מבוא לטיול באלסקה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקור השם: השם "אלסקה" נגזר כפי הנראה מהמילה האלאוטית ל"ארץ גדולה" או "יבשת".

אלסקה  גובלת במחוזות יוקון וקולומביה הבריטית הקנדים ממזרח; במפרץ אלסקה ובאוקיינוס השקט מדרום; בים ברינג, במצר ברינג, ובים צ'וקצ'י ממערב; ובים בופור ובאוקיינוס הקרח הצפוני מצפון. קוו הגבול המזרחי שלה עם קנדה (למעט רצועת החוף בדרום – מזרח) הוא קוו אורך מערבי ˚141.

שטח המדינה: 1,717,854 מיליון קמ"ר. אורך: 2380 ק"מ. רוחב: 1300 ק"מ. שטח אלסקה — יותר מכפול משטחה של טקסס, השנייה בגודלה =  696,240 קמ"ר. גודלה העצום שווה בקירוב למחצית שטחה של מערב אירופה.

 

 

 

מיקום:

אלסקה כוללת את בשטחה את השלוחה הצפונית-מערבית הקיצונית של היבשת הצפון אמריקאית, כולל כמה איים מדרום-מערב לשלוחה זאת; רצועה צרה לאורך החוף הצפון-מערבי של קנדה ("ידית המחבת") ואת האיים הסמוכים לה. אלסקה מרוחקת 80 ק"מ מאסיה הסיבירית. בין צפון אלסקה ובין אסיה שוכן מיצר ברינג, שרוחבו כ- 5 ק"מ. נקודתה הצפונית-קיצונית של אלסקה מגיעה לקוו רוחב ˚72.

חופי אלסקה מפורצים מאד ומרובים בהם פיורדים וחצאי איים, שהארוך שבהם הוא חצי האי אלסקה, הבולט כלפי מערב והאיים האלאוטים שהם המשכו כלפי אסיה. בים ברינג מצויים מספר איים, הנחשבים לחלק מאלסקה. הגדולים שבהם הינם איי לורנס. האי קודיאק הוא הגדול שבאיי אלסקה שבאוקיינוס השקט.

 

 

 

הרי הקורדיליירה האמריקאים, שתפניתם לכל אורך היבשת היא צפון-דרום, יוצרים קשת על גבול אלסקה-קנדה ופונים בחצי האי האלסקאי לכיוון מזרח-מערב. כיוון זה הוא השליט באלסקה. זהו גם כיוונם של האיים בים ברינג. איים אלו הם שרידי ההרים שחיברו בעבר את היבשת. האיים האלאוטים לעומת זאת, עלו בעקבות התפרצויות געשיות.

השקיעה שהולידה את ים ברינג ואייו היתה מלווה בשבירה לרוחב חצי האי. לתוך שקעים אלה, חדרו מי הים לעומק ניכר. החוף הדרומי הוא רדוד, ללא מסד יבשתי רחב ובו נמצא אחד משדות הדייג העשירים בעולם.

 

 

 

1.       אלסקה הארקטית:

האזור הצפוני, הארקטי, מורכב מרמות שטוחות נמוכות, ששטח פניהן בחלקו קפוא כל ימות השנה ומחוסר צמחייה וברובו מכוסה טונדרה. מדרום למישורים נמצאים ההרים הצפוניים, הנטולים כל ערך לאדם, בשל תכונותיהם האקלימיות הקשות. הרים אלו הם המשכם של הרי הרוקי, המזרחיים שבין הרי הקורדיליירה האמריקאית. אף אלה הרים גבוהים, המתרוממים לכל אורכם לגובה של למעלה מ- 2000 מ'. הגדול, הגבוה והרצוף שבין ההרים האלו הוא רכס הרי ברוקס Brooks Range)), שמורדותיו הצפוניים צונחים לעבר הים הארקטי. פסגות הר ברוקס מכוסות שלג עד ומהן גולשים  קרחונים גדולים. בין ההרים מצויות כמה רמות, המכוסות צמחיי טונדרה דלה. המפנה הצפוני – החל בקו פרשת המים של רכס ברוקס, ועד לחוף הים הארקטי, מכונה "המפנה הצפוני", והוא אזור ארקטי. כביש בודד ה"דלטון הייווי" (Dalton Highway), שנפרץ לאורך קו צינור הנפט טראנס-אלסקה ורובו המוחלט יותר דרך עפר מכביש, מגיע מפיירבנקס לפרודו-ביי – מקום קידוחי הנפט באלסקה, המהווה נקודת היישוב הצפונית ביותר אליה ניתן להגיע באמצעות רכב.  זהו אזור המכוסה שלג וקרח כשמונה חודשים בשנה ואשר האדמה בו קפואה תמיד. זהו גם האזור המכיל את רוב אוצרות הטבע של אלסקה – פחם, נפט, גז טבעי. הטמפרטורות ˚2 – 13 מעלות צלזיוס בקיץ, 21- עד 29- מעלות צלזיוס בחורף.

 

 

 

2.       הרמה המרכזית:

רמה זו היא המשך צפוני לאזור האגנים הבין הרריים שבין הרי הרוקי להרים הפציפיים. זהו אזור רמתי שגובהו אינו אחיד. בו נמצאים לצד הרמות השטוחות, גם עמקים רחבים ושפלות. רציפותה של הרמה נקטעת על ידי רכסי הרים נמוכים וחסרי כיוון אחיד. אזור זה משתפל מערבה לעבר ים ברינג ומנוקז על ידי נהרות יוקון  (3,600 ק"מ) ו .Kuskokswim- שניהם קפואים מרבית ימות השנה. בצידי הנהרות עמקים פוריים למדי. האזור מכוסה ביערות טייגה צפופים. מרכז אלסקה כולל את מרבית שטחה של המדינה, בלבו רכס אלסקה (בו נמצא הר מקינלי) מצפון לו זורם נהר יוקון. החלק המערבי יותר באזור זה מאופיין במישורי טונדרה גדולים, הוא אינו מחובר למערכת הכבישים וכמעט אינו מאוכלס. בחלק המזרחי עובר ה"אלסקן הייווי" (Alaskan Highway), שלאורכו פזורים יישובי האזור, וגם צינור הנפט האלסקני, המוביל נפט מצפון המדינה לדרומה. מזג האוויר באזור זה הוא סוב-ארקטי, אשר הולך ומתקרר, ככל שמצפינים.

 

 

 

3.       דרום אלסקה:

במקביל לאוקיינוס השקט, משתרע נוף אלפיני. הרים אלו הם המשך להרי החוף הפציפי. הם בנויים טורי הרים גדולים, הנחצים על ידי עמקים קטנים והמחלקים אותם לגושים הרריים. הרי סינט אליאס, אשר בדרום-מזרח מתנשאים בפסגת הר לוגאן, לגובה של 6,015 מ'. הגדול שהין הרכסים הדרומיים הוא רכס אלסקה, הפונה צפונה, המגיע בהר מקינלי לגובה של 6,194  מטרים – הגבוהה בצפון אמריקה. ברכס אלסקה מצוי גם הר קטאני, שהוא הר געש פעיל גם בהווה.

דרום מרכז אלסקה – הינו האזור המיושב ביותר. בו נמצאת העיר הגדולה ביותר – אנקורג' (Anchorage), ונמל הנפט הגדול והמפורסם של העיר ולדז (Valdez). האזור מאופיין בהרים נמוכים (עד 1000 מטר), ובמזג אוויר נוח ביחס ליתר המדינה.

 

דרום מזרח אלסקה – גם הוא אזור מאוכלס, ובין היתר מצויה בו הבירה ג'ונו  (Juneau).  האזור כולו נחשף עם נסיגת הקרחונים, והוא מאופיין בקרחונים הנשברים לתוך פיורדים רחבים. אזור זה מנותק ממערכת הכבישים, והגישה אליו הינה באמצעות מטוסים ומעבורות.

בדרום-מזרח המדינה משתרעת רצועת חוף המכונה "ידית המחבת" (בשל צורתה הדומה לידית צרה המחזיקה את כל אלסקה). זוהי רצועה הררית וצרה, עשירה בקרחונים, שבשוליה ארכיפלג אלכסנדר, קבוצה של 1,100 איים קטנים והרריים. בין ארכיפלג אלכסנדר לבין היבשת מפריד "המעבר הפנימי" – רצועת ים המהווה דרך תחבורה עיקרית בין חלקיה השונים של "ידית המחבת". חלקה הצפוני של "ידית המחבת" מחורץ בפיורדים עמוקים, שנוצרו בעקבות גלישה של קרחונים. באזור זה נמצאים קרחונים רבים, ובאלסקה כולה יש יותר מ-100,000 קרחונים.

 

דרום מערב אלסקה – כולל את האי קודיאק, החלק הדרומי של חצי האי האלסקני (Alaska Peninsula), ואת האיים האלאוטיים. באזור זה מתרכזת תעשיית הדיג של המדינה. לכיוון דרום מסתיימים ההרים הדרומיים ברצועת חוף צרה, הפונה לתוך קנדה. . ההרים באזור זה וולקניים, וקיימים בו יותר מ-50 הרי געש פעילים. באזור זה יש קרחונים רבים מאוד, מזג האוויר סוער בדרך כלל וערפילי מאוד.

 

 

אלסקה נמצאת סמוך לקוו המגע שבין הלוח הצפון-אמריקאי לבין הלוח הפסיפי. הלוח הפסיפי שקע מתחת ללוח הצפון אמריקאי, גרם לשבר ענק לאורכו יש תזוזה של היבשת ולרעידות האדמה.

באלסקה מספר הרי געש פעילים. הר הגעש אוקמוק התפרץ לאחרונה, ללא התרעה מוקדמת, ב-12 ביולי 2008. הר הגעש באי אוגוסטין התפרץ בתחילת 2006 והתפרצות קלה נוספת ב-2007.

הר הגעש רדבאוט, שגובהו 2,700 מעל הסובב אותו וקוטרו בבסיס הוא כ-6 ק"מ, הוא הר מסוג סטראטווולקנו, כלומר מרובד משכבות וולקניות של התפרצויות קודמות. ההר התפרץ ב-1778, 1881, במאה ה-19 ; ב-1902, 1922, 1966, 1989  במאה ה-20 ופעם נוספת ב-2009.

ההתפרצות האחרונה ברדבאוט הייתה בשנת 2009, כאשר כבר ב-30 בינואר הזהיר המכון הגעשי של אלסקה כי צפויה התפרצות, ב-31 בינואר הייתה רעידת אדמה געשית ונפער חור גדול בדופן הקרחון שצמוד להר הגעש. ב-15 במרץ, כחודש וחצי לאחר מכן, נרשמה פעילות סיסמית חזקה והובחנו קיטור ואפר הבוקעים מההר. ב-22 במרץ התחילה התפרצות געשית שהגיעה לשיאה ב-26-28 לחודש. ב-4 באפריל אובחנו 26 פעילויות געשיות. בתחילת מאי דווח כי הנזק המשני לתעשיית הנפט באזור מוערך ב-1.5 מיליון דולר.

כל שנה מתחוללות באלסקה כ-5,000 רעידות אדמה בעוצמות שונות (כ-10% מכלל רעידות האדמה המתחוללות בכדור הארץ כולו. אחת מרעידות האדמה החמורות של המאה ה-20, התחוללה ב-1964 וזכתה לכינוי רעידת האדמה של יום שישי הטוב. הרעידה הרגה 131 אנשים והרסה כפרים רבים.

 

  

אלסקה שוכנת בין קווי הרוחב הצפוניים ˚71-56.  מצויה באזור האקלים הממוזג – קר. אולם אין זה האקלים השליט בה. רוב שטחה של אלסקה נתון לשלטון של אקלים יבשתי ארקטי קיצוני. הגורמים:

א. הגובה הטופוגרפי.

ב. האזור פתוח להשפעת רוחות הצפון הקוטביות וחסום, על ידי טורי ההרים, להשפעותיהם של זרמי האוקיינוס החמימים יחסית.

בחלק הצפוני, בהרי ברוקס, קורה אך לעתים רחוקות שהטמפרטורה תעלינה אל מעבר לנקודת הקיפאון. באזור הרמה נעה הטמפרטורה בין  30˚ מעלות בקיץ ל- 60˚ מתחת לאפס בחורף. בחוף המערבי, הנתון להשפעת הזרם הארקטי הקר, שוררות טמפרטורה מאד נמוכות בחורף. זרם אלסקה החם ממתן את החופים הדרומיים. אזור החוף הדרומי עשיר במשקעים. ובשלוחתו הדרום מזרחית כמות המשקעים מגיעה לכמות של 2000 מ"מ בשנה. מעבר לרכסים הדרומיים מורגשת יבשתיות האקלים גם במשקעים הדלים, שאינם עולים בשום מקום מעל  500 מ"מ בשנה.

 

עולם החי עשיר ביותר בכל רחבי המדינה – בדרום מזרח חיים הדב השחור, דובי הגריזלי, איילים, מוס, עזי הרים, שועל אדום, מינק, זאבים קויוטים, לוטרות, בונים ועוד. פנים אלסקה עשיר באיילים קוראים, ראמים אמריקאים, מוס, כבשי דול, עזי הרים, זאבים, דובים שחורים ודובי גריזלי. הים עשיר ביונקים ימיים כמו אריות ים,כלבי ים, לוטרות ולווייתנים. הים והאגמים עשירים בדגה. באזור הארקטי חיים דב הקוטב, כלבי ים לווייתנים.

 

 

באלסקה מרבצים רבים של מתכות ומינרלים, רובם בכמויות גדולות מאד. עופרת, נחושת ונפט מצויים בעתודות מוכחות ל-25 שנה לפחות. עם זאת, מדיניות הממשל הפדראלי הינה שלא לנצל את המשאבים הרבים הקיימים באלסקה, מתוך מחשבה לעתיד, בו יתדלדלו הכמויות במכרות ובשדות הנפט ביתר חלקי העולם. לכן, תפוקות המכרות ושדות הנפט באלסקה נמוכים יחסית.

המחצב החשוב ביותר בעבר היה הזהב, הנכרה ממרבצים אלוביאלים (במישורי סחף). עד שנות ה-70 של המאה ה-20 היו המרבצים העשירים ביותר ביוקון העילי. עתה הם נטושים, הואיל והתדלדלו. כן מפיקים באלסקה נחושת, כסף, בדיל ועופרת. מאז נתגלה לראשונה הנפט באלסקה הלכה חשיבותו וגדלה.

 

 

תנאי האקלים הקשים ומיעוט הקרקעות מצמצמים מאד את אפשרויות החקלאיות. עונת הגידול מוגבלת בדרום אלסקה ל- 140 יום חופשיים מקיפאון בשנה ול-90 יום בעמק היוקון אשר ברמה המרכזית. רוב האדמות הן מסוג הפודזול; השטחים מהם בוראו היערות המחטניים. בחלקים האחרים הן אדמות אפורות. אלה ואלה דלות במינרלים ועיבודן מחייב שימוש בדשנים כימיים רבים.

שטחי הקרקע הגדולים ביותר משתרעים ברמה המרכזית ורק מעט מהם מנוצלים: קיפאון העד, הקיים בכל השטח, החל בעומק של 1 מ' לפחות, גורם לקשיי ניקוז גדולים תמידיים. האזור החקלאי החשוב ביותר הוא עמק מטאנוסקה אשר בדרום; בו מגדלים בעיקר חיטה. באזורים פנימיים יותר מגדלים שעורה, שיפון ושיבולת שועל, העמידות יותר בפני טמפרטורה נמוכות. חלק גדול מן השדות משמש לאספקת מספוא לבעלי חיים בעונת הקרח הארוכה. בכל שטחי החקלאות מגדלים ירקות לאספקה לערים המרכזיות. משלוחי היד החשובים באלסקה הם הדייג, כריתת העצים והצייד. מבין הדגים החשוב ביותר הוא דג הסלמון.. משנים בחשיבותם, אחרי הסלמון, הם האליבוט וההרינג. האיים האלאוטיים מהווים מקור עשיר ביותר לכלבי ים.  הצייד והכריתה נעשים בפיקוח.

 

 

 

אוכלוסייה:

 בשטחי הטונדרה קיימת אוכלוסיית נוודים המתפרנסת ממרעה הקאריבו. היערות עשירים בחיות פרווה ומושכים אליהם ציידים וחוטבי עצים. החקלאות (שיבולת שועל, שיפון, שעורה) אפשרית רק בעמקים המוגנים מרוחות. באלסקה מחצבים רבים

ב- 1880 היה מספר התושבים 33,000; כמעט כולם היו ילידים. כיום מרוכזת האוכלוסייה בקרבת החוף ובעמקים ובסביבת המכרות בפנים הארץ.

מספר תושבים: 698,473. צפיפות: 0.42 אדם לקמ"ר.

אלסקה הינה המדינה הכי פחות צפופה מבין מדינות ארצות הברית. לשם המחשה, אילו הייתה מנהטן מיושבת בצפיפות הזהה לזו של אלסקה, היה מספר תושביה 25. מרבית האוכלוסייה מרוכזת בחלקה הדרומי של המדינה, ובאי קודיאק. היתר מפוזר לאורך ה"אלסקן הייווי", ומעט תושבים פזורים בנקודות שאינן מחוברות כלל למערכת הכבישים או המעבורות.

בשנת 1950 היו באלסקה רק 128,643 איש ובשנת 1960 אלסקה מנתה 226,167 איש. גידול זה של 75.8% הוא הגידול החד ביותר באוכלוסייה בעשור כלשהו. בשנת 2009 מנתה אוכלוסיית אלסקה כ-698,473 איש. רוב האוכלוסייה שוכנת בעמקי הנהרות ולאורך החופים הדרומי והמערבי. פחות מ-50,000 נפש מתגוררים במרכז ובצפון המדינה.

 

 

הערים בעלי האוכלוסייה הרבה ביותר, לפי סקר משנת 2000 הן אנקוראג' עם 289,803 תושבים, פיירבנקס עם 133,524, הבירה ג'ונו עם 31,263, ואסילה עם 11,473 ופאלמר עם 9,307 תושבים.

82% לפי מפקד האוכלוסין של שנת 2000, 85.7% מתושבי אלסקה מעל גיל 5 מדברים אנגלית כשפת אם. שאר השפות הן אסקימו-אלואט אותה דוברים חלק גדול מהילידים כשפת אם, ספרדית (2.88%), ושפות אסיאתיות. מתושבי אלסקה הם נוצרים, מהם 76% פרוטסטנטים, 10% אורתודוקסים, 9% קתולים, 5% מורמונים ואחוז אחד אפיסקופלים. האחוז הגבוה יחסית של האורתודוקסים מקורו בשנות ההתיישבות הרוסית באלסקה.

ראשוני היהודים הגיעו בספינות דייג רוסיות. לכן משפחות אסקימוסיות טוענות שהן ממוצא יהודי. כן נמצאים שם צאצאי דייגים יהודים מרוסיה. יהודים מארה"ב ביקרו במקום לרגל הסחר בפרוות אך החלו משתקעים באלסקה רק לאחר גילוי הזהב ב-1896

ב- 1870 רכש היהודי גרסטל (Gerstle ) לעשרים שנה, את הזכות על צייד כלבי הים במימי אלסקה והקים בה תחנות מסחר, בתי ספר וכנסיות. משפחת גוגנגהיים היהודית עשתה רבות לפיתוח המכרות. באלסקה יש כיום כ-6000 יהודים, בג'ונו, בפיירבנקס ובאנקורג'. 

ראו גם: יהודי אלסקה

 

  

 

במרץ 2007 פרסמה עיריית אנדרסן, הרחוקה 120 ק"מ מהעיר הקרובה , תוכנית לחלוקה חינם של 26 מגרשים, 5 דונם כל אחד, שיינתנו חינם למי שיתחייב לבנות במגרש זה, תוך שנתיים, בית בשטח של כמאה מטר מרובע. עשרות אנשים מרחבי העולם התייצבו ושילמו 500 דולר פיקדון כשגם העובדה שאין תחנת הדלק ואין חנות מכולת בעיר, וכן העובדה שבחורף הטמפרטורה יורדת עמוק מתחת לאפס לא הרתיעה את הנרשמים.

 

 

סוברים כי בסוף תקופת האבן, כ-12,000 שנים לפני הספירה, קבוצות של לקטים-ציידים מאסיה חצו את גשר היבשה שהיה קיים בזמנו במצר ברינג מסיביר, במהלך תקופת הקרח אשר הנמיכה את פני הים ויצרה גשר יבשתי באורך  900 מייל בין שתי הייבשות. לתוך מה שמכונה כיום מערב אלסקה ויישבו את הארץ. מהגרים נוספים המשיכו להגיע לאלסקה במהלך אלפי שנים. אולם הגירה זו נעשתה דרך הים, היות שהגשר היבשתי כבר הוצף.

הנומדים לא חיפשו לגלות ייבשת חדשה, אלא נעו בעקבות הצייד.

האוכלוסייה התפזרה ברחבי האזור וכך נוצרו בו תרבויות שונות ואורח חיים שונה. סבורים כי השבטים האינדיאנים שחיים במקום הם צאצאי המהגרים הראשונים דרך מיצרי ברינג מאסיה, ואילו האינואיטים הם צאצאיה של הגירה מאוחרת יותר, שכבר נעשתה באמצעות כלי שיט (שכן הים שוב כיסה את מיצר ברינג וגשר היבשה נחסם

בתהליך הנדודים והפיזור נוצרו ארבע קבוצות אתניות בשטחה של אלסקה: האת'אבסקים (Athabascans), האלאוטים (Aleuts), האינואיטים (Inuit) ובני השבטים טלינגיט (Tlingit) והיידה (Haida), שחיו לאורך החוף. חלק מהשבטים חיו במרכז ובצפון הקשים למחייה, ופיתחו תרבות נוודים, המתקיימת בעיקר על הציד. במערב אלסקה, באזור ים ברינג, התפתחה תרבות אינואיטית. דרומה יותר התפתחה תרבות חקלאית עם יישובי קבע.

 

הודות לסערות ולקור, היתה אלסקה אחד המקומות האחרונים שנתגלו על ידי האירופאים. הדבר הוביל למספר משלחות שנשלחו על ידי מספר מדינות, שלימים תבעו את השטח הזה.האדמירל הספרדי ברתולומיאו דה פונטה נחשב לאדם הראשון שהפליג במימי אלסקה. בשנת 1640 הוא הפליג ממכסיקו, דרך החוף המערבי של ארה"ב, אל אלסקה. הוא עקב אחרי מסעם של נהרות הזורמים לכיוון המעברים הצפוניים-מערביים, לפני שהם חוזרים דרומה.

 

 

המסע המתועד הראשון נעשה על ידי ויטוס ברינג ( Bering), ספן דני שיצא בשליחותו של הצאר הרוסי. מסעו של ברינג ב- 1728 הוכיח כי אסיה ואמריקה הן שתי יבשות נפרדות. 13 שנה אחר כך , בשנת 1741, הוא פיקד על האנייה 'סינט פטר', יחד עם חברו צ'יריקוב, עגן בחוף ליד Cordova והפך להיות האירופאי הראשון שדרך על אדמת אלסקה. ברינג ורבים מחברי משלחתו מתו מצפדינה (scurvy) אך סגנו (שפיקד על האנייה 'סינט פאול') המשיך כל הדרך אל  Sitka, לפני שהסתובב. הוא חזר והביא עמו פרוות כלבי ים יפהפיות;.

משלחות מחקר נוספות באו לאחר מכן, ביניהן משלחת המחקר שבה השתתף חוקר הארצות הרוסי הנודע פיודור ליטקה. כך החל ה"בום" הראשון של אלסקה

סוחרים רוסיים עברו מהר על פני האיים האלאוטיים וייסדו מושבה באי קודיאק. החל כאוס. ציידים וסוחרים רוסיים שדדו זה את זה. בעוד האינדיאנים השלווים של האיים האלאוטיים הושמדו כמעט כליל. בשנות ה- 90 של המאה ה- 18 הקימה רוסיה את החברה הרוסו-אמריקאית, כדי להסדיר את סחר הפרוות ולמתן את התחרות הפרועה. בינתיים החלו להתרוצץ אגדות על העושר העצום הגלום בחיות הבר של אלסקה והם הביאו לנציגי ארצות נוספות. ספרד תבעה את כל החוף הצפון מערבי של אמריקה, כולל אלסקה, ושלחה כמה משלחות אל קצה "ידית המחבת". המשלחות הללו הביאו עמם כמה סירות עמוסות פרוות, אך לא הותירו מתיישבים ולא בנו מבצרים, אלא רק שמות ספרדיים.

 

 

הבריטיים הגיעו כאשר קפיטן ג'יימס קוק החל לחקור את המעברים הצפוניים-מערביים בין האוקיינוס השקט לאטלנטי. קוק הפליג מהאי וונקובר אל דרום אלסקה, כשהוא עוגן באי הנקרא על שמו, לפני שהמשיך אל האיים האלאוטים, ים ברינג ואפילו האוקיינוס הארקטי. הצרפתים שלחו את  ,Jean de la Perous אשר בשנת  1786 הגיע עד למפרץ  Lituya אשר בחוף הדרומי של אלסקה. גלי הגאות הגבוהים הטביעו שלש ספינות והרגו 21 מלחים. בכך הסתיימו הניסיונות הצרפתיים ליישב את האזור. ג'ורג' וונקובר, חברו לספינה של קוק, שב במשלחת משלו בשנות ה- 90. הוא הפליג ע"פ ספינתו  'Discovery', חקר את כל החוף מקליפורניה ועד ידית המחבת של אלסקה,  וסימן מפות ששימשו ספנים גם מאה שנים אחריו.

לאחר שרוקן את מושבות הפרווה באיים האלאוטים, אלכסנדר ברנוף העביר את בירתו מקודיאק אל סיטקה שבדרום-מזרח. לאחר שהכניע את האינדיאנים של ה Tlingit-באופן אכזרי, הוא שאף לבנות עיר מהממת, 'פאריס של אלסקה', בעזרת העושר העצום מסחר הפרוות. ברנוף חלש למעשה על אימפריה שהשתרעה מצפון קליפורניה ועד מפרץ בריסטול.

משלחות אנגליות, ביניהן של קוק ( 1776) וונקובר (1791-4) ומקנזי (1793), סיירו לאורך החוף, אבל במיוחד הוסיפו לבוא לאלסקה סוחרים וציידים רוסיים. ב-1784 התיישבו באזור לראשונה ציידים וסוחרים רוסים. ב- 1796 נוסדה חברת פרוות רוסית, בהנהלתו של אלכסנדר באראנוב. בשנים 1799-1818 נתפשטה השפעת רוסיה בחופה המערבי של אמריקה.

החברה הרוסית-אמריקאית החלה להרחיב את תוכנית ההתיישבות בתחילת המאה ה-19. חרף מאמצים אלה, האימפריה הרוסית מעולם לא מימשה את תוכנית אכלוס אלסקה במלואה, והמושבה שהגישה אליה הייתה קשה, שימשה רק כמקור לפרוות.

השתלטותם של הרוסים על אזורים באלסקה לוותה לעתים בעימותים ומלחמות עם בני השבטים הילידיים. ב- 1821 קבע הצאר, שכל החוף, עד קוו הרוחב 51 הוא אזור רוסי, ואסר על כניסת ספינות זרות לתחומו. הכרזה זו גרמה ל"דוקטרינת מונרו". גם בריטניה התנגדה להתפשטותה של רוסיה בתחום זה, וב- 1824-5 נקבע בחוזים שבין רוסיה לארה"ב ואנגלייה, שקוו הרוחב ה-'54˚10 יהיה הגבול הדרומי של השטח הרוסי.

 

רוסיה לא פיתחה את אלסקה ומספר תושביה היה מועט. מלבד באזור האיים האלאוטים וקודיאק, וגם שם מספר המתיישבים הגיע למאות בודדות בלבד.

ב- 1864 ניתנה רשות לחברה אמריקאית לסייר בארץ, כדי להקים בה קוו טלגרף מסיביר לקולומביה הבריטית, דרך מיצר ברינג ואלסקה. העבודה נמשכה שלש שנים, אך בוטלה משהונח הכבל האטלנטי.

הצאר הרוסי אלכסנדר השני ראה בה מטרד בלבד לאור החובות בהם שקעה רוסיה לאחר מלחמת קרים[1].

 

שר החוץ האמריקני ויליאם סיוארד יזם את הקניה מרוסיה ושכנע את הסנאט האמריקני לרכוש את השטח בהמשך למגמת ההתרחבות ולאידיאולוגית הייעוד הגלוי שאפיינו את המדינה מתחילת המאה. בנוסף, בריטניה החליטה בשנת 1867 להעניק למושבותיה בצפון אמריקה ממשל עצמי ולאחד אותן ליצירת קנדה. הדבר התפרש על ידי שר החוץ של ארצות הברית כאיום מצפון והוא ביקש לרכוש את אלסקה כמשקל נגד לאיחוד הקנדי.

 

על רקע זה, ב-1867 רכשה ארצות הברית את אלסקה בסכום הפעוט יחסית של 7.2 מיליון דולר אמריקאי. סכום זה אמנם היה שווה עשרת מונים משוויו היום (כ-109,405,714 דולר בשערי 2009), אך קטן משמעותית מערכה הכלכלי האמיתי של אלסקה.

המהלך לא זכה בזמנו לתמיכת הציבור האמריקאי, וסיוארד הואשם בבזבוז כספי הציבור, על כך ש"השחית מיליונים עבור רכישת ארץ שוממה שאין בה דבר למעט קרח ודובי קוטב". הוכחה לכך היא ההצבעה בסנאט, שם אושרה ההצבעה בהפרש של קול אחד בלבד. והציבור האשים את השר סיוארד בבזבוז כספי הציבור לשווא. לעסקה ניתנו כינויי לעג שונים כמו "קופסת הקרח של סיוארד" או "השטות של סיוארד" כיוון שהציבור האמריקאי האמין שהיה זה מעשה שטותי לשלם כל כך הרבה כסף תמורת שטחי אדמה כה רחוקים.

 

 

ב-30 במרץ 1867 נחתמה האמנה בין הצדדים, וב-18 באוקטובר 1867 הונף לראשונה דגל ארצות הברית באלסקה. יום השני האחרון בחודש מרץ נחגג באלסקה כ"יום סיוארד"[2] וה-18 באוקטובר מכונה "יום אלסקה". ברבות הימים, לאחר שהתגלו באלסקה מרבצי זהב, פחם, גז טבעי ונפט, התברר כי העסקה הייתה אחת המוצלחות בהיסטוריה.

 

ראו גם: רכישת אלסקה.

 

במבט לאחור, גם אם לוקחים בחשבון רק את עתודות הנפט שיש באלסקה עולה כי רכישת אלסקה היא אחת מעסקאות הנדל"ן המשתלמות ביותר בהיסטוריה, וזה מבלי לציין את המטרד האסטרטגי שהיה עלול להיות בזמן המלחמה הקרה אם הייתה נוכחות רוסית בצפון אמריקה.

ברוסיה של ימנו ישנם מיתוסים רבים סביב סיפור מכירת אלסקה. ישנם המאמינים כי אלסקה נמכרה בעצם על ידי יקטרינה הגדולה, שהייתה קיסרית האימפריה הרוסית מאה שנה לפני החתימה על האמנה. לפי אמונה זאת, אלסקה לא נמכרה אלא הושכרה לתקופה של 99 שנה, והשלטון ברוסיה סירב לקבל אותה בחזרה. עוד נטען שרוסיה מעולם לא קיבלה כסף על המכירה. לפי מיתוס אחר, הדוברה הבריטית אורקני העבירה את הזהב לסנט פטרבורג, אולם הוטבעה בים הבלטי ולא נמצאה לעולם.

בקיץ 1897 נמצאו מרבצי זהב בקלונדייק, ליד דוסון סיטי שבטריטוריות יוקון השכנה, והחלה בהלת הזהב של 1898. חולל תמורות במצבה של אלסקה: רוב המחפשים שעברו לקנדה עברו דרך העיר סקגוויי וכך ניתנה תנופה לכלכלת דרום אלסקה. כורי זהב החלו להתיישב בה ובמקביל החלו לכרות זהב גם בה. זהב התגלה גם בסיוורד ובעמק נהר הטאננה ואף מעבר לחוג הארקטי, גילוי שהביא להקמתם של יישובים עבור הכורים ועבור מספקי השירותים. כמו כן נתגלו בה כסף, נחושת, עופרת, בדיל, פחם ואף נפט.

"הבהלה לזהב" וההתיישבויות החדשות שקמו באלסקה הביאו את הממשל המרכזי בוושינגטון לפעול למען ייצוב השלטון האזרחי במקום. תקנות חדשות נחקקו באשר למסחר, מסים וממשל וכן הוכשרו דרכי תחבורה.

 

 

 

בשנות ה-30 של המאה ה-20 סבלו תושבי אלסקה, כמו שאר תושבי ארה"ב והעולם, מהמשבר הכלכלי הגדול, ורבים מאוד עזבו את האזור. האוכלוסייה בו התמעטה ומנתה אלפים ספורים בלבד. במקביל עלתה שאלת התושבים הילידים של אלסקה, בעיקר בעקבות המדיניות שנקטה ארה"ב, לפיה הועברו האינדיאנים לשמורות. באלסקה ננקטה מדיניות שונה, שוויונית יותר, בשל הדומיננטיות של התושבים האינדיאנים במדינה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה ובמידה פחותה בתקופת המלחמה הקרה הוקמו באלסקה בסיסי צבא רבים שהביאו לגידול אוכלוסייה, זינוק כלכלי והגדלת ההתמכרות לאלכוהול אצל התושבים המקוריים. ממלחמת העולם ה- II ואילך, יש לאלסקה חשיבות אסטרטגית גדולה.  

בשנים 1867-1884 היתה אלסקה נתונה לשלטון הצבא והצי האמריקאי, ללא חוקה אזרחית מסודרת. ב- 1884 נתמנה מושל אזרחי לאלסקה. ב- 1906 ניתנה לה הזכות לבחור בציר (בעל דעה מייעצת) לקונגרס האמריקאי. ב- 1912 נעשתה אלסקה טריטוריה מאורגנת, בעלת חוקה, המקובלת אף כיום. בבחירות 1946 הביע הרוב משאלה שאלסקה תיכלל בארה"ב כמדינה ה-49.

ב-1968 התגלו במפרץ פרודו (Prudhe) שבחוף אוקיינוס הקוטב – כמויות עצומות של נפט וגז טבעי. ב- 1977 הושלמה הנחתו של צינור הנפט , Transalaska Pipeline  שאורכו כ- 1,300 ק"מ והוא חוצה את כל המדינה, מבארות הנפט שבצפון ועד למסוף הנפט שבנמל ולדז (Valdez), שהקרח איננו חוסמו בחורף. משם מועבר הנפט הגולמי באניות לארה"ב. תכנון הצינור והנחתו נתקלו בהתנגדות הארגונים האקולוגיסטיים, הן בארה"ב והן באלאסקה. מלחמתם של גורמים אלה נגד הצינור החלה ב- 1969 ונסתיימה רק ב- 1973, בפסק הדין לטובת צינור הנפט.

לאחר מו"מ ארוך עם שבטי הילידים שחיו באזור זה ואשר תבעו פיצוי על הפסד קרקעות, הונח צינור נפט מחוף האוקיינוס הארקטי ועד עיירת החוף הדרומי ואלדז. הצינור, שאורכו כ-1,300 קילומטרים, הפך את אלסקה למדינה העשירה ביותר בארה"ב.

מלבד הילידים, המהווים כוח פוליטי משמעותי באלסקה, משפיעים רבות על ההתפתחויות באלסקה גם ארגונים לשמירה על הסביבה. הנוף, החי והצומח של אלסקה הם אוצר טבע נדיר בעושרו וביופיו, והארגונים הירוקים פועלים הן באלסקה והן מול הממשל האמריקני על מנת לשמר אותם. אזורים נרחבים באלסקה הוכרזו כשמורות טבע, שבהן אסורה הבנייה והציד. אזורים אלה מהווים אזורי תיירות שהולכים ומתפתחים.

 

 

 

·        דגל מדינת אלסקה (באנגלית: (Flag of Alaska) מציג שמונה כוכבים זהובים על רקע כחול כהה. לדגל כוכב גדול בפינה הימנית עליונה, ושבעה כוכבים קטנים בחלק השמאלי תחתון, המייצגים את שבעת כוכבי הדובה הגדולה.

הדגל עוצב בשנת 1927 על ידי נער בן 13 בשם בני בנסון מאלסקה לתחרות של בני נוער לעיצוב דגל עבור טריטוריית אלסקה. בהסבר על הדגל צוין שהצבע הכחול מסמל את השמים ואת הצבע של פרח שכיח באלסקה. הכוכב בפינה הימנית עליונה הוא כוכב הצפון ונועד לייצג את המדינה העתידית אלסקה כמדינה הצפונית ביותר בארצות הברית. הדובה הגדולה מייצגת עוצמה. הדגל של בנסון נבחר פה אחד והפך לדגל של מדינת אלסקה בעת צירופה לאיחוד של ארצות הברית.

·        סמל מדינת אלסקה  (Alaska State Seal עוצב לראשונה על ידי המושל הראשון של מחוז אלסקה, טרם שהיתה למדינה והוא הציג את נופי המחוז – הזוהר הצפוני, איגלו ואסקימואי.

בשנת 1910 שונה עיצוב הסמל, ונוספו לא אלמנטים המסמלים את תעשיית המדינה ואת המכרות בה.

הסמל מציג תמונת נוף האופיינית לאלסקה. מעל ההרים הגבוהים ניתן לראות את הזוהר הצפוני, ולרגלי ההרים יערות המסמלים את ענפי כריתת העצים. הספינות השטות מסמלות את הסחר הימי, הרכבת את רכבות אלסקה. כמו כן בסמל מופיעים חקלאי, סוס ושיבולי חיטה המסמלים את חקלאות המדינה.

סביב החותם מופיעה הכתובת "סמל מדינת אלסקה", וכן ציור של דג וכלב ים המסמלים את בעלי החיים במדינה ואת חשיבות הדיג בכלכלת המדינה.

 

 

·        הציפור המסמלת את המדינה – שכווי ערבה, אומצה על ידי הרשות המחוקקת בשנת 1955.

·        הדג המסמל את המדינה – סלמון מלכותי, אומץ בשנת 1962.

·        פרח הבר המסמל את המדינה – זכריני, אומץ על ידי הרשות המחוקקת בשנת 1917. הוא פרח רב שנתי, שגדל ברחבי אלסקה.

·        המאובן המדינתי – ממותה צמרירית, אומץ בשנת 1986.

·        אבן החן של המדינה – ירקן, אומצה בשנת 1968.

·        החרק המסמל את המדינה – שפירית, אומץ בשנת 1995.

·        החיה המסמלת את המדינה – אייל קורא, אומצה בשנת 1998.

·        חית המים המסמלת את המדינה- לווייתן קשות ראש, אומץ בשנת 1983.

·        מינרל המדינה – זהב, אומץ בשנת 1968.