כתב: גילי חסקין; יום הזיכרון תשס"ח
מוקדש לדודי אפרים חסקין , לסבתא נחמה ולסבא יצחק חסקין, זיכרונם לברכה
אביב תרצ"ח. נולד לך ילד. דווקא לאחר שהמאורעות פרצו שוב, במלוא עוזם. החלום של וועדת פיל נגוז ואתה תוהה איך אפשר יהיה לגדל ילד, כשבכול מקום יורים והורגים. הוא בן שנה ופורצת מלחמת העולם. אתה ואשתך חובקים שלושה ילדים קטנים ותוהים לאיזה עולם הבאתם אותם. הם מתבגרים לתוך המלחמה. צעירים מכדי להבין את אימתה. יעברו שנים עד שיבינו מה אירע שם, בתופת. המלחמה נגמרה ונולדת לך עוד ילדה. החיים נראים לרגע וורודים יותר. ואז פורצת מלחמה נוספת. הפעם לעצמאות. יש לך כבר בן אחד בצבא ואתה חרד לו. הקטנים בטוחים יותר.
המדינה נולדה והנער גדל, לתוך תנועת "הנוער העובד והלומד". אתה מאמין שכשיגיע לגיל גיוס, לא יהיה עוד צורך בצבא. אתה קצת דואג לו במסעות למדבר, או לגבול הצפון. אבל לא ממש שואל. כדי שקולך הרועד לא יסגיר אותך.
במבצע קדש הוא צעיר מדי. אתה נושם לרווחה. לפי שעה. רק לפי שעה. הוא מתגייס ואתה לא בדיוק יודע מה קורה. אתה מקווה שהוא בסדר, עם החבר'ה מהנח"ל, מגדלים עגבניות בנחל עוז. אתה לא רוצה לדעת על צניחות ליליות ועל מסתננים מעבר לגבול. ההורים של זמנך לא היו מגיעים עם צידניות לבסיס ולא היו מתקשרים למג"ד. סוף סוף הוא משתחרר ואתה רוצה לישון בשקט.
הוא בחור צעיר ונוסע לטייל באירופה. שני עשורים טרם עידן התרמילאים. רק כשהוא שב הביתה, מתברר לך שנסע בטרמפים. מזלך. אחרת נשמתך היתה פורחת. הוא מתבגר ומתחיל להתפרנס מידי הזהב שלו. בעל מלאכה ובעל חלומות. הוא גדל מיוחד. קצת שונה. נער של בית ועם זאת קצת פוחח; חילוני אך שומר על קורטוב של מצוות. אתה חרד רק ללבו הרחב, לנפשו התמימה. במלחמת ששת הימים כמעט ולא היה לך זמן לדאוג. הוא עלץ כמו כולם לשחרור חבלי המולדת, אתה לעומת זאת, פקפקת קצת.
והנה הוא מתחתן ומוליד ילדים ומתגרש ומתחתן שוב. אתה שמח עמו ובוכה עמו ונדמה לך שהנה אתה יכול להפסיק לדאוג. הוא בונה את ביתו במושב ובכך סוגר מעגל ומגשים מה שאתה לא הצלחת לעשות. אתה היית אידיאליסט, אך אירופאי מדי והוא, הרי נטוע באדמת הארץ הזאת. ואתה מרגיש שהנה הוא הגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה. ודרכו גם אתה. עוד מעט תצא לגמלאות, תתחיל לכתוב זיכרונות ותוכל להתחיל לדאוג לנכדים. הילדים כבר מסודרים.
כשפורצת המלחמה, באוקטובר 1973, אתה כבר די שקט ביחס אליו. אחרי שנתן בך חיוך מרגיע, שאותו כבר לא יגייסו. הוא כבר מבוגר, בן 35. מציג את עצמו כעובר בטל מבחינת הצבא. ובכל זאת, כשהוא מגויס, אתה צמוד למקלט הטלוויזיה ומחובר לחדשות ובכול יום מוסיף שערות לבנות לראשך ועוד קמט זעיר בצדי עינייך. אתה קורא בשקיקה את מכתביו המרגיעים ובכול זאת, דואג בשתיקה רועמת, עד שהמלחמה נגמרת.
הפסקת האש משחררת בך חיוך רחב. צלחת גם את המכשול הזה. עוד מעט תתחיל בחיים החדשים שכה ציפית להם.
עד שהגיעו מקצין העיר והכאב התפשט בבית כמו ריח.
אתה מסרב להאמין, רק מבין ששום דבר לא יהיה כפי שהיה קודם. אתה, שהיית חזק כצור, מייבב כפעוט.
אחרי ההלם באים המנחמים, אך איש לא יעצור את גלי היגון, שאינם חדלים מלהשתבר עלייך. אשתך חזקה יותר. נאחזת בחיים. גם אתה מצדך מנסה לקום, להתגבר, להמשיך הלאה. אתה קופץ אגרופים, נושך שפתיים בעצמה ואין יום שאינך חושב עליו. תינוק בעריסתו, פעוט עם תלתלי זהב על ראשו. נער בחולצה תנועה כחולה, חייל במדיו, עלם בחופתו, איש עמל בסרבל כחול, ארון מתים מכוסה בדגלי הלאום ומצבה בבית הקברות.
הימים חולפים, והחור שנפער בלבך רק הולך וגדל, עד שאתה קורס לתוכו וטובע בים הצער.
יעברו שנים עד שיבינו שגם אתה מתת ביום הכיפורים ההוא.
נוגע וכואב. החרדה לאבד בן/בת/אדם יקר מלווה אותנו יום יום. יש נושאים שיש לי פחד לגעת בהם!
מרגש ביותר. בשבילי זוהי ישראל האמיתית, ותולדותיה – שאנשים כמו אלה שאתה כותב עליהם עשו אותה בידיהם, בזיעה, באהבה ובכאב גדול.
שוב תודה,
חיים
הכתיבה היא חלק ממך. ואני יודעת שאצלך זה קורה בלי מאמץ. כל פעם מחדש אני מתפעלת על הכתיבה הזו, כן דווקא זו שאין בה לוחמנות. האם נשארה לנו הארץ ההיא?
כתבה נוגעת במיתרי הלב. טוב שמשפחת חסקין העמיקה שורשיה וממשיכה להפריח שושנים בכל אביב. יישר כוח! הדס
כל כך יפה ומרגש עד דמעות. תמצית החיים כאן. מתי יפסק כבר מעגל הכאב הזה?
זרמו הרבה מים בחצבני…ואף הכנרת מלאה.
ואנו לא ב-2013 אלא ב-2020 ,,, והמדינה מתנסה במלחמה שונה מלחמת הקורונה,,, אך הכאב נשאר אותו כאב .
אצל חלק מהאנשים זה מתעצם
וחלק אחר זה מתעמעם, ואני שמכיר את השכול הזה עוד ממלחמת ההתשה 1970
יודע שזה כאב נצחי .
הזדהתי עם כל מילה ושורה,ואפילו עם המרווחים שביניהם.
ריגשת אותי