מאצ'ו פיצ'ו

מאצ'ו פיצ'ו – "העיר האבודה" של האינקה

כתב וצילם: גילי חסקין

להרצאה על פרו
להרצאה על תרבות האינקה 

פרו נחשבת ליהלום שבכתר הדרום אמריקאי. היא מושכת אליה מטיילים מכל רחבי תבל, בשל הנופים המרהיבים והמגוונים שבה; בשל הפסיפס האתני המורכב והמרתק ובשל מארג התרבויות העתיקות ששרידיהן פזורים במרחביה. האינקה לא היו התרבות היחידה בפרו וספק אם היתה המפותחת ביותר, אך הם היתה זו האחרונה בה פגשו הספרדים, אשר רצחו רבים מתושביה, אנסו ונישאו לנשותיה, שדדו את אוצרותיה וגם התחקו על עברה.

מבין האתרים הרבים, הממגנט ביותר והמפורסם ביותר הוא מאצ'ו פיצ'ו Machu Pikchu)), הנמצא בלב הרי האנדים, במרחק של כשמונים ק"מ צפונית לקוסקו. היא היצירה העירונית המרשימה ביותר שנבנתה על ידי בני האינקה כשהיו בשיא גדולתם, במאה ה-15. עיר מושלמת שמבניה המפוארים משתלבים היטב בנוף הפראי, שהפכה ל"מכה" של המטיילים.

הנסיעה ברכבת אל אתר הנופש אגווס קליינטס (Aguas Callentes), ההומה דוכנים, מסעדות ובתי מלון. משם מעפילים המיניבוסים בדרך המתפתלת. סך הכול, נסיעה של למעלה מארבע שעות. למי שזמנו בידו וכוחותיו עמו, מומלץ כמובן להגיע ברגל ב"דרך האינקה" (Camino del Inca) המפורסמת , המרוצפת בחלקה. חוויה מאומצת של שלושה – ארבעה ימים.

במקומות לא מעטים ניתן להתאכזב אחרי מסע מטלטל כזה, אבל המראה הדרמטי של מאצ'ו פיצ'ו סוחט קריאות השתאות גם ממי שהגיע למקום אחוז ספקות עזים. מטפסים עוד מעט אל הנקודה הגבוה ביותר באתר, המבטיחה חוויה מרגשת ביותר. מומלץ במיוחד, להגיע מוקדם בבקר ולהשקיף על ערפילי השחר המתמוגגים, כשהבתים מתגלים בהדרגה מתוך הלובן, עד שהעיר המופלאה מתגלה במלוא תפארתה. לנגד העיניים, אוכף בין שתי פסגות גבוהות ומזדקרות. נפרשת עיר גדולה ובה  מאות בתי אבן עתיקים שוכנת על ההרים העצומים סביב האתר מכוסים ביערות ירוקים. עמק האורובמבה (Urubamba), הנהר הגדול ויובליו, נראים חבויים במרחק, כשמצוקיו מעיקים עליו ומטילים עליו צל תמידי. השמים הופכים בהדרגה לכחולים, האור נהיה עז, העננים מרחפים ממעל במהירות והאוויר דליל מעט. כל אלה גורמים לכך שהנשימה נעתקת.  זו אכן חוויה של פעם בחיים, המושכת רבבות תיירים מכל רחבי העולם.

מאצ'ו פיצ'ו, נבנתה במשך עשרות שנים, בתקופת שגשוג האימפריה של האינקה עליה שלט באותה תקופה המלך פאצ'אקוטק (Pachacutec) האגדי, "הופך הזמן והמרחב”, ששיקם את קוסקו הבירה, לאחר רעידת האדמה הנוראית שפקדה אתה והרחיב את האימפריה מאקוודור ועד צפון צ'ילה. זוהי אחת האטרקציות המופלאות בתבל.

העיר המסתורית, הבנויה על אוכף הררי גבוה בין שתי פסגות מחודדות, מעל מצוקי הנהר, יכולה לשמש דוגמא לכשרונם המופלא של הקדמונים לבחור להם מקום מבוצר על ידי הטבע, לסגלו ולהתאימו ליישוב עיר וכן דוגמא ליכולת התכנון העירוני, של בני אינקה. סיפורם המרתק של נושאי תרבות זו שזור בספור הגילוי יוצא הדופן של המקום, שבמרוצת השנים כוסה ביער טרופי צפוף, שרק הוסיף לו משנה של הוד. כמה מהעצים שגדלו ביער שבורא, עדיין צומחים בין הבתים וברומליות פורחות בין הכתלים.

גם לאחר שרואים קודם לביקור, תמונות רבות של האתר, קוראים עליו, ומכירים אותו מסרטי תעודה שהוקרנו בטלוויזיה, הוא בכל זאת מצליח להפעים. זהו אחד מאתרי התיירות החשובים והפופולריים ביותר בדרום אמריקה. תיירים ומבקרים מרחבי העולם נוהרים לפרו במיוחד כדי לבקר בו, אף שההגעה אליו עדיין ממושכת ומורכבת יחסית. קשה להגדיר מה יוצר במקום אווירה כה מיוחדת. מיסטיקנים קורים לזה תחושת קדושה. אך גם ציניקנים מושבעים מתבקשים למצוא הגדרה יותר הולמת.

ב-1981 הוכרז שטח של 325.92 קמ"ר, סביב למאצ'ו פיצ'ו, כשמורת טבע. כך שהמקום המיוחד אינו מצטמצם להריסות עצמן, אלא גם את החי והצומח שמסביב. ואכן, קסמו של האתר נבע, בין הייתר במיקומו נוכח הנוף.  בשנת 1983 הכריז אונסק"ו על מאצ'ו פיצ'ו כאתר מורשת עולמית ותיאר אותו: "יצירת אמנות ארכיטקטונית מושלמת ועדות ייחודית לציוויליזציית האינקה".  ב-7 ביולי 2007 נבחרה מאצ'ו פיצ'ו כאחד משבעת פלאי תבל החדשים.

עד היום נותרו לא מעט שאלות הקשורות בתהליך בנייתה – החל מהמיקום עוצר הנשימה של העיר במעלה הרי האנדים, עבור בתכנון המדויק, וכלה בתהייה כיצד הצליחו לחצוב ולסתת את הסלעים הכבדים ולהניח אותם אחד על גבי השני בדיוק כה מרבי, כך שלא ניתן להחדיר ביניהם אפילו סיכה. נושאי תרבות זו לא הכירו את הברזל, לא הכירו את  הגלגל ולרשותם לא עמדו בהמות עבודה, שיכולות לסייע בגרירת אבנים כה ענקיות.

גילוי מאצ'ו פיצ'ו

העיר העתיקה התגלתה לעולם הרחב ב- 1911 על ידי החוקר  האמריקאי, יליד הוואי ( 1875) היירם בינגהאם (Bingham)  השלישי ב-24 ביולי 1911, בעזרתו של ילד בן עשר שנחשב למדריך התיירים הראשון בפרו.

בינגהאם, היסטוריון מאוניברסיטת ייל שבארצות הברית, שלא היה ארכיאולוג בהכשרתו וחקר את חייו של משחרר היבשת סימון בוליבר, עבר בפרו בדרכו חזרה מקונגרס היסטורי שהתקיים בצ'ילה. הוא ביקר במקדש סקסהויאמן (Sacshuyaman), ראש הפומה שמעל קוסקו, שבימי המרד נגד הספרדים הפך למבצר. כאשר הבעיר המלך האינקאי את האש בסקסהויאמן, אחזה אש המרד בכל פרו. אבל כאשר נפל המבצר, אש המרד דעכה והאינקה הפסידו את ההזדמנות לפרוק את עולם של הספרדים. הוא המשיך למקדש הסלע אויינטיטמבו (Ollantitanbo), שהנסיבות הפכוהו למצודה. את הקרב שהתרחש במקום, הינו פרשיית גבורה בהיסטוריה המושפלת של הילידים.  לוחמי האינקה היטו את מי הנהר, משכו את הספרדים אל הבוץ והפכו אותם למטרות חיציהם. הם ניצחו שם בקרב, אך הפסידו את המערכה. בינדהאם הנלהב חקר כמה אתרים, כולל ויקטוס (Victos)  ווילקבמבה (Vilcabamba), שלמרבה האירוניה תתברר כעבור שנים כאתרה של "העיר האבודה", שעוררה את סקרנותו.

הירם בינגהאם

בינגהאם שנשבה בקסמם של בני האינקה, יצא שוב, הפעם בשליחות ה"נשיונל ג'אוגרפיק", למצוא את "העיר האבודה", הלוא היא וילקבמבה וייחה  (Vilcabamba Vieja), עיר המפלט שנבנתה בג'ונגלים, מעוזם האחרון של מורדי האינקה, משם שלח המלך המורד את כוחותיו לפעולות גרילה כנגד הכובשים. הוא לא שעה לרמזים, כמו ראשה הכרות של אחותו, שהושט בנהר. הוא המשיך להילחם, עד שהמשנה למלך, פרנסיצקו דה טולדו, שם קץ לפרשה.

כמה מאנשי עמק האורובמבה סיפרו לבינגהאם על אתר רחוק, גדול ומרשים בראש ההרים. החוקר מאוניברסיטת ייל הטיל ספק בסיפורים. מעשיות על אוצרות ארכיאולוגיים וערים אבודות שומעים באזורים האלה לא מעט. בסופו של דבר הסכים לצאת למסע המפרך והגיע למרגלות ההר לאחר ששה ימים של חיפושים.

הוא תיאר בזיכרונותיו, בלשון ציורית,  כיצד טיפס במעלה הקניון המופלא של האורובמבה, שם הנהר נמלט מהמחוזות הקרים של קוסקו ומפלס את דרכו בהיחבא בינות להרים ענקיים של גרניט. המראה נראה היה לו כשילוב מטורף של ההוד של הרי הרוקי הקנדיים, עם היופי של נואנו פאלי (Nuuanu Pali) שליד הונולולו והקסם הנוגע ללב של שביל Koolau Ditch אשר במאויי (Maui). הוא טען שאין עוד מראה בעולם שישווה לקסם הזה. לא רק הפסגות המושלגות שבצבצו לפנים, אלא המצוקים הנישאים רבי הגוונים, שהתנשאו אלפי רגל מעל האשדות הקוצפים של הנהר. כל אלו בשילוב עם הצמחייה הטרופית המוריקה והרעננה, על מגוון העצים שבה והטראסות שנבנו סביב סביב.

הם חנו ליד הנחל, במקום בשם מנדור פמפה (Mandor Pampa) והשיבו את נפשם. מלכור ארטגה (Melchor Arteaga) , איכר שגר בסמוך, הצביע אל האוכף שבין ההרים אמר את השם שלימים יהפוך למושג: "מאצ'ו פיקצ'ו", היינו, "הגבעה המבוגרת". תחילה הוא  סירב להוביל אותם לשם באותו יום גשום, בטענה שהמאמץ גדול מדי, אבל לאחר שהציעו לו סול שלם, שכר עבודה של 3-4 ימים באותו זמן, נאות להובילם, אל החורבות, שלא שיער שיהיו כה מרהיבות. שני איכרים שפגשו בדרך ריצ'רטה ( Richarte)) ואלוורז   (Alvarez )  סיפרו לו על טראסות עתיקות בהן הם מגדלים את יבוליהם, מבלי לדעת שהם ממשיכים מסורת קדומה. דבר שהפיח בו סקרנות מחודשת.

בינגהאם שהגיע למקום, לאחר טיפוס קשה, נותר המום. לנגד עיניו נפרשה עיר שלמה, בגובה 2,450 מטר. פסגת הישגיה  של תרבות קדומה, נשכחה כמעט לחלוטין. הוא עצר את נשימתו נוכח ההוד הנורא. למרגלות הר גבוה ומחודד, שטראסות בראשו, השתרעו שרידים מרהיבים של עיר עתיקה, מכוסים ביער גשם טרופי. הוא הסתובב כחולם, המום מיופי, מנסה להתגבר על האוויר הדליל , תוהה אם מישהו בכלל יאמין לו: "זוהי ארץ שבה הדיוק בדיווח אינה בדיוק תכונה שכיחה", הוא כתב מאוחר יותר. "אך למזלי, הייתה לי מצלמה טובה והשמש האירה" פבליטו, ילדו בן ה-11 של האיכר, הוביל אותו פנימה אל ההריסות.

הוא לא הטיל ספק בכך שמאצ'ו פיצ'ו היא העיר האבודה וכתב ספר בשם זה (The Lost City of the Inca) והשריש טעות ששותפים לה רבים. הספר הלהיב דורות של מטיילים ודחק בהם לנוע בשבילי האינקה ולחקור את צפונותיהם. הוא לא נתן קרדיט הולם למקומיים שהובילו אותו למאצ'ו פיצ'ו, ורשם בהקדמה לספרו שהוא הסתמך על "שמועה מקומית". לאחר 1911 ערך מספר מחקרים נוספים באזור, ואף ביצע חפירות ארכאולוגיות במהלך 1915. בעקבות זאת הוא כתב מספר ספרים ומאמרים נוספים על מאצ'ו פיצ'ו, שהפנו תשומת לב עולמית אל האתר. ב-1913 זכה האתר לפרסום משמעותי לאחר שהחברה הלאומית לגאוגרפיה הקדישה לו את כל גיליון אפריל של ביטאונה.

כאשר שב בינגהאם לאוניברסיטת ייל, הוא לקח אתו הביתה אוסף של כ-5,000 פריטים ארכאולוגיים אשר הבעלות עליהם נתונה במחלוקת בין האוניברסיטה וממשלת פרו.

הוא כתב שהממצאים שייכים לממשלת פרו, וכי הם ניתנו לאוניברסיטה לצורכי מחקר "לתקופה של 18 חודשים". אלא שהאוניברסיטה החליטה להשאיר אצלה את הממצאים, וכל הבקשות מצד ממשלת פרו להחזיר את הפריטים נתקלו בסירוב מוחלט. רק בעקבות פנייה ישירה של נשיא פרו לנשיא ארצות הברית בשנת 2010 הודיעה האוניברסיטה כי תחזיר את הממצאים לפרו. כמה מאות פריטים, בהם תכשיטי זהב, כלי פולחן ומומיות, יוצגו במוזיאון חדש שייבנה בעיר קוסקו; שאר הממצאים יועברו למכוני מחקר ולמוסדות אקדמיים בפרו.

עם הזמן התברר כי בינגהאם לא היה באמת הראשון. סימון וייסברד, חוקרת ותיקה של קוסקו, טוענת שמצאה על אחד מסלעי מאצ'ו פיצ'ו חרוטים השמות אנריקה פאלמה, גאבינו סאנצ'ס ואגוסטין ליסאראגה ב-14 ביולי 1901, ולפיכך הם אלו שגילו הם את המקום מחדש, ולא בינגהאם. כמו כן, יש עדויות של מהנדס בשם פרנקלין, שהצליח להבחין במאצ'ו פיצ'ו ב-1904, לאחר שערך תצפית מאחד ההרים שבאזור. פרנקלין סיפר על תגליתו למיסיונר בריטי בשם תומס פיין, שחי באזור. ב-1906 העפילו פיין וסטיוארט א. מקניירן, מיסיונר נוסף, במעלה ההר והגיעו למאצ'ו פיצ'ו. חמש שנים לאחר מכן, ב-1911, שוחח פיין עם בינגהאם וסיפק לו מידע שסייע לו להגיע למאצ'ו פיצ'ו.

אף על פי שבינגהאם לא היה הראשון ש"גילה" מחדש את מאצ'ו פיצ'ו, הוא זכה להיחשב לראשון, הואיל והיה זה הוא שהפנה את תשומת הלב העולמית לאתר זה. הוא זכה לתדמית של "אינדיאנה ג'ונס" ולמכתש על פני הירח, שייקרא על שמו

על פי המחקרים העדכניים, מאצ'ו פיצ'ו, אתר האינקה השמור ביותר בסדרה מכובדת  של אתרים בני אותה תקופה, נבנה באמצע המאה ה-15 בידי הקיסר פצ'אקוטק היה זה היה האתר הראשון שהרחיב את גבולות האימפריה מעבר לעמק הקדוש של נהר האורובמבה ולכיוון היערות. מסיבה לא ידועה, ניטש האתר זמן קצר לאחר מותו ב-1472.

מאצ'ו פיצ'ו נמוכה כמעט באלף מטרים מקוסקו ובכל זאת מתקבלת תחושה שנמצאים במקום גבוה הרבה יותר. הסיבה לכך היא הגובה היחסי שלה מעל הסביבה, הפער הדרמטי בין העמקים להרים. המבנים המרשימים, נקודות התצפית הרבות שמשקיפות על הנוף ועשרות גרמי המדרגות העשויים מאבנים מסותתות, הפזורים ברחבי האתר, מאלצים את המטייל לטפס או לרדת ללא הרף. כל אלה מוליכים למקדשים, לארמונות, למחסנים, ובעיקר לטראסות חקלאיות יפהפיות שמקיפות את האתר. הטראסות הירוקות, שמפעילי האתר ממשיכים לעבד בשקדנות גם היום, יחד עם הלאמות והאלפקות הרועות בהן, להנאת המבקרים, מעניקים למאצ'ו פיצ'ו, מראה של גן ענק.

הסיפור של מאצ'ו פיצ'ו הוא באמת בלתי נתפס כאשר חושבים על היכולת של האנשים האלה, בני האינקה, לבצע עבודות הנדסיות מרשימות שכאלה בידיים חשופות, ללא גלגלים או שפה כתובה, תוך שימוש בסלעים שסחבו ממקומות אחרים.

בסוף שנות ה-90 של המאה העשרים, אישרה ממשלת פרו את הקמתו של רכבל שיוביל מבקרים לאתר. ההנחה היתה שרכבל כזה יקל על ההגעה וימריץ תיירים נוספים לבוא ולשלם את דמי הכניסה הגבוהים. מחאה קולנית של חוקרים, ארגונים סביבתיים ושל אזרחי פרו מנעה את הפיתוח המוגזם בשלב זה. למרבה המזל גם יוזמה להקמתו של גשר שיוליך אל האתר נדחתה. נקווה שלא יגיע פוליטיקאי רב כוח ועני במעוף, שיתפתה לשחוט את התרנגולת הזו, שמטילה ביצי זהב. גם עתה,  כמות הולכת וגדלה של מבקרים (כ-400,000 בשנה) מאיימת על עתידו של המקום, ואונסק"ו שוקל לכלול אותו ברשימת אתרי מורשת הנמצאים בסכנה.

באופן קצת מפתיע ובניגוד  לארכיאולוגיים אחרים, במאצ'ו פיצ'ו אפשר להתרשם, להעריך וליהנות גם מבלי לדעת מאומה על העבר, ההיסטוריה והמיתוסים שקשורים במקום. הנוף כשלעצמו, המראה המופלא של המקום מספק לחלוטין. כל השאר – ההיכרות עם המקדשים, הבנת האופן שבו נבנו, התאמת האבנים הענקיות ללא מלט, המשמעות האסטרונומית של כיווני הבנייה – מחזקים את הרושם שמותיר המקום, אבל את ההשתאות הגדולה ביותר מספק הנוף. ובכול זאת, הסיור מספק למטייל הסקרן ללמוד על יכולת התכנון והבניה, כמו על האמונה של בני העם הזה, שצאצאיו גודשים את הכפרים והשווקים, מדבר את אותה שפה, חולק חלק מאותן אמונות, אך כמעט חסרי כל קשר עם מעיינות הידע של אבותיהם.

האזור העירוני של מאצ'ו פיצ'ו חולק לשלושה מתחמים גדולים: האזור  המקודש, אזור המגורים (המכונה גם "המחוז הפופולרי") והאזור המלכותי (בו התגוררו אנשי הדת והאצולה).

באזור העירוני ממוקמים מספר מבנים בולטים: האינטיהואטאנה (Inti Watana) , "קושר השמש", שהוא כנראה מצפה אסטרונומי משוכלל וחדר שלושת החלונות. מחוז המגורים היה המקום שבו חיו אנשים ממעמד חברתי נמוך יותר והיו בו מספר בנייני אחסון ובתי מגורים פשוטים.

אינטווטאנה

באזור המלכותי, שהוקדש לאצולה, הייתה קבוצת בתים שנבנתה בשורות מעל מדרון ההר; בתי המגורים של האמאאוטאס (amautas) – אנשים שנחשבו לחכמים – אופיינו בקירות אדומים, ובאזור הנוסטאס (נסיכות) היו חדרים בצורת טרפז.

כל המבנים במאצ'ו פיצ'ו בנויים על פי סגנון אדריכלי המבוסס על קיר אבנים יבש הנוטה מעט פנימה ומעניק למבנה צורת טרפז. בני האינקה היו מומחים בשיטת הבנייה הזאת, הנקראת אשלאר (Ashlar), שבה נחתכו הלבנים בצורה כזאת שהן התאימו זו לזו במדויק וללא מרווחים. אחת התוצאות המפתיעות של שיטת הבנייה הזאת היא שלעתים לא ניתן להחדיר אפילו סיכה, בין האבנים.

עד היום קיימת תעלומה כיצד בני האינקה שינעו ומיקמו גושי אבן ענקיים, בהיעדר . הסברה המקובלת היא שהם השתמשו במאות אנשים ובגזעי עצים, על מנת לדחוף את האבנים במעלה מישורים משופעים.

במאצ'ו פיצ'ו יש 140 מבנים הכוללים מקדשים, ובתי מגורים בעלי סכך. כמו כן, ישנם למעלה ממאה גרמי מדרגות מאבן – שלעתים נחצבו בגוש יחיד של גרניט – ומספר גדול יותר של מזרקות מים, המחוברות ביניהן על ידי תעלות ואגני ניקוז שנחצבו בסלע, שהיוו חלק ממערכת ההשקיה וכנראה גם של פולחן המים. נמצאו עדויות המצביעות על כך שמערכת ההשקיה שימשה להובלת מים ממעיין מקודש לכל אחד מהבתים. מקדש לאדמה, מקדש להר, מקדש לכוכבים ומקדש לקונדור. לא ברור מדוע רוכזו כאן כל כך הרבה מקדשים. מיוחד  במינו הוא המקדש לשמש, שמתארו עגול והוא דגם מוקטן של מקדש קוריקנצ'ה (Coricancha) אשר בקוסקו, שנהרס בחלקו על ידי הספרדים. במקדש שני צוהרים. לכל אחד מהם חודרת קרן אור בבקרו של יום אחד בשנה. בצוהר האחד חודרת הקרן ביום הקצר בשנה ולשני, ביום הארוך. הישג המלמד לא רק על יכולת אדריכלית משוכללת אלא גם על ידע אסטרונומי מתקדם.

בנוסף למקדשים הרבים, יש ככר גדולה להתכנסות, בתי מגורים, לפי מעמדות ,אחוזת קבר ומחצבה שממנה הובאו האבנים לבניית בתי העיר . המחצבה הנמצאת למרגלות בקתת השומר נראית כמו ערימת אבן גרניט לא מרשימה במיוחד, אולם ניתן ללמוד כאן על שיטת החציבה ולראות כיצד העבודה הוסקה בעיצומה מרשים במיוחד הוא הסלע הענקי שעליו מגולפים נחשים. המתחם העירוני מוקף בטראסות חקלאיות שנבנו בדקדקנות, עם מעבריי מים לניקוז והקפדה על שלמות.

ניתן ומומלץ להעפיל בשביל מתון אל שער השמש Inti Punku)), דרך עמדות שמירה ומקדשים קטנים. שביל קסום, העובר ביער ומזמן מפגשים עם פרחים וציפורי שיר, במיוחד הקוליברי הססגוני המזמזם בכנפיו. לשער השמש מובילה הדרך המרוצפת שהגיעה הנה מקוסקו. כאן גם מסתיים שביל האינקה, הנחשב לאחד ממסלולי ההליכה הפופולריים והעמוסים בעולם. המטפס בשעת בקר מוקדמת יכול להתבשם ממראה עיר הפרושה למרגלותיו ומהפסגה המחודדת של הואינה פיקצ'ו (Huaina Picchu), הסוגרת עליה מדרום. זהו הר תלול המתנשא לגובה של 2,720 מטר מעל פני הים, ומשמש בדרך כלל כרקע לרבים מהצילומים של ההריסות. על ראש המצוק נבנה מקדש קטן ועל הטראסות שסביבו גידלו כנראה פרחים שהוסיפו לעיר משנה של נוי. שביל צר מוביל אל גשר תלוי, שנמתח מעל גיא עמוק בידי ידיהם האמונות של המהנדסים העתיקים. מערכת הדרכים של האינקה נראתה כאידרה של דג: ששדרך ארוכה מתוחה מצפון לדרום וממנה התפצלו דרכים לכיוון החוף ויערות הגשם. היתה זו כנראה דרך צדדית, אולי נסתרת,  אל מאצ'ו פיצ'ו.

מפסגתו של Huaina Picchu ניתן לצפות במאצ'ו פיצ'ו כולה. זהו טיפוס לא קל. המעלה תול והאוויר הדליל אינו מקל, בלשון המעטה. חלק מהשביל חצוב בתוך מצוק הגרניט, ובנקודות מסוימות הוא נעשה צר ומגיע לרוחב של כמטר בלבד. יש חבל לאורך הקיר שמומלץ לאחוז בו. אבל חוץ מזה, כמו בשאר המקומות על הפסגה, רק ערפל מפריד בין ההולך ובין נפילה מגובה רב, היישר אל הנהר הגועש.

צורתו הכללית של האתר, כפי שהיא נראית משם, מזכירה את צורתו של קונדור האנדים, שליט העולמות העליונים, הטוטם של המלכים וכיום מהוו גם סמל לנשמתו המיוסרת של האינדיאני.

מאצ'ו פיצ'ו היא גם נקודת שיא בתכנון העירוני: קיימים בה אזור פולחני, אזור התכנסות, אזור נפרד למגורי אצילים, אזור למגורי "עמך", אזור למגורי חיילים, אזור חקלאות ועוד. במאצ'ו פיצ'ו, יותר מבכל מקום אחר, ניכרת  תשומת הלב הרבה למיקומו של כל בניין, וכל אדם. מאצ'ו פיצ'ו היא גם ביטוי ליכולת הקיום יחדיו של האדם והטבע. ממקום מבודד, פראי ועטור הוד נורא זה, נראית העיר, הודות ליכולת הבנייה הפנטסטית  של מקימיה, כחלק מן ההרים עצמם.

אפשר לשבת במאצו' פיצ'ו, להצטופף על ספסל עץ צר, עם בפנים אל הנוף, להתבונן ולחלום.

מאחר שהאתר גדול מאוד, למעט כמה שעות (10:00-13:00), אין בו תחושה של צפיפות. גם כאשר מאות בני אדם שוטטו בין המבנים, אפשר למצוא פינה שקטה, מבודדת, שבה ניתן לבהות במרחבים, לדמות את העיר הזה שוקקת חיים ולנסות לעכל את הגודל, הגובה, הצבעים והשקט.

האם זו "העיר האבודה"?

אין ספק כי השם "העיר האבודה" מסעיר במיוחד. בינגהאם הגדיר זאת כך מתוך שכנוע פנימי עמוק ולא מנקודת מבטו של קופירייטר מוכשר. ובכול זאת, מבט חוקרני מעט בשרידים המפוארים מאלץ את המטייל להתעמת עם שאלות טורדניות:

1. האם אנשים הנמלטים מרודפיהם ישקיעו מאמץ גדול כל כך בבנייה אימפריאלית כה מפוארת?
2. מדוע בצוק העתים הושקע כל כך הרבה מאמץ בבניית רובעים נפרדים לאצילים, בעלי מלאכה וחיילים.
3. סביר להניח שבעיר מקלט אנשים יידרשו לאלוהים, אבל כל כך הרבה מקדשים?
4. וילקבמבה וייחה, העיר האבודה, נבנתה לאחר הכיבוש הספרדי, מדוע לא מוצאים במאצ'ו פיצ'ו ולו רמז להשפעה ספרדית? רעפים למשל.
5. מדוע לא ניכרים שרידי שריפה? הרי ידוע שהספרדים החריבו את העיר האבודה. .
6. כיצד עומד על תילו "אינטיווטאנה", קושר השמש, שנחשב בעיני הספרדים כאלמנט פגני משוקץ ונותץ בכול מקום אליו הגיעו?

בניגוד לעיר האבודה, וילקבמבה וייחה, שהוחרבה על ידי הספרדים, מאצ'ו פיצ'ו לעולם לא התגלתה ונשארה בשלמותה.

שאלות אלו ונתונים שנאספו  מביאות את החוקרים למסקנה כי מאצ'ו פיצ'ו איננה העיר האבודה. ההיפך, זו עיר מקודשת, שנבנתה במאמץ רב ובתשומת לב יתרה הבנויה למטרות פולחניות ומקדשיה הרבים הם שיר הלל לארכיטקטורה האינקאית. בשנת 1964 הוכיח הארכיאולוג גנה סאבוי ( Gene Savoy), כי העיר האבודה נמצאת באספיריטו פמפה (Espiritu Pampa) אשר ביערות העד. וכאן, מדובר בעיר ללא תואר וללא הדר, שבבנייתה ניכרת השפעה ספרדית, כגון רעפים ונמצאה עדות ברורה לשריפה שחוותה לאחר כיבושה.

למה שמשה מאצ'ו פיצו'? מה היה תפקידה?

בינגהאם שיער שהמצודה הייתה המרכז הרוחני של "בתולות השמש". מסר רב יחסית של שלדי נשים שנמצא במקום אושש את טענתו. אחרים שיערו שהמקום היה מקום התבודדות עבור אצולת האינקה. היו שסברו שעיר מרוחקת זו לא היתה רק עיר מקודשת , אלא מעין מבצר ענק, על ספר הג'ונגל. על הגבול בין הממלכה הירוקה והמאיימת, על הארץ הנושבת. הספרדים לא החריבו את מאצ'ו פיצ'ו כי מעולם לא שמעו עליה. זה מוסבר רק בכך שגם האינקה לא ידעו עליה. הכיצד?

לכותבי הרשומות של האינקה יש שם רע בקרב ההיסטוריונים. הם נהגו להשכיח אירועים שרצו לשכוח. מישהו, מסיבה כלשהי, רצה למחוק את הפרשה מהזיכרון ההיסטורי.

מאצ'ו פיצ'ו מגלמת בסיפורה את המסתורין האופף תרבות זו. לא ברור לגמרי מתי נבנתה ועל ידי מי. לא ברור לגמרי אם או גם עיר מבצר בגבול הג'ונגל והארץ הנושבת, לא ידוע מה היה שמה. (מאצ'ו פיצ'ו הוא רק כינוייה בפי האינדיאנים המקומיים). שאלות אלו ורבות אחרות רק מוסיפה לתחושתו המופלאה של המסייר בחורבותיה.