לפקאדה – חלום יווני

לפקאדה – יוון של החלומות.

כתב וצילם: גילי חסקין; ‏30/07/2017

ראו גם, באתר זה: מבוא ליוון

לכתבה על לפקאדה במסע אחר אונליין

לאלבום תמונות מלפקאדה

עמדנו על פסגתו של הר, סמוך לכנסיה קטנה. התבוננו סביב סביב וראינו מדרונות ירוקים, גיאיות צרים ותלולים, הרים זרועי כפרים, עמקים פוריים, גיאיות, כרמי זיתים כסופי עלים וחורשות של ברושים שצבעם ירוק כהה וכמובן, חגורה של ים בצבע כחול עמוק, עטפה אותנו סביב סביב. הצבע הכחול הזה, העשיר כול כך בכתמי תכלת וטורקיז, של הים הלוחך את חופי האי, שונה להפליא  מהירוק הזיתי הצובע את ההרים וייצר דרמה של שפעת גווני כחול וירוק. זהו אי איוני טיפוסי, השונה בתכלית מהמראה הצחיח ה"קלאסי", המוכר  מהאיים הקיקלדיים, או הדדוקנס שמדרום לחוף התורכי.

לפקאדה (Lefkada) או לפקאס (Lefkas) הוא אי הררי, עטור בחורש ים תיכוני, ומרושת בערוצים עמוקים לאורכם גדלים עצי דולב. מוקף במים בספקטרום של גווני כחול וחופי רחצה בוהקים בלבן עתירים בחלוקי ים. הפנינה הירוקה הזאת נמצאת סמוך מאד לייבשה. כל כך קרוב, עד שמגיעים אליו בגשר מהעיר היוונית פרבזה (Ferbeza). בעבר הרחוק היה לפקאדה חצי-אי, שחובר ליבשת באמצעות שרטון-יבשה באורך של כמה עשרות מטרים, אך זה נחפר על ידי המתיישבים החדשים שהגיעו אליו במאה השביעית לפני הספירה, כדי לאפשר תנועה נוחה של אניות.

כאלפיים איים וכמה אלפי איונים מקיפים את יוון היבשתית, כמעט מכל עבריה. כ-225 מהאיים האלה מיושבים, האחרים ריקים מאדם. איי יוון אינם עשויים מקשה אחת והם נבדלים זה מזה בנופיהם, בתולדותיהם, באווירה, באוכל וגם ברמת התשתיות התיירותיות. בחלקם יש אתרים ארכיאולוגיים רבי עניין וכנסיות ביזנטיות עתירות בתמשיחי קיר, לאחרים מגיעים בעיקר בזכות החופים היפים.

איים אלו שונים להפליא זה מזה: הקיקלדיים הם עיגול מיתי של הרים צחיחים, הספורדיים נראים כהמשכה של אנטוליה, סיפנוס, ניסירוס וסנטוריני הם געשיים, אחרים הם תולדה של זעזועים גיאולוגיים. אדמת יוון נולדה בטראומה. לוחות הענק של כדור הארץ מתחככים זה בזה, מעלים הרים בלחצם ומשקיעים את היבשה במקומות אחרים. בכל אחד מהם נראה משהו מעולמו המגוון של הים התיכון: שלל קוצים ופרחים, אזכורים מיתולוגיים, ניחוח התבשילים, ריח החבלים ברציפים והאמונות התפלות הקשורות בהם. בכל אחד מהם מזכרת היסטורית לפרשיה עלומה או נודעת, החל מאירועים מיתולוגיים, דרך התפשטות גידול הגפן ונדידת יהודי ספרד ועד לתחרות בין המעצמות במאה ה-19. אלו ניכרים לא רק באתרים ההיסטוריים אלא גם בסלעים, בקמטים החורצים את פני האנשים, בטעם השמן והיין ובצבע הגלים. בכול אי יש שמש וים, ריחות וגוונים, נערות צעירות המחצינות את עלומיהן, אלמנות עוטות שחורים, נמלים, ספינות, פאר ודלות, חלומות ומציאות.

ראו גם, באתר זה: האיים הקיקלדיים

לפקדה הוא האי הרביעי בגודלו באיים היוניים. אורכו מצפון לדרום 35 ק"מ ורוחבו 15 ק"מ שטחו 302 קמ"ר ואוכלוסייתו מונה 22,879 איש. ההרים מזדקרים הישר מעל הים והגבוה שבהם – סבורטה  (Savorta) מתנשא לרום של 1158  מ'.

היחידה האזורית של לפקדה שהיא הקטנה ביחידות האזוריות של יוון, הן בשטחה הן בגודל אוכלוסייתה, כוללת את האי לפקדה ואת האיים הקטנים הסמוכים לו: מגאניסי, קלאמוס, קסטוס, מדורי, סקורפיוס וספרטי. בכלל, איי יוון עשירים באטרקציות של נופים, ארכיטקטורה ובעיקר חופים יפהפיים, בתוספת מוסיקה ואוכל טוב. האי לפקדה הוא דוגמה מעולה לחופשה זולה וקצרה.

האמת היא שכול מקום כמעט, בייבשת או באיים, הוא מולדת שניה עבור פילהלני, מוזיקת הרמבטיקה ששורשיה טורקיים, המשחקים האולימפיים, המורשת הקלאסית, המושגים מתחום המדע והספרות, המושגים הרבים  בשפתנו שמקורם יווני. זוהי מולדת הפילוסופיה והמורשת הקלאסית שבלעדיה לא ניתן לתאר את הרנסאנס והבארוק. אפילו השפה היוונית, שטרם הצלחתי ללמוד, מהלכת עלי קסם. היוונים טוענים שהיא שפה שנועדה למשוררים יודעי דבר טוענים שאין אפשרות ממשית להשמיע את שיריו של ספריאדיס בשפה אחרת. לאורך הדורות היו היוונים הדגולים מאוהבים בארצם שלהם. הסופרים, המשוררים והוגי הדעות הסתחררו מהשפה היוונית, מהפילוסופיה היוונית ואפילו מן השמיים היוונים. כשהתבוננתי בסלעי הטרשים, שנוצרו במשך אלפי שנים של פעילות קרסטית ונזכרתי ביאנופוליס, מעין וולט ויטמן מקומי, שכתב עמודים שלמים, מלאי התלהבות מסלעים. משהו באהבה העצמית של היוונים סוחף גם אותי, כפי שהנרי מילר היטיב לתאר בנובלה שלו "הענק ממארוסי".

לפקאדה הוא מקום נטול פשיעה והמקומיים ידידותיים ומרביתם אפילו שמחים לקשקש עם התיירים.  לאורך החופים ניתן למצוא שלל בתי קפה חמודים ומסעדות, המגישות בעיקר אוכל יווני מסורתי. אפשר למצוא כאן את כל מה שהמטבח היווני יודע להציע, החל מסופלקי, מוסקה ,סלט יווני ודיונונים מטוגנים, ועד לתבשילים מתוחכמים יותר. סלמון על הגריל, תבשיל כבש, ממרח חצילים עם אגוזי מלך, או גרגירי חומוס עם לימון. השירות אדיב ונעים. המחירים סבירים – ארוחה מלאה עולה כ-20 יורו לאדם וגם האלכוהול זול למדי. ביקב המקומי מייצרים יין לבן ומתוק. מומלץ לשבת באחד מבתי הקפה הרבים שפרוסים לאורך המרינות  ולשתות פרדו – קפה, עם הרבה קרח ושכבה עבה של קצף. בלילה כדאי להחליק לגרון כוסית של אוזו פולימרי עם קרח. למען האמת, לא פגשתי הרבה דייגים. העדות היחידה לפועלם היה על הצלחות בטברנות. חסרו לי פניהם הצרובות השמש, הרוח והגלים של הדייגים. חסרו לי ידיהם המיובלות, אותם הקשיחו המלח והרשתות. אולי משום שרבים מהדייגים פנו לעסוק בתיירות, אולי מפני שחלק גדול מהדגים מגיע מחוות ימיות, מאז שהים התיכון הפך למדבר הדגים, בעטיו של סכר אסואן.

הישראלים החלו לשמוע על לפקדה רק בשנים האחרונות, אך כ-200,000 תיירים אירופאים מבקרים בו מדי שנה ולא קשה להבין מדוע. בזכות היופי ובזכות הפשטות. מכיוון שהאזור רגיש לרעידות אדמה, לא נבנו שם אתרי נופש מצועצעים או מלונות גבוהים, דבר שאיזו מזמין, לא חובבי "הכול כלול" ולא צעירים שיכורים. באי זה, כמעט ולא שמעתי רעש מחריש של "טוסטוסים", המאפיינים כל כך את איי יוון. מרבית המבקרים כאן הם משפחות, זוגות צעירים וגם בעיקר חובבי ספורט ימי, דבר המסייע לצביון האותנטי יחסית של המקום.  אפשר להגיע לכאן, בחודשים יוני-אוקטובר, בטיסות ישירות מנתב"ג (שעתיים וחצי של טיסה) דרך חברת אופק טורס, או בטיסה של aegean air, דרך אתונה.

לפקאדה הוא חלק מקבוצת האיים האיוניים, המוריקים יותר ואדמתם פורייה יותר מכול ייתר איי יוון. הים היוני הוא בעצם מפרץ רחב ידיים של הים התיכון; מפרץ א-סימטרי רחב ידיים, שמשוררים התפייטו עליו, שהוא מנסה ברהבתנות להיות ים. במפרץ זה שורה של איים, הנמתחים מצפון לדרום, בין קורפו לזקינטוס, שכול אחד מקיים קשר הדוק יותר עם היבשה מאשר על שכנו.

איים אלו קרובים יחסית לאיטליה ויש בחזותם משהו יותר אירופאי. במהלך השנים, הם ספגו מעט מתרבותה של ארץ המגף. הדבר ניכר בעיקר בגדול והמפורסם שבהם, קורפו (Corfu), אך משהו מהניחוח האיטלקי דבק גם באחרים. אחת הסיבות לכך היא לא רק הקרבה הגיאוגרפית, אלא העובדה שכף רגלם של הטורקים העות'מניים מעולם לא דרכה בהם, למעט בלפקאדה, שהיא יוצא מן הכלל, המעיד על הכלל, אך גם בו לא נותרו כמעט סממנים טורקיים. האיים הללו הפכו להיות יוונים כבר במאה ה-8 לפני הספירה, עת הגיעו לכאן מתיישבים מקורינטוס שבצפון הפלופונז, והפכו אותם לתחנה חשובה בנתיבי הסחר. במקרה של לפקאדה הגיעו הקורינטיים רק בשנת 640 לפנה"ס למקום, שנקרא אז Leucas  ורמסו את תושביו האקרנניים (Akarnanians) שקדמו להם. לא תמיד היה האזור שלוו כל כך.

בנם המפורסם ביותר של האיים היה המשורר העיוור הומרוס, שהעניק לעולם את ה"איליאדה", הלוא בוא סיפורה של מלחמת טרויה ואת ה"אודיסיאה", שהוא לסיפור מסעותיו ותלאותיו של אודיסיאוס הערום, חזרה מטרויה לביתו שבאי איתקה. אודיסיאוס, שמלכתחילה ניסה להשתמט מגיוס למלחמת טרויה, הפך לאחד מגיבוריה ולבסוף השיג את הניצחון. סוס העץ הענקי, בו התחבאו חיילים יוונים, שהושאר ליד חומות העיר הנצורה, כביכול כמתנתו של פוסיידון, היה רעיון שלו. גיבור אחר של האזור הוא אכילס, בנה של תטיס אלת המים, שטבלה אותו בנהר סטיכס, שמימיו הקדושים היו אמורים להגן עליו מכול פגע. אלא שהיא לא שמה לב שידה שאחזה בעקבו מנעה מהמים לשטוף אותה ובסופו של דבר, שם נפגע. מכאן המונח "עקב אכילס".

שיפוצים שגרתיים בכביש הראשי של לפקדה חשפו ואף הרסו חלקית קבר עתיק, שגילו מוערך בכ-3,000 שנה, הממצא הוא גרסה מיניאטורית של מערכת קברים גדולה ומסועפת, שנבנתה בתקופה המיקנית, שהסתיימה בשנת 1100 לפני הספירה. למרות שעשרות קברים נמצאו ביוון ובכרתים, בתי קברות בצורת כוורת, הם נדירים מאוד באזור האיים שבים היוני, וזהו הראשון שמתגלה בלפקדה. לדברי הארכיאולוגית מריה סטוורופולו-גאצי, הקבר כלל מספר שלדים אנושיים, לצד כלי חרס מנותצים, שתי אבני חותם, חרוזים העשויים מאבנים חצי יקרות, כלי נחושת ונול מחומר. נראה שהמקום נבזז בימי קדם. עומקו של הקבר הוא כ-2.7 מטרים, קטן מאוד בהשוואה לקברים מפורסמים, כמו קבר אטראוס שבמיקנה, שעומקו עולה על 14 מטרים ונבנה מאבני גזית שמשקלם הכולל עומד על כ-120 טון.

גילוי הקבר החייה דיון אקדמי ותיק בשאלה – היכן בדיוק היה ממוקם האי איתקה, מקום מושבו של המלך אודיסאוס, שהוזכר בשירים האפיים של הומרוס? האמונה הרווחת היא שהשירים מבוססים על מאורעות מהתקופה המיקנית. תאוריות מסוימות גורסות כי מקום מושבו של המלך היה באי איתקה של יינו, אך תיאוריות אחרות ממקמות אותו באיים השכנים, לפקדה או קפלוניה. התגלית יכולה להטות את הוויכוח לטובת לפקדה, אך החוקרים אומרים כי מוקדם עדיין להסיק מסקנות.

במאה ה-5 לפני הספירה, מרדה המושבה קורפו, שנקראה אז "קירקרה", בעיר האם קורינטוס והצטרף ליריבתה אתונה; דבר שהחיש את מלחמת הפלופונז. אותה מלחמת אזרחים שניטשה בין ספרטה לאתונה, שההיסטוריון תוקידידס תיאר כמלחמת עולם בין ציוויליזציות.

כבר הרומאים שמו לב ליופיים ושלוותם של האיים הללו והפכו אותם לאתר נופש מועדף. הגיאוגרף סטראבו מוכיח בקיאות רבה בכל הקשור אליהם ולתולדותיהם. אולם האיים הללו לא התאחדו ליחידה אחת עד לתקופה הביזנטית. התרבות הקלאסית – נוצרית הצליחה להפיח רוח בתחושת הלאומיות של היוונים. ב-1363 הגיעו לכאן הוונציאנים, כחלק מהאימפריה הרחבה שפרשו סביב חופי הים התיכון המזרחי והצליחו לשרוד כאן עד 1797, כשהם משאירים כאן שרידי מצודות ומורשת אדריכלית אחרת. לאחר תקופה קצרה של שלטון צרפתי הגיעו לכאן הבריטים ושלטו באיים עד 1814. איים אלו הסתפחו סופית למדינה היוונית הצעירה עד שנת 1864. ב-1850 נולד כאן גדול בניה של לפקאדה, המשורר והאנתרופולוג Lafcadio Hearn, שמשמר בשמו את שם אי הולדתו.

העדויות ההיסטוריות המרשימות ביותר נמצאות באי קורפו, אך גם באיים האחרים ניתן לגלות שרידים המלמדים על עברו הסוער של האזור. לכול אי יש את הייחוד שלו: קורפו הררי, איתקה צחיח, פקסי (Paxi) כפרי דייגים ציוריים ולפקדה מציעה למטייל שילוב של כפרים הרריים, ככרות בצד עצי דולב ענקי גזע. חופי רחצה תרבות מסורתית.

השהות בלפקאדה, על חופיה, שהעימות בין הלובן של אבני הגיר וכחול המים יוצר דרמה של ממש, כפריה ההרריים וכמובן מסעדותיה המשובחות, היתה כה מענגת, עד שאינני נזקק לקלישאות עיתונאיות המאפיינות עיתונאי תיירות נלהבים ועיתונאים מטעם, המשווקים את לפקאדה בביטויים כמו "האי היפה ביותר ביוון", או "האי שהתיירים עדיין לא גילו"… אין צורך להיסחף ואין צורך לעורר ציפיות למשהו שלא קיים. די אם נכתוב שמראה מפרץ וסיליקי (Vasiliki), על גלשני הרוח שמשייטים בו, הוא עוצר נשימה, שהכפר אגיוס ניקיטאס (Agios Nikitas)   שומר על צביונו המסורתי, עם נמל דייגים וחוף יפה, שקלמיאס (Kalmits) הינו כפר הררי טיפוסי שהשקיעה הנשקפת ממנו יכולה להתחרות ביופייה ובגווני הכתום שלה אפילו עם זו המפורסמת באיה שבקצה סנטוריני. כדור כתום לוהט, במרכזם של מעגלים קונצרטיים ההולכים ודוהים. גן עדן לסופרים ולרומנטיקנים.

האי הזה מפגיש ניגודים: חופים מפנקים, מרינות בהן עוגנו יאכטות ואווירה הדוניסטית של חופשה ים תיכונית, קרוב כל כך לקשישות הלבושות בגדים מסורתיים, כמרים מזוקנים עוטי צלבים גדולים, אלמנות עוטות שחור ורועים המנהיגים את צאנם בשבילים צרים.

לפקדה בורך בחופים קסומים בעלי שפעת גוונים קרים, שנעים על הסקאלה שבין טורקיז בוהק, דרך תכלת רגוע ועד כחול עמוק, מרביתם בצדו המערבי של האי. בצפון מערב, לא הרחק מהעיר לפקאדה, נמצא אגיוס ניקיטס (Agios Nikitas). זהו כפר שמשלב חיים מסורתיים עם מסחור תיירותי מעודן ולמרגלותיו תחומה רצועת חוף צרה. שביל מרוצף מוביל מהחנויות עד לטברנות שעל החוף. קטיסמה (Kathisma), היא רצועת חוף ארוכה ופראית יותר. מבין החופים הרבים יצא לתהילה שמו של פורטו קטסיקי (Porto Katsiki) שבדרום האי. זהו חוף מבודד שמתארו חצי ירח, מוקף צוקים לבנים. המים שצבעם טורקיז עמוק, הגלים החרישיים המלחכים את חלוקי הנחל מעוררים תהיות מדוע מתרחקים חובבי חופים עד סרילנקה ותאילנד, כשהכול קרוב כל כך, נגיש כל כך ויפה כל כך. למרות הסופרלטיבים הללו ההעדפה שלי היא חוף אגרימני (Egreemani) המרוחק יחסית, שלטעמי, צבעי הטורקיז שלו נוגעים ללב יותר מאלו של כול מתחריו ואולי של כול חופי יוון אשר ראיתי בימי חלדי. בשל רעידת אדמה קלה שהרסה את כביש הגישה לפני מספר שנים, הדרך הנוחה ביותר להגיע לחוף, שהאירועים הפכו אותו לשקט יותר ואטרקטיבי פי כמה, בדרך החוף. לו היו לי תכניות לירח דבש, מן הסתם הייתי בוחר במקום הזה כדי להעביר את השבוע הראשון עם בחירת לבי. בים היוני, ובכלל בים התיכון מרבים לדון בים. הן המקומיים והן הזרים מדברים אודות הזרמים ומרקמו של קצף הגלים. תיירים ומארחיהם מרבים לספר על בבואות הרקיע, השמש והעננים בעומקו, בגוונים המשתנים לפרקים ומעניקים מראה חדש לחול ולאבנים שבמעמקיו או לחופו.

הלאה, דרומה לשם, נמצא המגדלור המזדקר בגאווה מעל הצוקים. מגדלור זה , שלידו מזבח קדום לזאוס, החליף בוודאי מגדלור קדום יותר וזה נבנה במקומות של קדום ממנו. למגדלורים שמור מקום של כבוד במפות הימיות וניצולי אניות טרופות אינם משמיטים אותם מזיכרונותיהם. זקני האי מספרים כי בבתי דייגים שיקיריהם טבעו במצולות, ניתן למצוא תמונות של מגדלורים, המהווים תחליף למצבה. לא הרחק מהמגדלור יש מנזר, שאף הוא משקיף אל הים. יש יוונים המכנים מנזרים כאילו בשם "מטאורים", כאילו הוצנחו מלמעלה. ניתן למצוא קווי דמיון בין מגדלורים למנזרים. המגדלור מאפשר תצפית מרהיבה, שומטת לסת ממש, על הצוקים הגולשים בפראות אל הים על המדרונות הירוקים ועל הרחם הכחול של הים האגאי. מאחד המצוקים הללו, בכף לפקאדה, מרום של 30 מ' קפצה המשוררת סאפו (Sappho)  אל מותה, בגלל אהבה נכזבת לספן בשם פאון. אחרי המשוררים האֶפּיים הענקיים, הומרוס והסיודוס, הופיעה באפו כקול חדש לגמרי, הקול הראשון של השירה הלירית, השירה האישית. הייתה זו מהפכה – המהפכה שלה אנחנו חייבים את רוב רובה של השירה המודרנית. אוצר המילים הרחב שלה, משפטיה הקצרים, הישרים והפסטורליים, יחד עם שיפוטה האובייקטיבי את רגשותיה ורצונותיה, זיכו אותה במקום נכבד בשירה היוונית והאוניברסלית כאחד. הכנות שלה, הדיבור הישיר שלה, הפשטות והעומק, ובעיקר האומץ לתאר תשוקה. מי יותר מתאים ממנה כדי לתאר את הקסם הארוטי הזה? המיתוס של סאפו, המשוררת הלירית בת לסבוס שבאיים הספורדיים, משיק למיתוסים אחרים וקושר את לפקאדה גם אל אפרודיטי, אלת האהבה.

טרם גיבשתי את עמדתי, מאיזה כיוון חלקות אלוהים הקטנות הללו מרשימות יותר, האם במבט מלמעלה, בשעות הבקר, כשהשמש שולחת קרני אור נדיבות על המים, או דווקא מלמטה, כשאור רך של אחר הצהרים, שוטף את הנקרות אשר בסלע. יש נקרות שהגישה אליהן נוחה ואילו הכניסה לאחרות היא קשה. יש שניתן להיכנס אליהם בסירת משוטים ויש שכדי לחדור אליהן יש לצלול לתוך הים. לנקרות הללו גוונים שונים של כחול, ירוק, ספיר וצבעים עזים יותר. כמה זמן לקח לים לחוצבן? חלקן קדומות כמו הים עצמו. האמת היא שגם לצדו המזרחי יש חופים יפים, אלו ממוקמים בקצה מפרצים ארוכים וצרים. ההעדפה שלי היא החוף של פורוס (Poros), אליו אני מתכנן לשוב עם ערימה של ספרים. קריאה בטברנה, תוך כדי לגימת בירה, שחיה ואכילת דגים, נראית לי שילוב אידיאלי ומתכון מובטח לרגיעה.

למי שמתגעגע קצת לאווירה או שהשלווה התחילה להפריע את מנוחותו, טוב יעשה אם יבקר בבירת האי, הנקראת אף היא לפקאדה ונראית כמבוך של סמטאות בצבע קרם, בתים כחולי משקופים ואווירת נופש עולצת. העיר נבנתה על לשון יבשה בדרומה של לגונה מלוחה. במהלך השנים נחרבה ברעידות אדמה, שהאחרונה שבהם התרחשה ב-1948, רק כדי להיבנות מחדש, באופן בטוח יותר ובסגנון אטרקטיבי יותר. אפשר לשוטט במדרחוב הראשי גוליאלמו דרפפלד (Goulielmou Derpfeld), הציורי להפליא, לטעום ממתקים מסוגים שונים, כמו שקדים מסוכרים בטעם תות, או  לקנות "שמונצעס", יווניים שבבית מתברר שאין מה לעשות בהם ולבקר בכמה כנסיות יפות ומטופחות. האטרקציות העיקריות של העיר, מעבר למועדונים, לבארים ולחנויות הן מצודת אגיה מאורה (Agia Maura), שנבנתה על ידי הוונציאנים במאה ה-14. זהו אחד המקומות הבודדים באי שמשמר משהו מן התקופה העותמנית, אז נקרא המקום  "Ayamavra", שיבוש של השם Agia Maura. חובבי היסטוריה ימצאו עניין.

במוזיאון הארכיאולוגי המציג לראווה ממצאים מתולדות האי, החל בכלים פרהיסטוריים ועד לשלהי התקופה הביזנטית. מנזר פמרונימיס (Moni Faneromenis), שנבנה ב-1634, נשרף ונבנה מחדש ב-1886, אך נראה שהתצפית הנשקפת ממנו אל הלגונה המלוחה, מצדיקה את הטיפוס.

מראה אתר הנופש נידרי (Nydri), על זוג מפרציו, הינו עוצר נשימה. מטיילים רבים יוצאים מכאן לטיול אל  מפלי מים הנמצאים במרחק של 3 ק"מ, אך מומלצים בתקופת האביב בלבד, עת האי שופע מים ומכוסה בפרחי בר. יעד פופולרי הוא האי מגניסי (Meganisi), שסירות רבות יוצאות מנמל נידרי, כדי לעגון בנמל הדייגים אשר בואת'י (Vathy) ונוסעיהם מטפסים אל הכפר הקטן קטומרי (Katomeri), המשקיף עליו ממעל.

אי אחר, עם אסוציאציות טעונות יותר הוא סקורפיוס  (Scorpios)  הקטן, המיוער בצפיפות. אורכו המרבי כ- 1.2 קילומטר וגובהו מגיע ל-81 מ' מעל פני הים . האי הזעיר התפרסם כאי הפרטי של המיליארדר אריסטוטלס אונאסיס, שקנה אותו ב-1962 ב-3.5 מיליון דרכמות (10,000 דולר) ואירח בו בין היתר את זמרת האופרה מריה קאלאס, אשר היתה המאהבת שלו. שש שנים לאחר מכן, ב-20 באוקטובר 1968, התקיימה על האי חתונתו המפורסמת עם ג'קלין קנדי, אלמנתו של הנשיא הצעיר, האהוב על האמריקאים. אונאסיס הביא לאי מאות צמחים ועצים והפך אותו כמעט בן לילה מאי שומם למדי לאי ירוק ומלא צמחיה. הוא גם השיט לאי חול, כדי ליצור לעצמו חוף פרטי.

בעבר היה האי מתאכלס באופן עונתי על ידי משפחת אונאסיס וצוות תחזוקה, אך בשנים האחרונות האי נותר ריק מתושבים או שאכלסו אותו תושבים בודדים. בשנת 2001 גרו על האי שני אנשים. נודע כי ביל גייטס והמעצב ג'ורג'יו ארמני הביעו התעניינות ברכישת האי . התשובה היוונית הגאה היתה הבטחתו של אונאסיס כי האי יוותר בידיים יווניות.  אולם עליית המסים והוצאות התחזוקה – בעיקר כתוצאה מהמשבר הכלכלי ביוון – גרמו לאתינה אונסיס, היורשת היחידה לאימפריית הספנות הגדולה בעולם שבנה סבה, למכור את האי הפרטי המשפחתי, לבתו של אוליגרך רוסי. הנכדה בת ה-28 ביקרה באי רק פעם אחת, כדי לעלות לקבר אמה כריסטינה, אשר מתה ממנת יתר של סמים וקבורה שם לצד הסב אריסטוטלס, שהלך לעולמו בשנת 1975.

אקתרינה ריבולובלבה, שלאביה נתח משמעותי בבנק אוף סייפרוס, קנתה את האי השלו ב-117 מיליון יורו (154 מיליון דולר). אלכסיס מנתאקיס, מחבר הספר “Athina Onassis: In the Eye of the Storm” , הכריז בראיון ל"גרדיאן": "זהו קיצו של עידן, קיצו של מיתוס אונסיס כפי שהיוונים הכירו אותו. סקורפיוס היה סמל אייקוני לאגדה והמשפחה שנקראת אונסיס".

ריבולובלבה, שהיתה אז בת 24, היא בתו של האוליגרך דמיטרי ריבולובלב, בעליו של מועדון הכדורגל "מונקו", אשר כבר קנה בעבר כמה נכסי יוקרה מפורסמים, כמו האי המרוחק ספארטי ופנטהאוס במנהטן ב-88 מיליון דולר.

שמו של האי סקורפיוס חזר והתפרסם בשנת 2010 לא רק בשל עסקת הרכישה שלו אלא גם בשל הצהרות פוליטיקאים גרמנים כי על ממשלת יוון למכור איים כדי לחלץ את כלכלתה מהגרעון ומהמיתון הקשה שאליו נקלעה. מאוחר יותר, לאחר שקיבלה סיוע כספי מהאיחוד האירופי ומקרן המטבע הבינלאומית, הביעה ממשלת יוון נכונות למכור איים קטנים דוגמת סקורפיוס, המהווים קרקעות מדינה, למגינת לבם של פטריוטים רבים.

חזרה ללפקאדה, שלא מנקז אפילו מקצת מהרכילות של שכנו הקטן. אפשר וכדאי לעזוב את חופי האי לטובת ההרים והתצפיות. למען האמת, לא יצאתי מגדרי מרוב התפעלות. אמרתי למארחי שגדולתו של לפקדה והסיבה העיקרית לבוא אליו הוא המפרצים ושיש ביוון, לא הרחק מכאן, בחבל זגוריה למשל, אזורים הרריים מרשימים פי כמה, אבל למי שהגיע לכאן, כדאי להקדיש יום אחד ולבקר במספר כפרים כמו למשל חורטטה (Chortata). אכן, השם אינו מזמין במיוחד, אבל זהו כפר יפה, ממנו נשקף נוף נאה. ההרים עשירים יותר בצמחיה. בגינות ובובסתנים גדלים רימונים, תאנים, הדסים, תפוזים וכמובן זיתים. יצור השמן אינו רק מקצוע, אלא מסורת. הזית אינו רק פרי אלא עצם מקודש. הקדמונים טענו כי גבולות הים התיכון הוא המקום אליו מגיעים עצי הזית. בשולי הכפרים נטועים ענבים. גדרות האבן המקיפות אותם הן עדות לחריצות. עלה הגפן הוא סמל לצניעות ואשכול הענבים הוא סמל לכוח. בכל מקום בו גדלים כרמים ומיוצר יין טוב, נמצא גם יצירה. היוונים ביכרו מאז ומתמיד את יינות האיים. כנראה שגידול הגפן וייצור היין הגיעו בזמנים קדומים מן הקווקז. הם עתיקים יותר מן ההיסטוריה של הים התיכון. סמוך לבתי העלמין והכנסיות גדלים עצי ברוש ואורן. הברושים משרים על סביבתם שלווה ושמץ של עצבות. האורנים צומחים במקומות רבים ולא רק סמוך לבתי עלמין וכנסיות. הכפר המתויר ביותר באי הוא קריה (Karya)  שמציע למבקר לא רק פלטיאה מרשימה (ככר גדולה בצל עצי דולב) מוקפת טברנות, אלא גם עבודות רקמה. מלאכת יד שהובאה לכאן במאה ה-19 על אשה גידמת בשם מריה קוסטוצ'רו, שזכורה בהערצה וזוכה להנצחה במוזיאון הקטן שבכפר. הכפר הגבוה באי הוא אנגיובי (Engliuvi), הנמצא מספר ק"מ דרומית לקריה ונודע בייצור הדבש והעדשים. במקום מקיימים סיורים מודרכים בעקבות צמחי התבלין הגדלים כאן לרוב וניחוחם נישא למרחוק. דומה ותושבי האי, בכלל תושבי איים, מסבירים את פניהם לתייר יותר מתושבי הייבשת. אולי משום שברגע שהם חוצים את הים הם הופכים בעצמם לזרים ואולי משום שהזיכרון הקולקטיבי שלהם, מזכיר להם שבאו ממקום אחר. מכיוון שלפקאדה קרוב מאד לחוף, תושביו אינם שונים בדיבורים ובהילוכם, כפי שמאפיין תשובי איים אחרים, אבל דומה שיש להם ייחוד כלשהו. לאורך הדרכים ובלב הכפרים זרועות טברנות שלמטבחיהן יצא שם למרחוק. הסיור באי אינו רק חוויה נופית ואתנית אלא גם ובעיקר קולינארית.

הגעתי ללפקאדה במקרה. אחרי קורפו, המוכר מהסרט "סערה", שצולם בעקבות מחזהו של שייקספיר, כפרי הדייגים הציורים של פקסי והחופים הלבנים של זקינטוס, לא חשתי צורך עז לשוב לאיים האיוניים. אולם הודות למרק צוקרברג, קיבלתי פריסת שלום דרך ה"פייסבוק" מטלי זיו לבית נוימן מניר בנים, אותה לא ראיתי למעלה משלושה עשורים. היא ובעלה אביב, הגיעו לכאן לאחר שנים ארוכות של חקלאות בערבה. בין פלפלים לעגבניות הפליגו בים האגאי ביכטה שלהם, הציצו בלפקאדה ו"נפגעו". משהו בכחול העמוק, במערות החבויות בצוקי הגרניט ובמטעמים היוונים שניכרת בהם נגיעה איטלקית, שבה את לבם. הזוג הצעיר ברוחו שיפץ מלון בן שמונה חדרים, ריהט אותו בטוב טעם וקרא לו בשם Wild Sea Gull, שמשמעו לא רק "שחף פראי" אלא גם מרמז לשמותיהם של שלושת ילדיהם: בר (Wild), ים (Sea) וגל (Gull). כעת הם חולקים את אהבתם למקום עם מטיילים אחרים ואגב כך גם מתפרנסים מהיופי. אביב מארח קבוצות שהגיעו לחופשת שחייה ויוצא איתם להתמודד עם מרחביו הפתוחים של הים ועם גליו.

המלון החביב שלהם נמצא במפרץ ואסיליקי (Vasiliki), שגם אם הייתי מבלה את חופשתי רק בו, לבטח הייתי יוצא נשכר: מפרץ כחול, עטור הרים נמוכים, שעשרות גולשים מנקדים אותו בשפע של צבעים ומעניקים לו מראה כמעט פסיכודאלי. קורפו מרהיב יותר, אך יש בו משהו עמוס, תזזיתי. לפקאדה לעומת זאת רגוע היותר ומשרת שלווה. ישבתי על כיסא נוח, לוגם אוזו בקרח ובהיתי בים, בגלים ובקצף. הגלים משחקים תפקיד חשוב בדרמטולוגיה של הים התיכון, בחזיונותיו ובעלילותיו. הם משתנים ממפרץ למפרץ בהתאם למקום ממנו צופים בהם. הגלים רדפו זה אחר זה במרוצם אל החוף ודומה שהם לחשו משהו, או רק המהמו, בדרכם למות על החוף. כאן הם מחלחלים לדמיונם של אנשים יגעים או נופשים הלומי שמש.  הקצף היה דקיק ואווירי וניתן בקמצנות על ידי הגלים השקטים. כפי שכתב פרדרג מטבייביץ', בספרו "הפלגה ים תיכונית", משוררים ראו בהם סרח עודף בוגדני שהים משליך אותו אלי חוף.

מיד עם בואי, ירדתי לחוף שלמרגלות המלון, לגמתי בירה צוננת והתבוננתי סביבי. בניגוד למה שזכרתי מאיים אחרים, לא נראו על החוף נערות חשופות חזה, דבר שאפשר לי להתרכז במפרץ ובנוף . ממול נראו האי קפלוניה (Kegallonia), המוכר מהספר ה"מנדולינה של קפטיין קורלי", שכתב לואי דה ברנייר ומהסרט של ג'ון מאדן, בכיכובם של ניקולס קייג' ופנלופה קרוז. לא הייתי זקוק למאמץ רב או לכמות מוגברת של אוזו כדי לחזות בעיני רוחי בחיילים האיטלקים ובראשם הקפטן השובה בעל המנדולינה, המתחבבים  על התושבים, למרות המלחמה וכמובן  בפלגיה היפה שהתאהבה בו.

מול קפלוניה, שוכן  איתקה (Ithaki) אליה ערג אודיסיאוס במשך עשור של מלחמה בטרויה ועוד עשור של טלטלה בסערות ובסכנות.  אני מהרהר בנוסעים הקדומים שחקרו את נתיבי הים והפכו אותו מאלמנט מפריד למחבר, מגבול לגשר. כאן הפליגו סוחרים, חוקרים, נודדים, צלבנים ופולשים. היו שסיימו בעור ואחרים בטרגדיה. אודיסיאוס שב לאיתקה, אבל אניאס לא שב לביתו. מסיבה זו האודיסיאה מסתיימת ואילו האיליאדה נותרה בלתי גמורה. עוד לגימה, החום והאלכוהול נותנים את אותותיהם ואני מדמיין את אודיסיאוס נאבק בגלים בדרכו הביתה, רק כדי להיווכח, במה שיכתוב קוואפיס, המשורר היווני יליד אלכסנדריה, מאות שנים מאוחר יותר, כי המתנה הגדולה ביותר שהעניקה לו איתקה היא הדרך אליה.