גילי חסקיןכותנה – הזהב הלבן
כתב: גילי חסקין
"בים לבן קבוצת שחורים קוטפת" הוא אסוציאציה רומנטית לגידול הכותנה בארצות הברית של המאה ה-19. אנו נתקלים בכותנה בטיול במצרים, בארצות הברית, בנאות המדבר של פרו בטיול בהודו ובעיקר בטיול לאסיה התיכונה, המוכרת יותר בכינוי הפופולארי: "דרך המשי".
כללי: צמחי סיבים
גידולים להפקת סיבים תורבתו עוד בימי קדם, ושימושם לייצור אריגים ידוע כבר בתקופות פרה היסטוריות. הסיבים מופסקים מהעלים או מהגבעולים ובמקרים בודדים מהזרעים. כל צמחי הסיבים החשובים כיום היו בשימושו של האדם כבר במאה ה- 5 לפנה"ס. הסיבים החשובים ביותר הם אלה שאפשר לייצר מהם אריגים עדינים להלבשה (כותנה, פשתה) אך גם לסיבים גסים המיועדים לייצור חומרי אריזה וחבלים (יוטה, סיזל), נודעת חשיבות כלכלית גדולה. סיבים צמחיים מספקים עדיין % 64 מהצריכה העולמית, לעומת % 30 שמספקים סיבים מלאכותיים, ואילו חלקם של סיבים מבעלי חיים (צמר ומשי) – הוא % 6 בלבד. בהיקף עולמי מספקת הכותנה % 68 מהצמחים הסיביים, היוטה (% 14) והקנף 6%.
שיח הכותנה
השם הלטיני Gossypium קדום. השם האנגלי מקורו בערבית. ייתכן מאד כי זה הכרפס הנזכר בתנ"ך "חור כרפס ותכלת" (אסתר, א' 6), שמקורו בשפת הינדי.
הכותנה היא שיח ממשפחת החלמתיים, שגובהו עד 2 מ'. הסוג מונה כ- 40 מיני בר אחדים, כולם צמחי מדבר מובהקים, שיחניים ורב שנתיים. אזור תפוצתם רחב היקף והוא משתרע על פני אזורים נרחבים באפריקה, באסיה, באוסטרליה ובדרום אמריקה. הוכחה לתיאוריה של תזוזת היבשות. ארבעה מהם הפכו – בעקבות טיפוח והשבחה – לזנים מרובים של צמחי תרבות. זר עוני הכותנה נושאים, נושף לפלומה, גם סיבים מאורכים, חד תאיים, מתפתלים ונדבקים זה לזה.
הצמח
כל מפרק על הגבעול הראשי נושא עלה ובחלקו שני ניצנים: מניצן אחד מתפתחים ענפים נושאי פרחים ופירות ומן השני – גבעולים מקבילים לגבעול הראשי. העלים גדולים באופן יחסי, צמירים ושסועים לאונות, כעלי גפן. לפרח 5 עלי גביע, 5 עלי כותרת גדולים, שצבעם לבן, וורוד או צהוב ומערך עליים ואבקנים. ההפריה עצמית. הפרי – הלקט ובו 3-5 מגורות. משקלו 5-8 גרם. כל צמח מווסת את מספר ההלקטים בהתאם לתנאי הגידול המשתנים. הוא מווסת את יכולתו להביא את ההלקטים לידי הבשלה נאותה על ידי השרת חלק מפרחיו או הלקטיו הצעירים בשיעור מתאים. עיקרו (%90) תאית. צורת הסיב גליל מוארך, שטוח ומפותל. תכונה אחרונה זו מעניקה לסיבי הכותנה את גמישותם. המוצר העיקרי המופק מן הכותנה הוא הסיבים, הנטווים לחוטים ונארגים לבדים. הזרעים מכוסים בסיבי צמר ( 30%- 40) הסיב מתפתח מייד לאחר הפריית הפרח, מתוך תא בקליפת הזרע. כל סיב הוא תא יחיד, דק מאד, ואורכו כדי 5- 10 מ"מ .כל חלקי הזרע ניתנים לניצול: הגרגיר המהווה כדי % 55 ממשקל הזרע מכיל חלבון ושמן שערכם כלכלי. קליפת הזרע (% 32) ניתנת למאכל בהמה. הפלומה (% 13) משמשת לייצור תאית וצמר גפן.
הגידול
גידול הכותנה דורש 180-200 ימים ללא קרה. הכותנה זקוקה לאקלים חם, אך היבול מושפע לרעה מטמפ' העולה על °38 מעלות. חשוב הוא הרבה שמש בעונת ההבשלה. הצמח מסתגל לתנאי רטיבות שונים בקרקע, אך יבול גבוה מתקבל רק בתנאים של רטיבות נאותה. הכותנה היא גידול חד שנתי. בתנאי אקלים נאותים היא עשויה להיות רב שנתית. הגידול עולה יפה בסוגי קרקע מגוונים.
בחקלאות הפרימיטיבית באסיה עדיין מגדלים מינים שמקורם בעולם הישן ואילו בחקלאות מודרנית מקורם של כל הזנים בשני מינים מן העולם החדש. זני G. Hirsute (כותנה שעירה) השתלטו על רוב שטחי הכותנה בעולם, הודות לפוריותם ולכושר התאמתם לתנאי גידול מגוונים; ואילו זניG. Barbadadense (כותנת ברבדוס) התפשטו הממדים מצומצמים הרבה יותר אך חשיבותם העיקרית היא באיכות המעולה של הסיבים. קטיף וניפוט כדי לאפשר את הקטיף, שהוא כיום מכני ומתבצע בקטפות (הקטיף בעבר התבצע ביד).
יש לגרום לנשירת העלים. זה השילוך, הנערך על ידי תרסיס כימי, כאשר מחצית מן ההלקטים בשלים. בתום האיסוף מחוברים עדיין הסיבים והזרעונים אלה לאלה ויש להפרידם. עד סוף המאה ה- 18 נעשתה עבודה זו, הניפוט, בעבודת ידיים מייגעת. היום נערך הניפוט במנפטות מרכזיות-אזוריות משוכללות.
תולדות הכותנה
מאז ומתמיד היתה הכותנה חומר הגלם המועדף לייצור בדים קלים באזורים חמים מזה אלפי שנים. תרבות הכותנה החל זמן רב לפני ראשית התקופה ההיסטורית. בחפירות ארכיאולוגיות נתגלו בעמק האינדוס שבהודו, שרידים של אריגי כותנה שמקורם לפני 5000 שנה. גם שרידי בד כותנה שנמצאו במערות במקסיקו תוארכו כבני 5,000 שנה. בחפירות בפרו נתגלתה כותנה מלפני 7500 שנה. ייתכן מאד שלראשונה גידלו את הכותנה כצמח תרבות בדרום ערב, משם התפשט לשני כיוונים: לדרום אפריקה ומזרחה ולמצרים העילית – אזורים שם נשמרו הצורות הרב שנתיות. כיוון תפוצה אחר היה למערב ומרכז אסיה שם הקיץ חם וקצר והחורף קר. בתנאים אלו לא היה הצמח המקורי, הרב שנתי, יכול להחזיק מעמד, לכן טיפחו טיפוסים חד שנתיים, אשר התפשטו לאגן הים התיכון ולמצרים התחתונה. כותנה היא ישנן עדויות על טווית בדי כותנה במצרים הקדומה במאה ה-12 לפנה"ס.
הודו היתה מרכז הייצור הראשון. האריגים הראשונים מעמק האינדוס נטוו כנראה מסיבים שמקורם בצמח הקרוב לכותנה העצית אולם שימוש הכותנה בעולם הישן והעתיק נשאר מצומצם. גם ההתייחסות הכתובה המוקדמת ביותר לכותנה היא בהודו, בכתבי הריג וודה, המתוארכים ל 1500 לפנה"ס. כאלף שנים מאוחר יותר כתב ההיסטוריון היווני הרודוטוס, אודות הכותנה ההודית : "ישנם עצי פרא שם, שפריים הוא צמר העולה בטיבו וביופיו על זה של הכבש. ההודים מכינים את בגדיהם מצמר עצים זה".
חדירת הכותנה לארצות אסיה האחרות היתה איטית למדי. הסינים החלו לגדל כותנה במאה ה- 9 הערבים הודות לקשרי המסחר שלהם עם הודו החלו להשתמש באריגי כותנה כאלף שנים לפני חדירת הכותנה לאירופה. בעקבות מסעי הצלב הפכה ונציה למרכז מסחרי של אריגי כותנה שמוצאם מהמזרח הקרוב. בסוף המאה ה- 16 החלה חברת הודו המזרחית ביבוא אריגי כותנה לאירופה בהיקף גדל והולך. אולם האריגים לא היו בטיב מעולה והיו מעורבים בהם חוטי פשתן ועיבודם היה גס.
לכותנה יש היסטוריה עתיקה גם ביהדות. במשנה (כלאיים ז, ב) מוזכר צמח בשם "צמר גפן" (או לפי גרסת התלמוד הירושלמי – "גפן הצמר") שחכמים אסרו לזרוע בסמוך לו זרעים שאסורים בנטיעה לצד הגפן, בשל דמיונו לגפן. לפי מרבית הפרשנים כוונת המשנה היא לכותנה, שעליה דומים לעלי הגפן. מכאן גם מקור השם המודרני של צמר הגפן המיוצר מהכותנה.
הכותנה במהפכה התעשייתית.
המפנה החשוב חל במהפכה התעשייתית באנגליה בסוף המאה ה- 18, במרכז "מהפכת התעשייה הקלה", עמדו אריגי הכותנה. עם מיכון תעשיית הטכסטיל, שאפשר שימוש בסיבים בעלי איכות טובה יותר. הסיבה העיקרית לכך היא, שהכותנה, היא חומר גלם, שאותו ניתן לטוות באמצעים מכניים, בקלות רבה יותר, מאשר סיבים אחרים, כמו צמר או פשתן.
תעשיית הכותנה ההודית נסקה בתקופת המהפכה התעשייתית תחת השלטון הבריטי. מעמדה של הכותנה, צבר תאוצה החל משנת 1760, כאשר הופעלו מכונות הטווייה הראשונות. בכל זאת, עד סוף המאה ה- 18 נחשבו סיבי הכותנה כחומר גלם יקר ערך. הסיבה העיקרית למחירה הגבוה של הכותנה היא שיזורם של סיבי הכותנה שבפקעת הצמח בזרעים אשר אינם משמשים ואף מפריעים בתעשיית הטכסטיל. ההפרדה בין הסיבים והגרעינים היתה קשה ונעשתה בידיים.
שנת 1793 היתה נקודת המפנה. באותה שנה המציא ויטני את מכונת הניפוץ (מנפטה) שהפרידה במהירות בין הסיבים והגרגירים[1]. אריגי הכותנה – שחומר הגלם שלהם הובא לאירופה – הלכו ותפסו במהירות, את מקומם של אריגי הצמר, הפשתן והמשי, שהיו במאות קודמות בלב תעשיית הבית, ואפשרו ייצור המוני וזול יחסית של בגדים לאוכלוסייה הגדלה והולכת בקצב מסחרר. [ב- 1760 ייבאה אנגליה 8,000 טון כותנה; ב- 1830 ייבאה 100,000 טון, ב- 1850 300,000 – טון וב-600,000 -1870 טון. תעשיית הכותנה היתה פתוחה, יותר מקודמותיה, לשיפורים ולשכלולים טכנולוגיים, ואלו אכן באו במהירות, בעיקר בשנים 1850-1770. בשנים אלו, עבר ייצור הטכסטיל באנגליה, מתעשיית בית ומונופקטורה, לתעשייה שניצלה כוח מכונות המופעלות בידי מספר רב של עובדים ומקורות אנרגיה חדשים. מהפכת הטכסטיל חוללה תהליכי שרשרת רבי השפעה: גידול כותנה בארצות הברית (שהיה מבוסס על העבדות) ובמצרים; יצירת שוק גדול מאד של מוצרי הלבשה זולים; יצירת מקור תעסוקה המוני חדש, תוך ניצול כוח עבודה זול.
התנאים הנוחים לגידול כותנה במושבות הדרום של ארצות הברית וכוח העבודה הזול הביאו את המדינה הצעירה למעמד מרכזי בייצור ובסחר הכותנה העולמי. מלחמת האזרחית האמריקאית והפסקת ייצוא הכותנה, גרמו להאמרת מחירי הכותנה המצרית, להצטברות של כסף רב, שנוצל להקמת מבנים מפוארים, שבולטים עד היום בחזותם הצרפתית, ברחבי קהיר. עם תום המלחמה, שבו מחירי הכותנה למחירם הרגיל, דבר שמוטט את כלכת מצרים ואילץ אותה, בסופו של דבר, למכור את מניותיה בתעלת סואץ.
תעשיית הכותנה התפתחה גם מכוח ההדף של הסחר הקולוניאלי שהיתה קשורה אליו; סחר שהבטיח התפשטות גדולה, מהירה ורבת אפשרויות, שעודדה את היזם לסגל לעצמו את הטכניקות המהפכניות הנחוצות כדי לספק את דרישותיה. השוק שמעבר לים, התרחב בלי הרף, ובשווקים רבים הצליח לקנות לו מונופול, בתמיכתו התוקפנית של השלטון הקולוניאלי הבריטי. בריטניה ייבאה את הכותנה מארצות חוץ ושיווקה את המוצר המוגמר לשוקי החוץ (לאחר השארת הערך המוסף באנגליה). קיומה והתפתחותה של תעשיית הטכסטיל הניעו את היוצרות שוקי החוץ הללו, שווקים שנוצרו על ידי סחר בינלאומי ענק. ככל שגדל הקף תעשיית הטכסטיל, גדל הצורך במכונות טוויה ואריגה וכפועל יוצא מכך, גם בפחם, ברזל ובאמצעי תובלה, וכך גם נוצרו שוקי צריכה חדשים. מאז ומעולם, היתה תעשיית הטכסטיל, אחד מענפי הייצור המרכזיים של החברה האנושית, ואחד הביטויים והגילויים החשובים ביותר של הציוויליזציה. במרוצת המאה ה- 19 שב והתאושש מעמד זה במשנה תוקף; תעשייה זו היתה אחד מגילויי המודרניזציה והמודרניות כמעט בכל תחום. תמורות אלו עברו גם על החברה היהודית ותעשיית הטכסטיל המתפתחת היתה לאחד מגילויי המודרניזציה שלה.
גידול הכותנה בארץ ישראל
ספרות חז"ל נמנה צמר-הגפן בין צמחי תעשייה שונים שעונת זריעתם בקיץ, והוא נחשב לגידול רב-שנתי. יש עדויות ברורות לגידול כותנה בארץ מאז ראשית המאה השנייה לספירה. העדות הראשונה היא של הנוסע היווני פאוסניאס, שכתב כי "הארץ היוונית היחידה המגדלת צמר גפן היא אליאה. הצמר שם עדין כמו צמר-הגפן הגדל ביהודה, אך פחות צהוב ממנו".
יש עדויות ברורות לגידול כותנה בארץ בתקופה הצלבנית וכן בתקופה הערבית. תושבי צפת וסביבתה עסקו בגידול צמר-גפן במאה ה-17. במחצית השנייה של המאה ה-18 הורחבו שטחי המזרע והועברו בעיקר לסביבות שכם. אחת העדויות מספרת על כ-1,250 טונות שסופקו משם בשנה אחת, מגידול שכולו בעל. בראשית המאה ה-19 גידלו צמר גפן בסביבות יריחו וטבריה, בעמק יזרעאל וגם בשרון. עד המאה ה-19 פעל בעכו בית חרושת ונציאני לאריגי צמר-גפן. מרבית הגידול נועד לצריכה מקומית, אם י יש מקורות המלמדים על יצוא כותנה מארץ ישראל במאות ה-18 וראשית המאה ה-19. בשנות ה-60 של המאה ה-19 חל צמצום ניכר בשטחי הגידול. גרמו לצמצום זה תחרות חזקה של מוצרים מיובאים מאנגליה, התפשטות הגידול במצרים והעדר מתקני ניפוט משוכללים. המשיכו לגדל צמר גפן רק באזורי שכם וג'נין, והיבולים שמשו, בעיקר, לצורכי ריפוד ושמיכות.
בראשית המאה ה-20, עם גידול הביקוש לכותנה מצרית בעולם, החלו אחדים מבעלי האחוזות הגדולות בארץ, ערבים ונוצרים, לגדל כותנה באחוזותיהם. הם הפסיקו לגדל כותנה בגלל קשיים בריכוז כוח אדם לקטיף. ישראל גם סומנה במפת אזורי גידול הכותנה בעולם בשנת 1911, כאזור גידול כותנה, בפועל, בדומה למזרח תורכיה, לחוף המזרחי של יון ולחלקים מסוימים בעיראק.
עם חידוש ההתיישבות היהודית בישראל, בסוף המאה ה-19, ניסו בין יתר הגידולים לגדל מדי פעם כותנה. יצחק כבשני, לימים ממתיישביה הראשונים של המושבה כינרת, כתב ב-1907 כי בהנהלת האגרונום מאיר אפלבוים ובהדרכת מומחה מצרי, גידל דונמים אחדים של כותנה ליד פתח-תקווה. "הכותנה התפתחה יפה והיבול עלה יפה. אולם מאחר שרוב הפקעות נפתחו בתחילת היורה לא יכולנו לאסוף אותן ומסיבה זו הפסקנו לגדל כותנה. גם הוצאות האיסוף בידיים על-ידי ערבים לא השתלמו". בשנה לאחר מכן זרעו כותנה על אדמת חוות הברון בביתניה, ואילו המומחה המצרי המשיך לגדל כותנה בעדסייה (על-יד אשדות יעקב).
דוגמא אחרת ליוזמה של חקלאי יהודי לגדל כותנה, בעשור הראשון של המאה ה-20 היא זו של איליוביץ "הזקן ממטולה". וכך נכתב: "ספרו שמחירי הכותנה עלו מאוד בשוק העולמי. ואם במצרים מצליחים לגדל כותנה בהשקאה, מדוע לא נצליח גם אנו?… לזריעת כותנה הכשרנו בבוסתן את השטח… החלקה היתה מזובלת די הצורך. זרענו כותנה על שניים-שלשה דונמים. פקד על הזריעה איליוביץ הזקן עצמו. פתחנו תלמים ברווח של מטר זה מזה. הערביות זרעו מתוך משפך גרעינים שחורים, אחד אחד, והחורש השני כיסה אותם בעפר שנגרף מתוך התלם. נשאר תלם פתוח ונוח להשקאה. זרענו בצפיפות. איליוביץ אמר 'נדלל לאחר הנביטה… את השתילים החלשים היותר נתלוש'… חלקת הכותנה הקטנה, הניסיונית עלתה דווקא יפה; כל שיח הסתעף וגובהו כקומת אדם. פעם או פעמיים עלה גם בידי להוריד את הכותנה הבשלה, כל שיח עדיין המשיך בפריחתו, ובה בשעה הבשילה הכותנה בפריחה שהקדימה".
תשומת לב לאפשרות של גידול כותנה בארץ-ישראל הקדישו אחדים ממנהיגי התנועה הציונית בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. הראשון מביניהם היה פרופ' אוטו וארבורג, בוטנאי ידוע ומומחה בין-לאומי לבעיות קולוניזציה ולבעיות גידולים טרופיים. בשנת 1899 כתב אל הרצל מכתב בעניין תכונותיה של ארץ ישראל. וכך כתב:" כותנה באה בחשבון אולי בשביל אזורי השלחין החמים, אבל אדמת החוף משובחת יותר מדי בשבילה".
על אף ניסיונות חוזרים ונשנים לגדל כותנה, בשנת 1912 נכתב בכתב העת לענייני חקלאות "החקלאי": "גידול הצ"ג הולך אחורנית, באשר כי רבים התחילו לטפל בענף זה בלי ההכנות הנצרכות ובלי ההשגחה הדרושה, ובעיקר בלי פועלים מומחים לדבר, ובראותם אחרי כן שהאסיף דל מאוד, הקטינו את שטח הנטיעות או חדלו לגמרי לנטוע. תוצאות טובות נשקפות רק לחברות עשירות שניהלו את עסקם בסדר הנכון…"
כך נכתב באותו כתב עת על טיב צמר הגפן שנאסף בארץ ונשלח לבדיקה בחו"ל: "הדוגמה שנשלחה לי מהכרפס (שם הכותנה כפי שהוא מופיע במגילת אסתר) מפלשתינה ערכה אינו שווה בכל חלקה וחלקה, ובכל זאת היא בכללה סחורה טובה… הצבע והזוהר משתווים, באמת, רק מעט לאלה של הצ"ג (צמר גפן) ממוצא מצרי, שריגי הצמר שונים הם, אבל בכל זאת ארוכים, דקים, ועין משי להם, וחזקים מאד מאד עד שיכולים להגיד שקשה מאד לקרוע את הנימות… חושב אני לפי הדוגמה הזאת שעל ידי השגחה טובה ועל ידי השקאה יכולים לגדל בפלשתינה צמר גפן שמחירו יגדל מאד".
גם לאחר מלחמת העולם הראשונה גידלו כותנה בארץ. בדו"ח השנתי של "המחלקה המנדטורית לחקלאות, יערות ומדגה" ב-1926 נכתב: "כותנה בקנה מידה מסחרי גדלו בשני אזורים מרכזיים, בהם 'תולעת ההלקטים' (זיפית הכותנה) גרמה להפחתת היבול של כותן לשעורים בלתי רווחיים. אולם אגודה מקומית של מגדלי כותנה נוסדה כדי להמשיך ולבחון את אפשרות גידול הכותנה". בתקופת העלייה הרביעית התפתח מאד ענף הטכסטיל בארץ ישראל. בין הייתר הוקם מפעל "לודג'יה". יזמות מקורית של התקופה היתה הקמת תשלובת טכסטיל ב"מנור", לימים רמת ישי, ישוב מפעל שנועד לייצר אריגים מכותנה שתגודל באזור.
בשנים 1929-1927 ערכה התחנה לניסיונות חקלאיים של ההסתדרות הציונית (לימים "מכון וולקני"), ניסויים בגידול כותנה בגבת שבעמק יזרעאל. הניסויים נמשכו ארבע שנים בלבד. קודם כול בשל חוסר מים לניסויים בגידולי שלחין. סיבה נוספת היתה הירידה העצומה ביבולי הכותנה כתוצאה מפגיעת ה'תולעת הורודה', משום שלא היו אז אמצעי הדברה יעילים.
ב-1950 החלו בארץ לנסות לגדל כותנה, שלא עלתה יפה. בשנת 1952 ביקר בארץ החוואי היהודי מקליפורניה, סם המבורג, בעקבות הזמנתם של שר החקלאות דאז, חיים גבתי, ושרת העבודה דאז, גולדה מאיר. יחד סיירו בשדות עמק בית שאן, וסם המבורג, חקלאי מובהק, אסף אדמה בידיו, הריח אותה ואמר שהיא מריחה מכותנה, לכן אם מחפשים מה לגדל, מוטב שיגדלו כותנה.
בשנת 1953 נזרעה כותנה על 300 דונם ב-4 מקומות בארץ – בחוות איבים ליד ניר עם, במשואות יצחק, בחוות שמואל בעמק בית שאן ובמעוז חיים בחוות מרדכי. סם המבורג דאג לשלוח מאנגליה תכשיר הדברה יעיל נגד הזיפית, ובאותה שנה הצליחו להגיע ליבולים יפים.
-1956 הובאה לארץ הקָטֶפת הראשונה – קטפת חד טורית, ומאז הלך המיכון והשתכלל.
במשך הזמן התפשטו שטחי הכותנה בכל רחבי הארץ, כולל הנגב. היו זמנים בהם גדלו 600 אלף דונם בשנה. בשנים האחרונות מגדלים כ-130 אלף דונם.
ייצור עולמי
בראשית המאה עלה חלקה של הכותנה מכלל צריכת הסיבים ליותר מ-% 80, אך המצאת הסיבים הסינתטיים יצרה לה תחרות קשה. יבול הכותנה לא ירד, הודות לגידול הכללי בצריכת הסיבים, אך חלקה בכלל ייצור הטכסטילים ירד כדי מחצית. נראה כי הכותנה תעמוד בתחרות עם הסיבים הסינתטיים הודות להתאמתם של סיביה למטרות רבות וכן בשל תכונותיה המיוחדות: כביסות, אריכות ימים, חוזק במצב רטוב וייבש, עמידות בפני שחיקה, כושר ספיגה טוב, כושר הצטבעות, חדירות לאדים, יציבות כימית, רכות וגמישות.
עד המאה ה- 18 התרכזה תעשיית אריגי הכותנה בעולם הישן בעיקר בהודו. חלקה של הכותנה בייצור הטכסטיל העולמי לא עלה על % 4 מכלל תצרוכת הסיבים. במערב אסיה ובאירופה השתמשו בעיקר בצמר ובפשתן ובמזרח הרחוק במשי. מלחמת העולם השנייה חוללה תמורות עצומות בייצור הכותנה, בתעשייה ובמסחר בה. בשנות ה- 50 החלו בייצור המוני באפריקה ובברה"מ.
לגידול הכותנה בברית המועצות היו השלכות חברתיות ואקולוגיות עצומות. פרויקט "האדמות הבתולות" של ח'רושצ'וב ייעד את תורכמניסטן ואוזבקיסטן המדבריות להיות לספקיות הכותנה של המדינה הענקית. כל חלקת אדמה אפשרית יועדה לגידול כותנה, והמים הובאו מנהרות סיר דאריה ואמו דאריה, דבר שהוביל תוך מספר עשורים לאסון האקולוגי של ימת ארל.
כיום, % 80 משטחי הכותנה נמצאים בארצות מתפתחות ו-% 20 בארצות מפותחות. שטח מזרע הכותנה בעולם הוא 328 מיליון דונם.
טכסטיל ותעשייה טכסטילית:
* "טכסטיל":
מילולית, אריגה (מיוונית: = texoאורג). אריג הוא כל חומר עשוי מסיבים, שממנו נעשים מוצרים ללבוש ולשימושים אחרים – לאוהלים, למפרשים, לשקים, למחצלות, לשטיחים, למגילות וכד'.
* "תעשייה טכסטילית:
ייצור סיבים וחוטים, ומהם אריגים (בדים, סרטים, שטיחים, תחרים וכדומה), מחומרי גלם (טבעיים ומלאכותיים), ממקור שונה; כגון צמר מנופץ, צמר סרוק, פשתן, משי, כותנה ועוד והכנתם לשימושים שונים בתעשיית ההלבשה. בייצור חוטים ואריגים, קשורים שני תהליכים:
* טווייה: מכלול התהליכים הקשורים בייצור חוטים מסיבים.
* אריגה וסריגה: מכלול השיטות, לצירופם של חוטים, למרקם של ארג. סריגה (טריקוטז') ואריגה הן שתי השיטות העיקריות ליצירת בדי טכסטיל. אריגה היא הפעולה היוצרת, או המייצרת, אריג, או בגדים אחרים, על ידי חוטים של חומר מסוים, בצורה רצופה.
גמר עיבוד האריג נקרא אשפרה.
* סריגה היא שיטה לבניית בד בעזרת מחטים, על ידי חיבור של חוט אחד או יותר בסדרות רבות של "עיניים", התלויות אחת בשנייה, ותומכות זו בזו. במובן הרחב שלה, כוללת תעשיית הטכסטיל את הסך הכול של תעשיות הייצור של הסיבים ואת עיבודם (טווייה, אריגה, צביעה, אשפרה, הדפסה וכו') ואת ייצור מוצרי הטכסטיל המוגמרים, ובראשם תעשיית הבגדים. הטכסטיל, ייצורו ושימושיו, הם מן הגילויים היסודיים והקדומים ביותר של התרבות האנושית, ותולדותיהם חופפות את תולדות התרבות.
ראו גם: חוקרים חקלאות.
[1] . במנפטה מופרדים הסיבים מהזרעים והתרמילים. מהזרעים ניתן להפיק שמן או להשתמש בפסולת המנפטה למאכל בהמות. את הסיבים טווים לחוטים ואורגים לבד, אותו ניתן לצבוע ולעבד במגוון אופנים.
מעניין ביותר, הייתי שמחה לדעת על נסיונות הברון לגדל כותנה במושבות. האם בהר טוב היו נסיונות לגדל כותנה?
שלום
מאין המקורות שתושבי צפת גדלו כותנה בסביבתם במאה ה17 כפי שכתוב במאמרך
תודה
כתבתי את המאמר הזה לפי 28 שנים. אחפש
יש למישהו מושג כמה חולצות טריקו אפשר לייצר מיבול כותנה של דונם אחד?
הכותנה, או הכרפס ממגילת אסתר היא כותנה אסיתית. זה צמח עשבוני , חד שנתיי, דל יבול ואיכותו נמוכה. הכותנה שמגדלים היום מקורה במרכז אמריקה. בעיקר שני קווים, סיב ארוך וסיב קצר
לפני יותר משלוש שנים זרקתי בגינה ליד הבית זרעי כותנה שליקטתי ממשדה כותנה בעמק יזרעאל .. צמחו כמה מהם בזמנו .. והיום יש לי שני עצים בגובה של ארבעה מטר .. מדי שנה לקראת החורף העלים נושרים אני גוזם את הענפים .. ולקראת האביב מלבלבים ומתחילים לשלוח ענפים טריים המתנשאים לגובה .. הפרחים צהובים .. אך ללא המשכיות .. נושרים לפני שמייצרים את הכותנה..
האם ידוע לך היכן ומתי בוצע הקטיף הממוכן הראשון בישראל?
באיזה משק?
איזו תוצרת היתה הקטפת" האם קיימים צילומים עם שם הצלם ותאריך?
בתודה
דורון פלד
לצערי, לא יודע
הקטפת הראשונה למיטב ידיעתי היתה בקיבוץ בית השיטה מתוצרת מקורמיק
יש תמונות.
2 תמונות של הקיבוץ 1962
בקישור הבא (מקווה שיפתח… )
https://bhkimg.com/1962-1499777-2/
תודה