מאורעות תרפ"ט – מעשי נקם מצד יהודים

מעשי נקם מצד יהודים והזווית הערבית

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה : טוהר הנשק

מאורעות תרפ"ט היו התקפה אלימה של ערביי ארץ ישראל נגד יהודייה. לא היו אלו רק פרעות במובן הקלאסי של המילה, אלא אירועי דמים, שהיה להם גם היבט לאומי ברור. במאורעות ידוע על מעשי טבח מזעזעים, שהמפורסמים בהם הינם אירועי חברון, צפת ומוצא.

ראו באתר זה : מאורעות הדמים של  תרפ"ט

ההיסטוריוגרפיה הציונית הרשמית, מביאה מטבע הדברים את הזווית היהודית בלבד. בשנת 2013 יצא לאור ספרו של הלל כהן, המנסה לאזן בין התוקף למותקף[1]. אולם אין חובה לקבל את ספרו של כהן כמשמעו, כדי לדעת שהיה גם צד ערבי, כפי שתיארנו במאמר על סכסוך הכותל, שהיה אחד המאיצים להתפרצות המאורעות. איננו חייבים לקבל את הנראטיב הפלסטיני, הרואה באירועי הכותל פרובוקציה יהודית, אבל חשוב לדעת שהוא קיים[2].

ראו באתר זה : סכסוך הכותל המערבי.

מתברר כי היו גם פעולות אלימות מצד יהודים, כנגד ערבים, כאלו שההיסטוריוגרפיה הציונית לא תמיד נתנה להם את הדעת.

מבוא

עד מאורעות  1929 (תרפ"ט), ובמידה רבה גם במהלכן, שלט בכיפה "האידיאל ההגנתי", או "האתוס הדפנסיבי", שהיה במידה רבה פרי מציאות של ישוב חלש, אך במידת מה גם פרי אידיאולוגיה. מאורעות תרפ"ט הצטיירו בעיני בני התקופה כפרשת דרכים, בין האמונה התמימה שהיתה בבסיס האתוס הדפנסיבי, שאפשר יהיה להקים את המאחז הציוני בארץ, בטרם יתפרץ גל הלאומנות הערבית, לבין הבשלת ההכרה, שלאמונה זו לא היה על מה לסמוך[3].

רעיונות נקם לא התיישבו עם האידיאל ההגנתי ששלט ברמה, לפיו היהודי מתגונן, אך אינו תוקף; היהודי נושא פניו לשלום, ולפיכך איננו מתכוון לנקם. היהודי מגיב על הפרעות במעשים קונסטרוקטיביים: הנקמה האמתית תהיה בהתחזקותו של היישוב[4]. דפוס התגובה הרצוי בא לידי ביטוי ב"אל ספוד" – שירו המפורסם של דוד שמעונוביץ, שם נכתב: "אל ספד, אל בכות, לעת כזאת. אל הורד ראש, עבוד! עבוד!  החורש – חרש!  הזורע – זרע! ברגע רע כפליים עבוד, כפליים יצור"[5]. גם שירו האלמותי של עמנואל הרוסי, "שכב בני", התגובה הציונית ההולמת לשריפת הגרנות, היא יציאה לחריש.

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף

וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…

אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,

נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ

תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,

אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ

מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

אולם מתברר שהמציאות היתה מורכבת יותר.

כמו אחרי מאורעות תרפ"א, ובכמות גדולה יותר, גם במאורעות תרפ"ט, ביצעו יהודים מעשי טרור בערבים, לרבות מעשי לינץ' בעוברי אורח ואף רצח של נשים וילדים. היהודים ראו בערבים את התוקפנים ובעצמם, כאילו שנחלצו להגן על חייהם. בדיקה זהירה של מרבית האירועים מאוששת את תחושתם. מאידך, הערבים חשו שהיהודים הם תוקפנים שבאו לגזול את ארצם ואינם בוחלים בהרג. כל צד טען שהבריטים מצדדים ביריבו. כאשר פרסם הנציב העליון, ב-1 בספטמבר, את גילוי הדעת הראשון שלו, על אודות המאורעות וכינה את מעשי הערבים "רציחות ברבריות", הגיב איגוד עורכי הדין הערביים בסרקזם ושאל: "האם יש הבדל במידת הברבריות בין הצדדים? האם היהודים רצחו את קרבנותיהם, לפי מיטב המסורת של תרבות המערב?"[6].

תגובת הוועד הערבי העליון, גורסת כי מי שפתח ברצח של נשים וילדים, היו דווקא היהודים ושההרוגה הראשונה במאורעות היתה אשה ערבייה, עאישה אבו חסן[7]. לא ברור אם עאישה אכן היתה הקרבן הראשון בסכסוך הדמים. גופתה נמצאה רק בשבת, ליד מאה שערים, כשליד ראשה המרוצץ, שתי אבנים גדולות[8]. שני הצדדים טענו שההרוג הראשון בא מקרבם. כך בימים שקודם להתפרצות האירועים, ב-18 לאוגוסט נדקר נער יהודי בעקבות קטטה שהתרחשה לא הרחק משכונת הבוכרים. במקביל, סכסוך בין ערבים ליהודים ממוצא כורדי, שקטפו קישוא בגינתם, הביא לדקירתו של ערבי. שני הפצועים הובהלו לבית חולים. שם נאבקו על חייהם. שלישו של הנציב העליון כתב ביומנו: "כדי לשמור על הסטאטוס קוו, היה רצוי ביותר ששניהם ימותו"[9]. אלא שלא כך קרה. מזרחי מת מפצעיו ביום שלישי והלווייתו הפכה למפגן לאומי. התמונה שמצטיירת, מבדיקת המקורות היהודים והערבים ומבדיקת העדויות בפני וועדת החקירה הבריטית, היא שהשעות הראשונות של המאורעות, כללו מתקפות של ערבים על יהודים ומתקפות של יהודים על ערבים. היהודים יודעים לתאר, כיצד תושבי הכפרים שממערב לירושלים ובראשם תושבי ליפתא, יצאו משער יפו והחלו לנוע מערבה, במטרה לתקוף יהודים ועשו זאת, סמוך לנחלת שבעה. במאמר על המאורעות, סקרנו את התקפות הערבים על שכונת הג'ורג'ים ובמקומות רבים נוספים. אולם היו גם התקפות של יהודים על ערבים, כמו המקרה של ירקנים ערבים, שהותקפו בקרשים ובמוטות ברזל, סמוך למאה שערים[10]. אחד מהם –ח'ליל ברהאן – נרצח בעוד שחברו – ח'מיס אלסייד – ניצל. ארבעה יהודים הועמדו לדין, באשמת רצח[11]. בית המשפט קבע כי הערבים הללו הותקפו, טרם שהחלו המהומות בין יהודים לערבים ושהשנים לא יצרו כל פרובוקציה[12]. עשרות יהודים התנפלו על צריפיהם של אנשי ליפתא ליד שכונת הבוכרים, שרפו כמה מהם וכמה אוהלים. חבורה של יהודים פרצה לביתו של עלי עבדאללה חסן ודקרה אותו קשות. משפחתו של חסן מולטה לביתו של יהודי, שמעון, בעל המכולת השכונתית[13]. יהודים חיללו את המסגד בנבי עוכשה (שכונת זכרון משה), הרסו חלקים ממנו ופגעו בכתבי הקודש והפרוכות[14]. כמו כן, בזזו את ביתו של האימאם. ערבי בשם חנא כרכר, הותקף למוות על יד מאה שערים. ישנן עדויות על התקפות של יהודים מבית וגן על ערבים. כך למשל, משה אפרשטיין, שהיה בין מגיני מאה שערים, שמע את רחל ינאית מקוננת על שריפת הגורן בתל יוסף וניסה לשרוף בית ערבי על יושביו. אך נעצר על ידי חבריו[15]. בית וגן היתה שכונה מבודדת בדרום מערב ירושלים. באזור נהרגו שלושה יהודים, ביניהם סמל המשטרה אבנר (נורי) יודלביץ[16]. בתגובה ,יצאו חברים נגד עמדות ערביות בסביבה וגרמו להן אבדות. נהרגו גם נשים וילדים[17]. בשבועות שלאחר המאורעות, הועמדו לדין יהודים מבית וגן על הרג הערבים וערבים הועמדו לדין על הרג יהודים. אלה ואלה שוחררו מחוסר הוכחות או מחוסר אשמה. עורכי הדין של הוועד הפועל הערבי טענו כי רצח כרכר, ח'ליל דהורי, עיישה ואחרים הם שהציתו את המאורעות. הטענה היהודית גורסת, כי הסתתו של המופתי, היא שהבעירה את האש. מה שברור הוא שהאווירה בתרפ"ט, היתה טעונה וההתססה סביב הכותל, שלה היו שותפים הן חוגים מוסלמים והן חוגים יהודים. הדם שנשפך הלהיט את הרוחות עוד יותר. בסופו של דבר, הידיעות המנופלות והמוגזמות, על רצח עשרות ערבים בירושלים התפשטו ברחבי הארץ והרוח הרעה הגיעה אל חברון. בתגובה להרג ארבעה אנשי 'הגנה' על ידי המון ערבי באבו כביר, פרצו יהודים, ביניהם השוטר שמחה חינקיס, לבית ערבי באבו כביר והרגו חמישה אנשים, בני משפחה אחת (עון), ביניהם אישה וילדה[18] חינקיס היה נסער לאחר שחברו הטוב נהרג בזרועותיו ממש. היה זה בנימין, בן זקונו של יהודה לייב גולדברג, שהיה מממן רכישת קרקעות, ממקימי עיתון הארץ וחברת המשקאות כרמל[19].

ראו בעניין זה : – סיור בעקבות מאורעות תרפ"ט.

בספר "בלדנא פלסטין" מופיע התיאור הקשה הבא: "הם ביתקו את בטן האב וריסקו את ראשיהם של בן אחיו ואשתו ובנו, שהיה באותה העת בן שלוש"[20]. חינקיס נשפט על הריגת חמישת בני המשפחה וניסיון לרצח של ילד בן חמש ותינוק בן חודשיים[21]. הוא נדון למוות[22]. העיתון 'דבר' יצא חוצץ נגד פסק הדין וטען שהוא מתעלם מהרקע, היינו הרציחות הערביות, וראה בו הוכחה להטיית משפט כנגד יהודים[23].המלצה של “דבר” לא לקבל את פסיקת בית המשפט, בשל הטייתה של המערכת החוקרת, הביאה להגשת תביעה נגד העיתון, על ביזיון בית הדין. סגן העורך, זלמן רובשוב, שהיה לימים נשיא המדינה, ישב על כס הנאשמים. ייצג אותו משה זמורה, שהיה בהמשך הנשיא הראשון של בית המשפט העליון. העיתון נקנס ב–80 לא”י וקוראיו תרמו את הסכום. עמדת המוסדות היתה תמיכה בחינקיס, גם אם לא במעשהו. התמיכה נבעה מההנחה שהריגת בני המשפחה בידי חינקיס, היתה תגובה להרג יהודים. המשורר עמנואל הרוסי, איש העליה השניה, כתב שיר הלל לחינקיס, "בן לעמא עניא".

וְהִנֵּה רָעַם הָרַעַם

בָּאוּנוּ יְמֵי הַזַּעַם

הַשּׁוּעָלִים הַפִּרְאִיִּים הִתְנַפְּלוּ

לִשְׁדֹּד וְגַם לִרְצֹחַ

לְבַדִּי בַּקֶּרֶן

שָׁמַרְתִּי עַל הַכֶּרֶם

לָאוֹיֵב הָאַכְזָר לֹא נָתַתִּי

לְהִשְׁתּוֹלֵל לִשְֹמֹחַ

כַּדּוּרִים אָז עָפוּ כַּבָּרָד

כִּדְבוֹרִים סַבּוּנִי מִכָּל צַד

אַךְ הִזְדַּמֵּר עִם כָּל יְרִיָּה

קוֹל אִמִּי הַיְּהוּדִיָּה:

לָמָּה זֶה פָּחַדְתָּ…

נֻפְּצוּ רַגְלַי בַּסֶּלַע

כָּעֵת בְּבֵית הַכֶּלֶא

אֵשֵׁב אָסוּר בִּכְבָלִים

עִם כָּל רוֹצֵחַ וְעִם כָּל פּוֹשֵׁעַ.

השיר הופץ בעותקים רבים, על גבי גלויה. המשטרה הבריטית אסרה על הפצתו והחרימה אותו מהדוכנים[24]. בית המשפט קיבל את ערעורו, לאחר ששוכנעו שלא עשה זאת, מתוך כוונה תחילה והיה נסער מכך שחברו בנימין גולברג הוציא את נשמתו בזרועותיו וגזר דינו הומתק ל-15 שנות מאסר[25]. חינקיס שוחרר מהכלא במסגרת החנינה הכללית של השלטון הבריטי ב–1935. שנה לאחר מכן נערך לכבודו משחק כדורגל, בין הפועל אלנבי לקבוצת כדורגל מצרית. תזמורת הנעימה זמירות וחינקיס התכבד בזר פרחים והוזמן לבעוט את בעיטת הפתיחה של המשחק, שהסתיים בניצחון המארחים. הנדבן יצחק לייב גולדברג העניק לחינקיס מגרש בשכונת תל בנימין ‏(שהוקמה סביב רחוב נחלת בנימין‏), שנקראה לזכר בנו. בראיון עם חינקיס מ–1985 גולל כתב “הארץ” שמעון סאמט את סיפורו של השוטר בן ה–22, ש”קנה את עולמו במהלך מאורעות תרפ”ט באומץ הלב שגילה […] נשפט למוות על רצח פורעים חמושים”.

שכנו של חינקיס בכלא היה יוסף אורפאלי, יהודי נוסף, שהועמד לדין באשמת רצח ערבים, בגבול יפו – תל אביב. הוא הורשע על ידי בית המשפט בהריגת ערבי בשם טרטיר, בעת שהיה נתון בסערת רגשות, בשל האירועים וברצח בדם קר של ערבי נוסף, בשם ערפאת[26]. יהודי נוסף, בשם יצחק אאודיס, הואשם שירה מביתו שבשכונת נווה שלום, לעבר ערבים שפסעו ברחוב. אם כי רק פצע שלושה מהם[27]. הנושא של נקם יהודי בערבים, בעקבות מאורעות תרפ"ט לא זכה להארה גלויה בעיתונות. את הסיבות לזהירות זו אפשר רק לשער. סיפור על מעשה תגמול של יהודים היה עלול לעורר את השלטונות הבריטיים לפעול נגד עושה המעשה, דבר שהיה מתפרש כהלשנה. שנית, הקו המדיני שעיצבו היהודים, הציג את הפרעות כהתנפלות של הערבים על יהודים שלווים. לעומת זאת, ממשלת המנדט הציגה את הפרעות כהתנגשות בין שני לאומים. כך שמסיבות פוליטיות ומסיבות מוסריות פנימיות, היה חשוב לשמור על הדימוי של הצדיק המתגונן, שאיננו משיב לתוקפיו. כמו כן, חששו מעצבי דעת הקהל, שמא עצם תיאורם של מעשי נקם, יש בו יסוד של הסתה. משום כך קשה לקבל תמונה מלאה על אירועים של מעשי תגמול. ארתור רופין מזכיר ביומנו מקרים בודדים בהם היהודים "חרגו בצורה מבישה מן המסגרת של הגנה עצמית"[28]. בתזכיר המדווח כיצד פרצו יהודים למסגד והעלו באש את ספרי הקודש שהיו בו, נכתב, "למרבה הצער זה נכון"[29]. אליהו גולומב יצא חוצץ כנגד מעשי הנקם, הוא טען שהם נעשו על ידי קבוצה קיצונית אשר "הושפעה, בלי ספק, מאגודות הסתרים הפשיסטיות והנאציונאל־סוציאליסטיות"[30]. הוא הזהיר שמעשים כאילו עלולים לשמש נשק חריף נגד היהודים, גם ביד הפורעים וגם בידי הממשלה[31]. מעניין שכבר אז, בלט הטיעון הפוליטי בכל הנוגע לשמירה על מוסר הלחימה.

יש להבדיל בין מעשי תגמול, שנועדו לפגוע בפורעים, לבין מעשי טרור. כך למשל, במאורעות 1929 בחיפה, וכתגובה על התקפות הערבים, התבצעה פעולה חריפה על ידי ה'הגנה' בעיר. עשרה מחבריה, חומשו באקדח וברימונים וחדרו במכונית אל הסמטאות הערביות, במטרה לפתוח באש בכל מקום בו ייתקלו באויב. בסמוך לוואדי רושמיה, נתקלו בהמון ערבי מזוין במקלות ובאבנים; הם פתחו עליהם באש ויידו לעברם רימונים. מספר ערבים נהרגו ונפצעו[32]. זו היתה תקיפה של המון מזוין, אם כי בנשק קר. לעומת זאת, כאשר המשיכו התגרויות מצד ערביי חיפה המזרחית, הגיבו חברים ב'הגנה', בהנחת פצצה ליד ביתו של ערבי. הפיצוץ היה גדול, אם כי לא דווח על נפגעים. היו ב'הגנה' שהגיבו במורת רוח על פעולה זו[33].

מאמר שנכתב מבפנים, ביטאונו של הקיבוץ המאוחד, התריע יעקב אשד, על "מעשי תעלולים ופראות שעשו היהודים בערבים, והביע את דאגתו מן ההשפעות החינוכיות של מעשים אלו. הוא הציג את העמדה המתנגדת לנקם כעמדת מחנה אחד לעומת המחנה האחר ותיאר בחריפות את הניגוד בין הצבאיות של ברית טרומפלדור להתגוננות של החלוצים[34]. שבוע לאחר המאורעות יצא משה ביילינסון, העיתונאי הבכיר ב'דבר', במאמר שיצר אבחנה בין ערבים שאשמים בפרעות לבין ערבים חפים מפשע. הוא הזהיר שאם תוטל אחריות קולקטיבית על כל העם הערבי, בשל חטאים של חלק ממנו, עלולה מחשבה זו להוריד את היישוב לדרגה אחת עם המתנפלים והשודדים[35]. עצם העובדה שהמאמר נכתב ועצם העובדה שב'דבר' החלו לפרסם, מיד לאחר המאורעות, טור קבוע שנקרא "אורות מאופל", אשר תיאר מקרים של ערבים שהצילו יהודים, מלמד כי לצד קריאות נקם, נשמעו ביישוב גם סיפורים על מעשים כאילו. גילוי דעת של מפלגות הפועלים, שיצא בעקבות המאורעות, הקפיד להדגיש שאין היהודים נלחמים בעם הערבי כולו ודרש לעמוד על המשמר כנגד רעיונות שוביניסטיים, המופצים על ידי הרוויזיוניסטים[36]. למרות שרבים בתנועת העבודה הסתייגו מן הטרור האישי. השיטה לא פסקה.

לאחר מאורעות 1929 ניסו אברהם תהומי וזכריה אוריאלי לחסל את דוגלאס דאף, שהיה סגן המפקד הבריטי של מחוז ירושלים, שהואשם בכך שנטל חלק פעיל בסכסוך הקשה שאירע ליד הכותל ביום הכיפורים של 1929. אך הניסיון נכשל[37].

הנטייה לנקם נבעה מתחושת החולשה וחוסר הישע, שהיו נחלת חוגים רחבים בישוב בעקבות המאורעות. הנקם היה תוצאה של כישלון ה'הגנה'. הוא ביטא את התגובה הספונטנית של צעירים, שלא מצאו נתיב ממוסד לרצונם לעשות מעשה. לכן הוא היה נפוץ יותר בחוגים שהיו מחוץ למסגרות ממוסדות. הנקם עמד בניגוד לאינטרס הציוני הבסיסי לשמור על השקט, להוריד את רמת העימות היהודי-ערבי, כדי לאפשר את המשך התעצמותו של הישוב היהודי. מעשי הנקם היו בניגוד גמור למגמות ההסברה של המדיניות הציונית שהציגה את המאורעות כפרי של הסתה ולא כתופעה המבטאת את רגשות לבם של ערביי ארץ־ישראל כנגד ההתיישבות היהודית. ההסתה, לדברי מנהיגי השמאל, נבעה ממזימות המופתים מחד ומפרובוקציות של בית"רים מאידך. אך מעבר לכל השיקולים הפוליטיים, האתוס ההגנתי חינך לאי שנאה ודרך חינוכית זו היא שעמדה במבחן המאורעות[38]. חלק מההיסטוריונים שהתייחסו לתרפ"ט כמבוא למחקרם אודות מלחמת הקוממיות, יותר משניסו ללמוד ולהבין את מה שאירע בתרפ"ט, השתמשו במאורעות ככללי להציג את עמדותיהם. כך למשל, אילן פפה, מתאר בספרו "אצולת הארץ: משפחת אלחוסייני", כיצד המופתי, דווקא ניסה להרגיע את הרוחות בירושלים ומאשים את הנאשאשיבים בטבח חברון. כמו כן, הוא מציג את רצח בני משפחת עון ביפו, כאילו קרה בידי "המון יהודי", בעוד שהיתה זו פעולה שנעשתה בידי חוליה חמושה. פפה מרחיק לכת וכותב "הצד הנגדי, הציוני והבריטי, היה אכזר לא פחות ופגע במידה שווה באוכלוסייה ערבית"[39]. מאידך, בני מוריס, שתפישותיו לגבי הציונות שונות קוטבית מאלו של פפה ובניגוד לאחרון, הוא מבסס את מחקריו על עיון זהיר וקפדני בארכיונים, צודק שהוא מגדיר את פפה כ"השקרן בציבור", אבל בהתייחסותו לאירועי תרפ"ט, כותב "למעשה לא היו מעשי טבח של ערבים בידי יהודים, אם כי מספר ערבים נהרגו, כאשר יהודים הגנו על עצמם, או נקמו על אלימות הערבית". גם בספרו "קורבנות", אינו מזכיר את כרכר וברהאןף שנרצחו במעשי לינץ' על ידי היהודים טרם המאורעות, או ערבים שנהרגו על ידי יהודים במהלך המאורעות, כמו עאישה אל עטרי או ההרוגים בבית גן.

חשוב לציין כי מעשי הרצח שבצעו יהודים בתרפ"ט אינם משנים את התמונה הכללית: מתקפה אלימה של ערבים על קהילות יהודיות. אולם מעשי הטבח הערבים, מזעזעים ככל שיהיו, אינם משנים את התמונה ההיסטורית הרחבה: היהודים הגיעו לארץ ישראל בחסות בריטית, במטרה להפוך אותה ליהודית, דבר שגם אם לא נתנו לכך את הדעת, יהפוך את הערבים למיעוט בארץ . תרפ"ט ממחישה את התהום הפעורה בין יהודים לערבים בקריאת ההיסטוריה. יהודים רבים רואים במאורעות חוליה בשרשרת של רדיפות היהודים, שראשיתה בגולה והמשכה בארץ ישראל, ללא כל קשר למעשיהם. הערבים לעומת זאת, רואים במאורעות, חלק ממאבק נגד משטר קולוניאליסטי, שהיהודים הם בני בריתו ומשום כך מטרה לגיטימית למתקפה. מנקודת ראות ערבית, היהודים הגיעו לארץ כדי לישבה בהמוניהם ועשו זאת בחסות הכידונים הבריטיים. אין חובה לקבל את הנראטיב הערבי, אבל חשוב להכיר אותו

בבחינת התוקפן והמתגונן במאורעות, תהיה זו אך טעות ליצור סימטריה בין היהודים לערבים, אבל אין כך המישור הפוליטי. היטיב להגדיר זאת דווקא דוד בן גוריון, שאמר בישיבה של הנהלת הסוכנות ב-1937, בזמן המרד הערבי: "עלינו לראות את המצב לאמיתו. בחזית הביטחון אנו הנתקפים והמגינים. אולם בשטח הפוליטי אנו התוקפים והערבים המגינים על עצמם. הם יושבים בארץ ובידם הקרקע, הכפר. אנו יושבים בגולה ורוצים רק לעלות ולרכוש מהם האדמה"[40].

הערות

[1] הלל כהן, תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, כתר, ירושלים, 2013

[2] מוצטפא מוראד אל דבאג, בלדנא פלסטין (ארצנו פלסטין); כרך רביעי, 1965, עמ' 265

[3] אניטה שפירא ,חרב היונה, עמ' 239.

[4] רעיונות אלו מובאים בהרחבה ב"חרב היונה" ,עמ' 184-239.

5] דוד שמעונוביץ, "אל ספוד", הפועל הצעיר, 13/5/1921.

[6] עבד אלווהאב כיאלי, ות'אאק אל מקאומה אל ערביה אלפלסטינה – מסמכי ההתנגדות הערבית הפלסטינית, 1988, עמ' 324 ואילך. מצוטט בשנת האפס, עמ' 146.

[7]  ארכיון ציוני מרכזי (להלן: אצ"ם), S25/4184.

[8] . "רשימת הרוגי ירושלים, הארכיון הלאומי הבריטי, משרד המושבות, תיק 733/180, מסמך 471

[9] תום שגב, ימי הכלניות, תל אביב, 1999, עמ' 255.

[10] ארכיון מדינת ישראל, פ 3050.20

[11] פרוטוקול בית המשפט, ארכיון מדינת ישראל, פ 3050/20

[12] התובע במשפטם היה קצין המשטרה בכור שלום שטרית, לימים שר המשטרה בממשלת ישראל הראשונה.

[13] עדות חסן בוועדה, עמ' 480

[14] עדות יוסף הכט לאת"ה, 98/11, עדות שלמה זאבי, 21/3

[15] עדות גדליה ערמוני, את"ה, 38/16.

[16] המשורר עמנואל הרוסי קרא לבנו על שמו.

[17] את"ה, עדות 120/30

[18] ד' יהב, טוהר הנשק, אתוס, מיתוס ומציאות, 1936-1956, תל־אביב, 2002 (להלן: יהב, טוהר הנשק), עמ' 22. ההיסטוריוגרפיה הציונית מדברת על ארבעה והערבית מדברת על שבעה.

[19] גרשון גרא, הנדיב הבלתי ידוע

[20] בלדנא פלסטין, עמ' 265

[21] אצ"ם, חטיבה L59, תיקים 58 ו-61.

[22] עדות חינקיס, את"ה, 27/17)

[23] זלמן רובשוב, "אי אמון", דבר, 7 בפברואר 1930

[24] דבר, 29 באוגוסט 1930

[25] את"ה, 172/22

[26] אצ"ם, תיק 4434, חטיבה S25

[27]  נילי מושנזון, דבר, 3 ביולי 1936.

[28] . רופין (17/10/1929), חלק ג', עמ' 177.

[29] אצ"מ S25/4/181; S25/4519

[30] גולומב ורופין מתארים תמונה של קבוצה יוצאת דופן שפעלה בחשאיות, אם כי קשה להניח שבירושלים של שנות ה-20 היו נעשות פעולות ללא ידיעתם  של זכריה אוריאל ("זכר"), יצחק בן צבי, רחל ינאית ואביעזר ילין

[31] חביון עוז, חלק ב', עמ' 19.

[32] צ' אשל, מערכות ה'הגנה' בחיפה, תל־אביב, 1978 (להלן: אשל), עמ' 74.

[33]    שם, עמ' '97

[34] [  י' אשד, "לשאלת ההגנה העצמית", מבפנים, אוקטובר 1929.

[35] מ' ביילינסון, "מי הוא האויב", דבר, 11/9/1929. ראה גם: הנ"ל, בימי מסה, תל־אביב, ללא שנת הוצאה, עמ' 27.

[36] גילוי דעת של 'אחדות העבודה ו'הפועל הצעיר', הפועל הצעיר, 20/9/1929.

[37] נקדימון, דה האן, עמ' 178.

[38] חרב היונה, עמ' 248.

[39] אצולת הארץ, עמ' 270

[40] מצוטט אצל בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, 201, עמ' 423