גילי חסקיןכתב וצילם: גילי חסקין
תודתי נתונה לחברת 'אדמה – מסעות וטיולים', ששלחו אותי להכין את המסלול ומימנו את הנסיעה.אלמלא עזרתם של לינור שמאי וניסו קדם, מצוות המשרד, הטיול זה לא היה יוצא לפועל.
לצפייה במצגת תמונות בנושא : טיול לקמיג'ין
קמיגן (Camiguin) הוא אי זעיר בפיליפינים, אחד משבעת אלפים שיש במדינת האיים המקסימה הזאת. אי זה, שצורתו כצורת פנינה, נמצא בים בוהול (Bohol), מדרום לאיי ויסאיאס (Visayas), המסודרים במעגל, ומצפון לאי הגדול יחסית מינדנאו (Mindanao), המיושב מוסלמים וידוע לשמצה באי- השקט השורר בו לעתים מזומנות.
האי קמיגין נחבא בין אחיו הגדולים ממנו, הרחק מההמולה המלווה לעתים את הערים הפיליפיניות וגם הרחק מנתיבם הכבוש של המטיילים. קמיגין לא היה ידוע לעולם החיצון, עד שהגיע הנה ב-1521 פרדיננד מגלן, פורטוגלי בשירות הספרדים, שנשלח על ידי המלך להקיף את העולם, מסע ממנו לא שב. אחריו הגיע ב-1565 מיגל לופז דה לגפזי (Legapzi) והחלו את הנוכחות הספרדית באיים, להם העניקו את שמו של מלכם, פיליפ השני, שהביא את ההתפשטות הספרדית א שיא גודלה הגיאוגרפי. ב-1598 החלה ההתיישבות הספרדית ועמה ניצור התושבים ומחיקת התרבות שקדמה להם. עד היום, ניכרת בטגלוג (Tagalog), ה"לינגואה פרנקה" של הפיליפינים, כמו גם בניבים המקומיים, סימניה של השפה הספרדית.
טיול בפיליפינים מציע בדרך כלל חול וים. שהרי מדובר במדינה שלה למעלה מ-7000 איים וקוו החוף גדול מזה של אמריקה. אלא שבקמיגין יש יותר. הרבה יותר.
קמיגין הוא יעד תיירותי מושלם. אי קטן, קל לתנועה, מגוון להפליא בנופיו ובעניין שיש בו עבור המטייל. כבר מרחוק, במעבורת המפליגה מבלינגואן (Balingoan) שבמינדנאו, בולטים הרי הגעש של קמיגין מעל המישור האינסופי של הים. ככל שמתקרבים, ההרים נראים ברורים יותר וחדים מהם. לאחד מהם שלש פסגות, אחר מיתמר בתלילות לגובה רב יותר מכול הייתר ולאחר צורה מובהקת של שָד. אחד המקומיים תיאר בקול את האשה שצייר בעיני רוחו. עלמה השוכבת על גבה וחזה מזדקר בגאון אל השמים. למען כזו, כך הסביר לי בלהט יצריו, הוא מוכן לטפס עד לפסגה. ניחא. מדרונותיהם של ההרים ומרגלותיהם היו מכוסים צמחייה טרופית עשירה, שצבעה את האי בעשרות גוונים של ירוק רענן.
מדוע דווקא קימיגין? בעיקר בגלל חלום ישן. יש לי תכונה כזאת, שממאמנת להשלים על החסר. אינני נוהג למחוק חלומות ישנים, אלא רק לאפסן אותם בנבכי הזיכרון ומפעם לפעם להעלות אותם באוב וחולם להגשימם. קמיגין הוא דוגמא טובה.
לפני למעלה מעשרים שנה, ישבנו, רעייתי הצעירה ואני, לחוף אחד מאיי הפיליפינים, מתאוששים משנה של ירח דבש בהודו. אין כמו חוף פיליפיני עטור דקלים כדי להירגע מהשאון ההודי. ישבנו מתחת לעץ קוקוס גדל מידות, לוגמים בפעם המי יודע כמה מיץ שנסחט מפירות טרופיים טריים ובהינו בקצף שעלה מהגלים.
אינני זוכר איך בדיוק, אבל מישהו הפריח באוויר את השם "קמיגין". דיברנו על מקומות קסומים שחווינו בטיול והשם "קמיגין" עלה. באחד ממדריכי הנסיעות נכתבה כרזה מתחכמת: "If you come to Camiguin, you will want to come again". מכיוון שלמילה "Come", יש באנגלית יותר ממשמעות אחת, גררה הסיסמא התלוצצות רבה. ה"לונלי פלנט" שנחשב אז ל"תנ"ך של המטיילים" במזרח הרחוק, לא חדל מלהתפעם מקסמו של המקום. "נו"? שאלתי את האשה שלצדי, מייחל להנהון ראש חיובי, אולם ידעתי שהעובר הבועט בבטנה, כבר קבע את ה ייעד הבא, "הביתה".
שבנו ארצה והתחלנו להגשים חלומות אחרים.
בינתיים, חלפו שנים והעובר הוא כבר חיילת בשירות סדיר. השיחה ההזויה נראית כחלום רחוק, אך לחלומות יש חיים משלהם. הם אינם נעלמים ולא שוקטים על שמריהם, אלא רק תופחים, אפרופו שמרים. חושש ממפח הנפש ששמור לחלומות מאין אלו, אני מוצא את עצמי, כבר לא רזה ומתולתל כשהייתי, עם תרמיל כבד על שכם, עמוס בציוד צלילה ובסקרנות.
ההגעה מסורבלת למדי: טיסה ממנילה לקגיין דל אורו (Cagayan del Oro), עיר גדולה, רועשת ומאובקת באי מינדנאו (Mindanao), מונית לתחנת האוטובוסים, שעתיים של נסיעה בדרך מהמורות אל המזח אשר בבלינגואן, מימיני גידולים טרופיים ומשמאלי דייגים חיים בבתי כלונסאות על קוו המים ממש. המעגן רועש כצפוי והדלת אל המעבורת לדאבוני כבר ננעלה. אולי היה זה המבט הנחוש שבעיני, אולי דברי התחנונים והכיבושין שהשמעתי, אבל הפקיד הסכים לפתוח לי את השער לרגע של חסד, קפיצה ואני במעבורת, מוקף בצעירים פיליפינים, הנוסעים רובם ככולם לפסטיבל שיתרחש באי בשבת.
עוד שעה וחצי של הפלגה ואני בקמיגין. צי של כלי רכב המתין על הרציף, צבא של נהגים הקיף אותי, כשהם מכריזים על עצמם בקולי קולות. בחרתי בגבר סימפטי שרירי, שנראה כמקרר מהלך, למרות שהג'יפְּני שלו נראה פחות ציורי משל עמיתיו. "ג'יפני" הינו יצירה מוטורית מיוחדת לפיליפינים. ראשיתה מעודפים שהותיר הצבא האמריקאי במלחמת העולם השניה. יזמים מקומיים הוסיפו לג'יפ מרכב פיליפיני ארוך, עם ספסלים צרים, אליהם דוחקים מספר בלתי אפשרי של נוסעים. על חוסר הנוחות מפצה היצירתיות. הג'יפניס מעוטרים בציורים ומקושטים בשלל צבעים פסיכודאליים. כמו כן, הם מעוטרים בכמה צופרי אוויר, המבשרים למרחוק על בואם. אשכול האדם התלוי עליהם מקנה להם מראה מלבב, למי שנמצא בצד הנכון של עדשת המצלמה. הרושם הצבעוני והעולץ מטעה כמובן. גם בימים היפים, תיעבתי את הנסיעה בתוך קופסת הסרדינים המקרטעת הזאת. קל וחומר עכשיו. למעלה משלושים שנה לאחר שהתחלתי את מסלול התרמילאים. הרשיתי לעצמי לשכור את הג'יפני עבור עצמי בלבד וכעבור כחצי שעה של נסיעה בשפע של ירק, הגעתי לחוף של הכפר יומבינג (Yumbing) , שהוא למעשה רצועת בתים לאורך הכביש. לייתר דיוק בקתות פשוטות טובלות בגינות ובפרחים, תוך שמירה על ניקיון מופתי. הג'יפני פנה לפי הנחיותי לעבר החוף ומצאתי את עצמי ב"ריזורט", היינו, אתר נופש, שם יומרני מעט למספר בקתות טובלות בירק, מסעדת חוף ביתית וכמה פרצופים חייכנים.
הרושם הראשון, של החוף, לפחות, מאכזב למדי, חוף רחצה שחור, כולו אפר וולקני, לא מזמין במיוחד. ללא היסוס, יצאתי לריכוז של דייגים, שם "עגנו" על החוף ממש, סירות דייג קטנטנות, הנשענות על שני מצופי עץ ("קטמרן") ונקראות כאן "בנקה" (Banaca). בחרתי שרירותית באחת מהן וכעבור כעשר דקות לערך הגעתי ל"אי הלבן" (White Island), אחת האטרקציות של קמיגין. זהו אינו אי של ממש, אלא שונית אלמוגים שהתפוררה ויצרה סהרון גדול, בוהק בגוון של שנהב, מוקף מים, במעגלים בגוונים שונים של כחול.
בתוך הסהרון, נקוותה בריכה טבעית של מי ים שקרני השמש חיממו והפכו אותה למעיין אמבטיה חמימה. זהו מקום אידיאלי, להתפרקד על החול, לטבול רגליים במים הרדודים והמלטפים, ללא גל , ללא רוח. עיסוי נעים של ים, שמש, חול ואלוהים. אני חושב שהאי הלבן הוא פנטזיה טרופית אמיתית. לדשדש במי אפסיים של לגונה סגורה, לשחות במי ים קרירים, להתגלגל בחול הרך ולהתבונן בשפע הירק בחוף שממול. מרגע לרגע הגיעו לאיון הקטן עוד מטיילים, לזכות ברגע קסום של שקיעה. השמיים הצהיבו, עוד רגע והשמש שלחה קרניים אדמדמות מבעד לעננים. זה היה יכול להיחשב לקיטש, אלולא היה כל כך אמיתי.
מהאיון הזעיר והקסום נשקף מראה מרהיב של הרי הגעש המיתמרים בבת אחת מעל המים. הגדול שבהם, היבּוֹק היבּוֹק (Hibock Hibock) מתנשא בבת אחת לגובה של 1350 מ' מעל פני סביבתו, שהיא גם פני הים. ההר נראה מאיים למדי ומשום כך ניסיתי לשכנע את עצמי שאין טעם לפס, כי הזמן קצר, שאין הרבה מה לראות מלמעלה, שכבר ראיתי לא מעט הרי געש, אך כנראה שהתקשיתי לעמוד בפני קריאת התיגר שנשקפה מן הפסגה.
בבקר המחרת, בשעה חמש, הרבה לפני אור ראשון, נסעתי בחברתו של בוֹבוֹ, מדריך בן הכפר, בקטנוע מגמגם אל למרגלות ההר, ממנו התחלנו את הטיפוס. השביל עבר בשדות מעובדים של תירס ויוּקָא, קרניים ראשונות צבעו בכתום את השמים שמעבר לכפות הדקלים, הכתום הפך לצהוב, לכחלחל ותוך זמן קצר השמש זרחה, הטמפרטורה עלתה והזיעה ניגרה. ככול שעלינו, השביל נהיה תלול יותר והיער הפך לסבוך עוד יותר. נאלצתי להשתמש בכול ארבע גפי כדי להתגבר על המכשולים, לאחוז בשורשים ובענפים, כדי לטפס על סלעי הבזלת. הכושר אינו כפי שהיה פעם. בובו, נראה כמדלג בקלילות יחסית. צעיר ממני בעשור בלבד וכבר טיפס לכאן למעלה משבעים פעמים. הוא חי בכפר קטן ומוצא את לחמו משילוב של דייג, חקלאות ואפילו תיירות לעת מצוא. יש לו חמישה ילדים ומעולם לא יצא מתחומיה עיר קמיגין. מעולם לא נתקל בפקק תנועה, מימיו לא ראה תוך משתרך. לא נשם אוויר מזוהם וגם לא נהנה משום שדבר שהחיים המודרניים יכולים להעניק. בובו לא ראה הרבה בעולמנו, אך במה שהוא צריך לדעת, הוא היה מומחה. עיניו החדות הסבו את תשומת לבי לנחש ארסי בצבע חום. במקום אחר, הראה לי נחש מתחמם על אבן, קודם שהנחתי עליה את ידי. במקום מסוים הראה לי חור עמוק וצר בקרקע, שממנו עלה אוויר חם, ללמדך שההר טרם אמר את מילתו האחרונה ושיש התרחשות מתחת לקרום הדק עליו אנו דורכים.
כעבור כארבע שעות מפרכות היינו על הפסגה. מתנשפים. לייתר דיוק, רק אני. בובו לחץ את ידי לאות הבנה, הערכה והשתתפות בצער. עבורי זו חווייה. עבורו זו פרנסה. ובכול זאת, היה משהו מקרב במאמץ המשותף. כמעט אינטימי. ישבו זה מול זה, אוכלים חטיפי בריאות, מתבוננים בשפע של הירק מסביב, בכחול האינסופי, באי סֶבּוּ שמרחוק, וממש מתחתינו, ממעוף הציפור ממש, האי הלבן של אמש. שנראה ככתם זעיר שבהק בלובנו בתוך אטול מעוגל של אלמוגים. עשרות סיסים סחררו סביבנו ועננים לבנים ראשונים החלו לעלות.
עוד כשלש שעות של ירידה, קשות אף הן, כשאני מחליק פה ושם ומקלל בלבי את הרעיון הנואל לטפס גבוה כל כך וקשה כל כך. מקודם עבדו שרירי הרגליים וכעת הברכיים נשאו את מרבית הנטל. השתדלתי להתנחם בפרחים היפים שבצבצו באדום מתוך שפע הירק ובכוחות אחרונים כמעט הגעתי למעיינות החמים של ארדנט (Ardent), הנובעים למרגלות ההר. זהו מקום נהדר, אחד מאתרי ה"חובה" של קמיגין. שרשרת של בריכות חמימות, בצל העצים. מקום נעים בדרך כלל, אך מופלא במיוחד עבור מי שכול אבריו כואבים ממאמץ. התפרקדתי במים הנעימים, בקבוק של בירה בידי, נהנה מהעיסוי של זרמי המים בגבי, נותן לחמימות להרגיע את השרירים הדואבים. "איך היה למעלה"? שאל אותי צמד תיירים סקרניים. התבוננתי בפסגת ההר שנראתה מכאן רחוקה להפליא, אך המרחצאות היטיבו להדחיק את תלאות הדרך אליה. "נהדר", אמרתי בביטחון. כלום יכולתי לומר אחרת?
לא חלף זמן רב והמשכתי לטייל, הפעם על גבי אופנוע קטן. את קמיגן מקיף כביש שאורכו סביב סביב, 70 ק"מ בלבד. אפשר להספיק את כול האתרים ביום אחד בלבד. אך יש שיתקשו למצות אותם גם בשלושה ימים. הכול תלוי בנקודת ההשקפה. התחלתי בגיא בזלתי צר, מיוער להפליא ובקצהו נקיק. משם, הלכתי ברגל כמה עשרות מטרים, בתוך יער עבות של עצי שרך, עד לתצפית על בריכה טבעית עגולה, אליה נשפך מפל קאטיבאווסאן (Katibawasan ). זהו זרם מים דק בגובה של מאתיים מ' לערך, המתרחב מעט לפני שהוא נופל למים ויוצר בהם רטט של מעגלים. שכחתי את הכאב בשרירי, רצתי למטה, השלכתי את המצלמה והופ… אני שוחה אל מתחת למפל, לקול מצהלותיהם של המקומיים.
התבוננתי בו. גבר לבן, בשנות השישים של חייו, קצת מוזר, קצת חריג בנוף האנושי שסביבו. כמו סבא טוב המוקף בחבורת נכדים. אחת מהן, נערה דקיקה ויפת מראה, נראתה קרובה יותר מאחרים. קרובה מדי. עיניה המלוכסנות הוציאו מכלל אפשרות שהיא נכדתו. גם כשקרא לה "צ'רמינג", מקסימה", עדיין סירבתי להבין. אולם כאשר נצמדה אליו במים ולא יכולתי שלא לראות את ידי האשמאי שלו מטיילות על גופה הצעיר, הבנתי. זהו עולם אכזר. עולם של גברים. עולם של כסף. זוהי תופעה מוכרת בפיליפינים. הגבר שיכול להיות סבה על פי גילו, מעניק לה טיול, בילוי ומתנות והיא מתמורה מעניקה לו מעלומיה. ללא שמץ של בושה. ריחמתי עליה. ריחמתי גם עליו. מלבדו ומלבד אשמאי זקן אחר, שנישא לפיליפינית דקיקה כבת עשרים, לא ראיתי תיירים כלל.
למחרת שכרתי את הג'יפני ליום שלם. התרמיל שלי הושלך מאחור והנהג הבטיח לי שהמקום בטוח לחלוטין. וכך היה. האם זהו יושרם של המקומיים או שמא גופו גדל המידות של הנהג. זאת לא אדע, אולי היה זה שילוב של שניהם.
האי קמיגיין מציע טיולי רגל אל האוזר ההררי, מפלי מים, מעיינות קרים וחמים, מפלים וכמובן ריפי אלמוגים לצלילה ושנירקול. מעבר לאטרקציות, הייבשתיות והימיות, יש משהו שווה לב ברעננות שלו ופרשנות המקומית לגווני הירוק. הרי הגעש והאפר הוולקני שפלטו, היטיבו את הקרקע, הם אחראים שיירות לצמחיה העשירה ולגידולים החקלאים המשגשגים. אך לצד אלו, הם הביאו עמם חיים וגם מוות.
ראו גם, באתר זה: תופעות געשיות בעולם.
ההר ירק אש מפעם לפעם. עדות מצמררת לכך היא כנסיית Gui ob, בת המאה ה-17 שחרבה ברעידת אדמה. במקום אחר, שטתי לבית קברות ששקע במים, בהתפרצות הגעשית של 1871. מעל לבית הקברות, נבנה צלב לבן ענק. חמוש במסכה ושנורקל, צפיתי במצבות מתחת למים. חיים ומוות. תקווה ואימה.
יש משהו נעים בפיליפינים. אולי זו החביבות של המקומיים, שאיננה מאופקת ומרוחקת כמו בתאילנד. פחות חייכנית ויותר אמיתית. אולי זו ההשפעה הספרדית, שגורמת לי לחוש כמובן דרום אמריקה. אולי שילוב של כל אילו. הנוכחות האמריקאית היתה משמעותית, לפחות בכול הנוגע לשפה. בניגוד גמור למרבית ארצות המזרח, בדומה להודו, כמעט כול אחד מדבר אנגלית ברמה זו או אחרת,. דבר ההופך את ההתנהלות ברחביה ארץ לנוחה להפליא.
נתמזל מזלי והגעתי בתום השבוע השלישי של אוקטובר. בתקופה זו מגיעה עונת הלנזונס (Lanzones) לשיאה. זהו פרי גדול גלעין, מקף בציפה מתוקה וקליפה צהובה דקיקה. גדל באשכולות בדומה לליצ'י, אם כי יותר מתוק ופחות מעודן. שמו הלטיני הוא Lansium domesticum. בתאילנד הוא נקרא לֶגְיָאן וכאן הוא נחשב לפרי הלאומי. לכבוד הפירות הללו נחגג הפסטיבל, שאין לו שורשים בתרבות הילידית, כמו גם בתרבות הקתולית. חג חקלאי ללא קדוש וללא קדוּשה.
ראו גם, באתר זה: תופעת הקרנבלים בעולם.
קשה למצוא בפיליפינים תרבות מקורית. אמנם, בצפונו של לוזון, סמוך לטראסות האורז המפורסמות של בנאווה (Banawe) אפשר למצוא את בני האיפוּאָגוֹ הססגוניים ובפלאוואן (Palawan) אפשר עדיין לראות את הבטקים, הלוא הם הילידים הכהים, מקורזלי השיער, שקדמו להגירה מסין, שילידיה הם מרבית התושבים של ימינו. הבודהיזם הגיע לכאן במשורה ומה שנותר הוא תרבות ספרדית מלוכסנת, עם קורטוב אמריקאי ופשטות אסייתית. פסטיבל הלנזונס, הנחגג בשבת השלישית של אוקטובר, שונה מאד מפסטיבלים אחרים בדרום מזרח אסיה. הוא צבעוני יותר, רועש יותר. הקצב, הצבעים, השירים גרמו לי לרגע לחלום שהגעתי דרך מקפצת הזמן לפייסטה באמריקה הלטינית.
בלייל שבת התקיימה תחרות בה נבחרה מלכת הפסטיבל, חיקוי לא מוצלח של אמריקה,. את ההצגה גנבה להקת רוק שהגיע ממנילה והרקידה את החוגגים ברחובות. מרביתם היו ללא מסיכות והשמחה נראתה כשילוב בין דיסקוטק לקרנבל רחוב. השמחה האמיתית התחילה בשבת. מוזכר ככל שיישמע, בשעה 08:00 בדיוק התחילו הלהקות לצעוד, לאחר שהמתינו בסבלות במשך למעלה משעתיים.
הפסטיבל הוא שילוב של חגיגה ספונטאנית ומאורגנת להפליא. מצד אחד, אין טריבונות, אין כרטיסי כניסה וקל להיכנס ולצלם את הרקדנים. מאידך, היו כאן קבוצות שהתארגנו מער המחוז השונות, עם ריקודים שניכרה בהם ידו המאומנת של כיאוגרף, בגדים שעוצבו במיוחד ושירים שנכתבו לצורך האירוע. היו קבוצות שזהרו בצהוב בזהוב, אחרות בכתום וירוק. היו שם מכשפות שחורות ורקדניות בגווני לבן. ילדים בחום, ומהדורה מקומית של מרימבה, כלי הקשה המוכר בעיקר מאמריקה התיכונה.
הקרנבל בקמיגן אינו מתהדר במסורת עתיקה. אלו הן חגיגות שהחלו לארגן בראשית שנות ה-80 של המאה העשרים, אך הילדים שנולדו אחריו משוכנעים שמדובר במסורת בת מאות ואלפי שנים. יחד עם זאת, זהו קרנבל אמיתי להפליא, ללא שמץ של מסחור, דבר המחדד את השאלה מהי אותנטיות. בכלל, מאורגן ו"אמיתי" אים בהכרח סותרים זה את זה.
לצד הקבוצות המקצועניות כמעט, בלטו תלמידי בתי ספר, שהגיעו מלובשים בתחפושות של מסיבת סוף השנה, מלווים במורותיהם. מאופרים להפליא וחולמים לרקוד כמוה גדולים. לא מעט ילדות חמודות, לא הסתפקו ביופי האקזוטי שלהן והתלבשו "כמו ברבי". הלבן רוצה להיראות שחור והשחור להיראות לבן
השמש הקופחת לא פגעה בהתלהבות הכללית. גם אני נסחפתי, רץ ממקום למקום, מצלם ללא הרף, מגיר זיעה, מתנשם ומתנשף. השוטרים המעטים שהשגיחו על הסדר, התירו לי, כמו לצלמים אחרים, להיכנס לתוך הלהקות ממש. תחי הספונטאניות.
לאחר שעתיים, כשהמחוללים יצאו להוביל את המהומה לאזור אחר באי, נגררתי אל הג'יפני והובלתי את נהגי הכרסתן למעיינות הקרים של סנטו נינו (Santo Nino cold Spring), שסביבם בנתה בריכה של מים צלולים. קרירות נעימה ה נסכה חיים בגופי הלוהט. שכרתי אבוב ושייטתי בנעימים, עם בקבוק של משקה בידי, מתמכר לקרירות של המים מתחת והרוח ממעל.
אחד היעדים הפופולאריים באי הוא הר געש נמוך יחסית בצדו המערבי, המכונה "הר הגעש הישן". המקומיים פוקדים אותו בהמוניהם, לא כל כך עבור הנוף הנשקף ממעל, אלא משום שלאורכו משחזר עולה הרגל, את דרכו האחרונה של ישו. לאורך השביל הוצבו פסלים שתיארו את ה"וירה דולורוזה" של ישו, שסבל כנראה יותר מהמטיילים המתנשפים בחום היום. בכל תחנה הדליקו כמה נרות ומקומיים נראו כשהם מתפללים לחסדיו של האדון, שבמותו גאל אותם מחטאם של אדם וחווה, אך לא מקשיי החיים שאלוהים הועיד להם. כעבור כחצי שעה של טיפוס מגיעים לתצפית על בית הקברות השקוע, על הצלב הענקי שמעליו ועל ים הדקלים שמסביב, המוקף באוקיינוס שנראה מכאן אינסופי
במרחק של 25 דקות הפלגה מזרחה, נמצא מנטיקה ( Mantique Island). איון זעיר שלידו קמיגן נראה כמו "התפוח הגדול". הסירות יוצאות מנמל זעיר מוקף במנגרובים, היישר אל הים הפתוח שהיה חלק כראי. מרגע לרגע האיון הירוק התגלה במלוא יופיו. חלום טרופי רטוב של חול בוהק בלובנו, מוקף בספקטרום עשיר של גווני כחול וירוק, ובתווך, יער של ממש. לאחר טבילה ושנרקול, מעל גן פסלים טבעי של אלמוגים, ישבתי בצל העצים ואכלתי דג מקומי שנשרף על הגחלים. חרוך מבחוץ ונא מבפנים. ניכר על הטבח שיש מלאכות בהן הוא בקי יותר. אולם למסעדה כזו לא באים עבור האוכל, אלא עבור המיקום. עם חוף כזה, לאף אחד אין סיבה להשתדל יותר מדי.
את הלילה האחרון העברתי במלון ההרים Highlands resort , הנמצא בלבם של מטעי לנזונס ומנגו. זהו המלון הטוב באי, ומחירו דומה להדהים לזה של המלונות הפשוטים יחסית שלאורך החוף. ממסעדת המלון ניתן לצפות בשמלה הירוקה של יער הגשם הגולש אל שמיכת עצי הקוקוס, המגיעה לקוו המים ממש.
נהר הגיפני שלי לקח אותי אל הנמל ותוך זמן קצר הפלגתי חזרה לקגיין דל אורו, ממנה יצאתי שלשוה ימים קודם לכן. כעבור כמה רגעים של הפלגה עליתי לסיפון והתבונתי באי המתרחק. ניסיתי לשחזר את גודש החוויות שספגתי בקמיגין וכמובטח , החלטתי to come again
בראשית 2012, יצא טיול מקיף לפיליפינים, בהדרכת גילי חסקין ובביצוע חברת 'אדמה – מסעות וטיולים'
אם באושר עסקינן, אז כשאתה כותב על אשתך האושר צועק מבין האותיות, המילים והמשפטים. דרך אגב המסקנה אליה הגיעו החוקרים הייתה שמשפחה היא המקור והבסיס לאושר. אהבתי את הכתיבה שלך . מותר לי להציע לך להכניס תמיד סיפורים קטנים המתבלים את הכתבה, לא כתבה אינפורמטיבית, ותכתוב בגוף ראשון זה מסקרן ומעניין. אהבתי לקרא.
גלעד,כתמיד ,אתה מטיב לתאר בלשונך הציורית ומלאת הרגש,כל מקום וחוויה הקשורה בו.
פשוט,חשים את המקום דרכך.
כייף לקרוא ולראות!
אני מתחברת לכל מילה שכתבה שושה אפרת סבאג-הלל , אהבתך לאישתך ניכרת גם בספר שלך שבוי בקסמה. בהחלט הכתיבה מעניינת בגוף ראשון מעניינת ולא יבשה, .נוגעת בנימים הדם הדקיקים שהופכים את החיים על תפהכותיהם …למה שהנם. מחברת את קהל הקוראים לתחושתיהם שלהם זאת עיצה טובה לך לכתוב מהלב יחד עם הידע מאשר רק ידע בלבד שבעצם בימינו ובעידן המודרני ניתן להשיג בכל מקום . בהצלחה בהמשך הספרותי …ובטיולים כמובן.
עכשיו אני רוצה לטייל בקמיגין, הצלחת לעורר את סקרנותי… התיאורים מדהימים, הנופים מקסימים… אתה מאלה שמצליחים להאניש הרים, לגרום לחופים ללטף אותך ולהזיע בטיפוס להרי געש קסומים…
המשך להביא לנו טעמים ממקומות אקזוטיים.
תודה…
צריך לדעת להנות.להנות