מבוא לטיול בסרדיניה

כתב: גילי חסקין; ‏14/02/2024

תודה לגדעון ביגר וליובל נעמן על הערותיהם. תודה לאריה אלאלוף על תרומתו.

סרדיניה (בסרדו: Sardigna או Sardinna; באיטלקית: Sardegna).

סרדיניה היא מחוז אוטונומי בעל מעמד מיוחד ברפובליקה האיטלקית, לפי החוקה משנת 1948, בשל התרבות בעלת המאפיינים האתניים והלשוניים הייחודיים שבו. הביטוי המעשי של האוטונומיה הוא בהצגה ובהבלטה של אופיו המיוחד של האזור בתחומי המנהל, החינוך והתרבות. הסופר האנגלי ד.ה. לורנס (David Herbert Richards Lawrence) כתב ב-1921, בספרו "ים וסרדיניה": "…סרדיניה שהיא כמו שום מקום, סרדיניה שאין לה היסטוריה, לא תאריכים, לא גזעים שום דבר. הם אומרים שלא הרומאים, לא הפניקים, היוונים והערבים מעולם לא הכניעו את סרדיניה. היא שוכנת בחוץ, מחוץ למעגל הציוויליזציה. כמו ארצות הבאסקים. אין ספק, היא איטלקית היום, עם מסילות הברזל שלה והאומניבוסים המנועיים שלה. אבל יש את הרוח הסארדית הבלתי כבושה. היא נמצאת בתוך הרשת של התרבות האירופית הזו, אך חומקת דרך הרשת של התרבות האירופית הישנה. הרבה דגים חומקים ברשת של הציוויליזציה האירופית הישנה. כמו הלוויתן הגדול של רוסיה. וכנראה אפילו סרדיניה. אבודה בין אירופה ואפריקה ולא שייכת לאף אחת מהן. שייכת לכולם. מעולם לא השתייכה לאף אחד גם לא לפניקים ולרומאים, סרדיניה לנצח מחוץ לזמן ולהיסטוריה…",[1] אבל גם "סרדיניה היא החופש בהתגלמותו"…

יש בסרדיניה תחושה של מרחבים, למרות שזו ארץ קטנה יחסית, דבר שבא לידי ביטוי בספרו של  לורנס , שביקר בסרדיניה לפני כמאה שנים. את אות התחושה, אפשר למצוא בספר "מחלת האבנים" של הסופרת , שנולדה בגנואה להורים ילידי סרדיניה, מילנה אגוס  (Milena Agus) שחיה בקאליארי. גם היא רואה בסרדיניה ארץ גדולה ורחבה שאפילו אלה שנולדו בה לא מכירים אותה.

האמרה המקובלת באי: "מי שבא דרך הים בא לשדוד אותנו." הבידוד גרם להתפתחות פלורה ופאונה ייחודית, מאפשר אופי ייחודי של תושבים. אוטונומיה תרבותית יחד עם השפעות זרות.

המלצה מיוחדת: קריאה בספריה של מילנה אנוס, "מחלת האבנים" ו"כשהכריש ישן" הינם הכנה טובה לטיול בסרדיניה

סבתא של המספרת – הדמות שבצילה חוסה כל הסאגה המשפחתית של "מחלת האבנים" – נישאה  רק בגיל 33; לאחר שמחזריה  היו נמלטים ממנה  ובכפר שלה, בסרדיניה, נפוצו שמועות שהיא שולחת להם שירי אהבה לוהטים, הרומזים גם לדברים מלוכלכים, ושהיא משוגעת. הבעל שאיתו חיתנו אותה ב-1943 היה פליט שנמלט לכפר שלה חסר-כל מקליארי (, אחרי שאשתו הראשונה וכל קרוביו נספו בהפצצה, והיה ברור לכל שהסכים להינשא לאשה המוזרה מתוך תחושת החוב שלו כלפי הוריה שאירחו אותו. שניהם מרגיעים זה את זה בהכרזה של אי-אהבה הדדית. בגלל מחלת האבנים שלה (אבנים בכליות) היא גם לא מצליחה ללדת. אבל כשהיא נשלחת, לראשונה בחייה, ליבשת האיטלקית, לטיפול במחלתה במרחצאות מרפא, שוככת גם המחלה המסתורית שמבריחה את האהבה. היא פוגשת שם ניצול מן המלחמה, גבר כרות-רגל, ומיד מתאהבת בו בעוז. תשעה חודשים בדיוק לאחר שחזרה מן המרחצאות נולד לה בנה היחיד, שעתיד להפוך לפסנתרן בינלאומי. זהו רומן מרתק ומשעשע, שופע חן ורווי ריחות וצבעים עזים של סרדיניה ויחד עם זאת, פנינה ספרותית מתוחכמת ועמוקה בפרטי-פרטיה. "מחלת האבנים" של מילנה אגוס נחשב ל"מאורע הספרותי של השנה באיטליה" ב-2007  "מחלת האבנים", שראה אור בעברית בשנת 2009,  (הוצאות כתר והספריה החדשה), זכה להצלחה רבה. הוא מעניק לקוראים מבט חד וממוקד בתושבי סרדיניה.

מילנה אגוס פרצה לתודעת הקוראים בארץ וכבשה את לבם ואת לב המבקרים ברב־המכר העולמי שלה 'מחלת האבנים', רומאן הבכורה של הסופרת הסרדית המחוננת, , 'כשהכריש ישן' (2005), התקבל באיטליה כתגלית מדהימה: כסיפור שאינו דומה לשום דבר אחר. כשהכריש ישן הוא סיפורה של משפחה לא בדיוק קונבנציונלית מסרדיניה – אב החולם על תיקון עולם; אם דיכאונית וחסרת ביטחון הרודפת אחרי יופי; דודה המחפשת ללא לֵאוּת חתן, אך אינה מסוגלת לשהות עם גבר יותר משעתיים־שלוש; בן פסנתרן עילוי; ובת תיכוניסטית הכותבת סיפורים ועוברת בזריזות בין עולמות שונים, שהיא זו שמספרת את הסיפור בזמן אמת, מבלי שתדע מה יביאו הפרקים הבאים. הנשים בספר רעבות באופן נואש להיות נאהבות. בני המשפחה חשים  יותר ויותר נטושים ומובסים, כמי שמצאו מקלט מסערה עולמית בבטן הכריש, כמו הנביא יונה בבטן הלוויתן. ויותר ויותר הם יעצימו את המטאפורות של מצבם ויהפכו אותן כביכול לממשות.

מעורר התפעלות כושרה של אגוס . להמציא דמויות כה שונות בכל אחד מספריה, שאין בהם שום דבר אוטוביוגרפי.

השם

לשם "סרדיניה" יש שורשים פרה-רומאים. מקורו במילה הקדומה S(a)rd, שבפי הרומאים הייתה ל-Sardus. שם זה מופיע לראשונה על לוח נורה (Nora), במילה ŠRDN, כמו של האי, כפי שהיה כאשר הסוחרים הפיניקים הופיעו בו לראשונה.[2]

על פי 'טימאוס' (Timaeus), אחד הדיאלוגים של אפלטון, סרדיניה, שהייתה מוכרת ליוונים הקדמונים בתור "סרדו" (Sardṓ) ואנשיה, נקראים כך על שם אישה מיתולוגית בשם זה, אשר נולדה בסרדיס, בירת ממלכת לודיה (Lydia) שבאסיה הקטנה.[3] הכתובת נחרתה באלפבית הפניקי-עברי הקדום ומופיע בה המוני "שרדנ" בארבע אותיות. אפשר לפרשן כשם האי ואולי גם כאזכור של אנשי השרדנה, אחד מגויי הים.

מעמד אוטונומי

לאחר הקמת הרפובליקה האיטלקית ב-1948, היא החליטה להעניק לאי מעמד אוטונומי מיוחד וכוננו בה אסיפה מקומית נבחרת וועד פועל (Giunta Regionale). אם כי הממשל העצמי בסרדיניה, מצומצם בהיקפו יחסית לזה של סיציליה. החוק קבע שסרדיניה ואייה הם מחוז אוטונומי, אחראי חוקית בתוך מסגרת הרפובליקה האיטלקית. החוק מאפשר לתושבים לקבוע את בעלי התפקידים ומעמדם, כוחות שיטור, אחריות לחקלאות וייעור, עבודות ציבוריות, תכנון עירוני, תחבורה, צייד ודייג, מפעלי מים, אמנות, מנהגים, תיירות, ספריות ומוזיאונים.

סרדיניה היא אחד מחמשת האזורים האוטונומיים באיטליה. עד 2006 היו בה ארבע נפות: אוריסטנו, נואורו, סאסארי וקליארי. באותה שנה הן פוצלו, והוקמו ארבע נפות חדשות: אוליאסטרה, אולביה טמפיו, מדיו קאמפידנו וקרבוניה-איגלסיאס.

כמה מהמפלגות הפועלות בסרדיניה הן בעלות נטייה בדלנית, והן קוראות לעצמאות מלאה. עם מפלגות אלה נמנות אינדיפינדנציה רפובליקה דה סרדיניה ("הרפובליקה העצמאית של סרדיניה") וסרדיניה נציונה ("אומת סרדיניה").

בשנים 1983–1985 פעלה באי תנועה בדלנית בשם התנועה המזוינת הסארדית. באי מתרחש תהליך פיתוח כלכלי נרחב המבוסס בעיקר על עידוד התיירות.

סרדיניה מזכירה במנופה הפיסי והאנושי ארץ ים תיכונית יותר מאשר אירופאית. יש מעט מהנופך האיטלקי בערי האי וקורטוב של ספרדיות באלגיירו.

תרבות הנוראגי

נוראגי (Nuraghi) וביחיד נורגה (Nuraghe) הם מבנים עתיקים הנפוצים כיחידים או כקבוצות בכל רחבי סרדיניה. משמעות השם היא "ערמת אבנים" או "מבנה חלול". מהלכת דעה כי מקור השם שונה לחלוטין וכי הוא נגזר מ-Norax, המנהיג האיברי ומייסד העיר העתיקה נורה. צורתו הטיפוסית של הנורגה הבודד הוא מגדל דמוי חרוט קטום, בנוי אבני גוויל ללא טיח. עובי הקירות רב ללא שיעור מן החלל הפנימי. בכמה מקרים מגיע גובהם ל-10 מטרים ויותר ובהם שני חדרים בשתי קומות בלתי מסותתות. כללית מזכיר הנורגה בצורתו את השומרות הנפוצות בארצנו, אך הוא גדול הרבה יותר. הארכיאולוג אדם זרטל מצא בחפירותיו שבכרמל, שרידים מסוף האלף ה II-לפנה"ס, המזכירים בצורתם את הנוראגי והוא משער שנבנו על ידי השרדניים, אחד מגויי הים.

בסרדיניה נפוצים קרוב ל-7,000 נוראגי. אלא שרובם הרוסים כיום. הם מאפיינים תרבות קדומה ששררה באי במאות ה-14' עד ל-3' לפנה"ס ומכונה על שמם "תרבות הנוראגי". הנוראגי הוקמו בראשית תקופה זאת ויש חילוקי דעות על תפקידם. יש החושבים אותם לבתי חווה, אחרים מייחסים להם משמעות פולחנית ויש הרואים בהם בתי מפלט משפחתיים לעת מלחמה. צורתם עגולה בדרך כלל ולהם פתח אחד. במשך מאות בשנים הבאות הוקפו הנוראגי הקדומים בחומות עבות. הוצמדו אליהם מבנים נוספים ונוצרו מכלולים גדולים ומורכבים. הנוראגי המאוחרים כוללים כמה יחידות אם צמודות; צורתם כמשולש או כמרובע וקירותיהם עבים ביותר, עשויים אבנים ללא חומר חיבור, המחזיקים רק בשל המבנה החרוטי והמשקל העצמי. בתוך הנוראגי שלושה או ארבעה חללים פנימיים – חדרים המחוברים ע"י מסדרונות צרים וארוכים. מכלולי הנוראגי הגדולים יכלו לתת מחסה ל- 200-300 נפש והם מבצרי עוז של ממש. ברור כי בנייתם של אלה אינם תוצאה של יוזמה פרטית או משפחתית וכי תפקידם הוא הגנתי מובהק.

ראו באתר זה: סרדיניה הפרהיסטורית

עבור הסארדיים, אלפי הנוראגי וממצאים פרהיסטוריים נוספים, הם אינם רק שרידים לעברם, אלא חלק מההווה. במובנים רבים, הם תופעה המייצגת את הנשמה הסארדית. עבורם הם ביטוי לכך שסרדיניה הינה ישות תרבותית עצמאית, שאינה חלק מזו האיטלקית.

ההתיישבות הפיניקית:

סרדיניה, היושבת בצומת דרכי הים, משכה אליה ספנים ומתיישבים. ראשונים היו הפיניקים. כבר בראשית האלף הראשון לפנה"ס, הקימו הפיניקים מושבות באי. סמוך לשנת 500 לפנה"ס כבשו את האי בני קרת חדשה והתושבים המקוריים נדחקו להרים.

הפיניקים באו כדי לסחור. כפי שכותב ההיסטוריון היווני תוקידידס, הם התיישבו לכל אורך חופי סרדיניה, בחפשם את הכפים שלכל אורך החוף ואת האיים הקטנים הסמוכים, לצורך מסחרם עם הסארדים, כמו עם הסיקולים בסיציליה. לא היו אלה אלא מעגנים לאורך חופי הים, סוכנויות מסחר ומחסנים. היו אלה ישובים ארעיים, חוות קטנות שהוקמו בקרב הילידים לכן גם לא השאירו עדויות בשטח.

ראשיתה של ההיאחזות הפיניקית בחופי הים התיכון הייתה באי קפריסין, שם נוסדה המושבה כתי שמרדה בצור. מכאן יצאו הפיניקים לאיי הים האיגאי, לסיציליה, מלטה, סרדיניה וצפון אפריקה (עתיקה וקרת חדשה) ומשם לספרד (גדר). הם מלאו תפקיד חשוב בראשית ההגירה היוונית לאסיה הקטנה ובעיצוב הכתב היווני, קרת חדשה – קרתגו בפי הרומאים- נבנתה חצי אי ליד מפרץ טוניס; מיקום שגרם לפריחתה המסחרית. עושרה של קרתגו בא לה בעיקר ממסחר, ובמדיניות החוץ שלה ביקשה להבטיח לסוחריה מונופול על הסחר במערב הימההים התיכון. . מדיניותה זו של קרתגו גרמה למאבקים בינה לבין היוונים.

כאשר ביקשה קרתגו לדכא מרידה של חייל השכירים שלה בסרדיניה, התערבה רומא ואילצה את קרתגו לוותר גם על סרדיניה וקורסיקה (238) ולשלם עוד. לאחר הכיבוש הרומאי, הרומאים רדו בהם תכופות. בכל סרדיניה לא הייתה אפילו עיר חופשית אחת. בשל אקלימה הקשה, ביצותיה, והשודדים הרבים הפכה סרדיניה לארץ גזירה לגולים.

ימי הביניים:

בשנת 455 נכבשה סרדיניה על ידי הוונדלים ואלה הביאו אליה הגמונים מצפון אפריקה, דבר שסייע להתפתחות האי. בשנת 534 נכבשה על-ידי בליסריוס, המצביא הבכיר של הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס. במאה השמינית סבל האי מפלישות הסרצנים שהגיעו מצפון אפריקה והתיישבו בסיציליה.

התושבים ביקשו את עזרתו של לואי "החסיד", אך הערבים לא נהדפו כליל. התושבים התארגנו למאבק בהנהגת גידיצ'י (Giudicati) דהיינו, "שופטים". בארבע השופטויות שהיו באי סמוך לשנת 1000. השופטויות הפכו במרוצת הזמן לנסיכויות עצמאיות וכהונת השופט הפכה לתורשתית.

ראו בהרחבה, באתר זה: סרדיניה בעת העתיקה ובימי הביניים המוקדמים.

פיזה וג'נובה:

ב-1515/16, לאחר שפיזה וג'נובה הדפו במשותף פלישה ערבית, החל ביניהן מאבק ממושך על השליטה באי, כשהן מסתייעות ב"שופטים המקומיים". האפיפיורים תמכו בדרך כלל בפיזה והקיסרים בג'נובה. צפון האי ומערבו היו בדרך כלל בהשפעה של ג'נובה ודרום האי ומזרחו, בתחום השפעת פיזה.

בית (הוהנ) שטאופן:

אנצ'יו, בנו שלא מנישואין, של הקיסר פרידריך ה-II, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, "פלא העולם" (Stupur Mundi 1194-1250) התחתן במשפחת "שופטים", ובשנת 1241 העניק לו אביו את התואר "מלך סרדיניה", אם כי הפרשיה הסתיימה ב-1249, כשאנצ'יו נשבה על ידי בני בולוניה. בשנת 1284 ניצחה ג'נובה את פיזה בקרב מלוריה והשתלטה על רוב האי, אך האפיפיור בוניפציו ה-VIII העניק את סרדיניה לחיימה מלך ארגון.

שלטון ארגון:

לאחר מאמץ ממושך, כבשו הארגונים, בעזרת התושבים, את האי מידי בני ג'נובה ופיזה כאחד ב- 1426. ה"שופטים" מרדו בארגונים מספר פעמים, עד שדוכאו כליל.

מתקופה זו בולטת אלאנורה מארבאה, (Elianora de Arbarée), אחותו של הג'ודיקה (שופט)  הוגו השלישי, שהתחברה בקשרי נישואים עם משפחת דוריה רבת העוצמה. מנהיג המשפחה ברנקליאונה (Brancaleone Doria , היינו "לוכד האריות") נישא לאלאונורה (Elianora de Arbarée) שאחרי מותו של אחיה, הוגו השלישי, הפכה ג'ודיקה בזכות עצמה ומסמלת עד היום את שאיפת החירות של סרדיניה.

במיזוג מתוחכם של ויתורים והנחות ממיסים, הצליחה אלאונורה, במהלך חדשים ספורים להשתלט על האי. הפופולריות שלה עלתה כשפרסמה את ה "קרטה דה לוגו" (Carta de Logu) – חוקה כתובה שנערכה במשך חצי יובל שנים, כתובה בשפה הסרדינית ומבטיחה זכויות שוות ומעמד שווה לכל תושבי האי.  אלאונורה מתה 1404 ואחרי מותה למעשה חזר האי לשליטת ארגון.

מ-1478 שלט בה משנה למלך מטעם ספרד ו"קורטס" (אסיפת מעמדות) התכנס אחת לעשר שנים. בשלטון הארגונים והספרדים סבלה סרדיניה מנטל המסים ואוכלוסייתה נתדלדלה. שלטון זה הסתיים בשנת 1713, בשלום אוטרכט, שסיים את מלחמת הירושה הספרדית וסרדיניה נמסרה לאוסטריה. כעבור שבע שנים ויתרו האוסטרים עליה ומסרו אותה לויטוריו אמדאו השני מבית סאבויה (Savoia), שקרא לעצמו "מלך סרדיניה, אך הבירה נשארה בטורינו (Torino) שביבשת איטליה. הוא ובנו קרלו עמנואלה (1730-1773) ריסנו את האצולה וסרדיניה שגשגה תחת שלטונם לאחר שהצרפתים תקפו את סרדיניה (1793) ותושבי האי הדפום, הם ביקשו מהמלך להעניק להם זכויות מיוחדות וסירובו גרם למרד (1798-1794). ב-1836 ביטל המלך קרלו אלברטו (1831-1849) את החוקים הפיאודליים וב-1847 איחד את סרדיניה עם ייתר נחלותיו ביבשת. עם איחוד איטליה ב-1861, הייתה סרדיניה לחלק ממנה. בשנת 1814, לאחר מפלת נפוליון בונפארט, חזר המלך ויטוריו עמנואל הראשון לטורינו. לימים היה ממובילי האחדות האיטלקית.

ראו באתר זה: תולדות סרדיניה בימי הביניים המאוחרים

גריבלדי ואיחוד איטליה

ברוב המדינות הקטנות באיטליה שלטו אוסטרים בהנהגת מטרניך, אשר תבע מהם לדכא כל רעיון ליברלי. רדיפת הליברלים הביאה להקמת אגודות סתר כמו ה"קארבונארי" (Carbonari), שעסקו בפעולה נמרצת לאיחוד איטליה. מתוכם הקים מציני אגודה בשם "איטליה הצעירה", שמטרתה הייתה לאחד את כל איטליה למדינה אחת בעלת משטר רפובליקני. האפיפיור נקט עמדה עוינת ומרבית חסידי האחדות האיטלקית פנו אל ויקטור עמנואל ה-II, מלך סרדיניה, שינהיגם. ראש ממשלתו קאבור, שהצטרף למלחמת קרים, השתתף ב"וועידת פאריס" (1856), שם הצליח לעורר את דעת הקהל באירופה לטובת איטליה ונגד אוסטריה. לאחר שקאבור כרת ברית הגנה עם צרפת, גרם בכמה טכסיסים דיפלומטיים לאוסטריה לתקוף את סרדיניה. במלחמה נחל ניצחון חלקי, שגרר מרידות רבות באיטליה, שלאחר שגירשו את שליטיהם ביקשו להצטרף לממלכת סרדיניה שהתפתחה מהר למלכות איטליה.

ראו בהרחבה : תולדות סרדיניה בעת החדשה

 במלחמת העולם השנייה,  הייתה סרדיניה בסיס צבאי לגרמנים והאי הופצץ קשה בידי בעלות הברית, ובספט' 1943, עם כניעת איטליה, גירשו האיטלקים את הגרמנים, ואפשרו לבעלות הברית להתבסס בסרדיניה. ב-1948 הוענק לסרדיניה מעמד אוטונומי וב-1982 הושוותה מידת האוטונומיה שלה לזו של סיציליה.

גאוגרפיה

האי הוא השני בגודלו בים התיכון (אחרי סיציליה), ושטחו נרחב במעט מישראל, 23,821 קמ"ר. צורת האי כעין מלבן, כשציר האורך שלו, משתרע מצפון לדרום, על פני 270 ק"מ ורוחבו 145 ק"מ. האי, ביחד עם האיים הקטנים שסביבו, מהווה את מחוז סרדיניה, ששטחו הכולל הוא כ-24,821 קמ"ר.

מיקום: האי משתרע בין קווי הרוחב 38°–41°, וקווי האורך 9° חוצה אותו במרכזו. האי נמצא באגן המערבי של הים התיכון, בין הים הטירני, המפריד בינו לבין חצי האי האפיניני שבמזרח; כ-200 ק"מ מחופי חצי האי האיטלקי, לבין הים הבלארי שבמערב. בצפון, מפריד מיצר בוניפציו (Bonifacio) -כ-12 ק"מ – בינו לבין קורסיקה. כ-200 ק"מ של ים מפרידים גם בין סרדיניה לבין תוניסיה שבאפריקה. מקומה של סרדיניה, סמוך למרכזו של המשולש הדמיוני שבין איטליה, צרפת וספרד.

העיר החשובה באי היא קליארי (Cagliari), שהיא גם בירת הפרובינציה הקרויה בשמה. העיר השנייה בחשיבותה בו היא סאסארי (Sassari).

מבנה פיזי

סרדיניה היא אי הררי, ולמעלה מ-80% משטחה הוא הרים או גבעות. לייתר דיוק, 13.6% משטחה הוא הרים, 67.9% משטחה הוא גבעות. 18.5% משטחו הוא מישורים. בסמוך לחופי הים אזורים מישוריים מועטים. רובו של האי סרדיניה בנוי גוש גדול של סלעים וולקניים ומטמורפיים, שעברו תהפוכות געשיות למיניהן. האי הוא גוש סלע ענק ומכאן יציבותו. כמעט ואין בו רעידות אדמה. המוצא הוולקני גם גרם לשפע יחסי של מינרלים בסלעי האי – בעיקר נחושת, עופר, כסף ועוד. יש בו גם הרבה אובסידיאן – זכוכית וולקנית שחורה, ששמשה להכנת כלי חיתוך, בדומה לצור בארץ.

הפסגה הגבוהה באי היא פונטה לה מרמורה (Punta La Marmora), שבהרי ג'נרג'נטו (Macizo del Gennargentu) שבצפון מזרח וגובהה 1,834 מעל פני הים. השם – מלטינית ז'נואה ארג'נטי – "דלת הכסף", מתייחס אולי לפסגות מכוסות השלג או לאגדה שיש כסף בהרים. המסיב נוצר בעיקר בעידן הפליאוזואי, קודם להרי האלפים והאפנינים. המסלע ברובו גרניט שהתבלה לצורות פנטסטיות.

הרכסים במזרחו של האי (כולל הרי ג'נרג'נטו) נקראים "ברבג'יה" (Barbagia). זהו אזור הררי שומם במרכז סרדיניה. שטח האזור הוא 1,300 קמ"ר ובו 50,000 תושבים. שמו של האזור מקורו מהשורש הרומאי "ברברים" והוא נבע מהתנגדות תושביו לשלטון הרומאי. אזור זה היה האחרון באי שקלט את ההשפעות של התרבות הלטינית. המונח "ברברי" ניתן על ידי בני רומא לתושבים שלא דברו בניבים לטיניים וכאלה היו בני מרכז האי.

סרדיניה מתאפיינת ברכסים ארוכים, ישרים בחלקם העליון. אורכו של כל אחד מהם עשרות ק"מ ומכונים בפי המקומיים ""ג'יארה" (Giara di Gesturi): נראות כהרי שולחן שטוחים. מקצות הרכסים השטוחים במרומם, גולשים מדרונות תלולים מאד אל העמק. הג'ארות מזכירות בצורתן את צוק מצדה, אך גדולות ממנו עשרת מונים. כנראה שמקור המילה "ג'ארה", הוא שמי וניתן על ידי הפיניקים. מכוסות בעצי אלון שעם ומשוכות צבר. באוזרים אלו רועים סוסי פרא (פליטי תרבות) קטנים – אצ'טאס (achetta) או Cuaddeddu de sa Jara.

מבחינה מורפולוגית, סרדיניה היא אזור של רמות ופני שטח סחופים, המצטיינים בביתור, המקנה להם אופי רמתי או גבעי.

מצפון לדרום מצויים רכסי ההרים הבאים:

לימבארה (Limbara) – גובה 1,362 מטר.

אלא די סרדי (Alà dei Sardi) – גובה 1,090 מטר.

ראזו (Monte Rasu) – גובה 1,259 מטר.

אלבו (Monte Albo) – גובה 1,127 מטר.

סופרמונטה (Supramonte), שבו הר קורסי (Monte Corràsi) והר אוליאנה (Oliena) – גובה 1,463 מטר.

לינס (Linas) – בגובה 1,236 מטר.

איגלינסטבה (Monti dell'Iglesiente), שבו הר מרגנאי (Marganai).

הידרולוגיה:

המים הזורמים בנהרות נחסמים בדרכם על ידי סכרים, היוצרים אגמים מלאכותיים, מהם שואבים מים להשקיה. ישנו רק אגם טבעי אחד, מצפון לאלגרו (Alghero), אגם באראץ (Lago Baratz). הנהר הגדול ביותר באי הוא הטירזו (Tirso), שאורכו 152 ק"מ. נהרות נוספים באי הם פלומנדוסה (Flumendosa), שאורכו 127 ק"מ; אל קוז'ינס (Coghinas), ואל סרדינו אל טמו (Temo).

קו החוף

קו החוף מאופיין במים צלולים, במפרצונים מבודדים וחוליים ובמערות, אליהם חודרים גלי הים.

מרבית החופים הם סלעי גרניט או גיר. באזור ארבטקס – (Arbatax) פורפיר אדום.

לאורך החוף ישנם מעט מפרצים, המשמשים לעגינת ספינות ולנופש. רוב החופים מסולעים ואינם נוחים לרחצה. בחופים בדרום האי ובמערבו ישנם משטחי סלעים נמוכים, שאותם הים מכסה והם בעלי חשיבות אקולוגית כבתי גידול לחי ולצומח.

ארכיפלג איי מדלנה (Arcipelago di La Maddalena) הוא קבוצת איים במצר בוניפאצ'יו, באיטליה, בין קורסיקה לבין צפון-מזרח סרדיניה. הוא כולל שבעה איים עיקריים ועוד איים קטנים אחרים. על האי הגדול מצויה העיר היחידה של קבוצת האיים, העיר לה מדלנה. שאר האיים לפי גודלם: קאפררה, ספרג'י (Spargi), סנטו-סטפנו (Santo Stefano) -בו התקיים בעבר בסיס של נאט"ו, סנטה מריה (Santa Maria) ובודלי (Budelli) רק שלושה איים מיושבים: לה מדלנה, קאפררה וסנטו-סטפנו. הדמיון של נוף האיים לנוף של אזור הנופש קוסטה זמראלדה, מי הים הזכים וסלעי הגרניט לאורך חוף הים, יחד עם תחושת השטח שנותר פראי ביבשת אירופה, מהווים מוקד משיכה לתיירים, בייחוד אלה הבאים אליו בסירות נופש.

מסביב לאי סרדיניה ישנם איים קטנים נוספים, שהבולטים שבהם הם אסינרה (Asinara), סנט פטר (San Pietro), סנט אנטיוכו (Sant’Antioco), טבולרה (Tavolara), וארכיפלג מדלנה (La Maddalena archipelago), הכולל את האי קאפררה (Caprera). באחרון קבור גריבלדי (Garibaldi), משחרר איטליה.

הודות למגוון של בתי הגידול (Ecosystems), הכוללים הרים, יערות, מישורים, רצועות לא מיושבות, פלגי מים, חופים סלעיים, חופי רחצה חוליים, מכונה סרדיניה "יבשת קטנה" (Micro-Continent).^[4]

הלגונות של קליארי – הפניקים הפיקו מהן מלח. באזור חיים מעל מאתיים מיני עופות, נצפו מעל 100,000 ציפורים –קורמורנים, ברווזים, פלמינגו נודדים שהתיישבו קבע באי. כיום מעל 4000 הגיעו החל ב-1993, מביצות הקמרג (Camarage), שבדרום-מערב צרפת.

אוצרות טבע:

סרדיניה היא אחד מאזורי המכרות העיקריים של איטליה, בסרדיניה כורים עופרת, אבץ, קדמיום, אנטימון, מוליבדן, מלח ועוד. חלקים רבים של האי, בפרט בדרום מערב ודרום מזרח בנויים מסלעי גיר וצפחות שזמנם קדום ביותר ויש בהם מרבצי מינרלים חשובים: עופרת, אבץ, כסף, נחושת, ברזל. מפיקים מתכות כבר לפני 4,500 שנה. פריחת התרבות הנוראגית באמצע האלף השני לפני הספירה, קשורה בהפקת מתכות וקשרי מסחר בעקבותיהם.

באזור איגלסיאס (Iglesias) פעלו מכרות מהתקופה הפיניקית ואילך. הם אלה שגילו לראשונה את מרבצי המינרלים העשירים (עופרת, אבץ, כסף, בריום ונחושת) באזור זה. הרומים הגלו שבויים לעבודה במכרות. במאה ה-13' נודעה איגלסיאס כ"עיר הכסף" ונהגו בה חוקי כריה. לימים, הייתה זו העיר הראשונה באי, שחוברה לרשת החשמל. כיום כמעט עזובה.

השליטים הספרדים העבירו כורים סארדים לספרד, כדי ללמוד מהם שיטות כריה מתקדמות. במאה ה-19' הייתה פריחה מחודשת בתחום הכרייה, הודות למעורבות של חברות זרות. 1871 נפתח קולג' למהנדסי מכרות. מכיוון שמכרות הפחם הידלדלו, הקים מוסוליני את עיר המכרות קרבוניה (Carbonia), לייצור ליגניט, שנפל בהרבה ביעילותו מפחם. מאז מספר העוסקים במכרות בסרדיניה הולך ויורד כתוצאה מירידת תפוקת הפחם שבדרום-מערב האי. התפוקה של פחם ביחס למספר הפועלים, היא הנמוכה בכל אירופה.

גאולוגיה

לפי התאוריה הגאולוגית, נסיבות היווצרותו של האי סרדיניה זהות לאלה של האי השכן, קורסיקה. שני איים אלה הם שרידי "היבשת הטירנית" – גוש קימוט הרציאני,[5] שרוסק בפעילות טקטונית, שהתבטא בשבירה ובעיתוק. תהליך היווצרות האיים החל בתקופת הקרטיקון התחתון, לפני זמן משוער של 100 מיליון שנה, כאשר התנגשו יבשות העל לאוראסיה וגונדוואנה. בין שתי היבשות נוצר ים טתיס (Tethys),[6] לימים הים התיכון.

בתקופת האוליגוקן, לפני 13 עד 35 מיליון שנה, נוצר שקע, שמיקומו הנוכחי הוא ברצועה מחופי קטלוניה שבספרד במערב, עד חופי ליגוריה שבאיטליה במזרח. סלעי הגרניט הפלאוזואים הקדומים[7] (בעיקר סלעים קריסטליניים), שמקורם באירוע גאולוגי זה, נחשפו ב-2/3 מהאי ובמיוחד במזרחו. סלעים כאילו חשופים כיום בספרד, בחוף הצרפתי שבין קאן לפרז'וס, ובחוף הדרומי-מערבי של האי קורסיקה. בעקבות יצירת שקע זה נוצרו האיים קורסיקה וסרדיניה, וכן האיים הבלאריים. תנועה סיבובית של הפלטה של האיים סרדיניה וקורסיקה הביאה להתרוממות הקרקע בדרום אירופה, שיצרה את הרי האפנינים ואת האלפי אפואנה (Apuan Alps) שבצפון איטליה, וגרמה להתרחקות האי מחצי האי האיטלקי. המשך תהליך היפרדות זה, הביא ליצירת הים הטירני.

סלעי יסוד, כגון גרניט, נפוצים בסרדיניה, כתוצאה מנסיבות היווצרות האיים. יחד עימם מצויים סלעים מותמרים, וישנם באי מבנים ודרכים הבנויים מאבן זו. כן מצויים באי סלעים וולקניים. בדרום מזרח האי יש ריכוז של סלעי שיסט (צפחה, דקת שכבות). סלעי משקע הורבדו במערב אי, והודות להם ישנם בדרום האי מרבצי פחם באזור העיר קרבונה (Capo Carbonara). התגלו באי גם מרבצי עופרת וכסף, שנוצלו עוד בתקופת רומא העתיקה.

האקלים

באי שורר אקלים ים-תיכוני, הקיץ חם ולח והחורף מאופיין ברוחות חזקות. האקלים בהרים קריר יותר, והשלג שכיח.

סביבה

חלקים ניכרים של האי עדיין מכוסים ביער, הודות לייעור מאסיבי מחדש סרדיניה היא האזור עם שטחי היער הגדולים ביותר באיטליה. 12,132 קמ"ר – חצי משטחו של האי מיוער. יחד עם זאת, זהו אזור שיש בו את מספר שריפות היער הגדול ביותר.

הודות לבידוד של סרדיניה מהיבשת, יש בסרדיניה שיעור גבוה של אנדמיות – הן בצמחיה[8] והן בעולם החי כולל חרקים[9] ועַכְּבִישָׁנִים. כולל בעלי חוליות יבשתיים, ביניהם דו-חיים (שנמצאים גם בקורסיקה), כולל סלמנדרת הנחלים, סלמנדרת מערות חומה, סלמנדרת מערות קיסרית (Imperial Cave Salamander), מיני סלמנדרות נוספים, צפרדע עצים סארדית ומספר לטאות. במהלך הפלייסטוקן המאוחר הייתה בסרדיניה ובקורסיקה, אוכלוסייה גדולה של מינים אנדמיים. ביניהם עכבר שדות (Rhagamys orthodon), וולה (vole), ששמו המדעי – Microtus henseli), הדומה ללמינג. שרואו (shrew)   ששמו המדעי Asoriculus similis, חיה באי גם ממותה גמדית ופיקה סארדית (Prolagus sardus), מכרסם הדומה לארנבת, Sardinian dhole שהוא כלב בר בגודל של תן, סמור, שלושה מינים של לוטרות, מגלנהידריס (Megalenhydris) הדומה ללוטרה ענקית. כמה מהם נכחדו בתחילת ההולוקן (העידן הנוכחי, לפני מיליון שנה), כמה מינים אחרים נכחדו עם הזמן.

בסרדיניה ישנם פלורה ופאונה ייחודיים בשל המיקום באמצע הים התיכון. הַבִּיטָט (מקום החיות) מתחלק ללגונות החוף שבהן שמורות טבע; מישורים ורמות; חופים; הרים ויערות; מערות. חלק ניכר משטחה של סרדיניה הוא גבעות משתפלות המכוסות במאקיה Maccia)) – חורש ים תיכוני נמוך וצפוף. שילוב של עשבים, שיחי הדס, טימין, אלון גמדי ומעט סוקולנטים, תופס את מקומם של יערות העבר.

תושבי האי מעבדים 18.5% משטחו. שרשרות ההרים והרמות מופרדים על ידי מישורי סחף. הגדול שבהם הוא מישור קמפידאנו (Campidano) שבדרום מערב, בין אוריסטאנו (Oristano) לקליארי, אזור מישורי חקלאי נוסף נמצא בפרובינציית נואורו (Nuoro), בצפון מערב האי, בקרבת העיר סאסארי. תושבי האי מתפרנסים בעיקר מחקלאות: גידול צאן ותבואות בעל – חיטה ושעורה. גם לכרמים, זיתים לשמן וענבי יין, נודע מקום נכבד. רוב האוכלוסייה מתגוררת במאות כפרים לא גדולים, הפזורים בדלילות על פני השטח ובעיירות. הכפר הסארדי הוא עד עצם היום הזה מרכזה ולבה של אוכלוסיית האי. יחד עם זאת, הערים קליארי וסאסרי שכבר הוזכרו, אוריסטנו במערב, נואורו שבצפון מזרח ועיר הנמל אולביה שבצפון, גדלות ללא הרף. בפינות אחדות של סרדיניה השתמרו מנהגי חיים ארכאיים במקצת. התיעוש מועט ואורח החיים המיוחד קשור ברעיית צאן בהרים ובגידול כבשים בצורות שונות.

אוכלוסייה

תושבי סרדיניה הקדומים ביותר המוכרים לנו היו הסארדים. תושבים ממוצא ליגורי, שהיו נתונים כבר בתקופות קדומות להשפעות חיצוניות, שבאו באמצעות סוחרים וכובשים שנחתו בחופיהם, כדי לנצל את המתכות. הם הושפעו על ידי הכובשים שפלשו לאי, כמו פיניקים, רומאים, ונדלים, ערבים, פיזאנים, גנואזים ועוד.

סרדיניה מתאפיינת בצפיפות אוכלוסין נמוכה (68 לקמ"ר) יחסית לאיטליה (כ-200 נפש לקמ"ר) ובהיעדר ריכוזים עירוניים ניכרים. תורמים לכך המבנה הטופוגרפי שמכביד על תחבורה נוחה באזורים הפנימיים וכלכלה פחות מפותחת. לגורמים ההיסטוריים הייתה השפעה ניכרת מאד. אוכלוסיית סרדיניה הייתה נתונה בכול הדורות בבידוד אתני, מאז שלטון רומא, כשהייתה סרדיניה מקור לאספקת עבדים. עד המאה ה-18' הלכה אוכלוסיית האי והתמעטה. את תושביה פקדו שודדים, מגיפות ובצורות חוזרות ונשנות, דבר שפגע בה קשה. גידול אוכלוסייה החל רק בתקופת שלטונו של בית סאבוי (Savoia). ב-1751 היו בסרדיניה 360,000 תושבים בלבד. ב-1821 כבר היו 470,000 נפש. שיעור הגידול גבר בשנים שלאחר מכן, בעיקר במאה ה-20'. האוכלוסייה שמנתה ב-1861 – 588,000 תושבים, הוכפלה תוך 90 שנה. ב-1950 הגיעה ל-1,365,000 נפש. ב-2024 היא מונה 1,622,257.

בעשורים האחרונים עיקר ההתקדמות היא בתחום החינוך – ירידה חדה במספר אנאלפביתים, עליה במספר תלמידי תיכון, עליה במספר סטודנטים (3.8% – עדיין פחות מ 5.6% באיטליה). ירידה מ-50% ל-30% מועסקים בחקלאות. מספר רב מועסקים בתיירות, למרות היותה עונתית. קצב הגידול במאפיינים כמו מספר קווי טלפון, טלוויזיות, חומר מודפס גדול יותר מאשר באיטליה.

העשורים האחרונים מאז סוף שנות ה-70' של המאה הקודמת, הביאו שינויים מפליגים באופי האי – תיירות, תיעוש, עיור, חברה צרכנית, מעבר מאזורים עניים לאזורים מפותחים.

שפה

השפות המדוברות באי הן איטלקית וסארדית, שהיא שפה שמקורה בלטינית, עם השפעות של שפות נוספות. בסארדית הנוכחית השתמרו שמות ומונחים קדומים, שמקורם בלשון שנהגה באי, עד כניסתם של הכובשים הפונים (הפיניקים מצפון אפריקה) והרומאים, שכבשו את האי בשנת 238 לפני הספירה.

הסארדית היא שפה רומנית עתיקה, ובה אוצר מילים אורגינלי וארכאי. היא אולי האופיינית ביותר ממשפחת השפות הרומניות וקשורה לאיטלקית דרך הלטינית, מאז ימי השלטון הרומי, אז השתלטה הלטינית על השפות שהיו קיימות באי מימי הפניקים ואף קודם. בנוסף, משמרת הסארדית שרידים של כל שפות שליטי האי. שמות מקומות משמרים שרידים קדומים. במאה ה-14' התפתחה הסארדית מלטינית וולגרית, מאוחר יותר, קטלנית וקסטיליאנית נהפכו לשפות רשמיות, בעוד הסארדית המשיכה להיות רק שפה מדוברת. כיום – תערובת שפה עשירה ומורכבת ובעלת מספר דיאלקטים בצפון – קרוב לדיאלקט טוסקני, בדרום ובאזור ההר. כל התושבים דו לשוניים ורק לאחרונה תופשת סארדית מקום שני לאיטלקית, כשהדיאלקט משמש בהזדמנויות בלתי פורמליות.

שאלת איחוד הדיאלקטים לסארדית סטנדרטית שנויה במחלוקת. כל הסופרים הגדולים כתבו איטלקית, ואם כותבים בסארדית מוסיפים הסברים. האיום על השפה כיום – המדיה, כולה איטלקית.[10] הסארדים דורשים שיכירו בהם כמיעוט אתני ולשוני ושיכירו בשפה כשפה לאומית ורשמית באי. למרות הירידה, כמחצית התושבים מדברים סארדית.

בצפונו של האי השפה המדוברת היא קורסיקאית. (באי סן פייטרו השפה היא עגה של ליגורית, שפת העיר ג'נובה. כ-40% מתושבי העיר אלגרו שבצפון האי מדברים בניב מקומי של קטלאנית).

רועים ופקורינו

בכל מקום נראים עדרי צאן, הרועים בשלפי החיטה והשעורה. מהתקופה הרומית מגדלים כבשים באי. הכבש הסארדי בהיר יותר ועדין בגופו, יותר מגזע האווסי, המוכר מארץ ישראל. זהו זן קטן של כבשים, עמיד לתנאים הקשים, אך בעל תנובת חלב גבוהה. בסרדיניה מייצרים גבינת צאן, הנקראת "פקורינו" (Pecorino), מהמילה האיטלקית Pecora, שהוראתה כבשה.[11]

בסוף מאה ב-19' הוחל בהקמת מחלבות תעשייתיות לייצור גבינה, המיוצאת לכול אירופה. הפקורינו סארדו מיוצאת בעיקר לאזור האברוצו (Abruzzo), שם אוכלים אותה עם אגסים.

למרות פריחת ענף הצאן, הרועים חששו מהתערבות זרה בענייניהם. הרועים ממשיכים באורח חייהם המבודד, המסורתי. חלקם מייצרים גבינה בבקתות אבן הסמוכות לגדרות הבקר. הם מתנגדים לשיטות מודרניות של השבחת עדרים או פיתוח שטחי מרעה נוספים. צעירים סארדים רבים חוזרים להיות רועים, כי הפרנסה מספקת ובאי ויש פְּרֶסְטִיזָ'ה רבה לאורח החיים הנוודי. החופש והעצמאות נחשבים יותר מכסף כמו גם הילת הבנדיטים.

לכל סרדי המכבד את עצמו יש סכין רועים, גם אם איננו רועה. הסכין נקרא "רסורדזה" (Resolza). הידית עשויה מעצם ועל הלהב יש סימן של היוצר האומן. בסנטו לוסורגיו (Santu Lussurgiu), מייצרים אותה כבר מאות בשנים. Pizzadili Pattada נחשבת לבירת הסכינים. למרות ההצלחה של תעשיית הגבינות חיי הרועים נופלים בהרבה מהסטנדרט המקובל באי והפער טומן בחובו סכנות חברתיות.

תוחלת חיים

תוחלת החיים הממוצעת בסרדינה היא 82 (85 לגברים, 79.7 לנשים).[12] סרדיניה חולקת עם האי אוקיאווה (Okinawa) בריוקיו, יפן, את השיעור הגדול ביותר של אנשים שהגיעו לגיל 100. (22 על כל 100,000 תושבים).

כלכלה

בעבר הכלכלה בסרדיניה התבססה על חקלאות ודיג, שהיו נהוגים בשיטות נחשלות. שטח המתאים לעיבוד הוא מצומצם. בעבר היה מפוצל בין לטיפונדיות, שהרפורמה האגררית ביטלה את רובן. כיום, כלכלת סרדיניה היא מהכלכלות המפותחות ביותר באיטליה שמדרום לרומא. החברות הפעילות באי עוסקות בעיקר במסחר (26%), חקלאות (24%) ושירותים (20%) חקלאות היא סקטור חשוב בכלכלת סרדיניה, ועד אמצע שנות השבעים היא הביאה את עיקר ההכנסות לאי. בסרדיניה כורים עופרת, אבץ, כסף, קדמיום, אנטימון, מלח ועוד.

החל משנות ה-80', כללת האי מתבססת יותר ויותר על תיירות ונופש. בעשורים האחרונים הפכה סרדיניה למרכז לתיירות בינ"ל סכומים רבים הושקעו בפיתוח תשתיות וסרדיניה מכנה את עצמה "קליפורניה של הים התיכון". מתאפיין בפער שבין ההתפתחות בפועל, לבין הרצון להגביל את ההיבטים של הפיתוח שאינם תורמים ישירות לתרבות המקומית ויביאו את האי להתבוללות ביבשת.

התמ"ג לנפש (GDP-PC) בשנת 1923 בסרדיניה הוא 20,300 אירו (כמחצית מהתמ"ג לאדם באיטליה, אך מעט יותר מדרומה של איטליה). אולם בשל הגידול המהיר בתיירות, והעובדה שלאחרונה הפכה לטכנולוגיה חשיבות רבה באי והאחוז הגבוה ביותר של משתמשי אינטרנט באיטליה הוא בסרדיניה, צפוי גידול מהיר של תוצר לנפש.

פולקלור

סארדים מנסים לשמר מסורות עתיקות וייחודיות לתרבותם. סרדיניה הוא האזור הכי נבדל תרבותית מכול אזורי איטליה מסורות עממיות מעורבות באלו של השכבות השליטות – מורשת תרבותית משותפת. הרועה מסמל את המסורת והמורשת. אוצר המילים שלהם עשיר בפתגמים ואמרות לכל עת. ידועה במיוחד השירה הפוליפונית הטנורית.[13] הם מכנים את האי "אי השירה". שירי אהבה ובעיקר קינות על המת, שליוו את טקסי האשכבה וליבו את הכעס והנקמה במקרה של רצח, ונתפשו כמסוכנים על ידי השלטונות.

יש הרואים בסרדיניה אי תָמוּהַ, אפוף מסתורין וקסם. במהלך מאות שנים התפתחו באי פולחנים וטקסים מיוחדים ומספרי סיפורים העבירו אגדות מדור לדור. לחלק מהסיפורים ניכר קשר למיתולוגיה היוונית ולזו הרומאית. האבות הקדמונים (Giajos), היו יושבים סביב האח ומעבירים אותם לבני משפחתם. לכול עיר בסרדיניה יש את הסיפורים והאגדות שלה. הכלל הידוע עבור איים תקף שבעתיים בסרדיניה – ככל שמתרחקים מקו החוף ומתקדמים לעומק האי, כך מאיטים מחוגי הזמן ונחשפות מסורות עתיקות שחשבנו שנכחדו מן העולם… כך למשל, במחוז אנגולה (Anglona) ובמחוז גאלורה (Gallura) הנמוך ממנו, היו מספרים על "אנטונדו" (Antoneddu) הנער שהיה נאבק במכשפות ובפלגים וניצח אותם בזכות ערמומיותו.

אריאלה בנקיר, במאמרה "סרדיניה המסתורית" מספרת שבאי רווחים סיפורים על טורקו (Torco), בנו של נפטון אל הים, שחציו אדם וחציו דג. מספרים שהגן על הסרדים מפני מתקפות שודדי הים. מוכרים כאן סיפורים על הענקים (Gentiles), יצורים גבוהי קומה ולעיתים בעלי עין אחת בלבד כמו הקיקלופים שהפחידו את רועי הצאן. זהו אי שבו עדיין מספרים על "כרכרת המתים" (su carru e’ sa morti), הרתומה לארבעה סוסים כרותי-ראש, שדוהרים בלילות ומבשרים לחסרי המזל על מותם הקרב. נפוצים גם סיפורים על מכשפות, הקוגאס (Cogas), שנולדו עם זנב קטן וצלב שעיר על הגב. הטרף האהוב על המכשפות הללו היו תינוקות רכים, ולכן נהגו האימהות לפזר מסביב לעריסה גרגירי אורז. לפי האמונה הפופולרית המכשפות לא ידעו לספור מעבר לספרה שבע, ובזמן שניסו לספור את הגרגירים התבלבלו, ולא פגעו בתינוק.

היאנאס (או ז'אנאס, בדיאלקט המקומי) שאכלסו את מערות האי, הן פיות קטנטנות ויפות באופן עוצר נשימה. שמלתן אדומה, את פניהן מכסה רדיד רקום בחוטי כסף וזהב, והן מעבירות את ימיהן בטוויית יריעות זהב. ניתן לראותן לעיתים נדירות – הן יוצאות מהמערה רק בלילות ירח מלא…

אקבדוראס (Accabadora) הן כוהנות המוות, שתפקידן לקצר את חייהם של אלו שייחלו למותם בשל מחלה קשה, או גססו תוך סבל רב. הן "עזרו" לנפש להשתחרר מהגוף החולה בשלל דרכים: הן רוקנו את חדרו של החולה מכל חפציו (על מנת שהנפש תבין שתפקידה הסתיים), או שטיהרו את החלל ושרפו עשבים ריחניים. הסיפורים מסמרי השיער מספרים שהן נהגו להרוג את החולים במגוון דרכים, לעתים אפילו היו חנק או מכה לראש עם פטיש עץ. לדברי חוקרים אחדים, האקבדורה היו בסך הכל נשים שסעדו חולים במצב קשה, ובוודאי שלא הרגו אותם, אך המיתוס השתרש בכל האי. הסיפור הכעיס מאד את הכנסייה, כמובן, שהבהירה שכל ניסיון "לעזור" לאדם לעזוב את העולם הזה הוא חטא גדול שעונשו מוות.

ואלה אינם הסיפורים היחידים. סארדים רבים שמעו מאז שהיו ילדים על תהלוכת המתים, הראולה (Reula) המפחידה, שמתרחשת בלילות, בעיקר באתרי הנוראגים. בזמן התהלוכה המתים יוצאים לדרך, כשהם לבושים בסדינים לבנים, כדי לכפר על חטאיהם. אם במקרה יתקלו בעובר אורח הם יתקפו אותו, ויכסו את גופו בסימנים כחולים (המכונים "צביטות המתים"). אמצעי ההגנה הטוב נגדן הוא לומר במהירות את תפילת תריסר המילים הקדושות של סן מרטינו, טכניקה ידועה להרחקת שדים.

כפריים רבים נזהרים מפני עין-הרע (Ogu Pigau). את הקללות המסוכנות ביותר, מספרים, הטילו הכמרים והעיוורים, והקורבנות שסבלו יותר מכל היו הילדים. כדי להגן על הילדים אפשר היה לתלות מסביב לצווארם פיסה מקרן אייל, שבורכה בקללה מיוחדת המכונה "ברבוס" (Berbus). הברבוס, למקרה שתהיתם, הוא לחש המורכב ממילים בעלות כוח מאגי, שיכולות להגן על האדם מפני שלל צרות ואסונות. זו איננה תפילה רגילה, אלא חלק מטקס שלם המורכב ממעשים ומילים. כך למשל, רועי הצאן היו מפנים ברבוס כנגד העופות הדורסים שתקפו את עדרי הצאן. הקללה שלהם הייתה "נשר נשר, רגליך מדשדשות, אני אכרות אותן בשבילך. שתהפוך לנטל, שתהפוך לצרור של סירפדים, לך לעזאזל".[14] מעת לעת מתקיימות בסרדיניה תהלוכות דתיות ססגוניות. לחלקן מיוחסת הצלת העיר במגפת הדבר השחור, או פורענויות אחרות.

התהלוכה של אפיזיו הקדוש (Festa di Sant’Efisio)) בקליארי היא החגיגה הדתית החשובה ביותר באי, והיא נמשכת ארבעה ימים (!), מהראשון ועד הרביעי במאי. זוהי אחת מתהלוכות הצעידה הארוכות והעתיקות ביותר באירופה כולה. האירוע מתקיים מאז 1657 והוא מאחד את כל תושבי האי על מחוזותיו השונים ומהווה סמל לזהותה של סרדיניה. באפריל 1652, היכתה מגפה איומה בסרדיניה, שהגיעה מקטלוניה לאלג'רו על גבי ספינת מפרש. המחלה הדביקה את כל סרדיניה, במיוחד את קליארי, שם מתו כעשרת אלפים תושבים (כמעט חצי את האוכלוסייה). הקורבן הראשון של קליארי היה הארכיבישוף דון ברנרדו דה לה קברה. בינתיים קליארי הפכה לבית קברות ענק. בשלב זה הופיע הקדוש המת אפיסיו בחלומו של המשנה למלך, הרוזן מלמוס, והבטיח לשחרר את העיר מהמגפה. ההנהלה העירונית של קליארי ניסחה נדר לסנט אפיזיו: אם הוא יצליח להביס את המגפה, תיערך מדי שנה תהלוכה וחגיגות לכבודו בראשון במאי 1653, החלה מסורת של מצעד הודייה, ממחוז סטמפייס ועד נורה, שם הקדוש עלה לגרדום בשנת 303. בספטמבר, הגשמים הרבים שירדו באותה שנה גרמו למגפה להיעלם, ומהשנה שלאחר מכן ועד היום, ב-1' במאי, מכבדים את הנדר שנדרו לו שנים קודם לכן. חודש מאי נבחר כסמל להתחדשות הטבע ולהתגברות על המגפה (כמו חגיגות לג בעומר – חג קציר וסיום מגפה אצלנו). מאז ועד היום, מקיימים תושבי סרדיניה את הנדר העתיק במסירות עמוקה וכנה.

רווית חבשוש מספרת, שבמהלך אותם ארבעה ימים הולכים המאמינים לאורך 65 קילומטר, מקליארי ועד נורה (Nora), במה שמוגדר כתהלוכה הדתית הארוכה ביותר באגן הים התיכון. על אף שמוקד החגיגה הוא בקליארי, בפועל מגיעות לעיר משלחות מכל רחבי סרדיניה – למעלה מ-5,000 איש לבושים בבגדים הצבעוניים והרקומים המסורתיים לאזור הולדתם. חלקם מלווים בפרשים הרכובים על סוסים מקושטים הם צועדים בגאווה, שרים תפילות עתיקות וממלאים את הרחובות בקולות זמר ונגינה על כלי נשיפה סרדים מסורתיים.[15]

התהלוכה כוללת גם טראקאס (Traccas) – עגלות מקושטות הרתומות לשוורים, צלבים, וכמובן שגם את פסלו של הקדוש המגן. זוהי הזדמנות נדירה להתרשם מהפסיפס הרב-גוני של שלל התלבושות והמחוזות המרכיבים את סרדיניה ושומרים על מאפייניהם הייחודים.[16]

פסטיבל סן סימפליצ'ו (Festa di San Simplicio)

החגיגות שנערכות לרגל יומו של הקדוש המגן של העיר אולביה (Olbia) הן בין הגדולות באי. האלמנט הדתי משמש כמעטפת לסדרה של אירועים, החל ממרוצי סוסים וכלה בפסטיבלי אוכל. בשיאו של האירוע, ב-15' במאי, צועדים עשרות מתושבי העיר בלבוש סארדי מסורתי לעבר הבזיליקה המוקדשת לסימפליצ'ו הקדוש.

מרוץ ס'ארדיה (Festival S’ardia) הוא מרוץ סוסים. כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן מקור החגיגה הוא דתי, ומטרת הפסטיבל היא לציין את חגו של קונסטנטינוס הקדוש. אך בפועל מדובר על אחד המרוצים הפרועים (והמסוכנים) באי. לא כל אחד יכול להשתתף – רשימת המתחרים הפוטנציאליים שנרשמו למרוץ מוכרזת ב-16' בינואר, יומו של אנטוניו הקדוש, ובזמן המרוץ בוחר ראש המרוץ את מי שיהיה חלק מ"צבאו" של קונסטנטין.

אין ספק שהאירוע המיוחד ביותר הוא הקרנבל, המתרחש כל שנה בחורף, בפברואר או מרץ, ארבעים ימי חול  לפני הפסחא – יום לפני "האפר של יום הרביעי", בו מתחיל "הצום הגדול", בו נפרדים מהבשר. כמו בכל מקום קתולי בעולם, הקרנבל בסרדיניה (su Carrasegare) הוא עונה של חגיגות פרועות אשר מתקיימות ממש לפני הלנט, תקופת הצום הנוצרית. למרות זאת, כמו במקומות רבים אחרים, הטקסים העתיקים שנשמרו בסרדיניה נעוצים עוד מחגיגות דיוניסוס, בעידן שקדם להגעת הנצרות.

ראו באתר זה: שורשי הקרנבלים

בכפרים שבמרכז האי סרדיניה מתקיימים בסוף החורף קרנבלים בהם המשתתפים עוטים מסיכות מעוררות אימה הלמות התופים נשמעת והיין החדש, שיוצר מהענבים אשר נבצרו בסתיו, נשפך כמו מים. הקרנבל נותן לגיטימציה להשתכרות "עד לא ידע". הקרנבל בסרדיניה, ובייחוד בכפרי המחוז הפראי ברבג'יה מביא לידי ביטוח מסורת קדומה בת אלפי שנים של חברות רועים חקלאיות. בעבר הפרה-נוצרי, היו אלה טקסי פולחן פגאניים, שנועדו לפייס את הרוחות הרעות ולהביא שפע וברכה לקהילה. החגיגות שהתקיימו בעיצומו של החורף הקר בחודשים פברואר ומרץ, נועדו לבשר חיים ופריון עם לידתו המחודשת של הטבע לקראת בוא האביב. הקרנבל הוא מעין טקס היפוך, שסתום לשחרור לחץ. מתכון להקל, את עול החיים הקשים. החגיגות היוו מעין היתר חברתי לצאת מהתחום אל הכאוס, להתפרע למשך פרק זמן מוגדר ומוגבל מראש ולשוב בחזרה אל התחום.[17]

ידוע במיוחד הקרנבל המתרחש בכפר ההררי גבוי (Gavoi) הממוקם במרומי רכס ג'נרג'נטו. קולות תופים רועמים מסביב ואל הכיכר מרוצפת האבנים, נוהרים מן הסמטאות הסמוכות עוד ועוד אנשים לבושים ברדסים כהים בפנים מושחרות בפיח. חלקם מסתירים את פניהם תחת מסיכות עץ שחורות בעלות הבעה מאיימת, ואילו המהדרין מתהלכים כשלראשם מסיכות מעוררות אימה עשויות עצמות ועורות בעלי חיים וגופם מכוסה פרווה.[18] כמה סוגי מסכות מכסים את פני המשתתפים: מסיכת ה-Zizzarone, מסיכת ה-Marieddu ומסיכת ה-Marianna Frignoza. החגיגות נמשכות עד "יום שלישי השמן" (Martedi grasso) – יום לפני "יום רביעי של האפר" ותחילת הצום הגדול.

הקרנבל של גבוי

באמצעות הריקוד ואמצעים פולחניים אחרים הנעשים תוך לבישת המסכה, מחליף האדם את זהותו היומיומית וממיר אותה בזהות אלטרנטיבית, עמה הוא מפליג; אל עולם הרוחות, השדים, החיות והאלים.

שורשיו של הקרנבל של גאבוי עתיקים, והחגיגות מבוססות במידה רבה על פולחן האל דיוניסוס עם השנים עוצבו המסורות מחדש ולבשו גוון נוצרי, וכיום החגיגות מתחילות ב"יום חמישי השמן" (Giovedi Grasso), שישה ימים לפני "יום רביעי של האפר", כאשר מאות בני העיירה מתאספים בכיכר הראשית כשהם אוחזים בתופי מרים בעבודת יד, העשויים מעור כבש. התופים, כיאה לחברה חקלאית, נבנו מחומרי גלם שהיו זמינים בכל חווה, ובסיס העץ שלהם הורכב מקערות העץ ששימשו להכנת גבינת הפקורינו הסארדית.[19] רבים מהם נושאים תופים מסורתיים עשויים בעבודת יד והם מכים בעזרת מקלות עץ על העור המתוח במקצב רועם אשר יוצר ציפייה לבאות. זוהי גם חגיגה של היינות החדשים שענביהם נבצרו באוקטובר וכולם שותים בהנאה רבה וללא מעצורים.

יש גם קרנבל ססגוני במאמויאדה (Carnevale di Mamoiada), אחד מאירועי השיא הוא תהלוכת המאמוטונס (Mamuthones), דמויות מסתוריות הלבושות במסכות מפחידות ובפרוות העשויות צמר כבשים. על הגוף נקשרים עשרות פעמונים כבדים (המכונים קאריגה – Carriga). לצידם פוסעים האיסואדורס (Issohadores), הלבושים בבגדים אדומים ומסיכות לבנות ומלווים את המאמוטונס. יש קרנבל מפורסם סאוטאנה (Carnevale di Ottana) בבוזה ועוד.

סופרים אחדים התייחסו לאופי הסארדי כמלנכולי. הסופר סלבטורה קמבוסו (Salvatore Cambosu) כתב מאמר בשם "דבש מר" (Miele Amaro) על האופי הסארדי, הנהנה בחגיגות ופסטיבל רק כמעין אלחוש לקשיי החיים המדכאים. אם הם צוחקים זה צחוק סרדיני, לעגני. הריקוד המסורתי – באלו טונדו (Ballu Tundu), ריקוד עולץ ומכובד כאחד. מלווה בנגינת חליל מסורתי – לאונדה (Launeddas), בעל קנים צינורות. מחולות עממים נוספים הם פאסו טוראו (Passu Torrau) ודילו (Dillu).

בחגיגות כפריות גם היום מקובלות תחרויות שירה ודקלומים.

אמנות וציורי קיר

מלאכות: קרמיקה – אסמיני ליד קליארי – תצוגה של אמנים רבים. תו תקן של איזולה. כמו כן עבודות קליעה בקש, סלים בסקטל-סרדו בצפון. תכשיטים, קורלים – בעיקר מיזור אלגרו. אריגה ורקמה בצמר. גילוף עץ.

בשנות ה-70' התחילו אמנים לצייר על קירות, ביחידים או בקבוצות. המורלים משמשים להעברת סיפורים אלגוריים, מסרים פוליטיים או לבטא גאווה נוסטלגית באמנות עממית. בדרך כלל זו פרשנות של המציאות המקומית, דרך לבטא זעם על עוולות החיים, את הניכור מהיבשת ועריה והכרה במעלות הטובות של האי.

תופעת הבנדיטיסמו

מוצא המילה "בנדיטיסמו" (Banditisimo) מהמילה הקטלנית – Bandolerisme, או ספרדית Bandidaje או איטלקית bandito. פירושה מי שבורח מפני החוק לאחר שבצע פשע ומוצא מקלט באזור המאקיה, בחברת אנשים מסוגו. כבר הגיאוגרף הרומי סטרבו (Strabo) כתב במאה הראשונה על חבורות שודדים. במשך מאות שנים קיומם בסרדיניה, נשען על המתח שבין איכרים לרועים. האינטרסים המנוגדים – עיבוד חקלאי מול רעיה, נמצאים בבסיס התופעה, המופיעה גם ב"בראשית" (וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה) ולמדנו איך זה נגמר. היבט נוסף של התופעה המסורתית הוא ה"ברדנה" – נקמה שכוונה מול כפר שלם, או בעל קרקעות עשיר, שהיה לו לא רק עדר גדול, אלא אוצר זהב. הברדנה הייתה נהוגה עד ראשית המאה ה-20', ומתרחשת אף היום בצורת גניבת בקר או חטיפה.

שוד התרחש בדרך כלל בדרכים פתוחות וקיים גם היום. שתי סיבות עיקריות לגניבת בקר – הצורך של הגונב או נקמה. הגנב, הלוקח את החוק לידיו, נוקם על גניבה אחרת. החברה סארדית אינה מתייחסת לגניבת בקר בין רועים כאל עבירה רצינית. לעתים מצבים אלה מדרדרים לרצח ואלימות, בפרט אם הגנב מסרב לשלם פיצוי הולם. כך נוצרו נקמות דם שנמשכות דורות. חטיפה, הן של בעלי חיים והן של בני אדם, משמשת לסחיטה. חטיפה דורשת תכנון מדוקדק מבחירת הקורבן ועד דרישת הכופר. הם מכירים את השטח היטב ואין סיכוי שיגלו אותם באזור, כמו הרי ג'נרג'נטו. ידוע על חמישים חטיפות בסרדיניה בלבד, בעשרים השנים שאחרי המלחמה. משנת 1970 נפתח פרק חדש בבנדיטיות איטלקית – חטיפה למען כופר. תופעה זו חצתה את גבולות האי והתפשטה ביבשת – בשנים הבאות היו 75 מקרים בסרדיניה ו-1378 ביבשת. נתונים העולים ממחקר וניתוח סטטיסטי מצביעים על כך שמספר ניסיונות החטיפה גדל באופן יחסי במהלך התקופה שבין 1976 ל-1981.[20] התופעה תוארה בסרט "חטיפות סרדיניה".[21]

סרדיניה נמצא כי רוב הקורבנות (74 אחוז) היו במצב טוב כלכלית בהשוואה לממוצע המקומי. עוד נמצא כי מתוך 92 חטיפות, 17.4 אחוז מהמקרים הסתיימו ברצח הקורבן. נתונים נוספים על הקשרים בין חטיפה לפשע פוליטי בסרדיניה נחקרים. המסקנות מצביעות על כך שהשכיחות הגבוהה של חטיפות בסרדיניה קשורה למשתנים גיאו-תרבותיים, הקשורים לסכסוך של "ברבגיה (Barbagia) האדומה", קבוצה אידיאולוגית מרקסיסטית-לניניסטית. תיקוני החקיקה האחרונים הפחיתו באופן דרסטי את מספר החטיפות בסרדיניה. עם זאת, המטרה הסופית היא שילובה של חברת מגדלי הכבשים של הברבגיה, בשאר חלקי המדינה.[22]

ב-1990 נרשמה עליה במספר החטיפות לתשלום כופר. ידוע המקרה של פרוק קאסם (Farouk Kassam) בן 7 שנחטף בפורטו-צ'רבו (Porto Cervo), ב-15' בינואר 1992 והוחזק ששה חודשים במערה במונטאלבו (Montalbo), בתנאים קשים. חלק מתנוך אוזנו נחתך על ידיי החוטפים. הוא שוחרר רק אחרי תשלום כופר של 5.3 מיליארד לירטות.[23] לאחר חטיפת קסאם הגיעו אלה של מיריה פורלנטו (יולי 1993), ג'וזפה וינצ'י (דצמבר 1994), פרוצ'יו צ'צ'י ו-ואנה ליצ'רי (מאי 1995). בפברואר 1997 בטורטולי הגיע תורה של סילביה מליס, ובספטמבר 2006 זו של המגדלת טיטי פינה די בונורבה וכן הלאה.[24]

 המטבח הסארדי

סרדיניה הוא חוויה קולינרית עשירה וכדאי לטעום בו מהמאכלים המסורתיים: בוטרגה (Bottarga) – ביצים מיובשות מטונה, לרוב מוגש כמנת פתיחה על פסטה; פרגולה (Fregola) – פסטה מקמח סמולינה בצורת פתיתים, לרוב עם מאכלי ים; הלחם המסורתי הלאומי קרסאו (Carasau) או Carta Musica – פיתות פריכות ודקות מאוד; קולורגיונס (Culurgiones) – רביולי מוארך הממולא בגבינת פקורינו ועלי מנטה; מלורדוס (Malloreddus) – פסטה טעימה מאוד; וגם מירטו (Mirto) – ליקר מסורתי מקומי מפירות הדס, לקינוח הארוחה. אסור לשכוח את  גבינת הפקורינו (pecorino), המיוצרת מחלב כבשים (פקורה – כבשה באיטלקית). באופן כללי, למצוא אוכל לא טעים בסרדיניה זו משימה מורכבת…..שמה המלא פקורינו רומאנו (Pecorino Romano) מרמז על מוצאה מהעיר רומא. עם זאת, בשנות האלפיים, היא מיוצרת בעיקר בסרדיניה. ישנן גם פקורינו טוסקאנו (Pecorino Toscano) ופקורינו סארדו (Pecorino Sardo) אשר טעמן פחות מלוח. השימוש בפקורינו רומאנו הוא לרוב על ידי גירוד, ובעיקר במנות פסטה לרבות קרבונרה. בשתי האחרות משתמשים בעיקר בכריכים. כיום ישנם יותר מחמישים מפעלים לייצור גבינה, כמחצית היצור פקורינו רומנו וגבינות נוספות כגון גבינת פקורינו פיורה סרדו. כמו כן מייצרים גבינות רכות כריקוטה.

לצד הלחם הרגיל, מגישים פאנה קרסאו (pane carasau), לחם רועים ,שנקרא בפי האיטלקים "דף מנגן" בשל צורתו. לחם דקיק, פריך ופציח, שנקלה פעמיים כדי שישרוד יותר זמן אצל הרועה הנודד. הלחם עגול בצורתו כדי שיתאים לתיקי הרועים.

הסארדים אוהבים לספר בשבחה של "הפסטה המיוחדת" שלהם….המנה המובטחת היא בעצם  צלחת של… פתיתים. אמנם פתיתים בשרימפס, פתיתים במולים, פתיתים בכל טוב – אבל עדיין, פתיתים. עדיף ריזוטו Venere – ריזוטו איטלקי שחור שבושל באניס ודיו של דיונון,

ישנם כידוע סוגים רבים מאוד של פסטה, ולכל אזור באיטליה הפסטה הייחודית לו. מלאכת הכנת הפסטה שמשמעות שמה באיטלקית הוא חוטים אלוהיים, סו פילנדאו (su filindeu), היא משימה מאוד מורכבת הכוללת יצירת חוטים ארוכים ודקיקים במיוחד. שיטת ההכנה כל כך מסובכת עד שרק מתי מעט  יודעים להכינה והסוד עובר מאם לבת, מאות שנים. את גלילי הבצק מותחים לכדי חוטים דקיקים שמונה פעמים, עד שמתקבלים 256 חוטים מגוש בצק אחד. את החוטים הללו מניחים על גבי כלי עגול, ומכינים עוד ועוד חוטים כאלה עד שהכלי מכוסה בשלוש שכבות חוטים. לאחר מכן מניחים את הפסטה לייבוש בשמש ובהמשך שוברים חתיכות מהפסטה המיובשת ומשלבים בתבשיל הכולל ציר כבש וגבינת פקורינו. רבים וטובים ניסו ללמוד את סוד ההכנה, כולל השף ג'יימי אוליבר ומהנדסים מחברת ברילה שניסו לתכנן מכונה שתכין פסטה כזאת, אבל ללא הצלחה

מי שאוהב יין, סרדיניה היא המקום בשבילו. תוכלו למצוא, למשל, את היין האדום המקומי המפורסם Cannonau ואת היין הלבן המקומי ה-Velmentino. המקומיים שותים יין המכונה vino nero, שכשמו כן הוא, יין שחור, עשיר בארומה וכבד בטעם.

החורש הים תיכוני הטבעי מורגש בכל פינה ומשכר בניחוחות של הדס (מירטו), זעפרן, ערער, זית ושל עוד שיחים ירוקים סבוכים האופייניים לאגן הים התיכון. ההדס הוא השיח הלאומי של סרדיניה, וזו רק נקודת דמיון אחת בינינו לבינם. הם מפיקים ממנו ליקר עוצמתי בשני צבעים: האדום מופק מהפירות המזוקקים, והלבן – מעלי הצמח. בעלי חוש הריח המחודד יסתובבו באי שיכורים מניחוחות הצמחייה – מירטו הוא רק אחד מהשיחים המבושמים הגדלים פרא בכל פינה – ומי שיאהב את ריחו האופייני של ההדס ימצא אותו טמון גם בחפיסות שוקולד, בשמן ארומטי לעיסוי, בתכשירי קוסמטיקה שונים וכמובן בליקר.

הקינוח המסורתי, הלא הוא מאפה הסאדס (Seadas). מדובר במעין מלווח העטוף בדבש עם גבינה מותכת. לטעמי, לא להיט. אפשר לטעום עוגיות שקדים אמרטי, דבש עמוק טעמים מאזורי ההר וממתקי סוספירי (כדורי מחית שקדים עטופים בסוכר).

הערות

[1] Author: D. H. Lawrence, Sea and Sardinia, 1921, p.15 https://www.gutenberg.org/files/37206/37206-h/37206-h.htm

[2] Nuragica, Archeologia (9 August 2010). "Archeologia Nuragica: Sul nome Sardigna"

[3] Platonis dialogi, scholia in Timaeum (edit. C. F. Hermann, Lipsia 1877), 25 B, p. 368

[4] Marcello Serra, Sardegna, quasi un continente, Cagliari,1958

[5] קימוט הרציאני (Hercynian). גוש שהתרומם בין לאורסיה לגונדוונה, בסוף הפלאוזואיקון ויצר הרים נמוכים. בלב אירופה נמתחת "הרצועה הרציאנית". https://en.wikipedia.org/wiki/Variscan_orogeny

[6] לפי תאוריית טקטוניקת הלוחות, ים טתיס (Tethys, יוונית: Τηθύς) הוא אוקיינוס שהתקיים בעבר והפריד בין היבשות לאוראסיה בצפון וגונדוונה בדרום, בצידן המזרחי. יבשות אלו התפצלו מהיבשת הקדומה פנגיאה בתור היורה. אוקיינוס קדום זה כמעט נעלם עם השנים, עקב תזוזת הלוחות בקרום כדור הארץ והתקרבותן של אירופה, אפריקה וחצי האי ערב. כיום השריד היחיד לו הוא הים התיכון (ויש הטוענים שגם הים השחור והים הכספי). הוא נקרא על שם הטיטאנית טתיס במיתולוגיה היוונית, אלת מים ואחותו של אוקיינוס.

ים טתיס מילא תפקיד משמעותי בתולדות הגאולוגיה של ארץ ישראל. בעבר שכנה ארץ ישראל במעמקי ים טתיס ולאחר שנחשפה, ים טתיס שטף את האזור, נסוג וחזור חלילה מספר פעמים בעידנים שונים. כתוצאה מכך נוצרו שכבות של חול וגיר זו מעל זו. מבנים שכבתיים אלה מאפשרים היווצרות מכתשים אירוזיים כגון מכתשי הנגב: מכתש רמון, המכתש הקטן, המכתש הגדול ועוד. עדויות להימצאותה של ארץ ישראל מתחת לים טתיס מתבטאת בגילוי של מאובנים ימיים באזורים כמו הנגב בעיקר, במכתשים וכן בהרי נפתלי באזור מצוק רמים.

[7] עידן הפלאוזואיקון (Paleozoic) הוא עידן בלוח הזמנים הגאולוגי. משך תקופתו כ-287 מיליוני שנים, מלפני כ-540 מיליוני שנים ועד לפני כ-250 מיליוני שנים.

[8] Fois, Mauro; Farris, Emmanuele; Calvia, Giacomo; Campus, Giuliano; Fenu, Giuseppe; Porceddu, Marco; Bacchetta, Gianluigi (23 February 2022). "The Endemic Vascular Flora of Sardinia: A Dynamic Checklist with an Overview of Biogeography and Conservation Status". Plants. 11 (5): 601.

[9] Francesco. "Sardinian Insects". Neperos. Retrieved 23 November 2022.

[10] ראה "הקולוניאליזם של הדפוס" על פי בנדיקט אנדרסון, קהיליות מדומיינות, 1983.

[11] אדם זרטל, סודו של ססרא, עמ' 114.

[12] STAT – INDICATORI Demograficistime Perl'anno 2015

[13] פוליפוניה הוא מושג מוזיקלי, המתאר מרקם מוזיקלי שבו מספר קולות עצמאיים נעים במקביל זה לזה. הפוליפוניה שונה ממרקמים מוזיקליים אחרים בכך שאין בה היררכיה מובהקת בין הקולות. על אף שלעיתים ניתן לזהות בפוליפוניה קו ראשי וקו משני, אין הדבר דומה למצב במרקם ההומופוני, שבו קו מלודי אחד מוגדר באופן מובהק כמנגינה ראשית, והוא מלווה על ידי אקורדים או קווים מלודיים משניים. כוחה של הפוליפוניה נובע מעצמאותו של כל קול, כלומר ייחודו הריתמי או המלודי, כך שגם אם ישנו קו בולט מעל לשאר, נוצר טשטוש במידה מסוימת של ההיררכיה בין הקולות, ונדרשת האזנה ערה לכל קול בפני עצמו.

[14] אריאלה בנקיר, "סארדיסרדיניה המסתורית – כשפים, אמונות והקרנבלים המפורסמים של האי",

https://www.initalia.co.il/post/sardinia-mysterious-magical-beliefs-and-famous-carnivals

[15] רוית חבשוש, "סארדיסרדיניה – תהלוכת אפיסו הקדוש", מסע אחר און ליין

[16] אריאלה בנקיר, סארדיסרדיניה המסתורית – כשפים, אמונות והקרנבלים המפורסמים של האי, 20/8/2023.

[17] ראו באתר זה: תופעת הקרנבלים

[18] רוית חבשוש, שם

[19] אריאלה בנקיר, שם.

[20] תודה לאריה אלאלוף עבור המידע.

I F Caramazza, U Leone, Phenomenology of Kidnappings in Sardinia – Towards an International Perspective of a Local Crime Problem, 1984, https://www-ojp-gov.translate.goog/ncjrs/virtual-library/abstracts/phenomenology-kidnappings-sardinia-towards-international?_x_tr_sl=en&_x_tr_tl=iw&_x_tr_hl=iw&_x_tr_pto=sc

[21] https://en.wikipedia.org/wiki/Sardinia_Kidnapped

[22] Phenomenology of Kidnappings in Sardinia – Towards an International Perspective of a Local Crime Problem

[23] https://it.wikipedia.org/wiki/Sequestro_di_Farouk_Kassam

[24]  https://www.unionesarda.it/en/sardinia/farouk-thirty-years-ago-the-end-of-the-nightmare-but-the-company-did-not-stop-u0gawvmp