עשירה במשאב אנושי חרוץ, יעיל, מחושב ומכוון מטרה – להצעיד את המדינה קדימה.

הסיפור העיקרי של הטיול בדרום קוריאה, מעבר לשמורה זו או אחרת ומעבר לאתר היסטורי זה או אחר, הוא מעקב, בהשתאות גדלה והולכת אחרי סיפור מסחרר של הצלחה. התבוננות מקרוב אחרי הצלחה מרשימה של מדינה שהפכה תוך שני דורות ממקום עני ושולי, למדינה בעלת הכלכלה ה-11 בגודלה בעולם. לאחר מלחמת העולם השנייה ומלחמת קוריאה שבאה אחריה, שעטה דרום קוריאה קדימה. בעזרת סיוע כלכלי אמריקאי, אנשים חרוצים להפליא ואולי גם עזרה של פילוסופיה סינית וקודים תרבותיים יפניים, זינקה קוריאה למצב ששכר העבודה הממוצע בה, גבוה ב-30 אחוזים מזה של ישראל. תוך פחות משלושה דורות, הפכה ממדינה נתמכת לענקית יצוא; מכאוס פוליטי וכלכלי, למדינה מאורגנת, יעילה ודמוקרטית. זהו לדעתי הסיפור העיקרי. שמורות הטבע, השרידים הבודהיסטיים, התופעות הגעשיות וכמובן, צבעי השלכת, הם בונוסים שמנים. תוספת לדבר האמתי.