מבט אל היונקים של מדגסקר

כתב: גילי חסקין ‏11/08/2023

ראו קודם  באתר : מבוא לטיול במדגסקר ; מבוא לטבע ולאקולוגיה של מדגסקר ; הפאונה של מדגסקר

ראו גם באתר :   מבט אל עופות  מדגסקר ;  הזיקיות ;  הלמורים של מדגסקר ;

לאלבומי תמונות:

תמונות מטיול במערב מדגסקר

תמונות מטיול במזרח מדגסקר

תמונות מטיול בדרום מדגסקר.

להרצאה על מדגסקר

מדגסקר ידועה בפאונה העשירה שלה. צפיה בבעלי חיים, הוא עניין מרכזי בטיול למדגסקר.

209 מבין 283 מיני היונקים, המאכלסים את האי – נמצאים רק בתחומי מדגסקר (אף כי זהו מגוון מינים נמוך יחסית לזה, המצוי ביבשת השכנה). גולת הכותרת של הטיול למדגסקר מבחינת חיות, היא ללא ספק הלמוריים (שם מדעי: Lemuroidea), פרימטים, שבזכות הניתוק מהיבשת והיעדר טורפים, התפתחו במדגסקר כענף נפרד וייחודי באבולוציה. בהיעדר קופים ותחרות אחרת, פרימטים אלו הסתגלו למגוון רחב של בתי גידול, והתפצלו למינים שונים.

למוריים היא על-משפחה של פרימטים קטנים, בתת-הסדרה טרום קופים (קיפופים), הנפוצים רק באי מדגסקר. הם יותר קטנים מרוב הקופים, יש להם עיניים גדולות יותר, ייתכן שאבותיהם דמויי הגלגו (Galago) שחיו באפריקה (סוג של טרום קופים החיים ביבשת אפריקה בערבות, סוואנות וביערות), הגיעו ליבשת לפני 65 מיליון שנה ומאז התפתחו לקבוצות שונות[1]. הלמורים מהווים קרוב למחצית מספרם של היונקים באי. הם אנדמיים לאי. הרוב הגדול של בני סדרת הקיפופיים, וכל הגדולים שבהם, נמצאים רק במדגסקר. יש 101 מינים של למורים במדגסקר – טרום קופים / פרימטים. הגדול שבלמורים הוא האינדרי (Indri indri)) שמגיע למשקל 10 ק"ג והוא חסר זנב. זהו שוכן עצים פעיל-יום ונמצא בסכנת הכחדה עקב בירוא יערות נרחב באי[2].

אף שהלמורים מוגנים על פי חוק, המקומיים עדיין צדים אותם מדי פעם, אבל זהו אירוע נדיר. כתוצאה, הלמורים אינם חוששים מבני האדם. בסיור ברחבי האי ניתן להכיר מקרוב שלל למורים ממינים שונים. למור זנב-טבעת המשפחתי, הסיפאקות Sifaka ) ) [3] הרוקדות במופע אקרובטי של ממש והאינדרי הגדולים שקוראים ושרים. למור עכברי ננסי ,שגודלו לא יותר מאגרוף, ועד לפני שני עשורים נחשב למין נכחד גם. היום נדיר לראותו. למקומיים, האינטראקציה אדם-למור היא טבע שני[4].

ראו בהרחבה: הלמורים של מדגסקר ;

נדיר ומפורסם לא פחות הוא למור ארוך אצבע (Daubentonia madagascariensis),, המוכר בשמו  אי אי (aye-aye). שם זה ניתן לו על ידי חוקר הטבע הצרפתי פייר סונרט (Pierre Sonnerat), שתיאר אותו ב-1782. מין בודד במשפחת הדובנטוניים  (Daubentoniidae). מיוחד במינו מבין הקיפופים. אורך גופו 45 ס"מ, זנבו זיפני כעין מכחול ואורכו 50 ס"מ.

האיי איי, כמו קרוביו הלמוריים, מצוי אך ורק במדגסקר והגיע לאי לפני כ-100 מיליון שנה. בידודו של האי מיבשת אפריקה אפשר למין להתפתח לצורתו הנוכחית ללא תחרות מצד פרימטים אחרים. בשנת 1500 לערך הגיעו בני האדם לראשונה למדגסקר, ומאז נכחדו כשליש ממיני הלמורים וכ-80% מהנותרים מוגדרים כמינים בסכנת הכחדה. בין המינים שנכחדו עקב פעילות האדם נכלל גם האיי איי הענק (Daubentonia robusta), שהיה המין היחיד השייך למשפחת ה-Daubentoniidae מלבד האיי איי עצמו.

האיי איי הוא הפרימט הלילי הגדול בעולם. משקלו של זכר בוגר עומד על כ-2.5 ק"ג וגובהו מגיע ל-37-30 ס"מ (עד 53 ס"מ כולל אורך הזנב) ומשקל הנקבה הוא בערך 2.4 ק"ג ואורכה כאורך הזכר. אינו דומה לשום דבר אחר: יש לו אוזניים ענקיות, פרצוף מחודד, עיניים גדולות וזנב ארוך וסמיך אם  כי, אברים  בגופו מזכירים בצורתם, אברים אצל  מינים רבים ושונים, עובדה שהקשתה על חוקרי הטבע לסווגו במשך זמן רב. איי איי בוגר מכוסה בפרווה שחורה בכל גופו, פרט לאזור הצוואר, שם פרוותו שחורה ולבנה. צורת גופו אופיינית לפרימט, אך זנבו סבוך כזנב סנאי, פניו מחודדות כפני דביבון ועיניו עגולות וכדוריות. שיניו החותכות גדולות ביותר וממשיכות לגדול כל חייו. הוא יכול בנגיסה אחת לפצח אגוז קוקוס.  ידיו הן היוצאות דופן ביותר; בדומה לשאר הפרימטים, הוא בעל ארבע אצבעות מקבילות ואגודל זקוף, אך הבוהן והאצבעות ארוכות וצרות והאמה ארוכה מאוד ויכולה להגיע לפי שלושה מאורך שאר האצבעות[5]. עיקר פרסומו בא לו בזכות האצבע האמצעית הדקיקה בידו, בה הוא משתמש כנראה גם לנקישות קלות על גזעים מתים בכדי לגרום לזחלים לזוז בתוך הגזע, גם כסטטוסקופ המאפשר לו לחוש היכן מסתובבת רימה או זחל בתוך העץ, גם כדי למשוך את הליבה מקני הבמבוק.  וגם כחכה לדוג את הצייד העסיסי[6].

הילידים מרבים לצוד את האיי איי, לא רק משום שהוא מזיק חקלאי, אלא גם בשל אמונה רווחת בקרב תושבי האי בדבר שטניותו של המין. האגדות המקומיות מספרות, שאדם שאליו מופנית אצבעו הארוכה של האיי איי נידון למוות, והופעתו של פרט בכפר מבשרת את מותו של אחד הכפריים. אחד השבטים המקומיים אף טוען, שאיי איי חודרים למגורי האנשים דרך הגגות ומנקבים את עורקי הקורבן באמצעות אצבעם הארוכה והמכושפת[.[7]. אגדות אלו הסבו נזק רב למין, היות שהדרך היחידה להינצל ממוות, לפי האמונה, היא הריגת האיי איי. אף על פי שהמין מוגן על פי חוק על ידי ממשלת מדגסקר, מתרבים חיסולים אלה עקב תכיפות המגעים בין האיי איי לבני האדם, הנובעים מצמצום בית גידולם הטבעי והתפשטות הכפרים והשטחים החקלאיים[8].

על האיי איי ראו בהרחבה, באתר זה: הלמורים של מדגסקר

מיוחדים למדגסקר הם מגוון מינים של משפחת הטֶנְרֵקִיִּּים (Tenrecinae). יצורים אלה דומים לקיפודים במראם והם קוצניים כמותם, אך הם קרוביהם הרחוקים של הארכף (חדף פיל) [9]  והשנבוב[10]. הם קטנים, וניזונים מבשרם של יצורים קטנים כגון חרקים ותולעים. המינים הגדולים ניזונים גם מחולייתנים קטנים. נפוץ במיוחד טנרק מצוי או טנרק חסר זנב (שם מדעי: Tenrec ecaudatus). תפוצתו ניכרת בעיקר במדגסקר, ברחבי היערות הטרופיים והסובטרופיים, בסוואנות, בכרי דשא, בשטחים הררים וכן באזורים חקלאיים, אך לא במדבריות. הוא נפוץ פחות גם בקומורו (Comores), במאוריציוס, בראוניון ובסיישל.

הטנרק המצוי דומה מעט לעכבר ענקי או לאופוסום. משקלו נע בין 1.5 ל-2.5 ק"ג ואורכו 25–39 ס"מ. פרוותו עבה ואפורה, פניו לבנים ופסים שחורים מעטרים את עיניו. אפו ורוד, מוארך ובעל שפם. יש לו קוצים קצרים בצבע זהוב-אדום וביניהם קצוות אפורים. הטנרק המצוי הוא יצור מתבודד שחי בכל רחבי האי.

הטנרק המצוי צד בלילות וניזון מחסרי חוליות וכן מצפרדעים, מעכברים, מביצים ומנבלות. כאשר הוא מותקף על ידי טורף כמו עוף דורס או פוסה הוא יורק, נושף ומגלגל את עצמו לכדי כדור קוצני הנראה כקיפוד. אין לו קרבת משפחה לקיפודים למרות מראהו.

המכרסמים מועטים – רק שבעה. רובם ממשפחת הנסומיים (Nesomyidae). משפחה של דמויי עכבר מסדרת המכרסמים, הנפוצה במדגסקר ובאפריקה. מכרסמים אלה מגיעים לגודל קטן עד בינוני, כשהגדולים ביותר גדולים מעט מחולדה. הם צמחוניים בעיקרם, אך חלקם אוכלי חרקים. חלקם מטפסים על עצים ואחרים שוכני קרקע. הם מתרבים מהר והריון הנקבות קצר מ-6 שבועות.

טורפים

טורפי מדגסקר (שם מדעי: Eupleridae) היא משפחת טורפים דמויי חתול, האנדמיים לאי מדגסקר. אלה הם עשרה מינים של טורפים קטנים והגדול שבהם הוא הפוסה (שם מדעי: Cryptoprocta ferox), שאורכו קרוב ל-70 ס"מ ומשקלו קרוב ל-7.5 ק"ג. שאר המינים קטנים ממנו בהרבה. -טורפי מדגסקר קרובים מאוד למשפחות הגחניים והנמייתיים[11]  ובעבר סווגו כשייכים להם.

הגחניים (שם מדעי: Viverridae). זוהי משפחה בתת-סדרה דמויי חתול, אשר בסדרת הטורפים. בתי הגידול המועדפים על המשפחה הם: יערות, סוואנה, הרים ובמיוחד יערות הגשם הטרופיים[12]. משפחת הגחניים פוצלה מבחינה טקסונומית לשלוש משפחות נפרדות: טורפי מדגסקר החיים במדגסקר, נמייתיים וגחניים].

האב הראשון שלהם, שהיה קרוב לנמייות, הגיע למדגסקר לפני 18-24 מיליון שנה והטורף הקרוב ביותר אליו הוא הפוסה (Fossa) שמה המדעי: Cryptoprocta ferox. זוהי טורפת-העל של מדגסקר והיא צדה למאכל יונקים קטנים, ביניהם טרום קופים, זוחלים, עופות, ומגוונת גם בחרקים, דו-חיים ואף בצמחים. לפוסה מאפיינים חיצוניים הדומים למשפחות החתוליים, הנמייתיים והגחניים, מה שגרם למחלוקות ושינויים רבים בסיווגה המדעי.

הפוסה מזכירה גרסה קטנה של פומה, עם גוף דק-גזרה אך חסון, גפיים שריריות וזנב שארוך כמעט כמו שאר הגוף[13]. ראשה מזכיר את ראשה של נמייה וארוך יחסית משל החתוליים. חוטמה רחב וקצר, אוזניה גדולות ועגולות ושפמה ארוך, אפילו יותר מראשה. עיניה החומות ניחנות באישונים בצורת קווים צרים; אלו, משקפות אור, כמו אצל טורפים רבים שצדים בשעת הליל (אצל הפוסה האור מוחזר בגוון כתום). חושיה של הפוסה מחודדים: היא רואה היטב, מריחה היטב ושומעת היטב. יש לה פרווה קצרה, צפופה יחסית ובעלת מרקם בצבע אחיד וללא צורות כלשהן. צבעה של הפרווה הוא בדרך כלל חום-אדמדם בחלק העליון ובצבע שמנת כהה בחלק התחתון. בעונת הייחום, צבע הפרווה באזור הבטן עלול להשתנות לגווני כתום[14].

הם מגיעים לאורך של 150 ס"מ ולמשקל של 5–8 ק"ג. המין הנכחד היה גדול עוד יותר והגיע לאורך 2 מטרים ולמשקל 17 ק"ג. קיימת שונות בין פרטים באזורים מסוימים: בצפון ומזרח מדגסקר מצויים פרטים קטנים יותר, בעוד שבמערב ובדרום מתגוררים פרטים גדולים יותר[15].

במהלך האבולוציה, עבר גופה של הפוסה, התאמה לטיפוס על עצים. כך למשל, זנבה מסייע בשמירת שיווי המשקל, וטפריה הנשלפים למחצה (הם אינם מוחבאים בנדני עור כמו אצל החתוליים), משמשים אותה לאחיזה בענפים. בנוסף, תנועתה הותאמה למחצה להליכה על כף הרגל (plantigrade) כשהיא נמצאת על העצים, ובזמן תנועתה על הקרקע היא הולכת על האצבעות [16]. תחתית כף רגלה מכוסה ברפידות חזקות וקרסוליה גמישים מאוד, מה שמאפשר לה לאחוז ביעילות בענפי ובגזעי העצים בעת הליכתה עליהם, טיפוס וירידה מהם וקפיצה מעץ אחד לשני[17]. הפוסה פעילה הן במשך היום והן במשך הלילה. הם לוכדים את טרפם בציד על הקרקע ואף בין העצים בזינוקים מפתיעים.

הפאדי (Fady) המקומי, היינו טאבו, אוסר על מרבית המקומיים, למעט אלו החיים ביער מקירה ((Makira forest), לאכול מבשר הפוסה[18]. אמונות עממיות טוענות שהפוסה חיה חמדנית ותוקפנית, הידועה בהריגתה עופות בית וחזירונים, ואף ילדים קטנים אם אלו משוטטים לבד ביער.  מקומיים רבים נמנעים מלאכול אותה מחשש שהיא תעביר את תכונותיה אליהם[19].

בין השנים 1987 ל-2008 נרשמה ירידה של כ-30% באוכלוסיית הפוסה[20]. היא תלויה ביערות, ואלו נמצאים בסכנת הכחדה בגלל הרס בתי גידול נרחב. גורמים נוספים, כמו קיטוע בתי גידול והידלדלות אוכלוסיית הקיפופים גם פוגעים ביכולתה לשרוד בטבע. אם ותעלם הפוסה ממדגסקר, הדבר ישפיע בצורה משמעותית על המאזן האקולוגי, כמו גידול יתר של אוכלוסיית טרפו, מה שיוביל לצריכת יתר של צמחים באי. כיום הפוסה מצויה בסכנת הכחדה, עקב ציד ופגיעה בבית גידולה המיוער. מצב שימורה כיום הוא: "פגיע" (VU).

הפוסה מצטיינת בתנועה על עצים, ופעילה הן במשך היום והן במשך הלילה. הם לוכדים את טרפם בציד על הקרקע ואף בין העצים בזינוקים מפתיעים. הם מגיעים לאורך של 150 ס"מ ולמשקל של 5–8 ק"ג. המין הנכחד היה גדול עוד יותר והגיע לאורך 2 מטרים ולמשקל 17 ק"ג. כיום הפוסה מצויה בסכנת הכחדה עקב ציד ופגיעה בבית גידולה המיוער. מצב שימורה כיום הוא: "פגיע" (VU).

שם הסוג "Cryptoprocta" מתייחס לאופן בו פי הטבעת של החיה מוסתר על ידי כיס עור באותו אזור, ומגיע מהמילים היווניות העתיקות "crypto" ("נסתר") ו-"procta" ("פי הטבעת")[21].  שם המין "ferox" הוא שם תואר לטינית שמשמעותה "עַז" או "פראי". שמו הנפוץ "פוסה" מקורו בשפה האוסטרונזית – מלגשית. המילה דומה למילה "posa ("חתול") מהשפה אוסטרונזית אחרת, איבאנית. עם זאת, השערה אטימולוגית אחרת רואה כמקור את המילה המלאית "pusa" (השם המקומי של הסמור המלאי, Mustela nudipes).

הפוסה היא מין טורף יחיד בסוג פוסה, וחברה במשפחה טורפי מדגסקר ובתת-הסדרה דמויי חתול. בעבר התקיים מין נוסף בסוג – הפוסה הענקית (Cryptoprocta spelea), שתוארה לראשונה בשנת 1902 בהתבסס על שרידי תת-מאובן, והופרדה מהפוסה בשנת 1935. היא הייתה גדולה מהפוסה (משקלה היה כמעט וכפול), אך חוץ מכך היו מאפייניה דומים. במדגסקר, האנשים מבדילים בין שני "זנים" (תתי מין) של הפוסה: הזן הגדול fosa mainty (תרגום: "פוסה שחורה") והזן הקטן יותר fosa mena (תרגום: "פוסה אדמונית") – דווח על קיומה של גרסה לבנה של הפוסה בדרום-מערב האי, אך אין הם מבדילים אותה למין נפרד. אין זה ברור אם אלו סיפורי פולקלור, או שונות אישית הנובעת מדו-צורתיות זוויגית, גיל, מקרי מֵלַנִיזְם[22] או לאוציזם[23] , או שאכן קיים יותר ממין אחד של הפוסה.

טורף נוסף אנדמי למדגסקר הוא סלנויה (שם מדעי: Salanoia) זהו סוג של טורף קטן בגודל שפן,, החי במזרחו של האי מדגסקר. מין זה הוא בעל פרווה חומה וזנב ארוך, שיניים חדות והוא חי על הקרקע ביערות שונים או בביצות שם הוא מחפש יצורים קטנים לאכול.

בעבר היה רק מין אחד בסוג- סלנויה חומת-זנב (Salanoia concolor). החי ביערות של הצפוניים של האי מדגסקר. זהו מין קטן ולא מוכר יחסית, שהתגלה בשנת 1837 על ידי איסידור גופריי סנט הילרי (1805 – 1861). הסלנויה היא בעל חיים בעל מבנה גוף מאורך, עם פרווה שחורה ואוזניים גדולות. אורכו של הסלנויה 16–20 ס"מ ומשקלו 550–780 גרם. הוא יוצאת לציד בחשיכה וחי ביערות הצפוניים של מדגסקר. צד יונקים קטנים, זוחלים וחרקים.

ב-2010 התגלה למדע המין סלנויה דורל (Salanoia durrelli), באזור אגם אלאוטרה (Lake Alaotra) שבמרכז מדגסקר והוא שויך לסוג זה. היא קרויה על שם חוקר הטבע ג'רלד דארל (Gerald ('Gerry') Malcolm Durrell).

צבעה חום-אדמדם, היא בעלת רגליים רחבות עם כריות ובעלת שיניים חדות מאוד. הפרטים שנתפסו שקלו 600 גרם. היא נמצאה באזור הביצות של אגם אלאוטרה בסביבה של 750 מ' ועל פי צורת השיניים המגודלות הוערך שהיא ניזונה מרכיכות ומסרטנים ולא רק מבעלי חוליות וחרקים. הן כנראה חיות בין צמחי ביצות.  באזור בה נצפתה יש סכנה לקיומה עקב זיהומים, הרס הביצות לבנייה של שטחים חקלאיים והבאת מינים לא מקומיים לרבות חולדות, גחנים גדולים וכלבים.

הפרסתן היחידי במדגסקר הוא חזיר הסבך (שם מדעי: Potamochoerus larvatus), הקרוב למין האפריקאי (Red river hog). מין חזיר שחי בטבע באפריקה, ביערות הגשם, בהרים, ביצות, עמקים מיוערים ובשיחים וכן בסוואנות. חזיר בוגר שוקל 45–100 ק"ג וגובה הכתף הוא 60–75 ס"מ. צבע הפרווה הוא חום עד אדום (זה מקור השם באנגלית חזיר נהרות אדום), הרגליים וחלק מהראש בצבע שחור וחוטם לבן, פס לבן נמתח מקצה אחד של עמוד השדרה לקצה השני. הלחיים לבנות. אורך הזנב 30 עד 45 סנטימטרים. הם חיים בעדרים של 6 עד 20 פרטים, המונהגים על ידי הזכר החזק ביותר. החזיר אוכל-כול וניזון בעיקר משורשים, פקעות, פירות (בעיקר פירות שנפלו על ידי קופים, הַקָּלָאוֹנִיִּים וסנאים), עשב, נבלות, חלזונות, ביצים, חרקים, לטאות וגידולים חקלאיים כמו קסאווה ובטטה. הטורף העיקרי שלו הוא הנמר. תוחלת החיים של חזיר זה היא 15 שנים בטבע. החזיר לא נמצא בסכנת הכחדה ומצב שימרו הוא ללא חשש.  חזיר זה הובא לפני מאות שנים למדגסקר. לא נחשפו עקבות מאובנים של בעל חיים זה, מלבד עצמות מאתרים ארכיאולוגיים.

עקב יכולתם לעוף, ישנו מגוון של עטלפים החיים במדגסקר כיום, וכנראה הגיעו אליה בתעופה. רק כשליש מהם אנדמיים למדגסקר, פרופורציה נמוכה יחסית לשאר המשפחות. מבין העטלפים (26 מינים), מין אחד Myzopoda aurita, מהווה משפחה בפני עצמו. בפתח השמע שלו נמצא שסתום, המסוגל להיסגר – מקרה יחיד מבין היונקים.

האדם הביא למדגסקר מספר מיני יונקים, ואלו נפוצים בו כיום. בין מינים אלו נכללים: זבד הודי קטן (באנגלית: Small Indian Civet) [24], חזיר הסבך (שם מדעי: Potamochoerus larvatus), שני מיני חדפים, את הזבו, שני מיני צבאים, כבשים ועיזים וגם חיות נפוצות יותר כמו חולדות וחתולים[25].

מינים רבים שהיו במדגסקר נכחדו בעקבות הגעת האדם. חלקם ניצודו למאכל וחלקם מתו עקב השמדת סביבתם הטבעית.

בשנת 1985 הקים חוקר הטבע ג'ראל דארל את הקרן לשימור חיות הבר בקנדה. המגבית הרשמית להצלת חיות מהכחדה החלה לפעול בשנת 1991, תקופה בה גני חיות בריטיים נקלעו לצרות וגן החיות של לונדון היה בסכנת סגירה.

בשנת 1990 ייסדה הקרן תוכנית שימור במדגסקר, לפי הקווים של תוכנית מאוריציוס[26]. דארל ביקר במדגסקר בשנת 1990 כדי לפתוח בתהליך ריבוי בשבי של מספר מינים ייחודיים לאי, כגון האיי איי.

הערות 

[1] הגלגו דמויי למור, קטנים מאוד ושוקלים לא יותר מ-300 גרם. הם שעירים ובעלי עיניים ואוזניים גדולות והם יוצאים מקנם שבין העצים בלילה. ליצורים אלה רגליים ארוכות ביותר, העוזרות להם לקפוץ למרחק של כמה מטרים בכל זינוק, מה שעוזר להם לתפוס טרף קטן ולהתחמק בקלות מטורפים.

[2] האינדרי נע בין העצים בקפיצות וטיפוס כשגופו אנכי לקרקע. יש לו רגליים ארוכות ושריריות, שבהן הוא משתמש כדי לדחוף את גופו מגזע לגזע. עיניו הגדולות והירקרקות ופניו השחורות הממוסגרות על ידי אוזניו העגולות והפרוותיות נותנות לו הופעה של דוב צעצוע. פרוותו הרכה כמשי ברובה שחורה עם חלקות לבנות בגפיים, בצוואר, בכתר ובגב התחתון. אוכלוסיות שונות מראות וריאציות שונות בצבע, עם כמה אוכלוסיות צפוניות שרוב הפרטים או כולם שחורים. הפנים עירומות עם עור שחור חיוור, ולפעמים מעוטר בפרווה לבנה. שלא כמו כל למור אחר, יש לו רק זנב מנוון (ויקיפדיה)

[3] הסיפאקות הן אינדריים בגודל בינוני שמגיעות לאורך של עד 55 ס"מ ולמשקל של עד 6 ק"ג. שלא כמו האינדרי, אורך הזנב הוא כאורך גופן. פרוותן ארוכה ומשיית, עם צבעים המשתנים ממין למין, מצהבהב-לבן עד לחום-שחור. הפנים העגולות והקירחות הן שחורות אצל כל מיני הסיפאקה (ויקיפדיה).

[4] ליאת בן דוד, "האי היפה והעצוב", מכון דוידסון.

[5] Louis EE, Sefczek TM, Randimbiharinirina DR, Raharivololona B, Rakotondrazandry JN, Manjary D, Aylward M, Ravelomandrato F (2020). "Daubentonia madagascariensis". IUCN Red List of Threatened Species.

[6] דן דן בולוטין, "מדגסקר- אי האגדות", אקו טיולי שטח:

https://www.eco.co.il/article/%D7%9E%D7%93%D7%92%D7%A1%D7%A7%D7%A8-%D7%90%D7%99-%D7%94%D7%90%D7%92%D7%93%D7%95%D7%AA/

[7]           Folklore Record: Relics of Popular Antiquities, Kessinger Publishing, 2003

[8] לקריאה נוספת: ג'רלד דארל, הרפתקאותיי עם איי איי, תרגום: גבי פלג, הוצאת מעריב 1994

דאגלס אדמס, הזדמנות אחרונה לראות, תרגום: רון בן עמי, הוצאת ספרי עליית הגג 2004

[9] חדפי פיל, ארכפיים או חדפים קופצים (שם מדעי: Macroscelididae) היא משפחה של יונקים קטנים אוכלי חרקים שתפוצתם באפריקה. מקור השם בדמיון בין אפיהם הארוכים לחדק הפיל, וההנחה כי הם קרובי משפחה של החדפיים (Soricidae) בסדרה אוכלי חרקים. למעשה, בעוד חדף הפיל איננו קרוב משפחה של החדף, הוא משויך לענף אפרותריה, הכולל תחתיו את הפילים וקרובי משפחתם. הביולוג ג'ונתן קינגדון הציע לשנות את שם המשפחה ל-sengis, מונח הנגזר משפות הבנטו אפריקאיות. הם נפוצים ברחבי חלקה הדרומי של אפריקה, ולמרות ההבדלים הניכרים, ניתן למצוא אותם כמעט בכל סוג של בית גידול, ממדבר נמיב ועד למעבה היער. מין אחד, הארכף הצפון-אפריקני, נפוץ בחלק הצפון-מערבי המרוחק של היבשת, בנפרד משאר המשפחה.

[10] שֶׁנַּבּוּב (שם מדעי: Orycteropus afer) הוא מין יונק ממוצא אפריקני הניזון בעיקר מנמלים וטרמיטים. הוא "מאובן חי" הקיים החל מתקופת המיוקן. זהו המין החי היחיד בסוג שנבוב (Orycteropus), שהוא סוג יחיד במשפחת השנבוביים (Orycteropodidae) ובסדרת השנבובאים (Tubulidentata). מזכיר בצורתו את הפנגולין, אך אינם קרובי משפחה. תופעה מובהקת של אבולוציה קונוורגנטית. אירופאים שהגיעו לאפריקה חשבו בתחילה שזהו סוג של חזיר, אך התברר שהוא כלל אינו קרוב לחזיר. השנבוב הוא חיה לילית מתחפרת, ומשתמש בטפרים החדים שלו לחפור באדמה. שמו בעברית של היונק הוא הלחם בסיסים על שום שיניו החלולות: שן + נבוב.

[11] הנמייתיים (שם מדעי: Herpestidae) היא נשםחה מסדרת הטורפים. במשפחה זו כלולים שתי תת-משפחות ובהם 14 סוגים. רוב מיני הנמיות הם בעלות גוף צר וארוך ורגליים קצרות, ראש פחוס ואף קצר ומחודד. טופריהן אינם נמשכים וכפותיהם קרחות. משקלן נע בין קילוגרם אחד לשישה, ואורכן 23–75 ס"מ. הגדולה מבניהן הוא נמייה לבנת-זנב שמגיעה לאורך של עד 71 ס"מ ולמשקל של עד 5.2 ק"ג. בני המשפחה הם טורפים או אוכלי כל, הניזונים מחיות קטנות כמו: עופות וביציהן, חרקים, מכרסמים וזוחלים, ולעיתים אף אוכלים פירותהנמיות ידועות במיוחד עקב העובדה שהן ניזונות מנחשים שונים לרבות נחשים ארסיים, אותם הם מצליחות לצוד עקב זריזותן ועמידותן לארס של נחשים רבים (ובעיקר פתניים אך לא צפעיים). רוב הסוגים נפוצים ביבשת אפריקה בלבד, אך הסוג נמייה התפשט גם למזרח התיכון, אסיה ודרום אירופה, והובא אף לאזורים אחרים בעולם. מין נמייה אחד, נמייה מצויה (Herpestes ichneumon) נפוץ גם בישראל.

[12] גחָנִיִּים ( Viverridae) הם מטפסי עצים בעיקר ופעילי יום ולילה. הגחנים בעלי זנב ארוך וגוף מנומר ומוארך, והם פעילים בעיקר בלילה. הגדול בגחניים הוא הזבד האפריקאי שמשקלו 18 קילוגרם ואורכו 84 סנטימטרים והבינטורונג הדומה לו בגודלו. הקטן בבני המשפחה הוא לינסנג אפריקני שמשקלו 650 גרם ואורכו 33 סנטימטרים. הגדול שבבני המשפחה מעולם היה המין זבד ליקיי שהגיע למשקל 40 ק"ג.

[13] Goodman 2009, Family Eupleridae (Madagascar Carnivores)

[14] Hawkins, C.E. (2003). "Cryptoprocta ferox, Fossa, Fosa". pp. 1360–1363.

[15] Albignac, R. (1973). "Faune de Madagascar" (in French). 36 Mammifères. Carnivores. pp. 1–206.

[16] Mueller, J.; Sironen, A.; Lukas, K.E. (2007). "Infant development and behavior in the Fossa Cryptoprocta ferox", Small Carnivore Conservation 37: 11–17.

[17] Albignac, R. (1973). "Faune de Madagascar" (in French). 36 Mammifères. Carnivores. pp. 1–206.

[18] במחקר ביער מקירה והתפרסם בשנת 2009, נלמד כי 57% מתושבי הכפרים באזור צורכים בשר פוסה. הפוסות ניצודות באמצעות רוגטקות, כלבים או בצורה הנפוצה ביותר – באמצעות מלכודות (Golden, C.D. (2009). "Bushmeat hunting and use in the Makira Forest, north-eastern Madagascar: a conservation and livelihoods issue". Oryx 43: 386–392.).

[19] Ruud, J. (1970). "Taboo: A Study of Malagasy Customs and Beliefs" (2nd ed.). Oslo University Press.p101

[20] Hawkins, C.E. (2003). "Cryptoprocta ferox, Fossa, Fosa". pp. 1360–1363.

[21] Köhncke, M.; Leonhardt, K. (1986). "Cryptoprocta ferox", Mammalian Species (254): 1–5. Retrieved 19 May 2010.

[22] מֵלַנִיזְם (או בעברית: שְׁחֹרָנוּת) היא תופעה של כמות גבוהה של פיגמנטים שחורים (או כמעט שחורים) בעור, בנוצות או בשיער של בעל חיים, כתוצאה מנוכחות מלנין בכמות רבה. בניגוד לחיות אחרות מאותו מין, הפרט הנגוע במלניזם שחור לגמרי, כמו למשל פנתרים שחורים.

[23] לאוציזם: תופעה של היעדר מלנין.

[24] זבד הודי קטן (שם מדעי: Viverricula indica) הוא מין יחיד בסוגו של זבד ממשפחת הגחניים החי בטבע בדרום-מזרח אסיה והודו. אורכו של הזבד 21-23 ס"מ ומשקלו 2-4 ק"ג, כשאורך הזנב 15-17 ס"מ. הוא בעל פרווה קצרה בצבע חום-חיוור או חום-צהבהב ויש לו פסים דקים לאורך הגב, וזנבו מפוספס בטבעות שחורות-לבנות. הרגליים שחורות והראש בעל חוטם מחודד ו"מסיכה" מסביב לעיניים. הוא בעל שיניים חדות, עיניים גדולות ואוזניים קטנות ומעוגלות עם כתם חום עליהם.

[25] Ali JR and Huber M. (2010), Mammalian biodiversity on Madagascar controlled by ocean currents. Nature 463: 653-656.

[26] דארל ביקר מספר פעמים במאוריציוס ותיאם שם מאמצי שימור בקנה מידה גדול, שכללו תוכניות ריבוי בשבי של ציפורים וזוחלים מקומיים, שיקום סביבתי של Round Island, הכשרת צוות מקומי והקמת מתקני שימור במקום ומחוצה לו. כל אלה הביאו בסופו של דבר להקמת קרן מאוריציוס לחיות בר בשנת 1984.