ישובי המפעל בארץ ובעולם

יישובי מפעל – התופעה בארץ ושורשיה בעולם 

כתב:  גלעד (גילי) חסקין

 

מאמר זה עובד מתוך: ג' חסקין, "ממנור לרמת ישי – תמורות בניסיון התיישבותי, בדגם של כפר תעשייתי 1924-"1944, עבודת גמר, בהדרכת יוסי בן ארצי, שהוגשה לסנט אוניברסיטת חיפה, כחלק מהדרישות לקבלת תואר מוסמך, דצמבר 1995

 

ישוב-מפעל הוא ישוב, המבוסס כמעט כולו, על עבודה במפעל מקומי גדול. יישובי המפעל בולטים בשיטתם החברתית – חרושתית. זוהי תופעה גיאוגרפית מיוחדת, עם ביטויים ברורים בנוף ועם מאפיינים תעשייתיים וחברתיים. שיטה זו התפרסמה הודות להצלחתה ביפן, בין היתר הודות לזהות הגמורה שנוצרה שם בין העובדים, המפעל בו הם עובדים והישוב בו הם גרים (כמו למשל, במקרה המפורסם של 'טויוטה'). דוגמא מובהקת אחרת היא מפעלי 'פיאט' בעיר טורינו שבאיטליה. תופעת יישובי המפעל קדומה בהרבה, שורשיה נעוצים במהפכה התעשייתית והיא הניבה פירות ברחבי העולם ואפילו בארץ-ישראל. 

 

ישוב-מפעל (One Industry Village), הוא תוצאה של רעיונות אוטופיסטיים של סוף המאה ה- 18, ורעיון התפתחות שכונות הפועלים, בעקבות המהפכה התעשייתית באירופה, אשר גרמה, מראשית המאה ה- 19 ואילך, לתהליך של עיור מואץ.. פיתוח האנרגיה המלאכותית, התחבורה והטכנולוגיה, הקמת בתי החרושת ושכלול שיטות השיווק, הגדילו את הביקוש לידיים עובדות בערים, ובכך גרמו לגידול מהיר של אוכלוסיית הערים לעומת המגזר החקלאי, תחילה באנגליה ואחר כך ביתר ארצות אירופה. 

מרכז הכובד עבר מהשטחים החקלאיים בדרום מזרחה של אירופה, לאזורי הפחם והברזל בצפון-מערבה, בהם קמו ערי התעשייה הגדולות – מנצ'סטר, ברמינגהם וליברפול. כמו כן, חלו שינויים חברתיים ותרבותיים, עם הפיכת החברה לעירונית. המהפכה התעשייתית השפיעה על המבנה החברתי של הערים, הביאה לשינויים בהיררכיה של המעמדות בהן, עודדה חינוך המונים, סייעה לפיתוח אמצעי תחבורה ציבורית וחוללה שינויים פנימיים בייעודי השטחים שבתוכי הערים ובסביבתן, הן בשטחים הקיימים והן בשטחים המתוכננים.

המהפכה התעשייתית בבריטניה, בפרט בשלביה הראשונים, ומאוחר יותר גם בארצות הברית, היתה מלווה בסבל אנושי רב. הביקוש הגדול למגורים בערים הביא לבנייה ספקולטיבית וגרם לתנאים סביבתיים קשים, בעיקר באנגליה. האדם, שהגר מן הכפר אל העיר, החל לחיות בתנאים של צפיפות, מתח חברתי ותחלואים, לעומת החיים הכפריים השלווים שהיו נחלתו בעבר. יום העבודה ארך שש עשרה ואפילו שמונה עשרה שעות; בין העובדים היו גם נשים וילדים. העובדים שנהרו לערי התעשייה, התגוררו בתנאים של צפיפות איומה במשכנות עוני, שבהם פרחו מחלות ופשיעה. בצל בתי החרושת קמו "סלאמס" חדשים: מעגלים של בקתות פועלים צפופות, שכונו  ,"Mechanical Slums" לצד שכונות העוני המסורתיות, שבני הדור דימו אותן ל"עננים שהטילו את צילם על החיים העירוניים". בארצות הברית, שם המהפכה התעשייתית התחוללה במהירות ברחבי הארץ, הכניסו את תחנות הרכבת ללב הערים, ואלה, ייחד עם בתי החרושת, כיסו את הערים המתועשות בערפיח כבד. ערים כמו דטרויט, בופלו, שיקגו וסנט לואיס, שהיו ידועות קודם לכן, בסביבתן הנעימה לשפת אגם או נהר, זוהמו בפיח ופסולת תעשייתית. זרם המהגרים למקומות העבודה החדשים הלך וגבר וגם כאן, בעולם החדש, רוכזו האנשים במשכנות עוני, בתנאים קשים. האווירה הקודרת ששררה בערי המהפכה התעשייתית של שלהי המאה ה-  19 מתוארת בספריהם של בני התקופה, וויליאם מוריס, ג'ון רסקין, ג'ק לונדון וצ'ארלס דיקנס. בראשית המאה ה- 19 שיעור התמותה, היה 25 לכל  1000נפש, ובמחצית אותה מאה הוא העפיל לשיעור של 40 לכל  1000 נפש. גם בסוף המאה ה- 19, עם התקדמות הרפואה, שיעור התמותה באזורים העירוניים, עלה על זה של הכפרי. בבירמינגהם  (Birmingham) למשל, תוחלת החיים הממוצעת עמדה על  43 שנה, כש-45% מן המתים היו ילדים בני חמש ומטה. רובם ממחלות שנבעו מאוויר, מים ומזון מזוהמים. מבלי לגלוש לאידיאליזציה של חיי האיכר לפני התיעוש, הרי ברור כי ההתנתקות מאורח החיים המסורתי, הכפרי, טרם שנוצרה מסורת תרבותית עירונית חדשה, יצרה הרגשת בדידות תרבותית וניכור, מחוסר מסגרות של ליכוד חברתי.התחושות הקשות התחזקו, גם משום שרגישותם של הבריות לתנאים קשים, גדלה דווקא בשל ההתקדמות הבולטת בכלכלה ובטכנולוגיה. הקונפליקט בין המגורים העירוניים לכפריים, הוביל לניסיונות לשפר ולייעל את המגורים בעיר.

 

ראשית החיבורים האוטופיסטיים קדמה בהרבה למהפכה התעשייתית וראשיתו בחיבור "אוטופיה" (1516)  מאת סיר תומאס מור. היה זה אחד משורה ארוכה של חיבורים, שעסקו בביקורת חברתית ובהדגמה של חברה למופת, באמצעות בריאת מדינה וחברה דמיונית.

 

מזמנו של תומס מור ואילך, שימשה צורה זו של סדרי חברה אידיאליים, דוגמא לכתבים מן המאה ה- 17 ועד ימינו אנו. [המפורסמים שבהם: "מדינת השמש"  ,(Civitas Solis) של תומאסו קמפנלה (1623); "אוציאנה" (Oceana) של ג'יימס הרינגטון, (1556);  "אטלנטיס החדשה" (Nova Atlantis) של ביקון (1627) "נסיעה לאיקרה"  (Voyage en Icarie) של אטינה קובט, ( 1848) ועוד. [בכל היצירות הללו, מנסים לנתח את סדרי החברה ניתוח לוגי, מתוך הנחה שאפשר להגיע לסדרי חברה מתוקנים, על ידי התבוננות שכלית ותכנון רציונאלי._. "אוטופיה" של מור ו"עיר השמש" של קמפנלה, הציגו חברה עתידית מסודרת, בעלת מבנה ברור. חברה שלווה ונעדרת מאבקים וחיכוכים פנימיים, מול המציאות בת זמנם, של חברה שסועה וסובלת. בחיבוריהם ניכרת העדפה ברורה של יציבות ובטחון, על פני גידול וזרימה חברתית_. הסוציאליזם האוטופי, מיסודם של מור וקמפנלה, תפס מקום נכבד במסורת האינטלקטואלית באירופה, מאות שנים אחריהם, והתקשר יותר ויותר עם ההתנגדות לתוצאות של פיתוח תעשייתי מופרז ועם שיפור מעמדם ותנאיהם של הפועלים. הרפורמות הראשונות היו בניית מגורים אלטרנטיביים; מודלים אחרים של צורות חיים[4].

 

 

באותו הזמן, דהיינו במחצית השנייה של המאה ה-19, כמה תעשיינים חלוצים, עם נטיות פילנתרופיות, החלו לבנות שכונות פועלים צמודות לבתי חרושת, בשטחים הפתוחים שמחוץ לערים. היזמים האוטופיסטיים, שילבו רעיונות חברתיים, של הקמת ישוב על בסיס של מפעל תעשייה. חלק מתפיסת עולם חברתית של הוצאת הפועלים לאזורים חדשים ושיפור תנאי החיים ורמת השירותים הציבוריים. יזמו זאת אנשים עתירי ממון; בעלי מודעות חברתית (את דעותיהם, מכנים בימינו כ"סוציאליסטיות"). הם רצו להקים ערים קטנות או פרברים, במרחק סביר מעיר גדולה. עמדותיהם היו בסיס רעיוני, ל"עיר הגנים". כך נולדו מספר תוכניות אוטופיסטיות לפתרון הבעיות שיצרה העיר התעשייתית. התכנית מתבססת על שלושה עקרונות:

      א. קרבת המגורים לבתי החרושת.

      ב. שירותים שמעניק בית החרושת לעובדיו.

      ג. שילוב שטחי נוי ושטחים לעיבוד חקלאי בעיר התעשייתית.

כנראה שהמוטיבציה שלהם לא היתה נקייה משקולים תועלתנים: הם בנו בתי חרושת על קרקע חקלאית זולה, ומכיוון שהיו חייבים לשכן את הפועלים במקום כלשהו, פתרו בדרך זו את הבעיה. כמו כן, קבלו החזר צנוע של השקעתם, בעזרת תשלומי שכר הדירה של העובדים במפעל.

נראה בעליל כי, מגמת ריכוזי העובדים ליד בתי החרושת, היתה פרי עידודם של בעלי המפעלים, משום מיקום התעשיות ליד חומרי הגלם והעובדה שאמצעי התחבורה לא היו מפותחים. העובדים היו קשורים קשר הדוק למפעלם, כשהמעביד דואג למגורים, לביגוד ולאוכל. כמו כן, ניתנה תשומת לב רבה, מצד בעלי בתי החרושת, לחיים הקהילתיים של עובדי מפעליהם, לרבות הטבת תנאי המגורים. מבין התכניות האוטופיות, התפרסמה במיוחד, תכניתו של רוברט אואן (Robert Owen). תכניתו שפורסמה ב- 1816, ביקשה להקים קהילה שיתופית, המאחדת את העבודה בתעשייה עם העבודה בחקלאות. הקהילה תוכננה להיות בעלת משק אוטרקי ולספק לעצמה את כל צרכיה. העיירה תוכננה לכ- 1200 תושבים.  

 

ב- 1849 יצר הארכיטקט האנגלי (אוטופיסט אף הוא) בקינגהם  (Buckingham) דגם עירוני אידיאלי לקהילה של כ- 10,000 תושבים. בדגם הזה היתה חלוקה של אזורי המגורים בהתאם למעמדות השונים, כשהמגורים ברמה הגבוהה מרוכזים באזור המרכז, קרוב למבני הציבור, ומגורי הפועלים ממוקמים בשוליים. לפיכך, חמישה רבועים יוקדשו למגורים, כאשר ככל שהרבוע קטן פנימי יותר (וממילא קטן יותר), ייבנו בו בתים גדולים יותר (במספר קטן יותר כמובן). האזור התעשייתי מרוחק כ- 2 ק"מ מהמגורים, והעיר מוקפת באזור חקלאי. באותו עשור, הציע האוטופיסט אדוארד גיבון ווקפילד (Eduard Gibon Wakefield)  לעודד תנועה מאורגנת של אוכלוסייה מן הערים אל המרחבים.  היו אלו תכניות אוטופיות לבניית עיר תעשייה, שהציעו פתרון למצוקות שבערים הגדולות.

 ראה גם: סוציאליזם – הגות ותעשייה

 

 

במקביל, הוקמו מספר "דגמי קהילות" על ידי תעשיינים למען עובדיהם. אחת הערים הראשונות בדגם זה היתה בסברוק. העיר שנבנתה בשנת 1846, למען עובדי בית חרושת לטוויית פשתה ליד ניורי שבאירלנד. בשנת  1853 יסד סיר טיטוס סולט  (Sir Titus Salt), את עיירת המפעל סולטייר  ,(Saltaire)  עבור 3000 עובדיו, בבית חרושת לטכסטיל, בקרבת ברדפורד שבאנגליה. בשנות השבעים של המאה, התחזקה מגמת הדה-צנטרליזציה של התעשייה והרחקתה מריכוזים אורבניים. כך למשל, נבנתה בשנים 1895-1879, עיירת המפעל בורנוויל (Bournville),  מחוץ לבירמינגהאם, על ידי יצרן השוקולד ג'ורג' קדבורי ( George Cadbury). ישוב זה החל כעיר-מפעל והפך ליישוב אוטונומי בשנת 1900. דוגמא טובה אחרת היא פורט סנלייט (Port Sunlight).  היתה זו תשלובת מפעלי סבון, שנבנתה על ידי הכימאי וויליאם הסקט לוור (William Hesketh Lever) בסמוך לליברפול. _.במקום הוקצה שטח גדול ( 550 אקר) לשטחים ציבוריים, כגון גני נוי ומגרשי משחקים למשפחות העובדים. התופעה לא הצטמצמה לבריטניה בלבד. בעיר אסן  (Essen) אשר בחבל הרוהר (Ruhr)  שבגרמניה, בנתה חברת "קרופ" (Krupp) בשנת 1865, מספר "דגמי עיירות" לעובדיה, בקרבת מפעלי הברזל והנשק. הדוגמא הטובה ביותר שהשתמרה היא Margaretenhohe, המזכירה מאד את בורנוויל ופורט סנלייט. בצרפת בנה יצרן השוקולד מ' מנייר (.Menier M)מושבת פועלים של ממש, בצמוד למפעליו שבנוייסל סור סיין (Noisel-Sur-Seine) מחוץ לפריס. באיטליה נבנתה תשלובת הכותנה קרספי (Crespi)  ליד קפרייה (Capriet). בשנת  1880 נבנתה, ליד שיקגו שבארצות הברית, עיר המפעל פולמן (Pullman),  שדמתה לערים האנגליות שהוזכרו לעיל. העיר נבנתה על ידי מהנדס הרכבות ג'ורג' פולמן (George Mortimer Pullman), אשר המציא את מכוניות פולמן ונקראה על שמו_.  לדעתנו, כדאי לבחון ברוח זו אפילו את פארק גואל (Parque Goel) ,פרבר של ברצלונה שבספרד. פארק המלא ביצירות ארכיטקטוניות בסגנון ניאו-קטלוני, אשר בנה הארכיטקט אנטוניו גאודי (Antonio Gaudi), בשנים 1900-1914. זהו כמובן איננו ישוב-מפעל, אך אפשר לראותו כתשובה קטלונית לבעיות הדיור ואיכות החיים, שעלו במהפכה התעשייתית, אשר איחרה להגיע לקטלוניה.

 

דוגמאות אלה, מייצגות ניסיונות מצד תעשיינים אירופאים, להקים מחוץ לערים, סביב בתי החרושת שלהם, או לפחות מחוץ למרכזיהן, עיירות ששילבו עבודה ומגורים בסביבה בריאה. היו אלו עיירות בעלות אופי קהילתי, שבהן השירותים ניתנים על ידי בתי החרושת תוך דאגה לשיפור תנאי המגורים והוספת שטחי ירק וחקלאות לעיירות. היו אלו עיירות הגנים הראשונות, ורבות מהן עדיין מתפקדות, ונחשבות לערים נעימות גם היום.

נושא יישובי המפעל טופל אך מעט במחקר הארץ-ישראלי[5]. חלוץ יישובי המפעל בארץ – ישראל היה 'מנור', לימים רמת ישי,

לניסיון התיישבותי זה, שנקרא אז 'מנור', כמעט אין זכר בתולדות הישוב, אך דומה, שהוא ראוי להיכלל בין התוכניות האוטופיסטיות, שרווחו בשנות ה-20: אוטופיה של ישוב אורגים קואופרטיבי, המשלב תעשייה וחקלאות. זהו ניסיון הבולט בחלוציותו; במיוחד לאור העובדה, שיושם בשוליו הצפוניים מערביים של עמק יזרעאל; אזור בעל פוטנציאל חקלאי. 

התכנית היתה להקים על אדמת הכפר ג'דה, שבמערב בעמק יזרעאל, תשלובת טכסטיל, שתכלול מטוויית כותנה, מצבעה, אשפרה והדפסה. לצד התשלובת, התכוונו היזמים, לגדל כותנה, כדי לספק למפעל את חומר הגלם ולשחרר אותו מן התלות ביבוא.  רעיון זה מזכיר, בדגם מוקטן אמנם, את ערי המפעל שהוזכרו לעיל, שהוקמו באירופה, בשלהי המאה ה- 18, במטרה לפתור את מצוקת הפועלים, שאפיינה את המהפכה התעשייתית. הוגי רעיון ישוב המפעל בג'דה, השוו את התשלובת שתקום, למה שהכירו בערי הטכסטיל שבפולין; אך ערים אלו היו יותר קרובות לערי המאה ה- 19 במערב אירופה, מאשר לחזון העיר החדשה; רעיון שהגיע לפולין, רק לאחר מלחמת העולם ה II-ו הרס הערים שליווה אותה.

מתכנן 'מנור' לא הכיר אפוא (או לא התייחס), לערי המפעל שקמו במערב אירופה, אם כי סביר להניח שראה לנגד עיניו את אחת מערי הגנים של מערב אירופה. החברים, שהשקיעו במפעל מכספם, התיישבו במקום, בתנאים לא קלים. הם עלו בלי הכשרה מוקדמת ומבלי שהכירו את תנאי השטח. הם החלו לעבוד בניקוי השטח, ניכוש קוצים, הכנת תוואי לדרכים וסלילת כביש. הוקמו ארבעים צריפים דו משפחתיים לשיכון שמונים משפחות. קשה להבחין באיזו השראה תכנונית או חשיבה לטווח רחוק; ייתכן שהיתה כזאת לגבי ישוב קבע שאמור היה להיבנות בעתיד. התברר שאי אפשר להשיג כמות גדולה של אנשי טכסטיל המסוגלים להשקיע את הסכום הנדרש. אחד התנאים התבטל אפוא. אולם כדי לקדם את המפעל, החלה החברה לקבל סוחרים ובעלי חנויות וגם אנשים שהגיעו באקראי. הניסיון ההתיישבותי עורר ציפיות ותקוות רבות. עיתונות התקופה מלאה בתיאורים נלהבים שהוענקו ליישוב ולתכניות הקשורות בו.

הניסיון ההתיישבותי נכשל. 'מנור' לא תיפקד כישוב-מפעל הלכה למעשה. הישוב היה קיים כארבע שנים והמפעל טרם עבד. רוב המשפחות עזבו את המקום אם כי הנקודה לעולם לא ניטשה לגמרי. הניסיון הייחודי של 'מנור' זכה להדים רבים בארץ ישראל. למרות שגם פיק"א וגם ההנהלה הציונית נחלצו לעזרה, ולמרות שגם המרכז החקלאי בהסתדרות העובדים הביט בחיוב רב בניסיון חרושתי זה של היוזמה הפרטית, לא היה בכך די כדי להציל את הישוב. המתיישבים עברו חוויות קשות של רעב, חוסר עבודה, וגרוע מכך, סכסוכים ומריבות. בשנים  1933-1927 נטשו רוב המשפחות את המקום ושבו לפולין. כשלושה רבעים משטחה של ג'דה, עברו לימים לרשות הקרן הקיימת לישראל ועל חלק משטח זה הוקם בשנת תרצ"ו, המושב בית שערים.

תכניתה רבת ההיקף ורבת המעוף של חברת 'מנור', היתה פרשה ייחודית בתולדות יזמות הטכסטיל בארץ ישראל. 'מנור' היה ניסיון יוצא דופן, של הקמת מרכז טכסטיל, בקנה מידה אירופאי, בעזרה טכנולוגית של חברה בעלת מוניטין עולמי. לפיכך, למרות שתכנית המפעל לא עלתה יפה, יש להקדיש לה מקום במחקר, מעבר לתרומה היישובית ולתרומתה לפיתוח ענף הטכסטיל בארץ. מה גם שמצבו של המפעל והסתבכויותיו, העסיקו את המעורבים בו, שנים רבות.

 

קשה להשוות את 'מנור' ליישובי המפעל שקמו בעולם במאה ה-19. מנור' תוכנן להיות יישוב קטן, בו הפועלים יהיו בעלי המפעל ולא נועד לפתור מצוקה תברואתית בערים הגדולות (שכמעט ולא היו), אלא לפתור בעיית תעסוקה לפועלי הטכסטיל. כמו כן, לקח חלק בחזון ישוב העמק. גם מבחינה גיאוגרפית נראה שיש שוני רב בין התכניות. קשה לשחזר את צורתו המדויקת של 'מנור'. ממפות מנדטוריות מאוחרות יחסית ( 1932) ובזיכרונות תושבים מצטיירת תמונה של יישוב מפוזר למדי, עם כמה מבנים, סביב מפעל, הנמצא על מקומה של משחטת העופות של ימינו וכמה בתים מפוזרים בין שטחים חקלאיים. קשה מאד לראות תכנון מדוקדק, כפי שנראה ביישובים אחרים בסביבה; וודאי שלא כמו זה של יישובי המפעל של אירופה. לא ידוע מי תכנן את 'מנור'. ניסינו לבדוק את תכנונו של 'מנור' על רקע פעילותו רבת ההיקף של ריכרד קאופמן, אדריכל ומתכנן הערים של 'חברת הכשרת הישוב', אך לא מצאנו לכך הוכחה. אפשר להניח, שהמתכנן, ראה לנגד עיניו את אחד מערי הגנים. הרעיון ללא ספק דומה; אך ספק אם הוגי 'מנור' הכירו והבינו אותו לעומק.

 

'מנור' הינו חלוץ יישובי המפעל בארץ, אך הוא לא היה היחידי. אי אפשר להצביע בבירור על מקום בו חזרו על הניסיון של 'מנור'. המקום היחידי בו הצליח רעיון ישוב המפעל בארץ ישראל הוא במפעליו של מולר בכפר אתא. אם כי שם היה זה מפעלו של בעל הון ולא חברת מניות כפי שחזו מקימי 'מנור'.  אך החלטנו להרחיב מעט את היריעה ולכלול בפרק זה יישובים נוספים שנבנו סביב מפעל, גם אם דמו יותר לשכונות מגורים בלבד ולא לתפישה האירופאית של ישוב הנבנה כחלק אינטגראלי ממפעל ותושביו עובדים בו.

 

 

כפר אתא הוא ישוב עירוני, המהווה יחד עם קריית בנימין את העיר קריית אתא. כפר אתא הינו הדוגמא הטובה לניסיון מוצלח להקים ישוב-מפעל בארץ-ישראל. בית החרושת 'אתא' ראוי לחיבור נפרד, שכן ההיסטוריה שלו משקפת בחלקה את ההיסטוריה של הטכסטיל הארץ-ישראלי והישראלי, משנות ה- 30 ועד שנות ה- 80 של המאה. הקמת כפר אתא היא התגשמות חלומה של משפחת מולר; משפחה יוצאת דופן, בעלת חזון ויוזמה. משפחה בעלת מסורת טכסטילית ארוכה, שמעשיה תרמו לעיצוב הגיאוגרפיה של קריית אתא, צפון קריית ביאליק וצפונו של אזור התעשייה בנהריה. משפחת מולר היתה מעוניינת בישוב קטן ועצמאי הנמצא במרחק לא רב מעיר בעלת אוכלוסייה יהודית וממרכז שיווק. רעיונם היה להקים תשלובת תעשייתית בארץ-ישראל בשנות ה- 30, לפי דגם של יזמי תעשייה אירופאים גדולים מן המאה ה- 19. יזם המפעל חלם להקים תשלובת תעשייתית גדולה בצפונה של קריית ביאליק – יוזמה שלא מומשה במלואה, אך הותירה בעקבותיה את מפעלי כורדאנה בלב קריית ביאליק ואת מפעלי מולר-טכסטיל בצפונה של נהריה.

ראשית כפר אתא בסתיו 1925, בתקופת העלייה ה-4, כמושבה חקלאית בשם כפר עטה. אולם המפנה החשוב בתולדות המקום חל בשנת  1934, עם הגיעה של משפחת מולר  והקמת בית החרושת 'את"א' (ראשי תיבות של: אריגים תוצרת ארצנו)_.  בהקימה את מפעלי 'אתא' בכפר אתא ב-1932, ראתה משפחת מולר לנגד עיניה, דגם של חרושת אירופית הדואגת לעובדיה. בבעלות משפחת מולר היה מפעל טכסטיל גדול בצ'כיה. עם החלטת בני המשפחה הנס ואריך (שני בני דודים) לעלות לארץ, הוחלט להקים בארץ-ישראל מפעל-בן למפעל הגדול בצ'כיה. מפעל זה היה אמור לשמש חוליה בשרשרת הייצור של מפעלי מולר. יוזמי המפעל ראו לנגד עיניהם ישוב, בו מתפרנסים התושבים מבית החרושת לטכסטיל, כאשר ליד בית המגורים, נמצא משק עזר, כדוגמת התכניות האוטופיות של ערי המפעל האירופאיות במאה הי"ט. בשנת 1932 החלה המשפחה בחיפוש אחר מקום מתאים למפעל. אחד הקריטריונים היה קירבה לנמל. מכיוון שקשה היה לפרוק בנמל יפו מכונות חדשות, ההחלטה נפלה על נמל חיפה. קריטריון נוסף היה שטח בגודל מינימאלי של 100-200 דונם. הבעלים העדיפו לרכוש קרקע ולא להחכירו מהקרן קיימת לישראל. הבחירה נפלה על כפר אתא, שם ניתן היה לרכוש מספיק שטח ונמצאה כמות מים, בספיקה של  30 ממ"ק לשעה. המפעל הוקם והוחל בייצור בדים, בצביעתם ובאשפרתם. חלק מן העובדים הובאו מצ'כיה, ואת כולם הושיבה משפחת מולר בכפר אתא. ליד המפעל הוקמה שכונת פועלים וליד המבנים הוכשרו משקי עזר. הכוונה היתה לשלב עבודת ייצור במפעל עם עבודה חקלאית. דבר שיקנה בין היתר, בטחון כלכלי לעובדים, אם וכאשר ייקלע המפעל למשבר. היזמים דרשו כי כל העובדים יתגוררו סמוך למפעל.

 אריך מולר התבטא ברעיון אישי, הממצה למעשה את רעיון ישוב המפעל: "אני מאמין בפועלים הרואים את המפעל כביתם ואינם סוגרים את המפעל בשעה ארבע אחרי הצהריים. זאת יעשו רק פועלים שביתם בחצר המפעל".

מאוחר יותר נבנתה שכונת עובדים מול המפעל, כשליד כל בית חלקת אדמה בת חצי דונם עד דונם אחד ובה גידלו ירקות, עצי פרי, וכן משק חי שכלל תרנגולות וכו'. בשכונה הוקם, ביוזמת משפחת מולר, גן ילדים, צרכניה ואף ניתן טיפול רפואי מטעם המפעל. כאשר מוצה כל השטח הסמוך למפעל, רכשה המשפחה שטח אדמה בקריית בנימין ובנתה את 'בתי חנה' – שכונה בת ארבעים וחמישה בתים, שנועדו לעובדי המפעל, לפי הדגם של משק העזר. בשנים  1944-1932 אכן מימשו היזמים את הדגם שראו לנגד עיניהם. אלא שהמציאות הארץ הישראלית היתה חזקה מרעיונות נפלאים; המפעל זקוק היה ליותר ויותר עובדים, ואלה לא באו להתגורר בכפר אתא. גם העובדים הוותיקים לא המשיכו להתגורר דווקא ליד המפעל. באשר למשקי העזר, לא כל העובדים ניהלו אותם כפי שרצתה משפחת מולר ורבים מהם הוזנחו.

 

 

לאחר הקמת שכונת 'בתי חנה' לא יזמה עוד המשפחה הקמת שכונות מגורים נוספות, אלא סייעה בדיור, לפועלים שנזקקו לכך, במקום שנבחר על ידם_. במפעלי 'אתא' פעלה מערכת ייצור שלמה, החל משלב הייצור הראשון של החוט ועד למוצר הסופי, הבגד. המערכת כולה הוקמה בתוך המפעל בכפר אתא, עם זאת העסיק המפעל, בכל צפון הארץ, עשרות מתפרות שפעלו כקבלני משנה. משפחת מולר פיתחה את כפר אתא יותר מכל גוף אחר והפכה אותו מישוב קטן בן 50 נפשות ב-1930 ליישוב בן 4,800 נפשות, עם קום המדינה. הנס מולר, שבא ארצה עם תום מלחמת העולם ה-II, תכנן להקים מערכת מקבילה ל'אתא', שתייצר בנוסף לקו הייצור הקיים מחוט ועד בגד, גם מפעלי סריגה ומפעלים נוספים בתחום זה. כשלב ראשון במימוש התכנית הוקם בשנת 1946, מפעל 'כרדאנה' בצפון קריית ביאליק. רעיונו של מולר היה להקים תשלובת מפעלים גדולה וליישב סמוך למפעל את עובדיו, כשלכל אחד מהם יהיה משק עזר (כפי שבוצע קודם לכן בכפר אתא). כתוצאה מחילוקי דעות בין הייזמים, השותפות התפרקה ורעיון הקמת תשלובת גדולה נגנז. כתוצאה מכך התקבלה מערכת מורכבת של קשרי ייצור בין שני המפעלים: טווייה ואריגה בכפר אתא (חלק קטן מהאריגה בכרדאנה), העברת החומר לכרדאנה לצביעה ואשפרה, החזרת החומר לכפר אתא לתפירה. מפעלו של מולר עיצב את קריית אתא כשונה מיתר הקריות, בשל המאפיינים הבאים:

1. היתה בה הגמוניה של מפעל אחד כמעסיק.

2. המפעל סיפק תעסוקה בישוב עצמו (לא בעיר חיפה או באזור התעשייה של המפרץ).

3. כתוצאה מן הנ"ל, התפתחות ישוב שאיננו רק קריית מגורים.(Dormitory town)  במילים אחרות, ישוב-מפעל.

לקריאה נוספת – אריך מולר ובית החרושת את"א

 

קריית חרושת נמצאת בגבול גבעות אלונים שפרעם ובגבול עמק יזרעאל. נוסדה ביום כ"ב באייר תרצ"ה, 25/5/1935, לקראת הקמת מפעלי חרושת שונים, ומכאן שמה. יש הסוברים כי נקראת כך על שום "חרושת הגויים", המוזכרת במקרא, במלחמתם של דבורה וברק בן אבינועם בסיסרא.

ראשיתו של ניסיון התיישבות זה, הוא בחלומו ופועלו של ר' יחזקאל טויב (הרבי מיבלונה) בתחום זה, בשנים  1925-1924. הרב טויב הקים את חברת 'נחלת יעקב' בראשית העלייה הרביעית. מטרת האגודה לארגן ולשפר את התנאים הכלכליים, התרבותיים והחברתיים של חבריה לפי העקרונות התיישבות קואופרטיבית. ההתיישבות נכשלה והמתיישבים עברו, לאחר עסקות חליפין עם הקרן קיימת לישראל, לכפר חסידים. חלקם מכרו את אדמותיהם לרב טויב; עסקה שהותירה בידו שטח של כ- 900 דונם, במפער המים הצר שבין הגבעות לכרמל. מפער שכל רוחבו אינו מגיע לחצי ק"מ והקישון חוצה אותו לאורכו. שטח זה הועיד להקמת ישוב חקלאי-חרושתי.  חברת 'נחלת יעקב' של הרב טויב, כמו חברת 'עבודת ישראל' של הרב ישראל הופרשטיין, עלו לארץ-ישראל, שלא ביוזמת ההסתדרות הציונית, כדי לחדש את יסודות חייהם על ידי השיבה אל הקרקע. הרב טויב, כנראה מתוך דאגה לחברי 'נחלת יעקב', הקים את האגודה הקואופרטיבית 'קריית חרושת', שקנתה את הקרקעות מידי 'נחלת יעקב', וניהל אותה ממשרדו שבחיפה. האגודה הקואופרטיבית 'קריית חרושת' היא גלגולה של החברה 'נחלת יעקב'. כל חבר 'נחלת יעקב' ששלם 20 לא"י, היה רשאי לקבל תמורתם דונם אחד בקריית חרושת. משיחות עם תושבים מתברר כי בשנת 1934 התפרסם  שמוכרים מגרשים באזור. המחירים, לדבריהם, היו גבוהים –  40 לירות מצריות (להלן: לימ"צ) לדונם – כי התרוצצו שמועות שעומד לקום כאן מרכז תעשייה כבדה, סביב הקישון. המספרים הללו מנופחים ומוגזמים, אך גם במספרים מסולפים אלו יש ללמד על האווירה הציבורית שאפפה את הקמתו של היישוב החדש ועל התחושה כי מדובר בקרקע של אזור תעשייתי עתידי שערכו צפוי לעלות במהירה_.

 

 

התושבים שילמו כסף אך לא קיבלו קושאן ולימים התברר שחלק מכספם ירד לטמיון. הוזמנה תכנית חלוקה למגרשים (פרצלציה). המגרשים שנועדו למשתכנים היו בני כשני דונם כל אחד, ואילו שנועדו לצרכי ציבור היו בני ארבעה דונם. גודלו של המגרש, נקבע מתוך כוונה, שכל משתכן יוכל לגדל ירקות ומעט עצי פרי, ליד ביתו, דבר שיעניק למקום צביון כפרי, ואילו הפרנסה תהיה ממקורות "עירוניים", כשכירים בחיפה ובסביבה. היתה מחשבה להקים במקום גם תעשייה, בעיקר סביב המפעל לעיבוד עור. יתרון רב מצאו בעובדה, שליד הישוב עברה מסילת הרכבת מחיפה לצמח ('רכבת העמק'). החלקות הוצעו למכירה. בפולין עסקה בזה חברת 'נחלת יעקב' במישרין ובארץ, משרד עורכי דין יעקב סלומון מחיפה, כחלק ממאמציו לרכוש את אדמות קוסקוס- טבעון. את התכנית לקריית חרושת תכנן האדריכל ומתכנן הערים ריכרד קאופמן. בחוזה מתוכנן שטח של  1700 דונם. % 30 ממנו צריך היה להיות עבור מבני ציבור ודרכים ויתרת השטח תחולק ליחידות של  1000מ"ר (דונם) כל אחת. יש לציין, כי מתכנית הישוב ומן החוזה, אין להבין שמדובר בישוב – מפעל. מתכנית הישוב  מתקבלת תמונה של ישוב חקלאי לאורך מסילת הברזל, במקביל (ככל האפשר) לקישון ובו חלקות אדמה בדגם הביניים שבין ישוב מפוזר לבין ישוב מגובב, כפי שמגדיר זאת קאופמן_.

 

 

בתחילת בנין השכונה ניתנו גם הלוואות לבניין בתים:  150 לא"י לבית (8 הלוואות) ל- 5 שנים בריבית של % 8. גם עשרת הצריפים הראשונים הוקמו סמוך לתחנת הרכבת באמצעי החברה. מהר מאד התברר כי לחברה לא היה די כסף לספק אשראי לבונים. נעשה ניסיון לארגן רכבת שתבוא מחיפה בבוקר (כשם שהיא באה למשק יגור) ותגיע לחיפה ב- 06:30, לשעות העבודה. במקום נקדחה באר בעומק  18 מ', שסיפקה 12 ממ"ק מים לשעה; די לתצרוכת השתייה עבור התושבים. באחד הבתים הוקצה חדר לבית ספר והובא מורה. בשנת  1935 הוקמו במקום מספר צריפים בנויים דיקט ומשוחים בזפת. הועמד במקום גם צריף גדול מפח, והוקם בו בית מלאכה לרשת, שתוכנן להיות רק חוליה ראשונה בשרשרת של מפעלים שיקומו כאן. הישוב קריית חרושת נחקר אך מעט, בשולי המחקר של כפר חסידים. זהו נושא הממתין למחקר מיוחד שיתמקד בו. ידוע על תכנית להקמת מפעל לעיבוד עור, אם כי בשלב זה קשה לקבוע אם אכן תוכנן קריית חרושת להיות 'ישוב-מפעל'.

 

'נשר' הוא ישוב שהוקם בשם המפעל למלט, על כביש חיפה – יגור. הישוב הוקם בין הכפר הערבי יג'ור (במזרח) לכפרים בלד א-שייח' וחווסה במערב. 

המפעל: 

רעיון הקמתו של בית חרושת למלט ומוצריו ניסר בחללה של ארץ-ישראל כבר בראשית המאה העשרים. את הרעיון חזה בנימין זאב הרצל. בספרו "אלטנוילנד", שיצא לאור באוקטובר 1902, הוא חזה את הקמתו של בית החרושת למלט, כאחד המרכיבים לפיתוחה של ארץ-ישראל. הוא גם קבע כי המפעל החדש יוקם בחיפה, שלה צפה עתיד מזהיר כנמל בינלאומי וכנמל מסחרי. בדיקה מעשית ראשונה בוצעה בשנת 1912, עת הגיע לארץ נחום וילבושביץ (לימים וילבוש), כמיצגם של יזמים מרוסיה. במסעו זה ניסה למשוך משקיעים למפעל המלט. השימוש במלט רק התחיל לחדור ארצה. אחרי מלחמת העולם ה I-חודשו הניסיונות להקים את מפעל המלט. עם סיום המלחמה חזר וילבושביץ ארצה והאיץ ביהושע חנקין לרכוש לשם כך קרקעות ליד הכפר יג'ור. אזור יג'ור נראה מתאים, בשל קרבת הכרמל והמצע הסלעי שלו מצד אחד והקרבה לקישון ולנמל חיפה מצד שני_..

כל אותה עת טרחו יהודים אחרים בעסקי המלט. ב- 1919 הוקם בלונדון סינדיקט (איגוד יצרנים) שנקרא 'סינדיקט להפקת צמנט פורטלנד בארץ-ישראל'. חברי הסינדיקט לחצו על ארתור רופין, ששמש גם כמנהל 'חברת הכשרת הישוב', למהר ולרכוש את הקרקע. לאחר שבסיוע יהושע חנקין, נרכשו אדמותיה של משפחת ח'ורי מחיפה עבור 'חברת הכשרת הישוב', הוחל בהקמת המפעל. הרוח החיה מאחורי הקמת המפעל היה מיכאל פולק, תעשיין יהודי מרוסיה, שזכה לעידודם של הברון רוטשילד ושל חיים וייצמן. פולק שמונה לנשיא  הסינדיקט התרוצץ באירופה וגייס משקיעים. יש לראות בפולק את היוזם, הדוחף, ומגייס ההון. פולק היה בעל מפעל שהצטיין בקנאות רבה למפעל ולרכושו, אך לא חסך עזרה וסיוע מפועליו כאשר היו זקוקים לו. הקמתו של מפעל 'נשר' לוותה בציפיות גדולות של הישוב העברי. הוא היה לאחד מסמלי הצמיחה והחידוש של הארץ בתקופת המנדט, וייצג את הקדמה הן בבנייתו והן בחומר הגלם שעמד לייצר. בניית המפעל וכריית תעלות המים והמחצבות סיפקו עבודה להמוני פועלים שנהרו לחיפה במרוצת התקופה והשתקעו בה ובסביבתה, תוך שהם מוצאים בה את פרנסתם.  במפקד 1928 היה 'נשר' המפעל התעשייתי הגדול בארץ ובו  330 עובדים.

 

 

מיד עם תחילת הבנייה, בשנת  1923, נוצרה בעיית מגורים לפועלים, שהולידה לבסוף את הרעיון, להקים לצד המפעל גם שכונת מגורים. הנהלת 'נשר' סיפקה לעובדים רק מגורים ארעיים. על הגבעה הסמוכה למפעל נמצאו שלושה מבני ציבור ישנים ששימשו בעבר לייצור משי. המבנים שופצו והותקנו למגורי פועלים ולמשרדי המפעל בעת הקמת מתקניו. נוסף על כך, הוקמו כמה צריפי עץ למגורי פועלים, אך הללו לא סיפקו את צורכי הפועלים שעסקו בחפירה ובבניה. רובם המשיכו להתגורר בחיפה ולצעוד מדי יום, אל המפעל ובחזרה, מרחק של שמונה ק"מ. מצב זה הניע כמה קבוצות פועלים להתארגן להקמת שכונה, מתוך הנחה שכאשר תסתיים הקמת בית החרושת, יתקבלו לעבודה בו. האדמה נחכרה מהווקף המוסלמי בחיפה ומשום כך הותר לבנות עליה צריפי עץ בלבד, אותם בנו הפועלים במו ידיהם. בכל צריף היו חדר ומטבח והשירותים היו בחוץ. זו היתה שכונה בלתי מתוכננת. לא נכרה בה ידו של מהנדס או ארכיטקט. איש איש בנה את צריפו על פי רצונו ועל פי יכולתו והותיר אך שטח קטן מסביבו. לא סומנו רחובות, מגרשי ציבור או שטחים פתוחים_. עד מהירה התפרסה שכונה דלילה וחסרת צורה גיאומטרית של כמה עשרות צריפים, על פני המישור ובצלע הגבעה. עם הזמן טיפסו הבתים אל אזור גבעת נשר של ימינו. שכונה ארעית זו לא זכתה לסיועו של אף גוף מוסדי, וגם הנהלת 'נשר' לא מיהרה להושיט לה עזרה. בעיית המים למשל, נפתרה רק לאחר שחפרו באר ושאבו ממנה במשאבת יד. רק לאחר זמן, נאות המפעל והתיר לפועלים למשוך צינור מבריכת המים שלו לעבר השכונה. להשלמת פרנסתם, גידלו חולק מהפועלים בעלי חיים ליד צריפיהם, או עיבדו גינות ירק. משברים שפרצו בין הנהלת המפעל לבין הפועלים השפיעו על השכונה ועל משתכניה והקשו על התפתחותה. משתכניה הראשונים של 'נשר' היוו חתך אופייני של אנשי העלייה השלישית – רווקים ברובם, צעירים חדורי הכרה חלוצית ומעמדית מיוצאי מזרח אירופה. הם השתייכו לזרמים השונים של תנועת העבודה והקדישו שעות רבות לפעילות ציבורית ותרבותית. כעבור שנתיים החלו להגיע לשכונה פועלות, שהועסקו במלאכות שונות. התגבשותן של משפחות הפכה את 'נשר' משכונת פועלים לשכונת משפחות, על כל צורכי הציבור הנובעים מכך, ואמנם התפתחה במקום פעילות קהילתית מיוחדת, אשר נבעה בין השאר מריחוקה היחסי של השכונה מן העיר ומשאיפתם של התושבים לשבור את שיגרת חייהם. הישוב הקטן של פועלי 'נשר' השכיל לקיים עושר רב של פעילויות, כגון טיולים, חוגי תנ"ך, הרצאות, קבוצת כדורגל ותזמורת. לרשותה של השכונה הועמד מטבח הפועלים של המפעל; מבנה עץ גדל מידות ששימש למופעים, אסיפות, הרצאות ועוד. כמו כן הופעלה במקום מכבסה. מוסד אחר בחיי 'נשר' היתה הצרכנייה, האופיינית אף היא לשכונות הפועלים בשנות השלושים. הצרכנייה קמה ב- 1932 ושכנה בצריף עץ במרכז השכונה. עם גידול מספר המשפחות המתגוררות בנשר, החלו גם לימודים סדירים בבית ספר שכונתי. המורה הראשון היה אליעזר שמאלי. ב-1933 הפך הבניין ל"בית בטחון" וגם למרכז קהילתי שמעבר לפעילות שגרתית.

 

'נשר' היה מפעל שבו עבדו יהודים וערבים, האידיאל שמאחורי הקמתו היתה הפקת מלט, ברוח חזונו של הרצל, ולוא דווקא פתרון מצוקתם של פועלים או חזון ישוב העמק. כלפי חוץ היה זה ישוב-מפעל לכל דבר. היה זה ישוב קטן ובו מבני מגורים ומבני ציבור. אך מכל בחינה אחרת אין לראות ב'נשר' ישוב-מפעל. בניגוד ליישובי המפעל שבאירופה, ובניגוד לכפר אתא, לא היתה פה קונספציה של ישוב שתוכנן מלכתחילה כחלק מהמפעל. לא היתה כאן מחשבה על ישוב איכותי, על עיר גנים, או אפילו על איכות חיים מיוחדת של הפועלים, אלא התפתחות סטיכית של מבנים, שהוקמו בלחץ הפועלים והאירועים.

 

 

 

ישוב-מפעל שהוקם בחופו הצפוני של ים המלח, סמוך לשפך הירדן. נוסד על ידי חברת האשלג בימי המנדט הבריטי.  במפות רשמיות של ארץ-ישראל מתקופת המנדט סומנו שני אתרי תעשייה על שפת ים המלח, אתרים נידחים הרחוקים זה מזה כדי שמונים ק"מ. האחד בצפון האגם והשני בדרומו.

מחלקת המדידות של ממשלת ארץ-ישראל המנדטורית, רשמה במפות באנגלית את שני האתרים בשם 'חברת האשלג הארץ-ישראלית':  .'Palestine Potash Co'. במפות עבריות של ארץ-ישראל ניתן לאתרי המפעל השם 'רבת אשלג', אך השם לא נקלט ונשכח. 

 

המפעל והישוב שלצדו, הוקמו ביוזמת משה נובומייסקי. מהנדס מכרות ואיש רב פעלים שעלה בשנת  1920 מבארגוזין שבסיביר. בזכות נחישותו של איש זה, נרקם בשני האתרים, שילוב כמעט דמיוני בין חזון תיעושה של ארץ-ישראל וישובו של חבל ארץ קשה ביישובים של חרושת. נובומייסקי (המזכיר בביוגרפיה שלו ובפעילותו הציונית את פנחס רוטנברג) היה יזם בעל שאר רוח שלא היסס לצאת ליזמות כמעט הרפתקנית, מונעת בחזון ציוני. הוא היה מהנדס בעל רקע מהפכני ברוסיה ובעל אמונה בכוחו של היחיד לחולל תמורות היסטוריות. הוא סימן את ההתאוששות מהמשבר הכלכלי שפקד את העלייה הרביעית, בשנים 1926-1928, אבל היה עצמאי מדי לטעמו של הממסד הציוני, אשר הרבה להתהדר בו, אך לא ראה בו חלק ממנו.  כבר ב- 1906 החל נובומייסקי להתעניין בים המלח, בעידודו של אוטו וארבורג, וב- 1907 דחק בארתור רופין לבקש זיכיון לניצול האגם. כבר בביקורו הראשון של נובומיסקי באזור, ב- 1911, בדק אפשרות להפיק אשלג מים המלח. הנחת היסוד שלו היתה כי באוצרות האשלג, ברום ושאר מלחי ים המלח, יש חשיבות רבה לכלכלה העולמית, בעיקר לזו של בריטניה, שהזניחה את התעשייה הכימית שלה והיתה תלויה במפעלי המונופול של הגרמנים._.

 

ב- 4/4/1925 ירד משה (מוסיה) לנגוצקי לחוף ים המלח, לפי בקשת נובומייסקי, והחל לבצע תצפיות מדעיות וניסיונות הפקה. מאז מציין תאריך זה את ראשיתו של המפעל. לאחר קשיים בירוקראטיים רבים, מאבקים כלכליים ועקרוניים בבריטניה, ולאחר תחרות עם חברות אמריקאיות גדולות (ביניהן גם 'ג'נרל מוטורס'), הצליח לקבל זיכיון להפקת אוצרות הטבע ולהקים ב-1931 את חברת האשלג. המשימה הצריכה לא רק הקמת בניינים, השגת כלים נאותים, חשיפת מרבצי מחצבים ומציאת השיטות השונות להפקתם, אלא גם חינוך צוות של עובדים. למפעל החדש חסרו לא רק מהנדסים וכימאים אלא גם פועלים. למשה נובומייסקי קסם גם האתגר המקצועי וגם עצם המעשה החלוצי, של הקמת מקום ישוב, בסביבה שנודעה בעולם בשיממונה.

בפברואר 1931, שנה לאחר שהוחל בעבודה, כבר הוציא המפעל את תוצרתו הראשונה – ברום, שנשלח לבריטניה. בשנה שלאחר כך החלו להפיק אשלג, וההזמנה הראשונה נשלחה לבולטימור שבארה"ב_{. . 70}בשנת 1934 הוחל להפיק אשלג גם בחלקו הדרומי של ים המלח, לרגלי הר סדום.₇₁ המבנה השלדי של חברת האשלג היה מבוסס על ארבעה מרכזים: ירושלים, לונדון, צפון ים המלח ודרומו. הנהלת המפעל ישבה בירושלים, והמחקר בשלביו הראשונים התנהל באוניברסיטה העברית ולאחר מכן, במעבדות החברה בבית האשלג בירושלים. בלונדון היה מקום מושבה של מועצת המנהלים ומרכז השיווק. לב המפעל היה בצפון ים המלח ומרכז ההפקה הלך והתפתח בדרום הים, שם היו הסיכויים העתידיים הטובים ביותר. במלחמת העולם ה II-סיפק ים המלח, את כמעט מחצית הכמות שנשלחה אל השוק הבריטי וארבע חמישיות מתצרוכת האשלג של הדומיניון (פרט לקנדה). מספר עובדי החברה (יהודים וערבים) הגיע ל- 2000 איש ויותר מ- 10,000 איש נוספים מצאו פרנסה תודות לפעולתה. מראשית העבודה ועד לפרוץ המלחמה עם הערבים הפיקה החברה  1,040,000 טונות אשלג ו- 8,200 טונות ברום. במשך שמונה עשרה שנות עבודתה של חברת האשלג (1930-1948) שררו בה יחסים טובים בין הפועלים הערבים והיהודים ובין הנהלת המפעל לבין נכבדי עבר הירדן. עקב התקדמות העבודות, שופר כביש מירושלים ליריחו, עד לבלי היכר והמה מרוב תנועה (במושגים יחסיים כמובן) ולאורכו עברו שיירות של משאיות שהובילו שקי אשלג. בקצה הצפוני של הים השתרע המפעל הראשי, שכונה 'רבת אשלג'. על יד השער ניצבה תחנת משטרה ומעבר לשער נמצאה לשכת-אלחוט, שקיימה קשר מתמיד עם המפעל הדרומי שבסדום. בין שני המפעלים התקיים קשר ספינות בו לקחו חלק כשלושים כלי שיט. 

 

לחברת האשלג לא היו לבטים של מיקום. ההפקה של חומר הגלם באמצעות אנרגיית השמש וריחוקם של המפעלים ממקום ישוב גזרו בעבר על העובדים היצמדות לאתר. כך הוקם מפעל עתיר ידיים עובדות, ולצידו הוקמו מחנות עובדים. תנאי המגורים במחנה שברצועת החוף היו קשים. בעלי המשפחות סבלו במיוחד עקב הניתוק ממשפחתם ואורח חיי הרווקות שנכפה עליהם. ב- 1931, שנה לאחר הקמת החברה, ביקשו הפועלים להקים שכונת מגורים למשפחות באזור עין ג'אהיר, הנמצא ממערב למחנה ולתחנת המשטרה. ראשי ההסתדרות, שחששו מעזיבת הפועלים ומאבדן מקומות עבודה של יהודים, האיצו בנובומייסקי; אך מכיוון שהוא פקפק בנכונות העובדים להתגורר במקום, טען שהחברה מתקשה לממן את הבנייה. בעקבות לחצים רבים ועזיבה של פועלים, נעתרה להם החברה, רק לאחר שהיו מי שהתחייבו מראש להתגורר בבתים. נובומייסקי, נאמן למפעל הציוני ולעתידה הכלכלי של חברת האשלג, הבין שעליו להשתית את המפעל על כוח אדם יציב ככל האפשר. הוא הציע לעובדים תנאי מגורים נאותים ולו גם ארעיים, ובו בזמן חיפש כוח אדם שיראה בתנאים הקשים אתגר. נובומייסקי עמד בשני האתגרים האלה, למרות האילוצים של ההנהלה בלונדון ולמרות מצבה הכלכלי של החברה הוא נענה לתביעות העובדים וההסתדרות להקים שכונת מגורים למשפחות בצפון, עוד לפני שהחברה התבססה מבחינה כלכלית. ובמקביל, נתן יד לתכנונה כישוב גדול ועצמאי.

באופן חוקי, אי אפשר היה להקים יישובים בחבל ים המלח על אדמות הממשלה, אך היא לא יכלה להתנגד למה שנעשה בתוך שטח הזיכיון. כך הוקמו שכונת המגורים בשנת 1934 וקיבוץ בית הערבה בשלהי שנת 1939.  שכונת המגורים, שבתיה יועדו לעובדים הנשואים, הוקמה ליד השער. בשכונה נפתחו צרכנייה, גן ובית ספר, שנתנו לה צביון של ישוב. שכונת המגורים הוגדרה כהתיישבות עירונית-תעשייתית השייכת לנפת ירושלים, שהוקמה ביוזמה פרטית ונוהלה על ידי וועד. למראה הצלחתה של השכונה התלכדו בעלי משפחות ועובדים נשואים, שהתגוררו בשכונה בגפם ויזמו הקמה של שכונה כפרית עם משקי עזר במימון עצמי, בתמיכת ההסתדרות וחברת האשלג. כך שעוד לפני שהושלם אכלוסה של השכונה, נתבע נובומייסקי להגדילה. עם התבססות השכונה והקמת קיבוץ בית הערבה) כבר לא היה נובומייסקי ספק בברכה שיש בישוב הקבע, ובשנת  1942 תוכננה השכונה להיות ישוב קהילתי בן מאתיים משפחות, לפי תכניתו של הארכיטקט פרופ' אלכסנדר קליין מהטכניון בחיפה. כך התהפכו היוצרות, במקום שתהיה ליישוב תעשייה, הוקם לבית החרושת ישוב. במקום נולדו עשרות ילדים, שלמדו בבית הספר שהוקם במקום. למקום הגיעו סטודנטים מן האוניברסיטה העברית בירושלים והתקיימו כאן סיורים לימודיים. בבית הקולנוע שהוקם בשכונה הוצגו פעמיים בשבוע קונצרטים של אמנים-אורחים. כמו כן הוקם מגרש ספורט. 

 

בשנת 1920, שנת בואו של נובומייסקי לארץ, היו מזדמנים לים המלח רק נוסעים בודדים וצליינים מועטים. בשנת 1947 היה ים המלח לא רק מקור להפקת חומרים כימיקליים חשובים, אלא גם מקום נופש לבני הארץ ולתיירים .₇₆סמוך לרבת האשלג הוקם אתר נופש "קליה" (מלשון "קלי" -בגרמנית אשלג) – החומר העולה מים המלח;₇₇ אם נשתמש במילותיו של נובומייסקי, "ים המלח הפך לנווה שוקק חיי תרבות".

 

המוסדות הלאומיים לא נטו לעזור לנובומייסקי. הם התייחסו למפעלו כאל גוף חריג, ספק ציוני, ספק בריטי, ששיקוליו כלכליים ומחויבותו בין לאומית. די היה בזיקה הבריטית כדי להשניא את החברה ואת נובומייסקי על רבים. שלא כמו במפעל החשמל של רוטנברג, הישוב היהודי בארץ- ישראל לא נהנה ישירות מתוצרת המפעל. מקומות העבודה שייצר ופיתוח חבל יישובי נידח, לא היה בהם כדי להזדהות עם חברת האשלג.

רבת אשלג, בניגוד ליישובי המפעל באירופה, שילבה ברעיון הקמתה, לא רק אינטרס כלכלי אלא גם חזון ציוני. כמו 'נשר' וכפר אתא, המפעל לא נהנה ממשאבי ההון הלאומי. שלושת המפעלים, בעיקר כפר אתא ורבת אשלג היו פרי היוזמה הפרטית; כפר אתא נבנה מכספו של מולר ורבת אשלג נבנתה בעזרת השקעות שגויסו בבריטניה. רבת אשלג דומה ל'נשר' בכך שבשני המקומות, לא היתה תפיסת "ישוב המפעל" בבסיס חזון הישוב, אלא התפתחות סטיכית, פרי לחץ הפועלים ובמקרה של רבת אשלג, גם של ההסתדרות. תהליך שונה ממה שקרה ביישובי המפעל של אירופה ובכפר אתא. שם, מלכתחילה, נתפסו המפעל והישוב כיחידה אינטגראלית אחת. 

רבת אשלג שונה מ'נשר', בכך שהגישה להקמת הישוב היתה רצינית וכוללת יותר. לא פועלים הבונים בעצמם, בזמנם החופשי, אלא הנהלת המפעל, גם אם לאחר לחץ, בונה ישוב, תוך ראייה כללית של הפועלים ולימים, מתוך מחשבה כוללת על ישוב האזור. 

 לקריאה נוספת: בית הערבה

 

רמתיים היא מושבה שנוסדה ב- 1925 בשרון הדרומי, ממזרח לכביש פתח תקווה – כפר סבא. כיום, יחד עם המושבות הדר ומגדיאל והמושב רמת הדר הם מרכיבים את העיר הוד השרון. רמתיים, שנוסדה בעלייה הרביעית, אף פעם לא היתה ישוב-מפעל, אך הקמתה קשורה לנושא זה. אריך מוזס שעלה מגרמניה כבר ב-1920 תמך ברעיונות של התיישבות שתמומן מכספי היוזמה הפרטית. כמו כן טען כבר אז שאין תקומה להתיישבות ללא תעשייה. מוזס ניסה לעניין גורמים שונים ברעיון של הקמת ישוב-מפעל ברמתיים.

 

 

כבר ב- 12/1/1925, עוד בהיותו בברלין, כתב להנס מולר שניהל את עסקיו בווינה והציע לו להצטרף להקמת בית חרושת לטוויה ולאריגה כחברת מניות ועל בסיס קואופרטיבי, שעובדיו יגורו במושבים חקלאיים. ההיסטוריון יעקב שביט משער שמדובר במפעל 'מנור' אשר בג'דה, אך במכתבי מוזס מצוין אחרת. מוזס התלבט לגבי אופי המפעל ולאחר חילופי מכתבים עם הנס מולר, החליט על מפעל טכסטיל, ברוח המפעל שלימים הקים מולר בכפר אתא. מוזס ניסה לעניין ברעיונו יזמים שונים ואף פנה למספר קיבוצים ברעיון שיקימו את המפעל בתחומם, אך נענה בשלילה. כמו כן פנה לחברות הרווקים שישבה במושב הפועלים עין גנים ומשלא הצליח להלהיבם לרעיון, הצטרף ליישובם החקלאי. רמתיים ורעיונותיו של אריך מולר ממתינים למחקר שיתמקד רק בהם.

סיפורה של רמתיים ושל רעיון ישוב המפעל שלא הוקם בה, הינו דוגמא מובהקת לכך שנושא יישובי המפעל, כמו היוזמה הפרטית בכלל, טרם קיבל את הטיפול המחקרי הראוי.  'מנור' וכפרי תעשייה בתולדות ההתיישבות בארץ-ישראל.

 

 

בחוקרנו את תופעת 'מנור' כדגם להקמת ישוב-מפעל בארץ-ישראל, פנינו ללמוד את גלגולו של הרעיון, כשהוא צץ ועולה בשנות השבעים (אם כי ראשיתו בשנות החמישים). לא מדובר ביישובי מפעל במתכונת המוכרת מאירופה ולא ביישובי-מפעל, כגון 'מנור', אלא בכפרי תעשייה (כפ"תים). מצאנו לנכון לבדוק את התופעה, כדי לראות אם הוגי הרעיון ומיישמיו למדו משהו מניסיונו של 'מנור', או מיישובי המפעל האחרים. במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20, החלו להתפתח, בארץ דגמי התיישבות חדשים שבסיסם הכלכלי איננו חקלאות אלא תעשייה ושירותים. דגמי ההתיישבות החדשים הללו, מבית מדרשו של רענן וייץ, הם הישוב הקהילתי והכפר התעשייתי (להלן: כפ"ת).

הכפ"תים לא נועדו לפתור בעיה של צרכים תעשייתיים או משקיים, אלא היו אמצעי להשגת מטרה אחרת: אכלוס אזורים דלי משאבים. בתחילה, כוונו רק לגליל, ועם חילופי השלטון ב- 1977 כשהשתנה האקלים הפוליטי, הופנו גם ליהודה ושומרון. הכפ"תים, כמו מסגרות ישוב אחרות, שפותחו משנות השבעים המאוחרות ואילך, הם פרי הרצון לשמור על המסגרות הכפריות המסורתיות וזיקתן לממסד; כמו גם הרצון ליצור מסגרת לפיזור אוכלוסייה עירונית. הכפ"תים הופיעו דווקא בתקופה זו, משום שאז עבר הדגש ההתיישבותי אל הגליל ואחר כך גם ליהודה ושומרון, כלומר, לאזורים הרריים שאינם מתאימים לחקלאות. אז גם התברר, כי השוק רווי במוצרי חקלאות. 

הניגודים בין היעדים המדיניים (התיישבות) והאפשרויות הכלכליות, דחף אפוא לחפש פתרונות חדשים עבור היישובים הכפריים המיועדים להקמה. כמו כן, נוצר פוטנציאל חדש של אוכלוסייה, שהיתה מעוניינת במגורים בכפר, אם כי לא לעבוד בחקלאות; כפר שידמה יותר לפרבר עירוני מאשר לכפר החקלאי שהיה מקובל עד אז. בכל זאת, רצו הגורמים המייסדים, לפחות בשנים הראשונות, לראות את הכפ"ת, קודם כל כישוב כפרי. המבנה הארגוני של הכפ"ת, המשיך למעשה את המסורות שהיו מקובלות בהתיישבות בקשר לאופיו של הישוב הכפרי_. הנטייה להמשיך במסורת העבר, נבעה כנראה גם משמרנות טבעית וגם כדי לתת לגיטימציה להכליל את היישובים במסגרת טיפולה של המחלקה לענייני התיישבות, על אף שניטל מהם הבסיס החקלאי. ההצדקה להגדיר ישוב שאיננו חקלאי כישוב כפרי, נבעה מכך שהיו לו מטרות ערכיות וחברתיות, הוא אורגן כקואופרטיב ונשען על אמצעי ייצור עצמיים, שסופקו לו על ידי המוסדות. בכך, הכפ"ת שונה בתכלית מישוב-המפעל, שהוא ישוב בעל אופי עירוני, מוקם על ידי יזם פרטי, (כמו מרבית היישובים שהוזכרו), או על ידי בעלי מניות (כמו 'מנור'). הכפ"תים אינם נחשבים לספור של הצלחה; עם הזמן העדיפו המתיישבים מרכזים קהילתיים, מצפים וכד'. המקום היחידי בו נוסתה היוזמה ההתיישבותית הזו, במידה מסוימת של הצלחה, היה בגוש שגב שבגליל. בדיעבד התברר, כי רק סוגי תעסוקה מועטים מתאימים ליישובים כפריים קטנים. אם רוצים למשוך לאזור אוכלוסייה גדולה, הזקוקה גם לתעסוקה ולא רק לדיור, אין מנוס מלהקים מפעלים גדולים, שאינם מתאימים ליישובים קטנים. קיימת אפשרות להקים מפעלים כאלה בפארק תעשייתי בלב המרחב הכפרי, או בעיר שדה קיימת או חדשה. היתרונות של האפשרות האחרונה היא ביכולת לפתח תעשייה משותפת מצד אחד ולהשתמש בשירותים משותפים מצד שני. אפשרות זו כמעט ולא התבצעה, הן בשל אופייה של האוכלוסייה המיועדת, שהיה שונה מזה של ערי הפיתוח (או לפחות מדימוין), והסתייג משיתוף פעולה עמה. מה גם שהמערכת המוסדית, שהושתתה על הפרדה רבת שנים בין הטיפול בעיר והטיפול בכפר, לא נטתה לעודד שתוף פעולה בין שני המגזרים. המערכת המוסדית נטתה להעדיף את המסגרות הקואופרטיביות על פני אפשרויות ארגוניות אחרות. לא היתה כמעט פעולה מכוונת שלהן, למשיכת יזמים עצמאיים שיקימו מפעלים. המערכת כיוונה לקליטת אנשים הזקוקים לסיועה ולהדרכתה; אך אלו לא היו האנשים המתאימים ביותר לקידום מקורות התעסוקה המקומיים. התברר כי מרבית האנשים שהגיעו מן העיר, למעט המעטים שהונעו על ידי שיקולים אידיאולוגיים, לא היו מוכנים לוותר על מקומות העבודה בהם התבססו, מחוץ לאזור. הם המשיכו בעבודתם הקודמת וניצלו את ההטבות בתחום הדיור שהוענקו על ידי הממשלה. בני המושבים בגליל נטו שלא להשתלב בכפ"תים, אלא העדיפו לקבל תנאים עדיפים במושבים עצמם. במשך הזמן הוקמו יישובים לא-חקלאיים נוספים, אך רובם העדיפו את הדגם הקהילתי הפחות מחייב על פני הכפ"ת (ועל פני המושב השתופי). ניתן לומר, כי הכפ"ת שימש כדגם ראשוני, או כשלב מעבר בתהליך גיבושן של צורות הישוב הלא חקלאיות. הוא עצמו לא נקלט על ידי האוכלוסייה, בעיקר בגלל הקשיחות המבנית שלו ואי התאמתו לציפיות ולכישורים של המתיישבים הפוטנציאליים. נראה כי רעיון הכפ"ת נכשל, כי בניגוד לרעיונות הקיבוץ והמושב, שקסמו בעבר לרבים, רעיון זה לא הלהיב המונים. במבנה הכפ"ת התגלו בעיות כבר מלכתחילה, כמו בעיית היררכיה של מנהל מול פועלים, הגרים יחדיו בישוב קטן, הנעדר דבק חברתי כפי שקיים או היה קיים בקיבוץ.

 

יישובי המפעל היו אפוא פתרון אמיתי למצוקת פועלי התעשייה בעולם המתפתח, הם שילבו מגורים לפועלים ברמה נאותה, מרחק מהערים הצפופות וקרבה לחומרי הגלם, יתרונות כלכליים למעסיק ותפיסה אורבאנית חדשה. בתכנית של מרביתם, ניתן להבחין במאפיינים ברורים, כמו תכנית רגולארית, לעתים חלוקה היררכית של אזורי המגורים ומקום מרכזי למפעל ושילוב של שטחי נוי. רעיון ערי הגנים קשור בחלקו לרעיון זה, בכך ששניהם נבעו מאותה מצוקה ובכך שבמרבית יישובי המפעל קיימים אלמנטים של עיר גנים. הרעיון, במתכונתו האירופאית (ואחר כך במתכונת האמריקאית והיפנית), כמעט ולא נוסה בארץ-ישראל. חלוץ יישובי המפעל – 'מנור'  – לא בוצע הלכה למעשה. הישוב קם אך המפעל לא עבד (כששוקם המפעל בשם 'הנול' ב- ,1931 לא היה בו זכר לאוטופיה הטכסטילית שליוותה את הקמתו). קשה להשוות את 'מנור' ליישובי המפעל שקמו בעולם במאה ה-19מנור'. תוכנן להיות יישוב קטן, בו הפועלים יהיו בעלי המפעל ולא נועד לפתור מצוקה תברואתית בערים הגדולות (שכמעט ולא היו), אלא לפתור בעיית תעסוקה לפועלי טכסטיל יהודים מפולין ולקח חלק בחזון ישוב העמק. גם מבחינה גיאוגרפית

נראה שיש שוני רב בין התכניות: 'מנור' היה ישוב מפוזר למדי, עם כמה מבנים, סביב מפעל (הנמצא על מקומה של משחטת העופות של ימינו) וכמה בתים מפוזרים בין שטחים חקלאיים. קשה מאד לראות תכנון מדוקדק, כפי שנראה ביישובים אחרים בסביבה; וודאי שלא כמו זה של יישובי המפעל של אירופה. הוגי רעיון ישוב המפעל ברמת ישי מזכירים כמקור להשוואה, את התשלובת שתקום, למה שהכירו בערי הטכסטיל שבפולין. אך ערים אלו היו יותר קרובות לערי המאה ה- 19 במערב אירופה, מאשר לחזון העיר החדשה. בשלב זה של המחקר, טרם נמצאה מפת התכנון של 'מנור'. אך על סמך התכניות שפורטו במקומות שונים, אפשר להניח, שהמתכנן, ראה לנגד עיניו את אחד מערי הגנים. הרעיון ללא ספק דומה; אך ספק אם הוגי 'מנור' הכירו והבינו אותו לעומק.

כפר אתא הינו הדוגמא הטובה לניסיון מוצלח להקים ישוב-מפעל בארץ-ישראל. רעיון של יזם (מולר), שניתן לכנותו "אוטופיסט", שניסה במידה רבה של הצלחה להקים תשלובת תעשייתית בארץ-ישראל בשנות ה- 30, לפי דגם של יזמי תעשייה אירופאים גדולים מן המאה ה- 19. מולר האמין שפועלים שביתם בחצר המפעל, הם פועלים הרואים את המפעל כביתם. מפעלו של מולר עיצב את קריית אתא כשונה מיתר הקריות. התעסוקה המרכזית היתה בישוב עצמו ולא בעיר חיפה או באזור התעשייה של המפרץ. בישוב זה היתה הגמוניה של מפעל אחד כמעסיק וכתוצאה מעקרונות אלו, התפתח ישוב, שבניגוד לקריות הסמוכות, איננו רק קריית מגורים. הדוגמא של מפעל המלט 'נשר' והישוב שבצמוד לו, מורכבת יותר. בניגוד ל'מנור', נשר הוא ישוב שהצליח, ישוב ששרד את משבר העלייה הרביעית. אך ספק אם היה זה ישוב-מפעל. כלפי חוץ היה זה ישוב-מפעל לכל דבר. היה זה ישוב קטן ובו מבני מגורים ומבני ציבור. אך מכל בחינה אחרת אין לראות בו ישוב-מפעל. בניגוד ליישובי המפעל שבאירופה, ובניגוד לכפר אתא ול'מנור', לא היתה פה קונספציה של ישוב שתוכנן מלכתחילה כחלק מהמפעל. לא היתה כאן מחשבה על ישוב איכותי, על עיר גנים, או אפילו על איכות חיים מיוחדת של הפועלים, אלא התפתחות סטיכית של מבנים שהוקמו בלחץ הפועלים והאירועים. הבדל נוסף הוא ש'נשר', בניגוד ל'מנור, היה מפעל שבו עבדו יהודים וערבים. האידיאל שמאחורי הקמתו היתה הפקת מלט, ברוח חזונו של הרצל ולא דווקא פתרון מצוקתם של פועלים או חזון ישוב העמק.

רבת אשלג שליד ים המלח היתה ישוב מסודר הרבה יותר, שבניגוד ל'נשר' לא הוקמה כמעט ספונטאנית על ידי הפועלים, אלא בצורה מאורגנת על ידי המנהל, גם אם ללא שיתוף ההנהלה. רבת אשלג שונה מ'מנור' כפר אתא וערי המפעל של אירופה בכך, שכמו בנשר, לא היה הישוב חלק מחזונו של המפעל אלא בא כאילוץ, בעקבות לחצים רבים ועזיבה של פועלים, בתוספת לחץ של ההסתדרות. בדומה לנשר, עבדו ברבת אשלג יהודים וערבים, כלומר, לא היה זה ישוב שבא לפתור את מצוקתם של יהודים בגולה. הפועלים נבחרו לפי התאמתם לאופי העבודה ואפשר להסביר גם בכך את הצלחתם. רבת אשלג ונשר הוקמו בזיקה לחומר הגלם. כלומר המפעל והישוב שלצדו קמו במקום שקמו בגלל מציאותו של מלט במורדות הכרמל ואשלג בים המלח. בהקמת 'מנור' במערב עמק יזרעאל לא היה שיקול של זמינות חומרי גלם, שהגיעו מרחוק, אלא שיקול התיישבותי, כחלק מגאולת אדמות העמק. רבת אשלג הצליח ו'מנור' נכשל ולא רק משום ש'רבת אשלג' הוקם, הלכה למעשה, לאחר המשבר הכלכלי הגדול. לרבת אשלג הגיע ציבור מתאים יותר, התוצרת שהופקה כאן היתה ייחודית ולא נתקלה בבעיות של תחרות, הניהול היה כנראה מקצועי יותר והוזרם לכאן כסף ממשקיעי חוץ. לפיכך, 'מנור' הוא אחד משני יישובי המפעל שנבנו בארץ ישראל והיחידי שתוכנן כקואופרטיב. 'מנור' הינו דוגמא לרעיון שאיננו מתאים לתנאי הארץ, ליישוב שהיה חסר גב כלכלי איתן, ושהיה לו גם חוסר מזל משום שקם בתקופה לא מתאימה ולא הצליח למשוך אליו את האנשים המתאימים. לימים צץ רעיון של יישובי תעשייה בשנות השבעים. לא היה מדובר ביישובי מפעל במתכונת המוכרת מאירופה ולא ביישובי-מפעל, כגון 'מנור', אלא בכפרי תעשייה (כפ"תים). הכפ"תים לא נועדו לפתור בעיה של צרכים תעשייתיים או משקיים, אלא היו אמצעי להשגת מטרה אחרת: אכלוס אזורים דלי משאבים. רצו הגורמים המייסדים, לפחות בשנים הראשונות, לראות את הכפ"ת, קודם כל כישוב כפרי. המבנה הארגוני של הכפ"ת, המשיך למעשה את המסורות שהיו מקובלות בהתיישבות בקשר לאופיו של הישוב הכפרי. ההצדקה להגדיר ישוב שאיננו חקלאי כישוב כפרי, נבעה מכך שהיו לו מטרות ערכיות וחברתיות, הוא אורגן כקואופרטיב ונשען על אמצעי ייצור עצמיים, שסופקו לו על ידי המוסדות. בכך, הכפ"ת שונה בתכלית מישוב-המפעל, שהוא ישוב בעל אופי עירוני, מוקם על ידי יזם פרטי, (כמו מרבית היישובים שהוזכרו), או על ידי בעלי מניות (כמו 'מנור'). למרות שקיימים כמה קווי דמיון בין 'מנור' לבין הכפ"ת, כמו העובדה שביסוד שניהם הונח הרעיון הקואופרטיבי ומטרת ושניהם קמו כדי לשרת מטרה חלוצית, מעבר לפתרון ספציפי של מפעל ופועליו, לא נראה שרענן וייץ ניסה ללמוד משהו מאי הצלחתו של 'מנור'; לא נראה שהתייחס בכלל לניסיון של רבת האשלג או של קריית אתא. גם לא ליישובי המפעל באירופה. אולי משום שנתפסו חלק ממשהו זר, של "הם", אנשי היוזמה הפרטית, מול ה"אנחנו", ההתיישבות העובדת. מכל מקום, אין לראות בכפ"ת משום גרסה מקומית מודרנית של ישוב-מפעל ולא נראה כל קשר בין אי הצלחתו של ניסיון התיישבותי זה, לכישלונו של 'מנור'.