סנט פטרסבורג – וונציה של הצפון

‏יום שני 22 מאי 2017

כתב: גילי חסקין

תודתי נתונה לכותבים המוכשרים של מגזין "מטרופוליס", גיליון סנט פטרסבורג, שמחקריהם ורשמיהם העניקו לי ידע והשראה.

ראו גם, תולדות סנט פטרסבורג. סיור בסנט פטרסבורג.

ראו אלבום תמונות סיור בסנט פטרסבורג, יוני 2017.

סנט פטרסבורג היפה שבערי רוסיה, היא עיר בעלת רקע תרבותי ואדריכלי עשיר מאין כמותה. הופעתה המלכותית של העיר היא שילוב של מיקום פנטסטי ובו שלל פרטי אדריכלות, בהם: שדרות ישרות ורחבות, שטחים פתוחים, פארקים וגנים, גדרות מתכת מקושטות, פסלים ואנדרטות. בניגוד לרוב הערים העתיקות באירופה שהלכו והתפתחו לאורך השנים בצורה טבעית, סנט פטרסבורג נבנתה מלכתחילה עם תכנון קפדני ותוך הקצאת משאבים אדירים. קשה למצוא דוגמא נוספת לעיר, שלא רק ניכר בה חותם מייסדה, אלא היא השתקפות של חזונו. במקרה של סנט פטרסבורג, העיר נולדה מתוך פנטזיה של השליט שהקים אותה – פטר הגדול. כמעט כל ממשיכיו כאילו התחרו ביניהם מי יוסיף, יפאר ויאדיר את העיר. כולה מחווה לאדריכלות הבארוק והרוקוקו, הנאו קלסיציזם והמודרניות של תחילת המאה ה-.20

טיול לסנט פטרסבורג, הוא גולת הכותרת של טיול לרוסיה. העיר מציעה למטייל שפע רב. קודם כל מיקומה האטרקטיבי על נהר הנייבה על מקבץ האיים הטבעיים והמלאכותיים שלה. על מנת לחבר בין האיים השונים, נמתחו על נתיבי המים 539 גשרים, שהפכו את סנט פטרסבורג, לעיר עם מספר הגשרים הגדול ביותר בעולם. הגשר הארוך ביותר הוא גשר אלכסנדר נבסקי – 905.7 מ' אורכו והרחב ביותר הוא הגשר הכחול, שרוחבו 97.3 מ'.

הסופר דוסטוייבסקי כינה אותה "העיר המלאכותית ביותר בעולם" בשל מיקומה כיד היוצאת אל הים הבלטי. הנייבה (Neva), הוא נהר קצר. אורכו 74 ק"מ בלבד. אך הוא מנקז שטחים רחבי ידיים במערב רוסיה ומהווה מוצא לים, לשתי הימות הגדולות באירופה (לדוגה ואונגה). בימי הבינים היה הנהר נתיב שחיבר את האזורים הבלטיים לשטחים שבאגן הניקוז של הוולגה, בלב רוסיה. לא הרחק מכאן נערך ב-1240 קרב הנייבה המפורסם, בין הרוסים לשבדים ובקרב ניצח אלכסנדר ירוסלביץ' נסיך נובוגרד ומאז קיבל את כינויו "אלכסנדר נבסקי", כלומר, "אלכסנדר של הנייבה". העיר נבנתה בשפך הנהר אל מפרץ פינלנד ומאז ומתמיד היה הנהר חלק מרכזי בהווייתה. כחלק מהתכנון, הוזרמו מי נהר הנֶבָה דרך עשרות תעלות מלאכותיות, אשר משתלבות במרקם המרכז העירוני עם גשריהם ומעגניהם. תעלות מים אלה מוסיפות לאווירה המיוחדת השוררת בעיר, שהקנו לה את הכינוי "וונציה של הצפון".

חלק מהגשרים הגדולים מתרוממים בלילה, אחרי השעה שתים, על מנת לאפשר את מעברן של הספינות הענקיות לנמל של סנט פטרסבורג, וחוזרים ויורדים בסביבות השעה חמש לפנות בוקר. אלה השעות של הנווטים, המציגים את המופע העיקרי של הלילה, כשהם מצליחים להשחיל את האניות העצומות בפתחי הגשרים הצרים. כמו חוט עבה לקוף דק של מחט. מי שאחר לחצות את הנהר הגדול נאלץ לישון על "אי הארנבות". הליצנים טוענים שזהו תירוץ מקובל שמספרים בלייני העיר לנשותיהם, כנימוק להיעדרותם מן המיטה המשותפת. לאחרונה הקימו יזמים חרוצים שירות מעבורת לחילוצם של התקועים, אבל נסיעה אחת עולה כאלף רובל; דבר היוצר אצל המאחרים בנשף דילמה לא פשוטה, בין חור בכיס לבין זעם של הרעייה. מכול מקום, הגשרים מוארים בלילה באלפי נגוהות של אור, בשלל צבעים. מראה פתיחת הגשרים למעבר אניות, בשעות הקטנות של הלילה, הוא חזיון מרהיב.

סנט פטרסבורג, עיר מערבית, הנעדרת כמעט כל סממן רוסי, נודעת כמקום שבו, בראשית הקיץ, הופך הלילה ליום. בשיא הקיץ מתרחשת בעיר תופעת "הלילות הלבנים," אשר במהלכה השמש שוקעת מתחת לקו האופק למשך פרק זמן קצר, ועל כן חשיכה של ממש איננה משתררת כלל ועיקר. במהלך תקופה זו, אין צורך להדליק את פנסי הרחובות והעיר מוארת באור רך, שנותן תחושה של ספק יום וספק לילה.

שם העיר שונה מספר פעמים בהיסטוריה, ואת שמה הנוכחי מבטאים אנשים בדרכים שונות. כשנוסדה העיר, היא נקראה על שם פטרוס הקדוש. פיוטר הגדול בחר להשתמש בתחילית "סנקט" ובסיומת "בורג" שמקורן בגרמנית, ובכך רצה לשוות לעיר אופי בינלאומי. בשנת 1914 שונה שמה ל"פטרוגרד" (Петроград), ובשנת 1924 ל"לנינגרד" (Ленинград) על שם ולדימיר לנין. במהלך הדורות צברה העיר שמות ותארים. דווקא השם הקודם, "לנינגראד", בו נודעה עד לנפילת ברית המועצות, יצא משימוש לחלוטין.

בתקופת הפרסטרויקה החל בברית המועצות גל של החזרת שמות קודמים למקומות ששמם שונה. ב-12 ביוני 1991 נערך בעיר משאל עם שבו נתבקשו התושבים להכריע בין גדול הצארים לבין אבי המהפכה הקומוניסטית. פטר הגדול נבחר בתמיכה של 54% אחוזים. שמות הרחובות, הפארקים והארמונות חזרו גם כן לשמם המקורי. כמעט חודו של קול. תוצאה מפתיעה בהתחשב בהלך הרוח האנטי קומוניסטי ששטף את העיר. בסופו של התהליך, מרבית שרידי המהפכה הקומוניסטית, נעלמו דווקא מעיר מכורתה. פסליהם של המנהיגים הסובייטים הוסרו, ובמקומם הוצבו פסלי הצארים, שבמשך שלושה דורות היו טחובים במחסנים עבשים. שמות הרחובות הוחלפו במהירות ושלטי הרחובות החלו נושאים פרסומות בסגנון קפיטליסטי לגמרי, אפילו תבליטו של סטלין, שקישט את תחנת הרכבת, הוחלף בשלט פרסום. שריד מעניין למהפכת אוקטובר הוא הסיירת אורורה, שנבנתה במספנות סנט פטרסבורג בשנת 1903 והספיקה לקחת חלק במלחמת רוסיה-יפן. חלק מצוות הספינה הצטרף לכוחות הצבא אשר ביצעו את המהפכה הראשונה בפברואר 1917. ב-25 באוקטובר, רוב הצוות, שהצטרף לבולשביקים, ירה מתותח שבחרטום האנייה פגז סרק, שהיה האות לתחילת ההסתערות על ארמון החורף. פגז מפורסם זה היה אחת מנקודות המפתח בהיסטוריה הרוסית. במהלך המצור על לנינגרד פורקו תותחיה והוצבו ביבשה, להגנה על העיר. היא ניזוקה קשות במלחמת העולם השנייה והוטבעה על ידי הרוסים עצמם, במים הרדודים, כדי להוות מכשול ימי כנגד הסתערות גרמנית. לאור חשיבותה ההיסטורית הוחלט לשלות אותה מהמים ולשפצה. היא הועברה לנהר נייבה והיא עוגנת דרך קבע מול בניין האקדמיה הימית, כאתר זיכרון למהפכה הקומוניסטית וגם כמוזיאון צף של הצי הרוסי.

סנט פטרסבורג שוכנת בצפון-מערב הרפובליקה הרוסית, על שפת הים הבלטי, בשפך נהר הנֶבָה, בראשו של המפרץ הפיני. סמוך לאסטוניה ופינלנד. זהו הכרך הצפוני ביותר בעולם. ממוקמת בקוו הרוחב 59.57 צפון, כמו אוסלו שבנורבגיה וסיוארד שבאלסקה. היא עיר בעלת אקלים קר ולח. מספר ימי השמש במהלך השנה הוא כ-62 בלבד. הטמפרטורה היומית הממוצעת עומדת על 17.8° ביולי, ו־7.7° (-)  בינואר.

סנט פטרסבורג היא בירת מחוז לנינגרד והמחוז הפדרלי הצפון-מערבי. היא עיר ענקית ששטחה 606 קמ"ר ומונה 4.5 מיליון תושבים. שטח העיר רבתי הוא כ-1439 קמ"ר, העיר גדולה בשטחה פי שניים מניו יורק ופי 18 מפריז. היא העיר השנייה בגודלה ברוסיה (אחרי מוסקבה). בעיר נמצא מושב בית הדין לחוקה של רוסיה, האסיפה הבין-פרלמנטרית של חבר המדינות, המפקדה הראשית של הצי הרוסי, ומטה המחוז הצבאי המערבי של הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית.

בינואר 1993 הוענק לסנט פטרסבורג מעמד עיר פדרלית שבראשה עומד מושל. לצד ממשלת העיר פועלת המועצה המחוקקת של סנט פטרסבורג, כפרלמנט עירוני ובו 50 חברים, המחוקקת חוקים עירוניים ובלבד שאלה אינם נוגדים את חוקת רוסיה. בשל חשיבותה ההיסטורית של העיר וקרבתה לאירופה, תפקיד מושל העיר נהנה מיוקרה רבה, שאין מקבילה לה ברוסיה, למעט תפקידו של ראש עיריית מוסקבה.

העיר בנויה על איים קטנים ושטוחים, באזור שרובו היה ביצתי. בניית העיר חייבה פעולת ניקוז מקיפה: הוקמו סוללות לאורך אפיקי הנהרות, יובשו שטחים ביצתיים והוכשרה רשת צפופה של דרכי מים, שעליהם כ-600 גשרים. בעבר היתה העיר חשופה לסכנת שיטפונות, שהיו נגרמים על ידי רוח מערבית חזקה, בים הפיני, שהיתה מסיעה גלים גדולים מזרחה. הנורא שבהם היה ב-7 בנובמבר 1824, כאשר המים עלו 4.21 מטרים מעל מפלס המים הרגיל והציפו את רוב שטחה של העיר. בעקבות השיטפון כתב אלכסנדר פושקין את הפואמה "פרש הברונזה" ודרך סיפורו של הפקיד האומלל יבגני, שאיבד את כלתו בשיטפון, מאפשר המשורר לגיבור לפתוח ויכוח רה-פרספקטיבי עם הצאר, שייסד את העיר במקום מועד לפורענות. בזכות פושקין הפך הפסל לסמלה של העיר. מבקרים מציינים כי דוסטוייבסקי, שכמעט בכל ספריו מככבת בצורה זו או אחרת העיר סנט-פטרסבורג, התכתב מעט מאוד – אם בכלל – עם יצירתו רבת ההשפעה של פושקין “פרש הנחושת”, שהיא חלק בלתי נפרד מהמיתוס של העיר המופלאה הזו.

הנמל, הנמצא בדרום העיר, במוצא העיקרי של הנהר נייבה, הוכשר לכניסת אניות גדולות לאחר שבסוף המאה ה-19 נחפרה אליו תעלה בקרקעית המפרץ הפיני. למרות שהנמל נסגר לתנועה מסוף נובמבר ועד ראשית אפריל, בגלל קפיאת הנהר, הוא הגדול בנמלי רוסיה שבים הבלטי. מערכת מסועפת של נתיבי מים מקשרת את נמל סנט פטרסבורג עם הים הלבן, הים השחור, הים הכספי ועם הערים הגדולות של אוקראינה ובלארוס.

העיר נבנתה במערך קונצנטרי סביב ארמון האדמירלות וארמון החורף של הצאר. באזור זה, שהוא מרכז העיר, היו בעבר מגורי האצולה ובו התרכזה הפעילות המסחרית, הפיננסית והתרבותית. זהו החלק ההומה ביותר בעיר, למרות שחלק ניכר מהפעילות הכלכלית עברה לפרברים. מבניין האדמירלות יוצאים רחובות ושדרות לכול חלקי העיר, שהחשוב שבהם היא שדרת אלכסנדר נווסקי, המגיעה לתחנת הרכבת. עובדת היותה של סנט פטרסבורג מרכז תעשייתי ראשון במעלה, נזקפת לזכות עברה.  אין לעיר עורף כלכלי עשיר בחומרי גלם הנחוצים להתפתחות תעשייתית. אולם אינטרסים ממלכתיים הביאו להכשרת דרכי מים המאפשרות תחבורה נוחה וזולה. התעשייה התבססה על יבוא חומרי גלם שהגיעו דרך הים: פחם מאנגליה, ברזל משבדיה וכותנה מאמריקה. בתקופה הסובייטית, כשצומצם סחר החוץ, הובאו אליה חומרי הגלם מחלקים שונים בברה"מ.

סנט פטרסבורג היא למעשה התחנה הראשונה ב"דרך הברזל", היינו, הרכבת הטרנס-סיבירית החוצה בדרכה את אירופה ואסיה ומחברת את הים הבלטי עם האוקיינוס השקט.

ראו באתר זה: הרכבת הטרנס סיבירית.

במשך למעלה מ-300 שנה שינתה העיר את פניה לא מעט. מבני הפאר שבנה פיוטר הגדול, שעיצב אותה עם הפנים למערב, התגבשו לעיר הדורה, שבמבניה ותכנונה שיקפה את הפאר של האימפריה הרוסית. העיר קמה כהזיה מתוך הביצות וצמחה במהירות – ארמון אחר ארמון, אוצר נאסף לאוצר. זוהי עיר מרתקת. רוסית ואירופאית כאחד. עיר מיוחדת במינה, שנבנתה מתוך הביצה בכוח רצונו של שליט רב עוצמה ובעל חזון, שידע לחלום ולייסד בה גרעין לאימפריה. עיר זאת היתה לערש המהפכות. היא ייבאה מאירופה את הרוחות הסוערות של המהפכה הצרפתית ושחרור העמים. כאן עלה לנין לשלטון והקים משטר חדש, שהביא לאחר מאה שנים של מהפכנות, לקץ בכורתה של העיר. אם כי במלחמת העולם השנייה שרדה מצור אכזרי והיוותה מקור לגאווה לאומית. אוהביה טענו שחוותה הזנחה ואפילו בגידה בתקופה הסובייטית. בשנים האחרונות היא חוזרת לעצמה, ממרקת את רחובותיה, מנקה את בנייניה ותופשת שוב את מקומה הראוי במורשת העולם. גם היום ממשיכה סנט פטרסבורג להיות חוד החנית של רוסיה בחדשנות ויצירתיות. המבקרים בעיר נמשכים אליה לא רק בגלל הארכיטקטורה או האופרות של צ'ייקובסקי, אלא גם בגלל הגלריות החדשניות, המועדונים, המוסיקה והשפע הקולינרי.

סנט פטרסבורג היא מרכז תרבותי אירופי חשוב, בעלת מעמד מרכזי כעיר נמל ופתח למסחר עם אירופה. קיסרי בית רומנוב רצו להקים עיר שתהיה יותר אירופאית מכול עיר אחרת באירופה. אנטי תיזה לחזות האסייתית משהו של ערי רוסיה. כך נוצר בעיר מגוון עצום של יצירות תרבות, אדריכלות, אומנות ומוסיקה. לעתים דומה שהעיר תלושה מכול סגנון רוסי, מנותקת באווירה רוסית, נעדרת כיפות בצל. אלון קליבנוב הגדיר אותה כ"עיר מערבית הנמצאת במקרה ברוסיה"[1]. ב"רשימות חורף על רשמי קיץ" תיאר אותה הסופר פיודור דוסטוייבסקי, אחד מגדולי בניה, כ"העיר הפנטסטית ביותר, בעלת ההיסטוריה הפנטסטית ביותר מכל ערי כדור הארץ". וב"רשימות מן המרתף", שהפך כמעט לקלישאה, הוא אומר על הגיבור: "נפלה בחלקו הצרה הצרורה להתגורר בסנט פטרסבורג, העיר המופשטת והמחושבת ביותר על כדור הארץ". כמו כן מיוחס לו המשפט: אמר עליה ש"בסנט פטרבורג חסרה המציאות".

אלכסנדר פושקין, שכינה את העיר "חלון למערב", מאיר בספרו "מלכת פיק" היבט אחר של העיר, שאולי מאפיין כל עיר גדולה והוא השאיפה לעושר ולשלטון. הקצין העני הרמן, שנאחז בתאוות בצע, מסיים את מרדפו אחרי העושר, בבית משוגעים. כל זה קורה על רקע האווירה המסתורית של העיר, שבספר מוצגת גם כמאיימת[2]. פושקין הניח את היסוד למיתוס הפטרסבורגי. אך מי שהיטיב יותר מכול לפתח את הקוו הזה היה הסופר ניקולאי גוגול, שנולד באוקראינה ועבר לסנט פטרסבורג, שם הגה את יצירות המופת שלו[3]. גוגול השכיל לתאר ביצירותיו את האווירה הייחודית לעיר. להשקפתו, סנט פטרסבורג מתאפיינת בשקריות והוא מנסה לחשוף את הפער בין הזוהר הנראה כלפי חוץ לבין מהות העיר האמתית. אליבא דגוגול, עיקרה של סנט פטרסבורג הוא ניכור וקיטוב חברתי. עיר מפתה את יושביה בזוהר, נוטעת בלבם חלומות חסרי סיכוי ומעמתת אותם מול מציאות חסרת חמלה.

גם דוסטוייבסקי לא אהב את סנט פטרסבורג. הוא ראה בה פנטזיה חסרת היגיון של פיוטר הגדול. גחמה שאינה טבעית לרוסיה ושהמיטה צרות רבות על העם הרוסי. בניגוד לפושקין שהתפייט: "אהבתי מפעלו של פטר, מתהום דמותך הזועפה, זרמת נייבה בהוד הכתר, שריון השחם של חופה", דוסטוייבסקי בלשונו הצינית והסרקסטית – ביטל אהבה זו במחי משפט אחד קצר: “מצטער, אני לא אוהב אותה. חלונות, חורים ומונומנטים”[4]…. הרמז כלפי פטר- שהגה את רעיון ה”חלון לאירופה” ברור – לא חלון אלא חור ומצבור בנינים מרובי חלונות.

דוסטוייבסקי תיאר: “בית אדיר מידות שקיר אחד שלו פונה אל התעלה וקיר אחר אל רחוב ס. בית זה ניצב לפניו על דירותיו הקטנות, המאוכלסות במיני עושי עסקים – חייטים, מסגרים, טבחיות, גרמנים למיניהם, בחורות המתפרנסות מעצמן, פקידים זוטרים וכולי. הנכנסים והיוצאים התרוצצו הלוך ושוב בשני שערי הבית ובשתי חצרותיו . שירתו כאן שלושה או ארבעה חצרנים…”זהו בית המגורים בו התגוררה הזקנה – הקרבן” של רסקולניקו, “הוא סקר במבט מהיר את תכולת החדר כדי ללמוד ולזכור במידת האפשר את מיקומם של החפצים. אבל לא היה בחדר שום דבר מיוחד. הרהיטים , כולם ישנים מאוד ועשויים מעץ צהוב היו: ספה בעלת משענת עץ מעוקמת ענקית, שולחן עגול מוארך שעמד לפני הספה, שולחן-תמרוקים עם ראי קטן, הצמוד לקיר בין החלונות, כסאות ליד הקירות, ושתים שלוש תמונות במסגרות צהובות שנקנו בפרוטות והציגו עלמות-חן גרמניות האוחזות בידיהן ציפורים[5]…” תשומת הלב שמקדיש דוסטוייבסקי לעיצוב הפרטים הקטנים המייצגים את העוני והדלות – כה בולטים על רקע השתיקה הרועמת שלו לנוכח פארה, ארמונותיה ואנדרטאותיה הרבות של סנט-פטרסבורג. דוסטוייבסקי, לא הלך שבי אחר הצדדים האימפריאליים של החלון לאירופה, ואת מבטו מיקד ב”סנט-פטרבורג-תחתית“, זו של העניים והחלכאים והנדכאים”. דוסטוייבסקי מתאר באופן מדויק רחובות וככרות, תופעות אקלימיות, ואת נסיבות חייהם של תושבים, הנמנים על שכבות חברתיות שונות. ביצירתו הוא מדגיש דווקא את הצד האפור של החיים: המחסור, הבדידות, הצפיפות, חיי העוני, בתי המרזח וחדרי המלון המוזנחים. הוא לא נתן לפאר של ארמונותיה ובנייניה של הבירה הצפונית, לסנוור אותו: האנדרטאות הפזורות בעיר זכו ממנו להערות סרקסטיות. אך למרות שהדגיש ביצירתו את פניה השליליים, סייע לפריחתו של המיתוס של העיר.

מאז, התחרו ביניהם אנשי עט מוכשרים בתיאור המופשטוּת והמציאות של העיר. כך, למשל, כתב והמשורר אנדרי ביילי בראשית המאה העשרים, ברומן "פטרסבורג": "שונוּתה של פטרסבורג מכל הערים מדהימה. אבל אם תוסיפו להחזיק באגדה הנואלת – קיום מיליון ומחצית המיליון תושבים במוסקבה – ניאלץ להודות כי הבירה תהיה מוסקבה… ולפי האגדה הנואלת יתברר כי לא פטרבורג היא הבירה. אם פטרבורג אינה הבירה – אין פטרבורג. ורק נדמה לנו שהיא קיימת" [6].

ג'ון ניקולסון – אנגלי שבא לעיר בשנות התשעים, כתב ברוח דומה: "שאלת הקיום בפטרסבורג היא למעשה בעיית הקיום המציאותי בעיר שבעצמה אינה מציאותית. בערים סובייטיות אחרות יש מחסור במוצרים: נרות, סבון, ביצים, סוכר. בפטרסבורג יש מחסור במציאות".

"מוסקבה" ו"פטרסבורג" הם דימויים מנוגדים, שמזינים זה את זה ותלויים זה בזה, קצת בדומה לתל אביב וירושלים. בשמם נקשרו דימויים מוגזמים מעט, אולי כדי להבחין ביניהן. מבקרים נוהגים להכריז על מוסקבה שהיא "גשמית", "טבעית", או אפילו "מסחרית" וכמובן "רוסית" או אפילו "אסייתית". סנט פטרסבורג, לעומתה, מוגדרת כ"מיסטית", "מלאכותית", "מלכותית" ו"מערבית"[7]. מוסקבה התפתחה באופן טבעי, ואילו פטרסבורג נולדו בראשו היצירתי של הצאר פטר הגדול, שהחליט להקים בראשית המאה ה־18 עיר יש מאין, בנקודה המערבית ביותר של האימפריה.

סנט פטרסבורג היא לא רק עירם של הצארים הגדולים, אלא מרכז תרבותי בעל ניחוח מיוחד. זוהי עירם של מהפכנים ומשוררים. יוצרים רבים בתחילת המאה העשרים שאפו לתאר את יופייה של העיר ולחשוף את צפונותיה. כמה מהם יצרו בספריהם השתקפויות ליריות של סנט פטרסבורג. המשורר והמסאי היהודי אוסיפ מנדלשטאם [8], מן המשוררים הגדולים ביותר בספרות הרוסית של המאה ה-20, כתב כבר בנעוריו לא מעט שירים מצוינים, בהם הונצחו נופי ואתרי העיר. דמות העיר, עם ארמונותיה הקלאסיים, שבה הכול הלך בניגוד לאורח החיים היהודי בגלות, השפיעה רבות על התפתחותו. עבור מנדלשטאם, סנט פטרסבורג היא התגשמות עוצמתה של האימפריה הרוסית ובו זמנית היא משקפת את חרות יצירתו של האדם, הגוברת על איתני הטבע. בשנים שלאחר המהפכה כתב מנדלשטאם, על הידרדרותה של עירו של פטר הגדול. זוהי כמעט קינה על חלום שנגוז ועל התדרדרותה של עיר, שלטרגדיה שלה יש משמעות קוסמית.

סנט פטרסבורג מתעמתת או מנהלת דיאלוג עם מוסקבה. עלילה שמתרחשת באחת מהן, בלתי אפשרי שתקרה באחרת. "החטא ועונשו", למשל, לא יכול להתרחש במוסקבה, כשם ש"מיכאל שלי" לא עשוי לקרות בתל אביב. רוב הכותבים הרוסים הגדולים נעו בין שתי הערים, ועל ההתרחשויות בתחנות הרכבת לבדן אפשר לכתוב כרך עבה. על כל פינה בעיר הזאת נכתבו שירים וסיפורים, וכמעט בכל רחוב התגורר אמן שמשך בעט. דומה והרוסים ראויים יותר מכול לתואר "עם הספר" עבור תושבי סנט פטרסבורג, הֶרצֶן, גוגול, ז'וקובסקי, טולסטוי, מָיָאקובסקי וניקרסוב, שוסטקוביץ', פושקין, אחמטוב וברודסקי, אינם רק שמות אלא גם מושגים. בין עמודי היסוד של התודעה המקומית ניצבת גם המורשת הספרותית.

לאחר מהפכת דצמבר 1825 היתה העיר אפופת חשדנות פוליטית וחוסר סבלנות, שהגבילו את הסופרים. ניקולי גוגול (1852-1809) התייחס להגבלות אלו בלעג סטירי. הוא תקף בספריו את הפקידים, שנהנו ממעמד גבוה והתאפיינו ברדיפת כבוד מחד וקונפורמיות מאידך. בספרו "האדרת" תיאר  גוגול את רוחו של הפקיד אקאקי אקאקייביץ', הפקיד שמת מצער על מעילו החדש, שנשדד על ידי לסטים, משוטטת על גשרי הנֶבָה וגונבת מעילים מעוברי אורח. בספרו "החוטם" תיאר גוגול  את המאיור קובאלוב רודף אחרי חוטמו שנטש אותו, לאורך שדרות נייבסקי. סיפורו של דוסטוייבסקי "הכפיל" מציג אף הוא את סנט פטרסבורג, כעיר רפאים דמיונית, בה הגיבור מתעמת עם כפילו, חלק מה"עצמי" שלו, שניטש ממנו. ב"חטא ועונשו" הרומן הידוע ביותר של דוסטוייבסקי, מתרחש באתרי העיר, סיפורו של  הסטודנט רסקולניקוב, שביצע רצח מתוך מניעים אידיאולוגיים ואישיים מאד. השירה, ששגשגה ב"תור הזהב" של פושקין, פרחה שוב במחצית הראשונה של המאה ה-20. תקופה שלימים כונתה "תור הכסף של השירה הרוסית". , בדירה שהשקיפה על גני טאבריד וכונתה "המגדל" היו נוהגים להתכנס, כמה מהמשוררים הידועים יותר של התקופה, כמו אלכסנדר בלוק Bloc))[9], אנדריי ביילי ואנא אחמטובה (1889-1966) היא אחת המשוררות הגדולות של רוסיה במאה ה-20. ספרה הראשון של אחמאטובה "ערב" (1912) וכן ספרה השני "מחרוזת" (1914) הקנו לה מיד תהילה והערצה ברוסיה ומחוצה לה.ספריה הבאים "להקה לבנה" (1917), "לֶחֶךְ" ו – (1922) "Anno Domini – 1921"  היו האחרונים שראו אור בטרם נכפתה עליה תקופה ארוכה של שתיקה על ידי המשטר. לאחר מות סטאלין בשנת 1953 החלו שוב ספריה לראות אור: "שירים" (1961), "במרוצת הזמן" (1965) וכן "רקוויאם" שנכתב בשנים 1935-1940 ופורסם ברוסיה רק בשנת 1987 והפך לסמלה של תקופה.אף שמוסדות התרבות הסובייטיים מיעטו להדפיס את שיריה והתנכלו לה וליצירתה, ההערצה אליה, שהחלה עוד לפני המהפכה, לא פחתה גם בתמורות העתים שלאחריה והיא נמשכת עד היום [10].  הוקם מוזיאון מיוחד על שמה בארמון שרמטייב. לימים כתב ביילי את הרומן "פטרבורג" שהוא אחד הרומנים המוקדמים של זרם התודעה[11].

יוסיף ברודסקי  (Brodsky), שהיה אחד מבני טיפוחיה של אחמטובה, ראה את עצמו כיורש ישיר של המסורת התרבותית של סנט פטרסבורג. הוא תיאר נופים תעשייתיים והיטיב לצייר את המתח  שבין פרברי העיר למרכזה. השלטונות סירבו לפרסם את שיריו, אותם כינו כ"דקדנטים", דבר שגרם לו לצאת מהמדינה ב-1972, אך לא מנע ממנו לקבל פרס נובל לספרות ב-1987.

ב-1862 הוקם בסנט פטרסבורג הקונסרבטוריון הראשון של רוסיה, בניהולו של המלחין המחונן אנטון רובינשטיין. הוא דגל באימוץ המוסיקה המערבית ובקבלתה כמודל למוסיקה הרוסית. תהליך שהחל בתקופתו של פטר הגדול, עת זרמו לרוסיה מלחינים ומבצעים מערביים. מולו ניצבה קבוצה של מתנגדים, אוטודידקטים, שייחסו חשיבות פחותה לבסיס התיאורטי ושמו במקומה את הדגש על השראה ורוח. המובילים בקבוצה זו כונו "הקומץ האדיר", או "החמישייה" על שם מספר מוביליה[12]. הגדול שבהם היה מודסט מוסורגסקי, הנחשב לדעת רבים כגדול מלחיני רוסיה[13]. הוא וחבריו נטשו קריירות מבטיחות בתחומים שונים, לטובת המוסיקה. בסנט פטרסבורג התפתחה מוסיקה מסוגים שונים, עם נטייה בתחום המחול, ובעיקר הבלט. התלמיד המצטיין והמפורסם ביותר של הקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג היה פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, שהפך לימים לסמל המובהק של המוסיקה הרוסית. בכל תחום בו פעל, זכה להישגים גבוהים, במיוחד האופרות שהלחין לפי יצירות מאת פושקין (יבגני אוגייגין ומלכת פיק). שיתוף הפעולה בינו לבין הכוראוגרף מריוס פטיפה, הוליד שלוש יצירות בלטיות אלמותיות: 'אגם הברבורים', 'מפצח האגוזים' ו"היפהפיה הנמה". פטיפה, הגיע מפריז ב-1847, בהזמנת התיאטרון הקיסרי ונחשב למייסד אסכולת הבלט הרוסי, ששמע יצא לתהילה ברחבי תבל. בשנים הבאות הציג כאן 56 יצירות מקוריות, עד למותו בשנת 1910.

המלחין החשוב ביותר שצמח מתוך התנועה הלאומית היה מיכאיל גלינקה (1857-1804) שהניח את היסוד לאופרה הרוסית. אמנם, כבר בתקופת פטר הגדול הוחלפה המוסיקה הרוסית, ששורשיה היו נעוצים בליטורגיה היוונית-אורתודוכסית, במוסיקה מערבית. סנט פטרסבורג החלה להתפתח כמרכז מוסיקלי, אבל היוצרים היו מערביים. גלינקה הצעיר האזין במסעותיו באירופה לצלילים שהתפתחו ב"תקופה הרומנטית" שלאחר נפילתו של נפוליון. הוא התפעל מהמוסיקאים האירופאיים, בין הייתר מזו של פרנץ ליסט ההונגרי, שהתוודע ליצירותיו בווינה והחליט להלחין יצירות המושתתות על מוטיבים רוסיים עממיים. באופרה המפורסמת שלו " החיים למען הצאר, ("איון סוסנין"), יש לראשונה שימוש במוטיבים כאילו. הוא העריץ את פושקין והשתמש בנושאים משירתו ביצירתו המפורסמת עוד יותר "רוסלן ולודמילה". בשנת 1862 הוקם בסנט פטרסבורג הקונסרבטוריון הראשון בהנהלתו של אנטון רובינשטיין. כבר בסוף המאה ה-19 היתה להקת האופרה והבלט הקיסרית, אחד ממרכזי המוסיקה והמחול של רוסיה. כוריאוגרפיים רוסיים כמו דיאגילב, פוקין ובאלאנשין הכניסו את המחול הרוסי אל המאה העשרים. במאה זו צמחו בעיר כמה גאונים מוסיקליים שהתחנכו בעיר כמו איגור סטרווינסקי, 1971-1882) שחי שנים רבות מחוץ לרוסיה, אך ביצירותיו, במיוחד ב"פולחן האביב" ניכר ששורשיו התרבותיים נטועים במולדתו. גאון אחר היה סרגיי פרוקופיוב 1891-1953() פרוקופייב היה יוצר ייחודי, שנהג בכתיבתו המוזיקלית בדיוק ובתכנון שאין למעלה מהם: סרגיי אייזנשטיין, במאי הקולנוע הרוסי, שפרוקופייב חיבר מוזיקה לסרטיו "אלכסנדר נייבסקי" ב-1938 ו"איבאן האיום" ב-1945 נהג לומר "פרוקופייב עובד כמו שעון", אמר עליו. בשנת 1948 האשימו אותו, יחד עם דמיטרי שוסטקוביץ' ואראם חצ'טוריאן, ב"פורמליזם", עבירה חמורה במשטר הסובייטי, וזאת משום שהסימפוניה השישית שלו לא נשמעה חוגגת ניצחון כל צורכה לאוזני השלטונות. ידוע במיוחד, בן העיר, דימיטרי שוסטקוביץ, שהלחין בעת המצור על העיר, את יצירתו המפורסמת "סימפוניית לנינגרד". תיאטרון מרינסקי, עדיין מוכר בעולם בשמו מהתקופה הקומוניסטית "קירוב". רקדנים כמו ואצלאב ניז'ינסקי ואנה פבלובה הרטיטו את לבבות הצופים על בימתו. המוסד המכובד הזה ממשיך להעפיל לשיאים חדשים. המנצח ואלרי גרגייב נחשב לאחד מענקי הביצוע של ראשית המאה ה-21 הוא זה שיזם את הפסטיבל "לילות לבנים" ובחזונו הפכה סנט פטרסבורג לאחת מבירות המוסיקה החשובות בעולם.

החל מהמאה ה-18 שימשה האקדמיה לאמנות מרכזם של חיי האומנות בעיר. ידוע מכולם היה קרל בריולוף (Bryullov), שהיה האמן הרוסי הראשון שזכה להכרה בינלאומית. דמיטרי לויצקי (1822-1735) הביא את ציור הדיוקנאות לשיא בשלותה. מבין יצירותיו המפורסמות ביותר, בולטת סדרת הדיוקנאות של  בנות אצולה ממכון סמולניי. התנועה הרומנטית השפיעה גם על ציורי הנוף הרוסיים. ב-1863 מרדה קבוצת סטודנטים בראשות איוון קרמסקוי, נגד שמרנותה של האקדמיה לאומנות ושבע שנים אחר כך יסדה את תנועת "הנודדים" (פרדוויז'ניקי) שטענה שהציור צריך להביע קודם כל אמירה חברתית. בקבוצה זו נודע במיוחד אליה רפין, שנחשב לאמן הרבגוני ביותר ביניהם.

הצייר היהודי-אוקראיני אנטוני זסלבסקי, גורש מהאקדמיה לאמנות בקייב, לאחר שהלשינו עליו שהוא יהודי. הוא עבר לסנט פטרסבורג, התקבל ללימודים והחל לצייר בה. לדבריו, הוא מצייר את מה שהוא רואה. ההכרה בו כצייר פטרבורגי חשוב הגיעה כאשר המוזיאון הרוסי הציג תערוכה גדולה של יצירותיו. מאז הוא מקבל במה במקומות רבים בעולם, כולל בקייב מולדתו. רוב ציוריו מתארים אנשים ומקומות בסנט פטרסבורג. אולם לאחר שנים הוא נוכח שהעיר שלו משתנה בצעדי ענק. העיר עוברת תהליך של קפיטליזציה. עסקי הנדל"ן הפורחים הורסים את הבתים הישנים ומעמידים במקומם בתים חדשים שאינם תואמים את רוח השכונה. לדבריו, סנט פטרסבורג נראית לבאים מבחוץ מעט קודרת, אבל לגבי תושביה, יש בקדרותה זאת משהו אינטימי ומאד פרטי. האינטימיות הזאת הולכת לאיבוד. האם קסמה של העיר אכן הולך לאיבוד, האם משהו מנשמתה נמוג? אולי זהו תהליך טבעי של אנשים שנצמדים למוכר והם מתקשים לקבל שינוי? אולי זוהי דרכו של עולם ומחוגי הזמן לעולם אינם עוצרים מלכת.

התחנה הבאה בדרך הברזל: טיול למוסקבה.

הערות

[1] אלון קליבנוב, "הפנטזיה של פטר", בתוך: טליה וולקוביצ'ר (עורכת), מטרופוליס סנט פטרסבורג, עמ' 32

[2] מרק אמוסין" רומן רוסי, סנט מטרסבורג, מטרופוליס, עמ' 41.

[3] . ניקולאי וסילייביץ' גוגול (1809 – 1852), מגדולי הסופרים הרוסים. יש הרואים אותו כאבי הזרם הנטורליסטי ב ספרות הרוסית; אחרים רואים את גדולתו בכך שחדר לרבדים העמוקים ביותר בנפש האדם. נמנה עם הראשונים שחשפו את חולשות ארצו, והיה מבין האנטישמיים שבסופריה הגדולים. ליצירותיו נודעה השפעה רבה על טולסטוי, טורגנייב ו דוסטוייבסקי.

 גוגול נולד בקרבת פולטבה שבאוקראינה. איכרים וקוזקים, צמיתים ובעלי אדמות קטנים, כמו גם הפולקלור העשיר של מחוזות הולדתו, שימשו אחר כך כרקע וכדמויות בכתיבתו. כדי להימלט מגורלה המחפיר של הפקידות הנמוכה, החל לכתוב סיפורים סנטימנטליים, רוויי תמונות פסטורליות מנופי אוקראינה, עבור כל מגזין שהיה מוכן לפרסמם. ובכל זאת היה בהם משהו חדש: ההתבוננות המעמיקה ב"פשוטי עם", הלשון ה"מדוברת" בדיאלוגים, שגוגול העביר בה את רוח המקום והזמן, ונכונותו לתת מקום של כבוד לאמונות טפלות ולסיפורי מכשפות ושדים מן הפולקלור האוקראיני, בצד הארה של אפלולית חיי "העם".

 הקהילה הספרותית התאהבה בסיפורים הללו, ואימצה את הסופר בן ה-21, אל חיקה. וכך, בעודו עובר ממשרה למשרה, חיבר את הקובץ "ערבסקות", אוסף שראה אור ב-1835, ובו ניכרים לראשונה הפערים בין נטייתו להימלט לפסטורליה רומנטית לבין הייאוש העמוק שלו מבני האדם באשר הם. בשלב זה של חייו זכה בפטרונותו של הסופר פושקין, שהיה ממעריציו וגם הזמין אצלו סיפורים ל"סוברמניק", המגזין הספרותי הנחשב ביותר בסט' פטרבורג של אותם ימים. בין היתר נדפס שם "החוטם", בשנת 1836.

 משיחותיהם של גוגול ופושקין נולד "הרוויזור": סטירה נשכנית שנועדה לנגח את הבירוקרטיה המסואבת של הצאר ניקולאי הראשון. באמצעים דרמטיים פשוטים למדי, במשחק של חילופי זהויות, יצר גוגול יצירה נוקבת על צביעות, מראית-עין, חנופה, שחיתות מוסרית ויראת שליטים.

  הצנזורה לא אהבה את היצירה, והמחזה הועלה רק לאחר מאמצים רבים. הפקידות רדפה את גוגול עד כדי כך שנמלט לרומא. שם ישב שש שנים וכתב את "נפשות מתות". הדיוקנאות הנוקבים והמדויקים של בעלי האחוזות החמדנים, היחס המחפיר לבני אדם כאל סחורה, התנאים הקשים בהם חיו מיליוני צמיתים ברוסיה – כל אלה הופכים את הספר לקומדיה מקאברית מרהיבה: אחרי מותו של פושקין נחשב גוגול, בעיקר בזכות הספר הזה, לבולט בחוג האינטלקטואלים הליברליים ברוסיה, מבשרהּ הספרותי של המהפכה שלעתיד לבוא.

 גוגול היה מבין הסופרים האנטישמיים ביותר בתרבות הרוסית. הדמויות היהודיות המופיעות בכתביו תמיד נזכרות בתואר "ז'יד" – כינוי גנאי ליהודים בתקופתו – והן מתאפיינות במגוון תכונות שליליות, החל מחזות חיצונית נלעגת ועלובה וכלה באופי מרושע, נצלני ותאב בצע. אותה הסתכלות אנושית, גם אם עוקצנית, שאפיינה את גוגול ביחסו כלפי גיבוריו הלא-יהודים, בולטת בהעדרה כאשר מדובר בייצוג דמות היהודי.

 מבחר מיצירתו: "טארס בולבה" (1835), "החוטם" (1836), "האדרת" (1842), "רוויזור" (1836), "נפשות מתות" (1842).

[4] St. Petersburg, A Cultural History, Solomon Volkov 1995 p.52

[5] החטא ועונשו עמ’ 22-23 .

[6] . אנדריי ביילי (Андре́й Бе́лый) הוא שם העט של הסופר בוריס ניקולאביץ' בוּגאֵב (1880 – 1934), אחד מהסימבוליסטים החשובים בספרות הרוסית, וכן משורר, תאורטיקן ספרותי ומבקר ספרות. על הרומן פרי עטו פטרבורג אמר ולדימיר נבוקוב, כי הוא אחד מארבעת הרומנים הגדולים של המאה ה-20.

[7] גיל הראבן, ומאשה בומן, סנט פטרסבורג – עיר הסופרים, המגזין האלקטרוני של "מסע אחר"

[8] אוסיפ (יוסף) מנדלשטם נולד בשנת 1891 בוורשה למשפחה יהודית מתבוללת עשירה. בשנת 1897 עברה המשפחה לסנקט פטרבורג. בין השנים 1900-1907 למד מנדלשטם בבית הספר המתקדם ברוחו, אחד הטובים שהיו בעיר.

בשל הנומרוס קלאוזוס, אשר הגביל את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות ברוסיה, לא התקבל מיד לאוניברסיטת סנט פטרבורג. בין השנים 1908-1910 למד ספרות צרפתית, שפות רומאניות ופילוסופיה באוניברסיטת היידלברג ובסורבון. בשנת 1911 התנצר בכנסייה מתודיסטית בעיר ויבורג – ככל הנראה כדי שיוכל ללמוד באוניברסיטה ברוסיה, ולא מטעמים דתיים, מפני שלא התחיל לקיים את המסורת הנוצרית (כמו שלא קיים את המסורת היהודית). מנדלשטם התקבל לפקולטה לפילולוגיה באוניברסיטת סנקט פטרבורג, ובהּ המשיך את לימודיו עד סתיו שנת 1915.

שירת הסימבוליסטים הצרפתים (ובראשהּ שירתו של פול ורלן) השפיעה רבות על יצירתו בתחילת דרכו. את השירים שכתב בשנות מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר איחד ופרסם במבחר "Tristia" (ספר עצבות), 1922.

בשירתו בשנות ה-30 התנתק באופן הפגנתי לא רק מהמציאות הסבייטית, אלא גם מהתרבות הרשמית של המדינה. הוא נטל על עצמו את המשימה לבנות את התרבות החדשה מאפס – את התרבות שלא סומכת על הישגיהם של הדורות הקודמים. המסה "שיחה על דאנטה" (1933) נחשבת לנאום פרידה מהתרבות הרשמית.

בשנת 1933, בשיא שנאתו כלפי המשטר הסובייטי, כתב מנדלשטם את המכתם המתנגד לסטלין: "אנחנו חיים בלי לחוש את הארץ מתחת לרגליים"

זו הייתה פגיעה ישירה וכבדה בסטלין שכונה בשיר "איש מן ההרים בקרמלין" בשל כך נאסר מנדלשטם והוגלה לעיר קטנה בהרי אורל. בהמשך הותר לו לבחור במקום התיישבות, והוא בחר בעיר וורונז', שבהּ גר בין השנים 1934-1937. על פגיעה שכזאת בסטלין זה היה עונש קל מאוד. בשנים אלה מאות אלפים הוצאו להורג רק בשל חשד שלא היו נאמנים למנהיג הרודן.

במאי 1937 התירו למנדלשטם לעזוב את וורונז'. כעבור שנה נאסר שנית ונשלח למחנה אסירים במזרח הרחוק, בקרבת העיר ולדיבוסטוק, שם נפטר מטיפוס ב-27 בדצמבר 1938. המשטר הסובייטי טיהר את שמו רק בשנת 1987. כיום קיים על שמו רחוב "מנדלשטם" בשכונת הצפון הישן בעיר תל אביב

[9] מירי ליטוק, אלכסנדר בלוק : מבחר משירתו, תל-אביב, גוונים, תשס"ח 2007)

[10] ספרה הראשון של אחמאטובה "ערב" (1912) וכן ספרה השני "מחרוזת" (1914) הקנו לה מיד תהילה והערצה ברוסיה ומחוצה לה. מירי ליטוויק, אנה אחמטובה: מבחר משירתה, תל-אביב, גוונים, תשס"ז 2007,

[11] זרם התודעה (Stream of consciousness) הוא כתיבה ספרותית של שטף ההרהורים והמחשבות העוברים בראשה של דמות, כייצוג של הנפש, באופן חופשי וסובייקטיבי, ללא היגיון, תיקונים או סימני פיסוק ובניסוח אסוציאטיבי, חסר מעצורים ולאו דווקא תקני.

[12] . "חמישה" היה הכינוי שהצמיד המבקר ולדימיר סטאסוב, בשנת 1867, להתקבצות רופפת של מלחינים רוסים, שנאספה תחת מנהיגותו של מילי באלאקירב במטרה ליצור מוזיקה אמנותית בעלת אופי רוסי בפירוש, בניגוד לזו שהיוותה חיקוי למוזיקה אירופאית קודמת או צמחה בקונסרבטוריונים, ששמו להם לדוגמה את הסגנון האירופאי. במובן ידוע, הייתה זו הסתעפות מתנועת הלאומיות הרומנטית ברוסיה, מקבילה למושבת אבראמצבו ולתנועת התחייה הרוסית, ששאפו להשיג מטרות דומות בעולם האמנויות היפות.

[13] . מוֹדֵסט פֵּטרוֹבִיץ' מוּסוֹרגְסְקִי 1839(, 1881), היה מחדש מוזיקה רוסית. יצירותיו, כאלה של יוצרים אחרים בני זמנו, שאבו לא מעט מן ההיסטוריה הרוסית של ימי הביניים, הפולקלור הרוסי ונושאים לאומיים אחרים. לצד התרסה מכוונת כלפי מוסכמות המוזיקה המערבית, הייתה בכך גם חתירה לזהות רוסית ייחודית במוזיקה. בין יצירותיו העיקריות האופרה הלאומית הגדולה "בוריס גודונוב", הפואמה הסימפונית "לילה על הר קירח" והסוויטה לפסנתר "תמונות בתערוכה". במשך שנים רבות היו יצירותיו של מוסורגסקי מוכרות בעיקר בגרסאות שעובדו, תוזמרו והושלמו על ידי מלחינים אחרים; ברוב המקרים, אפשר להשיג כיום גם את הפרטיטורות המקוריות.