לימה – בירת פרו

 

לחץ כאן: הרצאה אודות פרו.

 

לצפייה במצגת תמונות בנושא: טיול ללימה

 

 

מרבית המטיילים המגיעים לפרו רואים בבירתה לימה משום רע הכרחי.  הם מגיעים לכאן ללינת לילה חפוזה וממהרים להמשיך בדרכם אל הנופים המרהיבים שבהרים, או לערים הקולוניאליות רבות הקסם. מאמר קצר זה בא כדי לכוון ולהמליץ להיות בלימה עוד ועוד

 

הביקור בלימה מתחיל בדרך כלל בנמל התעופה על שם חורחה צ'אבס, בעיר הנמל הסמוכה בקייאו (Callao).  צ'אבס הפך לגיבורה הלאומי של פרו לאחר שריסק את מטוסו באלפים ולמרות האבסורד שבדבר – הוא מעולם לא ביקר בפרו.

במבט ראשון, לימה איננה עיר מסבירת פנים. המטייל המגיע לעיר מנמל התעופה, נתקל בעיקר בזוהמה, הזנחה, עוני ושאר התחלואים המאפיינים כרך בעולם השלישי.  החזיון איננו קל לעיכול. זוהי קבלת פנים קודרת:  לאחר שהדרך חוצה את מסילת הרכבת המחברת את המכרות שבהרי האנדים לנמל, היא חולפת באזור תעשייתי. בתי החרושת מוקפים בחומות גבוהות ואי אפשר לדעת אם יש חיים מאחורי הגדרות החשמליות וצריחי הבטון, תוספות שנבנו שם במהלך שנות הטרור.  העוני ותחושת הקיפוח הולידו בפרו את ארגון טוֹפּאק אָמָארוֹ, הנקרא על שם המנהיג האינדיאני שמרד בספרדים.  המרד שלהם כבר אינו נושא את האופי הלאומי שהיה למרד שהנהיג האיש ממנו שאבו את השראתם, אלא בעל מסר חברתי.  הם גמרו אומר להשתמש בכוח, כדי להעניק לילידים את חלקם הצודק בעוגה הלאומית.  להבדיל מארגון זה, השואף להשיב עטרה  ליושנה, קם  בשנות השמונים של המאה העשרים, "השביל הזוהר" (El Sendero Luminiso)- ארגון טרור, בעל אוריינטציה מאואיסטית מהפכנית, שביקש להחריב את הקיים, ללא יומרות לבנות מחדש משהו טוב יותר.  ארגון קיצוני זה ניסה לבצע מהפכה עממית באמצעות טרור, רצח פוליטי וסחיטתם של האיכרים, כדי לזכות בתמיכתם.  בשלהי שנות השמונים פוצצו טרוריסטים בכמות גדולה של דינאמיט, את מגדלי הפלדה שהזרימו את החשמל מתחנות הכוח ההידרואלקטריות באנדים אל העיר.  בינתיים הופסקה פעילות הטרוריסטים, מנהיגיהם נעצרו, וארגוניהם פורקו, אך בסיסיהם של עמודי החשמל עדיין מוקפים בגדרות תיל בלתי חדירות.

 

  

 

מבחינות רבות הפך הטרור של ראשית שנות התשעים את לימה לעיר רפאים, אבל היא לא הפכה למאוכלסת פחות. נהפוך הוא:  המוני איכרים נמלטו אליה בעקבות התקדמות "הנתיב הזוהר" באנדים.  ל"עקורים", כך כינו אותם, לא היה מקום מגורים, אלא בשכונות הפחונים, ללא עבודה שציפתה להם. חלקם בחר, בלית ברירה, בדרך של זנות ופשע. התקפות המחתרת גררו, כאמור, שרשרת של האפלות.  ממשלה מושחתת הביאה לבידודה של המדינה מהמעגל הפיננסי הבינלאומי והכלכלה התדרדרה לשיתוק כמעט מוחלט:  משקיעים עזבו את המדינה ועסקים נסגרו בזה אחר זה. במשך שלוש שנים היתה העיר שרויה בעוצר בשעות המאוחרות של הלילה.  פוליטיקאים, אנשי עסקים, ומנהיגי הקהילה בכל המדינה נהרגו על־ידי הטרוריסטים או נחטפו על־ידי פושעים.

 

  

 

אין בלימה את הנועם של ערים כמו איקה, טרוחיליו או אריקיפה.  נהפוך הוא, יש בה רעש, צפיפות ופיח הגורמים לעתים למטייל שזה אך נחת בה, לרצות להימלט מכל אלו.  אולם מבט שני, מגלה כי בתוך הכאוס הזה ישנן לא מעט נקודות אור:  הטיילת שעל המצוקים הגולשים אל הים, בתי המידות בשכונת מירה פלורס (Miraflores), הגינות שבשכונת סאן איסידריו (San Isidrio), פניני הארכיטקטורה והתכנון הקולוניאלי, הכיכרות המלכותיים רבי הרושם וגודש המוזיאונים, המכילים בקרבם את מרבית אוצרותיה המוכרים של פרו.  בעבר כונתה העיר – "עיר הגנים" בשל הבניינים, המונומנטים, הכיכרות והגנים שהדהימו ביופיים את המבקר בה.  במאה ה-17 נחשבה לימה לאחת הערים היפות בעולם.  משהו מזה עדיין נשאר.  מלעיזיה טוענים כי העיר הזו, בדומה למלכת יופי ובניגוד ליין, איננה משתבחת עם השנים.  אפילו החלק המודרני של לימה הוא לא יותר מאשר מקבץ בניינים חסרי גוון הבנויים בסגנון בינלאומי משעמם.  ובכל זאת, בעשור האחרון נעשו מאמצים לנקות ולצבוע מחדש את הכיכרות והצליחו לחדש את נעוריהן.

 

  

 

לימה נבנתה בידיה ספרדים, סמוך לאוקיינוס השקט, במרכז החוף של פרו, לשתי גדותיו של נהר רימאק (Rimac), למרגלות סרו סן קריסטובל.  היתה זו תשובה ספרדית לקוסקו (Cusco) הייבשתית, בירתה של תרבות האינקה המנוצחת.  העיר החדשה, ששמה הוא שיבוש של השם המקומי רימאק, נוסדה על שפת נהר בשם זה, ב-6 בינואר 1535, שהוא חג ההתגלות הנוצרי (Epiphani) ומשום כך נקראת גם "עיר המלאכים".  מייסד העיר היה פרנציסקו פיזארו, ההרפתקן הספרדי שפלש לאימפריית האינקה, רצח את מלכה ובזז את אוצרותיה.  לימה בירת פרו, היתה מקום מושבו של הכתר הספרדי בתקופה הקולוניאלית, עד לעצמאות פרו בראשית המאה ה- 19.  במהלך המאה ה- 16 וה-17 היתה לבירתה של ממלכת המשנה "פרו"; הקולוניה הספרדית העשירה והחזקה ביותר.  מכאן למעשה, נשלטה אמריקה הדרומית.  כאן נבנו במאה ה-16 האוניברסיטה (סאן מרקוס), בית הדפוס והתיאטרון הראשונים בייבשת הדרום אמריקאית.

 

  

 

מנמל קיאו (Callao) הסמוך שינעו לאירופה את המתכות היקרות, שתחילה נשדדו ממקדשי הילידים ואחר כך נחפרו תוך ניצולם המחפיר.  במאה ה-18, לאחר שתוצרת המכרות של פוטוסי (Potosi) – כיום בבוליביה – הועברה לממלכת המשנה של לָה פְּלָטָה, שזה עתה נוסדה על החוף האטלנטי, החלה לימה לאבד את כוחה ואת יוקרתה.  היא היתה המושבה האחרונה שזכתה בעצמאות ב-1821, בניגוד לשאיפות הצבא הספרדי והאוליגרכיה שבבעלותה היו המכרות ושטחי אדמה נרחבים.  ימי הרפובליקה אופיינו במאבק פוליטי מתמשך בין האוליגרכיה לליברלים, ויצירת המדינה המודרנית על־ידי מרשל ראמון קסטייה (Castilla).  העבדות בוטלה והממשלה ששלטה מ- 1845 עד 1862 קבעה חוקה.  במהלך תקופה זו, לאחר שהתרוקנו מכרות הכסף, הפך הגוּאָנוֹ לענף היצוא העיקרי של פרו.  הלשלשת של עופות הים, העשירה במלחים ובזרחן, נחשבה לחומר הדישון הטוב בעולם. פרואנים זקנים נאנחים, ארצם, שבמאה ה-16 יצאה לכל העולם זהב, התפרנסה במאה ה-19 מחריוני ציפורים… המאה ה-20 אופיינה בניצול נרחב של נחושת, נפט, קנה סוכר וכותנה, שהביאו לפרו הון זר רב, אך לא הביאו לשינוי המבנה החקלאי והחברתי הקולוניאלי.

עד מלחמת העולם ה-I היתה קיימת תחרות כלכלית בין לימה לבין אריקיפָּה, אך לאחר שבתקופת שלטונו של הנשיא לאגייה, נסלל הכביש לאיקיטוס, ודרכה לאוקיינוס האטלנטי, ניצבה לימה בצומת שבין האוקיינוסים ואריקיפה הפכה לעיר בעלת חשיבות מקומית בלבד. לימה, שגדלה חיש קל לעיר שגודלה למעלה מכפול מזה של כל עיר אחרת,  היתה למוקדן של ההתרחשויות הפוליטיות שפקדו את המדינה.  לאחר כישלונן של כמה תנועות מהפכניות בשנות ה-60, יזם גנרל וֶלאסקוֹ הפיכה צבאית ועמד בראש ממשלה שהלאימה הרבה מהמשאבים והמוסדות – כולל העיתונות – ויצרה רפורמה קואופרטיבית של הקרקע.   המשטר הדמוקרטי חזר לפרו בשנות ה-80, אך במקביל הופיע כאמור, גם הטרור, שהודבר רק באמצע שנות התשעים.

 

* לקריאה נוספת על הקולוניאליזם באמריקה הלטינית לחצו כאן

 

    

 

לימה נמצאת, על האוקיינוס השקט.  אך למרות מיקומה בקוו רוחב º12 דרום, האקלים בה קודר בדרך כלל. על התופעה המוזרה הזאת אחראי זרם הומבולט הקר, היוצא מאנטארטיקה וחולף לאורך החוף.  הזרם הקר, שנקרא גם "זרם פרו", מושך אליו את העננים נושאי הגשם ויוצר לחופה של פרו את מדבר אטאקָמָה היבש בעולם.   בלימה יורדים פחות משקעים מאשר בסהרה.  הבשורה הטובה שמביא עמו הזרם, הוא הפלנקטון – בעלי החיים והצמחים הזעירים שהוא מרים מקרקעית הים, העושר בחמצן המומס בו ולהקות הדגים הניזונות מכל אלו.   בעבר נחשב חופה של פרו לאחד מאזורי הדגה העשירים בעולם, עד שדייג החמאס של שנות ה-60 דלדל אותו.  ממאי ועד נובמבר סובלת העיר מערפל  שנקרא כאן "גרואה" (garua); "גרוע" בפי המטיילים הישראלים.  בקיץ, כאשר הגשמים ניתכים בעוז בשדרת ההר של פרו, השמש יוצאת מבעד לעננים מעל לרצועת החוף, ה"גרואה" נמוג והשמיים מצטחקים בכחול עז.

נאמר עליה – על פרו – כי יש בה חמישה עולמות:  עולם הדייגים החיים ברצועת החוף הצרה; עולם האיכרים החיים בעמקי הנהרות החוצים את המדבר; עולם הילידים החיים בהרי האנדים; עולם הג'ונגל – יער הגשם הטרופי – התופס כ-60% משטחה של פרו והעולם החמישי הוא לימה, המאחד את כל אלו.  אמנם, מרביתם של תושבי לימה הינם מסטיזוס, שנוצרו כתוצאה מזיווג של הספרדים עם הילידים האמרינידים (שלא נהוג כאן לכנות אותם "אינדיאנים") ובכל זאת, שוקיה ורחובותיה של העיר הם הזדמנות טובה לפגוש נציגים של מרבית השבטים החיים במדינה.

 

    

 

לימה הינה מקום מצוין ללמוד על תולדותיה של פרו: יש בה מוזיאונים יפהפיים ובהם שכיות חמדה מהעבר העשיר כל כך.  חשוב מכולם הוא המוזיאון הארכיאולוגי, המוביל את המבקר בו, בצורה דידקטית, מראשית ההתיישבות בפרו, דרך פריחתן של תרבויות החוף במאות ה-6 וה-7, ועד לתרבות האינקה, שהופיעה במאה ה-12 ושלטה בפרו עד לקצה האכזר בידי הספרדים.  הרבה מאד ממצאים מרשימים מוצגים לראווה דווקא באוספים פרטיים.  מתברר כי המדינה, מעדיפה שהעלויות הרבות של תחזוקת המוזיאונים, ייפלו על כתפי האספנים ולא יכבידו על כלכלתה.  דומה שהמוזיאון המפורסם ביותר הוא מוזיאון הזהב הנמצא בפאתי העיר ויש בו ריכוז מרהיב של תכשיטים וצלמיות שניצלו בדרך נס מידיהם החמדניות של הכובשים.

 

     זהב פרו

 

גם הספרדים תרמו לעיצוב דמותה של פרו.  נבנו כאן כנסיות מרשימות, עם חזיתות עתירות פסלים בסגנון בארוק צעקני, בתי מידות גדולי חצר (פָּטְיוֹ) וכמובן שתי הכיכרות המרהיבות:  פְּלָזָה סן מרטין, הצבועה באדום ונקראת על שמו של המשחרר הגדול שהגיע לכאן מארגנטינה, דרך צ'ילה ופגש בחופה של פרו את סימון בוליבר, המשחרר שהגיע מצפון. שניהם היו קריאולים, לבנים בני המקום, שנחשדו על ידי ילידי ספרד, באשר לטוהר הדם שלהם.  הספרדים שכונו כאן "גצ'ופינס", היינו, טיפשים, לא הבינו את מגבלות הכוח, לא למדו מניסיונו של מלך אנגליה, ג'ורג' השלישי, שבשל קוצר ראות דומה הפסיד את מושבותיו באמריקה, סירבו לתת למקומיים ייצוג, קוממו אותם נגדם את הקריאולים והפסידו את "העולם החדש".  הכיכר השנייה היא ככר הנשק, "פלזה דה ארמאס", שם נבנו העירייה, בית המושל והקתדרלה.  בעבר ניצב בכיכר פסלו של פרנסיצקו פיזרו, כובש הארץ ובונה העיר.

 

 

     פרנסיצקו פיזרו

 

הפסל הדגיש את היות לימה עיר ספרדית, להבדיל ממכסיקו סיטי, שנותרה בהווייתה עיר אצטקית.  הרגש הלאומי הלך ובעבע עד שלפני עשור הושלך מכאן הפסל בלחץ הציבור.  בין שתי הכיכרות הללו מחבר רחוב, שההליכה בו משולה לצעידה בתוך סרט:  המוני רוכלים ותגרנים, מסעדות ודוכנים לממכר מזון מהיר, מוכרי צ'וּרוֹס (סופגניות מאורכות) בכל פינה, כנסיות מרהיבות, רעש והמולה. האזור העתיק של לימה הוכרז כאתר שמור על ידי ארגון אונסק"ו.

לימה הינה מקום טוב לבלות.  יש בה שפע של מסעדות משובחות, המציעות אוכל מקומי ובינלאומי ואפשרויות רבות להאזין למוסיקה ספרדית, קריאולית או "פרו נגרו": המוסיקה האפרו-פרואנית, הינה תרומתם של העבדים השחורים, שהובאו מאפריקה כדי לעבוד בשדות קנה הסוכר, וחלקם התערבב עם הילידים ויצר את הקָפוּזוֹס, מעין מזיגה של שחור ואדום.

 

  

 

שכונת מירה פלורס:  כל תיאורי הכיעור אינם נוגעים לשכונה היפהפיה הזאת ובמיוחד לקוו החוף שלה.  זהו עולם אחר, רחוק שנות דור ממרכז העיר.  במרחק כמה פסיעות מבתי המלון אפשר להתבונן באוקיינוס השקט ולהתפעל םהקוו האנכי, הזקור של המצוק.  בקצה אחד של החוף, שצורתו צורת סהר, נמצא הנמל הרחוק של קייאו, ובצד השני במרכז שכונת צ'וריוס (Chorrios), מתרומם ההר מורו סולאר, עם אנטנת הטלוויזיה הדקה שלו.

בתקופת הקולוניה הספרדית היתה צ'וריוס כפר דייגים.  הוא נקרא כך על שם חדירות תת קרקעיות של מים, שיצאו מאדמת התשתית של עמק לימה דרך צוקי הים. צ'וריוס בספרדית פירושו טפטוף של מים, והסיומת המקטינה התייחסה לחולשת המפלים שהשקו את הצמחייה שעל הצוקים. לאחר מאות שנים של התפשטות היישוב וסלילת כבישים, התייבש הזרם הדל ועמו הצמחייה.  באחד מימיה האחרונים של הקולוניה הספרדית נולד בצ'וריוס הדייג חוזה אוליה (Olaya) שהפך לשליח הכוחות שלחמו לעצמאות פרו. הוא נהג לחצות בשחייה את המפרץ לקייאו, כשהוא נושא עמו מידע חיוני לכוחות שהתרכזו שם.  כשנתפס, אכל את המסמכים שהיו בידו וסירב לגלות את זהות שולחיו.  הוא עונה, הוצא להורג והפך לגיבור המפורסם ביותר של כפרו.  עם התפשטות העיר המודרנית, נעשה צ'וריוס לאחד האזורים העירוניים בלימה ומקום מושבה של האקדמיה הצבאית, אך מסורת הדייג שלו לא אבדה.  כל שנה, במהלך הסעודה לכבוד סן פדרו – הפטרון של הדייגים – נערכת במקום תהלוכה ימית של סירות דייג, הנושאת את פסלו של הקדוש.

 

  

 צילום: גילי חסקין

 

העיר הינה דוגמא טובה ל"עיר ראשה".  כשליש מ-20 מיליוני התושבים של פרו (חצי מהתושבים העירוניים שלה) חיים בלימה.  העיור הדמוגרפי אינו כרוך בהכרח בעיור כלכלי. אמנם, שני שלישים מתעשייתה של פרו מרוכזים כאן, אך חלק גדול מתושביה ממשיך את אורח חייו הכפרי גם כאן.  העיר הלטינו-אמריקאית מתאפיינת בקוטביות. מצד אחד חיים בה עשירים שהונם מנקר עיניים ועל הווילות שלהם מופקדים שומרי ראש חמושים ומהצד האחר חיים בה אנשים שעוניים המשווע עלולה לגרום לבטן לא רגישה להתהפך מסלידה וצער.  ברגע שיוצאים משכוות היוקרה, לימה, איננה נראית כעיר בירה, או כעיר בכלל, אלא דומה יותר לעיירה צפופה, כאוטית ומזוהמת.

 

  

 צילום: גילי חסקין

 

העיר מוקפת הרבה מושבות מהגרים המכונות "פואבלוס חובנס" (Pueblos jovenes), היינו כפרים צעירים", שם חינני מדי לשכונות הפחונים הצפופות הללו, הנראים כדבר המנוגד בעולם לוילות המפוארות של שכונות היוקרה.  מתוך שמונה מיליונים וקצת יותר התושבים החיים בלימה, למעלה מששה מיליונים מהם חיים בשכונות הללו.  חלק מהשכונות הללו, נמצא במרחק כמה ק"מ מהעיר ומבדיל ביניהם שטח חקלאי.  אחת מהן "וילה אל סלבדור", נחשבת למחנה המהגרים הגדול בעולם ובה חיים  350,000 איש.  תושביו חיים ללא מים זורמים, חשמל ותנאי היגיינה מינימאליים.  כמובן שאינם משלמים כל מסים וספק עד כמה הם מטרידים את שועה של הארץ. עם הזמן חלק מהם נדחקים הלאה בשל פעולות פיתוח. יחד עם זאת, אפשר למצוא נחמה פורתא בכך שעיירות הפחונים שלאורך הדרך המובילה מנמל התעופה אל העיר השתנו בעשור האחרון של המאה העשרים:  הן נראות נקיות יותר, צבועות יפה יותר והבניינים לא עוד בקתות. אלא מבני אבן ממש. הכל יחסי, כמובן.

תושבי לימה הטיפוסיים אינם דומים לאריסטוקרטים הקריאולים שהתגוררו בה בעבר. על פי רוב הם מהגרים שהגיעו אליה מאחת הפרובינציות, משתוקקים לעבוד, לשרוד ולהתפתח כלכלית.  בדרך הם נאלצו, כמובן ,להתמודד עם הפירות הבאושים של פוליטיקה וממשלה מושחתות ומבנה חברתי בלתי צודק.  אפשר לראות אותם עומדים ליד רמזורים, מנסים למכור לנהגים עיתונים, סוכריות או סחורות מוברחות.  חלקם נוהג במוניות לא רשמיות. אחרים עומדים בפינות קבועות וסוחרים בדולרים בשוק השחור, המתנהל באופן נרחב תחת כיפת השמיים.  כמו בערים אחרות של אמריקה הלטינית, רבים כאן הרוכלים.  הכפריים שזנחו את שדותיהם הפוריים ואת אוויר ההרים לטובת האספלט והפיח,  מוצאים את פרנסתם הדלה ברוכלות. כך שלצד השוק הרשמי, הכולל מפעלים וחנויות, התפתח לו שוק מקביל, שהכסף הזורם בו, נע במעגלים כלכליים שאין בהם מקום למס הכנסה ולביטוח לאומי.  כמה בני מזל הצליחו לרכוש מיניבוסים ולהשכירם לאחרים.  רבים מוצאים עבודה במפעלים או בעסקים.  נשים מועסקות, בדרך כלל, כמשרתות בבתי המעמד הבינוני. מזווית ראייה זו, מואר התוהו ובוהו שנקרא לימה באור אחר. לא רעה חולה של המבנה העירוני אלא תוצר של החיים והיצירתיות של האנשים, שהחליטו להתמודד עם הקשיים ולשגשג בכל תנאי, תוך התעלמות מהמבנים הפוליטיים שאינם מציעים תשובה לבעיותיהם. התהליך הזה, ולא האלימות הפוליטית שאינם מציעים תשובה לבעיותיהם.  התהליך הזה, ולא האלימות הפוליטית, הוא המהפכה האמיתית של פרו.

 

                           

 

עצות שימושיות למטייל בלימה: ראו באתר 'גרינגו' 

 

מידע נוסף על פרו, ראו באנציקלופדיה הוירטואלית של YNET

להרצאה על פרו, לחצו כאן 

גילי חסקין – מדריך טיולים ברחבי העולם, גם בפרו