כתבת תחקיר על מלכת המדבר

גילי חסקין / ‏יום ראשון 09 יולי 2017

ב-17 בינואר קרה אסון בטיול של "מלכת המדבר", לגואטמלה. הדס אייש, בת 60 מקריית טבעון, נהרגה בהתהפכות אבוב בנהר קהבון באזור סמוק שמפיי שבגואטמלה.

תכנית התחקיר על "החברה הגיאוגרפית" ועל "מלכת המדבר" היתה נוקבת, נחרצת ולא הותירה מקום לפקפוקים.

התחושה שלי היתה שמישהו סימן את המטרה מראש ואז יצא לתחקיר שיאושש את ממצאיו. החברה ככלל הוצגה כרשלנית, שרלטנית ובלתי אמינה. נגד זה אני מוחה.

למען הסר ספק: במשך שנים הייתי חלק בלתי נפרד מ"החברה הגיאוגרפית". הכרתי אישית את מולה יפה, מי שהגה את הרעיון של מה שייקרא לימים "הטיול הגיאוגרפי" ועבדתי שנים בצמוד למוש סביר, שהיה מורי ורבי והעמיד דור שלם של מדריכים.

מאז 2004 אני עובד איתם במינון לא גדול, אבל בחירתי לבצע איתם טיולים, מעידה על כך שאני סומך עליהם. בקיץ הקרוב אוציא טיול לפרו ובוליביה. הסיבה העיקרית שבחרתי בהם כפלטפורמה, היא הידיעה שכאשר אתקשר למנכ"ל או למנהלת המוצר, ביום פקודה, אקבל את התשובה הראויה. מבלי להתייחס לתכנית ולאירוע, אני יוצא חוצץ נגד הצגתם כאנשים לא ישרים ולא מקצועיים.

לעומת זאת, את הפרויקט של "מלכת המדבר" לא סבלתי מלכתחילה. החל מהווריאציה הראשונה שלו, ששלבה את ה"בבוניזם" הישראלי של מסעות הג'יפים עם הפמיניזם המיליטנטי ועד לגרסה הנוכחית, של חיבור לרחם הקולקטיבי של אמא אדמה. מאז ומתמיד נראה לי ה"מסע"  כ"מונולוגים מהווגינה" בגרסת 4X4. הראייה, פוסט שפרסמתי כבר בראשית 2005, שמביע הסתייגות עזה מהפרויקט.

יחד עם זאת, כקטגור נחרץ של הפרויקט ושל ההילה הקשורה בו, אני מחויב לשמור על הגינות וזו לא רק שמונעת בעדי מלהסתער על החברה המלקקת את פצעיה, אלא להסתייג. לאו דווקא מהתחקיר, אלא מנימתו הנחרצת ומאופיו השטחי

לפני מספר שנים נספתה אשה בתאונה במסע ג'יפים להימליה ההודיים. האינטרנט התמלא בגולשים שהוקיעו את החברה על חוסר האחריות שלה כביכול, מבלי לתת את הדעת כי האשה הזאת וחברותיה נרשמו למסע הרפתקני! מי שיוצא למסע אתגרי, לוקח סיכון. כל נפש היא עולם ומלואו, אך הסיכון הוא חלק מהחבילה. כפי שנאמר: ":כשחוטבים עצים, עפים שבבים".

לא ברורה לי הטענה הצדקנית מדוע החברה המשיכה אז את המסע, למרות האסון.

היכן כתוב שמסע אמור להיפסק? אני שולח את הכתבים הנמרצים לתל גורן בעין גדי. במקום אנדרטה המנציחה מסע של "השומר הצעיר", סביב ים המלח, בשנת 1944. רימון שהתפוצץ גרם למותם של חמישה נערים והסיפא שמונצח על המצבה מכריז: "והמסע לא עמד מלכת".

כך או כך, שמחתי שבית המשפט והחברה הגיעו לפשרה, שמצאה שהחברה פעלה כראוי ובכול זאת פסקה פיצויים למשפחת המנוחה.

האירוע האחרון בעייתי יותר. אשה טבעה במים. לבי לבי למשפחתה. לבי למשתתפות המסע ולמדריכה שנאלצו לחוות את האירוע הנורא. מעטים שמו לב שהיא טבעה בנחל שקט, שמטיילים רבים שוחים בו, או צפים על גבי אבובים, כפי שעשינו בנעורינו בירדן וכפי שעשינו בבחרותנו בדרום אמריקה. כאשר הדרכתי טיולים בראשית שנות ה-90, הרעיון של חגורות הצלה וקסדות לא עלה על הדעת. העולם השתנה וטוב שכך. אני מסכים כי גם אם חגורת הצלה במקרה הטראגי ההוא לא היתה מסייעת, היה ראוי לחגור אותן. צריך היה לנהוג אחרת. ראיינתי לא מעט אנשים שהיו בשטח והם טענו שבמקרה דנן, חגורות ההצלה לא היו מועילות. כך טוענים גם המפעילים המקומיים. ייתכן והם טועים. מכול מקום, איני בא לסנגר על ההחלטה.

יתכן מאד שעצם הירידה למים היתה טעות, גם במסע המוגדר כ"הרפתקני".

למרות ששאלתי ותחקרתי, לא קיבלתי את התמונה המלאה. גם המתחקרים לא.

התכנית שבאה בעקבות כתבות עיתונאיות לא רציניות, השתלבה באווירת "עליהום", נגד פרויקט שמושך אש ונגד חברה שהיוקרה שצברה מעורר התנגדות מובנת. אבל לא היה שם ראיון עומק עם המדריכה, בניסיון להבין מה היו השיקולים ולא היה ראיון מעמיק עם המנכ"ל, כדי לרדת לגופו של עניין. לא מעט נשים, שחזרו מהמסע הזה, יצאו כעבור זמן קצר, למסע נוסף, לאותו היעד. בימיאתן זו יש הבעת אמון מופגנת. לצערי לא ניתנה במה ראויה לשיקוליהן.

למרבה הצער, תאונות קרו וייקרו. כך למשל, בטיול של "תנועת המושבים" בשנות ה-60 נפלה נערה אל מותה בנחל עמוד. לפני שלושה וחצי עשורים טבע ילד בנחל זאכי. המדריך, שנמצא זכאי לחלוטין, משווה את הילד לנגד עיניו בכול לילה שהוא פורש אל יצועו. לפני מספר חודשים נספו אב ובנו בטיול בנגב.

זה לא רק מצער, זה הופך קרביים.

אין להשלים עם זה כמובן. יש לתחקר את האירוע, יש לתגבר את אמצעי הזהירות. יש להטיף בשער לעוד ועוד אמצעי זהירות. "החברה הגיאוגרפית" הסיקה את המסקנות ראשונה וסגרה את הפרויקט שהכניס לה הרבה כסף ומשום מה גם יוקרה.

אבל כל זה צריך להיעשות בצורה מושכלת, מאוזנת ולא מתלהמת.

בכך, לדאבוני כשלו המתחקרים וכשלו המגיבים.