ישראל והפליטים הסורים

06 בספטמבר 2015

פליטים סורים נסים על נפשם. הלב נחמץ. מנהיג "המחנה הציוני", יצחק (בוז'י) הרצוג, מי שרציתי כל כך שיחליף את ביבי, מיהר להציע להם מקלט, כאילו ביקש להתחרות ב"מר"צ. כשאני מזהיר כנגד הפליטים, כשאני מראה שהניסיון של מהגרים מעולם האסלאם הוא עגום, אני מואשם בגזענות. כשאני מסביר שמדינת ישראל, עם 20% ערבים, עם המוני מהגרים מברה"מ ואתיופיה, שאין להם דבר עם היהדות, שמוצפת במהגרי עבודה, לא יכולה להרשות לעצמה את הפליטים הללו, אני נתקל בזעזוע משמאל. חברת פייסבוק, שפעם היתה גם יותר, הגיבה על ה"קיר" שלי בבוז עמוק. אחרים מזכירים לי שגם אנחנו היינו פליטים.

מחנות פליטים בגבול סוריה – תורכיה

עד לפני שבועיים הייתי צריך להתמודד עם אלו שדרשו להשאיר כאן את מהגרי העבודה, מבלי שהצלחתי לקבל תשובה נחרצת מה לעשות עם אלו שיבואו בעקבות הצלחתם. ניסיתי לקבל מבעלי הערכים ההומניסטים מספר, כמה מהגרי עבודה לקבל? לא הצלחתי. גם לא בנושא הפליטים. הרי תמיד הלב יקרע.

התשובה השמאלנית הפבלובית לטיעונים שלי, היא שגם אנו היינו פעם פליטים. שגם אנחנו נדחקנו בספינות בים סוער, מבקשים מקום מקלט.

ההשוואה היא עקומה, למרות שהיא מתבקשת לכאורה. הפליטים הסורים הם נתיני אויב ואויבים ממש [לא כמו יהודי גרמניה בארץ, שהיו אמנם נתיני אויב אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה, אבל התפללו לניצחון האנגלים במלחמה והתנדבו לצבא הבריטי – באנגליה ובארץ]. לכן, אין מה לדבר על קליטתם בארץ. זה אינו שולל מחוות הומניטריות כמו טיפול רפואי או בית חולים בגבול, ואת זה עושים. זה טוב בשביל להרגיע את המצפון אבל לא פותר שום בעיה.

ההבדל הגדול יותר: יהודים חתרו להגיע לארץ ישראל לא בגלל שהיא היתה עשירה יותר (היא היתה ענייה יותר מכל ארצות המוצא של המעפילים) או הציעה יותר אפשרויות, אלא בגלל שהם ראו בה את מולדתם ובארצות מוצאם ראו גלות. מבחינתם, ולמרות הציניקנים של היום, הם עלו ולא היגרו, הם באו קודם כל כדי לבנות ולהיבנות. הם הלכו למקום היחיד בעולם שלאחר השואה שבו היה בטוח שתהיה מלחמה נוספת. היהודים שהעפילו ארצה לא היו מוכנים ברצון להגר לאמריקה. אלה שרצו אמריקה (והיו הרבה כאלה) נשארו מאחור. מספר קטן יחסית שלא נקלט בארץ המשיך לאמריקה בשנות ה-50. נכון שהם עברו אינדוקטרינציה במחנות באירופה כדי שיצעקו שהם רוצים רק לארץ-ישראל, אבל גם זה רק מחדד את ההבדל בין תנועה לאומית שמשנעת אנשים לצרכיה (וזה מה שהציונות עשתה) לבין פלישה של אנשים שרוצים חיים טובים יותר (זה לגיטימי, אבל זה לא שיקול עליון ואין בזה שום "ערכיות", לא אירופית ולא אחרת).

מחנות הפליטים הסורים

כפי שמסביר פרופ' יואב גלבר. מחשובי ההיסטוריונים בארץ, תנועת ההגירה לא התחילה היום ולא לפני עשור. היא נמשכת ומתפתחת מאז הדה-קולוניזציה. הדבר הדומה לה ביותר הוא תהליך חדירתם של הברברים לאימפריה הרומית מסוף המאה ה-3 ואילך. תחילה כהגירת עבודה ושירות צבאי כאשר הרומאים הדקדנטיים הפסיקו לעבוד, לשרת ולעשות ילדים. אחר-כך הם התחילו לכבוש עמדות פיקוד בצבא ולא רק היו גייסות ובשר תותחים, ואז החלו הפלישות הגדולות והאלימות בסוף המאה ה-4 ובמשך המאה ה-5, כולל כיבוש רומא וביזתה על-ידי הוויזיגותים ב-410, עד לנפילתה של רומא ב-476, שהפכה לסמל אבל היא רק סמל. התהליך היה ממושך ומורכב וכמו היום, מדובר פה במאבק בין ציוויליזציות. הסורים זה מקרה פרטי, והם לא היחידים. לא חסרים מועמדים לבוא בעקבותיהם ואף אחד מהם אינו בא לאירופה כדי להיעשות אירופי. בניגוד ליהודים, שבכול מקום ניסו להיות יותר מקומיים מהמקומיים, ראינו את המוסלמים באירופה. אירופה מכה על חטא קבלתם ועוד תשלם על כך בריבית בריבית. אבל זו בעיה של האירופאים…

הפליטים, כמו מהגרי העבודה, מסכנים את צביונה היהודי של מדינת ישראל ואלו מסוריה, מסכנים אותה ממש. גם אם התעמרותם של מהגרי העבודה באוכלוסיות החלשות בארץ, אינה גדולה מפגיעתם של ישראלים, היא מוסיפה עליה.

באחד העיתונים צוטטה פרופ' גליה צבר, שאמרה שהם אינם רק מבקשי מקלט, אלא מבקשי חיים. פרופ' צבר היא אחת הנשים המוכשרות, המבריקות שפגשתי, אבל אני חולק עליה. הם מבקשי חיים הם כאשר הם מגיעים לתורכיה. הם אינם באים לאירופה ישירות מסוריה אלא מתורכיה. הם לא הולכים לכל מקום. הם יודעים לאן הם רוצים ללכת: לגרמניה, לאוסטריה או לסקנדינביה.

התמונות הללו יכולות לטלטל אותנו, אפילו לעורר בנו רחשי חמלה, אבל לא לגרום לתחושות אשמה. שאלת היסוד היא האם אנחנו מדינה יהודית (ואיזו?), מדינה עברית, או חלילה מדינה לכול?