כפר חסידים

כתב: גילי חסקין; 10-04-24

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

נבקר בכפר חסידים במסגרת סיורנו הכולל את כפר חסידים ויגור: "בין חלוצים לחסידים"; או בסיור הכולל את כפר חסידים ואנדרטת לח"י, בכניסה לקריית אתא מנציחה את חללי ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת.

כְּפַר-חֲסִידִים הוא מושב שנוסד בתקופת העלייה הרביעית, בעמק זבולון, ליד קריית אתא, כיום בתחומי מועצה אזורית זבולון.

רקע

א. החסידות

החסידות היא תנועת תחייה דתית, בעלת דיוקן חברתי מובחן, ששורשיה ברבע השני של המאה ה-18, במערב אוקראינה של היום, התפשטה במהירות ביהדות מזרח אירופה  וקיומה לא פסק מאז ועד היום. החסידות מזוהה מבחינה רעיונית והיסטורית עם דמותו של  ר' ישראל בן אליעזר (1698/1700 – 1760), המוכר בכינויו "הבעל שם טוב" – בקיצור הבעש"ט, עם תורתו המיוחדת, תודעתו העצמית כמנהיג ציבור ופעולותיו כבעל בשורה דתית חדשה. הופעת החסידות, התפשטותה המהירה וההזדהות עמה – אמנם תוך מאבק בלתי פוסק מצד מתנגדיה, הפכו אותה לתופעה מרכזית בתולדות עם ישראל בעת החדשה ולאחד המאפיינים הבולטים בעולמם הדתי, החברתי והחווייתי של יהודי מזרח אירופה.

ראשיתה של החסידות, בפעילות בעלת אופי אליטיסטי ספונטני, של למדנים ומקובלים, שחיו בחלקם הדרומיים-מזרחיים של מלכות פולין- ליטא, במיוחד בחבל פודוליה. אישים אלה, שהבעש"ט היה הבולט בהם, פעלו כיחידים או בחבורות וביקשו להפיח תוכן רוחני חדש, בדרכים המסורתיות של עבודת השם וליטול חלק פעיל יותר בהנהגת הציבור.

תלמידיו של הבעש"ט , בראשות רבי דוב בֶּער, המכונה 'המגיד ממזריטש', פיתחו את תורתה והפיצוה. הם זיהו את עצמם בשם הטעון "חסידים", תואר שקודם לכן כונו בו יחידים, שהציבור הכיר בהם כעובדי ה' מעולים וככאלו העניקו להם זכויות יתר בתחום הפולחן הדתי[1].

הבעש"ט וסובביו השתמשו במושג "חסיד" במובנו המסורתי, של אדם ירא שמים לפנים משורת הדין; בשליש האחרון של המאה ה-18 נוצרה הבחנה ברורה בין משמעות זו לדרך החסידות שיצאה ממזריטש, ושההולכים בה כונו בשעתו "חסידים חדשים" כדי להבדילם. המונח "חסיד" התקשר כל כך עם התנועה הצומחת עד שמובנו המקורי הואפל תחת החדש, וככזה נכנס גם לעברית המודרנית – במשמעות של "אוֹהֵד, מַעֲרִיץ" ולא של אדוק. משנתם של המגיד ותלמידיו כללה היבטים רבים. חשיבות התפילה והכוונה בה הודגשו לעיתים מעבר ללימוד, שהיתה מדרכם של אלה שכונו "המתנגדים", כל כך עד שרבים מאנשיהם איחרו את זמנה מעבר למותר, כדי להתכונן ולכוון. דברי הבעש"ט על הצורך להעלות מחשבות טמאות לשורשן, במקום להיאבק בהן, שוכללו לעיקר שלם על ידי יורשו, שתיאר את ההתמרה של מחשבות ורגשות רעים לטובים כתהליך פנימי שלם, מעין מקבילה בתוך האדם של הספירות האלוהיות. אבל החשוב ביותר היה רעיון הצדיק החסידי, שהפך לצינור להורדת שפע להמוני מאמיניו ולהעלאת תפילותיהם ובקשותיהם, וכסמכות מוסרית ומדריך רוחני.

בעוד שקשה להפריד את תורת החסידות מן הקבלה, המאפיין המובהק והמבחין של התנועה, הן כאידיאל והן כגורם מוסדי, הוא המנהיג הרוחני של העדה החסידית, הצדיק — המוכר כיום גם בתואר הכבוד הכללי "אדמו"ר" (אדוננו, מורנו ורבנו) או בכינוי העממי "רבי"[2]. החסידות הפכה את מושג הצדיק לבסיס כל שיטתה ולליבה הארגוני, עד כדי כך שבספרות הקיבל התואר משמעות שונה ונבדלת מזו המקורית של אדם ירא שמים.

מרבית החסידים מאוגדים ב"חצרות" שבראש כל אחת מהן ניצב אדמו"ר למעט חסידות ברסלב וחסידות חב":ד, להן אין אדמו"ר חי, המקבל בדרך כלל את תוארו בירושה. במהלך הדורות נוצרו עשרות חצרות עצמאיות, גדולות וקטנות, ולכל אחת מסורותיה ודגשיה. החסידים מחויבים להידבק באדמו"ר שבראש החצר שלהם ולציית לו. הוא נחשב לסמכות רוחנית שיש להיעזר בה כדי להתקרב לאל. ההשתייכות לחצר נשמרת בדרך כלל בתוך המשפחה במשך דורות, והחסיד נולד על פי רוב בחצר מסוימת וגדל על מורשתה[3].

הגותה של החסידות הושפעה, בפרט בדורותיה הראשונים, מקבלת האר"י, תוך הדגשת נוכחות האל ביקום כולו, את הצורך להידבק בו בכל עת ומקום ואת הממד הרוחני הנסתר של המציאות. למרות ניסיונות של מתנגדים, נתפשה החסידות בעיני רוב העם כתנועה "נקייה" מבחינה דתית ומוסרית. מנהיגיה, נחשבו כדמויות רוחניות ונעלות. מנהיגי החסידות, בכוח יוקרתם האישית ומעמדם המוסרי, נכנסו לחלל הריק שהותירו אחריהם המוסדות הקהילתיים הישנים, ששקעו עם הזמן[4].

המגיד ממזריטש נפטר ב-1772. כעשרים מתלמידיו ומקורביו יצאו, קודם ואחר כך, להפיץ את רעיונותיהם ברחבי מזרח אירופה. החסידות החדשה התפשטה במהירות במרחב[5].

השטיבל, מניין התפילה הקטן והנפרד שהיה גם בסיס לרשת של קשרים חברתיים ופעילות קהילתית, שימש ערוץ יעיל לגיוס חברים ותומכים חדשים[6]. התנועה החדשה עקרה את הדגם הקהילתי המסורתי: חצר האדמו"ר החליפה את סמכות הרב וועד הפרנסים, ובמקום גוף מקומי, שכל היהודים באזור היו כפופים אליו, התקיימו במקביל בחלק מהקהילות קבוצות שהשתייכו לחצרות חסידיות שונות, ולחלק מהאדמו"רים היו חסידים בקהילות שהתפרשו על פני מרחבים גדולים. למן סוף המאה ה-18, עברה החסידות תהליכי שינוי והתמסדות. התנועה התפשטה בכול רחבי מזרח אירופה , התפצלה לקבוצות משנה רבות והפכה לתנועה עממית, הפונה אל המונים ולא רק אל האליטות. כתוצאה מכך, נמצאו תומכי החסידות, בכול שכבות החברה המסורתית, לאל כול הבחנה של השכלה או מעמד חברתי[7].

ההיסטוריון שמעון דוּבְּנוֹב[8], ייחס את הצלחת החסידות, להרס הניכר שחוללו גזירות ת"ח-ת"ט ב-1648 והלאה, ולהתמוטטות השלטון העצמי היהודי באיחוד הפולני-ליטאי עם פירוק ועד ארבע ארצות[9] ב- 1764[10]. ההיסטוריון רפאל מָאהלֶר, לעומת זאת, הציע הסבר מרקסיסטי כמעט[11]. הוא טען לייאוש שאחז בשכבות רחבות עקב הצרת צעדיהם של היהודים בתחום הכלכלי. אולם המחקר החדש יותר, הצביע על כך, שהנזק לחיים ולרכוש שהביאו פרעות 1648 היה קטן בהרבה מהמשוער, ועדויות רבות מצביעות על התאוששות החיים היהודיים. אפילו הטענה שהשפיעו ישירות על היווצרות השבתאות זמן קצר אחר כך, כבר נחשבת כמוגזמת, כל שכן התפתחות החסידות ,שפריחתה אירעה מאמצע המאה ה-18 ובעיקר לקראת סופה.

הנסיבות האובייקטיביות לצמיחתה ולהתפשטותה של התנועה החדשה, נתלו במספר גורמים:.

1. התפשטות הקבלה:

במאה ה-17 הלך והתפשט הידע הציבורי אודות הקבלה. מה שהיה בעבר נחלת מובחרים מעטים, הפך לגלוי לעין כול. התופעה השפיעה על והושפעה מעליית השבתאות ומהפרנקיזם[12].

ראו באתר זה: שבתאי צבי וממשיכיו.

החלטת הבעש"ט ואנשיו לחדול מלפעול כמעגל מקובלים נסתרים כפי שהיה בעבר ולהפוך את עיסוקם לפומבי, היה גורם מפתח שחולל את החסידות. בנוסף, סמכותה המוסרית של ההנהגה הוותיקה הלכה והתערערה. האצילים, שהיהודים השתייכו להם, התערבו לא פעם בהליכי בחירת הפרנסים והרבנים, עד כדי כך שנושאי משרות אלה, נתפשו לעיתים קרובות כעושי-דברם.

2. תנועות התחייה הנוצריות: כמו כן, קמו באותו עידן בעולם הנוצרי כולו תנועות תחייה דתיות שהדגישו את הסלידה מהיררכיה רשמית ומטקסיות נוקשה לטובת רעיונות מיסטיים ופשטות. לבסוף, אופי ההנהגה היה המפתח להצלחת החסידות: על אף הטונים המיסטיים החזקים שליוו את פעילותם ועוררו חשש כבד בקרב מתנגדיהם מהמשך לשבתאות ולפרנקיזם, נמנעו מתוקפנות יתרה כלפי האליטות הישנות והדגישו כי לא באו לערער את סדר הערכים של אלה. הם היו שמרנים ומתונים בבסיסם, ועל אף הפופוליזם שנקטו בו כלפי ההמונים, הקפידו לשמור על זיקה לשכבות המיוחסות מהן באו כמעט כולם[13].
3. הצדיקים שילבו הנהגה כריזמטית עם תחכום פוליטי, ובנו תמיכה בקרב שכבות שנעדרו השפעה בתוך האליטה הקהילתית הקיימת: כלי הקודש נמוכי-הדרג, עשירים ללא ייחוס (ובייחוד נשים נדבניות, שמעמדן בחיי הדת היה נמוך מאוד וזכו ליוקרה כפטרוניות של חוגי החסידים) ולבסוף המוני פשוטי העם[14]. במקביל, נזהרו שלא לעורר יריבות יתרה, ולמרות הפופוליזם המופגן שלהם, לא עודדו שום מסר חברתי מהפכני וחיתנו את ילדיהם עם בעלי ייחוס. הצדיקים עצמם היו יוצאי אותם חוגים, והגיעו בדרך כלל מרקע של למדנות ועושר[15].

החסידות אינה ומעולם לא היתה "תנועה" במובן של ארגון ריכוזי מודרני. למעשה זהו שם  קיבוצי, לעדות שונות ולקבוצות משנה רבות, שנתהוו במהלך הדורות, בין בשל הבדלי גישות, או דגשים רעיוניים חברתיים, או בשל סכסוכים אישיים בתוך שכבת ההנהגה. למן המאה ה-19 ואילך, מזוהות העדות החסידיות, עם השושלות המשפחתיות, שהצמיחו את מנהיגיהן והן מכונות בדרך כלל, על שם העיירות ממזרח אירופה, שבהן התבססו או התפרסמו ה"חצרות": של אותן שושלות . החסידות הייתה התנועה היהודית המודרנית הראשונה בכך שהחליפה את הקהילה הישנה במודל על-טריטוריאלי וריכוזי גם יחד, ויצרה דתיות שהייתה מוכוונת יותר כלפי היחיד[16].

כגודל הישגיה של החסידות, כן גודל ההתנגדות לה. הדבר נבע ממספר גורמים:

• חששם של מנהיגי הקהילות מערעור מעמדם ומשינוי סדרי הקהילה הישנים בעקבות עליית ראשי החסידות כמנהיגים חלופיים.
• חשש מהתפרצות דומה לזו שחוללו התנועה הפרנקיסטית, שהופיעה בקרב יהדות מזרח אירופה כ-20 שנים קודם לכן, והשבתאות שקדמה לה.
• שסע אמוני אידאולוגי, בין המתנגדים, המבכרים את לימוד התורה, לחסידים, שביקשו לתת יותר מקום למיסטיקה ולתפילה.

המאבק של הקהילה היהודית הממוסדת בחסידות כלל חרמות ורדיפות, ולעיתים אף מסירה לשלטונות. המאבק המאורגן בה, שראשיתו בווילנה, בשנת 1722, עם הטלת חרם על החסידים בקהילה, שיקף את מעמדה המאיים של החסידות כלפי המבנה המסורתי שלה קהילה היהודית ואת הקסם הרב, שהילכה החוויה החסידית על בני תורה ולמדנים.  ההתנגדות החריפה לחסידות הושפעה במידה רבה מעמדתו של הגר"א (הגאון רבי אליהו)  מווילנה, אשר ראה בה סכנה חמורה, בשל עדויות שהגיעו אליו על כך שהחסידים מפרשים מאמר מספר הזוהר (לא נתברר מהו) באופן שהוא ראה בו כפירה גמורה, ושהם מבזים תלמידי חכמים[17].

התנגדותו של הגר"א לחסידות, כללה גם התנגדות לגישת החסידות כי אפשר לעבוד את הקב"ה ביצר הטוב ויצר הרע כאחד, והוא ראה בגישה זו טשטוש בין מותר לאסור ובין קודש לחול. התנגדותו התבססה גם על דברים שהגיעו לאזניו בדבר שלילת לימוד התורה שנקטו החסידים בטענתם כי אין ערך ללימוד תורה שלא לשמה, בעוד הוא האמין בגישה שמתוך שלא לשמה יבוא הלימוד לשמה[18]. לאור זאת, הוא פסק כי החסידים הם מינים שיש לרודפם ולנדותם. לאחר פטירתו פחתה המחלוקת במידה רבה והתרכזה במישור התעמולתי[19].

מאבקם של החסידים במתנגדים, יהיו מניעיו אשר יהיו, נכשל כישלון חוץ, אך הוא טבע את חותמו בעיצובם של קווי מתאר חברתיים ורוחניים, המבחינים עד היום בין שתי הקבוצות העיקריות, המרכיבים את החברה החרדית: החסידים מכאן והמתנגדים, או בכינויים המודרני, "ליטאים", מכאן.

ב. העלייה הרביעית

העלייה הרביעית נמשכה שנתיים: מאמצע שנת 1924, עד אמצע שנת  1926. במהלכה עלו לארץ למעלה מ – 67 אלף איש – מספר ללא תקדים בתולדות הישוב והתנועה הציונית. נחשול עלייה גדול, שלווה במשבר גדול באותו יחס. רובם המוחלט של העולים הגיעו ממזרח אירופה לאחר שהוטלו עליהם גזרות כלכליות קשות ונסגרו בפניהם השערים של ארצות הברית.

אנשי העלייה הרביעית היו אנשי המעמד הבינוני – אנשי תעשיה, סוחרים ובעלי מלאכה. העולים הביאו עמם את משפחותיהם ואת רכושם. הם לא באו לייבש ביצות, אלא קנו מגרשים, השקיעו בבנייה ובתעשייה והרוויחו כסף. לעלייה הרביעית יש תדמית של "עלייה בורגנית", בין הייתר, בשל יחסי ציבור גרועים[20].

מרבית העולים, היו מקרב המעמד הבינוני הנמוך (סוחרים קטנים, בעלי מלאכה, מתווכים) ורק מעטים מהם תעשיינים או סוחרים אמידים. השקפת עולמם הייתה אינדיווידואליסטית, בהדגשת האינטרסים החומריים הפרטיים, ושאיפה להתמיד באורח החיים הקודם. מפגשם עם ציבור הפועלים המגובש, בן העליות שקדמו להם, ששם דגש על עקרונות הסולידריות, הקולקטיביות והשירות לכלל, עימת תפיסות עולם שונות לחלוטין והותיר גישה שלילית ברובה (ולא מוצדקת) לעלייה הרביעית[21].

אכן, רובם של עולי העלייה הרביעית (כ- 80%), שרצו לקיים את אורח החיים לו היו רגילים בארצות מוצאם, פנו לערים הגדולות ובראש ובראשונה לתל-אביב, בה נקלטו שני שלישים מן העלייה. העיר גדלה בשטחה. הוקמו רחובות חדשים והבניה פרחה והעסיקה אלפי פועלים. רבים מן העולים הקימו בתי מלאכה, מסעדות וקיוסקים. כ- 70% מכלל הבניה בארץ היה בתל אביב, ורוב ההשקעות, פרטיות וציבוריות, הושקעו בעיר זו. מכאן יש להבין את תנופת ההתפתחות של העיר. בעקבות העלייה הרביעית, חל שינוי בתפיסת הציבור את חשיבות העיר ומיקומה במפעל הציוני ובחברה הישראלית. למרות שמנהיגי התנועה הציונית עד קום המדינה, סברו שיש לשים את הדגש על פיתוח ההתיישבות החקלאית. עלייה זו הראתה שהגשמת הציונות יכולה להיעשות גם דרך חברה עירונית[22].

העולים הכפילו את אוכלוסייתה של תל-אביב, הם הגדילו גם את מספר התושבים בחיפה, בה הוקמו שכונות חדשות ובמפרץ חיפה החל לקום אזור התעשייה הגדול בארץ. הוקמו מושבות חקלאיות פרטיות  חדשות, ביניהן הרצליה, רעננה, מגדיאל, רמתים, בני ברק ועפולה (שתוכננה כעיר ולא כמושבה).

הוקמו קיוסקים רבים באותה תקופה (1928-1924) בעיקר בעיר תל אביב. בשל כך אף הוענק לעלייה זו כינוי הלעג "עליית הגזוז". אולם, בנוסף להתפתחות עירונית משמעותית, שהביאה עמה עליה זו, התפתח ענף הפרדסנות והעסקת פועלים עבריים בענף, ונמשך מפעל קניית קרקעות ארץ ישראל, בעיקר על ידי אנשים פרטיים.

הוקמו מפעלים עצמאיים והתעשיה החלה להתפתח . כך למשל, מפעלי 'נשר' ו'שמן' שנבנו על קרקעות, שניקנו על ידי ההון הפרטי, הם מחלוצי התעשייה העברית בארץ ישראל. בשנים אלו גם פרח היישוב בארץ פריחה תרבותית, בשנת 1925 נפתחה האוניברסיטה העברית בירושלים ונפתח הטכניון בחיפה.

בסוף שנת 1925 החל להתערער תהליך הצמיחה. מקור השינוי היה בעיקרו חיצוני. הרעה נוספת במצבם הכלכלי של יהודי פולין גרם לרבים מן העולים לאבד את מרבית הונם. חברות ופרטים שכבר שהו בארץ אך היו תלויים עדיין בהון שמקורו בחו"ל איבדו את מקורותיהם הכספיים. כתוצאה מכך הוצאו פקודות רבות למשיכת מזומנים מן הבנקים בארץ, דבר שגרם לצמצום האשראי במשק. בראשית 1925 החלו להיווצר כיסי אבטלה בערים. הוקפאה הבניה הציבורית והפרטית, הושבתו עסקות מכירה וקנייה של אדמות ושכר הדירות ירד. בשנת 1926 נקלע המשק היהודי בארץ למשבר כלכלי עמוק שלווה בירידה חדה בצמיחה.

המשבר שפרץ בסוף 1925 ביטא את מגבלותיו וחולשתו של המפעל הציוני. התברר כי הארץ לא הייתה מסוגלת לקליטה של המונים כה רבים בזמן קצר. המשבר התבטא לא רק בשפל כלכלי, אלא בהרגשת כישלון ואובדן דרך, שהקיפה את התנועה הציונית כולה, על מוסדותיה וארגוניה, בשל סימן השאלה שהוצב לגבי עצם המשכו והצלחתו של תהליך בנין הארץ.

ראו באתר זה: העלייה הרביעית.

בתקופת העליה הרביעית הוקם ישוב המפעל 'מנור' (לימים רמת ישי). ראו באתר זה: ממנור לרמת ישי.

בתקופת העליה הרביעית, עלו לארץ ישובים רבים במסגרת "התיישבות האלף". בינהם כפר ביל"ו. ראו באתר זה: יצחק חסקין.

ג. רכישת הקרקעות בעמק

בנוסף להתפתחות העירונית, שנתנה אז, את הכינוי "הבורגנית", לעלייה כולה, חלה התפתחות ניכרת גם בהתיישבות החקלאית:

בתחילת תקופת העלייה הרביעית, היו בארץ ארבעים מושבות חקלאיות (פרטיות), אליהן נוספו בשנת ,1924-1926 שורה של מושבות חדשות, בעיקר בשרון: מגדיאל, הרצליה, רמתיים, נחלת-גנים, כפר-גנים, גת-רימון (שתי האחרונות נבלעו בפתח תקווה), קריית שאול ונחלת יצחק.. כמו כן הוקם כפר אהרון ליד נס ציונה[23]. ניסיונות המוכיחים כי בין "בעלי הבתים" הייתה קבוצה לא מבוטלת שניסתה להתיישב בכפר[24]. כמו כן נרכשו קרקעות רבים בעיקר בעמק עכו ובשפלת החוף. רוב היישובים החדשים הוקמו ביוזמה פרטית ובהון פרטי[25].

בתקופת העלייה הרביעית, התלבטו בדירקטוריון קרן קיימת, בין המשך רכישת קרקעות בעמק יזרעאל, לבין הצורך להרבות בקניית קרקעות בסביבה עירונית, על מנת לחזק את האחיזה בתחומי המסחר והתעשיה במגזר העירוני, ברחבי הארץ[26]. לאחר דין ודברים הוחלט להמשיך במדיניות של רכישת הקרקעות החקלאיות ולהעדיפן על פעילות ענפה במרחבים  העירוניים. כך, שוב, ברום העשייה של המפעל הציוני, עמד העמק בראש סולם העדיפויות של ההתיישבות הציונית. ההחלטה התייחסה הן לגיבוש מרחבים טריטוריאליים מוגדרים בתוככי העמק והן לפריצה התיישבותית מעבר לתחומיו הגיאוגרפיים, צפונה לגליל התחתון ודרומה, לרמות מנשה. רכישתם של השטחים האמורים, על ידי המוסדות הלאומיים, נועדה ליצור התיישבות יהודית על פני שטחים רצופים, ובעיקר בקרבת צירי התנועה המרכזיים בעמק: כביש חיפה-ג'דה, כביש נצרת-פולה, בקרבת מסילתה ברזל של רכבת העמק וכדומה[27].

משלהי 1923 עמדו קרקעות העמק, ובמיוחד גוש הקישון, במרכז ההתעניינות של המוסדות ההתיישבותיים. ההחלטה הושפעה מהראייה האסטרטגית של קק"ל, שהחליטה לרכוש קרקעות בכפר, בגושים גדולים, דבר שיאפשר להסתדרות הציונית את ההוצאה לפועל של תוכניות לסידור משק בקנה מידה נרחב.

ד. התיישבות החרדים

בעקבות ההתעוררות, שהחלה בקרב יהודי התפוצות עם פרסום הצהרת בלפור, החלו להגיע לארץ ישראל עם גלי העולים גם צעירים דתיים מחניכי תנועת 'המזרחי' ואחרים, שהקימו במערב עמק יזרעאל את המושב שדה יעקב[28]. כמו כן, עלו בתקופה זו לארץ ישראל גם אנשים חרדים שביקשו לעבוד את האדמה דבר שעורר את דעת הקהל, כבר בעצם התקופה. עלייה זו הייתה נעוצה בשאיפה לשיבת ציון, המושרשת עמוק במסורת היהודית ובדת ישראל. לעתים נוטים לשכוח את השתתפותם של היהודים החרדים בבניין הארץ.

היהדות החרדית שמרה תמיד על הקשר בין ארץ ישראל ובין עם ישראל המפוזר בגולה. יהודים שומרי מצוות קיימו, למרות הקשיים, יישוב יהודי בארבע ערי הקודש-ירושלים, חברון, צפת וטבריה.

כבר בחיי הבעש"ט, ובשנות-פעולתו העיקריות, משנת ת"ק (1740) לערך עד שנת פטירתו תק"ך (1760) עלו חסידים רבים לארץ-ישראל, חבריו של הבעש"ט, ומהם שעלו בהשפעתו ובעזרתו, כגון גיסו ר' אברהם גרשון מקיטוב, ר' נחמן מהורודנקה ועוד ומהם שעמדו לעלות; ואף התחילו בהכנות לעליה ויצאו לדרך, אבל לא נסתייע הדבר בידם, כמו הבעש"ט עצמו ותלמידו המובהק ר' יעקב יוסף המגיד מפולנא[29], שהבעש"ט מסר בידו איגרת-המלצה לגיסו שכבר ישב בארץ. כל העליות הללו היו עליות יחידים וחבורות קטנות, ובין העולים היו רבים שהיו שייכים עוד לחסידים הספגנים שקדמו לבעש"ט, מסוג חסידי קלויז בראד, ומהם שעמדו בשני המחנות, היו תחילה בחוג החסידים הסגפנים והצטרפו לאחר מכן לחוג חסידי הבעש"ט.

שיירה של חסידים, הונהגה בראשות רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקליסק תלמידיו של המגיד ממזריטש ממשיכו של הבעש"ט  עלתה לארץ ב-1777 ומנתה כ-300 איש שהיוו כ-5 אחוזים מכלל היהודים בארץ ישראל באותו הזמן [30].  רובם של העולים בעלייה זו לא היו חסידים, אלא כאלו שהצטרפו לקבוצה החסידית בדרך לארץ[31]. החידוש הגדול שבעליית חסידי רייסין בשנת תקל"ז (1777) היה בזה שהייתה כאן עליית המונים, ובזה שבני עליה זו, הצליחו לכונן עדה מיוחדת בארץ-ישראל ולהחזיק מעמד כעדה מיוחדת למרות כל הפגעים, בידי שמים ובידי אדם, שבאו עליהם[32]. עלייתם של החסידים, בימי הבעש"ט הייתה עליית יחידים שנמשכה שנים רבות, ואילו עליית חסידי רייסין הייתה ברוב עם ובבת אחת. בימי הבעש"ט עלו בעיקר מפודוליה, ואילו העלייה בשנת תקל"ז הייתה בעיקר מרייסין ורק בדרך נצטרפו אנשים מהגלילות שבהם עברה שיירת העולים[33].

העולים לא יכלו להתיישב בירושלים, משום שרבים מעולי ר' יהודה חסיד[34], הותירו חובות לערבים, לכן, רק אשכנזים מעטים יכלו ליישב בה, ואף הם רק ב"פרופיל נמוך:[35]. גם בחברון לא היה מקום בתוך תחומי "החצר" הקטנה, שבה ישבו היהודים, לישוב גדול. לא נשאר להם אפוא לעולי רייסין אלא להתיישב בגליל, שבה השתקעו גם רוב העולים שעלו בימי הבעש"ט (ואילו, גיסו של הבעש"ט, ר' אברהם גרשון מקיטוב, התיישב בחברון ואחר-כך בירושלים). ומבין שתי ערי הגליל, התאימה צפת יותר מירושלים להתיישבותם.

צפת עמדה רובה ריקה ושוממה לאחר הרעש בשנת תק"ך (1760), שבע-עשרה שנה לפני עלית החסידים, כי שרידי-צפת המעטים שניצלו מהרעש לא היה בכוחם לקומם את הריסות העיר. גם מבחינה מדינית נשתפר בצפת המצב במקצת בימים ההם. נסתיימו ימי המרידות והמלחמות של השליט הבדווי ד'אהר אל-עמר ובניו והגיע אחמד אל-ג'זר פחה, שמקום-מושבו בעכו. יועצו ושר-הכספים של מושל זה היה היהודי הגביר חיים פרחי מדמשק, שהשתדל לסייע לישוב היהודי ככל אשר לאל ידו, השליט החדש היה מעונין לקומם את הריסות צפת, כי לא היה לו עניין בשליטה על חורבות, וידע שיוכל לעשות זאת רק בכוחות רעננים של מתיישבים חדשים נלהבים. הוא נהג אפוא בחסד עם העולים החסידים, עודד אותם להשתקע בצפת, שיחררם מכל מיני מיסים, הגביל את כוח המושל המקומי בצפת לנהוג בהם בעריצות והקצה להם מקום בחורבות לבנות עליהם את בתיהם[36].

בהתיישבות החקלאית בארץ ישראל, שלפני תחילת העלייה השנייה, היה ליהדות החרדית  חלק גדול.  גם בעליה השנייה רוב העולים היו שומרי מסורת (למעט זרם הפועלים שנתן לעליה זו את אופייה וחולל את השינויים שאירעו בתקופתה)[37]. בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, במהלך שנות העשרים, הגיעו ממזרח אירופה, קבוצות של צעירים דתיים, שהושפעו עמוקות – כמו גם צעירים ציוניים לא דתיים רבים- מהאירועים ההיסטוריים שהשפיעו על העם היהודי באותה תקופה: סיום נלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור והמהפכה הבולשביקית ברוסיה. צעירים אלו לא הסתפקו בבניין ארץ ישראל, אלא שאפו לשנות את תפיסת עם ישראל ולבסס אותה, לא רק על יסודות דתיים-לאומיים, אלא גם על יסודות צדק ושוויון ועל עבודת כפיים. הם חשו שחיי העבודה והשיבה לאדמת המולדת העברית, הופכים אותם לשותפים למעשה הבריאה[38].

כבר בתחילת 1921 החלו לעלות גם פועלים חרדים, רובם חברי "המזרחי הצעיר", שבאו לארץ עם העלייה השלישית והתארגנו להסתדרות 'הפועל המזרחי', השואפת להגשים את מצוות החלוציות ותורת ישראל כאחד. ב-1923 עלו לארץ חמש עשרה משפחות יהודיות של נאמני 'אגודת ישראל', מטרנסילבניה. בעקבות הסכם על ההנהלה הציונית הם  הקימו התיישבות שנקראה  כְּפַר גִּדְעוֹן וכונתה "כפר הטרנסילבנים"[39] בשנת 1924 ההתיישבות מנתה ארבעים משפחות והסך הכול, 177 נפשות. הם היו חסרי ניסיון בעבודת אדמה ומעוט משאבים כלכליים[40]. במהלך השנים גברו הקשיים ומרבית התושבים עזבו. המוסדות המתיישבים הגיעו למסקנה כי הניסיון נכשל, כי המתיישבים לא הוכשרו כיאה לחקלאות, מבחינה מקצועית, ארגונית וחברתית. בשלהי 1932, המושב ניטש[41].

בעליה הרביעית הוקמו המושבה הדתית בני-ברק , שהוקמה על ידי עולים דתיים מפולין, על אדמה פרטית וללא עזרה והתייעצות עם גופים מיישבים[42].

אופייני לדמות העלייה הרביעית, הוא כי חלק ניכר מהישובים החדשים, הוקמו בשנים 1924-1926 – היו של אנשים דתיים, ששאפו לחיי כפר ועבודה חקלאית. רובם לא היו מאורגנים במסגרת מפלגתית והמניעים למעשיהם היו אישיים, להוציא את אנשי "הכפר העברי"[43], שהיו מאורגנים על ידי תנועת 'המזרחי' והתיישבו בנווה יעקב, בדרך ירושלים – רמאללה.

מחנה ישראל היה ניסיון התיישבות של יהודים חרדים, חברי 'אגודת ישראל' , ליד דברת של ימינו ומכאן שמו. המקום נקרא "קיבוץ" אך למעשה הייתה זו קומונה [44] חרדית[45]. אגודת ישראל רכשה כ-2,700 דונם בכפר איכסל, בשנת תרפ"ה (1925) [46]. בתוכנית היה להקים במקום עיר גנים לציבור החרדי בשם 'מחנה ישראל', בה יגורו 300 משפחות אשר תעסוקנה בחקלאות ובתעשייה זעירה[47]. האדמה חולקה ל-300 חלקות. אלו נמכרו ליהודים במזרח אירופה, ברובן ליהודי העיר לודז'. לקונים הובטחו מגורים ומשק חקלאי. הקרקע נמכרה לאנשים בחו"ל, שברובם לא התכוונו להתיישב עליה, אלא רכשו אותה כדי לגאול קרקע ולעשות רווח [48]. נבנה בית בודד, לקראת הקמת היישוב[49].

בשנת 1925 עלו ארצה 18 משפחות אשר ניסו להקים במקום מבנים ומשק חקלאי. באותו הזמן ביקר במקום הרב יוסף חיים רוזנפלד מירושלים . הוא מספר על ביקורו במקום בקיץ תרפ"ה: "כל יקר ראתה עינינו, כאשר רגלינו עמדו במיושר על אדמת הקודש של המושבה החרדית מחנה ישראל, אשר נתייסדה בעזרת השם ייתברך.. ירחב הלב ותרחב העין לראות את מחנה אלוקים זה מתנוסס בעמק יזרעאל; בנוי לתלפיות, אשור כוננו ידי הפועלים החרדים, אשר באו לחונן את עפר ארץ הקודש ולרצות את אבניה, כולה אומרת כבוד לאל הכבוד. הבונים הבניינים, העובדים הפועלים – כולם סגל חבורה של יראי ה', בני התורה, אשר עזבו את ביתם ועסקם בגולה, ועלו לארץ הקודש לבנות הנהרסות ולהשיב לארץ ישראל את כבודה הראשון".

הניסיון לא צלח, בשנת 1926 הקבוצה עזבה את המקום עקב בעיות פרנסה וביטחון. האדמות הועברו לחזקת הקרן הקיימת לישראל[50].

לייב יפה, שביקר במחנה ישראל במאי 1927 מספר: "נכנסנו למחנה ישראל של אגודת ישראל. מצאנו שם שומר רב אמריקאי ואשתו, שבאו לקבל את ביתם ושלוש פרות, שהבטיחו להם, תמורת 3000$ שניתנו באמריקה – לא מצאו שום דבר". כעבור זמן קצר נעזב המקום והבית הבודד נהפך לחורבה נטושה[51].

התיישבות החסידים

בבניין כמה מהישובים החרדים ביחוד בבני ברק, השתתפו וודאי גם חסידים, אבל החסידות, עמדה עד תקופה זו מן הצד. לדאבון ליבם של כמה חסידים, כמו החסיד והציוני הנלהב אהרון מרקוס, שהשקיע מאמצים רבים בשנת 1896, כדי לעשות נפשות לציונות וקיוו למשוך אליה את כול החסידים. עתה, ב-1924, בעקבות גל העלייה ההמוני, התעוררה בקרב החסידים בפולין, תנועה לעליה והתיישבות בארץ ישראל, שהלכה והקיפה חוגים נרחבים. תנועה זו גדלה בהיקפה הודות לשני יזמים, שארגנו סביבם חסידים, כדי לעלות לארץ ישראל ולהקים בה ישוב חקלאי.

התארגנות אחת בהנהגת ר' ישראל אלעזר הופשטיין ("האדמו"ר מקוז'ניץ"),  נקראה "עבודת ישראל". נוסדה בסיון תרפ"ד. עד תחילת מארס 1925, הצטרפו לחברה מעל 200 משפחות[52]. התארגנות שנייה שנקראה "נחלת יעקב", הייתה בהנהגת ר' יחזקאל טאוב (האדמו"ר מיבלונה), דור חמישי למגיד מקוזמיר[53], שמנתה 80 חברים. מבחינה כלכלית וחברתית, היו מונחים ביסודה של תנועה זו, כמובן, אותם הגורמים שהשפיעו על העלייה מפולין בכלל: אנשים מבני המעמד הזעיר ובחלקם מבני המעמד הבינוני, שהגיעו לעמדה גבוהה, אר הרפורמות למבנה המשק המדיני בפולין חתרו תחת בסיסם הכלכלי והם קיוו להגיע לידי קיום בטוח יותר בארץ ישראל. האנשים הללו שחיו עתה בעיר, בין אם כתגרנים פעוטים ובין אם כסוחרים נכבדים, לא רצו עוד לחיות בעיר, למרות שחלקם היו בגיל העמידה ומטופלים בילדים רבים, הם שאפו לעבור לעיסוק בחקלאות[54]. יוזמתם של החסידים הייתה פעולה עצמאית, לא כל קשר אל ההסתדרות הציונית, או הנחייה מצדה. העלייה לארץ ישראל ורכישת הקרקעות נבעו מיזמתם האישית של החסידים, בעיקר על רקע האנטישמיות והמשבר הכלכלי שהתרחש באותה עת בפולין. החסידים הונעו גם על ידי אהבת הארץ והרצון לגאולה, באמצעות עבודת כפיים יצרנית וגאולת הקרקע[55].

באי כוחם החלו בדין ודברים עם החברה לעסקי קרקעות "משק", שעשתה בפולין תעמולה לרכישת קרקעות ושל חברת הכשרת הישוב, כדי לקנות קרקע עבור חבריהם[56]. באותו זמן רכשה חברת הכשרת הישוב, מידי אלכסנדר סורסוק, שטח גדול על שפת הקישון, בכפרים חרת'יה (בין שער העמקים של ימינו, לבין הקישון), חרבג'  (בין כפר חסידים של היום, לבין הקישון[57]) ושייח אבריק (כיום גבעות זייד). במקביל נרכשו קרקעות על ידי 'קהילת ציון האמריקאית' (שרכשה גם את קרקעות עפולה וג'דה) [58]. נציגי שתי החברות הגיעו ארצה בשנת 1924 ותרו את אזור הקישון המערבי. החסידים רכשו מחברת הכשרת הישוב 13,973 דונם ועוד 3,677 דונם, מידי 'קהילת ציון'[59]. חלק ניכר מן הקרקעות היו אדמת מישור, שבחלקה הייתה טעונת ניקוז והשאר, אדמה הררית, שאינה מסוגל כמעט לעיבוד.

הרב יחזקאל טויב הגיע ב-1924 לארץ ישראל. הוא הקים את חברת 'נחלת יעקב", בראשית העלייה הרביעית. מטרת האגודה הייתה לארגן ולשפר את התנאים הכלכליים, התרבותיים והחברתיים של חבריה, לפי העקרונות הקואופרטיביים:

• ארגון התיישבות החברים.
• סיוע ברכישת האדמה, להתקשר בשם חבריה, בחוזים לרכישת קרקע ולסדר את חלוקתה.
• לארגן פעולות שיתופיות בייצור, בעיבוד בקנייה ובמכירה.
• להקים במושב שיוקם [ כך במקור], מוסדות ציבור[60].

חברי 'נחלת יעקב של הרב טויב, כמו חברת 'עבודת ישראל' של הרב הופרשטיין, עלו לארץ ישראל, ביזמתם הם , כדי לחדש את יסודות חייהם, על ידי השיבה אל הקרקע. עליית מאתיים חסידים אלו, זכתה לפרסום רב ועוררה התלהבות רבה, גם בארץ וגם בחו"ל. הרב מיבלונה רצה "להשיב את הכבשים התועות אל העדר" , בין הייתר, על ידי מופת אישי של יהודים חרדים, החיים מעמל כפיהם בשוויון ובצדק"[61]. אולם לחסידים אלה היו כמה מאפיינים שהיו להם לרועץ בהתיישבותם בארץ: גילם הגבוה יחסית, היותם בעלי משפחות מרובות ילדים, חוסר ניסיון (של מרביתם)[62] בעבודת האדמה, חוסר משאבים כלכליים וכן עצם העובדה שפנו להתיישבות ביוזמה פרטית, ללא סיוע המוסדות הלאומיים[63].

הרב טויב רכש קרקע מאדמות חרת'יה (כיום קריית חרושת), עבור אגודת "נחלת יעקב", ושב לפולין כדי לשווק אותה לחסידים[64]. בתחילת מאי 1925 נרשמה הקרקע בשטח של 26,000 דונם, כולל 5,000 דונם של הקרן הקיימת, בטאבו[65]. החברות שיווקו את הקרקע לחסידים מן המעמד הבינוני, שנדרשו לשלם על חלקת האדמה, ובנוסף להביא עמם סכום בשווי כמה מאות לירות מצריות להתבססותם. ואולם, בהשפעת חוקי גרבסקי[66], שרוששו יהודים רבים, התברר שלרבים מהמצטרפים, חסר ההון הנדרש להתיישבות. מכיוון שהתעתדו לעלות לקרקע כ-700 מתיישבים, פנו החברות של החסידים לקרן קיימת, בבקשה להשתתף בחלק מן הרכישה, למען חסרי האמצעים, שלא יכלו לרכוש קרקע בעצמם. דירקטוריון קרן קיימת נענה לבקשתם ונרכשו כ-6,200 דונם עבורם, על גבול חרתיה ובכפר מג'דל, שבו רכשה גם היא 3,677 דונם[67].  אז פנו ראשי החברות אל קרן קיימת, בבקשת סיוע לרכישת אפילו חלק מהקרקע ורכש עבורם 9,000 דונם נוספים, לשם התיישבותם של חברי שתי החברות[68]. הנהלת קרן קיימת הדגישה בפרסומיה שהיא מסייעת לכל חלקי העם[69].

כפי שכתב חיים ארלוזורוב,: "העלייה הרביעית, היא שהביאה את החסידים היבלוניים לעמק, בתור שכנים לקומוניסטים כופרים"[70].

עלייה להתיישבות

באפריל 1925, עוד טרם הרישום של רכישת הקרקעות בטאבו, עלתה קבוצה ראשונה של שמונים משפחות של חסידים, בראשות הרבי מיאבלונה על הקרקע, בנקודה שנקראה "נחלת יעקב" (כיום כפר הנוער הדתי)[71]. ב-19 במאי 1925 תוארה ההתיישבות בעיתן "הארץ" על ידי אהרן זאב בן ישי: "רק כשלשים צריפים וסוכות של קרשים, שחמתם מרובה מצלם. הספיקו רק לרכוש כעשר פרות … כארבעה-חמשה חמורים ופרדות כארבעה חמשה מניינים של אווזים ותרנגולים. … גדלו של מטבח-הפועלים הוא לפי-שעה ב' על ב' ושלחן-האוכל סמוך קצת יותר מדי אל מקום־הבישול. … והצריף הגדול, המשמש דרך ארעי בית־תפלה ובית־ספר לבנים באחד, מפולש מכל צדדיו, ובלילה אי אפשר אפילו ל"מתמיד" היחיד (בחור כבן י"ז), … להמשיך את תלמודו מפני מלחמת הרוח והנר. (בעוד ימים מועטים יגמר הצריף היפה, שהולך ונבנה לשם בית כנסת בראש גבעה, והמטבח יעבור לצריף־התפלה של עכשיו, ואז ישתנה כל זה לטובה)! … עד היום הזה התיישבו על הקרקע 45 משפחות, שהן כ-500 נפש. … 56 ילדים וילדות ישנם רק מגיל 4 עד 14 … [72]"

בן ישי סיפר גם על התוכנית המשקית: "רוב האדמה היא אדמת פלחה שחורה וטובה ומיעוטה אדמת הר הטובה לייעור. במקומות שהמים מרובים, אומרים לנטוע פרדסים. על גבעה אחת יש יער של אורנים שנעזב וכבר החלו לחדש אותו ולהקימו לפריחה. יש גם אדמת ביצה שכבר החלו להבריאה. … על־פי מספר המתיישבים ועל־פי כמות האדמה, ייפול בחלקו של כל אחד מ-50 עד 70 דונם. מלבד זה אומרים לקנות לכל אחד פרות אחדות לשם תוצרת חלב. בני טרנסילוואניה מכפר גדעון הקרוב, מייעצים לעסוק בגידול צאן כמוהם, אך לא הוחלט עוד בדבר.[73]"

בחודשים הראשונים עבדו המתיישבים בייבוש הביצות[74]. בנחלת יעקב הכינו משתלה, וקנו פרות ועדר צאן[75]. בספטמבר 1925 עלו לקרקע עוד שלושים משפחות והמתיישבים העבירו את הצריפים, מהנקודה הזמנית, בה ישבו על הכביש, אל שלוש נקודות הקבע של היישוב[76].

הם הקימו להם צריפים וניגשו להכשרת הקרקע. ש. שלום, בנו של האדמו"ר מדרוהוביץ', שהצטרף אל אביו והיה בעצמו בקבוצת המתיישבים, מתאר בספרו "עליית חסידים" את השנים הראשונות בתמונות ציוריות למדי של יהודים בעלי מראה חרדי, שיצאו לעבוד עבודת כפיים בשדה, כשעל גופם ציצית ופאותיהם וזקניהם מתבדרים ברוח[77].

סיפור המעשה עורר התלהבות רבה בקרב היישוב רגשי אהדה והתפעלות בלב כול החוגים. מסירותם הרבה של האנשים, לעבודה הקשה, בתנאים שלא הורגלו להם, וגשרה בין שני עולמות נבדלים זה מזה בהשקפותיהם ובסדר חייהם, כמו החסידים והפועלים; בייחוד בקרב המתיישבים של מושב נהלל הסמוך, שלא שכחו עדיין כמה קשה היה גם בשבילם, המעבר לעבודה  החקלאית. הם מצאו להם ידיים , נאמנים ועוזרים בקרב אלו שנחשבו למתנגדים לכל מה שייצגו, עד שבסתיו 1925, הם הגישו בקשה רשמית לקבלם כחברים בהסתדרות העובדים הכללית[78].

עבודת ישראל

"עבודת ישראל" התיישבה באפריל 1925, על אדמות חרבג'. ביולי 1925 היו בו עשרים משפחות בחמישה צריפים[79].

בספטמבר 1925 תיאר מרדכי אבי-שאול (מַנְדֶל) את היישוב: "בתי עץ קטנים, צריפים חדשים, קרשיהם לבנים כאילו רק עתה הביאום מבית הנסירה"[80]. בדצמבר 1925 נמסר: "נקודה יישובית זו, שנוסדה על ידי חסידי פולין, מונה עכשיו 24 משפחות מתיישבים. כששים פועל עובדים מטעם הקרן הקיימת ביבוש הבצות. מים מביאים לעת עתה ממעין הרחוק קילומטר מהמושב. המתיישבים גרים בצריפים. בימים האחרונים התחילו לחרוש את האדמה (פרדה אחת – לכל 2 מתיישבים). החרישה נעשית בהשגחת מדריך חקלאי, שנשלח מטעם ההנהלה הציונית. אלף דונם מסר המושב לעבוד לקבוצת "אחוה" הקרובה. המתיישבים ברובם מחוסרי אמצעים. הם קנו את 25 הדונם בתשלומים לשעורין. תשלום ראשון שלמו ולע"ע לא יספו עוד. החומר האנושי — מגוון ביותר: יהודים סוחרים בעלי צורה, חנונים זעירים ובעלי מלאכה. יש בין המתיישבים גם שני חברי ההסתדרות. אחדים מהם השאירו את משפחותיהם בגולה, וישיבתם פה היא על תנאי אם יצליחו מוטב. ולא ח"ו [חס וחלילה] — ישובו לפולין. יש סיעות וראשית מדנים, כרגיל. האמבולטוריום של קופ"ח סובל מחוסר מים, והחובשת הכריזה "שביתה" על המים. עכשיו הפסיקה הקרן הקיימת את עבודת יבוש הבצות והפועלים עומדים לעזוב את המקום ובעל "המסעדה" והאופה נבוכים. שני המתיישבים, משמשים דוגמה ליתר חברי המושב בעבודתם המשקית. הם הראשונים שהקימו רפתות ולולים לעצמם (הפרות והעופות עוד אינם, מחכים לקבלת התקציב מאת ההנה"צ [ההנהלה הציונית], אולם שני אלה אינם מספיקים. נחוץ ליישב במקום מספר פועלים בעלי ניסיון. המוסדות המיישבים צריכים לדאוג לדבר בעוד מועד. המתיישבים לא יתנגדו לכך. הם ישמחו בוודאי לראות ביניהם מספר חקלאים בעלי ניסיון, שיהיו להם למורי דרך בעבודתם הקשה"[81]."

הישובים נחלת יעקב ועבןדת ישראל, נחשבו מו הישובים הגדולים בעמק באותה עת. איריס גרייצר טוענת, שבאותה העת, הקבוצה החסידית, שמנתה יחד 450 נפש, הייתה היישוב השלישי בגודלו בעמק, אחרי נהלל ועין חרוד[82]. מעיו ברשימת חברי האגודות, מנתה 'נחלת יעקב' בשיאה 61 משפחות ו'עבודת ישראל' 23 משפחות. ומספר החברים בשיאו הגיע ל-300[83].

כישלון הניסיון ההתיישבותי

עד מהרה החלו הבעיות לצוץ על פני השטח: האזור שקנו החסידים היה אדמת ביצה, שלא התאימה לחקלאות, והמלריה התפרצה והפילה חללים רבים. כמו כן, היישוב לא זכה בתמיכה מספקת של המוסדות הלאומיים, הכספים מפולין הפסיקו להגיע וההון הפרטי הלך ואזל. העולים הפסידו כסף רב, הרבה ממה שצפו, עם חיסול רכושם בפולין; ומתוך שהוציאו חלק גדול מכספם לתשלום הקרקע, נשארו להם בממוצע, רק 200-300 לא"י לצורכי ההתיישבות. לכך התלוותה הבעיה המרכזית, והיא חוסר בידע ובניסיון חקלאי[84].

המשבר שהחסידים נקלעו אליו, בשל היעדר תזרים מזומנים והון חוזר, הביא את אנשי הישובים, לפנות לקרן קיימת, בבקשה למתן ערבויות כדי למנוע מהמושבים קריסה כלכלית. הם דרשו גם כי יינתן להם אשראי לרכישת מזון מ"אוסם" (ובהמשך, "המשביר"). החורף הקשה ומי הקישון שגאו, ניתקו את היישובים וגרמו להם לתחושת בידוד למרירות ולקשיים חברתיים[85].

על כן במאי 1925, הרבי מיבלונה (כמו גם אחרים), פנה אל מחלקת ההתיישבות של קרן קיימת לישראל ובקשו את עזרתה, בסיוע כספי ומקצועי, לצורך השבחתה שדות וניקוז הביצות, שהתהוו בעקבות הגשמים והקשו על חייהם של התושבים[86]. באוקטובר 1925 הסכימו עם ההסתדרות הציונית, שזו תתמוך במתן הלוואה לצורכי התיישבות ובהדרכה. אלו יינתנו רק בידי מתיישבים שיש ברשותם לפחות 200 לא"י; מזה ישמש החצי להקמת דירות וכן לפרנסת המשפחה במשך השנה הראשונה, שתהיה מעין תקופת מבחן להסתגלות האנשים אל התיישבות ואת השאר יהיה עליהם לשלם עד אחד באפריל של השנה הבאה. מחלקת ההתיישבות סיפקה מצדה את בהמות העבודה והחלב, עופות, מספוא לבהמות, כלי עבודה וזרעים, ומלבד זה, קיבלה על עצמה למנות ארבעה פועלים ראשיים ומדריך קבוע, כדי להדריך את המתיישבים הבלתי מנוסים בעבודת החקלאות ולבחון על ידי כך, את כושר הסתגלותו של כול חבר להתיישבות קבועה[87].

אולם מיד אחר חתימת ההסכם, נתגלו סימנים של משבר חמור בקרב שתי חברות ההתיישבות. המציאות הטופוגרפית והנסיבות החברתיות, חיבלו במאמצי המתיישבים[88]. בדצמבר 1925 ובינואר 1926, התחילו להגיע קובלנות אל מחלקת ההתיישבות, שלמועמדים להתיישבות חסר אוכל במידה מספקת, בשל המצב הכספי הדחוק[89]. גם ניסיונותיו של המדריך החקלאי שמעון מקלר, להביא לפרודוקטיביזציה של הישובים וליצירת אמון בינם לבין המוסדות המתיישבים, עלו בתוהו ומערכת יחסים עכורה נוצרה בין הצדדים[90].

בפברואר 1926 התגלה המשבר לעיני כול. החברות עמדו בפני פשיטת רגל ומחלקת ההתיישבות נאלצה לקחת מן הכספים, שנועדו תחילה לעבודות ציבוריות ולהשתמש בהם לשם מתן תמיכה למתיישבים, כדי למנוע חרפת רעב, פשוטו כמשמעו. ברור היה שאי אפשר להפקיר את המתיישבים בגלל המשבר של החברות הללו, אבל מכיוון שבטלו, בשל התמוטטות החברות, ההנחות שעליהן היה מבוסס ההסכם, לא נותרה דרך, אלא להשתמש בכספי קרן היסוד, למימון הישוב החדש[91].

מעבר למשבר הכלכלי שפקד את פולין, שבעטיו לא יכול חברים רבים למלא את התחייבויותיהם, התברר שעצם התוכנית ההתיישבותית נערכה על יסודות בלתי נכונים. מתוך ההנחה המוטעית, שהקרקע תוכשר לנטיעת פרדסי הדרים, נמכרו לחברים שטחי קרקע שלא הספיקו בהחלט כדי מחייתו של המתיישב באזור זה. הידיעות על כך גרמו לכך שגם החברים האמידים, ששהו עדיין בפולין, הפסיקו מלהכניס את תשלומיהם לחברה. כתוצאה מכך, לא יכלו החברות למלא את התחייבויותיהן וכך הגיעו המתיישבים ארץ ישראל, למצב קשה[92].

בתחילת מארס 1926 נמסר (על עבודת ישראל) : "המתיישבים הם עשרים וארבע משפחות המונות מאה נפש. עובדים בחקלאות. כל מתיישב מעבד ארבעים דונם פלחה. עד כה הספיקו לזרוע תשע מאות דונם בקיא לחציר, בקיה לגרעינים, שעורה, שבולת שועל וחיטה. על יד המושב משתרעים גני הירק שבהם זרעו ושתלו: צנון, סלק, כרוב, כרובית, גזר, בצל, פולים, תפוחי אדמה, שעועית ועוד. כל אחד מעבד שטח של דונם עד דונם וחצי גן ירק לפי גודל המשפחה. היות ש"קרן היסוד" תבנה כאן כמו ביתר מושבי החסידים רפתות והמתיישבים נמצאים עכשיו במצב חומרי דחוק, לכן החישה "קרן היסוד" וסדרה בשביל המתיישבים עבודת חצוץ חצץ לבניין הרפתות ועל חשבון זה מקבלים הם צורכי אוכל כל אחד לפי גודל משפחתו. בעבודת יבוש־הבצות הנעשות על ידי "הקרן קיימת לישראל" בחרב'ג [קרקעות באזור הקישון] עסוקים ג"כ [גם כן] כחמשה עשר איש"[93].

המתיישבים החסידים במקום, נאלצו להתמודד עם התנכלות ערבית. הפעילות העוינת ערערה את חוסנם ואת כוח עמידתם, בנוסך לקשיים הכלכליים והחברתיים ולניסיון החקלאי שלא הצליח[94]. הערבים סילקו את סימני הגבול והחלו לחרוש את האדמות[95]. חברת הכשרת הישוב, יעצה לקק"ל, להורות למתיישבים, לחרוש את השטחים השנויים במחלוקת, כדי להפגין חזקה יהודית במרחב. אך בה בעת, יעצה למתיישבים שלא לעשות דבר, כדי למנוע החרפה של המצב[96]. בעקבות חליפת מכתבים חריפה בין המוסדות, שינתה הכשרת הישוב את טעמה ופנתה לחסידי נחלת יעקב, בדרישה להפגין אקטיביזם ביטחוני ולחרוש את אדמת המריבה בחרבג'.  אולם המתיישבים חששו לפעול, ואנשי הכשרת הישוב לא הצליחו להעסיק שומרים מיומנים. לפיכך החריש לא בוצע, למורת רוחם של המוסדות המיישבים[97].

כעבור מספר חודשים התברר כי כול המאמצים עלו בתוהו. ההתנסות בהתיישבות החקלאית היתה כישלון עבור קבוצת החסידים. ועדה של המחלקה להתיישבות נשלחה לבדוק את מצבם ומצאה כי שלושים וארבע  מהמשפחות, נמצאו כבלתי מתאימות לחקלאות; ארבע עשרה משפחות הוגדרו כ"מסופקות" לנהל חיים חקלאיים. כמו כן, קבעה הוועדה, שהכפרים דמו ל"עיירה יהודית מנוונת בגולה, שעוני ומרירות שולטים בכפה"[98].

כישלונן של החברות החסידיות בהתיישבות במרחבי חרבג', נבע משילוב של גורמים חברתיים, תרבותיים ומנטליים, אך מעל לכולם הכריע היסוד הכלכלי[99].

התמוטטתן של חברות החסידים וכן של חברות רבות אחרות באותו זמן, גילתה את כול הליקויים שנתפסו  להם החברות האלה להתיישבות פרטית, במבנם ובדרך עבודתן: היעדר תוכניות ערוכות תוך הכרת החומר, חוסר בהון עצמי ושימוש בגורמים ספקולטיביים, לשם הספקת הכספים[100].

התיישבות מסוג זה, לא יכלה בכלל להצליח, אלא אם כן קיים היה מלכתחילה, שיתוף פעולה שיטתי בין מוסדות ההתיישבות הציונית והחברות הפרטיות, כדי לבחון את התוכניות בחינה מדוקדקת ולהעמידן על בסיס בריא. אבל אז התגלה שהסתדרות הציונית לא הייתה מוכנה לקראת העלייה הזאת ואף ארגון העבודה המשותפת של המוסדות הציונים, בינם לבין עצמם, היה עדיין לקוי ביותר. החברות יכלו לנהל משא ומתן נפרד עם חברת הכשרת הישוב ועם קרן קיימת על עניני קרקע ולא בקשו ואף לא קיבלו עצה והדרכה ממחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית, עד שעמדו בפני משבר[101]. בהמשך התברר, כי תכנון המושבים היה לקוי: חלקות הקרקע שהוקצו למתיישבים יכלו להספיק למשק חקלאי מעורב, מסגרת כלכלית, שתבטיח את פרנסתם של המתיישבים[102].

הצלת הישובים

בצר להם, פנו המתיישבים למחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציוניות ולקרן קיימת, בבקשה לסיוע.  כך כתבו הרבנים בבקשתם מקק"ל:

"זמני הפירעון של התחייבויותינו ממשמשים ובאים ולנו אין כול פתח תקווה, להמציא את הסכומים הדרושים. הדבר היחיד שיכול לעמוד לנו במצוקתנו זו, שיכול להציל את חברותינו מכיליון, הוא מסירת הקרקע לרשות הקרן הקיימת… גורל מפעלנו הוא כעת בידיכם, התאמצו נא ככל יכולתכם, לסעדו ולקיימו"[104].

ההנהלה הציונית החליטה לקחת את החברות החסידיות תחת חסותה[105]. עוד במארס 1926, מיד לאחר שנתגלו המכשולים, מינתה מחלקת ההתיישבות ועדת מומחים, לבדוק את המצב ולהציע פתרון. התברר שלחסידים אין בכלל הון עצמי, כדי להשתתף בהתיישבות. כך עמדה מחלקת ההתיישבות בפני תפקיד קשה מאד: ליישב משפחות מטופלות בילדים, מבני המעמד הבינוני, שאין להם לא הכשרה חקלאית ולא אמצעים מתאימים. לכן הוחלט "לצמצם את הניסיון המסוכן הזה עד למינימום": ביטול ההסכם, שנעשה בשנת 1925, בין מחלקת ההתיישבות ובין חברות החסידים; ליישב את 50-60 משפחות שהוכיחו בשנת הניסיון הראשונה את כשרונן להסתגל לעבודה, על ידי מתן הלוואה ככל הדרוש להתיישבותן, בצד העברת אדמתם לקרן היסוד. הוחלט לרכז את הישוב, שהתחיל תחילה בארבע נקודות בבת אחת, בגוש אחד ולהקימו על אדמת קרן קיימת. כמו כן הוחלט להרחיב את הישוב, על ידי קבלת פועלים חקלאיים מנוסים מתוך חוגים הקרובים ברוחם לחסידות ולהעמידו על 100-120 משפחות, כדי להקטין על ידי כך את ההוצאות המרובות לעניינים תרבותיים – דתיים ולצרכי ההנהלה ולהקל על המתיישבים בעבודתם. בהתאם להצעות אלה, התגשם בשנים הבאות בניינו של "כפר חסידים".

קרן קיימת הקציבה 6,000 דונם של אדמת מישור, המוכשרת להתיישבות. מתוך המתיישבים נבחרו 58 מתיישבים שהמדריכים מטעם מחלקת ההתיישבות, בחנו את סגולותיהם החברתיות והגופניות. ארבעים ושבע משפחות הוגדרו כמסוגלות לעבודה חקלאית; ארבע עשרה משפחות נוספות הוגדרו כ"מסופקות" והיה עליהן לעבור תקופת מבחן נוספת, לבדיקת התאמתן לעבודה חקלאית[106]. שלושים וארבע משפחות הוכרזו כבלתי מתאימות ונגזר עליהן לעזוב את המושבים, לאחר הסדר חובות עמן[107].

הקמת כפר חסידים

קרן היסוד, בסיוע חברת פיק"א, נתנה לקראת סוף השנה את כל ההוצאות דרושות להתיישבות החדשה.

קק"ל החליטה ב-1926 על איחוד שני המושבים לכדי יישוב אחד. הישוב המאוחד עלה על הקרקע, לאחר תקופת הכשרה, בספטמבר 1927 והקים מושב עובדים. מכיוון שמדובר היה בקבוצות חסידים שונות, שלכל אחת היה שם משלה, התפשרו על השם "כפר חסידים". אל החסידים צורפה גם קבוצה של עשרים וחמש משפחות, מתיישבי תנועת העבודה הדתית, 'הפועל המזרחי' (שהצטרפו להסתדרות  העובדים)[108]. מטבע הדברים, התעוררו חיכוכים בין הקבוצות ועברו כמה שנים, עד שניתן היה לומר שהניסיון הצליח. כדי לחזק את בסיסו הכלכלי של המושב, שמנה למעלה ממאה משפחות, הסכימה קק"ל, לרכוש עבור המתיישבים, 9,000 דונם, בקרבת חרתיה ובאדמות מג'דל (לימים אזור כפר המכבי ורמת יוחנן). תוספת הקרקע הקלה על מצב המתיישבים שסבלו ממחסור כספי חמור. במקביל, החליטה ההנהלה הציונית, לבטל את עסקת הרכישה, עם קהילת ציון וקק"ל העבירה לבעלותה למעלה מ-5800 דונם, מן המרחב שהחסידים התחייבו ליישבו[109].

כך תואר המקום בינואר 1929: "כיום הזה נמצאים שם 87 משפחות. מהם כארבעים משפחות מיתר הפלטה של "נחלת יעקב" כעשרים ושתים משפחה משרידי "עבודת ישראל" והשאר של הפועל המזרחי. כל זה מצטרף למושב אחד בעל שלוש שכונות וחיים המה ביניהם בשלום ובשלוה ועוזרים זה לזה בעבודתם בשדה ובית. לכל אחד מהם יש מאה דונם קרקע משלו, כלומר של קרן הקיימת שקנתה מהם את הקרקע והשאירה אותה בידיהם לעבדה ולאכול מטובה כנהוג.[110]".

הקמת המושב כפר חסידים סיימה את הפרק הקצר של התיישבות החסידית. לכישלון של ניסיון התיישבות ראשוני, של ציבור ייחודי, קבוצה מוגדרת שהגיעה מהגולה ושעבודת האדמה היתה זרה לאנשיה– חברו , כאמור, תנאים אובייקטיביים ואי התאמה של המתיישבים, אך לא נעדרה בו גם האחריות של המוסדות הציוניים. הללו נדרשו לחשבון נפש עם עצמם[111].

ניסיונות התיישבות נוספים של דתיים.

יש לציין, כי באותו הזמן שעלה לקרקע כפר חסידים , נוסד גם הישוב החקלאי העצמאי הראשון של 'הפועל המזרחי – מושב שְׂדֵה יַעֲקֹב, על שמו של הרב יעקב ריינס, ממייסדי תנועת 'המזרחי'. הקמת היישוב לוותה בקשיים רבים שהערימו המוסדות המיישבים, בפני המתיישבים, שעלו לקרקע על אדמת ורקני (מדרום למהלל) שהיה מיועד לישוב של המעמד הבינוני)[112] והוכשרו משום כך להמשיך את הכשרתם החקלאית. עד שעלה בידי קרן קיימת לרכוש עבורם אדמה מתאימה בשייך אבריק[113]. יש טענה כי המוסדות לא התלהבו מיישוב דתי[114].

התיישבות נוספת של קבוצות חסידים מפולין , התבצעה בשנת 1924. שתי קבוצות ההתיישבות שמנו יחד כעשרים משפחות, רכשו 7,350 דונם מחברת הכשרת הישוב, בשייך אבריק וחרתיה, ליסוד שני מושבי חסידים – זיכרון אברהם ונחלת יוסף. גם אגודות חסידים אלה נכנסו לקשיים כלכליים. המתיישבים סבלו מפשיטות של אנשי שבט ערב אל זבידאת.  החל משנת 1926, הם נכנסו לעימותים עם השומר אלכסנדר זייד, על רקע כריתת עצים וענפים, ביערות העתיקים באזור. זייד לא התעמק לבחון את מצבם ולא ידע, כי באותה עת, היו מתיישבים אלה, מצויים במשבר כלכלי עמוק ולא היה להם כל מקור דלק אחר, לאפייה ולחמום הצריפים הרעועים בימי החורף. כמו כן, סבלו ממחלת המלריה, חוסר מיומנות חקלאית וחיכוכים בין החברים[115]. הישובים ניטשו בעקבות מאורעות  1929[116].

לאחר שכשלו החברות הפרטיות החסידיות, נטלה קק"ל את התחייבויותיהן, בעיקר לנוכח החש, שמא תאבד האחיזה היהודית במרחב.  ואולי השפיעה גם תחושת הכישלון, במקרה והקרקע תחזור לבעלות ערבית[117]. חלק מאנשי זכרון אברהם הצטרפו, לאחר מאורעות 1929, לכפר חסידים ולשדה יעקב[118]. אנשי נחלת יוסף התפזרו ברחבי הארץ. בשנות ה-30 שימשה הקרקע להקמת קריית עמל ושער העמקים ולהרחבת יישובי קרן קיימת באזור[119].

פרשת ההתיישבות החסידית וכישלונה, ביטאה את קשיי פעילתן של החברות הפרטיות להתיישבות. החברות האלה, שלא השכילו לנהל בצורה רנטבילית ישובים כפריים, על פי רוב, לא פעלו בתיאום עם המוסדות המיישבים הלאומיים אולם בעת עקה וצרה, פנו לסיועם של המוסדות האלה. חוסר המיומנות החקלאית והיעדר תכנון פיננסי הביאו להסתבכות כספית של החברות החסידיות ולהתמוטטותן ומכאן היה הדרך קצרה, להזדקקותן לסיוע הקק"ל והמוסדות הלאומיים[120].

יש לציין שכישלונות של ניסיונות התיישבות, של המגזר הפרטי, לא היו נחלת החסידים בלבד. המשבר של העלייה הרביעית, שסיבותיו ותוצאותיו תוארו לעיל, פגע באופן מידי ב'קהילת ציון אמריקאית', ובחברות הבת שלה. כתוצאה מכך, לא יכלו גם החברות למלא את התחייבויותיהן לגבי מוכרי הקרקעות ונשקפה סכנה שקרקעות שנגאלו יישמטו מידי החברות_23. דבר שגרר את התערבות המוסדות הלאומיים להצלת הקרקעות, ביניהן (בשנת 1931) למעלה מ-20,000 דונם בעמק יזרעאל ובתוכם אדמות ג'דה₂₄. פרשת קצ"א הצביעה על הקשר ההדוק בין הנעשה בארץ ובתפוצות, ושפכה אור על היוזמה החופשית ועל הסכנה הטמונה בפעולתה. הוכח כי לא רק החלוצים זקוקים לתקציבים הלאומיים אלא גם הבורגנות הציונית, אשר בצר לה פונה לקרנות הלאומיות[121]_..25

במבט לאחור אפשר לומר, כי מבחינה חברתית ואנושית, הייתה עלייה זו יוצאת דופן, על רקע גלי המתיישבים שהגיעו לארץ בראשית תקופת המנדט. היא הוסיפה גוון חדש להתיישבות בעמק, שהייתה מורכבת ברובה המכריע, מצעירים חילוניים. חלקם הגדול בעלי אידאולוגיה סוציאליסטית, ששאפו לממש את חזונם החברתי, במסגרת שיתופית כפרית. היה זה ביטוי ראשוני לתרומתה של ההתיישבות הדתית לבניין הארץ וליישובה[122]. אין ספק, כי התיישבות החסידים במרחב חרתי'ה, שייח' אבריק, חרבג' ומג'דל, היקף הרכישה הראשונית, עיבוד הקרקעות ואבטחת המרחב מול שודדים, סללו את הדרך להקמת ישובים נוספים ולהגברת פעולות ההכשרה והייעור של קק"ל במרחב.

התפתחותו של כפר חסידים

במהלך שנות העשרים והשלושים, סבלו המתיישבים מבעיות ביטחון והתנכלות מצד שבטי

הבדואים שחיו באזור. ביניהם גניבות, הסגת גבול, עימותים על קרקעות, מאבקים על זכויות מים ומרעה, פגיעה בחקלאים ובעובדים במרחב החקלאי, כריתת היער, התנכלו למודדים ועוד. כל אלו כוונו לפגיעה ולערעור הנוכחות היהודית במרחב[126]. השומר אלכסנדר זייד ביקר את רתיעתם של המתיישבים בפני יצירת עובדות בשטח ובמכתב לוויץ, האשים אותם ב"מורך לב"[127].

בעקבות מאורעות 1929, השתפרה מערכת היחסים  בין זייד לחסידים. שיתוף הפעולה התבטא הן בסיוע של קק"ל לבניית גדר, שתקבע את חזקתם של אנשי כפר חסידים, על המרחב החקלאי בקרבת יישובם, שטח שהיה בתחום אחריותו של זייד.

במאי 1930 נחנך הכביש המחבר את הכפר לכביש חיפה-נצרת[128]. בשנת 1930 נבנה על הגבעה, בית הכנסת, בסגנון הבין לאומי. בשנות ה-30 מונה הרב מרדכי שמואל קרול, כרבו של כפר חסידים.

המרד הערבי הגדול חשף מקומות תורפה בישובים החקלאיים. התברר כי בישובים רבים לא היה ולו בניין בטון אחד, שבו אפשר היה לרכז את הנשים והילדים בשעת חירום. היו ישובים ללא כבישי גישה ראויים והיו ישובים ללא גדרות. קרן העזרה הקציבה סכומי כסף ניכרים לבניית מבני ביטחון ציבוריים ולגדרות בארבעים ישובים חקלאיים, ביניהם, כפר חסידים[129]. באותו עשור קדח המהנדס ש' בלאס, בארות עמוקים באזור כפר חסידים (ובאושא) וגילה מקורות עשירים של מי תהום, שהובלו עד למשקי העמק המערבי[130].

במהלך השנים עד לקום המדינה הלך והתבסס היישוב. במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, ביקשו להתיישב בכפר אנשים שאינם חקלאים[131]. ועד המושב הקצה למשפחות אלה מגרשים בני דונם אחד בשטחים שלא התאימו לעיבוד חקלאי. בשנות ה-50 הופרד הכפר מבחינה מוניציפלית לשני יישובים: כפר חסידים א' – החקלאים, וכפר חסידים ב' – התושבים. בנייני המגורים של כפר חסידים ב' משולבים בתוך כפר חסידים א'. תושבי הכפר מתפרנסים מחקלאות כמו גם מעבודות מחוץ ליישוב. במהלך השנים האוכלוסייה התחלפה, וכיום תושבי הכפר הם בעיקר דתיים לאומיים וחילונים. במהלך השנים עקב שינוי הצביון הרוחני בכפר, עזבו רוב משפחות החסידים שבכפר לבני ברק ולירושלים. שאר החסידים הראשונים שהיו בכפר נפטרו במהלך השנים. ממשפחות החסידים המייסדים נותרו כיום צאצאיהם של כחמש עשרה משפחות[132], ובנוסף להן חיים בכפר צאצאיהם של אנשי הפועל המזרחי.

מעברות שהיו ל"רכסים"

ב-1950 הוקמו שתי מעברות בכפר חסידים[133]. העולים החדשים התגוררו בצריפונים במעברה, בדונים[134] ואוהלים[135]. בפברואר 1951 הוחלט על הקמת מעברה נוספת בכפר חסידים[136]. ב-1952 הוקם במקום שיכון על ידי חברת רסקו[137] עבור משוחררי צה"ל מכפר חסידים[138]. ב-1954 הוחל בבניית שיכון נוסף על ידי חברת משכנות, על רכס סמוך לשכון רסקו. גם חברת שיכון ההסתדרותית החלה בבניית שיכון משלה במקום, על הרכסים דרומית מזרחית לכפר חסידים, צפונית לקריית טבעון.[139]. שיכונים אלו נבנו לצורך פינוי המעברות בכל אזור חיפה, אך עקב התנגדות תושבי מעברות אחרות שוכנו שם רק מעטים[140]. באפריל 1956, כשבשיכונים התגוררו כ-1,500 נפשות, הוחלט שהמקום יוכרז כמועצה מקומית נפרדת מכפר חסידים, בשם רכסים [141]

בסוף שנות השמונים של המאה העשרים, ניקלע המושב לחובות כבדים כחלק ממשבר חובות המושבים[142]. המושב נחלץ מהחובות באמצע שנות התשעים, לאחר שבמסגרת יישום "חוק גל" מונה "משקם" לאגודה השיתופית שקבע את הסדר החובות לאגודה ולחברים.

בספטמבר 2012, פנתה ההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה לוועדת ערר המוסמכת על פי חוק הנכסים של נספי השואה, להורות למושב לאפשר לאנשי החברה לעיין במסמכים ובארכיון הנמצאים ברשותו. זאת על פי מידע שהיה בידי החברה, חברי “עבודת ישראל” רכשו קרקעות באזור כפר חסידים וחלקם עלו מקוזניץ והתיישבו על קרקעות אלו. אלא שחלק מאותם חלוצים שבו לפולין כשהם מותירים את הקרקעות מיותמות מאחוריהם. ההערכה היא שרבים מאותם חברים ששבו לפולין נספו בשואה[143].

כמו כן, על פי מידע שהיה בידי החברה, כ–400 מחברי “נחלת יעקב” שילמו סכומי כסף עבור רכישת קרקעות באזור חרושת הגויים ושייח אבריק שלימים הפכו לקריית טבעון וכפר חסידים. בשנות ה-30 של המאה ה-20, אגודת “נחלת יעקב” פורקה, כאשר בתיק הפירוק מצוינים רק כ–250 חברים כנושים של האגודה. לחברה היה חסר מידע אודות ראש האגודה, הרב טאוב, שרכש בשם חבריה, לרבות כאלו שנספו, את הקרקעות. כמו כן היה חסר גם מידע אודות רשימת הנושים החלקית המופיעה בתיק הפירוק[144].

הערות

[1] דוד אסף, תולדות החסידות, גרסה עברית של ערך באנציקלופדיית ייוו"א (The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, Yale University Press, 2008, pp. 659-670)

[2] הרעיון שקיימים בכל דור, צדיקים דרכם נמשך השפע לעולם הגשמי, קדם לתלמידי הבעש"ט, וספר הזוהר הצהיר על כך שאחד מהם עליון, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא".

[3] רחל אליאור, י' ברטל וח' שמרוק (עורכים), צדיקים ואנשי מעשה: מחקרים בחסידות פולין, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ד

[4] דוד אסף, שם

[5] דוד אסף וגדי שגיב, " "החסידות ברוסיה הצארית: היבטים היסטוריים וחברתיים" "בתוך: אלה לוריא (עורכת),  תולדות יהודי רוסיה מחלוקות פולין עד נפילת הקיסרות הרוסית, 1772-1917 – ירושלים,  מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי,  2012, כרך ב, עמ' 75-112.

[6] Shaul shtampaper ?How and Why Did Hasidism Spread,‏ Jewish History December 2013, Vol      27

[7] דוד אסף, שם.

[8] שמעון דוּבְּנוֹב ( 1860 –1941) היה סופר והיסטוריון יהודי שפעל במזרח אירופה. אבי ההיסטוריוגרפיה היהודית החילונית, מהוגי האידאולוגיה האוטונומיסטית היהודית . ידוע במיוחד בזכות ספרו ההיסטורי המונומנטלי, "דברי ימי עם עולם", שהיווה את הפרשנות החילונית המובהקת הראשונה לתולדות ישראל. כתב ברוסית, בעברית וביידיש.

[9] ועד ארבע ארצות הוא שמו של גוף מנהלתי, אשר שימש במשך כ-200 שנה, בין השנים 1520 או 1580 ל-1764, כמוסד המרכזי העליון של יהדות פולין. תפקידיו של הוועד היו גביית מסים מכלל הקהילות היהודיות ומסירתם לשלטונות המתאימים וכן שיפוט פנימי הנוגע לתשלום או לאי תשלום המיסים. מאוחר יותר סיגל לעצמו הוועד את תפקיד ייצוג הקהילה היהודית בפולין לפני מלכי פולין. נוסף על כך היו לוועד סמכויות שיפוט, בתוך הקהילות היהודיות, בין היהודים לבין עצמם.

[10] שמעון דובנוב, תולדות החסידות, הוצאת דביר, 1967

[11] רפאל מָאהלֶר ( 1899 – 1977) היה היסטוריון יהודי אמריקאי-ישראלי. חתן פרס ישראל להיסטוריה של עם ישראל לשנת תשל"ז (1977).כחבר פעיל במפ"ם ובשמאל הישראלי, מאהלר התבלט כאיש רוח מרקסיסטי והדגיש את חשיבות הגורם הכלכלי והחברתי בהבנת ההיסטוריה היהודית. הוא צידד במטריאליזם היסטורי וראה חשיבות בהסקת מסקנות מעשיות מלימודי ההיסטוריה (שמואל ייבין (עורך), ספר רפאל מאהלר: קובץ מחקרים בתולדות ישראל, מוגש לו במלאת לו שבעים וחמש שנה. מרחביה: ספרית פועלים, תשל"ד-1974)

[12] רחל אליאור, 'מלוא כל הארץ כבודו' ו'כל אדם"'. בתוך: מ' חלמיש (עורך): בין תחיה רוחנית לתמורה חברתית בראשית החסידות, עלי שפר, מחקרים בספרות ההגות היהודית מוגשים לרב אלכסנדר רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תש"ן :29–40.

[13] Glenn Dynner, Men of Silk: The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006 pp 3-23

[14] Men of Silk:, pp. 26-29` 34-39` 68-79

[15] [15] Glenn Dynner, pp 117-119

[16] Moshe Rosman, Hasidism – Traditional Modernization Hasidism – Traditional Modernization, https://www.academia.edu/19681639

[17] עמנואל אטקס, יחיד בדורו, הגאון מווילנה – דמות ודימוי, ירושלים, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1999

[18]  שמואל אטינגר, תולדות ישראל בעת החדשה, ירושלים תשכ"ט

[19] הגאון מווילנה

[20] מיכאל בר זוהר, בן-גוריון – כרך א', , עמ' 182–183

[21] מ' נאור וד' גלעדי, ארץ-ישראל במאה העשרים, מיישוב למדינה, 1900-1950 ,תל-אביב, 1980 (להלן: נאור), עמ' 155

[22] מנהיגי התנועה הציונית לא עסקו כלל בבניין ערים ורק מחלקה קטנה, בלתי חשובה, עסקה בייעוץ לסוחרים ובעלי מלאכה..

[23] אלי אלון, כפר אהרון – המושבה שנעלמה, באתר News1 מחלקה ראשונה, 28 בפברואר 2019

[24] נאור, עמ' 156.

[25] ראו בהרחבה: דן גלעדי, "יוזמות תעשייתיות ארץ ישראל, בשנות העשרים", בתוך: נ' גרוס (עורך), יהודים בכלכלה, ירושלים, 1985.

[26] על השקעת קק"ל במגזר העירוני, ראו בהרחבה: יעקב מרקוביצקי, רוח העמקים, מפעלות קרן קק"ל כנדבך בבניין הבית הלאומי 1920-1936, משרד הביטחון, ירושלים, 2007 (להלן: מרקוביצקי), פרק חמישי, "כינור שני ברקע", עמ' 118-142.

[27] יעקב מרקוביצקי, עמ' 71.

[28] אוריאל בן עמי, "שדה יעקב כמשל", כותרת ראשית, 30 בנובמבר 1983

[29] רעיה הרן, ‏מה הניע את תלמידי המגיד לעלות לארץ-ישראל?, קתדרה 76, יולי 1994, עמ' 95-77

[30] ח' שטימן כ"ץ, ראשיתן של עליות החסידים, יד בן צבי, ירושלים, עמ' 46

[31]  יעקב ברנאי, אגרות חסידים מארץ-ישראל – מן המחצית השנייה של המאה הי"ח ומראשית המאה הי"ט, הוצאת יד בן-צבי, ירושלים ה'תש"מ, עמ' 75

[32] דוד אסף, 'שיצא שמועה שבא משיח בן דוד': אור חדש על עליית החסידים בשנת תקל"ז, ציון ס"א, ה'תשנ"ו, עמ' 319–346,

[33] מאיר יזרעאלי, החסידים הראשונים ביישוב ארץ-ישראל, ירושלים: הוצאת ראובן מס, ה'תשנ"ה-1995

[34] רבי יהודה חסיד (1660- 1700 ) היה דרשן בליטא. יזם תנועה חברתית-משיחית לעלייה לארץ ישראל, ועלה לירושלים בראש חבורה של אוהדיו ותלמידיו. רכש בירושלים את המגרש שעליו הוקם מאוחר יותר בית הכנסת הקרוי על שמו. נודע בחסידותו, וכונה על שמה "רבי יהודה החסיד". חבורתו כללה גם שבתאים ובעלי נטיות שבתאיות, ויש הסבורים שאף הוא היה בעל זיקה לתנועה השבתאית

[35] כפי שהעיד ר' משה הירושלמי: "אסור לו ליהודי ממדינותינו מפולין או מארצות אשכנז אחרות להיכנס לירושלים, אלא אם כן הוא מלובש במלבושי תוגרמה ומדבר בלשון תוגרמה עד שאין יודעים בו שמאשכנז הוא, וכל זאת בגלל מעשה חבר החסידים שעלו עם רבי יהודה החסיד השני ע"ה." ( אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, עמ' 449).

[36] אברהם יערי, "עליית החסידים ההמונית לא"י", מחניים, מ"ו

[37] כותבי התקופה, יצירת תנועת העבודה בכללם, אכן עסקו בה וקבעו את דמותה הציבורית אך אתה אמור קצת גם לא לחזור על דברי אחרים ולכתוב שרוב עולי העלייה השנייה היו גם הם מסורתיים ורק מיעוט פועלי היה "חופשי"

[38] חיים י' פלס, ההתיישבות הדתית בארץ ישראל, בשנות ה-20 וה-30, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, ירושלים, תשמ"ו, (להלן: פלס), עמ' 19

[39] עולים מטרנסילבניה הושפעו רבות מהשקפתו הציונית של רבה של קלויזנבורג, הרב משה שמואל גלזנר. בין העולים היה הרב משה רוזנבליט, הרב פנחס ליכטנשטיין, רבה של מאטש בטרנסילבניה, שהתמנה כרב המושב (כפר גדעון, דואר היום, 23 במאי 1929)

[40] אהרון בן ברק, "מושב הטרנסילבנים", בשבילי מכורה – מכפר אוריה עד תל-חי, עמ' 184.

[41]  בן ציון מיכאלי, ישובים שניטשו, תל אביב, 1980, עמ' 154-157

[42] דן גלעדי, הישוב בתקופת העליה הרביעית,  1924-1929, בחינה כלכלית ופוליטית, עם עובד, עמ'89

[43] יוסי שפנייר, הכפר העברי נווה-יעקב ועטרות, דוגמה להתיישבות הציונית מצפון לירושלים, טללי אורות טו, מכללת אורות

יוסי שפנייר, כפר עברי ראשון בהרי ירושלים, "שבת – מוסף מקור ראשון לתורה, הגות, ספרות ואומנות", 28 ביולי 2011

[44] . החבורה נקראה "קיבוץ" אך בעצם הייתה זו חבורה שהייתה בשלב התארגנות לקראת חיי קיבוץ, לא היה רכוש משותף – חקלאי או אחר, מכאן שלא הייתה בעלות משותפת על אמצעי הייצור – שטרם היו לה. השיתוף התבטא רק בקופה משותפת ומטבח משותף, דהיינו שיתוף באמצעים החומריים הבסיסיים של האדם.

[45] לפי גרסה אחרת, של פועלי אגודת ישראל

[46] הקרן הקיימת לישראל טענה כי שולם מחיר מופרז על מנת להתחרות בה

[47] פלס, עמ' 16.

[48] עז ועוד עז, עמ' 49.

[49] מחנה־ישראל, דבר, 21 ביולי 1926

[50]  מפת עמק יזרעאל, 1926, עם ציון 'מחנה ישראל' (מתוך ספר 'אוצר הארץ'), באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור.

[51] מנחם פרוש, שרשרת הדורות בתקופות הסוערות, כרך ב' פרק רביעי עמוד 300 ואילך.

יוסף קופלוביץ, אגודת ישראל עולה בחומה, היישוב מחנה ישראל בעמק יזרעאל, עת־מול 227

אלי אלון, הבית הלבן בעמק יזרעאל, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 30 במרץ 2015

[52] אספת החברה "עבודת ישראל", היום, 6 במרץ 1925

[53] יצחק אלפסי, החסידות – אישים, בערכו.

[54] אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית ,מסדה, רמת גן, (להלן: תולדות ההתיישבות הציונית), עמ' 296-298

[55] ישעיהו לויט (עורך), סיפורו של כפר חסידים, ארכיון כפר חסידים, 2000 (להלן: כפר חסידים), עמ' 1-25.

[56] תולדות ההתיישבות הציונית , עמ' 296-298

[57] היכן שנמצאת כיום האנדרטה לזכר מאיר בינט.

[58] קהילת ציון אמריקאית (American Zion Commonwealth) היא חברה ציונית מיישבת שנטלה חלק חשוב בהתיישבות היהודית בארץ ישראל בתקופת טרום המדינה.

החברה ית נוסדה בארצות הברית בשנת 1914 על ידי מסדר בני ציון של ציוני אמריקה, כשמטרתה לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית בארץ ישראל. בימי מלחמת העולם הראשונה, הושבתה פעילות החברה. עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים וכינון המנדט הבריטי חזרה החברה לפעילות מלאה. עיקר פעילותה הייתה בשנות העשרים.

החברה רכשה בלב עמק יזרעאל המערבי את האדמות עליהן הוקם בשנת 1922 המושב בלפוריה, בשנת 1924 רכשה החברה את אדמות הכפר איל פולה מידי פאודל בשם סורסוק, שישב בביירות והיה בעל אדמות הכפר. בשנת 1925 נוסדה על אדמות אלה, העיר עפולה. עוד לפני ייסוד עפולה רכשה החברה את האדמות עליהן הוקם כפר ילדים (כיום בתחומי העיר עפולה). במערב העמק רכשה החברה את אדמות הכפר ג'דה, שעליו הוקמה בשנת 1924 ישוב האורגים מנור, לימים רמת ישי.

ייחוד של החברה היה בכך שהעבירה לרוכשים זכות בעלות מלאה בקרקע, להבדיל מהקרן הקיימת לישראל, שהעבירה לרוכשי אדמותיה זכות חכירה בלבד.

[59] י' זמורה, "התיישבות החסידים במערב עמק יזרעאל", עבודה סמינריונית, בהדרכת פרופ' רות קרק, המחלק לגיאוגרפיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1990, עמ' 4-5.

[60] תקנות נחלת יערב, חברה הדדית בע"מ. ארכיון קריית חרושת.

[61] ש' דון יחיא, מקומו של כפר חסידים, בהתיישבות הציונית, בתקופת העליה הרביעית, עבודה לתואר מוסמך, עמ' 1-2, 8, 25, 31.

[62] המזכר מחורף 1924, ציינו אנשי 'נחל יעקב' את הניסיון החקלאי שרכשו חלק מאנשי האגודה בגולה וכן את המודעות לקשיים ולצורך להסתגל למציאות בארץ. (תזכיר נחלת יעקב, 22ץ11ץ1924. 8/1, ארכיוןכפר חסידים.

[63] גבתי, עמ' 230-231

[64] אישור קניית הקרקעות בחרושת הגויים, הארץ, 7 במאי 1925

[65] אספת החברה "עבודת ישראל", היום, 6 במרץ 1925

[66] "חוקי גרבסקי" הוא כינוים של חוקים אשר נחקקו בשנת 1924 בפולין. הם מכונים כך על שמו של שר האוצר הפולני, ולדיסלב גרבסקי. החוקים כללו הטלת מסים כבדים על מעמד הביניים, סוחרים ותעשיינים, במטרה להשתמש בכספי המיסים לשם עידוד צמיחתה של תעשייה מודרנית.

החוקים כללו הטלת מס מכר שהיה 2.5% מכל מכירה, ונועד לא רק לאסוף הכנסות אלא גם לצמצם את מספר הסוחרים בשרשרת האספקה. בנוסף, ועדות ההערכה שקבעו את היקף המסחר הורכבו בעיקר מפולנים שנטו להעריך את מחזור המכירות של היהודים בעודף..

החוקים הלאימו את תעשיות הטבק, היין השרוף והגפרורים, שהיו תחומים בהם היהודים היו דומיננטיים. ההלאמה הביאה לסגירת בתי חרושת רבים של יהודים. בנוסף, הרישיונות למסחר בסחורות אלו, נמסרו לנפגעי מלחמת העולם הראשונה, ויהודים רבים שעסקו במסחר בתחום נותרו ללא מקור פרנסה. (מ. זימלפרב, למצבם הכלכלי של היהודים בפולין, הפועל הצעיר, 20 בפברואר 1925). רבים מיהודי פולין השתייכו למגזרים אלה, והם נפגעו מכך. חלקם ניסה להגר לארצות הברית, אך בשל מכסות ההגירה שהונהגו בה, פנו רבים לארץ ישראל. עליית יהודים אלה במסגרת העלייה הרביעית מכונה "עליית גרבסקי".

[67] מיכל אורן-נורדהיים, "דונם ועד דונם, רכישות הקרקע בעמק יזרעאל, לאחר מלחמת העולם הראשונה", בתוך: מרדכי נאור (עורך), עמק יזרעאל, 1900-1967, מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, סדרת עידן הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, עמ' 48

[68]  להתיישבות החסידים בעזרת הקהק"ל, הארץ, 29 באפריל 1925

[69] היהודים הפולנים מודים לקהק"ל, הארץ, 12 בפברואר 1925

[70] חיים ארלוזורוב, להערכת העליה הרביעית, פרוייקט בן יהודה, https://benyehuda.org/read/4899/read

[71] https://kfarhanoarhadati.org/

[72] אהרן זאב בן ישי, מיאבלונה ועד יזרעאל – חלק א', הארץ, 19 במאי 1925

[73] אהרן זאב בן ישי, מיאבלונה ועד יזרעאל – חלק ב', הארץ, 20 במאי 1925

[74] שמואל טשרנוביץ, ב"נחלת יעקב", הארץ, 19 בנובמבר 1925

[75] ההתיישבות החסידים בסביבות חיפה, הארץ, 19 ביולי 1925

[76] התישבות החסידים בסביבות חיפה, הארץ, 27 בספטמבר 1925

[77] ראו: האדמו"ר מקוז'ניץ למנוחות, דבר, 23 באוגוסט 1966

[78] ר' בנימין, חסידים באו לארץ, ירושלים תרפ"ו

[79] במושב עבודת ישראל, דבר, 13 ביולי 1925

[80] עבודת ישראל, הארץ, 23 בספטמבר 1925

[81] ב. ינובר, עבודת ישראל, דבר, 24 בדצמבר 1925

[82] Iris Graicer, "The Valley of Jezreel Social Ideologies and Settlement Landscape 1920-1929", Studies in Zionism", vol 11, no. 1 (1990), p. 16

[83] לעיון ברשימת המשפחות ורשימתה חברים, ארכיון כפר חסידים 1996, ע69/1.

[84] אראלה יונאי, כפר חסידים, מהתיישבות פרטית למושב עובדים 1924-1928, כפר חסידים,  (להלן: יונאי)1996, עמ' 4-8

[85] יונאי, עמ' 6-15.

[86] דיוני דירקטוריון קק"ל, על העבודות בחרבג, 13-6-1925, ארכיון ציוני מרכזי (להלן: אצ"ם),

[87]  אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל – כרך ב': פרק קט"ז, ייסוד כפר חסידים, ש. שלום, 1925 – פגישה ראשונה עם המייסד, קניית קרקע, העלייה על הקרקע, העבודה, עמ' 1213–1221.

[88] שבתאי דון יחיא, אדמו"ר-חלוץ, תל אביב, תשכ"א, עמ' 42.

[89] יונאי, עמ' 16-28.

[90] דני רוזנר, "כפר חסידים – החותם בקרקע של ראשית ההתיישבות 1928-1924", סמינר בוגר, המחלקה לגיאוגרפיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2003, עמ' 21-22.

[91] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 298-299

[92] נתנאל קצבורג, נחלת אמונים – התיישבות הדתית בארץ ישראל, ירושלים, 1957, (להלן: קצבורג), עמ' 21-24.

[93]  יוסף יובילר, ב"עבודת ישראל", הצפון, 5 במרץ 1926

[94] "דרישות ובעיות הקיום של נחלת יעקב ועבודת ישראל, 1923", 64/1, ארכיון כפר חסידים.

[95] דו"ח יוסף וייץ, 6-2-1928, תיק 2, אכיון כפר חסידים.

[96] כפר חסידים, עמ 45-46

[97] מרקוביצקי, עמ' 211-212

[98] כפר חסידים, עמ' 30.

[99] מרקוביצקי, עמ' 81; גבתי, עמ' 232, כפר חסידים, עמ' 37-38.

[100] נתנאל קצבורג, נחלת אמונים – התיישבות הדתית בארץ ישראל, ירושלים, 1957, עמ' 21-24.

[101] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ'  300 ; חיים גבתי, מאה שנות התיישבות, הקיבוץ המאוחד, תשמ"א, חלק א', עמ' 232

[102] אדמו"ר חלוץ, עמ' 42

[104] בקשת הסיוע של הרבנים ללשכה הראשית של קק"ל, 1502-1926, אצ"מ , A477/3

[105] דונם ועוד דונם, עמ' 48.

[106]רוזנר, כפר חסידים, עמ' 24.

[107] מרקוביצקי, עמ' 83, הערה מס' 131

[108] מאז ועד היום…, היסטוריה של הכפר באתר כפר חסידים; ביין עמ' 301.

[109] מרקוביצ'קי, עמ' 132.

[110] ל. וואהלמן, מטיולי במושבות הישנות והחדשות, דואר היום, 4 בינואר 1929

[111] מרקוביצקע, עמ' 85

[112] התעברות עמק יזרעאל, דואר היום, 21 באוגוסט 1925

[113] אוריאל בן עמי, שדה יעקב כמשל, כותרת ראשית, 30 בנובמבר 1983

[114] יואל יעקובי, נוער הגבעות של שייך אבריק, באתר ערוץ 7, 11 בספטמבר 2007.

[115] על קשיי החיים בישובים, ראו: פלס, עמ' 28-30; "זכרון אברהם", דבר, 10-1-27;  Graicer, p 16-17

[116] בן ציון מיכאלי, ישובים שניטשו, תל אביב, 1980, עמ' 139.

[117]מרקוביצקי, עמ' 85.

[118] יעקב מרקוביצקי, "מול שדות בוערים – הביטחון בעמק יזרעאל 1929-1939", עידן 17- עמק יזרעאל, 1993, עמ' 113-125.

[119] דונם ועוד דונם, עמ' 48

[120] גבתי, עמ' 232. Gricer, p. 20

[121] גלעד חסקין, "ממנור לרמת ישי, גלגוליו של ניסיון התיישבותי, בדגם של כפר תעשייתי", עבודה שהוגשה כחלק מהדרישות לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 1995

[122] מרקוביצקי, עמ' 81.

[126] אליעזר שמאלי, אלכסנדר זייד, אגדת שומר בישראל, 1970, עמ' 40-39; רות בקי, "אגדת אלכסנדר זייד", עידן 20, עמ' 33.

[127] זייד לוויץ, 21-8-1929, תיק 4, ארכיון כפר חסידים.

[128] כביש לכפר חסידים, דבר, 11 במאי 1930

[129] מאה שנות התיישבות, עמ' 277.

[130] מאה שנות התיישבות, עמ' 307

[131] כך עולה ממכתב לקק"ל בו מבקשים מתיישבים שאינן חקלאיים לאפשר להם לרכוש שטחים בני דונם אחד

[132] כך עולה ממכתב מיום 12/12/1926 של המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. שמות המשפחות המופיעות במכתב שצאצאיהן חיים עד היום בכפר הם: וולף, אורנשטין סיני, בלום נפתלי, ונחוצקי רחל, אורנשטין דב, אייזנבנד אליעזר, אפפלד חיים, טיטל יחיאל, דרפנר, נכטילר צבי, ולברג אהרן, שטיינפלד, מנדלמן

[133] האדמיניסטרציה המקומית במחנות העולים, חרות, 10 ביולי 1950

[134] "בדונים נשרפו", שערים, 27 באוקטובר 1952

[135] "תושבי מעברת כפר־חסידים לא ישלימו עם תנאי חייהם הירודים", קול העם, 14 בספטמבר 1951

[136] "מעברות חדשות יוקמו בגליל", הצופה, 22 בפברואר 1951

[137] "פעולות השיכון", חרות, 5 במרץ 1953

[138] א. מרקוביץ, "כביש נצרת מוביל לחיפה", מעריב, 4 במאי 1962

[139] ז. לבון, "תכנית השיכון בשנים הקרובות", דבר, 20 בינואר 1954

[140] "אנשי מעברת דויד הפגינו בחיפה בתביעה לשיכון במקום, על המשמר, 24 בנובמבר 1952

[141] מועצה מקומית נפרדת תקום ליד כפד־חסידים", על המשמר, 26 באפריל 1956

[142] "עיקול זמני על נכסי 1,130 חקלאים ממושבי הצפון", מעריב, 30 בספטמבר 1990

[143] שירי דובר, ‏1,424 דונם של אדמות נספי השואה מחפשים יורש, באתר גלובס, 30 במרץ 2014

[144] אורי בלאו, "שתיקת הארכיב של כפר חסידים", באתר הארץ, 8 בנובמבר 2012