כיבוש מקסיקו על ידי הספרדים

סופה של ממלכת האצטקים

25/10/2015  – כתב: גילי חסקין

דגם של טנוצ'טיטלן, בככר הסוקלו (Zocalo) מקסיקו סיטי

האצטקים היו התרבות האחרונה, המפותחת והמרשימה, שפרחה במקסיקו ועמה התנגשו הספרדים. האצטקים הם נושא דוממיננטי בטיול במקסיקו, לא רק בגלל תרבותם העשירה ולא רק בגלל חורבנם הטרגי, אלא משום שכאשר עיצבה מקסיקו מחדש את זהותה, בראשית המאה ה-20, היא מיצבה את עצמה כממשיכת האצטקים. הדבר בא לידי ביטוי בציורי הקיר של דייגו ריברה.

לפיכך, חשוב מאד ללמוד את סיפורם של האצטקים ואת סיפורו של הכיבוש, לפני שיוצאים לטיול במקסיקו.

ראו באתר זה:

רקע כללי למטייל במקסיקו

המוראלים במקסיקו

עד הכיבוש הספרדי, שטחה של מקסיקו היה מחולק לעשרות ממלכות קטנות וגדולות. האימפריה המרכזית ששלטה על כל אותן נסיכויות היתה האימפריה האצטקית, שהיסוד האתני העיקרי המוביל בה, היו המשיקס.

השם "אצטקים" כולל גם שני עמים שהיו בני ברית למשיקס שבטנוצ'טיטלן. האקולאואס (Acolhuas)  מטשקוקו (Texcoco) והטפנקים (Tepanecs) מטלקופן , שיחד עם המשיקס, יצרו את הברית האצטקית המשולשת, ששלטה על "האימפריה האצטקית". בהקשר אחר, השם "אצטקים", מתייחס לערי מדינה שונות, ולאנשיהם, שחלקו את תולדותיהם ואת תרבותם עם חברי הברית ושפת הנווטל (Nahuatl), היתה עבורם "לינגווה פרנקה". לפיכך אפשר לדבר על התרבות האצטקית, שכללה נתיבים תרבותיים שונים, שהיו מקובלים בקרב תושבי מרכז מקסיקו, בתקופה הפוסט קלאסית.

השם "אצטקים", למרות השימוש המודרני שלו, מתייחס בעיקר לאלמנט המייסד של האימפריה. מקור שמם במלה "אַצְטְלַן", שפירושה בשפת הנאווטל (Nahuatl שפת בני מקסיקו באותה עת ; מאות 13–16), "מקום האנפות" או "אנשי ציצת-הנוצות" או "(האנשים שבאו) מִן הלָבן".

המשיקאס מגיעים לטנוצ'טיטלאן

המשיקאס (Mexicas), הגיעו לעמק מקסיקו רק בשנת 1299, היו אלה בני שבט צפוני, שהוראת שמו "טבור הירח". ב-1428, לאחר שנים ארוכות של שיעבוד, הצליחו להשתחרר מעול זרים. אולם העידן האצטקי לא ארך זמן רב. הוא בא לקיצו בדרך פתאומית. ב-1521 , פחות ממאה שנה אחרי התגבשותה, נפלה ממלכתם. את ממלכת האצטקים אופף מסתורין, הקשור לנקודות הפתיחה והסיום. כשם שלא ברור איך הפכו תוך זמן כה קצר, משבט לא ידוע, לממלכה כל יכולה, השולטת על עמים רבים כל כך, קשה להבין מדוע לא עמד להם כוחם לנצח אויב שחייליו היו כה מעטים. גם אם ניקח בחשבון את הברזל ואת הנשק החם שהיה לפולשים, יש לזכור שלאצטקים היו עשרות אלפי חיילים מאומנים ואילו הספרדים מנו פחות מ-400 חיילים.

על פי המיתולוגיה האצטקית, קורותיהם של האצטקים מתחילים בנדודיהם בהנהגתו של האב הקדום הויצ'ילפוצ'לי. נדודים אלה הסתיימו במאה העשירית כאשר התיישבו בארץ קולהואקאן (Culuhacan), בממלכתם של הטולטקים (Toltecs) שם היה מעמדם נחות. עם השנים עלתה קרנם והם התערו בתרבות המקומית. בן למשפחת המלוכה של קולוהואקאן היה למלך האצטקים.

הויצ'ילופטצ'לי

זעזוע בלתי צפוי התרחש כאשר קיבלו לידם את בתו של מלך קולהואקאן, לכאורה על מנת להפכה למלכתם. האצטקים פשטו את עורה והקריבו אותה כקרבן. המעשה האכזרי הוביל לגירושם אל אי באגם טשקוקו, אשר השתייך לממלכת אסקופוסאלקו (Azcopotzalco) היריבה לקולהואקן. באי זה הם בנו את עירם טנוצ'טיטלאן (כיום מקסיקו סיטי), אולם נותרו כפופים למרות אסקופוסאלקו, עד שזו החליטה לחסל את עצמאותם ההולכת ומתפתחת של האצטקים, והגיעה עת העימות החזיתי.

בהנהגתו של הנסיך טלאקאלל, אחי המלך, הצליחו האצטקים לזכות בניצחון מוחץ. הממלכה היריבה נכבשה ורבים בה נטבחו. כמה מערכות נוספות כנגד שבטים יריבים ביססו את המעצמה החדשה. טלאקאלל החליט כי העליונות אשר לה זכה עמו מצדיקה את יצירתה של מהפכה תרבותית, ואת העלאת קרנו של מיתוס לוחמני אכזרי.

קודם כל הוא השמיד את הכתבים הישנים והפיץ סיפור ראשית חדש, על ארץ מוצא אגדית בשם אסטלאן (Aztlan), שם חיה אמו של האל הויצ'ילפוצ'לי. משלחת זקנים שנשלחה לשם חזרה ודיווחה על נסים ונפלאות. הפרט החשוב ביותר שעליו דיווחה היה כי הויצ'ילפוצ'לי יוכל להתאחד עם אמו רק אחרי כיבושה המלא של הארץ. בהמשך, הוא ביסס פולחן הקרבת שבויים המוני, שהתבסס על רעיון דתי, המוכר גם אצלה המאיה, ולפיו השמש מאבדת דם בכל זריחה במאבקיה להיחלץ מדרקון התהומות (זהו פשר הצבע האדמדם בשמים). כדי שלא תיעלם, יש צורך להחזיר לה דם זה, שיבוא מעורקיהם של הנזבחים. הקרבת אדם הייתה מסורת עתיקה וכבר בעבר הרחוק התקיימו משחקי כדור שהמנוצחים בהם הוקרבו, אך הממדים שאליהם הביא טלאקאלל את קורבן האדם היו חסרי תקדים. לצורך זה הוקם מקדש מפואר ועל עמי מקסיקו נפל מורא גדול. מלחמות מיוחדות, שכונו "מלחמות הפרחים", נוהלו אך ורק במטרה להשיג שבויים לצורכי הקרבה. ההקרבה הייתה כרוכה בקניבליזם.

במקדש באקטיטלן (באדיבות ויקיפדיה)

על אף הנהגת הפולחן האכזרי, שגשגה הממלכה האצטקית. מערכות של חינוך, גביית מיסים, מסחר ומשפט התנהלו היטב. לאחר שהמלך הלך לעולמו, נבחר המלך החדש על ידי מועצת הזקנים.

החוקר נחום מגד מסביר שבסיפורם של האצטקים שזורה אמונה שהצעידה אותם קדימה; אך בשעה היסטורית אחת, גרמה אותה אמונה עצמה לאובדנם. מייסד השבט טלאקאאלל ((Tlacaelel, מי שהניח את היסוד הדתי, הלאומי והשבטי לא יכול היה להעלות בדמיונו שעמו, הנושא את חנית אל השמש ומציל את העולם כמגן השמש, ישיר לאחר שנים מעטות כל כך על החניתות השבורות ועל חורבן הממלכה והעם. ממעוף הציפור נראתה הבירה טנוצ'טיטלן (Tenochtitlan) כעיגול או אליפסה, ששלוש דרכים הובילו אל מרכזה. דרכים אלו בותרו על ידי תעלות, שעליהן הוצבו גשרים ניידים. מחוץ לבניינים הלבנים שעוטרו בציורים, פרחו גינות נוי מטופחות. בכול מקום נשתלו גינות פרחים וכל משבצת פנויה באגם, התמלאה בגנים צפים. מעל בתי המגורים הזדקרו המקדשים של השבטים השונים, שכולם עמדו על גבי פירמידות. הדרכים שהובילו למקדשים הגדולים שימשו כנקודת מפגש של התושבים. דרכם עברו סוחרים, לוחמים ועבדים. כמו כן, עברו ברחובות אלו שיירות של מקריבים וקורבנות אנושיים. מהמקדשים נשמעה הלמות תופים ותרועות שבקעו מקונכיות בישרו אל אירוע זה או אחר.

Templo Mayor  המקדש האצטקי במקסיקו סיטי

ממלכת האצטקים שלטה על 371 שבטים וממלכות באזורים הנמצאים כיום בארצות-הברית, במקסיקו וגואטמלה. לימים, עמדו הספרדים משתאים נוכח העושר, הסדר והשפע של הממלכה. לעומת מקסיקו, נראו ערי ספרד ואירופה כולה כעיירות קטנות. באגם עצמו, על איים, בחלקם מלאכותיים, שכנו ערים גדולות, שכל אחת מהן היתה גדולה מכל עיר ספרדית. ערים אלו, שדמו לוונציה האירופית בתעלות, בסירות שהיו בכל בית, בסירות הציבוריות ובגשרים – היו מחולקות לארבעה אזורים ובמרכזן התנוססו מקדשים שנבנו על פירמידות ענקיות, כל פירמידה היתה צבועה בשלל צבעים. על הקירות היו דמויות מצוירות וליד הפירמידות עמדו פסלים. גם בכל רובע היו מקדשים ומאחר שכל מקדש היה מוקדש לאל אחר, לא חסרו ימי חג בבירה ובערים הגדולות האחרות. במרכזי העיר פעלו במשך כל השבוע שווקים צבעוניים, בהם מכרו מטוב הארץ: מעשי אומנות מכסף, מזהב, מאבנים יקרות ומנוצות; פירות שהגיעו מאזורים שונים, בשר, דגים, ירקות ועשבי מרפא, עבדים ושפחות[1].

ברנאל דיאס דל קאסטיו Bernal Díaz del Castillo)), היסטוריון ספרדי שהתלווה לצבאות קורטס, תיאר אותם כך: "בינינו היו חיילים שהכירו מקומות שונים בעולם, כולל קונסטנטינופול, ערי איטליה ורומא. הם אמרו שכיכר כה גדולה, המולה כזאת, שפע כזה של מצרכים וכמות אנשים כזו לא ראו בשום מקום אחר"[2].

המלך האצטקי, שקבע בהתייעצות עם יועציו את סדרי הממלכה, היה גם הכוהן הגדול של שני האלים המרכזיים. בתפקיד זה פתח את הטקסים הדתיים בתאריכים החשובים, טקסים שבהם הוקרבו אנשים רבים לאלים. היה לאצטקים פנתיאון מגוון. רבים מן האלים היו צמאי דם ותבעו קורבנות אדם. יחד עם זאת, יש לנהוג בזהירות בתיאורים של הפולחן העקוב מדם, כיוון שכל התיאורים המפורטים נכתבו בידי הכובשים הספרדיים ולא בידי הילידים עצמם. כך למשל, מספרים המקורות הספרדיים שכוהני הדת האצטקים היו עוקרים את לב הקורבן ואוכלים אותו באקט של קניבליזם פולחני. אולם יש כיום לא מעט חוקרים הטוענים כי מקור הסיפור בדיבת הספרדים, שחפצו לעשות דמוניזציה של אויביהם ולהצדיק בכך את הכיבוש.

לוח השנה האצטקי

לאצטקים היתה מערכת מורכבת של פקידות וגביית מסים. הבירוקרטיה האצטקית היתה לא פחות מורכבת וענפה מן הבירוקרטיה האירופאית היו להם חוקים, מערכת משפטית ודואר יעיל מאד. הם הצטיינו במלאכה ובאומנויות מסוגים שונים. אמנותם היתה ססגונית ועשירה מאד.: ציור, פיסול, תכשיטים מקסימים, חפצי נוי למיניהם[3]. האמנות האצטקית הרשימה את כול רואיה בעצמתה, במלאכת המחשבת, בצבעוניות ובמערכתה סמלים המורכבת של דמויות בהן שלטו הרוגע, היופי והאימה. יופי שמימי ומפלצתיות יצרו יחד ובחומרים שונים את הממד הפיזי של המחשבות, האמונות, פחדים ותקוות, ששררו בנפשם של בוני תרבות זו[4]. התרבות האצטקית פיתחה מתימטיקה גבוהה וכנראה גם ידע נרחב באסטרונומיה, על פיו נקבע לוח השנה, בצורה מתוחכמת ביותר.

לאצטקים היה גם צבא חזק, גדול ומאורגן. לרשות המלך חיילים, שהיו נאמנים לו ולמסורת השבטית. עוצמת הממלכה היתה כה גדולה, עד שמאות העמים שבכבשו, כולל עמים ששמרו על עצמאות מוגבלת והעלו מסים בסחורות ובעבדים, לא העזו למרוד. כולם האמינו שהאצטקים הם עם בלתי מנוצח, שהאל השבטי שלהם מכוון את דרכם ושומר עליהם מכל צרה והוא העליון מכל האלים. מעת לעת פשט הצבא האצטקי על אחת הממלכות הסרבניות, על שלא העבירה את המס הנדרש, או שסירבה לשלוח חיילים למלחמת הפרחים, כש"האלים היו רעבים".

בארמון המלך שכנו שתי נשותיו שהיו מלכות ופילגשיו הרבות. סביב הארמון שירתו למעלה מאלף משרתים ושומרים. לפי תיאורי הספרדים בישלו טבחי המלך למעלה מ-300 תבשילים שונים עבור המלך וב-1,000 תבשילים עבוד שומרי ראשו ועבור חיל המשמר המלכותי, במגשי ענק הביאו לו פירות מכל הארץ. המלך, שהיה סגפן מטבעו, אכל מעט מן המזון שהוצע לו ורובו נשרף. בקרבת הארמון פעלו: גן חיות ובית נשרים; בתי מלאכה בהם הכינו את הקישוטים לארמון ולמקדשים מכסף, מזהב, מאבנים יקרות ומנוצות. לאצטקים לא היה כתב, אבל הם רשמו בתמונות את תנועת הסחורות בארמון, המסים ששולמו, הנתינים והממלכות החייבים במס וכמובן את תולדות המקומות, האלים ואת הטקסים והחגיגות. בימי החג ובעתות שנחה על המלך רוח רעה, הנעימו את זמנו מאות רקדנים וזמרים, אותם רקדנים וזמרים שרו ורקדו גם במקדשים ובשווקים, לפני או אחרי הטלאשטלי (Tlachtli)- משחק הכדור הפולחני, שהוקדש לאל המוות[5]. קיר הגלגלות לימד מה תהיה מנת חלקו של המפסיד. כמו כל, שיחקו אצילים במשחקי גורל, שנועדו לפענח את רצון האל.

מוקטסומה השני

ב-1502 חוותה טנוצ'טיטלן, הבירה האצטקית, שיטפונות עזים, בהם מת המלך אוהיסוטל  ( āhuitzotl. ראשי השבטים, הכוהנים ומפקדי הצבא התכנסו כדי לבחור להם מלך חדש. מכיוון שהממלכה האדירה לא חששה משום גורם חיצוני ומכיוון שאפילו מדינות רחוקות העלו מסים נדיבים למלך האצטקי, דומה ולא היה צורך באיש צבא, כי לא היה צורך בכיבושים נוספים. משום כך בחרה מועצת החכמים של הממלכה, תלמיד חכם, שיוכל לפרש את מסריו של האל. לתפקיד זה נבחר מוקטסומה השני ( , Moctezuma שנודע כ"טלאמאטיני" (Tlamatini), היינו חכם הבקי ברזי הדת.

לאחר שהוכתר בטקס מרשים ובחגיגות שהיו גדולות מכול אלו שקדמו להן, החל מוקטסומה השני לבנות מחדש את מוסדות השלטון. הוא פיטר את כל יועצי דודו, המלך המנוח, כדי שיוכל לנהל את הממלכה "בדרך שתביא לו שמחה". הוא הביא במקומם צעירים שהצטיינו בלימודי הדת והמשיכו ללמוד הלכה מפיו של המלך הכול יכול, שהיה גם כוהנו הגדול של נחש הנוצות, האל שיסד את השמש החמישית וחידש את המין האנושי. מסיבות לא ברורות הוא בחר להאדיר את שמו של המלך טיסוק, שהורעל על ידי אנשיו משום שהתרשל בענייני המלחמה והתרחק מתורת המייסד טלאקאאלל. לא ברור מה רצה לרמוז במעשה זה, אבל ברור שמוקטסומה השני היה שונה מכול קודמיו והתנהגותו קבעה לא מעט את גורלה של מקסיקו, כאשר הגיעו ליבשת אנשים זרים.

כתר מוקטסומה

מוקטסומה השני, שעד בחירתו היה נחבא אל הכלים, שינה את מנהגו, הפך למלך רגזן והקיף את עצמו בפולחן מלכות, אותו לא הכירו קודמיו. רק מתי מעט הותר לראות את פניו. התנהגותו זו הקימה נגדו אויבים, הן בקרב נסיכים של ממלכות בנות בריתו והן בקרב האצולה שבבירה. יחס זה כלפיו יבוא לידי ביטויו שנים לאחר מכן, עם בוא הספרדים.

למרות העצמה והביטחון, אפפה אימה קדושה את המלך. "קשר השנים" התקרב והצביע, כמו תמיד, על שינוי פני העולם למלך המאמין. 52 שנה הוא מספר מאגי בתרבויות של מזואמריקה, ארבע רוחות השמים, כפול 13 הרקיעים.

כמו לתרבויות האחרות במזו אמריקה, השתמשו האצטקים בשני לוחות שנה:

לוח השנה האזרחי, או השמשי הורכב מ- 18 חודשים שמנו 20 יום כל אחד, ובנוסף – 5 ימים הנקראים nemontemi – חסרי שם וחסרי שימוש. ס"ה 365 ימים. בלוח השנה הדתי 13 חודשים, שאף הם מנו 20 ימים כל אחד. ס"ה 260 יום. הלוחות הללו היו נפגשים אחת ל-52 שנה.

52 שנה קודם לכן, בשנת 1468, מת המלך מוקטסומה הראשון. עוד מעט יעלו כוהני האלים השונים לגבעות סביב העיר ובעקבותיהם התושבים כולם. לאחר שבירת כלי החרס, יעמדו ופניהם לשמש העולה ויבקשו עוד 52 שנות קיום. המלך שחרד מהעתיד לבוא, פנה למלך טשקוקו Tezcoco)) החכם, בן בריתם של האצטקים וזה ניבא שזרים יבואו לפגוע באדמת הממלכה. מוקטסומה חרד שהאל הויצ'ילופוטצ'לי (Huitzilopochtli), מי שהיה פעם מנהיג שבטי והפך לאל השמש, אל המלחמה, מייסד העולם והסדר שבו, עומד לזנוח את בני עמו.

לימים, כמה שנים לאחר הכיבוש הספרדי, יגיע למקסיקו הכומר הספרדי ברנארדינו דה סאהאגון Bernardino de Sahagún)) ובסקרנות שאיננה מאפיינת בדרך כלל כובשים, הוא התחיל ללמוד את העולם שחרב, לפני שהזיכרון ייעלם. תלמידיו המקומיים, שלמדו את הכתב הלטיני, לתחקרו את הזקנים, לפי שאלון שחיבר. הרישומים, המכונים "מודיעי סאהאגון" (Los Informantes de Sahagun), הועברו למדריד בהוראת הכנסייה.

מודיעי סאהאגון

לפי הקובץ הפלורנטיני (Florentine Codex (של "מודיעי סאהאגון", התרבו האותות שבישרו שמשהו גדול, נורא ומפחיד עומד להתרחש ולהכאיב מאד. כך למשל, עשר שני לפני בוא הספרדים נתגלה ברקיע אות מבשר פורענות, שיבולת אש שנראתה באופק. אות שני, שריפתו של מקדש הויצ'ילופוטלי ועוד. אות נוסף היה קול יללה מסתורי נשמע בלילות. במדינת טלאקסלה  Tlaxcala)) שסיפקה חיילים ל"מלחמות הפרחים" נראו כדורי אש נופלים למים, המזכירים את תיאורי השליחים שישלח מוקטסומה ושייראו את התותחים המופעלים על המים, על ידי הספרדים. לא ברור כמה מאירועים אלו אכן נחוו בידי בני התקופה, וכמה דווחו רק למפרע, אך על פי המקורות האצטקיים, מחזות אלו הביאו את המלך לסיפה של התמוטטות עצבים. מוקטסומה היה אחוז אימה בשל חוסר הוודאות. הוא החל לנהוג כאחוז טירוף. חקר קוסמים ומפרשי חלומות ומשלא ידעו לפרש את האותות, השליך אותם לבית האסורים.  לאחר שנעלמו בדרך פלא מכלאם, ציווה להרוג את נשותיהם וילדיהם. מחלת הרדיפה שלו התגברה עם הייאוש.  איש מבני העם, שכפרו נמצא ליד הים הגדול , סיפר לו שראה גבעה שטה בים. שליחים שיצאו מטעמו, סיפרו לו שראו בים הגדול צריחים על המים ואנשים בצריחים אלו. גון עורם של האנשים הללו היה כגון התולעת והיו ביניהם בעלי צבע מלוכלך (שחורי עור). בלט בעדותם הזקן שעל פניהם, כדוגמת פני האלים הקדמונים, במיוחד אל האש, האל הזקן וקצאלקואטל Quezalcoatl)), האל הלבן, אדון טולה Tula))[6].

קצאלקואטל

תוך זמן קצר החלו להופיע דיווחים ראשונים על אנשים לבנים זרים, שבאו מהים. מוקטסומה, שהיה איש דתי מאוד, סבר שהאל קצ'אלקואטל חוזר ובא לרשת אותו על כסא מלכותו. קצ'אלקואטל (קוּאֶטְסַלְקוֹאַטְל) היה שמו של אדם-אל, בעל צבע עור לבן, שהנהיג את העיר הקדומה טולה בימים עברו שייצר את התרבות האנושית והחומרית, המתקדמת ביותר. המיתוס על חזרתו של קצ'אלקואטל היה נפוץ מאז ומעולם, והמלך האמין בו לחלוטין. לא אובדן השלטון הפחיד את המלך, אלא החרדה מהעולם הבלתי מוכר. הוא הורה לקדם את פני הזרים במתנות, במחשבה שהם פמליית האל. שליחי מוקטסומה עשו את הדרך הארוכה מהבירה אל החוף, ובדקו אם משהו עלול להצביע על כוונת ה"אלים". מודיע סאהאגון מתעדים את התחושה המדויקת של המלך: "מיד שיגר שליחים רבים, כטילו נסיכנו קצאלקואטל בעצמו עמד לבוא. וזה אשר אמר בלבו: "אכן הוא הוא הופיע, אכן הוא שב והגיע, אכן בוא יבוא לכאן, אל מקום מלכותו. כי זה הדבר אשר הבטיח בעת עוזבו את המקום"[7]. מוקטסומה למד מתורת הקורבנות והתפילות כי אלים מתרצים במתנות, כמו בני אדם. הוא הכין עבור הזרים את מיטב המתנות. ביניהם בלטו אותם אביזרי פולחן שהיו שייכים למקדש של אל הנוצות, מקדש בו שימש המלך ככוהן הגדול. הכלים "הוחזרו" אפוא לאל ששב מן הים. בין התשורות היו מסכת ירקן ובה אל הנחש ובגדי האל על עיטורי הנוצות, הפנינים והאבנים היקרות. השליחים נצטווו לומר לראש הזרים: "מוקטסומה ממלא מקומך, משגר לך שי להנאתך, עם הגיעך לנחלתך במקסיקו". המלך מוקטסומה האמין שלפניו עומד המלך המשיח, סמלה של גאולת האדם וסמלה של תקופת השפע מן העידן המיתולוגי.

עד שנת 1500 כבר היו באיים הקריביים כמה אלפי ספרדים. הילידים לא שיתפו עמם פעולה והאוכלוסייה המקומית הלכה ונכחדה לעיניהם: בהתנגדות פאסיבי, במעשי התאבדות קולקטיביים, בסירוב לעבוד ובתמותה גבוהה מן המחלות האירופאיות. הם לא מצאו שם את המתכות האצילות שחיפשו ופיתחו את החקלאות בעזרת עבדים שחורים שהובאו מאפריקה. אולם התאווה לזהב משכה אותם לעבר היבשת, בעקבות שמועות על ממלכות עשירות הנמצאות אי שם. בשנים 1509-1515 כבש ואסקו נונייס דה בלבואה (Vasco Núñez de Balboa), בראש קומץ ספרדים, את הרצועה הצרה המחברת את אמריקה התיכונה עם אמריקה הדרומית וטבח בילידים ללא רחם. ב-1591 הוקמה סנטה מאריה לה אנטיגואה דל דאריין, בפנמה של ימינו שהיתה העיר הספרדית הראשונה בייבשת אמריקה.

הספרדים המתינו להזדמנות להגיע לממלכות העשירות עליהם שמעו. הכובשים, שבאו ברובם ממחוז הספרדי העני אקסטרמדורה, היו חלק מהיוזמה הפרטית שאפשרה את הכיבושים. הם השקיעו את ממונם הפרטי, זמנם וכוחותיהם, כדי להגיע לעושר והיו נחושים לעשות את הכול כדי להחזיר את ההשקעה בהקדם האפשרי (בסופו של דבר, רק כ-4% הגשימו את חלומם. ספרדים ולעתים גם זרים, קיבלו זכויות בגין גילויים וכיבושים, תמורת ההכרה בריבונות מלכי ספרד על הארצות החדשות ותשלום של עשרים אחוזים מהרווחים, לטובת הכתר.

ראו באתר זה: הקולוניאליזם באמריקה הלטינית:

הרננדו קורטס

1519 היתה השנה שבה יצא פרדיננד מגלן למסעו המפורסם[8], הרפורמציה הפרוטסטנטית החלה לצבור תנופה באירופה וקרלוס הראשון, מלך ספרד, נבחר לקיסר גרמניה וייקרא מעתה, קארל החמישי. באותה שנה עצמה, שלח מושל קובה, דייגו דה וולסקס, (Diego Velázquez) את הרנאן קורטז (Hernán Cortés)[9] למקסיקו, כדי שיבדוק אם נכונותה שמועות על ממלכת המשיקאס ואם ניתן לספח ארץ עשירה זו לשלטונו של המושל.

לקורטס שעזב את אוניברסיטת סלמנקה, עמדה הבחירה בין שתי אפשרויות: חיפוש כבוד ופרסום במלחמה באיטליה, או לנסות את מזלו בקולוניות הספרדיות בעולם החדש. ב-1506 הוא לקח חלק בכיבוש היספניולה וקובה, וקיבל אחוזה גדולה ומספר "אנקומיינדה", מכסה של עבדים אינדיאנים כתמורה על פעלו. הברוטליות של מסע הכיבוש בקובה והשמדתה של האוכלוסייה האינדיאנית כתוצאה ממחלות, עבודת פרך וייאוש השפיעה מאוחר יותר על היחס הזהיר יחסית של קורטס כלפי המקסיקנים, כמשנה למלך במלכות המשנה של ספרד החדשה, כשהוא מאפשר את הישרדותם של אינדיאנים טהורים רבים ושפות אינדיאניות במקסיקו של היום.

לפני קורטס נערכו כמה מספר מסעות לחצי האי יוקטן (Yucatán) הנמצא בין הים הקריבי למפרץ מקסיקו [ממזרח למצר טוואנטפק (Tehuantepec)], על ידי פרנסיסקו הרננדס דה קורדובה Francisco Hernández de Córdoba)) ב-1517 וחואן דה גריחלבה (Juan de Grijalva) ב-1518. מסעות אלו הסתיימו בחזרה לקובה, כאשר בידיהם כמויות קטנות של זהב בלבד, וסיפורים ששמעו על ארץ רחוקה יותר שבה הזהב מצוי לרוב. קורטס מכר או משכן את כל אדמותיו כדי שיהיה באפשרותו לקנות ספינות ולשכור צוות. רשמית, קורטס עשה זאת על מנת לחקור ולסחור עם הארצות החדשות במערב. הרעיון היה שבדרך זו יזכו גם השולח וגם המושל בשטח, באוצרות שלא יועברו למשפחתה מלוכה. אך נאסר עליו ליישב את הארץ.

קורטס שורף את ספינותיו

קורטז יצא בראש צי של 15 אניות ובהן 508 ספרדים, מתוכם 400 חיילים וחיל פרשים קטן, שמנה 16 סוסים ורוכביהם. הם הגיעו למחוזות המאיה שביוקטן, לערים טולום Tulum)) , צ'טומאל (Chetumal) והאי הגדול קוסומל ((Cozumel, שהיה מקודש לאלת הירח. לאחר שנחת בחוף של יוקטן, שרף קורטס את אניותיו, בהעבירו לחייליו מסר ברור, שאין מכאן דרך חזרה. הטוטונק (ראש השבט) המקומי בקמפואלה קידם את פניו במתנות של אוכל, נוצות, זהב ונשים. קורטז למד כי הארץ נשלטת בידי מנהיג גדול, בעיר טנוצ'טיטלאן, שנמצאה באזור בו כיום שוכנת העיר מקסיקו סיטי, עיר זו שכנה בלב אגם טשקוקו והגישה אליה הייתה רק באמצעות סוללות עפר שחיברו אותה לחוף.

קורטז שמע על קיומם של שני ספרדים, פליטי אנייה שרוב מלחיה מתו מרעב או צמא ומצאו מחסה אצל שליטי המאיה ביוקטן. הוא צירף לאניות שלו אחד מהם, את משרתו של מלך טולום, חרונימו דה אגילר Gerónimo de Aguilar)), שלמד את שפת המאיה בשבע שנות עבדות וסיפר לו על ממלכת האצטקים הכבירה[10]. מלך טולום מסר לקורטס במתנה, 19 שפחות, ביניהם מאליצ'ין ((La Malinche, נסיכה אצטקית שנשאה בכפייה לאחד מאצילי המאיה. קורטז בחר בה עבור אחד מקציניו, אציל בשם הרננדז פוארטוקררו אך לאחר זמן קצר התמנה הלה לשגריר מטעם המשלחת בחצר קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומלינצ'ה עברה לידי קורטז. בניתוח מודרני מציינת היסטוריונית אמריקאית כי חלוקת הנשים בין קציני המשלחת נערכה על מנת לספק להם שפחות-מין, הספרדים ערכו טקס הטבלה נוצרי אך השתמשו במומרות החדשות כזונות[11].

קורטז ומאלינצ'ה

מלינצ'ה שימשה כמתורגמנית, יועצת ומתווכת בין מפקד הכוחות הפולשים הספרדיים לתושבים והמנהיגים המקומיים[12]. ההיסטוריון הספרדי-מקסיקני בן זמנה של מלינצה, דיאגו קמארגו (Diego Muñoz Camargo) המתעכב על תולדות חיי מלינצ'ה בספרו, מציין כי היא שלטה ב"שפת מקסיקה" (נאוואטל), "שפת קוזומל" (שפת המאיה) ו"שפת אולאטלה" (שפה הידועה לאצטקים כ "פופלוקה" – ג'יבריש בשפתם) שהייתה נפוצה באזור וורקרוז. מאוחר יותר הייתה גם בת זוגו של קורטס ואם בנו מרטין, שהיה אחד מראשוני המסטיסים (Mestizos) בני אדם שנולדו להורים ממוצא אירופי ואינדיאני[13]. לאחר שנמסרה כשפחה לידי קורטז, היא הוטבלה בשם הנוצרי-לטיני מרינה שמשמעותו "מן הים"[14]. הקשר בין השניים ותמיכתה של מלינצ'ה בקורטז היו מהגורמים המרכזיים להצלחת הספרדים בכיבושה של מקסיקו[15]. דמותה ההיסטורית של מלינצ'ה התמזגה בדמויות אגדתיות ומיתיות ששורשיהן באגדות עם אצטקיות[16]. אוקטביו פס (Octavio Paz) משורר, מסאי ודיפלומט מקסיקני וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1990, כתב על דמותה: "דונה מריה הפכה לסמל המיצג את הנשים המקסיקניות שהוקסמו, נאנסו או פותו על ידי הספרדים, וכמו שילד קטן לא יסלח לאמו אם היא נטשה אותו בחיפוש אחר האב, העם המקסיקני לא יסלח ללה מלינצ'ה על בגידתה"[17].

נחום מגד לעומת זאת, מבהיר: "בשנים הראשונות היא תוארה כמנהיגת האויבים, אבל לא כבוגדת. מושג הבגידה נוצר ב-1821, כשלוחמי העצמאות במקסיקו שפעלו נגד הספרדים, קיבלו על עצמם את תרבות האצטקים כתרבות האם. מוזר שממלכות שכנות שנלחמו באצטקים יצאו נקיות, אבל את האשה האשימו בבגידה. כמו חווה, כמו מדיאה שבגדה באביה ורצחה את אחיה כדי לזכות בגבר שלה יאסון, תלו את כל הבעיות באשה".

הספרדי השני, גונסלו גררו Gonzalo Guerrero)), שהפך לנאקום, היינו פקד בצבאו של מלך צ'טומאל, העדיף להישאר עם השבטים אהב ולא להצטרף לקורטז. לפי אחד הסיפורים הוא אף ניסה לשכנע את בני המאיה שלא לשתף פעולה עם בניע מו, שבאו כדי לחסלם. כבר החוף האטלנטי, הקים קורטס עיר בשם ורה קרוז (Vera Cruz), היינו, "הצלב האמיתי" (להבדיל מהצלב השקרי בו האמינו האינדיאנים). תשובי העיר בחרו בקורטז כמפקד עליון, שמעליו קיים רק הכתר הספרדי, כלומר, מרד בדייגו דה ולסקס, פטרונו של קורטז, שליט קובה. קורטס הבין שעליו לנקוט פעולה מהירה. ראשית, לפניו ממלכה שעל עצמתה ואכזריותה כבר שמע מבני המאיה. שנית, הוא איבד את העורף הצבאי שלו באנטילים ורק הצלחה בולטת תביא להכרה של הכתר הספרדי בו ובמעמדו[18].

לצדו של קורטס עמד המיתוס האצטקי. לצדו סייעו חזיונות אסכטולוגיים וציפיות אפוקליפטיות בקרב האצטקים, ביחס לאחרית הימם. ביסוד האמונה האצטקית ובשורש התפישות הקוסמולוגיות והקוסמוגרפיות שלהם, ניצבה ההבטחה שהבטיח האל קצלקואטל לנאמניו, שיחזור באחרית הימים. מכייון שעוד לפני הגעתו של קורטז, האמינו המקומיים כי שובו של קצלקואטל קורב, דיברו שליחי מוקטסומה אל קורטס, כאל אל, שמוקטסומה רק ממלא את מקומו[19].

מלינצ'ה קלטה את הדמיון בין אותה דמות לבין קורטז. היא הבינה את משמעות המיתוס וידעה איך לשווק אותו. היא שכנעה את קורטז לשחק את תפקיד האל המתרבת, ואת המקומיים הצליחה לשכנע שקצלקואטל חזר[20].

קורטס הבין שעליו לחזק בהם את התחושה הזאת והפגין בפניהם את עצמת התותחים ואלו נסו כל עוד רוחם בם. הם רצו אל מוקטסומה, כדי לספר לו על הדברים המופלאים שראו. הם פגשו במלך שאיבד את רצון החיים שלו. היה תשוש ומדוכא, אוכל לא בא אל פיו. שום דבר לא שימח את לבו והוא דיבר בתוגה אל עצמו[21]. בין הסיבות להצלחה הספרדית אפשר למנות את הדרמה האנושית שהתחוללה בין האישים שמילאו בה תפקיד ראשי. מצד אחד ניצב קורטס, חדור להט צבאי, מבקש להשיג תהילה בכוח החרב, ספוג אמונה דתית עמוקה, מתוחכם מאד ובעל כישורים דיפלומטיים גדולים. לעומתו ניצב מוקטסומה, המלך והכהן הראשי של האצטקים, איש קודר, דכאוני, רדוף פחדים ופטליסט, שמנעו בעדו לקום ולהילחם נגד מה שראה כגורל בלתי נמנע.

מלינצ'ה וקורטס בטלאקסלה

המלך לא ידע מה לחשוב, מצד אחד טוב שהדבר שהמלך מהעידן ההוא חוזר. אולי יביא עמו את השפע מימי קדם. מאידך, חש אימה מן הלא ידוע. הוא שלח קוסמים כדי לעצור את הזרים. השליחים הקריבו שבויים לעיני האלים, אך אלו לא רצו לאכול מבשרם ולשתות מדמם. כמה כמרים במשלחת הכובשים ציינו את המשיקס כמבצר האחרון של מלכות השטן. לפיכך, לא היה זה מפגש בין ספרדים לבין ילידים, אלא בין אלים לבני שטן. לאחר שכשפים אחרים לא עזרו, דיווחו הקוסמים למוקטסומה, שהם חסרי אונים מול כוחם העדיף של האלים[22]. בעוד שליחי מוקטסומה נוהגים כבוד בספרדים העושים את דרכם לטנוצ'טיטלן, עבר הסיפור מפה לאוזן בכל הממלכה ואנשים ציפו בחרדה להרס ולחורבן. מוקטסומה ששמע שה"אלים" מתעניינים בו אישית. ביקש את נפשו למות, נכנע לגורלו והמתין, מיואש לדין השמים. בדרך תקפו בני האוטומי (Otomi) את הספרדים. האוטומי היו שבט של ציידים, אחד השבטים שכבשו הטולטקים והכריחו אותם לבנות את טולה, בה שלט קצלקואטל. בתודעתם לא היה זה אל מיטיב ולא האמינו שהאל חזר. קורטס חילק את חייליו במעגלי הגנה. הם ירו על המתקיפים ברובים ותותחים, הסתערו לעברם על גבי סוסים וחיסלו את המתקיפים.

מפקדי טלאקסלה (Tlaxala), העיר האומללה, שבניה הוקרבו לאלי האצטקים, כדי להרוות את דמם, ראו את שעת הכושר. לפי חלק מהעדויות, הם החליטו להצטרף לזרים כבעלי ברית וכך לנקום את ההשפלה רבת השנים. הם הזמינו את הספרדים לעירם, העמידו לרשותם את בנות המקום וסיפקו להם מידע רב על טנוצ'טילן, מחוז חפצם.

[לפי עדויות אחרות, ההתחברות של אנשי טלאקסלה לספרדים לא היתה פשוטה כלל ועיקר. משנכשלו המגעים הראשונים נכנסו הספרדים לסדרת קרבות עזים מול לוחמי טלקסקלה שנמשכו 18 ימים ללא הפסקה. אנשי הטלקסקאלה התקיפו את אנשיו, אך החרבות, גרזני הקרב, הסוסים, והרובים הספרדים סייעו לנצח את הקרב במהירות. קורטס אמר כי אם אנשי טלקסקאלה יקבלו עליהם את הנצרות, ויהיו בעלי בריתו וואסלים של אדונו. אמר כי יסלח להם על חוסר הכבוד שלהם ויסיר מהם את עול שליטם, הקיסר מוקטזומה. אם לא כן, קורטס איים שיהרוג את כל עמם. הם הסכימו].

במהלך השהות בטלקסקלה הופיעו בפני קורטס שליחים של השליט האצטקי עם מתנות יקרות ומנחות מתוך מטרה להניא את הספרדים מלהגיע אל גבולות ולב האימפריה האצטקית- מתוך תפיסה מוטעית שתאוות הבצע הספרדית תשבע או השכל הישר ימנעו אותם מלהגיע לעימות ישיר. הטקטיקה כשלה. קורטס המשיך את צעדתו עם כ-2000 לוחמים טלקסקאלנים ועם מספר סבלים גדול יותר.

קורטז ומאלינצ'ה בטלאקסאלה

בעלי הברית המקומיים, שהצטרפו לספרדים, מלאו חלק חשוב בתוצאות המלחמה. לאצטקים לא בהכרח ראו את בוא הלבנים באותו אור מיסטי כמו מוקטסומה, אך הם סברו שנוצרה הזדמנות נאותה להיפרע מאדוני הארץ האכזריים. חלפו אך מעט שנים ממסע הכיבושים של טלאקאאל. הזיכרון ההיסטורי היה צעיר האלים שבאו מן הים הפיחו בלב עמים רבים את התקווה לסיים את ההגמוניה האצטקית. לכן אין זה נכון לקבוע שקורטס כבש את מקסיקו בעזרת 400 חיילים. השבטים המקומיים שגייס לעזרתו בחכמה דיפלומטית, מתוכם לקח גם מתורגמנים שסייעו לו הלבין את התרבות שלתוכה נקלע, הם היו לאמיתו הצבא הגדול שהכניע את האצטקים.

קורטס רכש שריון כותנה, שראה כי הוא הרבה יותר אפקטיבי כנגד החצים של האינדיאנים מאשר השריון הספרדי. אדונו של קורטס היה קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שאליו הוא שלח מכתבים כשהוא עוקף את ולסקס שליט קובה, (שהוא עצמו ניסה לטעון לבעלות כשהוא עוקף את דייגו קולון, בנו של כריסטופר קולומבוס ולכן האדמירל של "ים האוקיינוס" כולו).

בניגוד לעצת בני בריתו, קורטס נכנס אל ממלכת צ'ולולה (Cholula) בת ברית של האצטקים ויריבה ישירה של ממלכת טלקסקלה. צ'ולולה נוסדה בתחילת הספירה הנוצרית, היתה העיר השניה בגודלה בימי טהוטיהואקן וקשרה את גורלה עם האצטקים.

ראו באתר זה: תרבות טהוטיהואקן

קבלת הפנים היתה עוינת מהמפגש הראשון. על פי מכתבי קורטס, מלינצ'ה עסקה באיסוף מידע בנוגע להלך הרוחות ועמדת מנהיגי העיר, על פי המכתב "המתרגמת שלי" שוחחה עם אינדיאנית זקנה שסיפרה לה כי האצטקים חונים בכוח רב בסמוך לעיר וכי תושבי העיר יוצאים ממנה בחשאי כהכנה לעימות הבלתי נמנע שעתיד להתרחש כמארב על הספרדים בעת שייצאו מהעיר[23]. קורטס ובני בריתו ניצלו את המידע כעילה לתקוף בהפתעה את תושבי העיר שנאספו בכיכר העיר. הם שבו והרגו את האצילים המקומיים, שרפו את העיר והרגו בין 15,000 ל־30,000 מהיושבים בה. חיילי צ'ולולה לחמו לצד המשיקאס, את "מלחמת הפרחים" שתבעה שבויים שנועדו למות בפירמידה של הויצ'ילופוטלי. רבים מבני טלאסקלה, שנפלו או נשבו במלחמות אלו, נפלו בידי חיילי צ'ולולה. החשבון היה פתוח היתה זו ברית מוזרה, שהובילה לפגיעה בעיר ובמקדשיה ולרצח תושביה בחניתות אינדיאניות וברובים ספרדיים.

קורטס אז שלח הודעה למוקטזומה שהאצילים של צ'ולולה התייחסו אליו בחוסר כבוד וכי הוא היה חייב להענישם. טרור היה אחד מהמכשירים החזקים שלו, אך נראה שניתן לייחס הרבה מהגאונות הצבאית שלו ללה מלינצ'ה, שהיו לה את סיבותיה שלה לנקמה.

כדי למנוע מהאלים הרג נוסף, שלח להם מוקטסומה את המתנה שהספיק ללמוד, שחשובה בעיניהם מכול. שליחיו דיווחו: "כדרך הקופים היו מרימים את הזהב, יושבים כדרך הקופים להנאתם, כאילו התחדש לבם והואר. הם חשקו והתאוו לזהב. גופם התרחב למראה הדבר הזה. רעב פראי קינן בהם וכחזירים אחוזי רעב חשקו בזהב[24]… אכן, מוקטסומה עשה את כל השגיאות הפוליטיות האפשריות למן הרגע הראשון. הוא ניסה לפייס את הספרדים, לקנות את ליבם במתנות יקרות בתקווה שיסתפקו ויחזרו לביתם, אך בכך רק הביר את תאבונם ואת תאוותם לאוצרות שבארמונו.

היו נביאים שלא ראו בעין יפה את הימנעותו של מוקטסומה מלפגוע בזרים, כי ראה בהם אלים. היו קוסמים שטענו שמדובר בהתגלמות של אל הכישוף, אויבו הנצחי של נחש הנוצות.

אנשי העיר טשקוקו קיבלו בלבביות את פני הספרדים. הנסיך איסטליסוצ'יטל השני Ixtlilxochitl II)) ראה בבאים את התגשמות נבואתו של אביו החכם. קורטז הציע להם להתנצר והנסיך המקומי בקש לאמץ את דת האלים החדשים שזה מכבר באו, כשם שבתקופות אחרות החליפו אלים ואמונה. כל הפמליה המלכותית התנצרה כשלכול מתנצר הוענק שם נוצרי. קורטס וסגנו פדרו דה אלוורדו, היו סנדקיהם של המתנצרים הראשונים[25]. חשוב להדגיש כי ציפיית האצטקים לאל הגואל, לא היתה ציפיה לגאולה. מצבם של האצטקים מעולם אל היה טוב יותר. האצטקים הפגינו כניעה משום שהיו אחוזי כניעה וחשו שאינם יכולים לאלים החזקים מהם. כפי שמסביר האנתרופולוג נחום מגד, עבור אנשי טשקוקו היתה ספרד, מלכה וישו הנוצרי, התגלמותה סוד הנסתר שנים רבות. הם היו התגלמות המסתורין אליו חתר הסבא, המלך המשורר, החכם באדם.

היו מפקדים בצבאו של מוקטסומה שייעצו לחסום את מעברי ההרים שבין הרי הגעש, לדרדר אבנים על העוברים בהם ולחסל את הסכנה הגדולה ביותר, מאז שהפכו האצטקים לעם. אחיו של המלך טען שצריך לנעול את העיר ולא לקבל את הזרים ואמר לו: "שא תפילה לאלוהינו, שלא תכניס לביתך את אלה שיסלקוך ממנו ויגזלו ממך את המלכות, ואולי כאשר תרצה לתקן את המעוות, לא תוכל לעשות כן. אולם המלך, שהיה עיוור באמונתו, לא הטיל ספק באופי

האלוהי של הבאים. הוא היה בטוח שמנהיגם הוא האל הנערץ, החוזר ועומד להחליף את השמשות. קורטס, בעורמתו, השכיל לנצל את הנבואות של אויביו, או לייתר דיוק קורבנותיו ובסופו של דבר, עם שלם משלים מחיר נורא של חורבן, עבור אמונה וחלומות גאולה של דורות רבים.

מלינצ'ה וקורטס בטנוצ'טיטלן

המסע הגיע לבירה האטצקית ב-8 בנובמבר 1519. כשהספרדים הגיעו לטנוצ'יטיטלן בפעם הראשונה, הם שאלו זה את זה האם הם חולמים. ללא ספק, זו הייתה העיר המדהימה ביותר בעולם, אותה כינו "ונציה של המערב". כנראה העיר הגדולה ביותר בעולם באותו הזמן. הם תמהו כיצד האל יכול היה להרשות לכופרים תפארת שכזו. אנשים רבים רואים את הרגע הזה – כששתי תרבויות גבוהות נפגשו לאחר 40,000 שנות בידוד – כגילוי האמתי של העולם החדש.

המלך לבש בגדי כהונה לבנים וקיבל את הבאים בפרחים יקרים. מדברי מוקטסומה, שנרשמו על ידי מודיעי סאהאגון, מתברר שהחרדה הוסרה ממנו, הוא הזמין את קורטס לשבת בכסאו, לשכון בארמונו. קורטס זכה לתרגום מהיר של הדברים מבעלת בריתו ופילגשו מאליצ'ין, הנסיכה האצטקית שאסף בחופי הים הקריבי. הוא קיבל את הממלכה על מגש של כסף.

החלטת מוקטסומה לפתוח את השערים לקורטס, לערוך טקס חגיגי לכבוד חזרתו של קצ'לקואטל כביכול, ולתת בידו את מוסרות השלטון, נחשבת בעיני ההיסטוריונית ברברה טוכמן, לאחד ממעשי האיוולת הגדולים בהיסטוריה. אולם, טוכמן מניחה מראש מה היו המטרות אותן נועדה להשיג ההתנהלות ועל כן מסמנת מראש את ההתנהלות ככושלת. אולם, אין ביכולתנו לדעת מה היו המטרות אותן שאפו מנהלי המדיניות להשיג. לכן טיעון האיוולת של טוכמן הוא טיעון ריק, שכן הוא נועד כדי לשפוט את נשואי המחקר ועוצר אותנו מלברר מדוע, למרות הסימנים הברורים שיש לנקוט מדיניות מסוימת, ננקטה מדיניות אחרת. טוכמן נופלת בכשל שהיא עצמה הגדירה – בחלק מהניתוחים שלה היא מניחה שהתוצאות השליליות של מעשה היו ידועות בזמנו, גם במקרים שזה לא בהכרח כך. מוקטסומה שפט והחליט, לא לפי מה שהיה ידוע לטוכמן, אלא לפי מה שהיה ידוע לו ומבחינת תפישת עולמו, היה היגיון במעשיו[26].

אגם טשקוקו

מוקטזומה הכין את ארמונו של אביו אקסאיאקטל, כדי לארח את הספרדים ואת בני בריתם האינדיאנים. קורטס ביקש מתנות נוספות של זהב, עבור של קרל החמישי. קורטס גם תבע כי שני פסלים גדולים יוסרו מפירמידת המקדש המרכזי בעיר, שדם קרבנות האדם יוסר, וכי מבנים המוקדשים למריה אם ישו ולכריסטופר הקדוש, יוצבו במקומם. הוא "טיהר" את המקדשים מצלמי האלילים המקומיים והציב במקומם פסלים נוצריים[27]. כל דרישותיו בוצעו. כמו כן חייב אותו לחתום על ברית נאמנות על קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

קורטס  הכניס את המלך ומפקד צבאו למאסר בית והורה לפקוח עליו עין כדי שלא יתפקח מהזייתו אודות האלים הטובים שבאו זה מכבר. במקביל החלה תסיסה בקרב האצילים שטענו שהמלך מסר את ממלכתו לידי פופולוקאס, היינו ברברים. מאליצ'ין, כדרכה, העביר האת הדברים לקורטס והוא הבין שזמנו קצוב. הוא הפעיל את התותח הגדול בתוך העיר. הרושם הפסיכולוגי היה כביר. האנשים נפוצו לכול עבר, "כאילו סיימו זה עתה לבלוע פטריות משכרות". קורטס הובא לבית אוצר הממלכה וגמל למוקטסומה באכזריות איומה. הספרדים הוציאו מהמקדשים את הזהב והציתו את כול הייתר. את כלי הזהב התיכו למטילים ובעלי בריתם, אנשי טלאקסאלה, לקחו לעצמם את מה שנותר מהאש. מודעי סאהאגון מדווחים שהספרדים התנהגו "כאילו כל אחד הפך לבהמה קטנה, אלה היו טופחים על שכם אלה. כה עלז לבם[28]." בעוד הספרדים מונים את שלם הרב, נודע לקורטס ששליט קובה, דייגו דה וולסקס, שלח את אחד ממפקדיו, פאנפילו נאווארס ((Pánfilo de Narváez, ללכוד את קורטז ולהחזירו לקובה, למשפט בגין מרידה. קורטס יצא לקבל את פני אויבו (לשעבר עמיתו בכיבוש קובה) והפקיד את העיר ביד פדרו דה אלוורדו (Pedro de Alvarado), שהיה אכזר יותר מאחרים ופחות מחושב מקורטס, כדי שימור על השקט. קורטס הצליח להפתיע את נארוואאס. בפעולת קומנדו לילית מבריקה סמוך לחוף הי, הביס את הצבא שנשלח ללכוד אותו  ולצרף לשורותיו אל חייליו בהבטחה לעושר שמצפה להם. אולם בעודו מתענג על נצחונו, שמע על מרד שפרץ בטנוצ'טיטלן. פדרו דה אלוורדו, שכונה בפי המקומיים "טונאטיו" Tonatiuh)), היינו "אל השמש", בשל צבע שערו האדמוני,  הוזמן על ידי מוקטסומה המלך לחגיגות טושקאטל, לכבוד האל הויצ'ילופוטלי. המפקדים ניסו להזהיר את קורטס לבל יכניס את הספרדים החמושים לטקס דתי והזכירו לו שכך בדיוק בוצע הטבח בצו'לולה. על כך ענה מוקטסומה: "כלום במצב מלחמה אנו? האמינו בהם" הם נכנעו לרצונו והכוהנים החלו בטקס, בו הכינו את גופו של האל מתירס ודבש ובקניבליזם סמלי היו מכניסם את "בשרו" לפיהם והופכים לקדושים. אלוורדו החליט לטהר את הארץ החדשה ממעשה הכפירה הגדול ביותר והחליט בעצה אחת עם המפקדים האחרים, לשבור לתמיד את הרוע. הוא היה משוכנע שמלך ספרד והכנסיה יכבדו את מעשהו הדתי. החגיגה היתה בעצומה. הגברים הצעירים רצו להראות את ריקוד הנחש לספרדים ולעורר את השתאותם . דגלים הונפו והכול היה מלא צבע, שמחה, הלמות תופים ועשן קורבנות. הספרדים חסמו את הכניסות והיציאות צרו על המחוללים, הסתערו על מקום התופים, ביתרו את המתופף, קצצו את שתי זרועותיו וערפו את ראשו. "מיד נעצו סכינים בכולם. בחניתות הם פגעו בבריות, קרעו אותם לגזרים, בחרבות פצעו. מקצתם הותקפו בגבם וצנחו ארצה. קרביהם שפוכים מסביב. מקצתם ראשם נעקר ונחתך חתכים חתכים. מקצתם כתפיהם נחתכו, שסועות וקרועות נשארו גופותיהם. את אלה פצעו בירכיהם, את אלה בשוקיהם ואת אלה בבטנם… דמם של החוגגים היה כמים הזורמים; כמים השוקעים. צחנת הדם נשרה באוויר"[29].

התנהגותם של אלוורדו ואנשיו לא היתה יכולה להתקבל גם על אלו שחשבו שלאלים יש זכות להתנהגות שרירותית. היקיצה היתה מרה. התברר שהמלך, שהיה צריך להיות האב והאם של בני עמו, בשם אל ההוויה הכפולה, הפקיר את בניו בידי זרים. ללא מנהיג, קמו פליטי הטבח, חיילים, אצילים, מפקדים ופשוטי העם כנגד הזרים, מוקטסומה עוד ניסה באופן פתטי לצוות לעם שלא יילחם, הוא ומאליצ'ין הסבירו להם שבקרב יפלו נשים וילדים ובסופו של דבר הספרדים ינצחו. אולם העם ענה לו בדברי כפירה ואפילו נורו חצים לארמון המלך. המצור היה יעיל. מי שניס להעביר מזון לנצורים, נרצח או הוקרב לאלים. קורטס חזר, החל להפגיז את ארמון המלך מלבי לדעת שכלואים בו אנשיו.

ב-20 ביוני היו הספרדים נצורים במיתחם ארמון המלוכה בטנוקטיטלן כשהם מנותקים ממקורות המים בסביבה, מאספקת מזון ומנתיבי הנסיגה שבהם תכננו מראש להשתמש. הספרדים הגיחו ממצודתם וניסו לסתום את הפרצות בסכרים. פה ושם הוכתרו מאמציהם בהצלחה, אך מייד לאחר מכן הרסו האצטקים שוב את הסכרים וחשפו את הפרצות מחדש. הם יצאו לקרבות מקומיים נגד האצטקים, אך מצאו את עצמם בנחיתות מספרית בולטת: במקום כל לוחם אינדיאני שנהרג בקרב הופיעו עשרה חדשים.

קורטס החליט לבצע את ניסיון הבריחה ב-‏1 ביולי 1520. הנתיב בו בחר להוציא את אנשיו מהעיר היה דרך סוללת טקובה, שהובילה אל מחוץ לעיר לכיוון מערב. אנשיו בנו גשר נישא ובאותו לילה, בגשם שוטף, הם יצאו מהמתחם ופילסו את דרכם לכיוון הסוללה. הרחובות היו ריקים מאדם. הכיכר שמול הארמון הייתה ריקה מאז נפצע מוקטסומה פצעי מוות. הספרדים התנהלו בדממה. אפילו פרסות הסוסים נעטפו בבד, כדי להשקיט את צעדיהם על גבי רחובות האבן. יחד עימם נשאו כמה קרשים גדולים ששימשו כגשרים ניידים, אותם התכוונו להניח על גבי הסוללה כדי לעבור אתת עלות המים.

אך שעה שקרבו אל הסוללה הבחין בהם אחד הזקיפים והזעיק את חבריו. הקריאה עברה במהירות מפה לאוזן ועד מהרה נהרו אלפי לוחמים אצטקים ועטו מכל עבר על הכובשים הנסוגים.

הנרי ריידר הגרד תיאר את הקרב על הסוללה בספרו הבדיוני "בת מונטסומה", המספר את סיפורו של אציל אנגלי צעיר הנקלע אל ארץ האצטקים ולוחם עימם שכם אחד נגד הספרדים. ככל הנראה שאב הגרד את תיאורו מספרו של ויליאם פרסקוט, היסטוריה של כיבוש מקסיקו, שנחשב בתקופתו לספר המתאר את אירועי אותו לילה באופן המפורט ביותר. "…השאון העמום גבר והיה לרעם", כתב הגרד, "מכל הכיוונים הגיחו אנשים חמושים ונהרו אל דרך טלקופן. הספרדים, כאלף וחמש מאות איש ואיתם שישה עד שמונה אלפי טלסקלנים, צעדו על הסוללה המוגבהת בטור ארוך ודק. קואטמוק ואני רצנו קדימה ואספנו אנשים בלכתנו, עד שהגענו לתעלה הראשונה, שבה כבר המתינו מאות סירות. ראש הטור של הספרדים הגיע אל התעלה והקרב התחיל. האצטקים נלחמו ללא סדר ותוכנית, משום שבחשכה לא יכלו המפקדים למצוא את לוחמיהם והלוחמים את קציניהם. אך הם היו רבים מספור ורק תשוקה אחת הייתה בליבם: להרוג את הטאולים. תותח ירה מטר כדורים לעברנו ולאור ההבזק ראיתי כי הספרדים נושאים איתם גשר עץ ומניחים אותו לרוחב התעלה. הסתערנו עליהם מייד. כל איש נלחם בעצמו ולבדו. קואטמוק ואני נסחפנו אל הגשר עם הגל הראשון של האויב המתקדם ואף כי יצאנו בשלום, לא ראינו עוד זה את זה אותו לילה. הטור הארוך של הטלסקלנים והספרדים המשיך להתקדם והאצטקים התנפלו עליהם מכל צד, כנמלים הנצמדות אל תולעת פצועה"[30]. ('

הקרב על הסוללה ניטש כל הלילה. הספרדים הצליחו לחצות את התעלה הראשונה, אך משקלם הרב של הספרדים גרם לגשר לשקוע בבוץ. כל ניסיון להזיזו ממקומו לשימוש נוסף היה עלול להאט את תנועת הטור הנסוג, ולפיכך היה על הספרדים ובני בריתם לוותר עליו ולנוע הלאה. התעלה הבאה הייתה עמוקה ורחבה מן הראשונה וסמוך אליה ניטש קרב עז שבסופו שקעו מאות הרוגים במי האפסיים. רק אז, כשהיא נמלאה גוויות, יכלו הספרדים הנסוגים להשתמש בהן כגשר ולחצות על גבן את רצועת המים.

המקום נראה ודאי כגיהנום עלי אדמות. "…רעמי יריות, זעקות כאב ואימה, צעקות חיילים ספרדיים וקריאות מלחמה של אצטקים, נאקות סוסים פצועים, יללות נשים, שריקת כדורים וחצים ושאון עמום של חבטות התערבו אלה ואלה כתוהו ובוהו", תיאר הגרד ב"בת מונטסומה" את שהתרחש, "הטור הארוך של הספרדים התגודד אנה ואנה וגעה כעדר בהמות מבוהל. רבים התגלגלו לצד הסוללה ונטבחו במי האגם או נלקחו בסירות אל מזבחות ההקרבה, רבים נדרסו למוות בתוך הבוץ ואחרים טבעו בתעלות. נספו גם מאות אצטקים, רובם בכלי הנשק של חבריהם, שהיכו וירו בלי הבחנה"[31].

כשהגיעו הספרדים אל החוף גילו כי שני שליש מאנשיהם נהרגו, וכן כאלף מבעלי בריתם הטלסקלנים. כמו כן אבדה כמות עצומה של סחורות יקרות, כשהללו שקעו בסערת הקרב אל קרקעית האגם. האגדה מספרת שכאשר נוכח קורטס מה רבו אבדותיו קרס תחת אחד העצים ופרץ בכי. לא ידוע אם התפרצות זו מקורה בנפילת רעיו לנשק, באובדן הזהב או במה שהצטייר, באותם רגעים, ככישלון האדיר של משימת הכיבוש שנטל על עצמו.

בקרב נהרגו מנהיגים ונסיכים ששמשו מורי דרך לפולשים. בבריחתם דקרו הספרדים את מוקטסומה ואת מלך טלאלוקו, שכבר לא יכלו להועיל להם. האגדה מספרת שלא הספרדים, אלא חייל אצטקי, ידה אבן במלך והרגו. הקרב נמשך עד ה-10 ביולי 1520. לילה זה כונה על ידי הספרדים, כולל קורטס בשם "הלילה העצוב" (El Noche triste). בקרבות מתו 450 ספרדים, 4000 טלאקסאלים והומתו קרוב לחמישים סוסים, מתו גם ארבעת בניו של מוקטסומה ונסיכים שקיבלו על עצמם את הנצרות.

הלילה העצוב

הספרדים ובעלי בריתם הצליחו לברוח ומצאו מחסה בטלאקסאלה. שליחים אצטקיים הגיעו לטלסקלה ודחקו במקומיים לחסל את הספרדים. בתמורה, הציעו האצטקים לכרות ברית שלום ולקדם את הכלכלה הטלסקלנית. אבל הללו היו למודי ניסיון משנים ארוכות של יריבות. הם העדיפו את הברית עם קורטס על פני הצטרפות לאויביהם משכבר הימים. הם דחו, אפוא, את כל ההצעות שהגיעו מטנוצ'טיטלן.

זה היה הלילה הגדול של האצטקים. באותו לילה הם יכלו להפוך את ההיסטוריה על פיה. היה באפשרותם להשמיד את כוחות הפולשים ואת גדודיהם של בעלי בריתם. אלמלא החמיצו את ההזדמנות ההיסטורית הזו הייתה עדיין מכסיקו קרויה "אנאהואק" (Anahuac)[32], במרכז בירתה הייתה מתנוססת פירמידת הטאוקלי וכל השדרה הגיאו-פוליטית של מזו-אמריקה הייתה, קרוב לוודאי, עומדת על תילה. אבל במקום שיפנו את ההיסטוריה לכיוון אחר, החמיצו האינדיאנים הזועמים את השעה.

קויטלאולק (Cuauhtémoc), אחיו של מוקטסומה. שהומלך מיד לאחר מות המלך, נבחר על ידי חכמי הממלכה וראשי הצבא, בגלל התנגדותו הקודמת לשיתוף פעולה עם הספרדים. הוא  האמין שכשם שהצליח לגרש את הפולשים, כך יוכל להגן על הממלכה. הוא לא רדף אחרי הנסוגים ולא סיים את מלאכת השמדת הצבא הפולש. דבר שאפשר לקורטס ואנשיו להימלט מהתופת. הוא אפשר לנתיניו "ביזה מתקנת"  ולהחזיר את מה שניתן לאוצר הממלכה.

סוצ'ימילקו

תכניתו אולי היתה מצליחה לו עמד לרשותו מספיק זמן. הוא ריכז את המאמץ לשוב לחיי שגרה, כאילו פרשת האלים הזרים לא התקיימה לעולם. אולם התגלו סדרים רבים בין המפקדים, האצילים והמלכים האינדיאנים. הטאבו לגבי המלך נשבר. המלך חדל להיות כל יכול ואצילים רבים הרשו לעצמם לחלוק על דבר המלך.

קורטז החל לארגן מחדש את צבאו וללכד סביבו את כל המקומיים שהתנגדו לשלטון האצטקי. לאחר ההכנות, כשיצא שוב לכיבוש הממלכה, היו לו 1000 חיילים ספרדיים וכ-150000 חיילים אינדיאנים, כולל חיילי צבאות שנחשבו לבעלי ברית של האצטקים[33].

קויטלאולק החזיר את הממד הדתי וכשהגיע החודש השביעי בלוח הקדוש (שנה של 260 ימים), נערכו חגיגות שנמשכו חודש שלם, כלומר 20 יום. אלא שאז הופיעו לצדם של הספרדים בני ברית לא צפויים. בעיר פרצה מחלת האבעבועות שהביאו האירופאים והפילה בהם חללים רבים. "איש לא היה מסוגל לזוז, אף לא להסב את הצוואר ולעשות תנועת גוף כלשהי. לא לשכב כשפניו כלפי מטה. אף לא לשכב פרקדן, לא לזוז ולא לנוע"[34]. לא עזרו הקורבנות, הלחשים ותרופות שנרקחו בלי הפוגה. רבים נפלו חללים. הם מהמחלה אם מרעב. אימה השתלטה על העיר והממלכה. המגפה נמשכה 60 יום ובין קורבנותיה היה המלך החדש. קואיטלאואק מת בדצמבר 1520, חודשיים לאחר שהמעוצה בחרה בו לתפקידו. כמעט כולם ראו במגיפה אות מהאלים. המיתוס הקדום סיפר שהשמש החמישית החלה כשאל, שעורו היה פגוע, קפץ למדורה ומגופו נולדה השמש[35].  "האצטקים נחלשו עוד יותר. אף על פי כן, הצליחו לנצח שנית, במלחמה מבית לבית, שניהלו עם צבאו של קורטס. כולם חששו שעומד להיפתח עידן חדש, אולי שמש שישית, שתקום אחרי חורבן השמש החמישית כעבור חודשיי נבחר מלך צעיר בשם קואטמוק (Cuauhtémoc) , שהחל לשקם את הצבא ולהכין את הביצורים.

קואטמוקו

קורטס הכין ספינות מלחמה  ועליהן תותחין ו-300 חיילים. לאלו הצטרפו סירות של שוכני הערי התעלות. סוצ'ימילקו (Soximilco), עיר מדינה שישבה על תעלות מים, בת ברית של האצטקים, הצטרפה לספרדים לאחר הכיבוש ומסרה לקורטס 1200 סירות ועליהן אספקה וכן 12000 חיילים, שיילחמו לצדו. כל צד למד את השינוי בדרכי המלחמה של אויבו ושינה את שיטותיו בהתאם. קואוטמוק בנה בכול יום חומות, כדי להקשות על ההתקדמות ותותחי הסירות פרצו חומות אלו והתקדמו בתוך העיר. כדי שיוכל להמשיך ולהתקדם מבלי להשתמש בגשרים, אותם השמידו המקומיים, ציווה קורטז להפיל את הבתים שבצדי התעלות וכך התקדם עם פרשיו והגיע שוב לחצר המקדש הגדול. המתקוממים התקיפו אותם מתוך התעלות. ספרדים רבים נפלו בקרב ו-18 נלקחו בשבי, אותם הקריבו עירומים, לעיני חבריהם שהתבוננו מהסירות. הספרדים נסוגו ואיסלטליסוציטל אדון טשקוקו הציע לקורטס לחוס על חיי חייליו ולהכניע את האצטקים ברעב. הסירות של הספרדים ובני בריתם הטביעו כל דוגית שהביאה מזון לנצורים. במהלך המצור עלה המקדש באש, דבר שגרם למקסיקנים לנפילה מורלית ולהתרופפות האחווה. בכל זאת המשיכו הלכודים להילחם בגבורה. בשלב מסוים הציע קורטס שלום והפסקת אש. ב-13 באוגוסט 1521 הורד המלך מהדוגית והעבר למפקד. הוא נאסר ונקשר. הספרדים העלו תותח על גג הארמון והחלו לירות לתוך העיר. כולם ברחו, הספרדים העמידו מחסומים וחיפשו את הזהב. החיילים פתחו בחגיגה של אונס ובחרו לעצמם את הנערות הלבנות ביותר ואלו מרחו על עצמן בוץ ולבשו קרעים. גברים ונערים נשבו כעבדים והוחתמו בחותם אש , לציון קניין, בלחייהם. הגזבר של הספרים הורה לענות את קואטמוק עד שיגלה היכן מוסתרים האוצרות. הם הטבילו את ידו ורגליו בשמן רותח. למעלה משנתיים היה קואטמוק אסיר הספרדים ואחד ממקורביו נבחר על ידי הכובשים למלך בשם חואן וולסקס.

ב-1524 הוא נלקח למסע כיבוש באזור הונדורס, כדי שלא להשאירו במקום בו יוכל לארגן מרד. הוא הוחזר למקסיקו וב-26 בפברואר 1525 הואשם, על ידי אחד מאנשי טלאטלולקו, שניסה לארגן מרד, יחד עם מלך טאקובה. קורטז שפט את הנאשמים ודן אותם למוות. המלך התנצר, קיבל את השם פרננדו ונתלה על עץ הסייבה, המקודש למאיה. דורות רבים של בני טנוצ'טיללן המשיכו לשיר בשפת הנאווטל על המלך הגיבור, התגלמות הקוליברי האמיץ, שניסה להביא חרות לעמו ומת בצורה משפילה. קול הטלאמאנטיני – החכמים – נדם. ספרי קודש מקומיים, כתובים על עור ועל קליפות עץ, נשרפו החל תהליך של שעבוד הגוף ושינוי הנפש. זה היה עידן "השמש השישת" עבור המקומיים. לעומת זאת, עבור הנוצרים היה זה ניצחון הצדק האלוהי. את האל הויצ'ילופצ'לי החליף אל חדש ועל חורבות מקדשו נבנתה קתדרלה, בה סוגדים צאצאי האצטקים, לאלוהות החדשה.

כיכר שלוש התרבויות במקסיקו סיטי. כאן שכנה Tlateloco  האצטקית

הערות

[1] נחום מגד, האצטקים, מחנית השמש לחניתות שבורות, דביר, תל-אביב, 1996 (להלן: האצטקים), עמ' 153-154

[2] Bernard Diaz, Historia Verdadera, Book I, pp 264-265/

[3] מרי אליאב פלדון, חמש מאות שנה לגילוי אמריקה, משרד הביטחון, תל אביב, 1992, עמ'  עמ' 42-43.

[4] האצטקים, עמ' 144.

[5] האצטקים, עמ' 13-14

[6] בירת הטולטקים

[7] מיגל ליון פורטיה (עורך) חזון המנוצחים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1976 (להלן: חזון המנוצחים), עמ' 48.

[8] ראו באתר זה:

[9] מצד אמו, היה קורטס בן דוד שני של פרנסיסקו פיסארו, שמאוחר יותר כבש את אימפריית האינקה, בפרו.

[10] Diaz, B., 1963, The Conquest of New Spain, London: Penguin Books

[11] Frances Karttunen, “Rethinking Malinche.” In Indian W omen of Early Mexico, edited by Susan Schroeder, Stephanie Wood, and Robert Haskett. Norman and London: University of Oklahoma Press, 1997

[12] נחום מגד, מלינצ'ה, הצעירה האינדיאנית שמוטטה אימפריה, הוצאת מודן, , 2009

[13] Cypess, Sandra Messinger . La Malinche in Mexican literature from history to myth . Austin: University of Texas Press. (1991) page 7

[14] ייתכן שהשם החדש ניתן בזכות הדמיון הפונטי לשם המקורי אך ייתכן שניתן בהקשר לנחיתת הספרדים מהים או לחלופין כבחירה מקרית בשם שהיה נפוץ יחסית בעולם דובר הספרדית של התקופה.

[15] מרבית המקורות העוסקים בקורטז נכתבו על ידי אנשים הקרובים אליו. כך למשל "ההיסטוריה הכללית של האינדיאנים" (Historia general de las Indias) שנכתב על ידי פרנסיסקו לופז דה גומרה (Francisco López de Gómara) ופורסם בשנת 1552. דה גומרה לא השתתף בכיבוש אך התמנה כמזכירו של קורטס וזכה לקבל ממנו את גרסתו לאירועים, גרסה זו שמאדירה את קורטס, מציגה אותו באופן חיובי ומביאה את גרסתו לאירועים נחשבת לחד צדדית, אך מלאה בפרטים על מלינצ'ה וחלקה במסע הכיבוש.

[16] דימויה של מאלינצ'ה לבש צורה ופשט צורה בהתאם לתקופה ולרוח הזמן ולאקלים פוליטי – בעיקר לאחר המהפכה המקסיקנית, אז הופיעה דמותה בדרמות, בנובלות ובאמנות כאשה בוגדנית. גם במקסיקו המודרנית נותרה מלינצ'ה אייקון בעל כוח דמותה המורכבת מייצגת פנים שונות ומנוגדות גם כהתגלמות הבגידה גם כקורבן המוחלט ולעתים כאם הסמלית של העם המקסיקני (ויקיפדיה).

[17] Octavio Paz. The Labyrinth of Solitude. Grove Press (1985). page 86

[18] Diego de Landa (1937). Yucatan Before and After the Conquest. sacred-texts.com.

[19] חזון המנוצחים, עמ' 52.

[20] ראו גם: מסעו של נחום מגד, בעקבות מליצ'ינה: http://www.haaretz.co.il/misc/1.1238690

[21] חזון המנוצחים, עמ' 54.

[22] שם, עמ' 60

[23] על פי הגרסה הספרדית כפי שבאה לידי ביטוי בספרים של דיאז ודומרה האינדיאנית אף הציע לה מחסה אם היא תעזוב את הספרדים אך מלינצ'ה דחתה את ההצעה. הביוגרפית המודרנית של מלינצ'ה פרופסור קמילה טאונסנד (Camilla Townsend) מאוניברסיטת ראטגרס קובעת כי למלינצ'ה לא הייתה כל סיבה לנטוש את הספרדים, כל צעד מחוץ לתחום הגנתם היה מציב אותה בסכנת חיים כקורבן פוטנציאלי ומבוקש לאלים המקומיים או במקרים אחרים (ובתסריטים אופטימיים יותר) כזונה המשמשת את אנשי החצר.

[24] חזון המנוצחים, עמ' 74.

[25] León-Portilla, Miguel (2006). The Broken Spears (Expanded and updated ed.). Boston: Beacon Press. p. 60.

[26] ראו בעניין זה: Oded Balaban ,Politics & Ideology: a Philosophical Approach, Avebury (Ashgate Publishing Group), Hampshire, England, 1995.

[27] מכתב קורטס לקרלוס החמישי, בתוך: אביהו זכאי, אירופה והעולם החדש, אקדמון, ירושלים תשנ"ד, עמ' 226.

[28] שם, עמ' 91. האצטקים לא ידעו לעכל את המראות. לא היתה זו התנהגות של אלים ולא התנהגות של ברברים.

[29] שם, עמ' 98-99.

[30] הנרי ריידר הגרד 'בת מונטסומה", , ביצת הוצאת כתר, ירושלים, 1975, עמ' 107-108).

[31] שם, שם.

[32] מילולית: ליד המים. בתחילה כונו כך הישובים שלחופי האדמים ולחוף הים. אולם בשל החשיבות של המדינות ששכנו לחופי אגם טשקוקו, כולל ממלכת האצטקים, כונו כל הארצות במקסיקו, בשם אנהואק.

[33] חזון המנוצחים, עמ' 66-72.

[34] חזון המנוצחים, עמ' 114-115.

[35] ראו בנושא זה, השמש החמישית וחידוש בני האדם, האצטקים, עמ' 26-35.