לשאלת מוסר הלחימה
כתב: גילי חסקין
דומה ומדובר בתרי דתסתרי. איך מלחמה יכולה להיות מוסרית? האם יש מקום לדון בשאלת מוסר במלחמה?
המונח "טוהר־הנשק" (שהופיע לראשונה במאורעות 1936) הוא מטבע לשון עברית אך הבעיה המסתתרת מאחוריו – מוסר הלחימה – היא אוניברסאלית. זוהי סוגיה מוסרית ומשפטית המעסיקה את צבאותיהן של מדינות רבות, בעיקר בארצות המערב, מזה שנים רבות. המאמר סוקר את נושא האתיקה הצבאית, לא במובן של כללי התנהגות פנימיים, אלא בשאלת התאמתם לעקרונות מוסריים. המאמר בוחן את התפתחות הרעיונות של מוסר הלחימה, עם דגש על המקורות היהודיים.
מאמר זה הינו חלק מעבודת מחקר מקיפה, המתמקדת בעיקר בדיסציפלינה ההיסטורית, אך נוגעת גם במוסרית ואף בספרותית. המחקרים והדיונים קובצו לעבודת דוקטורט, בהדרכת פרופ' יעקב גולדשטיין ופרופ' יואב גלבר, שהוגשה לסנאט אוניברסיטת חיפה ב-2007 ואושרה ב-2008 ונושאה: "מקומם של שיקולים אתיים – מוסריים בהפעלת הכוח ויישומם בפועל מראשית ההתיישבות הציונית ועד הקמת מדינת ישראל".
ראו גם, באתר זה: ריאליזם פוליטי ופציפיזם
הדיון מזכיר את הדיון הישראלי בשאלת "טוהר הנשק".
ראו גם, באתר זה: טוהר הנשק.
להרצאה על טוהר הנשק
א. מהו מוסר לחימה?
זוהי סוגיה מוסרית ומשפטית המעסיקה את צבאותיהן של מדינות רבות, בעיקר בארצות המערב, מזה שנים רבות. התחום הפילוסופי הדן בנושא זה נקרא "אתיקה צבאית" (military ethics), והוא מבקש לברר שאלות מוסריות המאפיינות את העיסוק הצבאי. מונח זה עלול להטעות משום שהוא עשוי לרמוז שמא מדובר בכללי התנהגות פנימיים, מקצועיים, המנחים את אנשי הצבא, למשל לכבד בכל מקרה החלטות של מפקד אחר, כלומר, אתיקה במובן של "Etiquette". אולם כוונתי כאן לדון בשאלת התאמתם של המעשים המבוצעים במסגרת הצבאית, ושל העיסוק הצבאי באופן כללי, לשיקולים מוסריים כלליים, שחלותם רחבה, כמובן, מתחום הבעיות שלפנינו.
אתיקה צבאית היא יישום של כללים מוסריים החלים על אזרחים בעתות שלום, חלים גם על מפקדים וחיילים בעתות מלחמה – כמובן, תוך התייחסות לתנאים המיוחדים במצבי הלחימה[1]. המלחמה היא "מצב חוקי המאפשר לשתי קבוצות או יותר לנהל את הסכסוך ביניהן בכוח הנשק"[2]. מוסר הלחימה או כללי המלחמה היא סוגיה מיוחדת ורבת חשיבות באתיקה הצבאית, השואבת לא מעט מרעיונותיה וערכיה מהפילוסופיה של המוסר. הפילוסופיה מכוונת לראייתה של המלחמה כפעולה אנושית, התובעת עיון מוסרי ונטילת אחריות מוסרית ביחס לתוצאותיה. לפיכך, אנו עוסקים כאן במה שנדרש מהחייל, מבחינה מוסרית, בתוקף היותו אדם, ולא למה שנדרש ממנו רק בתוקף היותו איש צבא[3].
הנחת היסוד של מחקרנו היא כי "צבא" ו"מוסר" אינם מושגים הסותרים זה את זה, וכי יש מקום לדיון מוסרי בנושא צבא ומלחמה. הנחה זו אינה כה מובנת מאליה. בעוד שלגבי מקצועות אחרים, כגון: רפואה, משפטים, הנדסה וכדומה, לא קיים ערעור לגבי הרלוונטיות של השיקול המוסרי, הנה לגבי המקצוע הצבאי, בהיותו כרוך ביסודו בפעולה אסורה מבחינה מוסרית – ההרג, קיים באורח מסורתי פ