טיול ללדאך – אל שולי הרמה הטיבטית

לכתבה מקוצרת, במגזין האלקטרוני של YNET – ראה: אהבה ממבט ראשון בלדאך.

ראה באתר זה גם: טיול לצפון הודו

לדאק שברכס ההימליה, מפרידה בין הפסגות המחודדות של ההימליה המערביים לבין הרמה הטיבטית העצומה.  חבל לדאק שבצפון הודו הינו חלקה המזרחי של מדינת ג'אמו-קשמיר (Jamu & Kashmir). מדינה שאת חלקה הדרומי, המישורי, מאכלסים הינדים, את חלקה המערבי, הקרוב לפקיסטן, מאכלסים מוסלמים ואת חלקה המזרחי, הסמוך לטיבט הסינית, מאכלסים בודהיסטים.  לדאק היא רמה גבוהה וסחופת רוחות, המאופיינת בהרים גבוהים וצחיחים, פסגות מושלגות, נהרות מתפתלים בצבע כסף, ומטליות ירוקות לאורך עורקי המים ושפכיהם. בשדות החיטה והשעורה עמלים האיכרים וצוברים מזון לקראת החורף הקשה הממשמש ובא.

המתיישבים הראשונים בלדאק היו נוודים בני הקהאמפה (Kehampa), שהדבירו את היאקים שלהם בכרי המרעה ההרריים. בהמשך, עברו כאן עולי רגל בודהיסטיים, בדרכם להר קאילש שבטיבט והתיישבו לאורך הנהר.  מאז הם כאן. המאה ה-9 הם אפילו התפשטו אל מחוץ לעמק והקימו אימפריה בזעיר אנפיין.  במאה ה-14 ביקר כאן הנזיר הבודהיסט המפורסם צ'ונגקהאפה, שבעקבותיו הצטרפו המקומיים לכת צהובי המצנפת הנפוצה במרבית המרחב הטיבטי.

חבל נידח זה נפתח לתיירות רק בשנת 1974 וזכה כינוי "טיבט הקטנה", בשל הדמיון בטופוגרפיה ובתרבות שלה, לטיבט הסמוכה. הדמיון ניכר במיוחד בערוצים המתנקזים אל עמק האינדוס, שם חצובים בסלע מנזרים קטנים, הנקראים כאן גוֹמְפְּוֹת  ובולטים בבתיהם המסוידים בלבן.

כאן פוגשים לראשונה את דת הבּוֹן הפרה-בודהיסטית, את הנזירים הבודהיסטיים הלבושים באדום, ואת הגומפות – המנזרים הלבנים החצובים בסלע. כאן פוגשים את כל המאפיינים הטיבטיים כמעט: גלגלי תפילה, עצי בקשות, וטנקות – ציורים פולחניים על גבי בד מגולגל. כאן שומעים גם את המנטרה הנצחית המהדהדת מקירות המקדשים אל הקֶניונים: "הו מאנֶה פאדמֶה הוֹם" – הו היהלום שבפרח הלוטוס. היהלום מול הלוטוס, הזכרי בתוך הנקבי. האיחוד הזה, הנקרא כאן יאבּ ויוּם, בוטה בהרבה מהאין והיאנג הסיני. כאן מומחש האיחוד בין הזכר לאנרגיה הנקבית בציורי משגלים פרועים על הקירות.

למרות שלדאק היתה חלק מהודו הבריטית, היה הקשר הטבעי שלה עם "העולם החיצון" דווקא עם טיבט. לדאק מכונה גם "טיבט הקטנה", רמז לדמיון בנופים ובתרבות. לדאקית היא דיאלקט של השפה הטיבטית. היה כמובן גם קשר תרבותי. כל אלה הכתיבו קשר הדוק, רצוף ומורגש מאוד עם הבודהיזם הטיבטי: המנזרים, הכתבים המקודשים, הפשטות, החוכמה, וכמובן גם הערצה ברורה ומוצהרת להוד קדושתו הדלאי לאמה, נזיר השמיים.

למרות זאת, לדאק איננה טיבט, גם אם כמה תרמילאים ינסו להציגה ככזו. הלדאקים נבדלים מהטיבטים מבחינה אתנית. מקורם בגזע שהוא תערובת של אנשי גילגיט (כיום בפקיסטן), מונים מצפון הודו ומונגולים. החיים בלדאק קשים. כמעט כל מקום כאן גבוה מ-3000 מטר, הצמחייה ברוב המקומות דלילה, וכך גם האוכלוסייה, שמפוזרת על פני שטח גדול. במשך רוב ימות השנה חסומות הדרכים ואספקה מבחוץ כמעט ואינה יכולה להגיע. עד לפני כמה שנים סיפקו הלדאקים את כל צורכיהם בעצמם. החברה הלדאקית המסורתית היא חברה חקלאית ותלויה באופן מוחלט במשאבים המקומיים המעטים ובאקלים הקשה. העבודה החקלאית אפשרית בעיקר בקיץ. באביב הקצר חורשים, מזבלים וזורעים, בקיץ משקים, מעשבים ומדללים, ואילו בסתיו הקצרצר נדחסות עבודות הקציר, הדייש, הזרייה, הניפוי והאחסון לקראת החורף הארוך. לעתים מגיעים לכאן פועלים הינדיים, חלקם נוודים, כדי לסייע בעבודות העונתיות ולשוב הביתה עם כסף מזומן. החורף הארוך נותר פנוי לחגיגות דתיות ולחתונות.

לדאק היא הרבה יותר מנזירים ומנזרים. היא קודם כל נופים עוצרי נשימה של הרים גבוהים שמזדקרים מהנוף הצחיח, של חוטי כסף כחולים רקומים בירוק ושל אנשי עמל, המעבדים בחריצות את שדותיהם.  לדאק היא גם איכר הזורה את גרעיני החיטה ברוח, שתי נשים האוחזות בכברה, נערה בת שש-עשרה מיניקה את תינוקה, מוגנת מהשמש תחת שמשייה. תינוק אחר שוכב על גבו בעריסה קלועה מנצרים. פעוטות שמכנסיהם שסועים ועכוזם הקט מציץ מעבר לחריץ מקפצים ומשחקים בכלים ישנים. אנו חולפים על פני נשים מקושטות באבני טורקיז, גברים בעלי צמות, נזירים קירחים. טיבט הקטנה. רמז לעולם הטיבטי שבאותם ימים עדיין שכן מעבר להררי החושך, נרמס תחת המגף הסיני.

נוגה ואני נכנסנו לכפר קטן, אם אפשר לקרוא כך למספר מבני אבן נמוכים שגגותיהם יריעות צמר, ילדים מתרוצצים מסביב ועדרים מטפסים על המדרונות. פניה של נוגה זהרו מהתפעלות. הסתכלתי בה לרגע, כמזכיר לה שלא רצתה לנסוע כלל להודו, וכבר נשבתה בקסם. נוגה השיבה לי חיוך, ובאותו רגע רציתי להישאר בהודו לעולם ועד. הגידולים – בעיקר שעורה ומעט חיטה, כמה סוגי ירקות ועצי משמש – מושקים במי הפלגים. אלה נאספים לתוך תעלות, מולכים באמצעותן אל הכפר, ומשקים את השדות בעזרת טראסות רחבות. ענף חשוב נוסף בחקלאות המסורתית הוא העדר: עיזים, כבשים, פרות, סוסים ויאקים. נפוץ במיוחד לעבודה ולהובלה הוא הדְזוֹ – בן כלאיים של פרה ויאק, שכמה מטיילים ישראלים   כינו אותו "פיאק". הוא עמיד יותר מהפר בגבהים ונוח מן היאק לאילוף. בקיץ מובילים את העדרים אל שטחי המרעה הגבוהים, ובחורף משכנים אותם בקומת הקרקע של הבית והם תורמים לחימומו.

לֶה (Leh) הבירה היתה תחנה בדרך מטיבט מערבה. עיר זו כבר איננה לדאקית כל כך. יש בה הרבה מן ההמולה ההודית. אמנם ניצב בה ארמון עתיק הנראה כבבואה בוצית וחיוורת של ארמון הפוטלה (Potala) אשר בטיבט, ופועל בה שוק נהדר, אך לצד אלה גם בנקים, מכוניות, רעש והרבה צבא. יש בה גם תיירים רבים ועסקני תיירים: נהגים, מלונאים, מתווכים, חלפנים, סוחרים, זבנים וגנבים. ניתן לומר שהתיירים מביאים עמם כל מה שהם שונאים, ומצליחים להשפיע על מארחיהם ולשנות את תמונת עולמם, זהותם ותמימותם. יחד עם זאת הם מבייאם לכאן את השלב הגבוה בסולם הצרכים של מסלו, את הפרנסה.

אפשר לצאת מלה לסיורים בגומפות הבודהיסטיות שבסביבה ולהתבונן בארכיטקטורה, בנוף ובהווי הנזירים ומומלץ מאד לצאת לטייל ברגל, שם אפשר לחוש את ההוד ההימלאי, דרך כל החושים וגם דרך ייסורי הרגליים.

לאחר כמה ימים בלה ובסביבתה יצאנו אל המסע הגדול אל עמק הזנסקאר. הטיול הרגלי התחיל בלמיורו (Lamayuru), כפר גדול שלצדו מנזר ענק, ממש על הדרך הראשית לסרינגר. המנזר הבנוי לבני חומר נראה כארמון ענק שצץ מארץ האגדות.

שכרנו שם סוס וסייס ויצאנו לדרך. השביל מתפתל לו בין כפרים ציוריים, שדות שעורה שזרעיה תפחו ועמדו בפני קציר, מנזרים בוהקים בלובנם ונהר בצבע אפור כסוף שפילס לו דרך למרגלות הרים ענקיים. במשך אחד-עשר ימי ההליכה הראשונים חצינו תשעה מעברי הרים. רובם בגובה של 5,000-4,000 מטר. חלפנו על פני נופים מהיפים שראינו בכלל, ופגשנו בכפריים שנראו לנו, בעינינו המערביות ובראייתנו האוטופיסטית, כשמחים בחלקם. חלקו הראשון של הטיול הסתיים בעיירה פאדום (Padum), ישוב עלוב למדי בעמק פורה ובו מצבור של חנויות, בתי ספר, משטרה, דואר וכיוצא באלה. תכננו להמשיך ביום המחרת, אך הסייס התחיל להעלות דרישות כספיות מעצבנות וכבר נאלצנו להצטייד במזון נוסף ובדלק לפרימוס, ובעיקר נזקקנו למנוחה מהמאמץ הגדול.

לאחר שהשרירים הדוויים חזרו לאיתנם קצנו פתאום במבנים ובסוחרים ויצאנו שוב במעלה הנהר. כבר הרגשנו בני בית בלדאק. בדרך התארחנו בבית של ממש. ישבנו במטבח הנמצא בקומה השנייה, היא קומת המגורים. זהו החדר הגדול ביותר והמסודר ביותר בבית. נוגה הצליחה בקסמה ליצור קשר של ממש עם בני הבית. כמה מלים באנגלית, כמה תנועות ידיים, ועוד רגע תיווצר לה חברות של ממש.

המשכנו ללכת, מתפעלים מהנוף, מהחקלאות ומהמונומנטים הבודהיסטיים – סטופות, שהן מצבות גדולות לזכר בודהא שהוקמו בצדי הדרכים, וקירות מאני, שהם מצבורי אבנים שעליהן מגולפות מנטרות טיבטיות. אי משם נשמע קול פעמונים, אחריו מצילתיים ולבסוף תופים. ראשית הגיעו סוסי פוני לבנים ובריאי בשר שרעמתם ומצחם מקושטים, אחר כך הגיעו כמה אנשים שנופפו בידיהם ואסרו לצלם. שיירה סוריאליסטית שדומה כי נתקעה כאן במאה שעברה ורק כעת הצליחה לצאת לאור העולם, כאותו חייל יפני שהתחבא ביערות והמתין להוראה של הקיסר. לא הצלחנו לוודא מי היה הוד רוממותו שהובל בשיירה, אך היתה לו ארשת של קדושה. השיירה נעצרה מול מנזר אבן שניצב על הצוק ונראה מרחוק כקן של נשרים. הסוסים חצו את הנהר על גבי גשר של סלעי צפחה, והנזירים צהובי המצנפות נעלמו מעבר לעיקול, אך הד החצוצרות עוד נשמע כשהוא חוזר מההרים ואולי גם מתוך אוזנינו.

כעבור כשבוע של הליכה חצינו את מעבר ההרים האחרון, התבוננו נפעמים בעטרת ההרים המושלגים ובדגלי התפילה, והתחלנו לרדת לכיוון דָרצָ'ה (Darcha). בעוד מספר ימים נהיה כבר בבקעת קולו (Kulu) הירוקה שבמדינת הימצ'אל פרדש.  כך נצרפה אהבתי לנוגה בטיול הזה. יצר הנדודים, התאווה למרחבים, קריאת התיגר שבראשי ההרים והכמיהה לאופק שאין לו סוף, התערבבו בעיניה החומות ובחיוך שהיה יכול להכיל את כולי.  למרות השנים הרבות שחלפו מאז אותו טיול, אני  מוחה לעיתים דמעה דמיונית ומעלה בזיכרוני את העורק הירוק, את הכפרים הזעירים ואת המנזרים הלבנים של עמק הזנסקר. היופי של העמק הזה איננו מצליח לבוא לידי ביטוי בשקופיות הנפלאות שצילמתי. אהבתי להימלאיה התערבב בתחושותי לנוגה, שחיוכה ממעלה ההר הפך אותו לקסום שבעתיים.