המיתולוגיה היוונית היא לא רק חלק בלתי ננפרד מעולם המושגים שלנו, אלא גם תופשת מקום נכבד בכול טיול ליוון. קובץ זה איננו בא להחליף קריאה באחד הספרים המובאים בסוף הסיכום.

 

מיתולוגיה – מיוונית: תורת המיתוס. מיתוס הוא סיפור או עלילה – שורה שלמה של מילים שיוצרות סיפור. מיתוס הוא סיפור מסורתי, לפחות בחלקו, שמקורו אלמוני בדרך כלל ומסופר בו על אירועים היסטוריים כביכול, לרוב כדי להסביר מנהג, אמונה, מוסד או תופעת טבע. המיתוס קשור בעיקר לפולחנים ולאמונה דתיים, אך גם לתרבות הפנאי (סיפור סיפורים, תיאטרון).

המיתוס הוא חלק בלתי נפרד ממערכת חברתית, הבנויה ממרכיבים בני אותה תקופה. לכן אין להפריד את המיתוסים מהקשרם. לפי האנתרופולוג קלוד לוי שטרוס – מיתולוגיה היא ניסיון להסבר קדם מדעי של תופעה מסוימת. המיתולוגיה נוצרת הרבה לפני המבצע הפילוסופיים או הדת כמוסד, אך הם משתמשים בה לצורכיהם. לוי שטראוס הראה כי למרות שכל חברה מפתחת מיתוסים ייחודיים לה – ניתן למצוא קווים משותפים למיתוסים של עמים שונים.

לרבים מהמיתוסים היתה מטרה דידקטית. במקומות אחדים נועדו להגביר את האמונה באל, כמו בסיפורי התנ"ך, במקומות אחרים הסבירו תופעות, תוך קריצה שובבה לכיוון האלים ולעתים תוך לעג להם, כפי שמוכר לנו במיתולוגיה היוונית. המיתוסים הגדולים הועלו על הכתב כבר לפני מאות רבות של שנים. כך למשל סיפורי המיתולוגיה היוונית שהחלו להיכתב כבר בזמנו של הומרוס, במאה ה-8 לפני הספירה, סיפורי התנ"ך שנכתבו כנראה במאה ה-6 לפנה"ס, האפוס השומרי של עלילות גלגמש, שהיה מוכר לכותבי התנ"ך וכמותו האפוס הכנעני על עלילות אל הגשם בעל, אחותו ענת, אחריו מות אל המוות, ואביהם בעל, שהועלה על הכתב באוגרית טרם כתיבת סיפורי התנ"ך. גם במזרח הרחוק, הועלו מיתוסים רבים על הכתב בתקופות קדומות, כך הג'קאטאס, סיפוריו של הבודהא, וכמובן האפוסים ההינדיים הגדולים: הראמיינה והמהבהרטה.

 

 

כמעט כל סיפור טוב יכול להעניק לשומע משהו, אבל רק סיפורים גדולים יכולים להעניק לאדם או לעם השראה, או להמיט עליו חורבן. לדעת החוקר ג'וסף קמפבל, אותם סיפורים רבי עוצמה, החסינים מפני פגעי הזמן, רק הם ראויים להיקרא "מיתוסים". לדעת רוברט גרייבס, המיתוס, כמו החלום, הוא יצירת הדמיון האנושי, כיוון שכך, דימוייו – גם אם נשאבו מהעולם הגשמי ומההיסטוריה המשוערת שלו – הם גילויים, כמו בחלומות, של העמוקים שבתקוותיו, במשאלותיו ובפחדיו, באפשרויותיו ובמאבקיו. בחלק מן הנושאים חופף סיפור העם למיתוס. ישנם סיפורים הדנים בתופעות קוסמיות (כגון בריאת העולם, עונות השנה וכוחות הטבע), בטבע האדם, באירועים היסטוריים ובשורשיהם של הסדרים חברתיים שעליהם מושתת הקבוצה.

בכל התרבויות סיפרו מיתוסים ובמקורם הם קשורים לספרות שבעל פה. כשהתפתחה ספרות בכתב, כגון אפוסים וטרגדיות, שימשו המיתוסים בסיס לעלילות.

מיתוס הוא כלל הסיפורים שנהגו לספר בתרבויות של העולם העתיק בניסיון לבאר בעזרתם את תופעות הטבע שהידע המדעי של התקופות ההן לא היה מסוגל להסבירן.

עבור האנתרופולוג, המיתוס הוא אגדת קדומים. החוקר האיטלקי ג'מבטיסטה ויקו הגדיר מיתוס כ"ניסיון מלא דמיון לפתור את תעלומות החיים והיקום". הפסיכו-אנליטיקן זיגמונד פרויד לקח את זה רחוק יותר, כשאמר ש"מיתוסים מסוימים פורטים על נימות קיימות בנפש האדם". האיש שתרם יותר מכול להבנת מיתוסים במאה ה-20 היה האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס. הוא טען שיוצרי המיתוסים מבקשים לישב סתירות שונות על ידי יצור של זיקה בין היבטים מנוגדים כגון נעורים וזקנה, עונות השנה, זכר ונקבה, אדם וחיה, חיים ומוות. הוא הוכיח שהמיתוסים עוררו ופתרו שאלות בתהליך שחצה גבולות גיאוגרפים ושבטיים. מעיין "הסבר קדם-מדעי לתופעות לא מובנות בתחום הטבע, הפוליטיקה או נפש האדם"[1].

מיתוס הוא יסוד מעצב של תרבות, חברה ואומה, הנוצר על ידי התרבות ובה בעת גם קובע את התרבות. יש הרואים במיתוס גם את ייצוגה של השקפת העולם בתרבות מסוימת וביטויו של האתוס החברתי[2].

מיתוסים היסטוריים אינם בהכרח מסכת של עובדות מוכחות, אלא מעין סיפורי דרך דרמטיים, בעלי לקח ערכי; סיפורים שאין צורך להוכיחם באמצעותם מפרשת קהילה את זהותה ומנמקת את תפישתה ההיסטורית ואת התנהגותה. הגיאוגרף מירון בנבנישתי תמצת את חשיבותם הפונקציונאלית של מיתוסים לזהות הלאומית: "המיתוסים הם אבני הבניין שמהם בונה עם את הזהות הקולקטיבית שלו. המיתוס הוא קריאת הקרב ושיר הערש, האיפור והגלימה, המסך והמשקפת, שבהם משתמשת החברה האנושית כדי להתגייס לפעולה, לשגות בחלומות, לטשטש תווים מכוערים, להתמודד עם מציאות קשה, לשאוב ניחומים ולתעל שנאות, לשאת ולטפח את הדימוי העצמי. המיתוסים אינם הזיות אלא בליל של אירועים אמיתיים ואגדיים, שגובשו בדבק של חוויות הרואיות וטראומטיות. אלה אירועים קלים לספיגה ומשעה שהם נקלטים הם נעשים אמיתיים יותר מהמציאות עצמה"[3]. המכנה המשותף לכל הגדרות ה'מיתוס' מבוסס על ההנחה שחקר המיתוס מאפשר להבין טוב יותר את החזון של חברה נתונה, את אופייה, את המבנה שלה ואת התופעות והתהליכים המתחוללים בה[4]. 

מאז שיש כתב – אין יצירת מיתוסים, אלא חזרה ועיבוד מיתוסים קיימים. ניסיון הבנה של מחזוריות הטבע ניסיון להסבר תופעות חברתיות או דתיות שייכות של אל לעיר מסורת בעם.

במקומות שונים ובתרבויות שונות נוצרו סיפורים שיש בהם קווי דמיון רבים: איך נברא העולם; מה משמעותם של חילופי היום והלילה ועונות השנה; מקורן של תופעות מאיימות, כברק ורעם, שטפונות, התפרצויות של הרי-געש; הלידה והמוות. רוב המיתולוגיות מייחסות תופעות אלו למעשי ידיהם של אלוהים , של אלים רבים (כמו במיתולוגיה היוונית ) או של חיות, צמחים וחפצים שניתן להם כוח אלוהי (למשל, במיתולוגיה האינדיאנית). במיתולוגיות רבות  ישנם סיפורים הדומים לסיפור המבול המקראי, וגם לסיפורים המקראיים אחרים, ונראה כי היתה השפעה הדדית בין מיתולוגיות של תרבויות שונות, ואולי מקור הדמיון בקיומם של שורשים דומים בנפש יוצריהם.

 

שם כללי למיתוסים , לאגדות ולסיפורי העם של יוון העתיקה, שנטמעו לאחר זמן ברומא העתיקה ולאחר מכן הפכו למרכיב חשוב בתרבות המערבית, בעיקר מתקופת הרנסנס ואילך.

בתרבות היוונית היה מספר רב של אלים, על פי תפקידיהם ועל פי מיקומם. בערים שונות היו אלים מקומיים, בעלי שמות שונים, שמילאו תפקידים דומים. תכונות אנושיות, תחומי עיסוק אנושיים, כוחות טבע כלליים, ואף מעיינות ונהרות ספציפיים זוהו עם אלים אלה ואחרים גם.

דמויות האלים היו מואנשות והם היו, במידה רבה, מעין אדם-על. בעיקרו של דבר, דמו בצורתם החיצונית לזו האנושית ובתכונותיהם לאלה של בני האדם, אך היו חזקים יותר ובעלי חיי נצח. הם יכלו להפצע, אך חוסנם הגופני היה רב והם החלימו בקלות. היו להם רגשות של בני תמותה, כמו תשוקה, אהבה, קנאה ושנאה, והם יכלו לעשות מעשים לא מוסריים, אך לבני האדם אסור היה לבקרם על מעשיהם. לעתים היו האלים חוברים אל בני האדם, מקיימים איתם יחסים (כמו למשל, זאוס), ואף יולדים ילדים אנושיים (או על אנושיים) כמו הסיפור המיתי על הרקולס.

שנים עשר האלים החשובים ביותר נקראו האלים האולימפיים, כיוון ששכנו – לפי המיתולוגיה – על פסגתו של הר האולימפוס, הגבוה שבהרי יוון. הם שמרו על חיי נצח בעזרת מזון האלים – האמברוסיה ומשקה האלים – נקטר. באומנות אפשר לזהות את דמויות האלים השונים על-פי סמלים מקובלים שהיו ידועים לכל – לבוש, חיה או חפץ שנחשבו לסמליהם האישיים. האלים הופיעו לעיני בני האדם בגלגולי צורה ובתחפושות שונות.

הדת היוונית מורכבת ממערכת פולחנית מאוד הדוקה. המיתולוגיה היוונית מספקת רקע למערכת הפולחנית ומנסה להסביר דברים שקשורים לפולחן. יש פער בין האדיקות הפולחנית לקלילות התאולוגית.

הרודוטוס, "אבי ההיסטוריונים" איש המאה החמישית לפני הספירה, שקבע  כי "הסיודוס והומרוס [בסדר זה!] היו אלה שיצרו [הוא נוקט בצורה של הפועל poiein] למען היוונים את תולדות האלים [במקור: תאוגוניה], אחר שהעניקו לאלים את כינוייהם, וחילקו ביניהם את המשרות ואת המלאכות, והתוו את צורותיהם".[5]

הכתבים העתיקים ביותר העוסקים במיתולוגיה שהגיעו לידינו הם שני האפוסים הגדולים של הומרוס (המאה ה-9 או ה-8 לפנה"ס), "איליאדה" ו"אודיסיאה", וכן מחזור הפואמות המיוחס לו, הפואמות ההומריות. אולם החוקרים כיום ברור כי הומרוס לא "יצר" את המיתולוגיה היוונית, אלא קיבל אותה מקודמיו הלא-ידועים. הומרוס ביוונית: איש עיוור. לא ידוע מי היה הומרוס ואם בכלל היה. מדובר בשלב מסוים על הרבה הומרידים. השאלה היא לא מתי נכתבה האיליאדה, כי אם מתי היא הועלתה על הכתב. זאת היתה שירה בע"פ. במאה החמישית לפנה"ס (תקופת פזיסטרטוס) היא מועלית על הכתב. למרות שהאיליאדה בנויה על שליט אחד זאוס, ואשתו הרה יש בתוך האיליאדה עצמה סיפורים סותרים. כלומר היוונים כללו בו גם את הגרסה המנוגדת. כך למשל, הרה היתה קודם כל אחותו של זאוס. היתה אלת מלחמה בתולה, מאוד חזקה ולכן לא מתאימה לפנתיאון משפחתי[6]. הייתה אלה של גברים, לא של נשים.  רק בגרסאות מאוחרות מהמאה החמישית, היא הופכת לאלת הנישואין וההריון.

התאריך ההיסטורי של מלחמת טרויה הוא בערך 1,200 לפנה"ס (יש הנוקבים בתאריך מדוייק – 1187 לפנה"ס). ידוע על מסע גדול שערכו היוונים לכיוון הדרדנלים. הסיפורים הללו מוכרים רק בשנת 800 לפנה"ס – הומרוס והסיודוס.

ב – 400 שנים אלה היו נדידות וחדירות של שבטים דורים, שמגיעים ליוון ומיישבים אותה. לא ידוע הרבה על תקופה זו ומשום כך היא מכונה: "תקופת החושך".

הומרוס מתחיל את האיליאדה בסיפור על האולימפוס:

מתקיימת מסיבה ואליה מוזמנים כל האלים, פרט לאלה אחת "אריס" – אלת הריב והמדון. היא נעלבת וזורקת כדור בדולח  לתוך האולימפוס, עליו היא כותבת "ליפה באלות". פורץ ויכוח בין הרה, אתנה ואפרודיטה, שהן כולן טוענות לתואר. הן פונות לזאוס, שיחליט, וזאוס מפנה אותן לנסיך פאריס, בנו של פריאמוס מלך טרויה. להבדיל מהויכוח מי היפה באלות היה ברור שהיפה בנשים היא הלנה, אשתו של מנלאוס מלך ספרטה. אפרודיטה הבטיחה לו אותה, ולמרות שהיא אשת איש, היא מגיעה לטרויה (כתוצאה ממעשה בוגדנות של פריס).

התאחדות למלחמה נגד טרויה היא ארוע נדיר בתולדות יוון. בדרך כלל הם נלחמו כל הזמן ביניהם. היוונים מגיעים לטרויה, צרים עליה ולא יכולים לה.כעבור עשר שנים של מלחמה, הלנה עולה לטייל על החומות לאור הירח, וזקני טרויה מחליטים שבשבילה היה כדאי להילחם. אפרודיטה כמובן תומכת בטרויה ופאריס. הרה ואתנה הכועסות, בצד היוונים.

ממצאים ארכיאולוגיים שנתגלו ביוון, בכרתים ובאסיה הקטנה סייעו לחוקרים בהבנת נקודות סתומות בסיפורי המיתולוגיה ובחשיפת הקשרים בין מקצת סיפורי המיתולוגיה לבין ההיסטוריה הממשית. התגלית המפורסמת ביותר מבין אלה היא חפירת טרויה של היינריך שלימן , אך היו גם רבות אחרות, והחפירות עדיין נמשכות.

עוד יצוין כי כינוס כל סיפורי המיתולוגיה בספר יחיד הוא מעשה ידי הדורות האחרונים. המחברים היוונים והרומאים עצמם לא עשו כן, וסיפורי המיתולוגיה פזורים בכתביהם השונים, שמתוכם ליקטום החוקרים המאוחרים. חומר רב נוסף נמצא בכתביהם של משוררים ומחזאים מאוחרים יותר, ביניהם המשורר פינדארוס , המחזאים הגדולים של המאה ה-5 לפנה"ס סופוקלס , אייסכילוס ואווריפידס , ההיסטוריון הקטיאוס ממילטוס בן זמנם, ומחברים בני התקופה ההלניסטית המאה הרביעית והשלישית לפנה"ס) כמו אפולוניוס מרודוס , אווהמרוס וקלימכוס . בתקופה הרומית נוספו כתבים נוספים, בין השאר מאת אובידיוס , פלוטרכוס ופאוסנייס.

ביוון אין מיתוס אחד. מראשית לא היה פאנתיאון (פאן=כללי; תאו = אל; היינו כלל האלים). לכל מיתוס יש בין 6-8 ווריאציות היכן האל נולד. האלים היו מקומיים, וכך במקומות שונים התפללו לאלים שונים ואלות שונות. הרה הייתה האלה הגדולה של ארגוס וטירניס. יש חילוקי דעות בין היוונים לגבי חשיבות האלים, ולא כולם קיבלו את הכפיפות לזאוס. עד המאה החמישית כמעט לא מוצאים את זאוס. באתונה מוצאים בעיקר את אתנה. יש צורך בשלב מסוים להגיע ליצירה אחידה יותר. הפנתיאון הוא תוצר מלאכותי שנעשה עם גיבוש הערים היווניות במאה ה-8-7 ומשרת צרכים פוליטיים.

הדת היוונית, כפי שהומרוס מייטיב לתאר ב'איליאדה',  היא פוליתאיסטית. האלים מתנהגים כבני אדם, עם מריבות, יריבויות, קנאות, חוסר הגיון. אין הסכמה מיהו האל השליט, למרות שלכאורה זאוס הוא אבי הפנתאון. דת שלא מכירה בשליט אבסולוטי. יש קושי רב להבין את הדת היוונית. במיוחד למי שעוסק בדתות המונותיאיסטיות המוסרניות. היוונים לא חיפשו מוסר או צדק אצל האלים, להבדיל מהדת היהודית-נוצרית שעוסקת הרבה בצדק האלוהי. אצל היוונים לא מצפים לקשר אישי עם האל, אין ציפייה למשהו. לעיתים גם הם אינם יודעים לאן או למי לפנות.

האלים היווניים הם אנתרופומורפיים – בעלי צורת אדם. אבל הם לא אוכלים מזון רגיל ולא שותים יין רגיל. הם אוכלים אמברוסיה, שותים נקטר ובמקום דם זורם בעורקיהם נוזל מיוחד. הם יכולים לסבול או להפצע ולסבול, אבל הם חיים חיי נצח, ואינם מתים לעולם.

המשפט הוא "מה שמותר לזאוס אסור לפר" וכמובן אסור לבני אדם. הוא היה מכה את הרה. הם נאפו, רימו וחטאו בגילוי עריות. המתנה הגדולה ביותר שהאלים יכלו להעניק לבני אדם, זה היה האלמוות.

האלים של היוונים לא בראו את העולם. העולם שלהם היה קיים לפני בואם של האלים. הדת היוונית לא הגיעה להסכמה בקשר לבריאת העולם. האלים גם לא בראו את בני האדם. ולכן, הם שונים לחלוטין מדתות הבריאה האחרות.

הכוח של האלים היוונים הוא חלקי, האל היווני אינו יודע הכל, ניתן לשטות בו ללא הפסק. פוסידון יצא לאתיופיה ואז החליטו האלים להחזיר את אודיסאוס הביתה. דמטר לא יודעת איפה נמצאת בתה פרספונה שנחטפה על ידי הדס לשאול.

נהוג להפריד את סיפורי המיתולוגיה היוונית בין מיתוסים דתיים לאגדות וסיפורי עם.

 

 

המיתוסים הדתיים מתארים, כדרך המיתוסים של תרבויות רבות אחרות, את בריאת העולם, את המאבקים בין האלים ואת ראשית תולדות האדם ויחסיו עם האלים. בתחילה נוצרו יש מאין ארבעה כוחות ראשוניים: כאוס (תוהו ובוהו, דהיינו המרחב), גאיה (האדמה), טרטרוס (העולם התחתון) וארוס (האהבה). לאחר זמן נפרד אורנוס (הרקיע) מעל גאיה. היא נקראה ביוונית "מא" "גא" – "אמא אדמה" וכך גם מקבילתהּ במיתולוגיה רומית: טֶרָה מאטר (Terra Mater) או טֶלוּס (Tellus). גם בשפה העברית מקובל, בעקבות כינויים אלה המונח "אמא אדמה". קרונוס בן גאיה ואורנוס היה ראשון הטיטנים. הוא סירס את אביו בחרמשו (בכך מגלם את הפחד הקמאי של האב שבנו ימרוד בו, משולב עם הפחד של הגבר מן האישה ומסירוס). מהדם שניתז על האדמה נולדו האריניות (אלות הזעם והנקמה), הגיגאנטים וחלק מהנימפות.  אז יצאו הוא ואחיו הטיטנים (12 במספר) ותפסו את השלטון בעולם. קרונוס נשא את אחותו ריאה והוליד לה את זאוס , אבי הדור הבא של האלים, שגברו על הטיטנים במלחמה נוראה.

 

 

זאוס הוא אל השמיים, ראש האלים האולימפיים מטיל הרעם והברק, בכיר אלי האולימפוס ושליט האלים ובני האדם. האלים האחרים היו אחיו ואחיותיו, או צאצאיו (מלבד אפרודיטה אלת האהבה והיופי, שנולדה מזרעו של אורנוס אחרי סירוסו).

זאוס הוא בנו של הטיטאן קרונוס. בנוסף להיותו ראשון האלים ומטיל הרעם, זאוס אחראי על המשפט, הצדק, על אסיפות העם, ועל הכנסת האורחים. אפשר לטעון כי זאוס הוא דמות המפתח במיתולוגיה היוונית, בהיותו אביהם-מולידם של מרבית גיבורי המיתולוגיה. חרף גדולתו של זאוס, הוא לא היה חף מפגמים. על אף היותו החזק שבאלים, לא היה הפיקח שבהם. הוא מצטייר כישות יצרית מאוד: רודף נשים, חם מזג וחובב יין, מה שלעתים סיבכו בצרות. תאוות הבשרים שלו הביאה אותו ללבוש צורות שונות כדי לפתות אלות, נימפות ובנות תמותה, למורת רוחה של הרה אשתו. אחיו של זאוס היו פוסיידון אל הים והדס אל השאול. אחיותיו היו דמטר , אלת הפריון, והסטיה , אלת האח המבוערת (כלומר בית המשפחה). רעייתו של זאוס היתה הרה , גם היא מאחיותיו, שילדה לו את ארס , אל המלחמה. אך הוא הוליד בנים ובנות לנשים רבות – טיטניות, אלות ובנות תמותה – שמקצתם נעשו אלים. מיחסיו עם בנות תמותה נולדו גיבורים. בת הטיטנים לטו ילדה לזאוס את אפולון אל השירה והנבואה ואת ארטמיס אלת היער והציד. הרמס , שליח האלים, היה בנו של זאוס מהנימפה מאיה. דיוניסוס אל היין והאקסטזה היה בנו של זאוס מבת האדם סמלי[7].

מאבהביו של זאוס עם עם מנימוזיני (זיכרון), נולדו תשע המוזות, בנות הלווייה של אפולון. הן נולדו על הר פיארוס שבפיאריה הן היו כמעט בלתי נפרדות. הסיודוס היה אומר עליהן:"תמיד היו בדעה אחת, ליבן נתון לשירה" מתת המוזות היתה להשכיח מאדם צרותיו ומחשבותיו הנוגות, בכוח שירתן. המוזות בשלב מאוחר יותר נחלקו לשדות שונים.

 

 

 

למרות זאת, זאוס לא היה אל נקמן, ולא נהג לשמור טינה; אך בכעסו הוא היה נורא. כך, פעם אחת הוא תלה את הרה אשתו בין השמים לארץ בשלשלאות כיוון שסיכנה את חיי בנו הרקלס.

 בת זוגו הראשונה היתה בת הטיטנים מטיס, והוא בלע אותה אחרי שהרתה לו. האלה אתנה , פרי בטנה, יצאה ממצחו של זאוס כבוגרת, חמושה ומוכנה לקרב, שכן היא אלת הגבורה והחוכמה. בכעסה של הרה על אהבהביו של זאוס מיאנה להוסיף ולשכב עמו, ואת הפייסטוס , נפח האלים, ילדה בכוחות עצמה; לכן היה פיסח ומכוער.

 משכנו של זאוס היה בהר אולימפוס , הגבוה בהרי יוון , ושם התגוררו עמו שאר האלים הגדולים (אם כי האדס אחיו שכן בעולם התחתון, ופוסיידון שכן בים). לו ולשאר האלים הוקמו מקדשים במקומות שונים ביוון, במיוחד אלה הקשורים במיתוסים ובאגדות הנוגעים להם. לדוגמה, החשוב במקדשיה של אתנה, הפרתנון, ניצב באקרופוליס של אתונה, העיר המקודשת לה.

 

הסטיה (ביוונית: Ἑστία), הייתה אלת הבית, המשפחה ואש האח. בתחילה היא הייתה אחת משנים עשר האלים האולימפיים, אך בהמשך הוחלפה על ידי דיוניסוס, אל היין. היא נחשבה לעדינה, לרכה ולרחמנית מבין האלים.

 הסטיה הייתה אחותם של זאוס, הרה, האדס, פוסידון ודמטר. עם הוולדה של הסטיה, אביה בלע אותה שלמה אל תוך בטנו, כמו את שאר ילדיו הבאים (למעט זאוס) בשל חששו מהנבואה שאחד מילדיו ידיח אותו ויתפוס את מקומו כבכיר האלים. על אף תוכניתו של קרונוס, הנבואה הוגשמה בסופו של דבר על ידי זאוס, שהכריח את אביו להקיא את אחיו ואחיותיו. הסטיה הייתה האחרונה לצאת מבטן אביה.

 

 הסטיה הייתה אחת משלוש האלות הבתולות, יחד עם אתנה וארטמיס. היא שמרה בקנאות על בתוליה, וסירבה לחיזוריהם הן של פוסידון והן של אפולו. מסופר, שפעם אחת היא כמעט ונאנסה על ידי פריאפוס, אל פריון נחות, אך היא ניצלה בזכות נעירה של חמור.

 הסטיה לא תופסת מקום רב באגדות מיתולוגיות, לא הייתה לה כיתת פולחן מרכזית, וייצוגה האמנותי – הן מימי יוון ורומא והן מתקופת הרנסאנס – גם הוא מועט ביותר. יחד עם זאת, היא הייתה אחת האלות החשובות ביותר, ופולחנה הפשוט היה נפוץ בכל בית. האחים ברחבי כדור הארץ נחשבו למזבחה, ובתחילת הארוחה ובסיומה היו מגישים לה קורבן, בבקשה שהיא תגן על המשפחה ועל הבית. כשתינוק היה נולד למשפחה היו מקיפים מספר הקפות סביב האח הביתית. כמו כן, בכל עיר הייתה אח ציבורית המקודשת לה ובה בערה אש תמיד. כשהיו מקימים מושבה חדשה, המתיישבים היו נושאים גחלים מהאח מהעיר ממנה הם יצאו, ומהגחלים האלה היו מדליקים אש באח של העיר החדשה.

 

פוסיידון היה אל הימים, האוקיינוסים ורעשי האדמה, אחד משנים עשר האלים האולימפיים. בקרב הרומאים הוא נודע כנפטון. פוסידון היה מבכירי האלים באולימפוס, שני בחשיבותו רק לזאוס, ראש האלים. נקל להבין זאת על רקע היותה של יוון ארץ השוכנת לחופי ימים, שרבים מתושביה היו ימאים ודייגים.

פולחן פוסידון היה נפוץ מאוד ביוון העתיקה, ומקדשים רבים נבנו לכבודו. הוא היה אלן העיקרי של מספר ערים ברחבי יוון, לרבות עיר הנמל קורינת. באתונה הוא היה שני רק לאתינה, פטרונית העיר, שזכתה בכבוד לאחר שניהלה עמו מאבק המתואר בחזית הפרתנון. במיוחד זבחו לו מלחים ויורדי ים, שהקריבו לו פרים וסוסים, בתפילה שהוא יסייע להם במסעם על פני הים. גם יושבי היבשה ייחסו לו חשיבות רבה והתפללו שהוא לא יכה אותם ברעידות אדמה.

 

 

האדס ("בלתי נראה"), היה אל השאול ושליט המתים במיתולוגיה היוונית, אחד משנים עשר האלים האולימפיים. בקרב הרומאים הוא נודע בשם פלוטו.ביוון העתיקה השם "האדס" התייחס בתחילה רק לאל השאול, אך בהמשך הוא החל לשמש גם כשמה של ממלכת המתים, משכנו של האל. ממלכה זו כללה בתחומיה מספר מדורים, לרבות שדות האליסיום (המקבילים לגן עדן) וטרטרוס (המקביל לגיהנום). האדס שלט על ממלכת המתים בקפדנות ובעוצמה. הוא אסר על נתיניו לעזוב את השאול, ואם מישהו ניסה להמרות את ציוויו זה האדס היה רוגז ומגרשו בחזרה למקומו עם מטהו. כן חמתו של האדס הייתה בוערת בו להשחית אם מישהו ניסה לשלול ממנו את קורבנותיו – נפשות המתים – השייכים לו על-פי החוק והצדק. אף על פי שהאדס לא אפשר למתים לעזוב את השאול, הוא התיר למספר אנשים חיים, כולם גיבורים ואנשי שם, לבוא אל תחומי ממלכתו. ואכן, המיתוסים מספרים שהרקולס, אודיסאוס, איניאס (והסיבילה שנלוותה אליו), אורפאוס ותזאוס שהו זמן-מה בעולם התחתון, אך אף אחד מהם לא נהנה ממה שראו עיניו שם. האדס השליט את אדנותו על ממלכתו בעזרתן של מספר דמויות מעוררות אימה, דוגמת כארון, מפעיל המעבורת שהיה אחראי על העברתן של הנשמות המתות את הנהר אכרון[8]; תנטוס, התגלמות המוות; היפנוס[9], התגלמות השינה, וכלב הציד המפלצתי קרברוס, שומר השאול.

 

הרה הייתה מלכת האולימפוס, אשתו ואחותו של זאוס. היא הייתה אלת הנישואין, האמהות והלידה, ופטרוניתן של הנשים הנשואות. בקרב הרומאים היא נודעה כיונו. בדרך כלל תוארה כאלה אצילית ונשגבת, העונדת לראשה נזר מלכות. בידה היא נהגה להחזיק את פרי הרימון, שביוון העתיקה נחשב לסמל של נישואין, פריון, חיים ומוות . החיות הקדושות לה היו הפרה והטווס. הרה ילדה לזאוס ארבעה ילדים: את אל המלחמה ארס, אלת הלידה איליתיה, אל האש והנפחים הפיסטוס ואת אלת הנעורים הבה. לדברי מספר גרסאות, הרה הרתה וילדה את ילדיה ללא כל עזרה מצידו של זאוס או של גבר אחר, ועל מנת להתעבר היא הלמה על האדמה עם כפותיה או אכלה חסה. התכונה הקשה שלה היתה הקנאה, שהיתה מעבירה אותה על דעתה. כך למשל, היתה רודפת עד חורמה את הנשים, מושאי תשוקותיו של זאוס ונוקמת באכזריות בצאצאיו.

 

אתנה, היתה אלת החוכמה והמלחמה וכן הייתה אחראית על שמן הזית ועל האריגה. אלת העיר אתונה. במיתולוגיה הרומית מופיעה כמינרווה, וכאונגה במיתולוגיה הפיניקית. יוצגה על ידי ינשוף, נשאה איתה מגן מעור עיזים אשר ניתן לה על ידי זאוס אביה, ולוותה על ידי אלת הניצחון, ניקה. היא היתה הפטרונית המגינה על גיבורים. לא אך לא היססה להעניש על עבירות מוסר, כך למשל התנקמה באתונאים על פשעיהם בטרויה. אתנה מעולם לא הייתה ילדה, ונוצרה מבוגרת כשהיא חמושה בנשק. היא בקעה כך ממצחו של זאוס. לאתנה מעולם לא היה בן זוג או מאהב. היא בתולה תמידית (פרת'נוס). הפרתנון באתונה, יוון הוא מקדשה המפורסם ביותר. היא ניצחה את הפייסטוס במאבק על אתונה. הוא הציע לעיר את הסוס והיא את עץ הזית.

ראו: סיור באקרופוליס של אתינה

 

 

ארס היה אל המלחמה, אחד משנים עשר האלים האולימפיים. ארס הוא בנם של זאוס והרה אשר לפי מספר מקורות לא חיבבו אותו. בפי הרומאים הוא נקרא מרס. המקורות מתארים את ארס כאל אכזרי, מחרחר ריב ומעורר שנאה ומשבחים את מי שהצליח להימלט ממנו ומהשפעתו. הם אף מכנים אותו בשם אל רצחני ועקוב מדם, קללת המין האנושי בהתגלמותה, ועם זאת – פחדן, הגונח מתוך כאב ובורח בהיפצעו – כך, באיליאדה ישנה אפיזודה שבה הוא נפצע מיד אתנה. חבורה של עוזרים מלווה אותו בשדה הקרב: אחותו אריס ("פירוד", "אי הסכמה"), עם בתה איניו ("ריב", "מדון"), וכן בניו האלים דימוס ("פחד") ופובוס ("אימה"). נאמר שכאשר חבורה זו נמצאת במסעה, קול גניחה נשמע והאדמה זבה דם.

 

 

ארטמיס הייתה אלת הירח והציד ואחת משנים עשר האלים ה