לפריחת האירוס ההדור

האירוס ההדור בנחל גוש חלב.

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה גם :  טיול לפריחת הרקפות בהר העגול;  טיול לפריחת אדמונית החורש;   טיול לפריחת הכלניות ;                                טיול לפריחת הציבעונים;   טיול לפריחת האירוס הנצרתי ; אל פריחת הנרקיסים 

היינו אמורים לטייל בשבת לגליל, אבל החזאי הפחיד אותנו והחלטנו "להישאר שבת". הבקר אכן התחיל קודר, אבל אחר כך יצאה השמש וחומה הפציע לכול עבר. כפי שאמר שלמה המלך: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ, וְגֶשֶׁם אָיִן" (משלי, כ"ה, 14 ). ביום שלישי, ארבעה ימים קודם לכן, דווקא לא התייחסנו לחזאי ברצינות והוא לימד אותנו לקח. תשאלו את רוני, מ"בית הצילום", שמטפל בנזקים שחולל הגשם למצלמתי, כאשר טיפסתי על מדרון תלול, כדי לצלם את פרחי האירוס ההדור, בימים האחרונים של פריחתו. המדרון היה בוצי, והפרחים (והמצלמה) היו רטובים.

זהו כנראה היה המלקוש. הגשם האחרון. לעומת היורה, הגשם הראשון, שלאף אחד אין ספק שהוא היורה, על המלקוש אפשר לדעת רק בדיעבד. רק כשאין גשם שיורד אחריו. הוא מגיע בסוף האביב, כאשר הקיץ מתדפק בשער. אלו הם פרפורי הגסיסה של האל הכנעני בעל, בטרם ישוב אל השאול ואחיו מוֹת, יעלה לכס, עד לחורף הבא. החצבים ירמזו על יקיצתו הקרבה, הסתווניות יבשרו עליה, החלמוניות ילוו אותו בצעדיו הראשונים ולאחר גשמי הברכה שלו נחווה כאן בכרכומים, צבעוניות, כלניות ועוד ועוד.

בינתיים אנחנו במלקוש. זוהי תופעה ייחודית לאקלים הים תיכוני, שרק בו יש עצירת גשמים במשך עונת הקיץ. באזורי האקלים הממוזג או הטרופי, לא מפסיקים הגשמים לפרק זמן ממושך בשנה ולכן לא מיוחסת שם חשיבות לגשמים האחרונים באביב. רש"י פירש את השם המוזר הזה על פי השפה הארמית, שהשורש "לקש" משמעו "מאוחר" ולפי זה, מלקוש = גשם מאוחר, גשם של סוף העונה. הוא הוסיף וכתב: "גשם היורד בניסן, קצת לפני הקציר, שממלא ומקשה את התבואה".  גשם זה חשוב במיוחד, כי בלעדיו לא יהיה אפשר להתחיל בקציר בעתו, והתבואה שנשמרה באסמים מעונת הקציר הקודמת תיגמר. כזכור, היחסים בין עם ישראל לבין אלוקיו, הם יחסים של חוזה: אנחנו נמלא את המצוות והוא ידאג לכל היתר: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" ((דברים יא יד)). פעמים רבות מוזכר המלקוש בזיקה ליורה, כך בירמיהו , פרק ה, פסוק כ"ד: "וְלוֹא-אָמְרוּ בִלְבָבָם, נִירָא נָא אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם וירה (יוֹרֶה) וּמַלְקוֹשׁ, בְּעִתּוֹ; שְׁבֻעֹת חֻקּוֹת קָצִיר, יִשְׁמָר-לָנוּ".

ומכאן – לנחל אליו פנינו היו מכוונות. נַחַל גּוּשׁ חָלָב הוא נחל אכזב קצר בגליל העליון, שראשיתו ברום של כ-830 מטרים מעל פני הים, בסמוך לאגם דלתון, וסופו בחיבור לנחל דישון . הפריחה שפגשנו כמעט ונגמרה, למעט סוככיים שניקדו את הירק בגווני לבן. "מה שמו"? נשאלתי. קשה לדעת. הם כל כך רבים וכל כך דומים.  עניתי במבוכה: "עם סוכך, אל תסתבך"… פה ושם ראינו על המדרונות פרחים שגונם כחלחל, אות לכך שהגל הצהוב שממלא את ארצנו באפריל, מפנה את מקומו לצבעי הכחול, המושכים את הדבורים ובראשם בולט הקיפודן הכחול, על ראשו הקוצני והעגול ככדור.

נחל גוש חלב, היבש בימות הקיץ, זרם כאילו אנו בשיא החורף. המים מילאו את האפיק, כך שנאלצנו לדלג מצדו האחד של הערוץ לצדו השני. לעתים על גבי אבנים ולעתים בתוך המים ממש. העננים האפורים והגשם הטורדני לא היו אידיאלים לצילום, אך הם הוסיפו לתחושה ה"אירופאית" של הטיול והקדרות נסכה בנוף נופך רומנטי. מלנכולי משהו. על קירות הקרטון של הנחל, פרח לוע הארי בוורוד עז ועיטר את הירוק בגוון חינני.

על הקירוץ אפיקו של הנחל זורם בעמק צר למרגלות הכפר ג'יש, הלוא הוא גוש חלב, של תקופת הבית השני ואחריה. הישוב קיבל כנראה את שמו המוזר מסלע הקרטון הרך עליו הוקם , שצבעה בולט על רקע החום הכהה של רמת דלתון הבזלתית. במעלה הנחל, בתוך מטע תאנים, נמצאים שרידיו של בית כנסת קדום, מן התקופה הביזנטית, שהיה שייך כנראה לא ליישוב גוש חלב עצמו, אלא לישוב נפרד. באותה תקופה נודעה גוש חלב בשמן הזית המשובח שיוצר בה ויתכן גם שמקור שמה אינו בחלב אלה בחֵלֶב, שהוראתו שומן. האקלים הגלילי הקריר יחסית גרם להבשלה מאוחרת של הזיתים ולכן נאמר במשנה, במסכת פסחים, על השמיטה: "אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו, ועל הזיתים עד שיכלו ממירון ומגוש חלב". יעקב שורר מספר על אגדת חז"ל על סוחר מלטקיה שבסוריה, שהגיע לאזור כדי לקנות שמן זית והכמות שמצא כאן היתה כה גדולה, עד שנאלץ לשכור את כול הסוסים, החמורים והפרדים שבגליל, כדי לשאת לעירו, את כדי השמן שרכש.

מעלה הנחל עתיר מעיינות. הנובעים על שכבת חרסית האטומה למים. תושבי גוש חלב ניצלו את מי המעיינות כדי להשקות את החלקות החקלאיות בעזרת תעלות פתוחות ובריכות אגירה. אולם הם הוזנחו כבר לפני חצי יובל, בשל הרווח המועט שהפיקו מהן. המעיין הגדול והיפה מכולם, עין עלווה, נמצא למרגלות הישוב היהודי היפהפה כרם בן זימרה, בנוף של טרסות מעובדות בחריצות, עליהן נטועים זיתים ובכך ממשיכים תושבי האזור את המסורת החקלאית הקדומה ומנציחים אותה בשמו של יישובם.

בחלקו התחתון של הנחל ניצבים שרידים של חמש טחנות קמח, ששמן נגזר משמות בעליהן מכפרי ג'יש או ברעם. בעבר היו נוהגים להזרים את המים בקוו גובה, במקביל לאפיק, עד שהפרש הגבהים בין האמה לבין הגיא, היה גדול דיו כדי להפיל את המים בכוח ולהפעיל טחנת קמח. באזור הררי ניתן לנצל מפלים גדולים יחסית של פלגי מעיינות, שכמות מימיהם מצומצמת למדי. המים הוכנסו לפיר מאונך, שהיה מתמלא עד שפתו בכל מלוא חללו, כמו צינור. דרך נקב קטן בתחתית הארובה, פרצו המים וקלחו בכוח רב  – בלחץ עמוד המים שבארובה. המים הקולחים יצרו סילון דמוי פרבולה, שפגע בכפות, דחף אותן והניע את הגלגל. פועל הטחנה כונה בערבית "בראך", אולי משום שהוא עושה את מלאכתו בכריעה, ביושבו על ברכיו. הוא קיבל את הגרעינים לטחינה, שפך אותם למיכל, הפעיל את הגלגל, ויסת את מהירותו לפי הצורך ומסר את הקמח ללקוחות. באחריותו היה גם לתחזק את הטחנה. בנוסף לשכרו הדל, קיבל גם "דמי שירות" מהלקוחות, שכונו "חפנה", היינו חופן, מכול שק קמח. בדורות האחרונים, הן בישוב הערבי הכפרי והן בישוב היהודי הקטן, העירוני בעיקרו, מילאה טחנת המים תפקיד חשוב בחיים. אליה הלכו אחת לחודש ובילו בה ימים ולילות ולעתים – בשנים שחונות או בימי שיטפונות גדולים – גם שבוע שלם. הטחנה היתה מעין מועדון לבאיה-לקוחותיה, שם נפגשו קרובים ורחוקים וניהלו פרלמנט זוטא. היה זה עיתון חי בו הוצלבו ידיעות חשובות ופיסות של רכילות מכאן ומשם. חוקרי ידיעת הארץ הנודעים, ברסלבי, וילנאי ואביצור, זכו לפגוש זקנים בגליל, שתיארו באוזניהם את געגועיהם לאותם סיפורים מרתקים שזכו לשמוע, תוך כדי המתנה בתור, במשך ימים ולילות ארוכים.  שמואל אביצור, שנחשב למקור היידע החשוב ביותר של התרבות החומרית בארץ ישראל, מצא שבתחילת המאה העשרים עדיין פעלו בארץ כ-350 זוגות ריחיים שהיו מסוגלים לטחון ובהדרגה יצאו מכלל פעולה. רובן ככולן בצפון. פתגם ערבי אומר שכל שביל מוביל לטחנה. גורלו של האדם הושווה לגורלם של החיטים הנטחנות בין הריחיים, כי בסופו של דבר, גורל אחד להם. בעלי הטחנות נהגו להשכיר אותן לתקיפי הסביבה, כדי להבטיח את מתקניהם מפגיעת המתחרים ואת לקוחותיהם מסכנת שוד. החוקר ג' דלמן מספר כי שבטי הבדווים, במלחמותיהם הבלתי נלאות היו מכריזים על שביתות נשק לפרקים, והבטיחו מעבר חופשי ליריביהן, בעת שנאלצו ללכת לטחון את תבואתם, כפי שהיה נהוג ב"ימים הקדושים וההפוגות בזמן הירידים באירופה הפיאודלית".

בסמוך למעיין "עין חלב", ובין הר שפרה והר פועה, חובר הנחל לאפיקו הצר של נחל דישון. לא הרחק משם, על מדרון תלול בסלע הקרטון, פורח האירוס ההדור. כשמו כן הוא. הפרח נחשב למרהיב מבין באירוסים הגדלים בישראל ומכאן נגזר שמו העברי. שמו הלועזי (Iris Iortetii) ניתן לו, על שמו של רופא צרפתי, שחי במאה ה-19 בדרום לבנון. הוא אסף את הצמח ושלח אותו לאירופה, לתיאור מדעי. האיריס גדל לרוב בבתת ספר של סירה קוצנית. האירוס ההדור הוא האפיל (מאחר לפרוח) בקרב מיני האירוסים ולכן הוא מרענן את שולי החורש ביופיו, גם באמצע חודש מאי, בשעה שקרוביו כבר נבלו. הוא פורח בעת ובעונה אחת עם מין קרוב לו, החי בדרום-מזרח טורקיה .

שבוע קודם לכן,  בישרו לנו בהתלהבות, בקי ואורית מעמוקה, על שדה שלם של אירוסים, הפורחים בנחל זה. בינתיים חלפו להם כמה ימים חמים, מרביתם של הפרחים קמלו, אבל נותרו כמה עשרות, שהדהימו אותנו בצורת הגביע, כלילת היופי שלהם. בסוג "אירוס" (Iris) יש 260 מיני צמחים גיאופיטים, בעלי קנה שורש, פקעת או בצל וכולם מצטיינים בפרחיהם הגדולים והמרהיבים. השם "אירוס" חדר אל העברית מיוונית כבר בימי המשנה. היה זה כנראה שיבוש של איריס – אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית.

השם נגזר ממראהו הססגוני של הפרח. מכיוון שהובא במקורותינו בצורה "אירוס", נקבע שם זה גם בעברית של ימינו. אם כי השם הבין לאומי המקובל הוא "איריס". למרות שלמדתי אצל עוזי פז, המתעקש על השם הבינלאומי, אני דבק בנוסח העברי. הסוג "אירוס" נחלק לכמה קבוצות משנה (סקציה). האירוס ההדור, כמו אירוס הגלבוע והאירוס הנצרתי, שייכים לסקציה שנקראת אונקוציקלוס (Oncocyclus) בעברית, "אירוסי ההיכל" וכוללת את המינים האנדמיים (בלעדיים) לארץ ישראל. יש בקבוצה זו  54 מינים,  כולם גדלים במרחב שבין המדבר הערבי-סורי ועד הרי אירן וטורקיה. מרחב הקרוי בפי הבוטנאים והביו-גאוגרפיים "המרחב האירנו-טוראני". הם פזורים בשלושה מרכזים עיקריים: ארץ ישראל, צפון הלבנון ומשולש הגבולות טורקיה – אירן וארמניה. שמונה מינים מהם גדלים בארץ ישראל והם בעלי פרחים ענקיים יפהפיים, הנישאים על עמוד תפרחת לא גבוה.. בזכות ממדיהם וצורתם, הם  נחשבים בין היפים שבעולם הפרחים. החוקר עוזי פז טוען שהשושן המקראי, אינו השושן הצחור (Lilium candidum), כפי שסוברים מרבית החוקרים, אלא דווקא האירוס וטעמיו עמו. לכן הוא מציע לשנות את שמה של הסקציה "אירוס ההיכל", ל"אירוס השושן" .

מכיוון שאירוסי ההיכל גדלים בארץ ישראל ושכנותיה בלבד, הם הפכו לסמל של שמירת הטבע בישראל וגם בירדן.   האירוס ההדור מוכר היום מאזור מצומצם המשתרע בעיקר בהרי נפתלי, מחצור הגלילית צפונה, עד משגב עם ומערבה להר פועה.

נחל גוש חלב הוא גבולה המערבי של תפוצתו. שם המין בעברית מעיד על יפי פרחיו ויש הטוענים כי הוא היפה מבין האירוסים. לאסונו של הפרח ולאסוננו, התפרסמה תמונה שלו, בצבעים מרהיבים, בספרו של הבוטנאי הגרמני בארבי (Barbey)  ב-1882 ומראהו עורר התלהבות עצומה. שליחים של הגנים הגדולים באירופה יצאו ארצה, שכרו ערבים בתשלום והובילו את קני השורש בשיירות של גמלים לאניות שהפליגו אל מעבר לים, שם גוועו כולם במהלך השנים. בשל העקירה המאסיבית, נחשב האירוס ההדור בארץ למין שנכחד. בשנים האחרונות עקב שמירה וריבוי זרעים, שוקמו אוכלוסיות אחדות, אם כי סביר להניח שאבד חלק מהשונות הגנטית באוכלוסיות השונות של המין.  הטיפוס במעלה הרטוב והחלק לא היה קל, אבל מראהו הענוג של האיריס היה שווה את המאמץ. בשנה הבאה נקדים להגיע, כדי לראות את כל המדרון מכוסה במשטח של פרחים הדורים.