מאיר בינט – לוחם סתר שהושכח

המרגל הלא ידוע

כתב: גילי חסקין, ‏שבת 30 במארס  2024

תודה לגדעון ביגר ולמישל בינט על הערותיהם.

מאיר (מקס) בינט (1917 –1954) היה איש מודיעין ישראלי שפעל ונתפס במצרים בעקבות נפילת רשת החבלה ב"עסק הביש".

מאיר בינט היה איש אשכולות, מוכשר בתחומים שונים אהב מוסיקה ספרות ושירה, ניחן בכישרון לציור וכתיבה. שלט בעברית גרמנית ואנגלית וידע צרפתית, איטלקית, ערבית ופרסית. כמו כן, נגן בכלי נגינה שונים. הוא נידון למוות בעיראק, העלה יהודים מאיראן ועשה עסקים במצרים, שם בנה לעצמו כיסוי מבריק שבעזרתו נכנס לבסיסי צבא סודיים והגיע עד לראש הפירמידה – הנשיא מוחמד נגיב. אבל משום מה, סיפורו של סגן-אלוף מאיר בינט, שנתפס והתאבד בכלא המצרי לפני שבעים שנים, מוכר רק למעטים.

מעסוק מדמותו ובפועלו של מאיר בינט, בסיורנו לכפר חסידים

ראו באתר זה: כפר חסידים. ראו גם "סיור בין חסידים לחלוצים".

השנים המוקדמות

מקס בינט נולד בסוֹמבַּטהֶיי  ((Szombathely שבהונגריה ב-1917 , בן לעמליה ויוסף, אח לרות. למשפחה מסורתית שמוצאה מהונגריה ומגרמניה. המשפחה במקורה הגיעה מקלן וחזרה לשם בינואר 1919, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה.

הוריו ניהלו את חייהם על פי המסורת היהודית-אורתודוקסית, וילדיהם רות ומקס למדו בתיכון יהודי בעיר מנהיים שבגרמניה, והתחנכו בתנועת הנוער עזרא. בבית שררה פתיחות ליברלית והילדים נחשפו גם לתרבות הגרמנית. השפה הגרמנית שדיבר מאיר מגיל צעיר והעובדה שגדל בגרמניה, היו הבסיס שעליו בנה כעבור שנים את זהותו הבדויה וסייעו לו לקשור קשרים עם הקהילה הגרמנית הגדולה בקהיר, שכללה פושעי מלחמה נאצים שמצאו מקלט במצרים לאחר מלחמת העולם השנייה, כמו גם מדענים ואנשי צבא שפעלו שם בתחילת שנות החמישים בשירות הצבא המצרי.

משפחת בינט קיימה אורח חיים ששילב מסורת והשכלה, אמונה וסקרנות אינטלקטואלית. הספרייה הביתית הייתה גדושה בספרי קודש והגות"[1]. "דפדוף באלבום המשפחתי מהימים ההם מגלה ילד מטופח ששערו עשוי בקפידה. מן פרח מוגן. הוא גילה יכולות לימוד יוצאות דופן, עסק במלאכת יד, התעמק בשירתו של רילקה וחרש את כתבי הקודש". כילד פיתח אהבה למוסיקה קלאסית שליוותה אותו כל חייו: הוא ניגן על כינור, חליל אלט ואפילו בפסנתר משמיעה.

בינט למד בתיכון היהודי בקלן, והיה פעיל בתנועת הנוער "עזרא".  לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933 , קיבל בבית ספרו דף נייר, שנשא את שמו ועליו נכתב "יהודי אין לך מה לחפש פה". מנהל בית הספר הציע לו לעזוב, כדי שלא ייפגע פיזית. האחות רות עלתה ארצה כבר בשנת 1934, וכשנה מאוחר יותר הצטרפו אליה מאיר וההורים לאחר שהנאצים ערכו חיפוש אלים בדירתם. הם גרו תקופה קצרה בשדרות רוטשילד בתל אביב ואחר כך ברחוב ביל"ו 32 (היכן שגר בהמשך, הצייר יוסל ברגר). הוא שאף לעזוב את בית ההורים, ואולי אף להצטרף לקיבוץ, אך המצב הכלכלי הקשה חייב אותו להישאר עמם, ולסייע בפרנסת המשפחה.

מקס-מאיר עבד בעבודות שונות כפועל בנמל תל אביב ובבית מלאכה למכניקה עדינה. במארס 1936 יצא למשך שנה לכפר חסידים, להכשרה חקלאית, כדי ללמוד את ענפי המשק והחקלאות השונים, ושם עבר קורס צבאי של ארגון 'ההגנה'.  מאז נשלח על ידה לשליחויות חשאיות שעסקו בענייני מודיעין ובהעלאת עולים לארץ. לאחר השנה בכפר חסידים, חזר לתל אביב ועבד בנמל תל אביב ובבית מלאכה לעבודות מתכת.

מאוחר יותר שימש כאחראי על הביטחון במשק הפועלות בחדרה, וכן הקים בית מלאכה למכניקה עדינה בראשון לציון. עבודה זו אפשרה לו גם להתמכר לאהבת המוסיקה, ואת מקום התזמורת של קלן, מילאה התזמורת הסימפונית הארצישראלית שהקים ברוניסלב הוברמן, כי מאיר זכה לקבל הזמנות לקונצרטים בזכות הסמלונים אותם ייצר עבור נגני התזמורת. כמו כן,  מצא זמן להתנדב במגן דוד אדום.

ב-1942 יצא לעיר אבדאן (Abadan) שבאיראן, מטעם 'סולל בונה', ועבד בבתי הזיקוק של חברת הנפט האנגלו-איראנית. בינט הצליח בעבודתו ומונה כמנהל המחלקה למכניקה עדינה שבה עבדו עשרים איש – רובם מהנדסים. בנוסף לעבודתו החל ללמוד פרסית, והשלים את השכלתו הפורמאלית בהתכתבות עם בריטניה. גישתו ההומאנית באה לידי ביטוי בניואנסים קטנים: הוא הצליח לשנות את ההרגל ששרר בחדר האכילה, על פיו קראו למגישים 'מלצר', דבר שנראה בעיניו כעלבון, והצליח להרגיל את חבריו לקרוא לעובדים בשמותיהם. הוא הפיל במכת אגרוף עובד, שהיכה את משרתו, לאחר שחשד כי גנב ממנו מנת שוקולד. בעקבות אירוע זה, בינט הועמד לדין משמעתי והדעות לגבי מעשהו נחלקו. על כך כתב: "מעניין שיש כאן כל מיני בעלי השקפות נשגבות שלא באות לידי ביטוי, גם לא במינימום, בהתנהגותם כלפי אחרים"[2]. בהמשך יצר קשר עם הקהילה היהודית בסיוע שלמה שהרבני, בנו של רב העדה, הקים כיתות ללימוד עברית בחורמשאר (Khorramshahr) ובאבדאן, ותא של תנועת נוער בשם 'הנוער החלוצי'[3]. תוך כדי שהותו סאירן, ביקר מאיר בינט גם בעירק ובין השאר הוא אצל משפחתה של אשתו הראשונה של סבו (מרים לבית פתאל ). מפגש זה הוליד ברבות הימים את האגדה שמאיר בינט הוא ממוצא עיראקי למחצה.

הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה והשמדת יהדות אירופה ולקראת סיום עבודתו, בינואר 1945, ארגן טקס מרשים של הכנסת חניכים לתנועת הנוער הציונית – בו ניגן בחליל ובכינור.

הוא גם כתב את המנשר שהוקרא בטקס, שבו נכתב: "כל ילד עברי בעולם שקול היום כעשרה כי אבדו לנו, לעם היהודי מיליוני נפשות יקרות. עליכם, הדור הצעיר אשר בו היד הטורפת לא נגעה יהיה מוטל התפקיד לבוא לעזרת עמנו הנרדף זה אלפי שנים. יום אשר בו הנכם נכנסים לתנועה הציונית להיות עם חופשי על אדמתו, אדמת ישראל – יום גדול הוא בחייכם. רבות ייתבע מכם עוד לעשות. בתור מדריככם וחברכם, אני מאחל לכם הצלחה בדרך זו. שאו ברכה וחזקו ואמצו! מאיר".[4]

באותם ימים פגש את הילדים שחולצו מאירופה, נשלחו לארץ ישראל וכונו "ילדי טהרן"[5]. הוא נסער מהפגישה וכתב:  "העיניים האלה – בלא אמונה – שואלות. האם עתה סוף כל הצרות? האם נכון הוא הדבר שנוסעים עתה לארץ ישראל? אלה היו ימים קשים, ימים שאין בהם שירה, ימים אשר צעקת דם ממלאת אותם. האומנם כזה הוא העולם, כזה הוא גורל עמנו? שואל אני את עצמי במבוכה… בתוכי עולה קול בכי – קול של נשמות חנוקות ורבות סבל, כך בוכות הן בי".

במשך ארבע השנים שהיה שם, הוא גם הדריך צעירים יהודים ואירגן מסגרות של עלייה. על תחושותיו אז, אפשר ללמוד מקטע שכתב: "הנה מתקרב היום לסופו ועוד מעט שבת בארץ ישראל. כאן אין חוגגים את השבת שלנו וקשה לי מאוד לוותר עליה. אתיישב ואקרא לכל הפחות את 'לך דודי' וכשאגיע למקום 'התנערי מעפר קומי', אזכר בכל אחי ואחיותי אשר מבתיהם החמימים מתנוצץ אור של נרות, נרות שבת, וגם באלה אשר לא יכולים לנער את עפר ימי החול. אזכר בכולם באשר הם שם, נרדפים בלי מחסה ותקווה. ידי אושיט לקראתם כי אחי הם"[6]..

ב-1946 חזר לארץ ישראל ועבד כחצי שנה כמנהל עבודה במפעל המכונות "אלווטור" בתל אביב.  לאחר מכן, יצא לבריטניה ועבר קורס אלחוט בבית הספר לקצינים בצפון ויילס. וכפי שסיפר אחד מבני הנוער הציוני שאותם הדריך בליברפול: "הוא היה מתאמן בבית 'הבונים' שם, קלט שידורי מורס באנגלית ממוסקבה ופענח אותם במהירות של 60 מלים לדקה, מזהה את השדרים השונים לפי אופי שידוריהם ואת המקומות שמהם שידרו'. בנוסף על כך הקים בינט מקהלה והעלה בני נוער לארץ ישראל" .

כישוריו משכו את תשומת לב אנשי המוסד לעלייה ב', שגייסו אותו בשנת 1947 ל'גדעונים'.  הם היו מפעילי רשת הקשר של "המוסד לעלייה ב'", שקיבלו את הכינוי מרשת הקשר שהפעילו ונקראה "גדעון": קצתם היו אלחוטנים ואנשי רדיו בתחנות השונות באירופה, בישראל או על ספינות המעפילים, ואחרים, כמו בינט, היו טכנאי קשר שבנו והכינו את ציוד הקשר. בנוסף לעבודתם זו פעלו הגדעונים בסיוע ובארגון המעפילים, לקראת ההפלגות ובמבצעי הרכש הביטחוני, כמו גם סיכול מאמצי הרכש של מדינות ערב.

הצעירים בהם אורי לובראני, צביקה בית דין ותמר הוז (בתו של דב הוז), התגוררו בדירת שותפים בלונדון. הפלמחניקים לא ידעו בתחילה כיצד 'לאכול' את הגבר שהיה מבוגר מהם בעשר שנים בממוצע, אינטלקטואל וספוג בתרבות. הוא היה איש בעל עיניים רכות ואישיות מפלדה. מסורק כהלכה, כמעט בקפדנות, חליפה קלה, העניבה ענודה בדייקנות. שלושה ימים לאחר שטרף את נפשו כתב עליו מייסד "מעריב", הד"ר עזריאל קרליבך: “אם הסתכלת (…) במקס בינט – לא היית מתפלא כלל אילו הכותרת שמעל הצילום הייתה: ‘הציר פלוני עולה אל הנשיא להגיש את כתב אמנתו או שליח הסטייט דיפרטמנט ברדתו מן האווירון בלוד'".

מאנגליה עבר לאיטליה, בינט שימש טכנאי קשר שבנה והכין את ציוד הקשר.

רחל בצר מנהלל , שהכירה אותו באותה תקופה, ספרה:

אנחנו גרנו בעיבורה של רומא [,,,]  בוילה הייתה תחנת האלחוט שלנו ואנחנו גרנו בה. . אנחנו היינו פלמחניקים, עדת צברים צעירים. מאיר היה כאילו מחו"ל. אני חושבת שבהתחלה לא נתנו למאיר הכבוד לו  היה ראוי משום שלא הכרנו אותו אבל אחר כך  כשלאט לאט התחלנו להכיר אותו, אנחנו, אני מכל מקום הרגשתי את הכבוד או את המיוחדות שלו להכיר אותו וגם להיות חברה שלו. הוא היה האדם הבוגר שלנו. אחרי שהוא תפס את מקומו, הוא היה האדם הבוגר אתו, אליו הלכו להתייעץ. […] מאיר היה אינטלקטואל אידאליסט, דבר שאני לא חושבת שעכשיו קיים. הוא גם ידע לעצב את האידיאלים, הוא ידע לתת להם ביטוי חגיגי. […]   עם מאיר אפשר היה להביע את ההתרגשות. הוא לא התבייש להראות פאתוס. הוא היה אדם מאוד אמיתי. […]מאיר שימש לי מורי ורבי וחברי. אני חושבת שמעט מאוד נעשה כדי להשאיר את רישומו בארץ הזאת. הוא עשה כל כך הרבה דברים, היה כל כך אידיאליסט, כל כך אינטלקטואל, הוא היה צריך להשאיר את רישומו, שאנשים היו צריכים ללכת לאורו "[7].

אורי גורן, איש הפלי"ם: "הנה מגיע בחור יפה תואר מבוגר מאיתנו; אנחנו היינו חבורת פרחחים, אינטלקטואל שלא ידענו איך הוא ישתלב והנה להפתעתנו הוא השתלב בצורה יוצאת מן הכלל בחבורת אנשי הפלי"ם ובעיקר 'הגדעונים'. הוא בא ולמעשה היו לו שני עניינים חשובים שלא הבינונו מה פירושם. הוא רצה ללמוד אלחוט מורס ובעיקר לבנות מכשירי קשר זעירים. מאיר ישב איתנו, אנחנו לימדנו אותו ובעיקר אהבנו אותו, אהבנו אותי מכיוון שהיה שונה מאיתנו. אנחנו היינו, ואיני רוצה להשתמש במילים יותר חריפות – חבורת פרחחים שנקלעו להיות במוסד לעליה. כעבור זמן מה הוא כמו התנדף כמו שהוא בא, בלי הכנה, כך גם עזב אותנו"[8].

עם הקמת המדינה, במאי 1948, המשיך בינט הלאה, אל משימה מסוכנת בהרבה. הוא התגייס  לחיל המודיעין בצה"ל הצעיר ובאוגוסט  1949, שהה באזור הגבול בין עיראק לאיראן בתור איש מודיעין.

בעקבות הכרזת המדינה, הורע מצבם של יהודי עירק, והם החלו להימלט לכיוון איראן בסיועם של המוסד לעלייה ב' וצה"ל. היציאה ההמונית התרחשה בעיקר בשנים 1949-1948 בהנהגתם של שלמה הילל ומרדכי בן פורת. גם מאיר בינט פעל שם עם אברהם דר, והשניים חלקו דירה בטהרן. אף שחלפו מאז שבעה עשורים, אין רשות לספר גם היום פרטים על התפקיד שאותו מילא הקת"ם (קצין תפקידים מיוחדים) מאיר בינט על אדמת עיראק, אבל על עובדה אחת אין ערעור: ממשלת עיראק דנה אותו למוות שלא בפניו, על פעולותיו בשטחה בתקופה זו"[9]. במהלך המשפט של נידוני קהיר, הקריא  אב בית הדין דיגווי, מסמך מטעם שגרירות עיראק, שהועבר דרך המודיעין המצרי, לקטגור ובו נטען שבינט היה "ראש משרד רשת הריגול הציוני בעירק" בקשת הסגרה לבינט עם תום המשפט והטלת גזר דין מוות[10].

על יחסו לארץ, מעיד קטע מיומנו, שנכתב בעקבות ביקורו בנהריה, ב-1950: " "לפעמים אני עומד לפני שתיל רך, שרק נטעו אותו ואיכשהו מרגיש צורך ללטף אותו, להגן עליו. לעמוד מול הרוח כדי שלא תשמיד אותו. כן, הייתי בהרבה ארצות וראיתי נופים יותר יפים ומהממים, אך מעולם, אף פעם לא נגע הטבע ללבי באופן עמוק כזה כמו כאן, מעולם לא הרגשתי עד כדי כך חלק ממנו. כאן ורק כאן, לראשונה בחיי, אני מרגיש שהנה, זו הגבעה שלי, זה העמק שלי, השמים שלי, העץ שלי, כאן אני מרגיש בתחושת הכוח המיסטי השורשי של העבר שאולי אינו מסתכם ביותר מאשר בית, פשוט בית". במכתו לרחל בצר שהוזכרה לעייל, הוא כתב כך שהוא יוצא לטייל בארץ ישראל, בגליל העליון ושוכב לו על אחת הגבעות והשמיים בהירים ומדינת ישראל קיימת והוא מרגיש עצמו קשור לכל העם היהודי ".

בשנת 1950 הכיר בינט עולה צעירה מדרום אפריקה בשם ג'יין דוידוב. השניים נפגשו באירוע שיועד לשוחרי מוזיקה קלאסית, והתקיים בבית קפה בשינקין. הם ישבו אחד ליד השנייה ורק בסוף המפגש העז לפנות אליה ולקבוע עמה פגישה.

ג'יין התפעלה מהציוני הנלהב השולט בשש שפות, מצייר בשעות הפנאי ושורק יצירות שלמות של בטהובן ומנדלסון. הם נישאו בארץ בחודש אוגוסט, ולאחר נישואיהם נסעו יחד לאנגליה להמשך לימודיו. בקיץ 1951 שבו השניים לישראל לקראת הולדת בתם מיכל. כעת פגש בינט את אברהם דר מיחידה 131[11], שהמליץ לו לפנות לשירותי המודיעין, שם חיפשו דוברי גרמנית..

השליחות במצרים

בתחילת שנות החמישים הייתה מצרים האויב בה"א הידיעה של מדינת ישראל הצעירה. זה היה הרקע לתחילת השלב החשוב ביותר בקריירה החשאית של בינט, שבינתיים היה לאב.  את בניית הכיסוי שלו, מההתחלה ועד הסוף, הוא עשה לבדו, בלי הנחיות, בלי סיוע, רק בעזרת הרעיונות שלו. והיו לו רעיונות מבריקים. בהסתמך על הגרמנית השגורה בפיו הוא החליט לבנות לעצמו כיסוי של איש עסקים גרמני, המייצג חברות גרמניות במזרח התיכון. כמי ששלט גם באנגלית, צרפתית, איטלקית ופרסית, היו הרבה קופצים לשכור את שירותיו.

בדצמבר 1951 יצא בינט לגרמניה, על מנת להכין ולבסס את זהותו לתפקיד במצרים. שולחיו מהמודיעין דאגו לו לדירה בבון (Friedrich Wilhelm strasse 11 ). גם אשתו ג'יין ובתו מישל, גרו שם זמן מה[12].

בתו מישל מעידה, כי השלב  הזה היה לא פשוט בשבילו, כפי שמעיד הקטע הבא שכתב: "13 בינואר, 1952. בשבוע שעבר הייתי בגרמניה. פחדתי מעצמי, זכרונותי, שנאתי. הלכתי ברחובה הראשי של מינכן וזכרתי את שנות השלושים ואז זלגו דמעות על השלג והן השאירו סימנים קטנים עגולים. הבטתי בהם, כל הזמן הבטתי ואז לפתע חדרה מחשבה לליבי, כמה נפלא שמיכל לא נולדה באירופה".

כעבור שבוע כתב שוב: "הנה אני פוסע בין ההריסות של נעורי, בפינה הזאת היה בית שפעם בשבוע הייתי בא אליו לשיעור בכינור ובפינה הזאת היה הבית שבו היכו אותי והבית שגרנו בו עודנו ניצב, רק שלושה רבעים ממנו. אני שונא את העיר הזאת. כאן פגעו בי, כאן התנסיתי בשנאה ואני משיב אותה עכשיו, מנה אחת אפיים".

אבל בינט לא הניח לסערת הרגשות להסיט אותו מהמשימה שהוטלה עליו והמשיך לבנות את הכיסוי שלו. וכך, לאט וביסודיות, הוא הפך למקס בנט, גרמני יליד העיר מנהיים (Mannheim), שהיה חייל לוחם בוורמאכט ונפצע ברגלו במלחמת העולם השנייה. לא ברור מדוע קיבל מאיר בינט (Bineth), את השם בנט (Bennett ). שכה דומה לשמו מהבית.

בינט יצר קשרים עם חברות שונות שהיו מעוניינות בנציג מכירות במזרח התיכון. הוא הצליח לזכות, בין השאר, בייצוג חברת "פון לאופנברג" שייצרה גפיים תותבות. כן, עבד עם חברת  "וילהלם ליי", שייצרה חלקי משאיות וסגרה עמו חוזה לשנתיים, חברת "ארנולד דולד" מהעיר בון, לגופי חימום וחברה נוספת מפרנקפורט שעסקה בייבוא וייצוא והעניקה לו, כמו החברות האחרות, ייפוי כוח לפעול מול הממשלה המצרית וחברות מצריות.

על סף צאתו למצרים, הוא לא מוותר על ליל סדר של חיילים אמריקאים יהודים בפרנקפורט. “החוויה הייתה מדהימה", הוא כותב לג'יין, “(…) הרגשת האחדות, החום היהודי, המסורת (כולל קניידלך עשויים בידי טבח גרמני) הכול היה שם (…) אם לא המדים של ה־G.I.S, הייתי חושב שאני בקיבוץ (…) כשהדלת נפתחה אחרי הארוחה לאליהו הנביא וקריאת ‘שפוך חמתך (…)', אפשר היה להבחין, שכל אחד הבין את המשמעות של קטע זה, הנקרא על אדמת גרמניה (…) המכתב הבא שיגיע אלייך לא יכלול יותר ביטויים יהודיים (…)"[13].

ב-12 אפריל 1952, אחרי שניתן לו שם הקוד "אמיל", יצא בינט מגרמניה לתפקידו החדש במצרים. הוא התאקלם מהר. באוגוסט הוא כבר היה פעיל ביצירת קשרים וחוזים מסחריים. הוא היה כל כך מוצלח, עד שאחרי כמה חודשים פנתה אליו חברת 'אנגלו-איג'יפשן מוטורס קומפני,'  (Anglo Egyptien Motor company) מרחוב עדלי-פאשה בקהיר, שהיתה הסוכנות המקומית של חברת 'פורד', כדי שיהיה הנציג שלה במצרים". אבל את מטרתו של בינט שירתה במיוחד העובדה שייצג חברה לייצור פרוטזות לנכים ופצועים.

במצרים היו נכים רבים מהמלחמה עם ישראל ב-1948 והפרוטזות הגרמניות נתנו להם מענה מצוין. הוא יזם את הקמתו של "המרכז לשיקום נכי מלחמה" ונהג לספר לבני שיחו הגרמנים והמצרים כי הצליעה שלו מקורה בשירותו בצבא הרייך השלישי במלחמת העולם השנייה. בינט התגורר במלון בשכונת הליופוליס היוקרתית, וגם ברובע זמאלק, והחל לאסוף מידע על הקהילה הגרמנית במצרים ועל הקצינים הגרמנים, ועל תרומתם למשק ולצבא במצרים. כמה מהקצינים הגרמנים הגיעו למצרים עוד בזמנו של המלך פארוק כיועצים צבאיים וטכנולוגיים ונותרו בתפקידם גם לאחר המהפכה של 1952. מכיוון שבינט הרבה להסתובב בחוגים אלה, הוא היה לדמות מוכרת ומקובלת. הוא השתתף, יחד עם ג'ין אשתו, שבאה לקהיר עם מישל הקטנה כחיזוק לסיפור הכיסוי שלו, בנשפים שערכה הקהילה הגרמנית והעמיק באירועים אלה את היכרותו עם הנוכחים, שרבים מהם היו פושעי מלחמה נאצים שמצאו מקלט במצרים.

ההיכרות עם הגרמנים, כמו גם הפעילות מול פצועי המלחמה,  שנזקקו לפרוטזות ששיווק, סייעה לו להיכנס לבסיסי הצבא המצרי ולסייר בהם, וכך אסף מידע חיוני בתחומי המודיעין הצבאי. זה המקום להדגיש כי הוא לא השתייך לחוליה או לרשת. נשלח למצרים בתפקיד "לוחם סתר"[14], למשימת איסוף מידע בלבד. הוא בנה את סיפור הכיסוי שלו בעצמו ופעל במצרים לבדו. להישגיו המדהימים הגיע כאיש יחידה 131 של חיל המודיעין (היחידה לפעולות בארצות אויב), אך עוד לפני שיחידה זו פיתחה תורת עבודה מקצועית ושיטתית. הוא הצליח לבנות את עצמו בדרך שהייתה למודל שעל פיו בנתה היחידה את שליחיה לאחר שיקומה מפרשת "עסק הביש". אחד מאלה היה אלי כהן. לאחר שכבר שהה במצרים, קיבלה שליחותו משנה חשיבות בעקבות המהפכה של 23 ביולי 1952, אז הגיחו "הקצינים החופשיים" מהקסרקטינים שלהם. המלך פארוק הודח, המלוכה בוטלה והגנרל נגיב עלה לשלטון. היה לראש הצבא והממשלה והחל מיוני 1953, גם לנשיא. נאצר שגם היה אחד מה"קצינים החופשיים" שניהלו ההפיכה, חתר תחתיו כל תקופת שלטונו ( ממש במקביל לתקופת פעילות בינט במצריים)[15] .

בינט לא היה איש המודיעין הישראלי הראשון, או היחיד, במצרים. ב-1951 הגיע למצרים ג'ון דרלינג, אזרח בריטי מגיברלטר. זה היה אברהם דר, איש יחידה 131, שנשלח למצרים כדי להקים רשת ריגול וחבלה. הרשת הורכבה משתי חוליות של צעירים יהודים תושבי קהיר ואלכסנדריה. לאחר הקמתה עזב דר את מצרים, מבלי שהוחלף על ידי שליח אחר של המודיעין הישראלי

בינט פעל במצרים במתכונת של "זאב בודד". ולא צריך היה להיות לו קשר עם אף אחד משליחיה האחרים של ישראל וגם לא עם חוליות המחתרת הציוניות, שהקים אברהם דר באלכסנדריה ובקהיר. אולם נראה כי מישהו החליט לנצל את בינט לצרכים אדמיניסטרטיביים והוא התבקש להעביר כסף לחברי החולייה. עם הגעתו למצרים יצר בינט קשר עם "קלוד" (מרסל ניניו), חברה בחוליית קהיר והאשה היחידה ברשת, אשר גויסה לפני כן על ידי אברהם דר.

כבר בשבוע הראשון, הוא העבר למרסל ניניו, חברת הרשת היהודית, את “האמצעים האדמיניסטרטיביים". “קיבלתי מכתב מחו"ל שיבוא מישהו שקוראים לו ‘אמיל' והוא יתקשר אלייך. נפגשנו בקונדיטוריה", סיפרה ניניו לעופר ענבי ולפרופ' נחם אילן, בסרט שהפיקה “הקרן להנצחת קדושי קהיר". “הוא הביא דברים מהארץ שמסרתי למשה מרזוק (מאנשי הרשת שהוצא להורג). שאלתי מה יש בפנים, אמרו לי: ‘את לא צריכה לדעת'. נפגשנו ארבע־חמש פעמים. לא ידעתי מה התפקיד שלו". בינט היה מעוניין בהוצאתה של ניניו ממצרים וביקש ממנה לנתק קשריה עם החולייה.

הוא הבין מיד את הסיכון ונסע לישראל כדי לנסות לשכנע את הממונים עליו למצוא פתרון אחר, שהרי היתה בכך הפרה של כללי המידור הבסיסיים בין אנשים שונים הפועלים תחת כיסוי מאחורי קווי האויב. “אבל המפעילים", סיפרה ג'יין באותו ראיון ל"מעריב", “אמרו שאין מצליחים להוציא דרכון למרסל ניניו ולכן עליה להישאר בינתיים". בדרכו מהארץ עוצר בינט לחודש בגרמניה ושב למשמרתו בקהיר.

מעבר לסוגיה זו, היו פרצות נוספות בכללי המידור: חברי שתי החוליות נפגשו אלה עם אלה בעת אימונים בישראל וד"ר משה מרזוק, ראש חוליית קהיר, שוכן בעת שהותו בישראל, בדירתו של לא אחר מאשר מאיר בינט.  קשה להאמין, אנשי אמ"ן דאז, לא הבינו כללים שכתובים בכול ספר בלשים למתחילים. הם לא הבינו שאסור שמרזוק, העומד לשוב לקהיר, ידע על  בינט. כאשר ג'יין פנתה לאנשי יחידה 131 וביקשה להוציא מהדירה את מרזוק, היא נענתה, שבגלל שהיא ממוצא דרום אפריקאי, היא שונאת שחורים ולכן לא מוכנה שמרזוק יגור בדירתה…[16].

באוגוסט 1952 הגיע בינט ארצה (אחרי שנסע לגרמניה, שם דיווח לחברות הכלכליות שהוא ייצג, על הקשרים הכלכליים שהוא יצר) ונפגש אם ראש אמ"ן בנימין ג'יבלי ומפקד יחידה 131, מרדכי בנצור והתנה את שובו לשליחותו במצרים בזה שיוציאו מיד את מי שידע על קיומו שם, מרסל במיוחד ולשאר שידאגו לדרכונים ("דרכוני מילוט") שיאפשרו להם לצאת במקרה של מפולת. הבטיחו לו – ולכן חזר אבל את ההבטחה לא מימשו. האזהרה שהשמיע בביקורו בישראל לא נפלה על אוזניים קשובות, ועל בינט הוטלה המשימה ליצור קשר עם חברי חוליית אלכסנדריה.

בשלושת החודשים, הבאים יצר בינט קשרים עסקיים עם תעשיינים וסוחרים וגם עם הגנרל מוחמד נגיב, שהיה בשעתו ראש האגודה למען נכי המלחמה[17]. העיתון הגרמני "זיג אונד ריין" , פרסם מאמר גדול על שיתוף הפעולה הגרמני-מצרי ובמרכזו הופיעה תמונה של הגנרל נגיב ושל בינט בלשכתו של הנשיא המצרי. תמונה זו מעידה טוב יותר מכל המלים שנאמרו ולא נאמרו על גודל הצלחתו.

היה ברור לג'יין  היכן הוא נמצא. את מכתביו מקהיר היה שולח לאנגליה ושם היו מחליפים את הבולים לפי היעד שמשפחתו נמצאה בו. אלא שפעם שכחו להחליף והבולים ממצרים התנוססו לצד הבריטיים[18].

בינט התבסס במצרים וקיבל תפקיד של יועץ הנדסי בנציגות 'פורד' שם. במארס העביר בינט את אשתו ובתו מאיטליה לגרמניה, שם למדו שתיהן גרמנית. בסוף שנת 1953 הגיעו אשתו ובתו של בינט למצרים והשתכנו בשכונה יוקרתית בקהיר. בינט ניסה בצעד נואש למזער את הסיכון של היעדר מידור, ואל המפגש החפוז עם חברי החולייה האלכסנדרונית, הגיע כשהוא רעול פנים. הוא עטה את הברדס במשך כל הפגישה ואיש מחברי החולייה לא ראה את פניו. ב-18 ביולי יצא בינט ממצרים ונפגש עם מפעיליו בפריז. ב-5 באוגוסט הגיע בינט לישראל והעמיד כתנאי להמשך שליחותו, את ניתוק הקשר שלו עם החוליות היהודיות במצרים. בדיעבד התברר כי צפה את הנולד וניבא את חורבנו.

"העסק הביש"

העֵסֶק הַבִּיש הוא כינוי שניתן לאחר מעשה לפעולת טרור במסווה (דגל כוזב)[19], שישראל ביצעה במצרים, בשנות ה-50 של המאה ה-20. הפעולה הוסוותה כך שיתקבל הרושם כאילו בוצעה על ידי ארגון טרור מצרי. בעת תכנון הפעולה היא כונתה "מבצע סוזאנה". במבצע גויסה חוליה של יהודים מצריים, על ידי אגף המודיעין של צה"ל, על מנת להטמין פצצות בתוך מצרים. הפצצות תוכננו להיטמן במטרות אזרחיות בבעלות אמריקאית ובריטית: בתי קולנוע, ספריות ומרכזי חינוך אמריקאים במטרה ליצור חוסר יציבות, שיגרום לממשל הבריטי להמשיך לשלוט עם צבאו סביב תעלת סואץ.

במאי 1954 הגיע למצרים פאול פרנק (שם הכיסוי של אברהם זיידנברג, הוא אברי אלעד, שנודע אחר כך בכינוי "האדם השלישי"), שנשלח לפקד על הרשת ולאחר נפילתה נחשד בהסגרתה. בסוף יוני הגיע אלעד (שם הצופן "רוברט") בפעם השלישית למצרים והפעיל את החוליות בשורת מעשי חבלה[20].

בפרשת גיוסם של צעירים יהודים במצרים לרשת ריגול, שכונתה 'העסק הביש', נעשו כל הטעויות האפשריות:

• החטא הראשון היה בשליחתם של הצעירים למשימה הזויה של פעולות חבלה כדי לסכסך בין שלטון הקצינים לבין מעצמות המערב ולעכב את יציאת הצבא הבריטי ומסירת בסיסיו למצרים, וזאת בלי שקיבלו הכשרה אלמנטרית לפעולות מסוג זה.
• הפעלת צעירים יהודים בני המקום, דבר שעלול לגרום להסתבכותה של הקהילה היהודית כולה.
• המחדל נוסף היה עצם מינויו של אברי אלעד למפקד הרשת. אלעד (זיידנברג) הידוע גם כפאול פרנק או רוברט, וכונה בהמשך 'האדם השלישי', היה עבריין שנהג לגנוב מחבריו ומהצבא. הוא נזרק מהשירות הצבאי לאחר שנתפס בגניבת מקרר תעשייתי מהבסיס שבו שירת. למרבה הצער ניתנה לו הזדמנות שנייה לכפר על מעשיו ולטהר את שמו, והוא גויס ליחידה 131 של חיל המודיעין. הוא מונה למפקד הרשת המצרית, ונחת בקהיר בסוף יוני 1954. אלעד ביקש להכיר את כל חברי הרשת בעבר ובהווה,. ההערכה כיום היא כי אלעד שנחשף על ידי שירותי הביטחון המצריים, שיתף עמם פעולה, והסגיר את כל מי שהכיר בין שהיה ברשת או רק קשור אליה בעקיפין.
• המחדל הרביעי , החמור לא פחות, שהשפיע על גורלו של מאיר בינט, הוא שבירת כלל המידור: מדוע הטילו על בינט, לוחם הסתר שהגיע לתוצאות חסרות תקדים במצרים – לטפל ברשת החובבנית תוך סיכון חשיפתו? האם לא הייתה אפשרות להעביר לצעירים כספים, או לפקח עליהם בדרכים אחרות?

לא ברור מדוע לא מילאו מפקדיו את הבטחתם להעלות לארץ את כל מי שהכיר אותו, ובמיוחד את מרסל ניניו, כתנאי לחזרתו למצרים. אברהם דר מכחיש בתוקף שהוא נתן את ההוראות שקשרו את בינט לרשת המקומית, ואיש כמובן לא נטל על כך אחריות.

גם חברי הרשת, בראיונות שקיימו לאחר שהשתחררו מהכלא המצרי, מתחו ביקורת על חוסר המקצועיות וחוסר המידור בינם לבין עצמם: מרסל ניניו. סיפרה: "אברהם דר הכיר לנו את כולם. כאילו שאנחנו בקיבוץ ולא במשהו שצריך להיות חשאי"[21].

מאיר זפרן אמר: "אני לא אגזים ואומר שהגיוס התאים לגיוס של נערים לצופים. לא יותר מזה"[22].

פעולות החבלה (שלא היו אלא הנחת פצצות תבערה פרימיטיביות, שלא גרמו לנפגעים בנפש) בוצעו בקהיר ואלכסנדריה החל מ-2 ביולי 1954. הפעולה השלישית ב 23 ליולי נכשלה ואנשי הרשת נעצרו בזה אחר זה, למעט מפקדם אברי אלעד, שנמלט בנסיבות מעוררות חשד[23].

בספור המוזר והזר אשר בין המדינה והעם….“אלעד היה היחיד שלא נעצר. לא היו להם דירות מסתור, דרכונים, או הכנה למקרה של תקלה. רק שבועיים לאחר תפיסת הרשת, מכר אברי אלעד בנחת את מכוניתו המפוארת, לקח איתו משדר קטן ומשוכלל והגיע לגרמניה. הוא מסר את המשדר למפעיליו והתפאר שהצליח להצילו.

עקב חשאיות המבצע, לא דובר עליו במפורש, אלא רק בכינוי הקוד "העסק הביש". כישלון המבצע עמד על סדר היום הציבורי במשך שנים רבות והביא לשורת משברים פוליטיים בישראל, שזכו לכינוי הכולל "פרשת לָבוֹן", שהיה אז שר הביטחון, או בקיצור "הפרשה"[24].

אף שכמעט כל חברי הרשת נלכדו לפניו. בינט לא קיבל ממפעיליו הוראה בעל פה או בכתב לעזוב את מצרים. אשתו ובתו של בינט עזבו את מצרים בטיסה לגרמניה ב-27 ביולי, כאשר הכרטיסים הוזמנו כבר באמצע יולי. בינט היה אמור להצטרף אליהם תוך שבועות מספר.

ג'יין סיפרה, כי התחננה שיצטרף אליה לטיסה אך הוא המתין להוראה ממפעיליו לעזוב את מצרים, ובראיון לעיתונאי עמנואל רוזן אמרה: "מאיר היה ייקה. והוא חיכה לקבל רשות מהמטומטמים האלה. זה לא עולם לייקים העולם הזה. לא לייקים". האם חיכה הלוחם הממושמע בינט לאות שלא הגיע? האם הניח שהמצרים כבר יודעים את זהותו וימתינו לו בכל אחד ממעברי הגבול? גם על שאלות אלו אין תשובה. המעצרים הדליקו נורה אדומה במודיעין הישראלי ואברהם דר הוזעק לסיוע. הוא יצא לאירופה ויצר קשר עם בינט, שהודיע שלא קיבל שום הנחיה מישראל לצאת ממצרים ולא נראה לו שהבולשת המצרית חושדת בו[25].

בינט יצר קשר עם ניניו בסוף יולי, וגילה שהיא לא ידעה לגבי המעצרים ונסעה לבני משפחתה לנופש. בהיותה שם שמעה על גורל חברי הרשת ושבה לקהיר לפגוש את בינט[26].

ג'יין הייתה בהריון שני עם סיבוכים רפואיים, וטסה עם מישל כדי לקבל טיפול באירופה. ההיריון הסתיים בהפלה, והן חיכו למאיר בבאד האשל, אחד מאתרי המרפא המפורסמים של אוסטריה. בני הזוג רכשו מבעוד מועד כרטיסים לקונצרט של הרקוויאם של מוצרט. ב-27 לאוגוסט, יום הולדתה של ג'יין, היא הלכה לקונצרט לבדה וחיכתה שמאיר יפתיע אותה, אך הכיסא שלידה נותר מיותם. העובדה כי לא קיבלה ברכה ליום הולדתה הגבירה את פחדיה, אך היא חששה להתקשר לארץ. בסוף אזרה עוז והתקשרה לסוכנות פורד בקהיר, ונאמר לה שמאיר איננו, ושיצא לחופשה בלתי מוגבלת. רק בתחילת ספטמבר פגשו אנשי יחידה 131 את אמה בתל אביב ועדכנו אותה על אודות המאסר.

העינויים המחרידים שעברו חברי הרשת הניבו את המידע שהביא ללכידתו בתחילת אוגוסט 1954. אנשי החולייה אמנם לא ראו את פניו, אבל לפחות כמה מהם ידעו כיצד נראית מכוניתו. הם עשו חיפושים בכל המוסכים בקהיר וכך תפסו אותו. ג'יין סיפרה על כך: "מרסל סיפרה לי שהיא הסגירה את מאיר. היא מסרה את מספר הרכב שלו, כאשר לא יכלה לעמוד עוד בעינויים הנוראים. ביקשתי ממנה לספר את זה גם לפני מישל והיא הסכימה. אני לא מאשימה אותה. היא בחורה נהדרת. לא הייתה לה ברירה"[27].

ב־11.8.54, בשעה שלוש לפנות בוקר, אספו  אותו אנשי ה"מוחבראת" (מודיעין( מביתו ברחוב מוחמד אל־מנסור 18. בכלא אסתיאנאף נפתחו עליו שערי הגיהינום.

מרסל ניניו ניצלה רגע שבו עברה במסדרון, כדי לקפוץ מגובה של שישה מטרים לחצר המרוצפת באבן כדי לשים קץ לחייה, נפצעה פצעים קשים אך נותרה בחיים. בראיון שקיימה יחד עם רוברט דסה, ביוזמת אתר 'נידוני קהיר', סיפרה על המשבר שחוותה בכלא, ופרופ' נחם אילן המנהל כיום את קרן 'נידוני קהיר', אמר לה באותו ראיון: "את יכולה להוריד מעצמך את האשמה הזאת. היה כאן תרגיל פסיכולוגי מכוער של המצרים לטעת בך הרגשה כאילו את הסגרת אותו. האמת שהם ידעו עליו מאברי אלעד. אין ספק בכך"[28].

היתה זו תחילתה של דרך ייסורים. המצרים עינו את בינט ללא הפסקה במשך חודשים.

ויקטור לוי, אחד מאנשי הרשת שהיה כלוא בתא סמוך לתאו של בינט, סיפר בתוכנית ששודרה לזכרו בגלי צה"ל:  "אני זוכר היטב שבצד שמאל היו צעקות הרבה יותר גדולות ולעתים קרובות היו מוציאים אותו בלילה לחקירות". מאיר זעפרן, שהיה אף הוא חבר ברשת , סיפר: "פניו היו נפוחות וזבות דם בצורה נוראה. חלק גדול מעור גופו קולף בחוטי ברזל. עיניו ואפו היו תפוחים וכולו דמה למי שיצא זה עתה ממלתעותיהן של חיות טרף",. גם פיליפ נתנזון זכר שראה בתא המעצר באלכסנדריה אדם בלתי מוכר, שהיה לא מגולח, פניו מכוסים דם קרוש והיה ברור שהוא עובר "טיפולים" רציניים. האדם הזה היה מאיר בינט.

אברהם דר טען, שמדינת ישראל הקציבה סכומי כסף גדולים עבור שכירת עורכי דין נודעים על מנת לסייע לבינט. לצורך העניין נשכרו שירותיו של עורך הדין הבריטי ג'ורג' וילסון, שהגיע מספר פעמים למצרים, כנציג משפחת בינט הגרמנית וגם נפגש עם בינט במעצר. וילסון גם שכר עורך דין מקומי עבור בינט. בסוף נובמבר הצליח בינט להעביר שני מכתבים מוצפנים – האחד לאמה של ג'ין בדרום אפריקה והשני לפריז. המכתבים התריעו על המצב החמור בו היה בינט שרוי וקראו לעזרה מהירה בעניין[29]. שבועיים לפני התחלת המשפט. אל משפחתה בדרום אפריקה מגיעה איגרת בכתב יד ילדותי מעט:

" 29 בנובמבר. משפחה יקרה, כפי שאתם יודעים, מייק חולה ועודנו בבית חולים. מצבו חמור למדי. רק מנתח חכם מאוד יכול להציל אותו וזה יצריך הרבה כסף לשלם למנתח ולעוזריו. אנא ארגנו את הסידורים במהירות כי אין לו כאן איש שיעזור לו. הוא שולח את אהבתו לאהובי נפשו. שלכם בנאמנות – מרי".

זהו כמובן מכתב כיסוי, בו מבקש מאיר עורך דין רציני יותר מזה שנשלח אליו מלונדון. מברק ברוח זו מגיע גם לפריס. עד היום אין ג'ין יודעת מי הוא אותו ידיד של מאיר שסייעו לו ושיגר את המסר למשפחתה. ייאושו של מאיר, כפי שבא לידי ביטוי במסר ובמברק, ביטא רק מעט ממה שעבר עליו[30]. כאשר ג'יין פנתה לאמ"ן בנושא, גער בה אברהם דר, שהיא מסכנת דברים חשובים, בהתערות שלה[31].

ב-11 בדצמבר 1954 נפתחו משפטי קהיר, בהם הועמדו חברי הרשת לדין. המצרים טענו שבינט היה ראש הרשת וקצין בצה"ל בדרגת קולונל. התובע הצבאי הראשי דרש גזר דין מוות לכל 13 הנאשמים (דר ואלעד נכללו במספר זה ונשפטו שלא בפניהם). בינט אמור היה לעלות לדוכן העדים ב-21 בדצמבר. בראותו שהמשפט נערך כמשפט ראווה, הוא החליט להימנע ממתן עדות וסיפר זאת לשכנו במעצר ויקטור לוי. בינט גם ידע שלקהיר הגיעה בקשה רשמית עיראקית להסגרתו, בשל גזר דין המוות שנגזר עליו שם. הוא אמר לויקטור לוי: ": סביבי זה יהיה, כל הפרסומת שלהם, ואני לא רוצה לתת להם את הסיפוק הזה".

כשהוא מוטל בכוך אפל בכלא קהירי, פצוע כמי שנחלץ ממלתעות חיה רעה, העלה בינט מחשבות שנועדו לשרת את הסנגוריה להכנת כתב הגנתו. דומה והאופטימיות הנואשת שלו מחזיקה מעמד. גם אם הראש שקוע מתחת למים, עדיין היד מתנפנפת מעל ומחפשת גלגל הצלה.

בינט פותח את המסמך שלו בכותרת “מאמצים לתרום למצרים". מספר שרצה לסייע לבנות טנקים, לשקם את מערכת התחבורה ולחזק את התעשייה. “פגשתי במצרים אווירה של חברות שגרמה לי לרצות להישאר שם".

בראש הפרק “כמה נקודות פסיכולוגיות נוספות", הוא שב לנעוריו בקלן: “ההלם שקיבלתי מעליית הנאצים בגרמניה ערער את כל סולם הערכים שקיבלתי כבסיס מוסרי לחיי – דחף אותי בשנים מאוחרות יותר להתחיל חקר ספציפי בנוגע לטבע של יחסי אנוש לאור הדעות הקדומות. מסיבה זאת החלטתי לחיות שוב עם אותם אנשים (מתכוון לחזרתו לגרמניה לבניית הכיסוי וקשריו עם היועצים הגרמנים במצרים – מ"ח) אשר בעבר דחו אותי ולסגל מצב מסוים של סכיזופרניה. חשבתי שהחומר שאוכל לאסוף (…) עשוי להיות תרומה בעלת ערך למחקר של יחסי אנוש (…)".

המשך, ככותב את הדברים מפי הסנגור, עובר בינט לגוף שלישי: “תמיד האמין באחווה של בני אנוש, כיוון שגדל באווירה שבה עבודותיהם של שילר, גתה וקאנט והמוזיקה של בטהובן ובאך היוו חלק דומיננטי בחינוכו באותה תקופה של גרמניה הטרום־נאצית. אמונה זאת ש'כל בני אנוש אחים המה', קיבלה הלם רציני כשהעידן הנאצי החל בגרמניה".

“מטרתי הייתה לעזור למצרים להגיע לדרגה (רמה) של שיווי משקל כלכלי וחברתי מושלם כשאני לוקח בחשבון שזאת הדרך הטובה ביותר להביא ליחסי ידידות ושלווה עם מדינה שכנה: ברגע שמדינות מגיעות למצב של 'שוויץ' או 'שבדיה' הן אינן צריכות לחשוש יותר אחת מהשנייה". השורות הפייסניות האלה, ואחרות בהמשך, לא הדהדו מעולם בבית הדין[32].

.לאחר מותו תקבל אותן ג'יין מידי הסנגור האנגלי ג'ורג' ווילסון, שקיבל אותן דרך הסנגור המצרי או דרך הקונסול הגרמני. 44 שנה לא ידעה שהן אצלה, עד שגילתה אותן באקראי והפקידה בידי בתה.

ב-19 בדצמבר ביקש בינט מהסנגור המצרי שלו שיביא לו תנ"ך, תמונות של אשתו ובתו, עוגות ותפוחים. ב-21 בדצמבר 1954 לפנות בוקר נמצא בינט בתאו, מתבוסס בדמו. הרופא שבדק אותו אמר ש"זו היתה עבודה מקצועית ממש " (האופן בו חתך את הוורידים)[33]. ניסיונות ההחייאה לא צלחו והוא נפטר לאחר כחצי שעה[34].

באיגרת הפרידה, צוואה, שנמצאה ליד גופתו של מאיר בינט נכתב:

'יקירתי – אין מוצא אחר. הגעתי למסקנה מתוך זהירות ושיקול דעת. זה נהיה בלתי אפשרי לסבול זאת, לא נפשית ולא פיזית… אני גם חושב עליכן. עדיף כאב אחד חד פעמי שהזמן יקהה אותו על מכאובים ללא סוף. ג'יין, את חייבת להינשא שוב, מישל זקוקה לאבא, ואני מקווה שתחיי כפי שתכננו. את ומישל יכולות לטעת עץ בגננו ביום הולדתי. היי טובה למשפחתי. אני אוהב אותך, אני אוהב אותך…מכל התרומות שרציתי לתרום לעתיד טוב יותר לכולם – עכשיו מישל היא תרומתי היחידה. אני כורך את זרועותיי סביבך וסביב מישל. יברך אותך אלוהים ויעניק לך שלווה ואושר. ג'יין יקירתי, אחזי אותי חזק, סלחי לי [35].

שלטונות מצרים החליטו לקיים משפט ראווה נגד העצורים וב-1 בפברואר 1955 הועלו לגרדום שמואל עזר וד"ר משה מרזוק[36]. ששה נאשמים נוספים נדונו למאסר ממושך. ב-23 ביולי נעצרו שלושה: פיליפ נתנזון, ויקטור לוי ורוברט דסה. ב-28 ביולי דיווחו המצרים רשמית על מעצרם. כל חברי הרשת עליהם ידע אלעד נעצרו, תשעה במספר, גם כאלה שלא היו מעורבים בפיגועים או שלא היו פעילים עוד[37]. עוד צעיר שנעצר אך שוחרר בדרך נס, אלי כהן, שאלעד ידע על קיומו וחשב שהוא האלחוטאי של הרשת. כך ניצל למעשה האלחוטאי האמיתי ועוד שני חברים בתא באלכסנדריה. אלעד לא ידע על קיומם.

המשורר נתן אלתרמן, פרסם ב-11 פב′ 1955 (כ-10 ימים לאחר ההוצאה להורג), במסגרת "הטור השביעי", בעיתון "דבר", את המקאמה "הדף הפתוח", על מעצר חברי הרשת במצרים. בשל מגבלות צנזורה הנוסח רומז ומאשים ולא מדווח במפורט. מובאים להלן קטעים:

"ישראל, רוחקים והולכים המשפט ועשן העולה

אך הדף – עוד פתוח הוא תחת ידך.

דף אשר לצעירי יהודי גולה

שבאו שעריו של מוות בעדך.

עוד פתוח הדף, ועינו צופיה דוממה,

ואפשר שלא כל דבורינו מכים בו הד,

ואולי קצת זרה לו אפילו צדקת הגנאי והחמה

ששפכנו על ראש התלין הזד…

כי חרפה היא שכך נשפך דם יהודי

בשנה הרביעית לקיום המדינה.

הוא שומע כזאת. והסבר הוא אינו שואל,

אבל עצם טיבו הוא עדות כי הדם הלזה נשפך

לא על אף היותר ועל אף קיןמך, מדינת ישראל

כי בגלל ומפני שקימת הנך.

עוד פתוח הדף. אלמוני הוא ובשם לא קורא,

אבל בין הגדרות ותארים, הבאים בו לתבע חותם,

הוא לפתע עולה ומשלח צמרמרת חדוש ומורא

בעקבות מותו

לאחר מותו הגיע עורך דינו וילסון למצרים והאשים את המצרים בהריגתו. כדי להוכיח שהתאבד התירו המצרים לרופא השגרירות הגרמנית לבדוק את הגופה[38]. המצרים, שחששו מהאשמות כי בינט לא התאבד אלא נרצח, התירו להוציא את גופתו מיד לאחר מותו. מאוחר יותר הועברה גופתו של בינט לרומא ונקברה בבית עלמין פרטי. עיתוני הארץ דיווחו בהרחבה על ההתאבדות[39].

ראש הממשלה משה שרת ורעייתו באו לביקור ניחומים חשאי אצל אלמנתו ג'ין. רק כעבור חמש שנים הועברה הגופה לישראל והוא נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בטקס צבאי מלא, אך סודי, בו השתתפו ראשי מערכת הביטחון.

משה דיין ושמעון פרס הלכו אחרי ארונו. שנים רבת היה קבר בלתי מסומן ורק חברים ובני משפחה, על לקברו מדי שנה. המשפחה התבקשה  לשמור על סודיות בכל הקשור לבינט, עד שחזרו נידוני 'עסק הביש' לישראל ב-1968. בקשותיה של ג'יין בינט לקרוא רחוב על שמו, נידחו. גם בקשתה להעיד בפני "וועדת השבעה"[40], שחקרה בשנות ה-60, את "עסק הביש", נדחתה. מאותה כתבות שפורסמו על "מבצע סוזאנה" התעלמו מקיומו של בינט, או שהזכירו אותו בדרך אגב. יצחק רבין אמר עליו, ש"שירותו נתן למדינת ישראל יכולת ביטחונית הרבה יותר טובה מאשר אילולא נשא בתפקיד אותו מילא". על תרומתו לביטחון המדינה נכתב: "להישגיו המדהימים הגיע כאיש יחידה 131 של חיל המודיעין (היחידה לפעולות בארצות אויב), אך עוד לפני שיחידה זו פיתחה תורת עבודה מקצועית ושיטתית. הוא הצליח לבנות את עצמו בדרך שהייתה למודל שעל פיו בנתה היחידה את שליחיה לאחר שיקומה מפרשת 'העסק הביש'. אחד מאלה היה אלי כהן"

לדברי איש המוסד לשעבר, העיתונאי והסופר גד שמרון: "בינט היה לוחם מדהים, שהצליח לבנות כיסוי מצוין, הצליח בכל מעשיו והגיע לצמרת המצרית וניתן לומר רק מלה אחת על פעילותו: שאפו. אבל הבעיה הגדולה היא שהוא יישאר תמיד מקושר ל'פרשה', וכאן טמונה לדעתי הסיבה שבעטיה הוא הושכח. האנשים שהיו אחראים ל'עסק הביש' ישבו אז במוקדי הכוח, וגם בשנים שבאו לאחר מכן. מכיוון שכך, היה להם אינטרס מובהק לנסות להשכיח את כל מה שקשור ב'פרשה' וכתוצאה מכך גם זכרו של מאיר בינט הושכח, למרות שלא היה חלק מהרשת".

הסבר דומה יש גם בפי העיתונאי איתן הבר, שהיה מנהל לשכת ראש הממשלה יצחק רבין. "באותה תקופה לא הרבו לדבר ולפרסם על פעולות ריגול של המוסד, אמ"ן או השב"כ", הוא אומר. "בניגוד להיום, היתה צנזורה כבדה על פעילויות מסוג זה. מעבר לכך, למרות שהוא לא היה חלק מהרשת שפעלה במצרים, אלא פעל לבדו, הרי שהוא נתפס כתוצאה מההוראה המוטעית להביא כסף לאנשי החוליה. מכיוון שהפרשה זכתה לכינוי 'עסק הביש', הרי שברור שמשהו טוב לא קרה שם ומכאן הרצון להצניע את כל העניין, כולל האנשים שהיו מעורבים בו.

במאי 1986 יצא "מעריב", בפרסום של סיפורו של בינט[41] ובהאשמת הממסד הישראלי בהסתרת סיפורו והתנכרות אליו[42]. בעקבות הפרסום הוזמנה אלמנתו פגישת גין בנט עם הרצוג. לבסוף, בספטמבר 1987, בעקבות מסקנות ועדת שרים שמינה שר הביטחון, יצחק רבין, נערך בלשכתו ובנוכחות הרמטכ"ל דן שומרון וראשי צה"ל, טקס רשמי בו הועלה בינט לדרגת סא"ל והדרגות נמסרו לאלמנתו ג'ין. באירוע זה הוכר בינט רשמית כשליח המודיעין הצבאי.

גד שמרון,  שפעל להנצחת זכרו של בינט, פנה לראשי עיריות, בבקשה לקרוא לרחוב על שמו. רק שניים נענו בחיוב – ראש העיר רחובות, ושלמה להט , שהיה אז ראש העיר תל אביב. אבל הרחוב שקראו על שמו הוא רחוב קטן בדרך לבית הקברות קריית שאול. נסעתי לראות את הרחוב ופשוט התביישתי, שזה מה שאיש כזה מקבל".

ב-30 במרץ 2005 נערך טקס הוקרה, במהלכו מסרו הנשיא משה קצב והרמטכ"ל דן חלוץ, תעודות הוקרה מטעם המדינה לנידוני קהיר שעדיין חיו ולבני משפחותיהם של אלה שכבר נפטרו.

השיר 'בית פשוט בית' (על פי טקסט שכתב מאיר בינט בנהריה 1950) נכתב והולחן לזכרו על ידי יהודה צירקל והושמע לראשונה בשנת 2011 בערב שירי לוחמים בנווה מונוסון בנוכחות בתו מישל דגן בינט[43].

ב-2017 נחנכה ב"שביל נחל קישון", ליד כפר חסידים, אנדרטה לזכרו של מאיר מקס בינט, ביוזמתה של ברוריה בן גל-זמיר, בתם של דוד ושרה זמיר מכפר חסידים, שם התגורר בינט חלק ניכר מהתקופה בה שהה בכפר חסידים. לאחר שהשתתפה סיור ב'שביל אלי כהן 'ברמת הגולן, בהובלת מדריך הטיולים גיל ברנר, שיזם את השביל.  בעקבות פנייתה, נרתם ברנר משימה. בשני המקרים הם מעשה ידיו של הפסל יובל לופן.

למרות זאת, מעטים זוכרים היום את מאיר בינט. הוא לא היה רק לוחם חשאי. תמרורי חייו ב"גידעונים" באירן ובמצרים מלמדים, שאכן היה לוחם וחולם. בנוסף למידע מידע רב ערך שמסר למפעילו, חלם במקביל על שלום עם מצרים ופעל לטובת העם המצרי, מתוך אמונה שכאן טמון המפתח לשלום בים המדינות. סופו המר בכלא המצרי והיחס המתנכר שהפגינה כלפיו המדינה, מעמידים בספק את החלומות האופטימיים שאפיינו אותו.

הערות

[1] שאול ובר, המרגל שהושכח – מי רצה למחוק מהזיכרון את מאיר בינט – המרגל שהתאבד בקהיר?, ספרית מעריב, תל אביב, תשע"ב 2012,

[2] שם, עמ' 32

[3] מאיר מקס בינט, באתר הקרן להנצחת קדושי קהיר

[4] פרקי תעודת זהות, על מאיר בינט

[5] ילדי טהראן היו ילדים יהודיים מפולין, שברחו עם משפחותיהם בפרוץ מלחמת העולם השנייה אל החבלים המזרחיים של פולין, שנתפסו על ידי הצבא האדום ב-19 בספטמבר 1939 בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב. חלק מהפליטים הוגלו על ידי הסובייטים מזרחה לסיביר ולברית המועצות האסייתית, וחלקם נסו לאזורים אלה עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941. בשנת 1942, עם הקמת הצבא הפולני על אדמת ברית המועצות, בפיקודו של גנרל ולדיסלב אנדרס, שכונה "צבא אנדרס", נספחו אליו אלפי פליטים ובהם הילדים. עם הגיע צבא אנדרס ב-1942 לאיראן, שהייתה בשליטת הבריטים, הקימה הסוכנות היהודית בטהראן מחנה לילדי הקבוצה שנקרא "בית הילד היהודי", וריכזה בו 719 ילדים. הילדים שם סבלו ממחסור במזון. בינואר 1943, לאחר שהסוכנות היהודית השיגה רישיונות עלייה (סרטיפיקטים) משלטונות המנדט ואונייה מהרשויות באיראן, היא ארגנה, בסיוע מימון שהתקבל מיק"א, את עלייתם לארץ ישראל. מרביתם הגיעו דרך ירדן, וחלק אחר הגיע בדרך הים מקראצ'י (אז בהודו הבריטית) לפורט סעיד שבמצרים ומשם ברכבת לעתלית, ב-18 בפברואר 1943. לרוב ילדי טהראן היה רק הורה אחד. על פי דיווחה של הנרייטה סאלד, 124 מתוכם היו יתומים מאב ומאם. לחלקם היו הורים שנשארו בברית-המועצות ומסרו אותם למנזרים ולבתי-יתומים פולניים, ומשם הם הגיעו לאיראן.

[6] ליאור אסטליין, "מי זוכר את מאיר בינט, שהיה מרגל ישראלי במצרים והתאבד בכלאו ב-54'?", הארץ, 16-04-2010. (להלן: ליאור אסטליין).

[7] רחל בצר מנהלל מספרת על בינט . הדברים נאמרו בערב מורשת לזכרו של מאיר בינט שהתקיים במרכז להנצחה ולמורשת מודיעין בשני ביוני 1998. תקופת הגדעונים, אנשי הקשר של המוסד לעליה ב'.

[8] דברי אורי גורן (פלי"ם, הגדעונים, אל"מ ) על מאיר בינט בערב ההשקה לספר "המרגל שהושכח" מאת  ד"ר שאול וובר

[9] ליאור אסטליין,

[10] בידי בתו מישל בינט, נמצא מסמך המפרט תכתובת בין השגרירות העיראקית בקהיר לבין השלטון בבגדאד מתקופת משפטו של בינט בקהיר. הנציג העיראקי בקהיר מדווח על התפתחות המשפט ומבגדאד מזכירים לו כי נגד אדם זה תלוי ועומד גזר דין מוות בעיראק ולכן יש לבקש את הסגרתו מהמצרים. (תרגום: ויקטור סעדיה).

[11] יחידה 131 (הידועה גם בשמה המאוחר יותר יחידה 188), הייתה יחידה צבאית שפעלה במסגרת אגף המודיעין של צה"ל ומטרתה ביצוע פעולות מיוחדות בארצות אויב. יחידה זו הוקמה על בסיס יחידת "חקר 2" שהוקמה במהלך מלחמת העצמאות ופעלה במסגרת המחלקה המדינית של הש"י בראשותו של בוריס גוריאל ולאחר מכן במסגרת המחלקה המדינית של משרד החוץ. מטרות המדור היו ביצוע פעולות חבלה, הסחה ולוחמה פסיכולוגית במדינות אויב במהלך עימות צבאי. לאחר המלחמה עברה היחידה למחלקת המודיעין בצה"ל למרות התנגדות גוריאל, היא פורקה לשתי יחידות, יחידה 131 שעסקה בפעולות מודיעין וחבלה ויחידה 132 שעסקה ב"תעמולה שחורה". למפקדה הראשון של יחידה 131 מונה מרדכי בנצור ופיקחו עליה ראובן שילוח ומרדכי מקלף. פעילות היחידה הייתה נתונה במחלוקת בין ראשי מערכת הביטחון, איסר הראל סבר שכל פעולות המודיעין מחוץ לישראל צריכות להיות מרוכזות תחת המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ואילו בנימין גיבלי פעל לשומרה במסגרת צה"ל. ההחלטה שנפלה הייתה שהיחידה תמשיך לפעול במסגרת צה"ל אך תוך יידוע המוסד בפעולותיה (איתן הבר, יוסי מלמן, המרגלים, ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 36-39)

[12] עדות של מישל בנט

[13] מרדכי חיימוביץ', " בתו של המרגל הישראלי שהוצא להורג במצרים: "גם לאבא שלי מגיע שתהיה איזו פינה", מעריב", 22/12/2018

[14] המונח "סוכן" אינו מתאים. מייק הררי, מראשי המוסד וחברו ב“גדעונים" (יחידת האלחוטנים של ההגנה), הסביר שסוכן לוקח כסף ולרוב אינו ישראלי. עדיף “לוחם סתר", כך חיים חפר הבריק לנסח.

[15] נגיב הודח סופית ב 14 נובמבר 1954 כך שהוא היה הנשיא בתקופת "עסק הביש". ( לא נאצר, כפי שרבים סוברים בטעות).

[16] ראיון של ג'יין בינט לעמנואל רוזן

[17] "הנאשם בינט נפגש עם גנרל נגיב", ‘מעריב’ – 19.12.1954

[18] כתבתו של מרדכי חיימוביץ'

[19] דגל כוזב (נקרא גם דגל שחור, באנגלית: False flag) מתאר מבצע חשאי שמטרתו להשיג מטרות צבאיות, פוליטיות, כלכליות או אידאולוגיות, באמצעות הסוואת הגורמים העומדים מאחוריו, והטלת האחריות לתכנונו ולביצועו על גורם אחר. באופן זה נוצרת תודעה כוזבת באשר לזהות הגורמים המבצעים. מבצעים אלו מתוכננים ויוצאים לפועל על ידי גופים שונים, לרבות קבוצות אתניות, מדינות, צבאות וארגונים אזרחיים. מושג זה מתייחס גם למבצעים של גורמי ביון המתכננים להטיל את האחריות לביצועם על טרוריסטים (Hughes, Geraint (2011): The Military's Role in Counterterrorism: Examples and Implications for Liberal Democracies, Letort Paper, Strategic Studies Institute, May. p.105)

[20] רן אדליסט, "האדם תשלישי מת, הפרשה עוד לא", חדשות, 22 ביולי 1993

[21] חשיפה, דקה 2.15

[22] 60 שנה, דקה 4.16

[23] אביעזר גולן, מבצע סוזאנה – הסיפור המלא של נדוני "הפרשה", תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1990

[24] עופר קניג, פרשת לבון: אחרי חמישים שנה, המכון הישראלי לדמוקרטיה

תוכנית "לונדון וקירשנבאום", ערוץ 10, 20 באוגוסט 2008

[25] https://www.meirmaxbineth.org/?topic=identity_card_he

[26] עמנואל רוזן, , "המרגל שנמחק מההיסטוריה", סופשבוע, ‘מעריב’ – 9.5.1986

[27] עדות של מישל בנט, ששמעה זאת ישירות ממרסל ניניו.

[28] " על כאבים, תובנות ומסרים". ראיון עם מרסל ניניו מאתר נידוני קהיר

[29] שאול ובר, המרגל שהושכח: מי רצה למחוק מהזיכרון את מאיר בינט – המרגל שהתאבד בקהיר, ספרית מעריב, תשע"ב 2012.

[30] חן קוטס בר – "מאיר בינט, המרגל שנשכח במצרים", המגזין “מעריב” 19.2.2012

[31] ראיון ג'יין בינט לעמנואל רוזן.

[32] מרדכי חיימוביץ', " בתו של המרגל הישראלי שהוצא להורג במצרים: "גם לאבא שלי מגיע שתהיה איזו פינה", מעריב", 22/12/2018

[33] מישל בנט לעמנואל רוזן:

[34] אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל, באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל; מכס בינט מנאשמי קהיר נמצא מת בתאו, ‘חירות’ – 22.12.1954

[35] משדר מיוחד ששודר בגלי צהל "תעודת זהות": סגן אלוף מאיר בינט". ערך צבי גורן.. משדר מיוחד http://www.meirmaxbineth.org/?page

[36] "בחשאי הועלו ה-2 לגרדום", שערים, 1 בפברואר 1955

[37] אברהם זוהר, הצלחות וכישלונות. פרשת "עסק הביש", האנציקלופדיה העברית כרך שישי (2), עמ' 251 – 252

[38] גופת מקס בינט נבדקה מחדש, ‘מעריב’ – 22.12.1954

[39] http://www.meirmaxbineth.org/index.php?topic=articles_he

[40] "ועדת השבעה" – ועדה של שבעה שרים מכל מפלגות הקואליציה. הוועדה כללה את שר המשפטים פנחס רוזן, נציג המפלגה הפרוגרסיבית שכיהן כיו"ר הוועדה, ואת השרים לוי אשכול ובכור-שלום שטרית נציגי מפא"י, ישראל ברזילי נציג מפ"ם, יצחק בן-אהרן נציג אחדות העבודה, משה חיים שפירא נציג המפד"ל ובנימין מינץ נציג פועלי אגודת ישראל (יהושע אריאלי, פרקים מן הספר "הקנוניה", דבר, 28 באוקטובר 1965)

[41] המרגל שנמחק מההיסטוריה, מעריב, 9 במאי 1986

[42] עמנואל רוזן, מאיר בינט, עסק ביש, מעריב, 9 במאי 1986

[43] https://www.youtube.com/watch?v=ALTVC2c97zA