מבוא לטיול בלפלנד

כתב: גילי חסקין; 14-01-21

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

קובץ זה יכול להיות רלוונטי, הן לטיול בלפנד הפינית, בעצם לכול טיול בפינלנד וגם לטיול לנורבגיה, במחוז פינמארק הצפוני.

זהו טיול של אגמים קפואים, יערות מחטניים שענפיהם שחים תחת מעטה השלג, עקבות של שועלי קוטב, יללות של זאבים  ומפגש עם הסאמי (לאפים) ועדריהם.

לפלנד מעוררת קודם כל אסוציאציות רומנטיות. רבים מכירים אותה מספרה של אלי ינס (Elly Jannes), 'אלה קרי' (Elle Kari), הילדה מלפלנד". הספר שלווה בצילומים מרהיבים של  אנה בריק (Anna Riwkin-Brick), עורר עניין רב באזור ולא רק בקרב ילדים. כך גם ספרה של סלמה לגרלף (Selma Ottilia Lovisa Lagerlöf) – 'מסעו של נילס הולגרסון (Nils Holgerssons) ואווזי הבר', שמעבר למסרים החינוכיים שבו, הוא יכול לשמש כמדריך טיולים לחבליה הלאפים של שבדיה.

לפלנד היא טריטוריה צפונית ומסתורית, חסרת גבולות ברורים וקשה להגדרה, אך קיימת בלבם של השוכנים בה

לפלנד נמצאת ברובה מצפון לחוג הארקטי (קו רוחב 66˚), כוללת חלקים גדולים של מחוזות  Tromse ו- Finnmark  בנורבגיה;  Norrbotten בשוודיה; Lappi בפינלנד ומשתרעת מזרחה עד  Mormask שברוסיה. שטח של  260,000 קמ"ר. תחום זה כולל את חלקיהן הצפוניים של נורבגיה, שוודיה, פינלנד וחלקו המערבי של חצי האי קולה (Kola Peninsula) שבצפון מערב רוסיה. לפלנד גובלת בים הנורבגי במערב; בים ברנץ (Barents Sea) בצפון ובים הלבן במזרח.

הוראת השם  'לפלנד' במילה הפינית "לאפי" (Lappi), שפירושו "ארץ הצפון". את תושבי האזור, שישבו כאן כבר לפני אלפי שנים, מכנים הסקנדינבים "לאפים" ולאינדיבידואל קוראים Lappalainen. אך אלו, שלא אוהבים את הכינוי הזה, הם מכנים את לפלנד בשם Sápmi.

עיקר שטחה של סקנדינביה, ולמעשה כל פינלנד, שבדיה וחלקים ניכרים של נורבגיה, הוא גוש יציב ביותר המכונה "המגן הבלטי" (Baltic Shield), אשר כמעט ואיננו נתון לדפורמציה גיאולוגית משתנה. המגן, המוכר יותר בשמו הלועזי שילד", בנוי מסלעים קשים – גרניטיים בעיקר, וכן מסלעים מטמורפיים -כאלו שעברו שינוי במבנה שלהם, עקב חום ולחץ. בעולם ידועים עוד שילדים נוספים כגון הלוח הבלטי, הלוח הקנדי, האוסטרלי, האפריקאי, הברזילאי, הסיבירי ועוד, כשהתכונה המאפיינת את כולם היא יציבותם מבחינה גיאולוגית.[

]המונח "סקנדינביה" היה מוכר למלומדים בתקופה הקלאסית, כדוגמת חוקר הטבע הרומאי פליניוס הזקן, ושימש לתיאור האזור הדרומי של חצי האי, בדגש על מחוז סקוֹנֶה, לעיתים גם סקניה (בשוודית: Skåne). עם עליית התנועה הפאן-סקנדינבית במהלך המאה ה-18, והתבססותה במאה ה-19, החל המונח לשמש כמתאר את שטחיהן של ממלכות דנמרק, נורבגיה ושוודיה. דבר זה התבטא במיוחד בשיריו של המשורר והסופר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן בשירים כמו "אני סקנדינבי" (1839).

לאורך הזמן חוקרים רבים נהגו לראות את סקנדינביה כאזור הכולל את האזורים בצפון אירופה אשר היו קשורים בקשר היסטורי עם דנמרק, נורבגיה ושוודיה. כך שלטה שבדיה מאות שנים בפינלנד. בדומה לכך, האיים איסלנד ואיי פארו נשלטו על ידי ממלכת נורבגיה (872–1397) ולאחר מכן, בין המאה ה-16 למאה ה-19 היו נתונים לשליטה דנית. כל אזורים אלו, כאמור נחשבים היום כחלק מסקנדינביה. איסלנד אינה קשורה לסקנדינביה בקשר גיאוגרפי, אלא תרבותי ואתני. לעומת זאת, פינלנד אינה קשורה לייתר ארצות סקנדינביה בקשר אתני או תרבותי, אבל הן חולקות את אותו אזור גיאוגרפי.לכן, מעדיפים רבים להשתמש במושג, "המדינות הנורדיות", הכולל את נורבגיה, שבדיה, דנמרק, פינלנד, אולנד, איי פארו וגרינלנד].

מבחינה גיאולוגית עוצבה סקנדינביה ולפלנד בתוכה, בתקופת הפריקמבריום – התקופה הגיאולוגית העתיקה ביותר שהחלה לפני כ 4.5 מיליארד שנה ונמשכה עד לפני כ 600 מיליוני שנים. הגיאולוגים מעריכים שהחלק העתיק ביותר בסקנדינביה – אותו מסיב (גוש) פאנוסקאנדי הוא בערך מלפני כ 2.6 מיליארד שנה. הגוש מורכב מסלעים קריסטילנים (גבישיים) שעברו מספר שלבים של קימוט והם הבונים את כל פינלנד, שבדיה ואת החלק הדרומי של נורבגיה ואת צפון דנמרק. במקומות רבים ניכרים בתצורה זו מחצבים חשובים כגון: נחושת, טיטן, ברזל, עופרת ואבץ. מרבצי ברזל נמצאים באזור קירונה (Kiruna) ויליווארה (Gallivara) שבשוודיה.

זהו אינו אזור גיאוגרפי אחיד: חלקו המזרחי של לפלנד ובתוכו, כל לפלנד הפינית והשבדית, הוא חלק מהמאסיב הפנו סקאדי – אזור בעל תבליט מתון, המכוסה סחף קרחוני וכבול. נהרות רבים מרובי יובלים העוברים בלב יערות מחטניים. (אורן היערות, אשוחית ואשוחית גבוהה). באזור זה ישנם אזורים רבים של ימות וביצות, שהגדולה שבהן היא ימת אינארי (Lake Inari), הנמצאת בגראבן (Graben), תחום בין שני קווי שבר. גובהה 117–119 מ'. שטחה 1,040 קמ"ר. ויש בה 3,000 איים.

חלקו המערבי של האזור גבוה יחסית. לכאן חודרות שלוחות של מערכת ההרים הסקנדינביים. ההרים מעוגלים ופסגותיהם מושלגות. גובהם כ-1000 מ'. חלק מהמדרונות קרחיים ומכוסים גושי סלעים. בחוף חרוצים פיורדים רבים. שרשרת ההרים בסקנדינביה הנמצאת באזור הגבול שבין שבדיה לנורבגיה של ימינו, נוצרה  בקימוט הקלדוני ( לפני כ 350 מיליון שנה) והתופעה לוותה בפעילות געשית רבה ביותר. אולם מאז אותו קימוט נחשב הגוש הסקנדינבי כאחד האזורים היציבים ביותר על פני כדור הארץ.

כאשר סדנים במושג "לפלנד", הכוונה היא בדרך כלל לחלק הפיני של האזור. לפלנד הפינית היא אזור של גבעות, מיוערת הנקראות 'קוקולו (Kokulu) וביצות, ששטחו 94,000 קמ"ר. דומה מאד בחזותה ללפלנד השבדית, אך נמוכה יותר. למעט האצבע הנכנסת להרי סקנדינביה בצפון מערב פינלנד, אל ההר הגבוה במדינה האלטי (Halti), שמיתמר לגובה של 1,365 מ' מעל פני הים.

האקלים יבשתי – עם הבדלים קיצוניים בין הקיץ לחורף – למעט אזורי החוף.

לפלנד מתאפיינת בקיץ קצר וקריר ועם תקופת שמש רצופה הנמשכת 10 שבועות. הקיץ ארוך ושורץ יתושים. הטמפרטורות באזור החוף המערבי מושפעות מזרם הגולף ואילו בפנים הארץ שוררים תנאים יותר יבשתיים. במרכז הפיני של לפלנד מגיע ההפרש בין הטמפ' בחורף ובקיץ ל-˚27 .

החורף ארוך וקר. נמשך כתשעה חדשים בשנה. אופייני ללפלנד הוא הלילה הקוטבי, הנמשך 8-9 שבועות,. הקרקע קופאת בחורף. כך גם האגמים והנהרות. ידועה במיוחד היא תופעת זוהר הקוטב (Aurora Borealis). זוהי תופעה מטראולוגית אופטית. אור קר, בדומה לאור נורית, המופיע בגבהי האטמוספירה, בעיקר באזורים הקוטביים. תופעה מתרחשת כאשר נוצר בחגורת ואן אלן[1] "עומס יתר" של חלקיקים שזורמים מטה בשדה המגנטי של כדור הארץ ומתנגשים בחומרים פלואורסצנטיים באטמוספירה – באזור היונוספירה[2], וגורמים להם לשחרר אנרגיה. התופעה מתרחשת בעת פעילות מוגברת של השמש. אטומי החמצן באטמוספירה טעונים באופן קבוע ובעת שמגיעה "רוח השמש" , טעונה מטען גם היא, נוצר מפגש בין האטומים הטעונים המצריך שחרור אנרגיה, שבא לידי ביטוי בהופעת אור צבעוני בשמים.

זהר הקוטב, נראה כמעט בכל לילה חורפי נקי מעננים, באזור חגורתי במרחק של °23 סביב הקטבים[3]. מדידות פוטו-גיאומטריות מוכיחות שזוהר הקוטב מופיע בשכבות אטמוספירה גבוהות מ- 90 ק"מ (לפעמים אפילו  1000 ק"מ). לעתים מופיע זוהר הקוטב בשטח מוגבל, אך תמיד בכיוון אנכי לקווי הכוח של השדה המגנטי המקומי.

עוצמת האור של זוהר הקוטב, פחותה מזו של הירח. צבע זוהר הקוטב הוא חיוור בדרך כלל. עצמתו מאפשרת לעתים אבחנה בצבעים. על פי רוב צהוב-ירוק, לעתים גם אדום ואפילו סגול- כחול. זוהר הקוטב מופיע בדמויות ובצורות שונות המתוארות במונחים של: להט, קשת, כתר, קרניים, מסך, אריג ועוד. לעתים, דמויות שונות של זוהר הקוטב משנות את צורתן וצבעיהן באופן מתמיד, תוך כדי תנועה בשמים.

מבחינה ביו-גיאוגרפית, לפלנד נמצאת בין חבל הטייגה בדרום, לבין חבל הטונדרה בצפון, המגיע למעשה עד לים.

חבל הטייגה:

חבל יערות העד התת קוטביים. משתרע בין קווי הרוחב 50-65˚ צפון. באזור זה, הטמפרטורות נמוכות בגלל הקרינה האלכסונית והחורף קר מאד. כמות המשקעים השנתית נעה בין  400-500 מ"מ ורובה יורדת בקיץ כגשמי חזית, מחמת התנגשות הרוחות המערביות והמזרחיות. החורף ברובו יבש. השלג מכסה את הקרקע במשך 5-7 חודשים ומונע כל גידול. הנחלים המפשירים בקיץ נתקלים בהמשך שפכם בנהרות קפואים ונקווים לביצות.

הנוף בחבל זה הוא נוף של מורנות (רכס סלעי קטן של חלקיקים ושברי סלעים שנותרו בעמק קרחוני, שעוצב על ידי תנועת קרחון מסחיפה של תוצרי שחיקה ובליה)[4], ביצות טובעניות ויערות. עונת הצמיחה נמשכת כ- 50-75 ימים, והחקלאות מוגבלת ביותר. קרקעות אזור הטייגה צבען אפור והן נקראות פודזול (Podzol)[5]-. איכות קרקע הפודזול דלה, כי היא מורכבת מאדמה חרסיתית מועטת ומהחולות הגסים של המורנות, דהיינו חסרת סידן ורקבובית. המים מחלחלים בנקל ושוטפים את חומרי ההוּמוּס (Humus) שבקרקע. ההומוס, בעברית "רקבובית", הוא תוצר של עיכול ופירוק החומר האורגני המצוי בקרקע – שאריות צמחים שורשים – על ידי תולעי קרקע הניזונות ממנו)[6].

אזור היערות שבדרום לפלנד, חשוב מאד מבחינה כלכלית; מפיקים ממנו כמויות גדולות של עץ. עצי היער משמשים כחומר דלק, כחומר בניה וכבסיס למוצרי תעשייה.

חבל הטונדרה:

אזור קר המשתרע אך בעיקר בסיביר ובצפון קנדה. שוליו בצפון סקנדינביה או במקומות הגבוהים בה. זהו אזור קר. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ ˚10. רוב הגשם יורד בקיץ כאשר מנשבות הרוחות המערביות. השלג היורד בחורף מועף על ידי הרוחות. האדמה קפואה בחורף. בקיץ מפשירות השכבות העליונות בלבד. המים אינם מחלחלים אלא נקווים לביצות. צומחת צמחייה דלה של עשבים וטחביים. נופי הטונדרה הם רובם מישוריים ורמה וביניהם הרים אחדים. המורינות הסלעיות יוצרות נוף גבנוני וגלי במישורים וברמות החבל. התושבים הם נוודים העוסקים בציד ובמרעה. שלל הציד הוא בעיקר חיות הפרווה ואילו אייל הצפון הוא בהמת המרעה העיקרית. בקיץ מוליכים את האיילים המבויתים ממחנות החורף אל גיאיות שבהם גדל עשב דל. בקיץ ניזונים התושבים גם מגרגירי יער.

פריסת האוכלוסיה

האוכלוסייה של לפלנד דלילה מאד. הכפרים או הישובים הזעירים נמצאים על גדות הנהרות או הימות. יש רק ערים מועטות, שהגדולה שבהן היא רובניימי (Rovaniemi), השוכנת במפגש הנהרות  ,Kamijoki, הנהר הגדול בלפלנד, שאורכו מגיע ל- 510 ק"מ ונהר הOunajoki-, שאורכו 299 ק"מ. ההתיישבות בה החלה במאה ה- 16 והיא היתה מרכז לסחר העץ. חיים בה 60,000 תושבים.

גבולות

אזור לפלנד הפיני נחלק בין שני מחוזות של הכתר השבדי בשנים 1634-1809.האזורים הצפוני והמערבי היו חלק מנפת Västerbotten, בעוד שהאזורים הדרומיים (שנקראו Peräpohjola) היו חלק מנפת Ostrobothnia. לאחר שמדינות שסקנדינביה ורוסיה פרשו חסותן על לפלנד, הגבולות בין המדינות השתנו תדיר. הגבול הנוכחי בין נורבגיה לפינלנד נקבע ב- 1751. באותה שנה נחתם הסכם ה- 'Lapp Codicil" שאפשר לסאמים ועדריהם חופש תנועה בין המדינות השונות. הגבול שבין שוודיה לפינלנד נקבע ב- 1809, לאורך נהר Tornio River.

ב-1918 הפכה לפלנד לחלק מפינלנד.

לפי חוזה השלום של טארטו (Tartu), שנחתם באוקטובר 1920, נקבע כי הגבול בין רוסיה לבין פינלנד, יהיה זהה לגבול הישן עם הדוכסות הגדולה של פינלנד[7], כשהעיר פטסמו (Petsamo) בעלת הנמל נטול הקרח לחוף אוקיינוס הקרח הצפוני, ניתנה לפינלנד, ואילו מזרח קרליה ניתן לרוסיה.

יש לציין כי לאורך ההיסטוריה הפינית, ניכרה השאיפה לשוב ולשלוט בקרליה. המשוררת הפינית אווה קילפי (Eeva Kilpi), ילידת המחוז (1928), עסקה בכתיבתה בין היתר בגעגועיה לנוף ילדותה. גם המלחין הפיני, ז'אן סיבליוס (Jean Sibelius, 1865-1957), הלחין מספר יצירות אותן הקדיש למחוז. המוכרת שבהן היא "הסוויטה לקרליה" שנכתבה בשנת 1893, עת הייתה פינלנד תחת כיבוש רוסיה חלקי

לפלנד הפינית  (Lappi) הפכה למחוז ב- 1938. שטח:  100,366 קמ"ר.

בעקבות מלחמת העולם השניה, אזור הנמל והמכרות של פטסאמו (Petsamo) , שבמזרח קרליה, נמסר לברית המועצות ב- 1940 אז עיר נמל בפינלנד לחוף ים ברנץ, כיום פצ'נגה (Pechenga) שברוסיה, (במחוז Pechengsky הרוסי).

תולדות האזור

עד למאה ה-20 לא הייתה פינלנד מדינה עצמאית. במשך קרוב ל-700 שנים הייתה בשליטה שוודית. בשנת 1154 ניצח אריק התשיעי, מלך שוודיה את פינלנד ואת תושביה הפגאניים ברובם, והביא להשתלטות שוודית על הארץ, שארכה קרוב ל־700 שנים. במהלך התקופה חלחלו התרבות והשפה השוודית לאזור, במה שדחק את השפה הפינית לשימוש המעמדות הנמוכים. מערכת היחסים בין ברית המועצות לבין פינלנד הייתה מתוחה וצוננת, ורוויה בחוסר אמון הדדי.

במהלך המאה ה־18 הפכה פינלנד לזירת התגוששות בין האימפריה הרוסית לבין שוודיה על השליטה בצפון אירופה, תוך שהפינים משלמים את מחיר המאבק בדמות רעב ומגיפות. בשנת 1809 כבש הצאר אלכסנדר הראשון את פינלנד משוודיה וסיפח אותה לקיסרות רוסיה בתור "דוכסות גדולה", לייתר דיוק, "דוכסות-חסות", שנהנתה מעצמאות בענייני פנים . במהלך 109 שנות הכיבוש הרוסי, נתחזק מעמדה של השפה הפינית, עד כי בשנת 1892 שבה ותפסה את מקומה כשפה הרשמית (לצד שוודית).

ב־1898 החל הצאר הרוסי ניקולאי השני, לכפות רוסיפיקציה של פינלנד. באותה שנה הוא מינה את ניקולאי בובריקוב (Nikolay Bobrikov,) לתפקיד מושל־גנרל על פינלנד, שמשימתו העיקרית הייתה להחיל את החוקים הרוסיים על פינלנד, למנוע ממנה הקמת צבא ומערכת פוליטית עצמאית, ובכך לחסל את סיכוייה לעצמאות. ב־1904 נרצח בובריקוב, ותהליך הרוסיפיקציה הואט, אך חודש והגיע לשיאו ב- 1914. [8]           .

באותן שנים החלה לקום בפינלנד תנועה לאומנית, שהתבססה על האיבה המתגברת בקרב הפינים כלפי הרוסים. בשל קריסתה של האימפריה הרוסית הישנה ומפלתה של האימפריה הגרמנית הישנה, התהווה ריק שלטוני במזרח אירופה והבולשביקים, למרות מאמציהם, לא הצליחו למלא את כולו. בזמן שוולדימיר לנין ולאו טרוצקי הפעילו את הצבא האדום החזק שלהם, במלחמות אזרחים ברוסיה ובאוקראינה, קמו חמש רפובליקות עצמאיות לחוף הים הבלטי: אסטוניה לטביה, ליטא, פולין ופינלנד[9]. ב־6 בדצמבר 1917,  הכריזה פינלנד על עצמאותה. השלטון הסובייטי החדש ברוסיה הכיר תוך כחודש בעצמאות פינלנד.

אוכלוסיית המדינה הצעירה התפלגה על רקע חברתי-כלכלי, ובין הצדדים היריבים פרצה אזרחים קצרה, שעתידה הייתה לקבוע את הצביון שתקבל המדינה החדשה. המלחמה התנהלה בין "הלבנים", שהיו ברובם בורגנים עירוניים, ליברליים ומשכילים, לבין "האדומים", האיכרים הכפריים, הפועלים והקומוניסטים. האחרונים תמכו במהפכה חברתית לפי מודל המהפכה הבולשביקית, שהתחוללה באותה תקופה ברוסיה, וזכו לסיוע צבאי מוגבל מצד ברית המועצות. הצבא הלבן נשען על תמיכת המעמדות העליונים,. תומכיו היו לאומנים, התנגדו לחלוקה מחדש של ההון ולרעיונות הקומוניסטיים, וראו בגרמניה את המודל המתאים למדינה החדשה. הלבנים קבלו סיוע צבאי בעיקר מהאימפריה הגרמנית.

למלחמה היו תוצאות נוראות: נהרגו כ-30,000 פינים בידי אחיהם ועוד עשרות אלפים אחרים שהו במחנות מעצר. חלקים גדולים מדרום פינלנד גוועו ברעב והכלכלה הפינית חזרה למצבה טרם המלחמה, רק בשנת 1925. חלק גדול מהסוציאליסטים הפינים ברחו לרוסיה ובחברה הפינית התפרצו קרעים שלא התאחו במשך שנים רבות. בשנת 1919 כתב הסוציאל-דמוקרט הפיני ואינו וויונמה: "אלו שעדיין מאמינים בעתיד האומה הזאת חייבים להיות בעלי אמונה חזקה באופן יוצא דופן. מדינה צעירה זו איבדה כמעט הכול בשל המלחמה[10]".

במלחמה הזאת ניצח הצבא הלבן בפיקודו של גנרל מנרהיים (Carl Gustaf Emil Mannerheim) ובסיוע גרמני, את המשמר האדום ושימר בכך את עצמאות פינלנד. זו היתה לדמוקרטיה בדלנית הדוגלת בניטרליות. לאחר תבוסת הקומוניסטים, שוגרה משלחת מתנדבים פינית (אביב 1918) שניסתה לכבוש חלקים מקרליה, שסופחה לרוסיה, ללא הצלחה. מספר חודשים מאוחר יותר, התערבה פינלנד במלחמת העצמאות האסטונית, וסייע לגרש את הכוחות הבולשביקים מהמדינה[11].

בעקבות ניסיונה הכושל של פינלנד, לכבוש את אונוס (Aunus), העיר הגדולה בקָרֶלְיָה (Keralia)[12], נחתמו הסכמי טארטו (Tartu). היו אלו סדרה של הסכמים בין רוסיה הסובייטית ובין פינלנד ואסטוניה הצעירות, אשר היו עד פברואר 1917 בשליטת האימפריה הרוסית ואחר כך בשליטת הרפובליקה הרוסית (4 במארס, עד 7 בנובמבר 1917). הם נידונו ונחתמו בעיר טרטו שבאסטוניה, בשנת 1920 אחרי תום מלחמות האזרחים ברוסיה ובפינלנד וסיום מלחמת האזרחים באסטוניה. ההסכמים נגעו בנושאים אשר כללו את עצמאותן של פינלנד ואסטוניה והגבולות של המדינות האלה עם רוסיה.

בתקופת הטרור הגדול בברית המועצות בשנים 1937-1938, נפגעו בני לאומי הפזורה, או בני "עמים אויבים", לפי המינוח הסטליניסטי. היו אלו קבוצות אתניות,  בעלות זיקה אמתית או דמיונית למדינה זרה. אלפי בני אדם נורו באשמת ריגול. ביניהם 9078, לטובת פינלנד[13]. הפינים היו קורבנותיו של אחד ממבצעי הטיהור הלאומי הקטלניים ביותר.

באביב 1939 פנתה ברית המועצות לפינלנד, בדרישה למסור לידיה שטחים בדרום המדינה, בהם עיר הנמל האנקו (Hanko) הסמוכה להלסינקי, בטענה כי הדבר הכרחי לצורך הגנה על העיר הסובייטית לנינגרד, אך פינלנד סירבה למתן דריסת־רגל סובייטית בשטחה. בעקבות הסכם רִיבֶּנְטְרוֹפּ–מוֹלוֹטוֹב, בין ברית המועצות לגרמניה, מאוגוסט 1939, נחתם חוזה גבולות וידידות סובייטית-גרמנית, ב-28 בספטמבר 1939, שנתן לסטלין יד חופשית בפינלנד, ברוב המדינות הבלטיות ובחלק מרומניה. מיד עם השלמת ההשתלטות הסובייטית על פולין המזרחית, כפה הקרמלין את "הסכמי הסיוע ההדדי" שלו, כפי שכינה אותם, על המדינות הבלטיות. סטלין רצה לחזק את מעמדה האסטרטגי של ברית המועצות, על ידי השתלטות על שטחה של פינלנד, שרובה מרחבים ריקים יחסית. פינלנד היתה אחת הארצות שהגבולות שלה, אם לא עצם קיומה, היו חדשים ולכן נתונים לערעור. היטלר הציג לפינים רשימת דרישות טריטוריאליות, ביניהן האיים הפיניים שבים הבלטי,  חלק מחצי האי ריבאצ'י (Rybachy Peninsula) הסמוך למורמנסק (Murmansk) ושל נמל פטסאמו (Petsamo).

דרישה נוספת היתה הזזת הגבול במצר היבשה קרליה, מצפון ללנינגרד, כ-35 ק"מ צפונה[14]. יתכן שסטלין חשש שיום אחד פינלנד תתבע בעלות על לנינגרד (קרובה יותר להלסינקי מאשר למוסקבה). כמו כן, לטש את עיניו למכרות הניקל שבצפון המדינה. פינלנד הדהימה את העולם כשדחתה את דרישותיו של סטלין.  הרעיון שעם מן 3.6 מיליון יאש, יעמוד כנגד הצבא האדום, נראה הזוי. אבל הפינים, גם אם חימושם היה דל , היו פטריוטים להפליא, אפילו המנהיג הקומוניסטי הפיני, ארוו טואומינן  (Arvo “Poika” Tuominen), דחה את הצעתו של סטלין להקים ממשלת צללים והעדיף לרדת למחתרת[15]. סטלין היה משוכנע שרוחם של הפינים, חסרי התמיכה הבינלאומית, לא תעמוד בהם. ב־30 בנובמבר 1939, פלשה ברית המועצות לפינלנד – שלפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (Molotov–Ribbentrop) – היתה בתחום השפעתה), בהסכמה בשתיקה מצד גרמניה ופתחה במלחמת החורף[16]. בכך הבטיח סטלין את איבתם של הפינים.

המנהיגות הסובייטית לא צפתה קשיים, לנוכח העדיפות המספרית והחומרית המכרעת של הצבא האדום, וההשערה הייתה כי פינלנד תיכנע במהרה. מנהיגי ברית המועצות ציפו למערכה שכמותה כטיול, בדומה להשתלטותם על פולין המזרחית. קלימנט יפרמוביץ' ווֹרוֹשילוב (Kliment Voroshilov), קומיסר הביטחון, שאף לסיים אותה לפני יום הולדתו ה-60 של סטאלין, ב-21 בדצמבר. המלחין דמיטרי שוסטקוביץ (Dmitri Shostakovich) נצטווה לחבר יצירה לכבוד המאורע. פינלנד הזעיקה מפרישתו את פלדמרשל קרל גוסטב מנהיים, לשעבר קצין במשמר הפרשים הצארי וגיבור מלחמת האזרחים הפינית (שהוכיח את אכזריותו כש"טיהר" את הפינים הקומוניסטיים) ומינתה אותו למפקד הצבא. מול הכוחות הפינים, שמנו 150,000 איש, רבים מהם נערים או אנשי מילואים, ניצבו למעלה ממיליון אנשי הצבא האדום[17].

הפינים ניהלו מדיניות של אדמה חרוכה. הם פינו כ-100,000 תושבים מאזורי הספר. למרות שהפינים קיבלו את הגזירה בשלווה מרשימה, הריסת בתים ומתקנים, סביב מרכז הפקת הניקל בפטסאמו, אשר בחוג הארקטי, שנבנה בעמל ובקשיים רבים, אל היתה קלה. כול אזור הספר מולכד במטעני נפץ והונחו מקושים לרוב. קוו ההיערכות כונה "קו מנהיים".

סטלין הטיל למערכה שתים עשרה דיביזיות, שתקפו בתריסר גזרות. אולם הצבא הפיני הקטן אך המיומן בלוחמת שלג התגונן היטב, ניצל את תפקודו הלקוי של הצבא האדום  והסב אבדות כבדות לסובייטים, תוך שהוא מסתייע באקלים ובתנאי הקרקע הביצתיים של מזרח פינלנד. חיילי הצבא האדום שמעו מהקומיסארים שלהם, כי הפינים יקבלו את פניהם בברכה, כאחים משחררים מעול הקפיטליסטים ניצבו בפני מציאות מלחמה, ששחקה את המורל שלהם. הפינים, אמני ההסוואה החורפית שאין דומה להם, קצרו אותם במקלעים.  בצפון הרחוק של פינלנד, תקפו כוחות סובייטים ממורמנסק (Murmansk)  את פטסאמו אזור מכרות ונמל, אבל ניסיונותיהם לבתר את פינלנד דרומה משם, כלומר לחצות את מרכז הארץ ממזרח, אל מפרץ בותניה (Bothnia), חוללו אסון מרשים. החיילים הסובייטים דלי הציוד, שלא אומנו להילחם באזור כזה, במזג אוויר חורפי כל כך, בלטו במדיהם החומים, כשדשדשו בשלג העמוק. בין האגמים הקפואים והיערות של פינלנד התיכונה והצפונית, יכלו הטורים הסובייטים לנוע רק בצירים מועטים, שם ארבו להם חיילים פינים, על מגלשי סקי, יצאו להתקפות בזק בתת מקלעי סואומי שלהם, ברימוני יד ובסכיני ציד וחיסלו את קורבנותיהם. הטקטיקה שנקטו הפינים נקראה בפיהם "קיצוץ קירות". הם ביתרו טורי אויב חלקים-חלקים וניתקו את צירי האספקה שלהם כדי להרעיבם. היתה זו לוחמת דמוית גרילה, שהצבא האדום לא היה מוכן לקראתה. הפינים שרפו חוות, מתבנים ואסמים, כדי לשלול מטורי הצבא האדום כל מחסה בהתקדמותם. הדרכים מקושו ומולכדו. כל מי שנפצע בהתקפות אלה קפא למוות תוך זמן קצר[18]. ב-25 בדצמבר החלו כוחות פינלנד לפלוש לברית המועצות. אך בהיעדר תמיכה אווירית וארטילרית, הם נהדפו באבדות כבדות.

הגינוי הבינלאומי שבא בעקבות הפלישה, הביא להרחקתה של ברית המועצות מחבר הלאומים – המעשה האחרון שעשה ארגון זה[19]. ממשלות בריטניה וצרפת שקלו את האפשרות להשתלט על נרוויק שבנורבגיה ועל אזורי המכרות בצפון שבדיה, כדי לנתק את אספקת עפרות הברזל לגרמניה. אבל ממשלותיהן של שתי המדינות הסקנדינביות, לא השתוקקו להיגרר למלחמה. הן דחו את בקשות הבריטים והצרפתים, לחצות את שטחן, כדי לעזור לפנים.

ממשלת פינלנד מעולם לא השלתה את עצמה שהפינים מסוגלים להביס את הרוסים, היא רק רצתה לגבות מחיר שהרוסים לא ירצו לשלם תמורת שאיפותיו של סטלין. אסטרטגיה זו ירדה לטמיון מול אויב אדיש לאבדות. תגובתו של סטלין לכישלונות היה להחליף, את הקצונה הבכירה הכושלת – אחד ממפקדי הדיביזיות הוצא להורג ואחר נשלח למחנה עבודה – ולהטיל תגבורות גדולות למערכה.

סטלין הדיח את ידידו מרשל וורושילוב והעמיד בראש החזית הצפונית-מערבית את מרשל סמיון קונסטנטינוביץ טימונשקו (Semyon Timoshenko). הונפקו כלי נשק וציוד חדשים, מזחלות ממונעות וטנקי KV כבדים. הכוחות הסובייטים לא יסמכו עוד על התקפות חי"ר המוניות, אלא על כתישת מערכי ההגנה הפיניים בארטילריה. המתקפה הפינית החדשה על קו מנהיים החלה ב-1 בפברואר 1940 והסתערות זו מוטטה את הפינים. הממשלה הפינית הפצירה בפעם האחרונה בממשלת שבדיה לעזור לה. הבריטים והצרפתים הציעו כוחות סמליים, שעלו על האניות אך לא הפליגו.

פינלנד החזיקה מעמד עד 12 למארס 1940, מעבר למצופה. אולם בתום מאה ימי לחימה הכריעה העדיפות המספרית את הכף לזכותו של הצבא האדום, והפינים ביקשו הפסקת אש. הפינים נאלצו לוותר על עשרה אחוזים משטחם וסטלין זכה באזור חיץ סביב לנינגרד. פינלנד העבירה לברית המועצות את המצר היבשתי קרליה (השייך לרוסיה עד היום). אבדות הצבא האדום הסתכמו ב-84,994 הרוגים ונעדרים ועוד 248,090 פצועים וחולים. הפינים איבדו 25,000 איש . סטלין נמנע מכיבושה של פינלנד, דבר שהיה בכוחו לעשות. נראה שהעדיף שלא להרגיז את העולם בשעה שסוגיות כבדות משקל בהרבה, היו מונחות על כף המאזניים[20].

המערכה על פינלנד לא נגעה לעימות שבן גרמניה לבעלות הברית, אך השפיעה על האסטרטגיה של שני הצדדים. שניהם הסיקו שהדב הרוסי אינו כה מאיים, שברית המועצות היא נמר של נייר , שצבאות סטלין חלשים ושמפקדיו גרועים.

לאחר הפסקת האש ובהיעדר כל תמיכה מועילה מבריטניה וצרפת, פנתה פינלנד לגרמניה, בבקשה לסייע לה לחמש את צבאה. סיוע שהגרמנים שמחו לספק. כך אירע שביוני 1941, היו הפינים בעלי בריתו של היטלר, מאחר שביקשו לשוב ולהחזיר את השטח שנלקח מהם ולנקום ברוסים במה שכינו "מלחמת ההמשך". אבל היטלר לא התכוון לכבוש את לנינגרד ולמסור אותה לידי הפינים, אלא למחות אותה מעל פני האדמה ורק אחר כך למסור את השטח לידי פינלנד[21].

כעבור שנה נפתח סיבוב נוסף במלחמה, בו הפינים הצטרפו לגרמניה הנאצית במהלכיה בחזית המזרחית, תוך שהם נמנעים מלהכריז מלחמה על שאר בעלות הברית, ופלשו לברית המועצות בכוונה להחזיר את השטחים שאיבדו במלחמה הראשונה. הפינים לחמו יחד עם הגרמנים, נגד ברית המועצות, במה שנקרא "מלחמת ההמשך". באותה תקופה, אפשרה לפלנד לצבא הגרמני להתמקם בפינלנד, כחלק מההכנות למבצע ברברוסה. הפינים ראו ב'מבצע ברברוסה', הזדמנות לנקום את תבוסתם מ-1940 וכך, לאחר שהצבא הפיני צויד מחדש על ידי היטלר, שתי אוגדות מפינלנד, הצטרפו ביוני 1941, להתקפה על ברית המועצות[22]. אחרי שפינלנד חתמה על הסכם שלום עם ברית המועצות ב-1944, הסובייטים דרשו שפינלנד תגרש את הצבא הגרמני משטחה. התוצאה היתה מלחמת לפלנד- השם שניתן לסדרת הקרבות בין פינלנד וגרמניה הנאצית בין ספטמבר 1944 ואפריל 1945- שבמהלכה רוב האוכלוסייה של לפלנד הושמדה.

כבר בקיץ 1943 החל הפיקוד הגרמני העליון, להכין תכניות למקרה שפינלנד תחתום הסכם שלום נפרד עם ברית המועצות. הגרמנים תכננו להסיג את כוחותיהם צפונה על מנת להגן על מכרות הניקל בקרבת פטסאמו. במהלך חורף 1943–1944 שיפרו הגרמנים את תשתית הכבישים שבין צפון נורבגיה לצפון פינלנד, תוך שימוש נרחב בכוח אדם מבין שבויי המלחמה (רבים מהם נשבו בדרום אירופה והיו עדיין במדי הקיץ שלהם, רבים גוועו). כמו כן הוקמו באזור מחסנים בהם נאגרה אספקה רבה. בזמן שהצבא האדום התקרב לנהר הויסלה (Vistula), ה"חזית" הקרלית שלו נכנסה עמוק לתוך שטח פינלנד, תוך פריצת קו מנהיים, שהפינים הגנו עליו הגנה עיקשת ב-1940, בני  העם הפיני שילמו מחיר יקר על התנגדותם בשנית לשאיפותיו של סטלין. ב-2 ספטמבר 1944 חתמה פינלנד הסכם שביתת נשק עם  ברית המועצות , שבמסגרתו איבדה פינלנד לצמיתות את חבליה המזרחיים. .

כשהפינים ניסו לעמוד בדרישה הסובייטית, שכל הכוחות הגרמניים יגורשו מפינלנד, הם הועמדו במצב דומה לאיטלקים ולרומנים, שלאחר שנכנעו לבעלות הברית, נאלצו להילחם על מנת לשחרר את אדמותיהם משלטון הכוחות הגרמניים. בעוד שכוחות הקרקע הגרמניים נסוגים צפונה, הצי הגרמני מיקש את מבואות הים לפינלנד וניסה לכבוש את האי הפיני "סורסארי" (Suursaari); שבמפרץ הפיני, לפני שייפול בידיים סובייטיות, במבצע כושל המכונה "טאנה מזרח" (Tanne Ost). [בסופו של דבר הגיע לידי רוסיה ונקרא גוגלנד (Gogland]

המפקד הפיני, גנרל היילמאר סילאסוואו (Hjalmar Siilasvuo) שכוחותיו ניצחו את הצבא האדום בקרב סואמוסאלמי (Suomussalmi)[23], במלחמת החורף, הוביל את הפעילות כנגד הגרמנים ובאוקטובר ונובמבר 1944 גירש אותם מרוב השטח הצפוני של פינלנד. הכוחות הגרמניים בפיקודו של הגנרל לותר רנדוליץ (Lothar Rendulic) הגיבו בהרס שטחים נרחבים בצפון פינלנד תוך שימוש בטקטיקה של אדמה חרוכה, לפני שנסוגו לנורבגיה. יותר משני שלישים ממבני המגורים באזור זה נהרסו ובירת המחוז רובניימי נשרפה עד היסוד. 40-47% מכול הבתים בלפלנד נחרבו 417 ק"מ של מסילת ברזל ו-9500 ק"מ של דרכים , 675 גשרים ו-3700 ק"מ של קווי טלפון.

בנוסף לאובדן הרכוש המוערך בשווה ערך ל-$300 מיליון דולר (של שנת 1945), כ-100,000 תושבים הפכו לפליטים, מצב שהחמיר את בעיית השיקום שלאחר המלחמה (לאחר המלחמה הורשע רנדוליץ בפשעי מלחמה ונידון ל-20 שנות מאסר). הכוחות הגרמניים האחרונים גורשו באפריל 1945.

אחרי מלחמת העולם, נפת פטסאמו (Petsamo) וחלק מנפת סאלה (Salla), נמסרו לברית המועצות. בעשורים שבאו אחר כך, נבנתה שם תעשייה והמקום חווה צמיחה כלכלית. נבנו תחנות הידרואלקטריות, הוקמו מכרות כבישים נסללו וגשרים נבנו מחדש. בסוף המאה ה-20, הכלכלה של לפלנד החלה לרדת. מכרות ובתי חרושת הפכו לבלתי רווחיים ושיעור האוכלוסין ירד בצורה משמעותית.

בינואר 2010 בוטלו הפרובינציות בפינלנד ולפלנד הוכרה כאחד המחוזות החדשים.

הסאמים

לפלנד היא מקום מושבם של הסאמים באירופה הצפונית – מן האוקיינוס האטלנטי ועד הים הלבן – בעיקר מצפון לחוג הקוטב הצפוני. הוראת  מהשם "סאמי" (Sámi), במילה žēmē בשפה הפרוטו – בלטית, שהוראתה "אדמה". [זוהי גם הוראת המילה הסלאבית ( zemlja (земля].

האזור בו חיים הסאמים, נקרא בפיהם 'סאמפי' (Sápmi).

הסאמים הם צאצאים של שבטי נוודים שישבו בצפונה של סקנדינביה, מזה אלפי שנים. כאשר הפינים הגיעו לפינלנד ממרכז רוסיה, התקופה שבין 100 לפני הספירה למאה לספירה,   היו ישובי הסאמים פזורים על פני כול הארץ. כיום הם מרוכזים רק בצפון הרחוק, לשם הם נדחקו. מוצא הלאפים שרוי במחלוקת. כמה חוקרים סבורים שמקורם בעמים סיביריים קדמונים (Paleo-Siberian). אחרים טוענים שהגיעו מהרי האלפים של מרכז אירופה.

יישוביהם הדרומיים ביותר של הסאמים מגיעים לקוו רוחב ̊62 ההגדרה המקובלת ביותר על החוקרים מתייחסת לשפה: "כל מי שהוריו למדו את השפה הסאמית כשפה ראשונה הוא סאמי". מספר האנשים העומדים בקריטריון הזה מגיע רק ל- 20,000. לפיכך, הסאמים הם אחת מקבוצות המיעוטים הקטנות ביותר בעולם.

השם 'לאפים', נתפס כפוגעני בעיני רבים מהם, המעדיפים שיקראו להם "סאמים". בפיהם: Samer. השם הקולקטיבי הנורדי עבורם הוא Finns ; לפיכך השם "פינמרק", בעוד שהפינים נקראו Kvaner. הסאמים עצמם אינם אוהבים את השם "לאפי" ומעדיפים את השם 'סאמי' (Sámi). ברבים Samer ; ביחיד Same ובכמה דיאלקטיים Sami.

הדגל הסאמי מורכב מחמישה צבעים הדומיננטיים בתרבותם: אדום, כחול, ירוק וצהוב הם הצבעים המקובלים ביותר בבגדיהם של הסאמי. האדום מייצג את השמש, הכחול את הירח; הירוק את הצמחייה והצהוב את בעלי החיים.

קשה להגדיר בדיוק מי הוא סאמי. היחידה מבין מדינות הצפון המנסה להגדיר את  הסאמים היא פינלנד, אך הקריטריונים שלה אינם מקובלים אגב על נורבגיה ושבדיה. הדיאלקטים של שפת הסאמי אינם אחידים. גם פרטי-לבוש, הכוללים קישוטים מוקפדים ומשתנים מקהילה אחת לשנייה. על אף זאת, רואים עצמם הסאמים כבני קבוצה אחת. כתוצאה מתפיסתם הפציפיסטית הם גם אחת הקבוצות השקטות ביותר. למרות לחצים מתמשכים הם הצליחו לשמור על אורח חייהם הבסיסי בצורה סבירה. בשוודיה ונורבגיה נודעו מתחים בין המדינה לבין רצונות הסאמים. בעיקר בשל הסתייגותה של המדינה מאורח החיים הנוודי שלהם.

לא ברור מתי הם הגיעו לאזור. לדעת אנתרופולוגים נורבגים, כבר לפני  8000 שנה. מוצאם האתני לא ברור. הוא כנראה תערובת של יסודות מונגוליים עם שוודים, נורווגים ופינים. קומתם נמוכה, ראשם עגול, עורם צהבהב ושערם כהה. יש להם שפה, דגל ושאיפות לאומיות. הסאמים מהווים מיעוט בכל המדינות בהם הם יושבים, ולמעשה אף בלפלנד עצמה, בה אין הם מונים אלא כ-3.25 אחוז מהאוכלוסייה, שרובה סקנדינבית. בעבר היוו הסאמי את מרבית אוכלוסיית הארץ. כיום הם מהווים רק חלק קטן ממנה. הם רואים עצמם כמי שנושלו מאדמותיהם.

משחר ההיסטוריה פיתחו הסאמים דפוס של נדידה בעקבות איילי הצפון. אורח חיים שאפשר להם ניצול מקסימלי של משאבי השטח מבלי לדלדל לגמרי את מקורות המחיה. בעבר, נעשתה הנדידה בקבוצות של עד 20-30 משפחות שנקראו 'סיידה' (Saida) ומנו כמאה איש כל אחת. הסיידה עסקה בדייג ובצייד משותפים, כמעט הכרחי נוכח התנאים הקשים. באביב היו משפחות הסיידה מבצעים גיחות בקבוצות קטנות אל איים סמוכים או למפרצים רחוקים לאורך החוף, כדי לדוג, לצוד עופות או יונקים ימיים. מקום המגורים העונתי היה בכפרים מאולתרים שנקראו 'דאלוודאס' ( Dalvadas) ושכנו בקרחת יער, לאורך פיורד או בעמק מוגן. זקני העדה שהיו מעין מועצת הסיידה, נהגו לחלק בצורה שווה את שלל הצייד ואת האזורים בהם כל משפחה דגה בנפרד. במאות ה- 15-16 החלה להתפורר המסגרת החברתית וירדה חשיבותה של הסיידה.

כניסת הנשק החם לאזור במאה ה-18 ובעקבותיו הופעתם של ציידים בודדים גרם לשקיעת מוסד הסיידה. גם סחר הפרוות הצטמצם בעקבות דלדול אוכלוסיית הדובים ופיתוח השווקים המתחרים של סיביר וצפון אמריקה, החלו להתיישב ביישובי קבע שנקראו 'סטר' (Seter ).

עם הזמן, החלו הסאמי לביית את איילי הצפון (Reindeer).

אייל הצפון

אייל הצפון (שם מדעי: Rangifer tarandus) הוא זהו  מין של אייל שהסתגל לקור. חי באזורים הארקטיים ובטונדרה. בתקופת הקרח הגיע גבול התפשטותו של האייל הצפוני עד לים התיכון ואט אט נעלם. אריסטו, תיאופרטוס ויוליוס קיסר מתארים אותו לחוף הים הבלטי.

אייל הצפון הוא מין במשפחת האיילים (Cervidae), תת סדרה מעלי גרה  (Ruminantia ) סדרת מכפילי פרסה Artiodactyla. משפחה של שסועי פרסה ומעלי גירה.

באנגלית קיימת הבחנה לשונית, בין אייל הצפון בצפון אמריקה, אשר קרוי קאריבו (caribou) ( מילה שמקורה הוא בשפת המיקמק – תושבי מזרח קנדה) ,לבין זה שבצפון אסיה ואירופה המכונה ריינדיר (Reindeer), אך מדובר באותו בעל חיים.

גודלם של איילי הצפון שונה ממקום למקום. היקף הראש נע בין 120 ל-220 סנטימטר, וגובה הכתפיים בין 90 ל-140 סנטימטר. משקלם של איילי צפון נע בין 60 ל-300 ק"ג. פרוותו של אייל הצפון מעובה וארוכה, וצבעה חום-אפור-כהה או בהיר, בעיקר בקרב איילים מבויתים; ובחורף בהירה יותר מאשר בקיץ. הצבע הבהיר מסווה את איילי הצפון טוב יותר. מתחת לפרווה, קיימת שכבת מגן נוספת של "צמר תחתי", אשר מגנה על איילי הצפון מפני מזג האוויר הארקטי.  אייל הצפון מצטיין בפרסות אחוריות רחבות ובפרוותו העבה, שמתחת לצוואר יש לה רעמה עבה. איילים אלו חיים בעדרים גדולים, נודדים בעדרים גדולים על פני מרחקים גדולים.

אייל הצפון יוצא דופן בין מיני האיילים, שכן הוא המין היחיד אשר עבר ביות. דבר נוסף המייחד את אייל הצפון הוא שגם לנקבה קרניים על ראשן, אך הן פחות מסועפות מקרני הזכר.

צורת הקרניים וגודלן מושפעות גם מתנאי המזון. כאשר האיילים מקבלים מזון עשיר בחלבונים, ויטמינים ומינרלים, גידול הקרניים חזק. בעצם אילו אינן קרניים. אין הן מורכבות מחומר קרני אלא הן תוספות גרמיות על עצמות המצח של הגולגולת. הן עצם מוצקה ללא חלל ומח. באזור הממוזג גדלות הקרניים כבליטות של רקמת חיבור, אשר לה רשת מסועפת של כלי דם. הקרניים מתחילות להתפתח כשהן מעוגלות ורק מאוחר יותר הן מסתיימות בחוד. בתקופה זו הבליטות הן רכות ומכוסות עור דק ועדין. האייל מקפיד שלא תתחככנה בעצמים בולטים. גידולן מותנה באספקת סידן וזרחן. חומר חיוני נוסף הוא הטסטוסטרון – הורמון המין הזכרי המופרש מהאשכים לכלי הדם. בסוף הקיץ מגיעות הקרניים לאורכן המרבי. אספקת הדם מצטמצמת ותהליך ההתגרמות מסתיים. העור הדק מתייבש והאיילים מחככים את הקרניים בענפים כדי להסיר מהן את העור הבלה. לאחר הסרת העור משמשות הקרניים מופעלות במאבקים בין הזכרים. הקרניים נושרות בין ינואר לאפריל (עם סיום עונת הרבייה). הן למעשה נדחקות על ידי הקרניים החדשות שמתחתיהן. הקרניים הראשונות צומחות בגיל שנה-שנתיים. הן ישרות ולא מסועפות. הן נעשות גדולות משנה לשנה עד שהן מקבלות את הצורה המתאימה.

עונת ההמלטה של איילי הצפון היא בדרך כלל בחודש מאי או בתחילת יוני. העופר נולד במשקל של כחמישה ק"ג והוא מסוגל לעמוד על רגליו תוך שעות ספורות לאחר ההמלטה.

בין הטורפים המאיימים על אייל הצפון ניתן למצוא זאבים, דובי קוטב, דב חום ודב שחור. בנוסף, יתושים מטרידים את איילי הצפון בקיץ; ובסתיו.

העונה 'חשופת הקרקע' בלפלנד  (The bare ground season) קצרה ואורכת כ-160 יום. במהלכה איילי הצפון אוכלים בעיקר עשבים שונים, עלים ושיחים. בסוף הקיץ ובסתיו עוברים האיילים לאכילת פטריות – מקור חלבוני חשוב במסגרת ההכנות לקראת החורף הארוך, בו מציאת אוכל עלולה להיות משימה קשה. במהלך החורף ניזונים האיילים בעיקר מ Cladonia– המכונה "טחב איילי הצפון". אילו חזזיות, הגדלות לאט מאד, חסרות שורשים אך אוספות נוטריינטים מן האוויר, הגשם והשלג, וקולטות אותם ביעילות של ספוג. החזזיות ידועות כביו-אינדיקטור טוב למדד זיהום האוויר. הן מסוגלות לספוג מזהמים שונים בכמויות גדולות בהתאם לרמת הזיהום.

האייל מספק לתושבי הצפון: חלב, גבינה, בשר, אריג ללבוש, יריעות לבניין אוהלים, כלי עבודה (מעצמות) וחוטים (מהגידים). אייל הצפון משמש גם כבהמת עבודה ורותמים אותו למזחלת. (כך גם עבור האינואיטים בקנדה, הסמוידים והיקוטים באסיה).אייל הצפון עבור הסאמי הוא מה שהגמל עבור הבדווי, הסוס עבור המונגולי, היימה (Llama) עבור האמרינידי ("אינדיאני"). מעבר למה שהאיילים מספקים להם, מדובר ברכוש. זהו הבנק של הלפאפי. בעת מחסור הוא מוכר כמה איילים ובעת רווחה, רוכש איילים נוספים.  עדרים גדולים יותר שייכים למשפחות הנודדות יחדיו.

היקף העדרים נתון לתנודות מתמידות מחמת מגיפות שפורצות בהם ומחמת הקשיים שבמציאת מחייה. עדר ממוצע מונה  100-200 ראש. לעתים רחוקות נראים עדרים בני  500 ראש. סאמי בעל עדר, המונה 800 ראש הוא עשירעל פי המסורת בחלק מתרבויות אירופה וצפון אמריקה, סנטה קלאוס (או ניקולאוס הקדוש) מגיע להעניק מתנות לקראת חג המולד במרכבה מונהגת על ידי איילי צפון.

עד ראשית המאה ה- 20 שמרו הסאמי על מסורתם וחיו על בשר האייל וחלבו בלבד. בשל אילוצי התקופה יצאו רבים מהם לעבוד בעיר ומבנה החברה התערער. לא מקובל לשאול סאמי כמה איילים יש לו, כפי שלא מקובל לשאול אדם במערב, כמה כסף לו בחשבון הבנק.

העדרים זקוקים לשטחי מרעה רחבי ידיים. האייל ניזון בחורף כמעט אך ורק מעשב, המכונה "חזזיות איילי הצפון" (Caldonia rangiferina) וחזזיות אחרות, המכסות % 90 משטח היערות, אותם הוא מוצא מתחת לשלג. ב"אסון צ'רנוביל", אשר התרחש ב- 26/4/86, התפזרה נשורת רדיו אקטיבית ונקלטה בעשבים אלו, בריכוז גבוה פי עשר מאשר בייתר הצמחים. האיילים נשחטו והסאמי איבדו את מקור הפרנסה שלהם. דווקא מיעוט אתני כמו הסאמי, שמאמינים בקרבה לטבע, שרבים מהם חיים ללא חשמל, כבישים וכד', דווקא הם נופלים קורבן להתפתחות ולקדמה בעולם הגדול, אשר אין להם חלק בו. האסון פגע בערכי היסוד שלהם. עליהם להישמע להוראת השלטונות ולנהוג בבעל החיים היקר להם – אייל הצפון – בצורה שונה לחלוטין; עליהם להחליף הרגלי מזון, הרגלי רעייה וכד'. למעשה, עליהם לנהוג בטבע כנגד הטבע.

סאמים – חלוקה לקבוצות אתניות

בפינלנד מבחינים בין הסאמים שלש קבוצות:

א. הסאמים ההרריים:

שבטים נודדים. הם השבט החי על פני השטח גדול ביותר. אם כי, מספרם הולך ופוחת. הם נעים עם עדרי איילי הצפון בין אזורי ההרים והיערות.

ב. הסאמים של היערות:

חיים ביישובים, באזורים מוגדרים. מתפרנסים מחטיבת עצים ומעבודה במנסרות ובמפעלים.

ג. הסאמים של האגמים:

חיים מדייג; העניים ביותר.

בנורבגיה נהוג לחלקם אחרת:

א. הסאמים של ההרים. המפוזרים ביותר.

ב. הסאמים של הנהרות – הופכים יותר ויותר לחקלאים ומגדלי בעלי חיים. אם כי צייד, ליקוט גרגירי בר ודייג עדיין נפוץ.

ג. הסאמים של הים, החיים מדייג וחקלאות, שונים אך מעט מיתר הנורווגים.

סטאטוס משפטי:

לסאמים זכויות היסטוריות ארוכות טווח בכל הנוגע לצייד, מרעה, דייג ועיבוד אדמה. זכויות אלו נשמרות בפינלנד החל מהמאה ה- ,14 עת המלך השוודי התחייב להגן על הסאמים ועל זכויותיהם. החל מהמאה ה- 18, החלו מתיישבים סקנדינביים דרומיים לחדור לסאמלנד והחל חיכוך בלתי נמנע. בשנת  1751 נחקק חוק שהגן על  הקרקעות החקלאיות של הסאמים ועיבודן הותר רק להם. תחומי הצייד והנדידה לא הוגבלו ע"י הגבולות המדיניים אלא הוגדרו לפי קווי אורך ורוחב.

"חוק היער" שנחקק ב- 1886, מגן היטב על כל השטחים המעובדים שבתחום הכפר הסאמי, אך אפשר להבין כי הוא מאפשר פגיעה בשטחי המרעה והנדידה. ואכן בנושא זה, נמשך המאבק הסאמי עד עצם היום הזה.

שפה:

הלשון הסאמית שייכת לקבוצה הפינית השייכת לקבוצת הלשונות הפינו-אוגריות. שפתם קרובה לפינית, אך שונה ממנה מאד. בשפה הסאמית קיים מספר גדול של מונחים מקצועיים הקשורים בתהליכי הנדידה של האייל הצפוני. היא נחלקת לשני ניבים הנבדלים בהרבה זה מזה:

המערביים – עם שלושה דיאלקטים, המדוברים בנורווגיה ובשוודיה.

המזרחיים – עם שני דיאלקטים המדוברת בפינלנד ובחצי האי קולה.

הרשימה הראשונה של מלים סאמיות, עם תרגום רוסי, נערכה ב- 1557 ויצאה לאור ב- 1589. במהלך ההיסטוריה התפתחו כמה ניבים של הלשון הכתובה. העתיק שבהם – ראשיתו במאה ה- 18 בפינלנד. הספר הראשון המתאר את דקדוקי הלשון הסאמית נכתב על ידי השוודי פ. פילסטרם ב- 1738. הספר הסאמי הראשון (הכתוב סאמית ושוודית) , הוא ספר תפילות מ- 1619. המורשת הסאמית שהועברה מפה לאוזן, ה מעין שירה פרימיטיבית הנקראת 'יויקינג'  (Yoiking) התקבצה לראשונה ב-1910, בספר "עלילות הסאמי" ('Muittalus sámiid birra') על ידי יוהאן טורי ((Johan Turi 1854-1936)), סאמי בעל עדרי איילים סאמי שחי בשבדיה.

כיום, הסאמית איננה שפה רשמית, איננה בשימוש באף משרד ממשלתי (בפינלנד השפות הרשמיות הן פינית ושוודית). מספר הדוברים בה הולך ופוחת. קיימת תופעה נפוצה של הורים הפונים אל ילדיהם בסאמית והם עונים להם בשפת המדינה.

לבוש:

בקושי מבחינים בין גבר לאשה. כולל מכנסיים צמודים וחצאית המגיעה עד לברכיים, עשויה מחומר כחול או חום ומעוטרת בקישוטים אדומים או צהובים. הכובע הגברי עשוי מאותו חומר. בנורבגיה הוא בעל ארבע פינות המסמלות את ארבע רוחות השמים ובשוודיה ובפינלנד הוא מעוטר בעיגולים מצמר אדום.

הנשים חובשות מצנפת אדומה ומקושטת, בהתאם לשבט. הנעליים עשויות מעור אייל עדין בעלות שפיץ מקופל כלפי מעלה ומכונות  .Skalkomager משתמשים בקרני איילים לקישוט.

מגורים:

הבתים הסאמים עשויים מעץ  .Gammen לסאמים הנודדים יש אוהלי יריעות הפתוחים כלפי מעלה, כדי לתת לעשן לצאת ומכונים קוטה  .(Cota) . כאשר מגיעה עונת הרבייה של האיילים, מקימים הסאמים את אוהליהם (Visten), שחלקם נשאר במקומו לאורך זמן רב.

דת

התרבות הסאמית מושתתת על האמונה כי הטבע הושאל להם ולכן עליהם ללמוד לחיות עמו ולהימנע מלהרוס אותו. הם מחנכים את ילדיהם כי אסור לצעוק בטבע, לירות ללא תכלית או לחפור בורות שלא לצורך. מי שינהג כך, סופו שיהפוך לאבן.

הסאמים שברוסיה משתייכים לכנסייה האורתודוכסית ואלו של סקנדינביה, לכנסייה הלותרנית. בדתם יש יסודות אנימיסטיים[24] ושמאניסטיים רבים. עד היום יש לשמאן תפקיד חשוב בחברה הסאמית המסורתית

ראו באתר זה: שמאניזם.

לאלי הטבע מקום חשוב. אלים עליונים הם השמש והירח, כפי שהיה בתרבויות עתיקות אחרות. אחריהם בא אל הרעם האחראי גם על הפוריות ואחריו אלים ספציפיים האחראים על חיות הצייד הגדולות, על האגמים ועל הדגים. באזורים רבים הדת קשורה למיתולוגיה הנורדית העתיקה. חלקם בעלי שמות סאמיים טהורים. כך למשל 'פייבה' (Peive) אל השמש; 'הוראגאלס' Horagales)) אל הברק. מתחתם אלים קטנים יותר. כמו כן קיימות רוחות רשע כגון 'רוטה' (Rota), שהוא אל המחלות והמוות וכמו כן 'פואנדו' ((Fuadno, השטן עצמו. הם מייחסים בפולחנם חשיבות רבה לסממנים של חילופי העונות.

הלילה הנצחי, 'קאמוס' (Kaamos) בשפתם, היווה גורם מאיים. ימי הסתיו והיום המתקצר ב- 10 דקות מדי יום, השרו תחושה של יום הדין. ושל קץ העולם. סביב תופעה זו התפתחו טקסים שנוהלו על ידי השמאן. טקסים אלו נוהלו בעזרת תופים מאוירים שחזו את העתיד וייעצו כיצד לנהוג.

הכנסייה עשתה עבודה יסודית בהרס התרבות העתיקה. כך למשל נשרפו מרבית "תופי הטרולים" (ששימשו לטקסים שמאניסטיים) ואלו שנותרו הם יקרים מאד ונמצאים בעיקר במוזיאונים. למרות שהמיסיונרים השקיעו בהם עבודה החל מהמאה ה- 17, הם נשארו ברובם פגניים. למרות היותם מיעוט, הצליחו הסאמים לשמר, בצורה ראויה להערכה, את תרבותם.

אורח חיים:

קיים דמיון רב בין האינואיטים (אסקימואים), אלאוטים (Aleutian) וסאמים, החיים במחוזות הארקטיים שהם אולי הקשים על פני אדמות.

באזור זה, קרני השמש הנטויות בקושי מפשירות את האדמה. בגרנלנד התבקע הקרח בשנה אחת ב- 13 ביולי, כשב- 10 באוגוסט התרחשה סופת השלג הראשונה. עורו חסר הפרווה של האדם מלמד שהוא מותאם לאקלים חם. כבר אנשי תרבות קרומניון (Cro-Magnon) 35,000 שנה לפני זמננו, המציאו את המחט שסייעה להם לתפור בגדים מפרוות.

הסאמים הם דוגמא טובה להסתגלות לחיים במדבריות הקרח. עד ראשית המאה ה-20 שמרו הסאמים על מסורתם וחיו על בשר האייל וחלבו בלבד. בשל אילוצי התקופה יצאו רבים מהם לעבוד בעיר ומבנה החברה התערער. כיום הם נאבקים לשמור על זהותם בעולם של אלכוהול, טמיעה ומדיניות ממשלתית המעמידה בסכנה את אורח חייהם המסורתי.

עבודה:

האפליה נגד הסאמים היא בניגוד לחוק. הסאמים מחזיקים במשרות בשירות הציבורי, במשרדים ממשלתיים, בבתי ספר ובאוניברסיטאות. יש ביניהם רופאים, מנתחים, ועוד. חלקם חיים בבתים

מודרניים ומסגלים הרגלים מערביים, כמו יציאה לנופש בחו"ל. בצפון קיימת בעיית חוסר תעסוקה קשה. שיעור האבטלה בלפלנד הוא 18%. יש מקומות בהם שיעור האבטלה בקרב הסאמים מגיע ל- %25

(לשם השוואה: שיעור האבטלה הממוצע בשוודיה הוא % 8.5, נורבגיה 4.2% ובפינלנד 6%). יחד עם זאת, בקרב המובטלים, הסאמים נפגעים יחסית פחות, בשל הקשר המשפחתי בין החמולות והעזרה ההדדית.

הסאמים אינם נעלמים, רק מתאימים את חייהם למציאות המשתנה. הדייג נעשה בעזרת ראדארים וסונארים ורעיית האיילים בעזרת מסוקים. המחסום הפסיכולוגי של לימוד שפת המדינה בה הם חיים, הולך ונעלם. הסאמים נמצאים בתהליך של הגדרה עצמית מחודשת ביחד עם אינטגרציה גוברת והולכת עם תושבי הארצות בהן הם חיים. למזלם הם חיים בארצות בעלת מנטליות דמוקרטית המחייבת כבוד למיעוטים. מאבקם על שמירת זהותם וייחודם מתקבל בהבנה.

למזלם של הסאמי, התיירות הולכת ומתפתחת, דבר שמשפר את רמת החיים. יותר ויותר אנשים עובדים עבודה זמנית בתיירות בעונת הקיץ. בשנים האחרונות באים תיירם לטייל גם ב- -Ruska – עונת השלכת ואפילו ב-Kaamos- עונת הלילה הנצחי בחורף. תיירות החורף מתפתחת במהירות ואופנועי השלג, שנועדו לשמש אותם לצורך רעיית העדרים, משמשים אותם להובלת מטיילים.

הערות

[1] חגורות ואן אלן הן סדרה של חגורות חלקיקים טעונים במטען חשמלי, המקיפות את כדור הארץ והמצויות באזור המגנטוספירה. החלקיקים שבחגורות גורמים באינטראקציה שלהם עם האטמוספירה לתופעת זוהר הקוטב.

אפשרות קיומן של החגורות נידונה עוד בתחילת המאה ה-20 והן התגלו בפועל בשנת 1958 על ידי ג'יימס ואן אלן, אשר התקין גלאיי קרינה על גבי לווייני המחקר אקספלורר 1 ואקספלורר 3.

הגבול התחתון של החגורות הוא במרחק של 200-1000 קילומטר מעל פני כדור הארץ, וגבולן העליון נמצא בסביבות 44,000 ק"מ (7 פעמים הרדיוס של כדור הארץ.

[2] יונוספירה: מילולית – שכבה שיש בה אטומים רבים נושאי מטען חשמלי. מקומה מעל הסטרטוספירה והיא מגיעה לגובה של  900 ק"מ. קיים בה גז יוני המכיל מטען חשמלי שמקורו בשמש. שכבה זו משמשת את הרדיו, בעיקר את הגלים הקצרים שבו.

[3] בקטבים עצמם מופיע זוהר הקטוב בכ-% 15 מכלל הלילות החורפיים הבהירים. אזור השכיחות המכסימלי משיק לנורבגיה בצפון – מערב עובר דרך האוקיינוס האטלנטי צמוד לאיסלנד וגרנלנד, חוצה את מפרץ הדסון וחוזר דרך אלסקה וצפון סיביר לנורבגיה

[4] הקרחון מתקדם וגורם לִבְלָיָה וְלִסְחִיפָה של סלעים בְּקַרְקָעִית העמק שהקרחון נע בו, וּבִצְדָדָיו של העמק. הסלעים שניתקו ממדרונות העמק, מצטברים על הקרחון ויוצרים ערמות חצץ בגדלים שונים. ערמות אלה נקראות מוֹרֶנוֹת.
בִּמְקוֹם המפגש של שני עִמְקֵי קרחון המוֹרֶנוֹת הסמוכות מתחברות זו לזו ויוצרות מוֹרֶנָה מרכזית אחת. גם חזית הקרחון דוחפת (כמו דחפור) חומרי סחף, ויוצרת מורנה לאורך החזית. (בילי סביר; מאירה שגב, ספריית מט"ח).

[5] מרוסית: פוד = מתחת, הכוונה לחומר שמתחת לעלים המחטניים וזול = אפר, הכוונה לצבען האפור

[6] הוּמוּס, או רַקְבּוּבִית בעברית[ (מלטינית: Humus, אוּמוּס, אדמה), הוא סך החומרים האורגניים המצויים בקרקע, אשר הגיעו לנקודה יציבה ממנה לא ימשיכו להתפרק. הומוס ממוצע מכיל מינרלים חיוניים לצמחים, כגון: ברזל, אשלגן, חנקן, זרחן ומנגן, בעל חומציות נייטרלית, מכיל אנזימים ובקטריות המועילים לצמחים ומכיל ריכוז גבוה של חומצות הומיות ופולבית. חומרים אלה הכרחיים לקיומה של אדמה פורייה ממנה יכולים צמחים וגידולים חקלאיים לשאוב את המרכיבים הנחוצים לשגשוגם. הומוס יכול להישאר בקרקע במשך מאות ואלפי שנים (מילון למונחי הביולוגיה הכללית (תשס"ט), אושר במליאת האקדמיה ללשון העברית ביום 29 ביוני 2009;).

[7] הדוכסות הגדולה של פינלנד הייתה ישות מנהלית אוטונומית בתוך האימפריה הרוסית בשנים 1809–1917. הדוכסות קדמה למדינה העכשווית פינלנד.. בירת הדוכסות הייתה תחילה העיר טורקו, והחל משנת 1812 – הלסינקי.

[8]  Nenye, Vesa; Munter, Peter; Wirtanen, Toni (Finland at War: The Winter War 1939-1945. Osprey, 2015,p. 25   [9] טימותי סניידר, ארצות דמים, אירופה בין היטלר לסטלין, כתר, 2005, עמ' 24.

[10] ויקיפדיה

[11] בעקבות תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה ונסיגת צבאה מאסטוניה פלש הצבא האדום לשטחה של המדינה הצעירה ב-28 בנובמבר 1918, והגיע במרחק של 30 ק"מ מטאלין. בכך החלה מלחמת העצמאות האסטונית. בינואר 1919 יצא הצבא האסטוני, בראשות יוהאן ליידונר, שמנה כ-75,000 חיילים, בעזרת צבא מתנדבים מפינלנד, שוודיה, דנמרק והצי המלכותי הבריטי למתקפת נגד והצליח להדוף את הצבא האדום מתוך שטח אסטוניה בתוך מספר חודשים. התקפות הנגד הסובייטיות נכשלו, ובאביב התקדם הצבא האסטוני בשיתוף פעולה עם הכוחות הרוסים הלבנים לרוסיה וללטביה. ראו גם: היום, הצפירה, 4 בפברואר 1920

[12] היא חבל ארץ היסטורי בצפון אירופה, המחולק כיום בין פינלנד לבין רוסיה, רובו בריבונות רוסיה. החלק הרוסי של קרליה שוכן ברפובליקת קרליה, במחוז לנינגרד (המצר הקרלי) ובסנקט פטרבורג (רובו ברובע הנופש).

אזור קרליה היה נתון במשך שנים רבות לחילוקי דעות מדיניים בין מדינות האזור. במהלך המאה ה-14 נערכו באזור מלחמות בין שוודיה לבין רפובליקת נובגורוד שהסתיימו בהסכם שלום בשנת 1329. בהתאם להסכם זה החלק המערבי עם מרכזו בעיר ויבורג עבר לשליטת שוודיה. לאחר סיום מלחמת הצפון הגדולה הועברו חלקים נוספים של האזור לשליטת האימפריה הרוסית. במאה ה-19, כאשר פינלנד היוותה חלק מהאימפריה הרוסית נכללו חלקים של קרליה בשטח הדוכסות הגדולה של פינלנד. עם קבלת עצמאותה של פינלנד נקבע הגבול בהתאם להסכם משנת 1920.

[13] ארצות דמים, עמ' 126

[14] אנטוני ביוור, מלחמת העולם השניה, ידיעות אחרונות 2012, (להלן: מלחמת העולם השנייה), עמ' 59-60

[15] מקס הייסטיגס, נפתחו שערי הגיהנום, מלחמתה עולם השנייה 1945-1939, מודן, 2015 (להלן: נפתחו שערי הגיהנום),  עמ' 52

[16] פול ג'ונס, היסטוריה של הזמן המודרני, מ-1917 ועד שנות ה-90, דביר, תל אביב, 1995, (להלן :היסטוריה של הזמן המודרני), עמ' 320.

[17] מלחמת העולם השניה, עמ' 59-60

[18] מלחמת העולם השניה, עמ' 61-62

[19] מלחמת העולם השניה, עמ' 61-62

[20] נפתחו שערה הגיהנום, עמ' 60

[21] ארצות דמים, עמ' 195

[22] תולדות הזמן המודרני, עמ' 337; נפתחו שערי הגיהינום, עמ ' 197

[23] קרב זה נמשך מה-7 בדצמבר 1939 עד ה-8 בינואר 1940. הקרב הסתיים בניצחון לפינלנד אל מול הכוחות הסובייטים העדיפים והגדולים מהם במספרם. בפינלנד, הקרב נחשב לניצחון הפיני החשוב והמשמעותי ביותר המסמל את מלחמת החורף

[24] אנימיזם (מלטינית: anima פירושה נפש או נשמה) הוא מונח בתחום האנתרופולוגיה והפסיכולוגיה המייחס נשמה לטבע בכלל כולל החי והדומם המרכיבים אותו. יש המרחיבים מונח זה גם לאמונה ברוחות חסרות גוף ובאמונה באלים בעלי תכונות נפשיות הדומות לאלו של האדם . את המונח טבע האנתרופולוג א. ב. טיילור בשנת 1871, אשר ראה באנימיזם את אחד המקורות הקדומים והפרימיטיביים לדת. האדם הפרימיטיבי עומד בפני תופעות כשינה, איבוד הכרה או מוות, בהן האדם נראה כחסר חיים זמנית או תמידית. הוא גם רואה תופעות כמו חלומות, זכרונות ודמיונות שבהם נשמתו מפליגה למרחקים בעוד גופו נשאר במקום. עקב כך, מגיע האדם הפרימיטיבי למסקנה שבגוף האדם קיים דבר נוסף שהוא הנפש. זו מסוגלת לעזוב את גופו ולחזור אליו (בשינה), להתקיים גם אחרי המוות (האמונה הזאת בהופעת דמויות של נפטרים הביאה אותו לאמונה בהשארות הנפש ובגילגול הנשמות.

יש הרבה המבקרים תורה זו של טיילור וטוענים שאין הוכחה שהאדם הפרימיטיבי יחס חשיבות כה גדולה לחלומות ומחשבות. קשה להאמין שאדם פרימיטיבי היה מסוגל להגיע להשקפה הדואליסטית של גוף-נפש ולהפריד ביניהם. גם אין לחפש רציפות כל כך הגיונית ובנויה לתלפיות בתרבויות פרימיטיביות ואירציונליות. לפי מתנגדים אלו, הדרך אל האנימיזם הייתה הפוכה – לא האמונה בהמצאות נשמה בגוף הביאה להתפתחות האמונה הדתית באלוהים, אלא דווקא האמונה באלים הביאה לאמונה בנשמה הנוצרת על ידי האלים ובאנימיזם.