ליסבון בירת פורטוגל

ליסבון על גדת הטז'ו

כתב: גילי חסקין; ‏27/02/2023

כתבה זו מספרת על ליסבון, בירת פורטוגל וסוקרת את מיקומה הגיאוגרפי המיוחד, המבנה, מקומה בקרב סופרים ומשוררים, תולדותיה, סיפורם של יהודייה ומקומות לטיול.

ראו באתר זה: תדריך לטיול בליסבון

ליסבון, בירת פורטוגל, "ליסבואה" (Lisboa), בפי הפורטוגלים, היא עיר נעימה מחד ותוססת מאידך. בעיר ובסביבתה ניתן למצוא את מרביתה מאפיינים הפורטוגליים. יש לה חופי ים ארוכים.

ליסבון בולטת לתוך נהר הטז'ו (Tejo). מוארת בצבעי פסטל, משתפלת מן הגבעות, ריצוף הפסיפס באבנים שצבען שחור-לבן, המכונות 'קלצ'דה' (calçada) ברחובותיה. פרט למספר מבנים מודרניים בולטים, משמרת ליסבון אוירה של ימים עברו. יש בה שדרות רחבות, תצפיות מרשימות, נמל שוקק, גנים. ניתן לסייר בה ברגל או בטראם עתיק. כיום ניכר מאמץ למודרניזציה, מרכז התרבות בלם (Belen), המגדלים הפוסט מודרניים ברחבי העיר ואזור קמפו גרנדה (Expo Grande). 'אקספו 98' עודד חידוש ובניה רבה בפרט באזור הנמל.

המשורר הלאומי לואיש דה קמואש (Luís de Camões) כתב במאה ה-16 : "כאן המקום שבו מסתיימת היבשה ומתחיל הים שאין לו סוף". בעבר חשבו שפורטוגל היא סוף יבשת אירופה ומי שיפליג מ"קאבו די רוקה" (Cabo da Roca), הנמצא לא הרחק מליסבון מערבה, יטבע במערכות של גלים ומערבולות.

יש בליסבון אדריכלות מונומנטלית ואומנות, בעיקר דתית, אך גם מודרנית. יש בה היסטוריה ארוכה של כיבוש נוצרי ומיסיונריות מעבר לים; כובשת ארצות ומקימה מושבות.

ליסבון שואפת להיות חלק מאירופה המודרנית ומתפתחת בצעדי ענק. כך למשל, בתחנת הרכבת התחתית, מוצבים מתקנים למכירת כרטיסים המזכירים את אלה שנמצאים ב'תפוח הגדול': רוכשים כרטיס פלסטיק בחצי אירו וטוענים אותו שוב ושוב בהתאם לצורך. אולם בו זמנית, ליסבון משמרת מסורות ישנות ולא ממהרת ליישר קוו עם הסטנדרטים של מערב אירופה.

העיר מביטה לאירופה המודרנית, אך גם מתרפקת על העבר, בו הפליגה אל העושר והתהילה של מעבר לים. מכאן הפליגו הספנים הרבים שיצאו לגלות עולם. כך למשל, דייגו קאו, שחקר את מערב אפריקה, ברתולומאו דיאס, שגילה את כף התקווה הטובה, ואסקו דה-גמה במסעו להודו, סביב כף התקווה הטובה ופדרו קברל שהגיע לברזיל, אולי בטעות.

ראו באתר זה: עידן התגליות הפורטוגלי.

העובדה שהעיר היתה בירת האימפריה הפורטוגלית, ששלטה בעבר בחוף המזרחי של דרום אמריקה (ברזיל), בדרומה של אפריקה (אנגולה ומוזמביק) ובמזרח אסיה (מקאו וגואה), הפכה אותה לעיר רבגונית, אקזוטית ומרתקת. הליסבונאים מלינים לעיתים, בינם לבינם, על שהעולם שכח את ליסבואה. הם מתגעגעים לאימפריה, מקנאים בשכנה הגדולה ממזרח וכאילו ממתינים לאירוע שיחזיר אותם למרכז העניינים. אבל דומה שדווקא הריחוק הזה ממרכז העניינים, הוא סוד קסמה יש בה מעט "אתרי חובה", אבל שפע של בארים, שכונות צבעוניות, סמטאות מפותלות, חשמליות צבעוניות המטפסות בכבדות אל ראשי הגבעות, גרמי מדרגות ארוכים, מנזרים מפוארים, על גבול הקיטש, שוק פשפשים, ככרות מוצלות, ככר ענקית מלאה במהגרים שחורי עור המציעים את מרכולתם ונהר רחב ידיים.

יש בה אתרי מורשת יהודית, סגנון אומנותי מצועצע, יין פורטו המפורסם, עוגיות פסטיה דה בלם, דג הבקלה שהינו המאכל הלאומי, שבלולים בתנור ברוטב שום, זמרת הפאדו אמליה רודריגז (Amalia Rodrigez) , הסופר הידוע ז'וּזֶה סאראמאגוּ, חתן פרס נובל לספרות, המשורר המודרני פרננדו פסואה (Fernando António Nogueira de Seabra Pessoa) והאומנית המודרנית ג'ואנה ושקונסלוש (Joana Vasconcelos), מבכירי אמני פורטוגל ונציגתה לביינאלה של ונציה 2013. יצירתה עוסקת בבחינת זהויות מגדריות, מעמדיות ולאומיות במדיות של פיסול בחומרים שונים וקוראת תיגר על השגרה של החיים היומיומי.

המשורר פרננדו פסואה, אחד מסמליה המובהקים של העיר, כתב מדריך לליסבון, בשנת  1923, שנפתח במילים:

"ליסבון,

גם ממרחק עולה כחזון בחלום,

ברורה אל מול שמים כחולים שהשמש משמחת בזהבה.

והכיפות, המונומנטים, הטירות העתיקות מתרוממות מעל מסת המבנים,

כמבשרים ממרחקים של מקום נחמד זה, של אזור מבורך זה"

לפי אגדה פופולרית, הוקמה ליסבון, על קבוצה של שבע גבעות, הנודעות כ"שבע גבעות ליסבון" Sete Colinas de Lisboa). ייתכן כי מקורה של הסברה בדבר שבע גבעות העיר, נעוץ ברומאים, שמצאו דמיון גאוגרפי בין ליסבון לרומא, אך הביטוי נזכר לראשונה בכתובים רק במאה ה-17, ביומנו של פריי ניקולאס דה אוליביירה (Frei Nicholas de Oliveira)   :

"שבע הגבעות שעליהן יושבת ליסבון: קשטלו (Castelo), סאו ויסנטה (São Vicente), סאו רוקה (São Roque), סנטו אנדרה (Santo André), סנטה קטרינה (Santa Catalina), שאגאש (, Chagas) וסנט'אנה  (Sant'Ana)"[1] .

על כך כתב פסואה:

" על שבע גבעות, שהן כמספר הזה נקודות תצפית שאפשר להביט מהן על נופים מופלאים, משתרעת, רחבת ידיים, לא אחידה ורבת צבעים, מסת הבתים המהווה את ליסבון".

האגדה מייחסת את ראשיתה של ליסבון היושבת על שבע גבעות, לאודיסאוס (יוליסס), בעת מפגשו עם הנימפה קליפסו, שלאחר שננטשה על ידו[2], ברוב צערה, הפכה לנחש שפיתוליו הם שיצרו את הגבעות".

ראוי לציין, שליסבון משתרעת על יותר משבע גבעות, וגבעת גראסה  (Colina da Graça), מילולית: "גבעת החסד", נסתרה ככל הנראה מעיניו של דה אוליביירה, מאחר שהייתה חבויה לאלה המגיעים אל העיר בדרך הים מאחורי גבעת קשטלו. ייתכן אף שהתעלם מגבעה שמינית זו במכוון, כדי ליצור את הזהות לרומא (למרות שמסתבר, גם רומא, בנויה על יותר משבע גבעות). בכל אופן, מאז הקמתה ועד תום השלטון המוסלמי בעיר, השתרעה ליסבון רק על גבעת סאו ז'ורז'ה (São Jorge) -אותה כינה דה אוליביירה בשם "קשטלו" – ועליה הוקמה טירת סאו ז'ורז'ה. עם התפשטות העיר היא כיסתה גבעות נוספות, ובמאה ה-16 ציין דמיאו דה גוייש (Damião de Góis) , כי העיר השתרעה על חמש גבעות[3]. כיום פרוסה ליסבון על שטח רחב וניתן לאתר בה יותר משבע גבעות.

המשורר הלאומי לואיש דה קמואש (Luís de Camões) התפייט: "ליסבון נסיכת העולם, לפניה משתחווים גם גלי הים". יורם מלצר היטיב לתאר: "כי ממנה אפשר לראות הכול. אירופה מאחור, אפריקה למטה, האוקיאנוס הענק משתרע לפניה… הרחובות של ליסבון הם רחובות כל הערים בעולם… בני האדם והחשמליות, הכיכרות והמדרכות, הרחשים והקולות – כולם ליסבון וליסבון היא הכול"[4].

רוי זינק (Rui Zink), אחד הידועים שבסופרי הדור הצעיר של פורטוגל, כתב את "מלון לוזיטאנו" (Hotel Lusitano), שהוא רומן  מפוכח, המשתלב בסיפור מסע קליל, ותוך כדי כך, מצליח לצייר דיוקן מלגלג משהו, מריר במקצץ ומאד מעמיק, של ליסבון. הוא כתב שם, עליו ועל העיר: "כי אנחנו מתאימים. הגוף שלי, שהוא אני – מתאים לכאן בדיוק. אנחנו מתמזגים. גם עם 3.2 מיליון האנשים, שמגיעים לכאן מדי יום, יש תחושה שהיא בגודל מושלם. אני עדיין יכול למצוא כאן את רוחות הרפאים של העיירה הפרובינציאלית הקטנה שיש בכול ילדות מאושרת. זיווג שנעשה בשמים והתגשם כאן. על האדמה".

תולדות העיר

שפך נהר טז'ו (Tejo) יצר את אחד הנמלים הטבעיים הגדולים בעולם. יש בה שילוב טופוגרפי מעולה, המאפשר הגנה מחד והתפתחות מאידך. העיר העתיקה והמדייוואלית שכנו בעמק ששטחו כק"מ רבוע, המוקף בגבעות משלושת צדיו ובנהר טז'ו, מצדו הרביעי. ההיסטוריונים מצביעים על שרידים מ 1,200 לפנה"ס ונוכחות פניקית שכינו את נמלה הנמל השלו: אליס – אובו. מהמושבה הפניקית יצאו סוחרים צפונה והגיעו עד לאיים הבריטיים. ב 205 לפנה"ס אוליספיוס (Olissipius) היתה חלק מלוזיטניה וב 60 לפנה"ס  הכריז יוליוס קיסר, שהיה אז המושל האזורי, על העיר כמוניציפיום ((Municipium, וקרא לה  "פליסיטאס יוליה" (Felicitas Julias). 'מוניפיציום' הוא סטטוס ביניים, שניתן לערים שנכבשו על ידי רומא, לפיו הוענקו לתושבי העיר חלק מהחובות והזכויות של אזרחי רומא, אך לא את כולן[5]. בעיר הרומית המשגשגת הוקמו אמפיתאטרון, פורום והיפודרום והיא היתה ידועה כמקור לגארום (שמן דגים), מלח, יין וסוסים מהירים. השלטון הרומי הגיע לסיומו עם הכיבוש הוויזיגותי של העיר, במאה החמישית. מכיוון שהשבטים הברברים לא היו יורדי ים או סוחרים, מעמדה של העיר ירד.

לאחר נפילת האימפריה הרומית, נכבשה העיר על ידי שבטי נוודים שבאו מצפון. העיר, ששקעה בתקופתם, שבה להתפתח תחת שלטון הערבים, שכבשו אותה ב 714 ונקראה בפיהם, "ליסאבונה". מרכז העיר הערבית היה על גבעה בשם אלפמה (Alfama), שם שקשור כנראה למעיינות שנבעו שם. בראש הגבעה עומד כיום, קסטלו סאו ז'ורז' (Castelo Sao Jorge).

בעם הכיבוש המוסלמי (ערבי וברברי) שבא מצפון אפריקה, העיר חזרה להיות תחנת מסחר משגשגת. המאה התשיעית היתה תור הזהב של ליסבון, היא הוקפה בחומה חדשה, נבנו בה מסגדים חדשים וחיו בה כ-30,000 תושבים, חלקם מהגרים מרחבי העולם המוסלמי.

העיר חוותה שגשוג יחסי בתקופה הערבית. ב-1147, כבש אותה הרוזן  אפונסו אנריקש (D. Afonso Henriques) בעזרת צי צלבני, שצר על העיר זמן רב, כחלק ממסע הצלב השני. חלק מהאבירים, שהיו פורטוגלים, צרפתים, אנגלים וגרמנים, התיישבו בעיר. עד מהרה, חלק ניכר מתושבי העיר המוסלמים התנצר ומסגדים הוסבו לכנסיות. האגדה מספרת כי שרידיו של וינסטס  הקדוש[6] הובאו לעיר, באנייה שנישאה על ידי עורבים ואלה הפכו לסמלה של העיר.

בעקבות הכיבוש מחדש, נבנו בעיר כנסיות רבות. דום אנריקש הפך למלך הראשון של פורטוגל. בנו סנצ'ו (Sancho I), שהיה מלכה השני של פורטוגל, בנה באלפמה כנסיה מפוארת בסגנון גותי, המשמשת כקתדרלה של העיר, עד עצם היום הזה. אלפמה משמרת עד היום את מאפייניה המדייוואליים: רחובות מפותלים, סמטאות עיוורות, בניה צרה ורחובות מרוצפים באבן.

ב- 1256 העביר המלך אפונסו השלישי את בירתו מקוימברה (Coimbra) , לליסבון. בעיר נבנו מנזרים וארמונות. יהודים ומורים הורשו להתגורר מחוץ לחומות. רובע ביישה התפתח בתקופה זאת. אך האוניברסיטה, שנוסדה כאן ב-1290, עברה ב-1308 לקוימברה. רק בשנת 1911 נבנתה אוניברסיטה בליסבון.

העיר נהיתה למרכז סחר ותרבות משגשג ובסוף המאה ה-14, גרו בה כ-40,000 נפש.

ליסבון נהנתה מהעשר שהגיע מהמושבות, בתקופת התגליות – מאה שנות תור הזהב. הנסיך אנריקה (Enrique), שלימים יכונה "הנווט" (El Navigator), יזם את בניית ספינות הגילוי את הכשרת הספנים ואת פיתוח הנמל. בשנת 1426 חיו בה 65,000 תושבים. וסקו דה גמה פתח בפניה את אוצרות הודו ופדרו קבראל (Pedro Álvares Cabral), את זה של ברזיל. נתיבי הסחר החדשים אפשרו לליסבון לתפוש את מקומן של גנואה וונציה, העיר הפכה לשוק ענק וסוחרים הציפו אותה. העיר היתה מרכז העצבים של נתיבי הסחר האימפריאליים. המסחר הביא לליסבון עושר רב וב-1569 כבר גרו בה 100,000 איש. באותה עת החלה לפעול בה האינקוויזיציה ומשפטי 'אוטו דה פה' (Auto-da-fé) נערכו בכיכרות החדשות.

עם סיומה של הרפתקה צבאית לא מוצלחת במרוקו, שכונתה "קרב שלושת המלכים" – המוכר בשמו הערבי ' אל קסר אל-כיבְר' [7] – השתלטו הספרדים על פורטוגל ועל מושבותיה שמעבר לים  ושלטו בה כ-60 שנה. העיר ירדה מגדולתה, אך כעבור 60 שנה פרקה פורטוגל את עול ספרד, העיר חזרה להיות בירה ועם גילוי מכרות הזהב בברזיל, שב אליה העושר. כך, למשל, פסלים של ימאים, שאפיינו את האימפריה האירופית של סוף ימי הביניים, מעטרים את רחובותיה של העיר, מרכזי קניות קרויים על שמם של מגלי ארצות ואפילו ספינות מפרש עתיקות ניצבות כקישוט בקדקודם של עמודי חשמל בשדרות.

ההנצחה ל"תור הזהב הפורטוגלי" באה לידי ביטוי ב"אנדרטת התגליות" (Padrão dos Descobrimentos), שהיא גם אחד המונומנטים היפים ביותר שמנציחים את יורדי הים הפורטוגלים. האנדרטה הוקמה לרגל 500 שנה למותו (1960-1460) של אנריקה הספן (המוכר בפורטוגל כ'אנריקה הילד'), שהיה אחראי על תחילת מסעות הגילוי האירופים בעולם.

כמו שכניהם בספרד, לא הבינו מלכי פורטוגל, כי לא מתעשרים מעירום של זהב, אלא מתיעוש הם בזבזו את הכסף שזרם מהעולם החדש, לבניה חסרת מעצורים. בניגוד לסגנון הקר וחסר הקישוט של האסקוריאל (El Escorial), שהנהיגו בספרד האדריכלים חואן בטיסטה דה טולדו (Juan Bautista de Toledo) ובעיקר חואן דה הררה (Juan de Herrera), נבנו ברובע בלם (Belen), מונומנטים מעוטרים להפליא.

רובע בלם, שכיום הוא חלק אינטגרלי מליסבון, היה מרוחק מהעיר ושירת את הצי הפורטוגלי ואת ספינות הסחר הזרות. למרות הריחוק ממבני השלטון, היה רובע בלם, מרכז העצבים של האימפריה הפורטוגלית. מכאן יצאו ספינות הקרוולה (Caravelaa) שעיצבו המהנדסים של אנריקה הספן, ששילבו בכלי השיט החדש, את היתרונות של ספינות המשא הוונציאניות ואת הקלילות של הספינות הערביות. מכאן יצאו המגלים הגדולים, וכאן, פרקו אניותיהם את מטענן. העושר הרב שהביאו, העשיר את האימפריה, את פורטוגל גופא וכמובן את העיר ליסבון. כדי לפאר את התגליות ולהלל את הספנים וכמובן את האל, שהיה בעזרם, בנו מלכי פורטוגל, שורה של מבנים מפוארים, שהבולטים שבהם הם מנזר ז'רונימוש (Jerónimos Monastery) ומגדל בלם (Tore de Belen) . המבנים עוצבו בסגנון מנייריסטי מצועצע, שמכונה "מנואלי", על שם המלך מנולו הראשון. זהו שילוב של סגנון גותי מאוחר, בתוספת עיטורים הקשורים לים ולארצות שהתגלו. כך למשל, חקוקה על קיר מנזר ז'רונימוש, כתובת מתוך האפוס "הלוזיטאנים" ((Os Lusíadas)), שחיבר הלאומי לואיש ואז דה קמואש (Luís Vaz de Camões)[8], במאה ה-16: Por Mares Nunca antes Navegados, כלומר, "דרך ימים שאיש לא הפליג בהם".

באמצע המאה ה-18, היתה ליסבון אחת הערים הגדולות באירופה.

המאה ה-18 נחשבת לתור הזהב של אומנות האזולייזשוס (Azulejos), שהם אריחי קרמיקה מצויירים בכחול, על רקע לבן[9]. ציירי האריחים נהגו לחתום את שמם על יצירותיהם. המאסטרים הגדולים של התקופה היו אנטוני פריריה ומנואל דוש סנטוס. האריחים הפכו להיות פופולריים במושבות; בעיקר בברזיל.

ב-1 בנובמבר  1755 התחוללה רעידת אדמה קטלנית. בעצמה של דרגה 9 בסולם ריכטר. בדיוק בזמן המיסה. כנסיות, מנזרים, ארמונות כולם קרסו, האש התפשטה מנרות השעוה. הרעש הראשון הורגש בשעה 10:00 בבקר והשני, כחצי שעה לאחר מכן, החריב חצי עיר. השלישי הביא עמו שריפות ענק. כ-85% מהמבנים נהרסו. הניצולים ניסו למצוא מחסה ליד הנהר, אבל גל צונאמי אדיר שטף את שפך הנהר והרס את כל העיר התחתית. מעריכים את מספר הקורבנות ב-30,000, מתוך אוכלוסייה של קצת יותר מ-200,000 תושבים. כנסיות חרבו, מוסדות ומבני ציבור נהרסו ופחד גדול שרר בעיר. אם כי המלך ושריו הצליחו להימלט. וולטייר (Voltaire)[10] כתב שיר ארוך על העיר, בעקבות הקטסטרופה: שיר אודות ליסבון החרבה"" Poême sur le désastre de Lisbonne ".

הטראומה הלאומית יצרה עבורו הזדמנות עבור מי שהיה אז ראש הממשלה בפועל,  סבסטיאו ז'וז'ה דה קרווילו א מלו (bastião José de Carvalho e Melo) הלוא הוא  המרקיז מפומבל (Marquis de Pombal), שהחל מיד בעבודות השיקום. הוא היה אציל יליד ליסבון, ששימש כשגריר בלונדון ובווינה ושב לארצו, כדי לשרת את המלך ז'וז'ה הראשון (José I) . הוא הגיע כקרן אור למדינה הקתולית האדוקה, שחקירות אינקוויזיציה עדיין התקיימו בה, וטקסי אוטו דה פה נערכו בה לעתים קרובות. כשנשאל מה הן תכניותיו, לטיפול באסון, השיב בפשטות: "לקבור את המתים ולהאכיל את החיים".

פומבל, הביא עמו לפורטוגל, מעט מערכי הקדמה והנאורות וניצל את רעידת האדמה, כדי לקעקע את השפעת המסדרים הקתוליים. הוא הביא עמו רעיונות חדשניים לגבי תכנון ערים. יחד עם המהנדס – מנואל דה מאיה (Manuel da Maia) והארכיטקט אוג'ניו דוס סנטוס (Eugénio dos Santos) הוא תכננו עיר, עם רעיונות מהפכניים. הרס את הסמטאות הצרות, עיצב שתי ככרות ענק וביניהן מתח שדרות ארוכות. לאורכן וסביב הכיכרות נבנו מבנים פשוטים, מסוגננים שקיימים עד היום בבאישה (Baixa) – העמק שבין הגבעות.

בבנייתה מחד של ליסבון, לאחר רעידת האדמה, גבר השימוש באריחים המצוירים, בעיקר בעיטור חזיתות בתים וקרנות רחוב, במוטיבים דתיים, כסגולה למניעת אסונות טבע בעתיד. אריחי האזולז'וס הם מרכיב אופייני ומרכזי באומנות הפורטוגלית ונעשה בהם שימוש כבר החל מהמאה ה-15. אלו הם אריחי קרמיקה, מרובעים, מצוירים ומזוגגים, שהומצאה על ידי הכובשים המורים. הם היבוא לכאן במאה ה15  מסביליה ומאז החלו לייצר אותם בפורטוגל. תחילה בצבע כחול ומאוחר יותר, גם בצבעים אחרים.

הכנסת טכניקת מיוליקה (Maiolica) איטלקית- כיסוי האריח בזיגוג לבן שאליו אפשר להוסיף את הצבע ישירות[11]. טכניקה זו אפשרה מגוון דגמים, בפרט דגמי אריגים ודגמים מוריים. המודול הבסיסי ארבעה אריחים בכחול צהוב ירוק ולבן. השלב הבא – הכחול של דלפט מהולנד ועד מאה 18, זה היה הגוון החביב על אמנים פורטוגלים. באמצע המאה ה-18, חזרה אופנת האריחים הפוליכרומיים. אחרי רעידת האדמה הדרישה לאריחים גברה הן בשימוש בחוץ והן בפנים במבנים ציבוריים, כנסיות ובתים פרטיים. התפתחה תעשיה וכמובן ירידה באיכות.

במוזיאון הלאומי של האזולייז'וס מוצג פאנל ענק של ליסבון, כפי שנראתה מנהר הטז'ו, זמן קצר לפני חורבנה ברעש האדמה.  הציורים החליפו במידה רבה את ציורי הפרסקו ואת ציורי השמן על בד וקישטו כנסיות, ארמונות ובתי אצילים.

פומבל וצוותו בנו את הבתים בביישה (Baixa), כולם באותו סגנון: בתי אבן בגובה של ארבע קומות, לכולם חלונות גבוהים, עליית גג, מרפסות וגגות מחופים ברעפים אדמדמים. כיום ביישה הוא הלב ההיסטורי והמרכז המסחרי של ליסבון[12]. יש המכנים את האזור בשם "פומבולינה", על שמו. ליד הנהר נבנתה ככר המסחר (Praça do Comércio), ומסביבה נבנו מבני ממשל, המשמשים שלם כך עד היום. בעבר פעל בכיכר השוק העירוני המרכזי, אבל כיום משוטטים בו בעיקר רוכלים, מרביתם ממערב אפריקה. משער הניצחון אשר בכיכר, יוצא רחוב ראשי, המסתיים בככר רוסיו (Rossio), שם שכן בעבר ביתה משפט של האינקוויזיציה, עד שנסגר בפקודתו של פומבל. במות המלך ז'וז'ה, עלתה לכס המלוכה, בתו מריה, שהרחיקה את פומבל מהעיר, אך העיר שנבנתה מחדש, נותרה מורשתו.

בסוף המאה ה-18 חיו בליסבון 170,000 איש.

עם הזמן, ירדה חשיבותו של נמל ליסבון כשער בינלאומי, בעיקר בשל התחזקות צי הסוחר ההולנדי ובעקבותיו גם צי הסוחר הבריטי. האניות ההולנדיות נטלו את הבכורה מהספינות הפורטוגליות. כיום פורטוגל כבר אינה מעצמה ימית, המושבות שמעבר לים כבר עצמאיות ובלם הפך לרובע תיירותי, עם מוזיאונים חשובים ולא מעט פעילות מסחרית הקשורה בתיירות.

בתקופת המלחמות הנפוליוניות, בין נובמבר 1809 לספטמבר 1810, בנה הבריטי ארתור וולסי (Arthur Wellesley), הדוכס מוולינגטון (Wellington), שורה של ביצורים, שנקראו "קווי טורס ורדס" (Lines of Torres Vedras) – עמדות ולא קו רציף מטורס ורדה, הנמצאת  70 ק"מ צפונה לליסבון ועד אלחנדרה (Alhandra) שליד הים. תפקידם היה להגן על העיר מפני הצרפתים בהנהגת מסנה (André Masséna). ב-1810 החל שלטונו של נפוליון בונפרטה, שנמשך רק ארבע שנים, אך הוא סימן את תחילת שקיעתה של העיר. נפוליון בזז את אוצרות העיר ומשפחת המלוכה נמלטה לברזיל. ריו דה ז'ניירו הפכה לבירה, למשך 11 שנים. בשנות ה-30 של המאה ה-19 היו שנים של התקוממויות צבאיות, של מאבקים בין כחות ליברליים לשמרניים ומגפת כולרה, שגרמה למותם של אלפים.

בשנת 1908 נרצח המלך קרלוס ועמו יורש העצר. כעבור שנתיים בוטלה המלוכה והעיר שקעה למאבקי כוחות שנמשכו כ-16 שנים. עד שהגנרל מָנוּאֵל דֶּה אוֹלִיבִיֶּירָה גוֹמֶז דַּה קוֹסְטָה ( Manuel de Oliveira Gomes da Costa) חולל הפיכה צבאית ותפש את השלטון. ב-1932 החליף אותו אנטוניו דה אוליביירה סלזאר (תAntónio de Oliveira (Salazar, כלכלן, שהקים את המשטר הפשיסטי הראשון באירופה. בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, כינס ראש הממשלה סאלאזר, קבוצה של אדריכלים מצטיינים, כמו אטיין דה גרואר (Etienne De Groer) ודונאט אלפרד אגשה(Dona Alfred Agache) , שהגישו תכניות לשיפוץ חזותה של העיר. הם קבעו גבולות חדשים לעיר, ביטלו את השטחים החקלאיים  בתוכה של העיר, שתפשו כמעט שליש משטחה ובניה של דיור ציבורי, נמל תעופה ואת הפארק הציבורי מונסנטו (Monsanto) כמו כן, נבנה רובע מגורים אלוולדה (Alvalade), ובו שיכנו 45,000 דיירים.

במלחמת העולם השנייה הגיעו לפורטוגל אלפי פליטים. ליסבון נותרה אחת הערים הבודדות לחוף האוקיינוס האטלנטי שניתן היה להפליג מהן לאמריקה. בתי הקפה של העיר המו פליטים וסוכני חרש.

העשור השישי של המאה ה-20 היו שנות השיא של משטרו הטוטליטרי של סלזאר. הוא שלט במדינה ללא מצרים במשך ארבעה עשורים ומת משבץ ב1970.

ב 4:30 בבקר של25 באפריל 1974 שדרה תחנת רדיו הודעה ממפקדת הכוחות המזוינים המזהירה את התושבים לשמור על השקט ולהישאר בבתים. זו היתה ראשיתו של המרד שהנהיג הגנרל שפינולה (António de Spínola) נגד קאיטאנו (Marcello Caetano), ממשיכו של סלזאר. ההשתלטות של הצבא היתה ללא קורבנות וחייליו, עם ציפורן אדומה, נעוצה בקנה הרובים התקבלו בתשואות על ידיי האזרחים שגדשו את פרסה דו קומרסיו. לימים כונתה המפכה השקטה "מהפכת הציפורנים" (Revolução dos Cravos).

השנים שאחרי המהפכה, התאפיינו באופוריה ובכאוס. אחרונות המושבות שנותרו מימי האימפריה, שוחררו. זרם של מהגרים נהר לעיר מהמושבות וסביב העיר החלו לקום שכונות עוני בהן חיו מהגרים. ליסבון היתה בירתה של המדינה הענייה ביותר במערב אירופה.

עם הצטרפותה של פורטוגל לשוק האירופאי המשותף (ב-1986) ואחר כך לאיחוד האירופאי, החלו להגיע לעיר חברות בינלאומיות והחלו לצאת לדרך מיזמי בניה חדשים. ב-1994 הוכרזה ליסבון כבירת התרבות של אירופה וארבע שנים אחר כך, נערכה בה תערוכת 'אקספו' עולמית, לציון חמש מאות שנים, למסעו של וושקו דה  גמה. אירועים מוצלחים, שכמו משחקי הכדורגל של אליפות אירופה, שנערכו ב-2004, העלו את ליסבון על מפת ההתעניינות העולמית. אוכלוסיית המטרופולין של ליסבון הלכה וגדלה מאז שנות ה-60. למעלה מרבע מאוכלוסיית פורטוגל גרה כיום באזור.  מספר תושבי העיר עצמה, קטן מאז שנות ה-50 והוא מונה כ- 5 מיליון, אבל הפרברים וערי הלוויין שלה גדלים. הפרברים התפתחו ו"בלעו" את העיירות הוותיקות שבסביבתה. כך למשל, סינטרה, מתפתחת בצעדי ענק. כפר הדייגים קשׁקאישׁ (Cascais) הפך לעיירת תיירות ומגורים יוקרתית. הערים שמדרום לטז'ו היו קטנות ובלתי מפותחות, עד 1966, אז נבנה הגשר הראשון, מעל הנהר, שנקרא אז גשר "סלזר" ולאחר המהפכה שונה שמו ל-"גשר ה-25 באפריל". מאז, ובמיוחד לאחר שנבנה גשר ואשקו דה גאמה ב-1998, עיירות כמו אלמדה ובריריו התפתחו אף הן. מכול הפרברים הללו מייממים 400,000 איש, לצורכי עבודה.

גשר וסקו דה גמה נבנה בין 1995 – 1998, כדי להקל על התנועה שהשתמשה עד כה בגשר ה 25 לאפריל ולאפשר קשר בין צפון ודרום המדינה מבלי לחצות את ליסבון. הגשר, שנחנך ב-1998, הוא הארוך ביותר באירופה ואורכו הכולל, 17.185 קילומטרים, כולל 11.5 קילומטרים על עמודים ו-4.8 קילומטרים של גשר מיתרים. הגשר נמוך מאד ונראה כאילו הוא בשיווי משקל מעל לנהר, הוא מורכב ממספר חלקים הנשענים על עמודים המגיעים עד 150 מ' גובה. גובה הגשר משתנה בין 14 – 30 מ' כדי לאפשר תנועת אוניות מתחתיו.

יהודי ליסבון

קהילה יהודית התקיימה בעיר כבר מהמאה ה-12, בארבעה רבעים, הגדול בהם ברובע באיישה (Baixa). למלכה הראשון של פורטוגל העצמאית, דום אפונסו אנריקש (D. Afonso Henriques)[13], היה יועץ יהודי בשם יחיא אבן יעיש, אותו מינה לרבה הראשי של פורטוגל. בני משפחתו, שהיו אחת המכובדות במדינה, זכו לכינוי "נגרו" (Negro), על שם הכפרים הערביים ("כושים"), שהעניק המלך לאבי המשפחה. ליהודים הקציב שכונה בין רובע אלפמה לבין הנהר. לשכונה קראו ז'ודריה (Juderia), שם שמשמעו "רובע היהודים". בכול פעם שהיו רדיפות נגד יהודים בעיירה ספרדית זו או אחרת, היה הרב מנצל את השפעתו והמלך היה מקבל את הפליטים בפורטוגל, מרביתם התרכזו בליסבון. מכיוון שהשכונה באלפמה היתה צרה מלהכיל את כולם, הועברה השכונה היהודית בסוף המאה ה-13 לאזור חדש, כיום בעיר התחתית של ליסבון. אמנם השכונה נהרסה כליל ברעידת האדמה של 1755, אך חלק משמות הרחובות נשמרו ומעידים על מקצועות התושבים דאז: רחוב צורפי הזהב, רחוב המסגרים, רחוב החייטים.

את בית הכנסת הגדול של ליסבון בנה בשנת 1307, יהודה בן גדליה בן יחיא. נכדו של הרב הראשי הראשון, שכיהן אף הוא כרבה של פורטוגל. שלט מאבן, ששרד מבית הכנסת, נמצא במוזיאון היהודי בתומאר (Tomar). רופא גרמני שביקר בפורטוגל ב-1494 תיאר מבנה מרשים ובו שעשר נברשות ענקיות, שבכול אחת מהן דלקו כחמישים או שישים נרות. בשנת 1492 הגיעו לפורטוגל ולעיר ליסבון בפרט כ-120,000 יהודים, מגורשי ספרד בנוסף ל-80,000 היהודים שחיו בה. ב-1496 בעקבות נישואי המלך מנואל הראשון עם בתם של פרדיננד ואיזבל מלכי ספרד, הוציא המלך צו לגירוש היהודים. אולם מכיוון שלא יכול היה להרשות לעצמו לוותר עליהם, בעיקר מסיבות כלכליות, הוא ציווה להטביל את היהודים, בכוח, לנצרות. וב-1497 הוטבלו אלפים מהם בכפייה שנה זו מכונה "שנת השמד הגדולה". כל רכוש הקהילות עבר לידי הכתר, השימוש בספרים בעברית נאסר ושכונות היהודים נפתחו לכול החפץ לגור בהן.

המלך פרסם צוו נוסף שהורה להעניק ליהודים שיתנצרו, עשרים שנה של חסד, שבמהלכן יתחייבו לנהוג כנוצרים כלפי חוץ, אבל יוכלו לנהוג בחופשיות בבתיהם, כדי שיוכלו להסתגל לדתם החדשה. אך העוינות כלפי היהודים שהמירו בכפייה את דתם ("אנוסים") לא פסקה .

בליל הסדר של שנת 1506, יום א' בשבוע, בעקבות דרשות הסתה של כמרים דומיניקנים, פרצו פרעות בנוצרים חדשים שנחשדו בכפירה, באירוע אדיר ממדים ואכזרי וכ 4,000 איש נשרפו על מוקדים בכיכר. ( ב-19 באפריל 2006 חוג בכיכר טקס לזכר הנספים, בו נאמר קדיש ליד בנין התיאטרון שם שכן בית המשפט של האינקוויזיציה).

ב-1506, הפך בית הכנסת של דון יהודה אבן יחיא, לכנסיית קונספסואו (Conceição Velha).

באופן פורמלי עד המאה ה-19, אז היגרו לליסבון יהודים ממרוקו וגיברלטר, לא התקיימה קהילה יהודית בעיר, אף שהיו אנוסים שהמשיכו לקיים את הדת בהיחבא. בכיכר רוסיו התקיימו טקסי האוטו דה פה (Auto-da-fé) של האינקוויזיציה

סיור

האלמנט הבולט ביותר בקוו הרקיע של העיר הוא מבצר סאן ז'ורז'ה (Castelo de São Jorge), הניצב בקצה גבעה רמה ובעל קווי מתאר חמורי סבר. שבנה דום אפונסו, מי שיהפוך להיות מלך פורטוגל הראשון, בשם 'אפונסו הראשון'.

דומה שהפתיחה הנכונה ביותר לטיול בעיר היא תצפית מנקודה גבוהה. למרבה מזל, יש בליסבון הרבה כאילו. כל נקודה מספקת זווית שונה במקצת. ליסבון משתרעת מנהר הטז'ו צפונה. לגדת הנהר נמצא הנהר ההומה, שיש בו, בנוסף לאניות משא, גם מסעדות ומרכזי בילוי. ממערב לנהר שוכנת בלם, שמשמרת את עברה ההיסטורי האלגנטי ויש בה הרבה מוזיאונים ומבנים רבי רושם. במזרח, נמצא פארק דה נסואש (Parque das Nações , אזור מודרני, שנבנה לקראת יריד אקספו 98. במרכז נמצאת שכונת ביישה  (Baixa), ה"דאון טאון" של העיר, שנבנתה לאחר רעידת האדמה הגדולה של 1755. ממזרח לביישה עומדת השכונה העתיקה בעיר, אלפמה (Alfama), שמשמרת את חזותה המורית. ממערב שוכן רובע שיאדו (Chiado) האלגנטי והעשיר, שהוא שכונה ססגונית ומרכז בוהמי העיר התחתית של ליסבון, מלא באנשים המשלב מרכז עסקים, בילויים וקניות ובתים צבעוניים ומרהיבים.

מעליו, נמצא בריו אלטו (Bairro Alto), שהוא רובע צעיר ואופנתי.

זהו המרכז הבוהמי של האמנים והכותבים של ליסבון בעבר, הרובע היה מקום מסוכן בשעות הלילה. שיכורים, יצאניות וגנבים נאספו בפינות חשוכות, ושוטרים לא התקבלו בברכה. כיום, הפאבים הרועשים והרחובות המלוכלכים פינו מקום לרובע ייחודי, אופנתי ואומנותי שמתגוררים בו מעצבים ואינטלקטואלים בדירות קטנות עם מרפסות נסתרות.

בשעות היום השכונה די מנומנמת, אין אנשים רבים ברחובות ורוב העסקים סגורים מלבד מספר חנויות בודדות.  מבקרים מגיעים כדי לשוטט ברחובות התלולים שמרוצפים באבן משולבת. לנסוע ברכבת שיניים פוניקולר (Funicular), לבקר בכנסיית סאו רוקה (São Roque) המפוארת[14] ולצפות בנופים ממירדורו (תצפית) דה סאו פדרו דה אלקנטרה (São Pedro de Alcântara). רבים מהבתים בני מאות השנים בשכונה מקושטים באומנות רחוב חיה. לאחר השקיעה, קהל מגוון ממלא את הברים הטרנדיים והמיוחדים, בעוד הצליל מעורר הרגש של מוזיקת הפאדו מהדהד מהמסעדות המסורתיות.

זוהי הזדמנות מצוינת להגיע ולחוות את האופי הייחודי והאומנותי של השכונה וליהנות מהנוף של ליסבון מזווית אחרת. כשהשמש שוקעת לפתע נגלה עולם אחר, והשכונה הופכת לאזור חיי הלילה התוסס של העיר.

צפונית משם, נמתחות שדרות ליברדד (Avenida da Liberdade) , המעוטרות בעצים גבוהים וחנויות של מותגי יוקרה, שהוא הנקודה הצפונית בעיר. בנוסף לכך יש את שכונות ביקה (Bica), בנפיקה (Benfica), אשטרלה (Estrela) וסאו בנטו (São Bento) –שהיו פעם כפרים נפרדים, שנבלעו בליסבון בתהליך העיור.

הערות

[1] As sete colinas sobre as quais estava assente Lisboa: Castelo, São Vicente, São Roque, Santo André, Santa Catarina, Chagas e Sant'Ana"

[2] באודיסאה, היצירה המפורסמת אשר מיוחסת להומרוס ומתארת את מסעותיו של אודיסאוס מלך איתקה לאחר מלחמת טרויה, נזכרת קליפסו כנימפה אשר הצילה את אודיסאוס לאחר שספינותיו טבעו בסערה. תשעה ימים נאבק אודיסאוס בים על קורת עץ בודדת, עד אשר נסחף אל האי של קליפסו, והאלה טיפלה בו עד שהתאושש. קליפסו התאהבה בו וביקשה ממנו שיהיה לה לבעל, ואף הבטיחה לעשותו לבן אלמוות. שבע שנים שהה אודיסאוס באי שלה, אך ליבו עדיין התגעגע אל פנלופה, אשתו המחכה לו באיתקה. לבסוף, נכמרו רחמיו של זאוס על אודיסאוס, ובעצה אחת עם שאר האלים שלח את הרמס להודיע לקליפסו, כי עליה לשחרר את אודיסאוס. בצער רב וביגון נאלצה קליפסו להניח לאהובה ללכת ולחזור לביתו.

[3]  אשפרנסה (Esperança – "תקווה"), סאו רוקה, סנט'אנה, גבירתינו של ההר (Senhora do Monte, או סנטה קטרינה של הר סיני – Santa Catarina do Monte Sínai) וקשטלו.

[4] עירו האחת והיחידה, עמ' 58.

[5] המוניקיפיום היא דרגה נמוכה מקולוניה, שהעניקה את כל הזכויות של תושבי רומא, אך גבוהה מערי הפוידרטוס (Foederatae Civitates).

לחלק מהערים בדרגת מוניקיפיום ניתן שלטון עצמי, ואחרות נוהלו באופן ישיר על ידי רומא. בכולן שילמו התושבים אותם מיסים ושירתו אותו שירות צבאי בלגיונות כמו תושבי רומא. תושבי המוניקיפיום לא נהנו מזכויות פוליטיות (sine ius suffragii), ולא יכלו לשאת במשרות רומיות רשמיות. למרות שמעמד המוניקיפיום הטיל בעיקר חובות, נחשב המעמד בימי האימפריה הרומית כזכות גדולה וכקרש קפיצה לקבלת מעמד של שוויון מלא.

לאחר מלחמת בעלות הברית, שהתרחשה בין השנים 91-88 לפני הספירה, ניתנו לכל תושבי הערים באיטליה זכויות שוות, וההבדלים בין הערים היטשטשו.)

[6] וינסנט מלרין (בצרפתית: Vincent de Lérins, בלטינית: Vincentius Lerinensis – וינקנטיוס לריננסיס), נולד ביישוב טול, בחבל לורנה של היום,  במאה ה-5, במשפחה פרנקית אריסטוקרטית  היה נזיר וסופר כנסייתי שפעל בגאליה הדרומית ונחשב לאחד האבות של הכנסייה. בנעוריו קיבל וינסנט חינוך חילוני ובחלק הראשון של חייו היה איש צבא.  חייו נודעו הודות לספר "על הגברים המפורסמים" ("De viris illustribus") מאת גנאדיוס סקולסטיקוס. וינסנט הקדוש מלרין. מאוחר יותר, נענה להזמנתו של הונוראט הקדוש והצטרף וינסנט למנזר לרין (בצרפתית -Lérins לרן) הנמצא בפרובאנס, באי ממול לעיר קאן..  בשנת 434, אחרי ועידת אפסוס הוא ערך, תחת שם העט "פרגרינוס" את ה"קומוניטוריום" (Commonitorium) שבו ניסח בסגנון מוקפד ומדויק את אמות המידה שלפיהן דוקטרינה נוצרית יכולה להיחשב לנוצרית טהורה או לכפירה. הספר נכתב במטרה להגן על הכנסייה מפני "כפירות" כמו זו הנסטוריאנית. הקריטריונים המוצגים בספרו הם בדיוק אלו המיושמים על ידי הכנסייה האורתודוקסית עד לימינו:

[7] היה זה קרב גדול שנערך בצפון הממלכה השריפית, ליד העיירה אל-קסר אל-כביר, הנמצאת בין טנג'יר לפאס, ב-4 באוגוסט 1578. הקרב נערך בין צבאו של אבו עבדאללה השני סעדי, ביחד עם בעל בריתו סבשטיאו, מלך פורטוגל, נגד צבא מוסלמי גדול בפיקודו של הסולטאן החדש של הממלכה השריפית (ודודו של אבו עבדאללה השני סעדי) עבד-אל-מאליק. מלך פורטוגל המיליטנטי תכנן מסע צלב לאחר שאבו עבדאללה ביקש את עזרתו בהחזרת כתרו, שאותו לקח ממנו דודו עבד-אל-מאליק. בסופו של דבר הפסידה פורטוגל בקרב, ובכך גם הפסידה את עצמאותה למשך שישים שנה, בהן הייתה תחת הכתר הספרדי. בקרב נהרגו אבו עבדאללה ועבד אל-מאליק, שאת מקומו ירש אחיו אחמד אל-מנסור, והמלך הפורטוגלי נעלם וכנראה נהרג גם הוא.

[8] קמואיש נחשב על ידי רבים לגדול המשוררים בשפה הפורטוגזית ובין גדולי המשוררים בהיסטוריה האנושית. גאוניותו ושליטתו בחריזה זיכוהו במעמד שקול לזה של הומרוס, ורגיליוס, דנטה, סרבנטס או שייקספיר. הוא חיבר מספר רב של פואמות בפורטוגזית ובספרדית ודרמות ליריות, אך יותר מכל נודע בזכות יצירתו האפית הלוזיאדות (Os Lusíadas), כלומר שירי בני לוזוס, הלוזיטאנים או הפורטוגזים. חיבורו הפילוסופי "הפארנאסוס של לואיש ואז" אבד לאנושות, כשנגנב ממנו, יחד עם חלק מ"הלוזיטאנים", בעת ששהה באי מוזמביק.

[9] אָזוּלֵז'וּ (פורטוגזית) או אָזוּלֵחוֹ (ספרדית) (בכתיב המקורי בשתי השפות: azulejo) הוא אריח קרמיקה מצויר. מסורת יצורם הגיעה לחצי האי האיברי עם הכובשים המורים, אך אומצה שם והיצור המשיך והתפתח גם לאחר יציאת הכובשים, ואפילו התפשטה עד מושבות העבר של ספרד ופורטוגל. הם מהווים מורשת לאומית בפורטוגל, בה חלקם אף מתעדים אירועים היסטוריים, אך גם מהווים אלמנט אדריכלי לחיפוי בתים, להגנה מפני לחות וחום. הם נפוצים גם בספרד, בעיקר באזור אנדלוסיה.

לרוב, צבע העיטורים הוא כחול, על רקע לבן אטום, אך יש שימוש גם בצבעים אחרים. מקור השם הוא בשפה הערבית, במילה הערבית al zulaycha. פרוש המילה הוא " אבן קטנה חלקה", והכוונה המקורית הייתה לפיסות שיש קטנות, להכנת מוזאיקה בסגנון היווני-רומי. אולם, השיש לא היה זמין לאמנים של צפון אפריקה, והיוצרים עברו להשתמש בשילובים של פיסות אריחים בעלי צבע אחיד, בעיקר בירוק, חום וצהוב. במרוקו עדיין מייצרים עבודות כאלו והשם הכולל הוא zellij.

[10] וולטר היה שם העט של פרנסואה-מארי ארואה ( François-Marie Arouet;‏ 1694 –1778) שהיה פילוסוף וסופר צרפתי. וולטר היה אחד מאנשי הרוח הבולטים של עידן האורות, או "הנאורות", והאמין שהספרות היא הדרך להובלת השינוי החברתי. כתביו הציניים, הסאטיריים והפילוסופיים הציגו את סלידתו מהנצרות, מחוסר הסובלנות, ומהרודנות.

[11] מיוליקה הם כלי קרמיקה (או אריחים), המתאפיינים בשכבת גלזורה לבנה, אטומה, על בסיס בדיל, ועליה ציורים בצבעים שונים. כלים אלה רווחו באיטליה בתקופת הרנסאנס. מקור השם, ככל הנראה, בשמו של האי מיורקה. באי זה היה הנמל ממנו יצאו לאיטליה, במאה ה-13, כלים בסגנון הקרמיקה המורית (אנ') אשר זכו לפופולריות רבה.[1] הקרמיקה המורית אומצה על ידי האמנים האיטלקים, אשר הכניסו בה שינויים והפכה למוצר יצוא מבוקש, מאיטליה לכל רחבי אירופה. השם הנוסף, majolica, מקורו באנגליה. שם, במאה ה-17, נוספה לא-ב האנגלי האות J, והשם הפך מ-maiolica ל-majolica

[12] באישה הוא הלב ההיסטורי ומרכז המסחר של ליסבון. מבנים בארכיטקטורה ניאו-קלאסית שנבנו לאחר רעידת האדמה בשנת 1755 מקיפים את כיכר המסחר וכיכר רוסיו. לאורכם של המדרחובים השוקקים אפשר למצוא מסעדות מסורתיות שמגישות מאכלי ים וחנויות מזכרות. המוזיאון הלאומי לאומנות מודרנית באזור צ'יאדו היוקרתי מציג אומנות פורטוגזית מאמצע המאה ה-19 ועד היום, ומעלית סנטה ז'וסטה מציעה נוף לעיר

[13] אפונסו הראשון, הלוא הוא אפונסו אנריקש, רוי גם "אפונסו הכובש", o Conquistador, נולד על-פי המסורת ב-25 ביולי 1109 – 6 בדצמבר 1185) היה המלך הראשון של פורטוגל, לאחר שהכריז על עצמאות הממלכה מממלכת לאון.

[14] הייתה הכנסייה הישועית הראשונה בעולם הפורטוגזי, ואחת מהכנסיות הישועיות הראשונות ברחבי העולם. היא שמשה ככנסיית הבית של המסדר הישועי במשך למעלה מ-200 שנים, עד שהישועים סולקו מפורטוגל על ידי המרקיז דה פומבל בשנת 1759.