לטייל בסתיו

כתב: גילי חסקין ; 2020. עדכון: 12-1-2-2024

ראו גם, באתר זה: טיולי סתיו באגן הים התיכון.

הסתיו הוא הזמן הרומנטי ביותר. נתן יונתן כתב: "מת אב ומת אלול ומת חומם. גם נאסף תשרי ומת עמם. רק נשארה גחלת עמומה , של אהבת הקיץ הגדומה". הימים הולכים ומתקצרים. תחושת המוות המשמש ובא עם החורף המצמית, מעצימה את הרומנטיקה של הסתיו.

אלו הימים בהם שרים על הסתיו, הענן ועל הרוח המייבב. כזה שגם לציניקנים גורם לצביטה בלב. גם אצלנו שרים על האהבות השבות בסתיו.

ראו באתר זה: סתיו וגעגוע.

לפי ההגדרה האסטרונומית, הסתיו מתחיל בימי השוויון, שבהם אורך היום שווה לאורך הלילה, ומסתיים בימי ההיפוך שבהם היום

הוא הקצר ביותר בשנה והלילה הוא הארוך ביותר בשנה. בחצי הכדור הצפוני הסתיו מתחיל ב-22 בספטמבר ונגמר ב-21 בדצמבר. בחצי הכדור הדרומי הסתיו מתחיל ב-22 במרץ ונגמר ב-21 ביוני.

באזורים הממוזגים, הסתיו הוא העונה בה אוספים את מרבית  הגידולים החקלאיים. העצים משירים את עליהם וצובעים את היער בשלל גוונים חמים. מזג האוויר נעשה קריר וגשם יורד. במקומות רבים, הסתיו הוא העונה הגשומה ביותר בשנה. ברוח זו כתב שמואל אבן גבירול:

"כָּתַב סְתָיו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו

וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיו:.

המאפיין הבולט ביותר של הסתיו הוא השלכת, שיוצרת לעתים תחושה כאילו העצים "עירומים".

הגוונים של עלי השלכת נחשבים לאחד מהסממנים העיקריים של עונת הסתיו. במקומות מסוימים בעולם – באזור החוף המזרחי של ארצות הברית וקנדה, למשל – התפתחה "תיירות שלכת" ענפה, במסגרתה נוהרים אלפים רבים של תיירים במשך כמה שבועות בתחילת הסתיו כדי לחזות בצבעי השלכת העזים באזורים אלו.

השלכת מתוארת לעתים כ"מוות" מתוכן של העלים ולפני מותם חומרי המזון מועברים מהעלים לחלקים אחרים בצמח הממשיכים להתקיים. השלכת היא צעד הסתגלותי המטבוליזם של הצמח בחורף מוקפא כמעט לחלוטין, דבר המאפשר לצמח לשרוד בתנאים הקשים של החורף. למשך כמה חודשים ללא ביצוע פוטוסינתזה.

צבעם הירוק של העלים ניתן להם על ידי מהפיגמנט הירוק כלורופיל, שמצוי באחוז גבוה בעלה לעומת פיגמנטים אחרים. הכלורופיל  מאפשר הטמעה, כלומר הפיכת פחמן-דו-חמצני לסוכרים שמשמשים חומרי מזון עבור  הצמח. בחורף טמפרטורות נמוכות שאינן מאפשרות לעלים להתקיים וכן מעט אור שמש שאינו מספיק להטמעה

לפיכך שינוי הצבע לאדום או צהוב עם הגעת הסתיו אינו נובע מתהליך ה"גסיסה" של העלה. בעצים נשירים, מכילים תאי העלים קולטנים הרגישים לטמפרטורת הסביבה ולכמות קרינת השמש. בסתיו, כשהטמפרטורה יורדת והימים מתקצרים כך שאין מספיק אור לפוטוסינתזה, מופסק ייצור הכלורופיל בעלים, הכלורופיל הקיים מתפרק והצבענים (פיגמנטים) האחרים נחשפים, דבר הגורם לעלים לאבד את צבעם הירוק ולהפוך צהובים-אדומים.

קיימות הנחות (שאינן מוכחות) כי הצבע האדום מושך צפרים שיאכלו מאחרוני הפירות ויפיצו זרעים.

כיצד העצים יודעים שעליהם להשיר את עליהם?

הגורם העיקרי הוא התקצרות אורך היום, תופעה הנקראת פוטופריודיזם (באנגלית: Photoperiodism – "משך זמן האור") – תגובתם הפיזיולוגית של אורגיניזמים לאורך היום והלילה. אורך היממה הוא משתנה סביבתי שמשתנה באופן שיטתי וקבוע לאורך השנה. מסיבה זו בעלי חיים רבים, במיוחד באזורים ממוזגים. עוקבים אחרי אורך היום כדי לחזות את עונות השנה המתקרבות, ומתזמנים את התגובה העונתית שלהם.

קיימות תצפיות שבהן ניראו עלים אדומים יותר כאשר הסתיו היה קר במיוחד. ימים חמימים בסתיו, גורמים ליצירת עלים בצבע חלודה ואילו ימים קרים, גורמים לעלים לקבל צבע אדום עז. משתמע מכך, כי גורם נוסף להשרת העלים הוא תרמופריודיזם (Thermoperiodism ), שמשמעו בעצם מדידת טמפרטורה (גבוהה או נמוכה) למשך פרק זמן. מתברר שכאשר ימי הסתיו חמים יותר, השלכת מתעכבת. כך שכמו בנושא של הפריחה, קשה ללדעת בדיוק מתי השלכת "תתפרץ במלוא עוזה.

הסתיו מרמז על החורף הממשמש ובא ועל המוות שכרוך בו. עוד מעט תיאלץ פרספונה להיפרד מאמה ולשוב לחיקו של האדס, אל השאול.

גם דיוניסוס,  אל היין, יודע שחגיגת הקיץ הסתיימה. עוד מעט ישוב לקבל את מנת הייסורים השנתית שלו מידיה של הרה. בעלי הגפן שנותרו הוא ממשיך לשמור על ארשת של עסקים כרגיל, אך למרות שהבציר עדיין בעיצומו הוא סופר כול עלה שנושר וממתין לעינויים שבדרך. עוד חודש נראה אותו עירום ועריה, שענפיו מתפתלים בייסורים של חורף.

הסתיו הוא העונה היבשה ביותר של השנה ולכן הכי פחות מתאימה לפריחה שדורשת משאבים רבים. לכן, דווקא בתקופה זו פורחים כמה מינים, שבתהליך אבולוציוני ארוך העדיפו להתמודד עם התנאים הקשים, אך על מעט תחרות. ראשון שבהם הוא החצב, שעמודי הפריחה שלו מיתמרים כבר בסוף חודש אוגוסט ואחריו, יבשרו את היורה, הסתוונית, הורודה, החלמונית , שצבעה הצהוב העניק לה את שמה הכרכום והנרקיס.

בישראל, שבה האקלים הוא ים תיכוני, הסתיו הוא רק עונת מעבר. זו העונה שבה יורדים הגשמים הראשונים. להבדיל מהארצות הקרות, אצלנו זו תקופה מבשרת את החיים שיצמיחו הגשמים. אלו ישטפו את האבק השדות יוריקו ומישורי ענק יתכסו בדרום אדום במובן בחיובי של המילה, של כלניות נוריות ופרגים. בעל – אל הצמיחה הכנעני, שנרצח על ידי אחיו מות, משתחרר מלפיתת המוות הזמנית שלו וחוזר לחיים, כדי להצמיח את היבולים.

שוללי האביב והסתיו, כעונות השנה, מסתמכים בעיקר על המקרא, שינק הרבה מהשראתו, מדימוייו ומצורות הביטוי שלו מטבע הארץ, מנופיה ומאקלימה. הסתיו נזכר בתנ"ך פעם אחת בלבד "כי-הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו" (שיר השירים ב' 11 ). יש המפרשים "סתיו" כמושג המקביל לגשם, כביכול חד הם, דהיינו – חורף. סיוע לגישה זו אפשר למצוא במלה הערבית "שתא", הדומה במידת מה בצלילה לסתיו, והיא משמשת במשמעות של חורף בארמית נקרא החורף "סתוא". מאידך, יטענו אחרים כי . המקרא, ינק הרבה מהשראתו, מדימוייו ומצורות הביטוי שלו מטבע הארץ, אך לא יהיה זה נכון לראותו כמגדיר ביולוגי. אזכורם של צמחים, של בעלי-חיים ושל תופעות טבע אחרות, נועד בעיקר להבהרה, ובאו כמשל לרעיונות דתיים ולתופעות מוסריות-חברתיות. כך למשל נדידת הציפורים, שהיא מסימניו הברורים של הסתיו: גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וסוס [וְסִיס] וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט יְהוָה (ירמיהו, ח, 7). מכאן, כי גם אם התנ"ך לא הזכיר את עונות המעבר השנויות במחלוקת , ולא זיכה אותן בשם מפורש עדיין אין זו הוכחה לשלילת קיומן[1]. נתן זך כתב:

"הקיץ תם. מי היה משער שהעונות חולפות

ושהדבר הזה, אביב, באמת חוזר אחרי החרף

ושהסתיו עכשיו בפתח. הלא מתעתעות בנו

עונות השנה עם לקחן החזוד כשפנינו

נשואות היו רק לשינוי, התחדשות. מן ההרים יבוא,

אמר הוינאי עם המשקפת. לא, כי מן העמק,

פסק מיבש הבצות. גבירותי ורבותי, לא כדאי

לריב בשל אביב – או סתיו".

אחד המאפיינים של הסתיו הוא נדידת הציפורים. כפי שכתב שמואל בס: " רוחות מנשבות, נודדות ציפורים , הולכים ובאים הימים הקרים". יש משהו בנדידה, שמדבר במיוחד, לטיילים. הציפורים הממלאות את גופן בשומן, כצידה לדרך, מעוררת את ייצר הנדודים. לא רק. יש משהו במעוף הציפורים, שיחד עם ריח הגשם הראשון והעלים המצהיבים, שמעורר תחושות רומנטיות. היטיב לתאר זאת יורם טהר לב, כשכתב:

"זה היה עם בוא הסתיו,

הוא אותה כל כך אהב,

היתה יפה כמו בשירים,

כמו בסתיו הציפורים".

יעקב שטיינברג עשה את ההקשר המתבקש בין הנדידה למלנכוליה שמעורר הסתיו.

"כצִפּוֹר בְּיוֹם סְתָו, אֲשֶׁר תָּשִׁיר שִׁיר-נְדוּדִים

טֶרֶם תַּרְחִיק נְדֹד לְעֵבֶר יַמִּים, –

כֵּן שִׁירִי, נַפְשִׁי, שִׁירַיִךְ הַגַּלְמוּדִים

מִבֵּין שְׁבִילֵי גַּן הָאָדָם הַנְּשַמִּים".

סתיו הוא הקסם הרך והנוגה של רקפות ועלי זהב, כי רק האהבות שבות לכאן בסתיו.. בערב מנשבות רוחות קרירות, הנחליאלים מנופפים בזנבם ובדוכנים נמכרים ענבים מתוקים, מקומטים משהו, כפי שהבדואים ממשילים  לגברים בעשור החמישי של חייהם, מקומטים ומאובקים מעט, אך נוטפי צוף. הרימונים כבר נתבקעו וגרגיריהם המתוקים נראים למרחוק; פירות המנגו מדיפים ריח מתוק ולגויאבות ניחוח חריף של ממש.

ובכול זאת, בארץ מזרח תיכונית, עם שתי עונות מעבר, קשה לתפוש את עוצמת הדרמה הכרוכה בחילופי העונות. אין כאן את הדרו של הסתיו שאני כול כך אוהב באירופה. המרצפות החלקות מגשם ראשון, בערים המדייוואליות מעוררות געגוע, למשהו שאינו תמיד ברור. ובכול זאת לכן, מומלץ לצאת ולחוות את העצים המתאבלים על קץ הקיץ, במקומות בהם הדרמה עזה במיוחד. ניו אינגלנד, נובה סקוצ'ה, יפן.

הסתיו של הארצות הצפוניות הוא הרבה יותר מהמישורים המצהיבים של הגולן וחסידות החוצות את העמק. הסתיו שלהם הוא ציפורים נוטשות ומרבד כתמתם של עלים, שמימי האגם שמתחתם מבצבצים בקרעים כחולים. היערות הבוערים של קנדה, כשהנופים היפים בדרך כלל בימות הקיץ, הופכים למסעירים והסתיו צובע אותם באלפי גוונים. אלו ימים  בהם הצהוב של השדר מתערבב בכתום של האשור והאדום הסגלגל של האדר משתולל בצמרות העצים.

פעמים רבות, לאחר שמתחילים הגשמים בדרך כלל אחרי הכפור הראשון, מחזיר הסתיו מלחמה שערה ופורץ בכמה ימים יפים, המכונים קיץ אינדיאני" ( Indian summer)[2]. הוא עשוי להחזיק מעמד ימים ספורים בלבד או להימשך שבוע ויותר. המונח משמש גם מטאפורית לתיאור פריחה מאוחרת של משהו, במקרים רבים באופן בלתי צפוי, או כשכבר איננו בתוקף. אפשר להשוות את השימוש בו לזה הנעשה במונח "רנסאנס" במובן של "תחייה", אלא שבמקרה דנן, מדובר בתחייה זמנית בלבד. המונח קיץ אינדיאני נמצא בשימוש זה מאז סוף המאה ה-18[3].  דניאל ג'. בורסטין בספרו "האמריקאים, החוויה הקולוניאלית" מציע, שמקור המונח הוא בפשיטות של לוחמים אינדיאנים על המושבות האירופאיות; הפשיטות הללו הסתיימו בדרך כלל בסתיו ועל כן, התארכות מזג האוויר הקיצי אל תוך הסתיו נתפסה כ"קיץ אינדיאני".

להבדיל מהאביב, המעורר אסוציאציות של התחדשות, כאשר האפרים מצטבעים בירוק ונתנקדים בפרחים צבעוניים, הסתיו, בו העלים מאבדים את הכלורופיל שלהם ובקרקע היער נערמת שכבה עבה של עלים, מעורר מחשבות הפוכות. לכן האביב עשיר בחגי צמיחה והסתיו עני יחסית.

ראו באתר זה: חגי אביב., פריחת הדובדבן ביפן

באירופה של ימי הביניים נקראה תקופת "הקיץ האינדיאני" , "הקיץ של סנט מרטין", בשל יומו של מרטין הקדוש, שחל ב-11 בנובמבר. באיטליה, ציפו לבוא "הקיץ של סן מרטין"  וחגגו אותו כמסורת כפרית בעלת מקורות קדומים, והוא מצוין כיום בכל חצי האי ב-11 בנובמבר.

בצפונו של חצי האי האיברי. חוגגים אותו באזורים כפריים ב- Magosto, שהוראתו "אש גדולה", רמז לכוח המגי של האש. בחגיגה, שמקורותיה קלטיים, מדליקים מדורות, אוכלים ערמונים קלויים ויין ושותים יין.

בבולגריה קוראים לפעמים לתופעה "קיץ של צוענים" ובמקומות אחדים "חג מולד צועני". בגרמניה ובאוסטריה קוראים לתופעה "Altweibersommer" ("קיץ של זקנות") משום שקורי העכביש הלבנים המצויים בשפע בתקופת שנה זו נקשרו עם המכשפות של ימי הביניים.

בתרבות ובשירה הסתיו מסמל נוגות עדינה ועצב רומנטי, מאחר שזו התקופה שבהּ מתחיל מזג האוויר להתקדר ולהתקרר, אך ללא הסערות העזות של החורף ולבלוב הצמחייה של אמצע החורף והאביב. חיים נחמן ביאליק, בשירו "הקיץ גווע", מתפייט על יופיו של הסתיו :

"הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם

וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן

שֶׁל-שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל-עָבֵי עַרְבָּיִם

הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן".

שמשון חלפי כתב על התחושה הרומנטית, המלנכולית משהו, המלווה את הסתיו:

כ

"כבר נושרים העלים בשדרות וגנים

כבר רוכבות במרום שיירות עננים,

וכוכב אחרון שם נחבא אל כליו –

סתיו…סתיו…סתיו…

כבר יצאו לדרכן אחרוני ציפורים,

ונשאו הן איתן אחרוני השירים,

ופורט רק הרוח באלפי מיתריו –

סתיו…סתיו…סתיו..

בשִׁיר-סְתָו כותב  פּוֹל וֶרלֶן (בתרגום זאב ז'בוטינסקי

בִּנהִי מַמרוֹר

הוֹמֶה כִנּוֹר

טֵבֵת פָּרוּע,

וְאֶל הַלֵּב

חוֹדֵר כְּאֵב

וְגַעֲגוּעַ".

בו זמנית מעורר הסתיו תחושות של עצב, שכן הוא מבשר את בואו של החורף: "וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר". לכן נצבע הנוף היפה של הסתיו בצבעי מוות וגסיסה. לכן גם "מתייתם הלב", עוד מעט והעצב המתוק יתחלף בתחושות של, עצב, פחד ובדידות הבאים עם החורף. אולי בהשפעת המשוררים האירופאים, כתב אביב גפן: "אם מתים עדיף למות בסתיו".

כך גם ח"נ ביאליק, בשירו "ביום סתיו", מתאר את הסתיו כמשל לבדידות ועצב:

"כִּסְתָו מְעֻנָּן בְּלִי נְגֹהוֹת, דְּלוּחִים וַעֲכוּרִים,

בְּלִי-צְחוֹק, בְּלִי-גִיל, יְמֵי יַלְדוּתְךָ הַשֹּׁמֵמִים תָּמּוּ";

בקוריאה הדרומית וביפן יש שמורות טבע נאות הפרושות על מדרונות ההרים המיוערים של חצי האי. הקוריאנים, כמו היפנים, מטיילים בה בהמוניהם. משלבים את הערצת הטבע הדאואיסטית עם תרבות הפנאי שסיגלו מן המערב. קיסרי שושלת מינג כינו את קוריאה בתואר "צ'אוסיין" (Chaohsien) , שהוראתו "רעננות הבקר".

ארצות אלו יפות במיוחד בתקופת הסתיו, היינו סוף חודש אוקטובר וראשית נובמבר. צבעי השלכת, מושחים את מדרונות ההרים ושמורות הטבע, בספקטרום של צבעי אדום, כתום וסגול. כאשר ביקרתי בשמורות הטבע של קוריאה בשיאו של הסתיו, חשתי שהסתיו מצית תבערה שיכולה להתמודד בשפעת צבעיה החמים, עם כל שלכת אחרת.

מבלי להוריד מיופיו של הסתיו בחצי האי הקוריאני, יפן מעניקה לו קרב הגון. גם יפן מצטבעת בראשית נובמבר, בשלל צבעים לוהטים. האיים היפניים בוערים בספקטרום של צבעי אדום. למעשה, בכל קשת הצבעים החמימים שאפשר להעלות על הדעת, מצהוב אפרפר, דרך חרדל, צהוב לוהט, כתום דהוי, כתום תפוזי, אדמדם, ורוד, ארגמן, שני, סגול ובורדו ולבטח עוד גוונים וגווני ביניים.

קשה לתאר את יופיים של  המקדשים היפניים בתוך מסגרת מטורפת כמעט של צבעי אדום. תארו לעצמכם את הרגל שוקעת במצע רך של עלים. נסו לדמות לעצמכם מדרונות מיוערים יוקדים בלהבות של שלכת, או קרקע מרוצפת בעלים של אדר יפני ועלעלים דמויי כוכבים מרחפים ומרצדים לנגד עיניכם. לעתים נדמה שצייר אימפרסיוניסטי ביקש לתאר את הכול לפי התחושות שהשרו עליו הצבעים. היפנים נוהרים בהמוניהם אל הפארקים ואל שמורות הטבע, הם אוהבים את המומיג'י (Momiji), עלי האדר בנשירתם, באותה חרדת קודש שהם מעריצים את הסאקורה, פריחת הדובדבן. הם מצלמים את העלים במצלמות משוכללות על גבי חצובות, או בטלפונים ניידים המחוברים למוט ארוך. הם מצלמים את עצמם מוקפים בעלים, או יושבים עליהם, בחרדת קודש ממש. בשני המקרים הם מדביקים בהתלהבותם את התיירים. שלכת מופלאה, שובת לב ביופיה, ראיתי במערב סצ'ואן, בחבלים המזרחיים של טיבט, כאשר בריכות הטרוורטין של ג'וזאי גו, עטו שלמת צבעים מרנינה והשתקפו במים בכתמים מרנינים של צבעים.

השלכת יפה בכול שעה ובכול מזג אוויר. העצים הזוהרים באדום, כה עז, כזה שמצליח להתגבר אפילו על ערפילים. להיפך, הערפל מעצים אותם.  זכור לי ביקור באחת משמורות הטבע בדרום קוריאה. לאכזבתי, ערפל כבד ירד על השמורה. נבצר ממני לצלם את חמוקי הגבעות בוערות באדום ואת עלי האדר היפני, עפים ברוח. גם לא את המרבד האדום הרך, שמתחת לעצים. בלית ברירה התחלנו ללכת. מקוננים בלבנו על המראות שאנו מחמיצים. הגלויות שנמכרו בפתח השמורה, הבטיחו גדולות ונצורות למי שמגיע ביום יפה.

תוך כמה עשרות צעדים הבנו שהפסדנו יצא בשכרנו. בתוך הלבן של הערפל, עלו כאילו עננים צבועים בוורוד. גווני הסגול החמים של העלים הבליחו מעת לעת. חלונות אדמדמים נפערו בלובן. לרגע התגלה עץ אדר במלוא תפארתו ותוך כמה רגעי שוב כוסה בווילון לבן. לעתים, מבעד לשמיכה הרכה של העננים, ריצדו כאילו כוכבים אדמדמים, שיצרו מחזה של ארץ אגדות. לנגד עינינו העצים שיחקו במחבואים מבעד לעננים. הציצו במשובה ושוב נעלמו. היה זה יום נהדר לציירים. פחות מוצלח לצלמים. אלא אם הם משכילים, לרשום באור.

הערות

[1] עזי פז, "בזכות האביב, למען הסתיו"

[2] הקיץ האינדיאני מופיע בספטמבר, אוקטובר או ראשית נובמבר בחצי הכדור הצפוני ובמרץ, אפריל או ראשית מאי בחצי הכדור הדרומי.

[3] השימוש הידוע המוקדם ביותר היה של הסופר הצרפתי-אמריקאי ז'רן דה קרבקור במדינת ניו יורק בשנת 1778.