לילות הרמדאן בקהיר

כתב: גילי חסקין; ‏02/05/2022

ראו גם, באתר זה:

ארמון מוניאל בקהיר;   סיור במגדל קהיר    ;   רשמים מאסואן   ;    מצרים – מפגש ראשון     ;  ביקור במוזיאון המלחמה בקהיר

קבוצת המטיילים של 'החברה הגיאוגרפית', טיילה בחופשת הפסח בקהיר שחל השנה במחצית השנייה של אפריל. למרבה המזל, למעט היום הראשון, החום לא הכביד כלל ועיקר. הקושי העיקרי טמון בכך שהטיול חל בימי צום הרמדאן. הרעיון לנסוע לארץ מוסלמית בתקופת הרמדאן לא הלהיב אותי בלשון המעטה, אבל המטיילים רוצים לנוסע בחופשה. נסעתי בלב כבד.

ה"צוּם", היינו, צום, הוא אחד מחמשת "עמודי האסלאם" (ארכאן אל אסלאם). כמו ביהדות, זו הזדמנות לחזרה בתשובה, לחרטה ולהתקרבותו של המאמין אל קונהו. הצום הראשון היה צום יום הכיפורים (עשוּרָה), אך לאחר שהיהודים סירבו להכיר במוחמד, נקבעה, לאחר גלגולים רבים, המתכונת הידועה של שלושים ימי צום, מבוקר עד ערב, בחודש הרמדאן. זהו התשיעי במניין הירחים בשנה המוסלמית והוראת שמו "קיץ", מלשון “רמץ” (העיבור היה נהוג בחצי אי ערב, בתקופת הג'היליה, טרום מוחמד). בחודש זה, נמנעים  המאמינים מלאכול ולשתות, החל מעלות השחר (זמן תפילת אל-פאג'ר) ועד לשקיעת החמה (זמן תפילת אל-מע'רב). כמו כן, במהלך היום, יש להימנע מעישון ומקיום יחסי מי . (ממי שמקיים יחסי מין בלילה, מצופה לתת צדקה). בכול היום, אסור להכניס ואסור להוציא דבר מן הגוף (הכוונה לדברים רצוניים כמובן). יחד עם זאת, אין מניעה להכין אוכל. אשה בנידתה, אם סובלת מחולשה, רשאית לשבור את הצום, אבל להחזיר את הימים הללו, מיד בתום החודש. אשה הרה יכולה להימנע מן הצום ולהחזיר אותו לאחר שתלד ותתאושש. בארצות מוסלמיות רבות, האיסור לאכילה בפרהסיה, מעוגן בחוק והרשויות אוכפים אותו באמצעות המשטרה. בעבר, נוצר מצב אבסורדי, בו הממשל הצבאי ביהודה ושומרון, נאלץ לאכוף את החוק הירדני, באמצעות חיילי צה"ל, ולעצור אדם שאכל בפומבי…

לקראת תום החודש, חל "לילת אל-קדר", שבו על פי המסורת המוסלמית, מסר המלאך גבריאל למוחמד, את הגרסה הראשונה של הקוראן, מילה במילה, כפי ששמע מאללה. לפי המסורת היהודית, לאחר ששבר משה רבנו את לוחות הברית, בזעמו על חטא העגל, הביא לעם שוב את לוחות הברית, ביום הכיפורים, ובהם סליחה, כפרה ומחילה. על כן קביעת חודש הצום בידי מוחמד, קשורה בחוויית בראשית זו,  של תחילת דברי אללה אליו. למעשה, ליל אלקדר הוא יום הדין השנתי עבור המאמינים. בתום הצום, חגים המוסלמים את שבירתו. זהו עיד אל-פיטר (פיטר = שבירה, כמו "פוטר" = ארוחת בקר וכמו Breakfast).

החודש מבוסס על ראייה בפועל של מולד ירח, ועל כן, איננו נשאר קבוע כפי שקורה בלוחות שנה גרגוריאניים. חודש הרמדאן נמשך עשרים ותשעה או שלושים ימים ואילו אורך השנה 354 ימים. קצרה אחד עשר יום משנת השמש. הדבר גורם לכך כל שנה נחגג הרמדאן אחד עשר ימים קודם. לכן משך הצום היומי משתנה משנה לשנה. בעונת הקיץ, הצום קשה במיוחד. הימים חמים יותר וארוכים יותר. זהו חודש רווי תכונה ודריכות דתית. גם אנשים שאינם מדקדקים בתפילות בדרך כלל, גודשים את המסגדים, מתפללים בדבקות ומאזינים לדרשות. המתח הדתי מוצא לעיתים את ביטויו בפעילות לאומנית אלימה, גם אם אין זה רוחו של החג.

בניגוד לימים, הלילות ברמדאן ("לילאת אל-רמדאן"), הם בעלי אווירת חג ופסטיבל. בבתים נערכת כרה גדולה, בה אפילו מי שאכל בסתר, מתנפל על האוכל, כאילו צם. מבחינה עקרונית, הסעודה הגדולה, עומדת בסתירה לרעיון של הצום, שמטרתו זיכוך ולעינוי הנשמה. זוהי עת להרהורים דתיים, לתפילות ולחזרה בתשובה. משום כך , האוכל בערב, נועד רק כדי להשיב את הנפש ויש לאכול ממנו כזית, אבל החיים חזקים מהעיקרון ואת הקושי הרב שבצום הממושך, מתעלים לחגיגות. יש למה להמתין בשעות המעיקות.

הוזמנתי לא אחת ללילות הרמדאן בכפרים ערביים, שם סעדתי את לבי, בחברת ידידי, לעתים לקול תופים. שוטטתי ברמדאן ברחובות טוניס, מרקש ואנקרה. אך שום דבר לא הכין אותי למה שחוויתי בקהיר. על פניו, הטיול במצרים חודש הרמדאן מלא חסרונות: דוכני המזון אינם פתוחים, והקושי העיקרי הוא שהאתרים נסגרים מוקדם. האתרים ההיסטוריים, הפתוחים בדרך כלל עד שעה 17:00, נסגרים בשעה 15:30 והמוזיאונים נסגרים קודם לכן. הרהרתי ביני לביני על התועלת המפוקפקת שיש כביכול בטיול למצרים בתקופת הרמדאן (מעבר לכך שהשנה חל בתקופת הפסח). עד החוויה הלילית בקהיר.

נסענו לרחוב אל מואיז (Al-Muizz li-Din Allah al-Fatimi), שבקהיר העתיקה. רחוב זה, שמסגדים פטימיים וממלוכיים בנויים לתפארה משני צדיו, מושך מטיילים רבים, שוחרי אדריכלות ואומנות. לאורכו ניצבים מסגדים, מדרסות, מכלולים של מבני ציבור וסבילים (רהט) מעוטרים להפליא. אלו מבנים מרשימים, המצטיינים באדריכלות מרהיבה ובעיטורים משובבי נפש. מבנים אלו, שנבנו בתקופות שונות, מהווים מעין מוזיאון לאמנות מוסלמית ומשום כך זכה הרחוב, להכרה כאתר מורשת עולמית, על ידי ארגון 'אונסק"ו'.  בלילות הרמדאן הם מוארים להפליא ובולטים בחזיתותיהם רבות ההוד מעל החוגגים. בלילות הרמדאן, הרחובות מלאים במאות ואולי אלפי החוגגים. המבנים הוארו באור יקרות וצבעם זהר בחום זהוב. המונים שוטטו ברחובות והוסיפו לגווני החום, ספקטרום רחב של גוונים. הם אכלו סופגניות מתוקות, או גלידה המאולתרת מחלב ממותק ומחטיפים מרוסקים, על גבי לוח קפוא. ילדים, נשים וגברים נעו בתלבושות חג מיוחדות וצבעוניות. גם לילדים נתפרו חליפות חג. השוק המפורסם – ח'אן אל חלילי – היה מואר להפליא, בשלל צבעים. קרני אור צבעוניות האירו בו פינות שונות העניקו להן מראה פסיכודאלי כמעט. והסחורה בהקה. אנשים שרו, מחאו כפים, הניפו בלונים אל על. האסוציאציה המידית לקחה אותי לחנגות של הרון אל רשיד, שמתוארות בסיפורי "אלף לילה ולילה". בבתי קפה רקדו להקות, במקומות אחרים נערכו 'חפלות' של ממש, בהן נטלו חלק זמרים, מתופפים, רקדנים ונגני עוד. נערים שוטטו כשהם מחופשים. אחרים כיסו פניהם במסכות של גיבורים מאגדות ילדים. במקום מסוים, רקד "ענק" על גבי כלונסאות, כשהוא מושיט ידיים לעוברים ושבים ומפגין שיווי משקל מרהיב. נערות צוהלות צעדו בחבורות רעשניות. צעירים חצצרו בקול, היו שהקישו במצלתיים והלמו בתופים. רוכלים הגישו פירות מסוכרים, ומטעמים אחרים.

מקובל לחשוב שבעולם האסלאם לא קיים טקס היפוך, כפי שקיים בתרבויות אחרות ולא קיים אותו שסתום לשחרור לחץ, המאפשר למאמינים לפרוק עול. אין את המנגנון המאפשר למאמינים, לנאוף, לזלול, לסבוא, לתקופה מוגבלת, עד שפרנסי החברה יחזירו אותם למסלול, צייתנים יותר מכפי שהיו. אכן, לא היתה שתיה כדת, לא היו ריקודים אקסטטיים, לא נראו חלקי גוף חשופים, אבל היה זה פסטיבל צוהל לכול דבר. חשנו את עצמנו נסחפים בשמחה הכללית. טעמנו מדברי המתיקה, לקחנו חלק בריקודים, ישבנו בבית קפה, שם הופיע זמר מבוגר, מלהטט במיקרופון. האזנו לצלילי העוד, התנועענו למקצב התופים ולא חדלנו מלמצמץ נוכח שפע האורות. מעת לעת גם צבטנו את עצמנו, מתקשים להאמין.