מבוא לטיול ברוסיה

כתב: גילי חסקין, 2016

ראו באתר זה: מבוא לטיול ברכבת הטרנס סיבירית ; טיול במוסקבה ;  טיול בסנט פטרסבורג

רוסיה היא המדינה בעלת השטח הגדול ביותר בעולם (17 מיליון קמ"ר). לשם השוואה, שטחה של קנדה, המדינה השנייה בגודלה בעולם, הוא קרוב לעשרה מיליון קילומטרים רבועים, ואילו ישראל משתרעת רק על כ-22 אלף קילומטרים רבועים. רוסיה (כמו תורכיה ומצרים) משתרעת על פני שתי יבשות. כ-13 מיליון קמ"ר משטחה נמצאים באסיה וכ-4 מיליון קמ"ר משטחה נמצאים באירופה . ארץ ענקית זו גובלת ב-14 מדינות (כמו סין), היא גם המדינה שכוללת הכי הרבה אזורי זמן – יש בה לא פחות מתשעה אזורי זמן. כלומר, כשהלילה יורד על מוסקבה, עולה בקמצ'טקה השחר של יום המחרת עולה. היא המדינה התשיעית בעולם בגודל האוכלוסייה.- 142 מיליון תושבים. השפה הרוסית היא השפה המדוברת ביותר באירופה ואחת מעשרת השפות המדוברות בעולם.

רוסיה משלבת בתוכה בדרך מרתקת כ-120 קבוצות אתניות, ומציגה אתגר לתרבות המערב. רוסיה עם דימוי "הדוב הרוסי" הפראי מול המערב, היא מדינה מבלבלת, רבת פנים וניגודים. מישהו המשיל את הסיור ברוסיה למשחק בבובות המטריושקה החלולות: סיפור רוסי מוביל לאגדה וסוד מגלה בתוכו חידה נוספת. זו ארץ שעד ה"גלאסטנוסט"[1] של מיכאיל גורבאצ'וב סימלה עבור הישראלים את ממלכת הרשע, את הרוע שמעבר למסך הברזל. אך בה במידה היתה עבור רבים אחרים, כמעט מולדת ישנה. מכאן הגיעו רבים מהעליות הגדולות, מכאן הגיעו ערכים כמו "טוהר הנשק" , דת העבודה ושוויון חברתי, שארך זמן עד שהובן כמה אכזבו. זוהי מולדת הסופרים שדורות שלמים התרפקו עליהם. מכאן הגיעו השירים הכי ישראלים שיש. השירים הרוסיים. מסך הברזל החל להיסדק ב-1985, עם עלייתו לשלטון של גורבצ'וב. ההמונים ברוסיה מאשימים אותו בקריסת האימפריה שלהם, כאילו אדם יחיד יכול לייצר יש מאין. כאילו לא היה זה תהליך היסטורי, שגם אם לא היה צפוי מראש, היה כנראה בלתי נמנע. ב-1991 קרס הקונגלומרט הענק הזה כבניין קלפים. מאז קרסה במפתיע האימפריה הקומוניסטית של ברית- המועצות, קמו מהחורבות מדינות עניות שנותקו מצינור החמצן שחיבר אותן אל אמא רוסיה וזו אל זו. אוליגרכים רבי ממון החליפו את פקידי המפלגה.

רוסיה החלה לפלס את דרכה כמעצמה בתקופתו של גדול שליטיה (הקיסר הרוסי נקרא צאר) , פטר הגדול, שהרחיב את גבולותיה לכול עבר. החרתה החזיקה אחריו יקתרינה הגדולה. המגמות הללו נמשכו גם בתקופתו של סטאלין. במדיניות הפנים שלו כפה סטאלין מהפכה תעשייתית, שאחת ממטרותיה הייתה בניית מערכת שתוכל לספק את צרכי הצבא. באופן מובהק, מדיניות החוץ בסגנון הצארי באה לידי ביטוי בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב עם גרמניה הנאצית (23 באוגוסט 1939), ובתהליך ההשתלטות המדינית על מדינות מזרח-אירופה בשלהי מלחמת-העולם השנייה ועד 1949. בכך יצר סטאלין חגורת הגנה, ראשית מול העוצמה הגרמנית ולאחר מכן מול העוצמה האמריקנית.

ראו באתר זה: סטלין-איש הברזל.

ניתן אפוא לתאר את מדיניות החוץ הצארית והקומוניסטית כחותרת בהתמדה להשגת מעמד הגמוני לפחות במרחב האירו-אסייתי, או על כל פנים כזה השווה למעמדן של המתחרות בזירה הבינלאומית. בתקופה הצארית פעלה רוסיה בעולם רב-קוטבי, ואילו בשנות המלחמה הקרה בעולם דו-קוטבי. בשנים הראשונות שלאחר התפרקות ברית-המועצות, נדחקה רוסיה לשולי התהליכים העולמיים, ובעל-כורחה נאלצה להסתפק במעמד משני בזירה הבינלאומית, שנוהלה על-ידי עוצמתה חסרת המתחרים של ארצות-הברית. בשלב זה הפך העולם למעשה לחד-קוטבי. עם עלייתו לשלטון של ולדימיר פוטין (1999), החלה רוסיה להשקיע מאמצים כבירים לשדרוג מעמדה העולמי. מאמצים אלו התבצעו בשני כיוונים עיקריים: הראשון, חיזוק הכלכלה הרוסית; השני, הגברת השפעתה ומעורבותה בתהליכים עולמיים, תוך ניסיון לערער את ההגמוניה האמריקנית.

בתחום הכלכלי ערך פוטין מספר רפורמות, אשר הובילו את רוסיה למעמד הכלכלה השביעית בעולם. תהליך זה התאפשר הודות לצמיחת משק הגז והנפט, שהפך למשענת הכלכלית העיקרית של המדינה בתחום הייצוא. מצד מדיניות החוץ שלו החל פוטין לפעול במספר מישורים, על-מנת להחזיר את רוסיה למעמדה ההיסטורי כשחקנית בינלאומית מרכזית. העיקרון המנחה של מדיניותו הוא התרסה והפגנת כוח מול המערכת החד-קוטבית בהנהגת ארצות-הברית, תוך קריאת תגר על מנהיגותה. מדיניות החוץ שלו משלבת למעשה את המסורת הרוסית האימפריאליסטית עם העקרונות הגיאו-פוליטיים של ברית-המועצות. רוסיה של פוטין, בדומה לרוסיה של פטר הגדול וברית-המועצות של סטאלין, מגדירה את המדינות שקמו בדרומה ובמזרחה כאזור אינטרסים חיוני, בהיותן אזורי-חיץ החיוניים לביטחונה הלאומי ולמניעת חדירתו של המערב. מעבר לכך פועל פוטין להשבת ההשפעה הרוסית ושיקום ההגמוניה אותה איבדה בקריסת ברית-המועצות. תהליך זה נעשה במגוון רחב של דרכים, החל בפעילות מדינית וכלכלית גלויה בבלרוס ובקזחסטאן, דרך פעילות חתרנית-חשאית במדינות הבלטיות ובאוקראינה, וכלה בשימוש בכוח צבאי, דוגמת המלחמה עם גאורגיה (2008)[2].

ראו באתר זה: גאורגיה, רוסיה ומה שביניהם.

רוסיה היא במידה רבה מקום חסר מזל. יש בה שפע של מחצבים ומים ולא מעט אנשים מוכשרים, לכן לא ברור מדוע היא נשרכת מאחור. ניתן כמובן לומר שהרוסים עוללו זאת לעצמם. בראשית המאה ה-19, אחרי שזינבו בנפוליאון, התפשטה רוסיה אסיה, בעזרתו של הצבא הגדול ביותר בעולם, הקימה תעשייה, חיה על חקלאות שספקה לה את כל צורכה. הספרות, המוזיקה, הבלט, האופרה והציור פרצו לאופקים חדשים. נראה היה שרוסיה צועדת בבטחה בדרך לשגשוג. אבל ואז ניחתה עליה סדרה של מכות: המפלה ליפנים בפורט ארתור, מהפכת 1905, מלחמת האזרחים ב- 1918-1917, משטר האימים של סטלין וטיהורי שנות ה–30, מלחמת העולם השנייה, תכניות חומש חסרות בסיס, אמנות מגויסת, רדיפת אזרחים והשקעה עצומה בצבא. אבל מכיוון שהשתלטו על שטחי הקולוניות הצאריות ועוד הרחיבו את שליטתם, יכלו הרוסים להמשיך לבזבז ולהשתמש בכותנה אוזבקית, בחיטה קזאחית, ביין ופירות גיאורגיים ובמינרלים שזרמו מרחבי היבשת למוסקבה. פרויקט "האדמות הבתוליות" של ניקיטה ח'רושצ'וב רתם את כל משאבי המדינות החברות, לטובת האינטרסים של רוסיה ותושביה[3]. לא היתה כאן יעילות גדולה וגם לא תחרות. היו סיאוב, שחיתות וניהול שערורייתי. כל זאת למרות שהדרכים הבינלאומיות היו בשליטתם. לו היו הרוסים משכילים לחבר באמת את אסיה ואירופה (ברית ורשה הקצתה להם את מחצית אירופה), הם היו יכולים לברוא עולם חדש. אפשר היה לעשות דברים גדולים. כפי שעשו האמריקאים בארצות הברית; כמו שעושים היום הסינים ברחבי סין. אבל הרוסים ניצלו את מזרח אירופה ובזזו אותה, הכבידו עליה בצבא וחנקו בה כל פרץ של יצירה. כשפשטה האימפריה את הרגל והתפרקה מנכסיה, היא קרסה בענן אבק וקלונה התגלה ברבים. אז התברר שהדוב הרוסי רזה, שהמלך הוא עירום והתעשייה הרוסית לא שווה הרבה. גם היום, במסע לאורך הרכבת הטראנס־סיבירית, כמו בטיולי ג'יפים בקווקז, אפשר לראות את המפעלים הנטושים, את חורבותיה המחלידות של האימפריה הסוציאליסטית הרוסית. לא ברור מי אשם בכך, השיטה, או האופי הלאומי הרוסי. היה כאן שילוב של כניעה, פטריוטיות טוטליטרית (פעם דתית ופעם קומוניסטית) וכמובן ניהול ציני של הנהגה מושחתת. למרבה הצער, את מקומם של פקידי המפלגה תפשו האוליגרכים. הם לא קנו מפעלים ולא השקיעו בהם. הם השקיעו במכרות ובקידוחים – בחומרי הגלם. הפכו את רוסיה למודל של כלכלה קולוניאלית: יצוא חומרי גלם וקניית מוצרים מוגמרים. הערך המוסף נשאר בחוץ. הם השקיעו בכוח עבודה פשוט וחדלו מלהשקיע במוחות. בריחת המוחות מרוסיה היתה אדירה בשנים שאחרי התפרקות ברית המועצות. חלק מהם הגיע לישראל, והפיח רוח בתעשיות האווירונאוטיקה, הנשק וההיי־טק הישראליות.

השמש הקיצית והפריחה הססגונית יוצרות רושם ראשוני של רוסיה חדשה, שהתנערה – יחד עם השלג – מהקומוניזם, ממסך הברזל, מהק.ג.ב ומהבירוקרטיה הסובייטית. כי מתחת לאשליה החמימה יושבת לבטח רוסיה האמתית, זו המבולבלת בין הפתיחות שלאחר הגלסנוסט, הקוקה־קולה שכבר אפשר לקנות בכל קיוסק, מועדוני הטראנס, האינטרנט והחשיפה למערב ובין התחושות הקשות הנובעות מהמשבר הכלכלי החריף, מאי יציבות השלטון, משאלת הזהות הלאומית ומסוגיית הקפיטליזם הבלתי פתורה.

האופטימיים מצביעים על כך שמהחורבות עלתה גם תקווה ורוח חדשה. המהפך החריף בערי רוסיה הוציא לחוצות המוני אנשים צעירים, שמיצו את החופש בשירה, בשתייה, בהצגות רחוב ובביטויים קולניים נגד הממסד. הכלכלה החופשית יצאה לדרך ובתי עסק נוצצים החלו לפרוח, כמו גם מעגל העוני שהלך והתרחב. מוסקבה וסנט פטרבורג הפכו במהירות מערים עם זיכרונות היסטוריים ופוטנציאל בלתי ממומש לערים סואנות, מארחות תיירות ויוצרות קשר תוסס עם התיירים המגיעים מן המערב. אמנם, הסופה התרבותית שמתחוללת במוסקבה ובסנט פטרבורג, נחלשת כשהיא מגיעה לסיביר, אך גם שם אפשר לחוש את אוושת הרוח בעלים. האם אכן מדובר בתהליך או במשאלת לב? בינתיים, התבססותו של פוטין בשלטון ברוסיה, הדמוקרטיה ההולכת ונסדקת, מעוררים חשש שמא הממשל החדש אינו אלא שלטון הצאר בלבוש אחר..

הערות

[1] . חופש הביטוי", "פתיחות", "חסר צנזורה", הייתה אחת מקווי המדיניות שהציג מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות בשנת 1985. בעוד במערב המושג "גלאסנוסט" מתקשר לחופש הדיבור, המטרה העיקרית של מדיניות זו הייתה להגביר את שקיפות ניהול המדינה ולפתוח אותה לדיון, ולשנות את המצב הקודם בו החלטות פוליטיות מרכזיות התקבלו על ידי מעגל קטן של אנשי מנגנון או בתוך הפוליטבירו, מבלי שתהיה אפשרות לבקרם. הגלסנוסט העניק לרוסים חופש דיבור רב יותר – שינוי רדיקלי בשיטה הסובייטית ונחשב לצעד קדימה לקראת דמוקרטיה ברוסיה. אלפי אסירים פוליטיים ומתנגדי משטר שוחררו ברוח הגלאסנוסט. עם זאת, המטרה המקורית של גורבצ'וב, להשתמש בגלאסנוסט ובפרסטרויקה כדי לערוך רפורמות בברית המועצות לא צלחה, וממשלת ברית המועצות קרסה בשנת 1991.

[2] . טל טובי, "מפטר הגדול לצאר פוטין ומה שביניהם:, מידה. 12.03.2013

[3] ראו גם עודד ערן, מדיניות החוץ של ברית המועצות, מלנין עד חרושצ'וב