יער הגשם הטרופי – "ג'ונגל"

ראו גם, מאמריו של עמיתי, פרופ' משה אגמי:

1. יערות הגשם הטרופיים. חלק א'. משה אגמי. טבע הדברים גיליון 9 (אפר.- מאי 1995 ) עמ' 77-62. 
2. יערות הגשם הטרופיים. חלק ב'. משה אגמי. טבע הדברים גיליון 9 (אפר.- מאי 1995 ) עמ' 93-78. 

יער הגשם הטרופי (להלן: יג"ט), מוכר יותר כ"ג'ונגל'. אך זהו אינו שם של תופעה, אלא שם של מקום, במזרח ההימליה, שהפך לשם גנרי, הודות לספריו של רויארד קיפלינג[1].

יער הגשם הטרופי (להלן: יג"ט), או הג'ונגל, כפי שהוא מוכר יותר, הוא אחת התופעות המרשימות בעולם. יש בו עושר עצום של צמחיה ובעלי חיים. אחת האסוציאציות המידיות לשם "ג'ונגל", היא דמותו של טרזן,[2] המזנק מעץ לעץ בעזרת ליאנה.

יערות גשם טרופיים צומחים באזורים הטרופיים הלחים של כדור הארץ, כלומר, בחגורה משוונית בתחומים של °10 צפון ל-°10 דרום. החגורה מופרעת על יד תנאים מקומיים באזורים שונים, בעיקר הרריים ,בהם משתנה מורכבות התנאים היוצרים את יער הגשם הטרופי. בעבר הגיאולוגי הלא רחוק, בתקופת המיוקן (25 מיליון שנה לפני זמננו), חלקים נרחבים הרבה יותר של כדור הארץ, כולל ארץ ישראל, היו מכוסים ביערות גשם. כיום, היג"טים הגדולים בעולם, נמצאים בשלושה ריכוזים גדולים: דרום-מזרח אסיה, ששיאו בסומטרה; אפריקה, בעיקר באגן הקונגו  וכמובן שבדרום אמריקה.

האזור העשיר ביותר בעולם ביער גשם טרופי הוא אגן האמזונס ( 5 מיליון קמ"ר). יער זה מתמשך מזרחה לאנדים עד לגויאנות (Guianas) שבצפון מזרח ועד לסוואנות של הסרטאו (Sertão) שבמזרח ברזיל[3]. צפונה, משתרע היער, באגן האורינוקו והלאה משם, במרכז אמריקה ועד לדרומה של מקסיקו. חלקים זעירים שלו מופיעים גם באיים האנטיליים. יער הגשם הטרופי משתרע גם מערבה לאנדים, בקולומביה ובאקוודור ותפוצתו נבלמת בקוו רוחב 6º דרום, שם הוא הופך ליער מסוג אחר. באמריקה הדרומית, גדלים יערות גשם טרופיים, גם באזור החוף האטלנטי, כמו זה שבריו דה ז'נרו; גם בשולי רמת הפאראנה (כמו זה שבמפלי האיגווסו), שהוא יער טרופי דרומי למדי, עם מעט קבוצות נשירות ואפילו עצי מחט (בעיקר אראוקריה). הילידים באמריקה הדרומית קוראים ליג"ט 'סלווה' (Selva) וכאשר הוא הררי, נקרא 'מונטה' (Monte).

התנאים להיווצרותו של יג"ט:

היג"ט נוצר הודות לשילוב של גורמים אקלימיים וקרקעיים מיוחדים:

אקלים:

האקלים הטרופי הגשום משתרע כדי °10-°5 משני צדי קוו המשווה ולא ניכרת בו עונה יבשה ברורה. האקלים מאופיין על ידי:

1. טמפרטורות גבוהות ואחידות.
2. משקעים כבדים, המחולקים על פני כל השנה.

האקלים הטרופי נמצא באזור של קרינה מכסימלית ולכן שומרת הטמפרטורה על ערך גבוה ואחיד של  25º-27 – º. אורך היום והלילה אינו משתנה כמעט וקרני השמש בצהריים קרובות לזניט כמעט תמיד. המשֶרָע השנתי אינו עובר ערכים של  º3. יוצא מכאן שאקלים היג"ט מתאפיין, לאו דווקא על ידי ערכים גבוהים של טמפרטורה, אלא על ידי אחידות. ההבדלים המשמעותיים אינם בטמפרטורות הקיץ והחורף אלא דווקא בין היום והלילה, עד כדי כך שרבים טוענים כי "הלילה הוא החורף של היג"ט".

אקלים זה הוא אזור המשקעים הכבדים בעולם ועוצמתם מגיעה ליותר מ- 10 מ' משקעים בשנה, כאשר במקומות מסוימים, עקב השפעה של רכסי הרים (השפעה ארוגרפית מקומית), נרשמו ערכים של 11.5 מ' או  11,500 מ"מ !!! (לשם השוואה: בתל-אביב ובלונדון יורדים 500 מ"מ גשם בשנה). התכנסותם של גושי האוויר והתרוממותם מעלה, בתוספת טמפרטורה גבוהה ומצב לחות קרוב לרוויה, הוא מצב בלתי יציב הדורש מידה קלה של הרמה ראשונית כדי לגרום לקונווקציה[4] מקומית, חזקה ורבת משקעים. העננים המתפתחים בתנאים אלו הם ענני קומולוס[5] המכסים חלק קטן מפני השמים בפרק זמן קצר למדי אך עוצמת גשמיהם חזקה ביותר.

מחזוריות הגשם הטרופי:

א. בבוקר – השמש זורחת והאוויר מתחיל להתחמם. האוויר החם, מסוגל להכיל כמות גדולה יותר של אדי מים והלחות היחסית גדלה.

ב. לקראת הצהריים – חום גבוה, עודף של אדי מים באוויר, התעננות; ירידת הטמפרטורות.

ג. צהריים –  הגעה ללחות רוויה; השמים מתקדרים, מתחוללות לפתע סופות רעמים , יורדים גשמי עוז ומורידים מעט את החום המעיק.

ד. אחרי הצהריים – התבהרות.

לחות:

החום וההתאיידות הרבה גורמים ללחות יחסית גבוהה. באמזונס למשל, מגיעה לפחות ל- %90 תנודות האוויר המועטות והקרינה הגבוהה מביאים למצב אטמוספרי בעל הספק התקררות נמוך. הגשמים היורדים על נופיהם הצפופים של עצי היג"ט (המכונים אפיריון), מגיעים רק בחלקם אל קרקעיתו, וזאת ע"י טפטוף או החלקה איטית על גזעי העצים. עובר זמן רב, לעתים כדי 24 שעות, כדי שטיפה תעשה את  הדרך הארוכה מצמרות היג"ט ועד לקרקעית. כתוצאה מתהליכים אלו, מתקיימת ביג"ט לחות קבועה; לחות ההופכת לטל בשעות הקרירות יותר. (מבחינת הצמחייה, התוצאה הכוללת היא שמשך קליטת המים ע"י הצמחים ממושך יותר). ניתן לשרטט תנועה יומית של הלחות הקשורה לתנאי החימום ומצב השמש, אך תנודה זו נעלמת כמעט לחלוטין בתוך חללו של יער הגשם. הטמפרטורה המוחשית (עומס החום)גבוהה וקשה ולפי ניסוחו של חוקר האקלים טריורטה: "סוחטת את מרצו של האדם".

רוחות:

היג"ט מהווה חייץ המסנן את השפעות האקלים ובכך מגדיל את יציבות התנאים בו ואת המשכיותם. תנועת האוויר בתוך היג"ט מצומצמת ביותר ומשום כך לא מתקיימת כמעט העברה של חום או אבק ממקום למקום; מסיבה זו כמעט ולא נמצא ביג"ט צמחים המואבקים באמצעות הרוח.

קרקע:

מאפיין חשוב של היג"ט ,הוא אדמה ביצתית, המשמשת קרקע צמיחה. מאפיין נוסף הוא שזו קרקע גלויה. להבדיל מיער עד של האזור הממוזג, שם מכוסה הקרקע בשכבה עבה של רקבובית, קרקע היג"ט חשופה, מעוטת חומר אורגני. לעובדה זו יש משמעות נכבדה לגבי מיעוט מספר העשבים הנמוכים (להבדיל מחורש ים תיכוני, או יער אירופי) ובעיקר לגבי תוצאות בירוא היער כפי שתסקרנה בהמשך.

קרקע נוצרת מבלייה אין סיטו (In situ) של סלע בהשפעת גורמים משולבים: פיסיקאליים, כימיים וביולוגיים. תהליכי יצירת הקרקע כוללים תהליכי סידוק ופירוק של סלע האם, פירוק כימי של המינרלים המרכיבים את הסלע ושטיפה או השקעה של תוצרי הפירוק. התהליכים המשולבים האלו מותנים בגורמי האקלים (בעיקר כמות משקעים, לחות, טמפ' ועונתיות) בטופוגרפיה ובזמן. היווצרות קרקע הוא תהליך דינאמי. עם היווצרות שכבת קרקע דקה, הכוללת תוצרי בלייה ראשוניים, מתבססת צמחייה וזו מצידה תורמת לתהליך על ידי תוספת של חומר אורגני לקרקע וסילוק של חומרי מזון החיוניים לגידוליו של הצמח (ניטרטים) מן הקרקע. ליסודות הבונים את סלעי כדור הארץ, מידה שונה של מסיסות בתהליכי בלייה המביאים להיווצרות קרקעות. היסודות נתרן, אשלגן, סידן ומגנזיום הם היסודות הנשטפים בקלות מן הקרקע וכן גם היסודות הפחות נפוצים, החיוניים לצמח: חנקן, זרחן, גופרית ואחרים.

בניגוד למה שניתן לחשוב בטעות, קרקע היג"ט איננה עשירה כלל. עושר הצמחייה יוצר אשליה של אדמה פורייה. האמת היא הפוכה. בשל החום הרב, התפרק מרבית החומר האורגני בעוד שהמינרלים החיוניים לצמח נשטפו ויצרו קרקע דלה יחסית.

הבליה באזור הטרופי היא תהליך מהיר ותוצריה נשטפים ומוסעים ביעילות באזור שופע מים זה. באזורים אחרים ניתן לשרטט טבלה של עמידות יסודות מסוימים לכמות מים מסוימת וליצור היררכיה של יסודות לפי כמות גשם. בתנאים הטרופיים, הטבלה חסרת משמעות, כמעט הכול נשטף. הנהרות הגדולים משמשים מערכות הובלה למאות אלפי ק"ג של חומר בליה. נהר האמזונס למשל, מעביר במשך שנה 2000 טון לקמ"ר לשנה של חומרי קרקע ומביא בכך לירידת פני הקרקע בשיעורים גבוהים. ערכים אלו גבוהים במספר סדרי גודל מנהרות מקבילים באזורים הממוזגים (ומשמעותיים לסוגיית כריתת היערות). תנועת המים הגדולה אחראית לתהליכי השטיפה שהוא אחד המאפיינים הבולטים של הקרקע הטרופית. תוצרי ההידרוליזה הראשוניים הם בסיסים מומסים הנשטפים בקלות ומותירים קרקע חמוצה וענייה באלמנטים החיוניים לצמח. מינרלים סיליקטיים וחרסיתיות קאוליניות[6] נשטפים גם הם ולעומתם מינרלים ברזליים קשי תמס שעקב כך, כמותם היחסית גדלה.

תהליכים ביולוגיים:

השפעתה הראשונה של הצמחייה היא ביצירת תנאי מיקרו סביבה לחים אולם ההשפעה הנוספת החשובה שלה היא אספקת חומר אורגני בכמות גדולה ביותר. כיסוי העלווה על הקרקעית אינו עולה על  1-3 ס"מ והוא אינו רצוף, כל זה הודות לפירוק המהיר החל בתנאי היער הטרופי. בפירוק זה משתתפת הפאונה המכילה פרוטוזואה (חד תאיים), תולעים, חרקים למיניהם, אשר מביניהם תפקיד חשוב לטרמיטים המסייעים רבות בתחום אוורור והעברת חומרים מהקרקע ולתוכה. הפלורה מכילה בקטריות, פטריות ואצות.

תהליכי יצירת הקרקעות:

תהליכי יצירת הקרקעות ביער הטרופי אינם ברורים די צרכם וזאת בשל גילה הרב של הקרקע וכן בשל העובדה שזו הוסעה הרחק מסלע האם. התהליך העיקרי ביצירת קרקעות הוא תהליך הפליניזציה (Plinization),  שמשמעו בירזול. קרקע היג"ט, במקומות בהם יש לה תכונות הידרומורפיות  והיא בעלת מפלס מים תת קרקעי גבוה או חסרת ניקוז (דבר המאפיין קרקעות יער המוצפות במשך תקופה ארוכה), היא קרקע עשירה בברזל ובעלת חרסיות חופשיות. המפורסמת מבין הקרקעות הטרופיות היא הלאטריט (laterite) – קרקע שטופה, שהמים הרבים גרמו בה להדחה  (leaching) של תוצאות החמצון של הקרקע. הרכבה הכימי הוא כזה, שדי בהתייבשות חד פעמית של הקרקע, כדי להפכה לסלע קשה שכמעט ואינו ניתן לבליה כימית נוספת בשל היותו שארית שנותרה לאחר בליה ממושכת. הסלע שמתקבל הוא סלע שארית, שבתנאים מסוימים עשוי לשמש כעפרה לאלומיניום (בוקסיט).

לסיכום:

קרקע היג"ט עבה ביותר. אך קרקע זו דלה  במרכיבים מינראליים. העצים גדלים במרחק רב מסלע האם המייצר מינרלים. הפרופיל של הקרקעות הטרופיים כולל שכבה דקיקה (מספר סנטימטרים) של חומר אורגני, בצמוד לסלע האם ושכבה עבה של חומר עני בניטריטים. מכל מרכיבי סלע האם, נותרו לאחר השטיפה האינטנסיבית רק תחמוצות הברזל ותחמוצות האלומיניום שהן התרכובות הפחות מסיסות בין מרכיבי הסלעים. אפילו תחמוצות הצורן, אשר מסיסותה נמוכה ביותר ובתנאים אחרים אינה מגיעה לידי התמוססות, נעלמת כמעט מן הקרקעות הטרופיות.

תנאי מיקרו סביבה:

גורם האור:

אחד המאפיינים של הסביבה הטרופית, הוא ההבדל החד בין נפח היער הפנימי, לבין חלקיו החשופים לקרינה. מכיוון שרק כמות מזערית של אור מגיעה למטה, קרקעית היג"ט, דלה בצמחייה, יחסית לחלקיו הגבוהים. בקרחות יער ולגדות הנהרות (בעיקר במקומות שאינם מוצפים), כמות הצמחייה גדולה הרבה יותר, כי יש שם אור. ערכי הקרינה ביער הטרופי קשים למדידה ועוצמתם משתנה בהתאם למבנה היער, שעת היום ועננות השמים. גם ביער הצפוף והסבוך ביותר נוצרים כתמי אור על הקרקעית, בשל אי רציפות הצמחייה, כתוצאה  מתמותה טבעית, שריפות כתוצאה מפגיעת ברק וסיבות נוספות. שטח כתמי האור נאמד ב- % 0.5%-2.5 משטח הקרקע, אך תנועתם התמידית והעובדה שהם נוצרים בשעות מסוימות, מקשה על תרומתם. כמות האור החודרת באור יום מלא עד לפני הקרקע היא % 0.5%-1 מכלל הקרינה המוטלת על היער. יעילותה של הקרינה בצל גבוהה לעומת עוצמתה ואחראים לכך הרפלקסים המוחזרים מפני העלים. גורם האור זכה להגדרה הספרותית כמעט, "השאיפה אל האור", הנחשב לאחד ממאפייני יער הגשם. לאורך גרדיאנט הקרינה, יסתדרו צמחים אשר יותאמו פיסיולוגית לחיי צל, או יינקטו בטקטיקות של טיפוס וצימוח מהיר כדי להגיע למרומי החופות המוארות.

ביג"ט מתקיימת תחרות מתמדת להגיע אל האור. זו תחרות לחיים ולמוות. התוצאה היא שצמחים רבים גדלים מהר מאד, מבלי להסתעף, כדי להגיע למעלה, אל האור. משום כך הם מפתחים גזע ארוך ודק. מכיוון שכך, קוטר הגזע לא מסוגל לעתים להחזיק את העץ והוא מפתח שורשי תמיכה. נראה כאילו העצים מושכים תמיד כלפי מעלה, ורק לאחר שהם מגיעים לצמרת, הם מתפשטים ויוצרים מסה סבוכה של עלווה, אשר מבחינות רבות מהווה חברה בפני עצמה. כמה מהעצים הגדולים לכודים בצמחים מטפסים, בשרכים ועוד. יש שעצים נכרכים סביב עצים אחרים, עד שאלו אינם נראים ולעתים קרובות נחנקים ולבסוף מתים.

יחסי מים:

העצים בשכבות היער העליונות מאיידים יותר מים ליחידת שטח מאשר אלו של השכבות התחתונות. בפשטות, עלי השמש מאדים יותר מים מאשר עלי הצל. מהלך הטרנספירציה (התאדות) מראה ערכים נמוכים וקבועים לאורך הלילה, עלייתם במשך היום עד לצהריים וירידה חדה בשעות הצהריים, למרות שלא נראית קמילה (מהלך המזכיר וויסות של צמחים ים תיכוניים). בחלק התחתון של היער, שומרים הצמחים על ערכי טרנספירציה קבועים ונמוכים ורק בשעה שכתמי אור מקריים נחים על גבי העלים עולה שיעור הטרנספירציה באופן משמעותי. חלק מצמחי הקרקע מאופיינים בהגנה כסרופיטית (הסתגלות ליובש) דווקא, כדי למנוע פגיעה של הארה מקרית בעובי היער (ידוע כי כאשר מאירים באופן מלאכותי צמחי צל מובהקים, הם מגיעים לערכי טרנספירציה קריטיים עד תמותה.

בעיית הנתרן:

קרקע היער הטרופי ענייה כתוצאה מהשטיפה המהירה והיעילה של החומרים על ידי כמויות המים הגדולות. העובדה שקרקע טרופית ענייה בניטריטים ((באנגלית: Nitrate, בעברית: חַנְקָה)) ומינרלים נראית מוזרה לאור צימוח העל שמכסה אותה. נוכח דלות הקרקע, נשאלת השאלה, איך מתקיימת בדלות כזאת, סביבה אקולוגית כה עשירה כמו היער הטרופי. הסוד טמון במחזור החומר האורגני על כל הניטרטים שבו. התשובה היא שהיער בעצם מזין את עצמו. בהיעדר מזון זמין בקרקע, שם המשחק הוא מחזור. שורשי הצמחים הם במרבית המקרים מערכת שטוחה ורדודה הקולטת באופן מהיר ומידי את חומרי ההוּמוּס[7] רבי החשיבות. נוצר כאן מעין מעגל ניטרטים סגור בין הצמח החי וחומרי ההומוס הנוצרים מחומר אורגני מת. תכולת הניטרטים המקיימת יער טרופי סגורה במעגל זה. קיומו של המעגל מומחש היטב כאשר מבראים יער ומנסים לעבד את קרקעותיו. עם הברוא נהרסת כמות ההומוס הקיימת (על ידי קרינה, שריפה וכדומה) ואיננה מתחדשת כמות הניטרטים הקיימת חשופה לשטיפה חזקה ויש בה כדי להספיק ל- 2-3 עונות גידול בלבד.

מארג המזון ביג"ט:

כאשר מתמוטט עץ גדול, בדרך כלל על ידי פגיעת ברק (במקרה כזה, הנוזלים הרבים רותחים, הופכים לקיטור והעץ מתפוצץ. כאשר חלקי העץ מגיעים לקרקע מתחילה "חגיגה" אמיתית, של כל מי שיכול ליהנות ממנו. הוא מותקף על ידי טרמיטים ונמלים, הם מחוררים בו מחילות רבות  ועל ידי כך מגדילים באלפי אחוזים את שטח הפנים האפקטיבי של העץ החשוף לתהליכי פירוק מתקדמים ביותר. העץ הופך למאסה ספוגית, מצע אידיאלי למפרקים. תנאי הלחות, החום והחשך היחסי, השוררים על קרקעית היער, הם תנאים אידיאליים להתפתחותם של מפרקי חומר אורגני כמו פטריות ובקטריות שונות. תוך זמן קצר, גזע העץ נעלם והביא בחיסולו להזנת סביבתו הקרובה. פירוקו של החומר האורגני מתבצע ברובו על פני הקרקע, החומר האורגני מפורק ליחידות מבנה פשוטות הנשטפות אל הקרקע. שם נקלטים חומרי המזון על ידי מערכות השורשים הצפופות הממתינות לכל פירור של מזון כדוגמת זרחן, חנקן, אשלגן וכו'. הקצב המהיר של פירוק החומר האורגני ליחידות קלות לקליטה על ידי הצמח, מביא לכך שאין החומר האורגני חונה "חניית ביניים" בשכבות הקרקע העליונות, כפי שקורה ביער הממוזג או בחורש הים תיכוני. ביער של האזור הממוזג, באירופה למשל, קצב פירוק החומר האורגני אינו כה מהיר, ועל כן נוצר בשכבות העליונות של הקרקע ועל פניה מאגר של חומר אורגני בשלבי פירוק שונים. בהיעדר מאגר דומה ביג"ט ניתן לתאר אותו כמערכת אקולוגית הפועלת בשיא הספקה. כל עלה שנרקב על קרקעית היער מספק מזון המספיק בדיוק לצמיחתו של עלה חדש. קצב ייצור החומר האורגני ביער הטרופי מעיד על קצב המחזור של החומר החי. זוהי מערכת המאוזנת להפליא וניתן להשוות אותה לחשבון בנק שסכומו אפס, ללא משיכת ייתר וללא מצב של זכות. זוהי מערכת ללא רזרבות וחייה, משולים, לדברי הלשונות הרעים, לחייהם של האינדיאנים, שוכניו של שולי היער.

סביר להניח, לאור הבעייתיות הנ"ל, שנמצא ביער הטרופי פרופורציות גבוהות של צמחים, המנהלים יחסי סימביוזה עם מיקרואורגניזמים המסייעים בקליטת החנקן ומינרלים אחרים. תנאי מקרו-סביבה ביג"ט יוצרים גרדיאנט קיצוני בין שכבות היער השונות. עובדה זו מאלצת את עצי היער הגבוה לגלות מידה רבה של טולרנטיות והתאמה סביבתית, לתנאי מרומי היער המשתנים. השיחים, העצים הנמוכים, האפיפיטים וכדומה, נהנים אמנם מתנאים יציבים אך מתמודדים עם בעיות אחרות, הדורשות מערכות הסתגלות אנטומיות ופיזיולוגיות. במעגל קסמים זה, המהווה את המערכת האקולוגית המורכבת ביותר עלי אדמות, לא ניתן להתערב מבלי לגרום להפרעות קשות בתפקודה של המערכת. המערכת מתפקדת בהצלחה הודות לקביעות התנאים לאורך זמן; זמן הממושך דיו לקבלת שיווי משקל.

היער הטרופי הוא חברת קליימקס (Climex) – תצורת השיא של חברת צומח, ביחידה אקולוגית נתונה, בהתאם לתנאי האקלים של המקום. זו מערכת בעלת כושר ייצור ביולוגי הגדולה על פני אדמות. יער גשם טרופי מייצר 47 טון חומר אורגאני לדונם בשנה, בעוד שיער באזור ממוזג מייצר רק 18 טון חומר אורגאני לשנה. התנאים המיוחדים ליג"ט, ייגרמו להסתגלות מיוחדת. כך למשל הצורך להגיע במהירות אל האור, יגרום לצמחים לפתח גזע ארוך ודק; צימוח ענפים צדדיים מתחיל, רק בגובה רב. זמינות המים תגרום לעצים גדולים לפתח שורשים קטנים. חוסר היכולת של גזע ושורשים כאלו לקבע ולייצב את העץ, יגרמו לו לפתח שורשי תמיכה או "אוזני פיל" המייצבות את הגזע. כך למשל, העלים יהיו על פי רוב חלקים, כלומר, מכוסי קָטיקו·לָה (שכבת שעווה), כדי למנוע מטיפות המים להיתקע במשהו, להישאר על פני העלה ולגרום אגב כך לריקבון וכן להתפתחות  חזזיות, טחביים ובעיקר של פטריות. מסיבה זו, צמחים מסוימים פיתחו מעיין "מרזבי ניקוז" כדוגמת אלו של הדקל. כמות החרקים הרבה תגרום להם לפתח רעלים בעלים או חומרים דוחים בקליפה כדוגמת הג'ינג'ר, הפלפל והקינמון.

מאפייני היג"ט הם:

1. עציות: הפאזה השלטת ביער הם העצים. תכונות עציות מאפיינות גם חברות אחרות כמטפסים, אפיפיטים ואחרים. לעצים תפקיד חשוב בבניית היער וכיבוש שטחי יער בתנאי קרקע שונים. החלק התחתון ופני הקרקע מכילים מעט עשבוניים ובפרופורציה נמוכה.
2. שיכוב: כתוצאה מתנאי האור המיוחדים, גדלים עצי היג"ט בשכוב מסוים (Stratification), במעין חמש קומות. לייתר דיוק, בשלוש שכבות עצים  ושתי שכבות של צמחים נמוכים. חלוקת השכבות הפנימית חוזרת על עצמה ושומרת על מאפייניה בחלקי עולם שונים.

שכבה A: 

עצים גבוהים מאד, המיתמרים לגובה של 40-35 הצמרות אינן יוצרות שכבה רצופה. עצים אלו חיים מעל אפריון היער ומשום כך יכולים לגדול לצדדים ולקבל כמות אור מכסימלית. בכל עץ כזה, צמרת הפרושה כמטרייה, כלומר, רוחב הנוף גדול מגובהו.

שכבה B:

עצים מיתמרים בצפיפות לגובה של כ- 25-20 מ'. השכבה רציפה יותר מקודמתה, אך מופיעות בה פה ושם קרחות ואי רציפות. מורכבת ממינים רבים, אשר חלקם שייך למיני שכבה  A ונמצאים בשלב של צימוח. הצמרת מוארכת מעט; בעלת מאורך גדול מרוחבה.

שכבה C:

זוהי שכבה צפופה של עצים בגובה ממוצע של כ-15 מ'. רציפה באופן כמעט מושלם, העצים יוצרים מעטה אחיד, מעין אפיריון ומכאן כינויים: "עצי האפיריון". בשכבה זו, צפיפות העלווה והענפים גדולה מאלו של השכבות הגבוהות יותר. כמחצית המינים שייכים לשכבות A ו- ונמצאים בשלב זה או אחר של צימוח. הנותרים הם עצים קטני קומה השייכים בדרך כלל למשפחות המיוצגות בשכבות העליונות.

שכבה D:

שכבה דלילה של עצים, מגיעה לגובה  1-2 מ' בממוצע. מכילה עצים צעירים רבים, שיחים גבוהים וכמות גדולה של שרכים מעוצים.

שכבה E:

פני הקרקע. מכילה נבטי עצים וצמחים עשבוניים למיניהם. בדרך כלל איננה רציפה, לבד מבכמה קרחות ובאזורים פתוחים.

השיכוב האופייני מופרע לפעמים על ידי עצי ענק הצומחים לגבהים של 45-50 מ' ולעתים אפילו  60 מ'. גובה העולה על מרבית יערות העולם, למעט יערות סקווייה ואקליפטוס. בדרך כלל, היער כולל בני מינים השונים מהמינים המרכיבים את השיכוב הרגיל. ניתן לראות את השיכוב ביער, כתשובה לתנאים האקולוגיים השוררים בנפחו. תנאים אלו קובעים את צורתם של העצים ואף את תכונותיהם, תוך התעלמות מסוימת ממוצאם המיני השונה. צמח שכבה  A בצימוחו, יקבל סממני שכבות B ו- C, כאשר יצמח דרכם ויגיע לצורתו הבוגרת הסופית רק עם הצטרפותו לשכבה A. לכל שכבה יש דרישות אקולוגיות העולות בחשיבותן על חלוקה טכסונומית כלשהי.

3. מגוון המינים:

כמות המינים היא עצומה. חגורת הצומח שמשני צידי קו המשווה לא עברה תקופת קרח, כמו אלו שהשמידו חבלי יער רבים בצפון כדור הארץ, וזאת אחת הסיבות שהרכב יער הגשם הטרופי מגוון מאוד מבחינת ריבוי המינים ליחידת שטח. סיבה נוספת היא התנאים האופטימליים של שפע גשמים וטמפרטורות גבוהות, שהביאו להתפתחות הצמחייה העשירה ביותר בעולם.

המאפיין הבולט של היג"ט הוא השפע הרב של הצמחים השונים, עד כי היג"ט הוא החברה היבשתית העשירה ביותר מבחינת מגוון המינים, וניתן להשוותו רק לחברת שוניות האלמוגים בים  טרופי. כמעט כל משפחה המיוצגת במקומות שונים בעולם על ידי צמחים, תהיה מיוצגת ביער הטרופי במספר מינים עציים. היג"ט מצטיין בעושר רב של גומחות אקולוגיות. להבדיל מחורש של האזור הממוזג, שם צומת אותו מין עץ על פני אזורים נרחבים, ביג"ט נדיר לראות בסביבה קרובה  יותר מעץ אחד מאותו מין. ביג"ט של דרום אמריקה חיים מאות מיני דקלים, למעלה מאלף מיני בְּרוֹמֶלְייָה (Bromelia), מאות מיני סחלבים. ביג"ט של האמזונס, גדלים  100 מינים שונים של עצים, בממוצע לכל 10 דונם!

זהו מגוון ללא אח ורע בעולם. כך למשל: בברזיל לבדה (כולל אגן הפרנה), גדלים כ-40,000 מיני צמחים, שרובם אינו גדל בעולם הישן. א. ר. ולס (Wales), המוכר מהשתתפותו עם צ'ארלס דרווין בניסוח התיאוריה על האבולוציה בתהליכי הברירה הטבעית, כתב ב-1878:

"אם הנוסע שם ליבו למין מסוים ורוצה למצוא פרטים נוספים כמותו, הוא מפנה עיניו לכל הכיוונים. הוא יראה מסביבו עצים מכל הסוגים, הגדלים והצבעים, אך רק לעתים רחוקות יראה שניים מאותו המין. פעם אחר פעם הוא הולך לעץ הדומה לעץ אותו הוא מחפש, אך ממבט קרוב יגלה שזהו עץ אחר. אם יתמיד ימצא אולי לאחר זמן, עץ נוסף במרחק מחצית המיל, ואולי לא יצליח כלל ורק בהזדמנות אחרת יתקל במקרה בפרט נוסף".

התמחות זו, לגומחות אקולוגיות כה ספציפיות, היא כנראה תוצאה של יציבות התנאים האקולוגיים במשך שנים. האזורים היחידים על פני הגלובוס אשר לא הושפעו משינויי האקלים החריפים, אשר היוו את תקופות הקרח הפלייסטוקניות, הם האזורים הטרופיים המשווניים (מדובר על ירידה של º3 בלבד). לדעת חוקרים רבים, אזורים אלו נהנו מיציבות אקלימית לאורך עשרות מיליוני השנים האחרונות! בנוסף ליציבות האקלימית, נתקיימה גם יציבות טופוגרפית באזורים הטרופיים השטוחים של אגן האמזונס, אגן הקוֹנְגוֹ ושטחים מסוימים בדרום מזרח אסיה. מיליוני שנה של יציבות יוצאת דופן, ללא אסונות אקולוגיים כדוגמת תקופות הקרח או התפרצויות געשיות, אפשרו לצמחים להתמיין לעשרות אלפי מינים ותתי מינים.

4. פנולוגיה (מקצב חיים):

היער הטרופי מתאפיין באחידות העונתית ובתנאי הסביבה הקבועים היוצרים צמחייה ירוקת עד. אין כאן עונות שנה ברורות, כפי שמוכר לנו מהאקלים הממוזג, או הסובטרופי (מסיבה זו, מרבית עצי היג"ט לא מפתחים טבעות שנתיות); כך למשל אין עונת פריחה אחידה בכל היער. אין אפילו עונת פריחה אחידה לאותו מין עצמו. עונתיות מתבטאת ביער הטרופי בצימוח עלווה, בצימוח ענפים ואף ביצירת פרחים. ההבדל העקרוני בין עונתיות ביג"ט לבין עונתיות ביערות אחרים, הוא בעובדה שהשונות ביג"ט היא אינדיבידואלית. ניתן למצוא מחזוריות בחייו של מין מסוים, אך ללא סינכרוניזציה לעונתיות של מין, או אפילו פרט אחר. ביער הממוזג נקבעת המחזוריות על פי תנאי אקלים משתנים; תנאים היוצרים תבנית מחזורית אחת ליער כולו. העונתיות ביג"ט אינה תלויה במרבית המקרים בתנאי הסביבה. לכל מין של עץ או צמח יש מחזור עונתי של לבלוב, פריחה ויצירת פירות. מחזור המופעל על ידי גירויים סביבתיים, שלעיתים קרובות איננו יודעים עליהם דבר. בזמן נתון יכולים להיות עצים בני אותו מין ואף ענפים של אותו עץ בדרגת מחזוריות והתפתחות שונות.  מכיוון שלכל צמח יש את העונות שלו, כך לגבי באורגניזמים התלויים בו. מינים רבים של חרקים נפוצים במיוחד בעונה מסוימת, התלויה בצמח מהם הם ניזונים. מבין הגורמים, היובש הוא כנראה המשפיע ביותר ולא מידת הטמפרטורה, כפי שקורה ביער הממוזג. ביג"ט תופעות של פוטופריודיקה ((Photoperiodism) השתנות כמות האור עם הזמן – שעה ביום או יום בשנה –  הן בעלות חשיבות רבה והשינוי באורך היום הוא אחד הגורמים הבודדים המשתנים[8]. צמחיה טרופית רגישה הרבה יותר לשינויים באורך היום מצמחי רחבים בינוניים. מאפיין נוסף הוא חוסר הקשר שבין הפעולות ולעתים נמצא מחזוריות שונה, כשמדובר בצימוח עלים, בפריחה ובכל תפקיד אחר. בגבולות האזור הטרופי, ככל שהעונתיות מתבהרת, כך הופך היער לתפקד במחזור תקופתי כללי.

5. מורפולוגיה של הצמחים:

גם מבחינה מורפולוגית, קיים דמיון רב מאד בין עצי היג"ט בחלקים שונים של העולם. דמיון הבא לידי ביטוי בצורת העלים, הגזע, השורשים והפרחים.

5 א. עלווה:

יער הגשם הוא בית הגידול המגוון ביותר על י אדמות אך ניתן למצוא בו אחידות ראייה לציון בכל האמור לצורה ולמבנה של העלים. העלים המוקשים מכוסים לעתים בשעווה בחלקם העליון או בשערות בחלקם התחתון, צבעם ירוק כהה, צורתם מוארכת או אליפטית, שוליהם תמימים או משוננים.. למרבית ההפתעה, ניכרת כאן התנהגות כסרופילית באזורים הלחים ביותר על פני כדור הארץ המוסברת על ידי ערכי הקרינה הישירה המתפתחים בשעות אור מסוימות והדורשים מהצמח הגנה על רקמותיו ושמירה על תכולת נוזליו.

עלים צעירים: מאפיין בולט של היג"ט הוא העלים הצעירים הגליליים. אלו עלים בגוון בהיר עד אדמדם המאפיין את כל תקופת גידולם. גם בהגיעם לגודלם המכסימלי עוברת תקופת מה בה העלה הצעיר והבהיר תלוי נרפה עד הקשייתו וקבלתו את הצבע הכהה האופייני. הצבע האדום נובע מנוכחות פיגמנט אנטוציאנין, שתפקידו למנוע פגיעה מקרינת U.V (אולטרה סגולית), בכלורופיל הנוצר בעלה הצעיר. עלים צעירים שונים שוני רב מעליו הבוגרים של העץ. שוני זה מאפיין בעיקר את עצי השכבות B ו – A, אשר המעבר לבגרות, כרוך אצלם בשינוי תנאי הסביבה.

עלי הטיפה: בדרך כלל, קצה העלה בולט ויוצר עלה מטיפוס טיפה Drip type)): כאמור, מאפיינת צורה זו את עלי היער הטרופיים. עלי הטיפה מנגרים מים ביעילות ומתייבשים מהר יותר מכל צורות עלי היער האחרות. זרימת המים מקררת את העלה ומקטינה על ידי כך את ההתאדות.

נשירת עלים:

נשירתו של עלה היא אובדן יקר לעץ ואכן מצויים ביער הגשם מינים שאורך חיי העלה שלהם הוא מספר שנים. בדרך כלל מתבצע חילוף העלים בריתמוס אופייני לעץ ומינו והוא תשובה "כלכלית" להשקעה שביצירת עלה חדש ,לעומת יעילותו הפוטוסינתזית של עלה ישן. בדרך כלל נראים ביג"ט עצים שבנופם הירוק כהה משובצים עלים צעירים בהירים. יש הרואים בתחלופה איטית כזו, תשובה להתפרצות אוכלוסיית חרקים, הנמנעת עקב אי מתן חומר צמחי קל לתקיפה בכמויות גדולות. העלווה הבוגרת כאמור, מוגנת על ידי חומרים שניונים דוחים מפני התקפה אינטנסיבית של חרקים. יש עצים שתחלופת העלווה שלהם מתבצעת בזמן קצר וניתן לראותם ב"שלכת" המתמשכת מספר ימים עד שבועות. עצים רבים מנצלים את המעבר בין שכבות היער להחלפת עלוותם והתאמתה לדרישות האקולוגיות החדשות.

6.  הגזע:

כאמור, עצי היער הטרופי ניכרים בגזעים בעלי צימוח ישר ובעובי גזע קטן ביחס לאורכו, כתוצאה מתחרות בין מינית קשה וכמות אור נמוכה. קליפת העץ דקה וחלקה. הכיסוי רציף וסדקים אינם שכיחים. כשמשווים בין מיני משפחת עצים כלשהי, העצים הטרופים יהיו תמיד בעלי הקליפה הדקה ביותר. והסיבה היא התנאים הבלתי משתנים בתוך היער, במקום בו נוצר הגזע. גובהו של העץ גורם להארה שונה על פניו. לעתים נמצא שינויים בצבע הקליפה הנוסעים מהשפעת הקרינה על הפיגמנטים. התופעה המייחדת את גזעי העצים הטרופיים היא תופעת ה-  Buttresser – התעבות גזעו של העץ או תוספות שורשים עליונות היוצרות לגזע בסיס משולש רחב. ניתן לחלק את התופעה לשתי הופעות:

א.  -Stilt roots שורשי קביים – שורשים עבים עציים הצומחים מהגזע המרכזי בגובה 1 מ' בערך וננעצים בקרקע. לפני המפגש עם הקרקע הם מתפצלים ו"מתענפים". אופייני לעצים בגובה בינוני.

ב.   -Plank Buttress התעבות – מקורם בצימוח עילי מחלקי השורש האופקי העליון הממלאים את הנפח המשולש שבין הגזע לשורשים. אופייני לעצים גבוהי קומה.

7. השורשים:

בסביבה בה זמינות האלמנטים הדרושים לצמח קטנה, תאופיין מערכת השורשים על ידי:

• עומק השורשים

רובם של העצים בעלי מערכת שורשית רוחבית רדודה אשר מטרתה לקלוט אלמנטים זמן קצר לאחר הפרשתם בתהליך יצירת ההומוס (מזון מומס) . מערכת שורשים רוחבית רדודה יוצרת בעיות של יציבות ותמיכה, בעיות הנפתרות על ידי סיוע של מטפסים למיניהם המייצבים את העץ ועל ידי תופעת ה-  Buttress.

ב. סימביוזה עם מיקרואורגניזמים.

מיקוריזה (סימביוזה עם פטריה)[9] בעצי היער היא תופעה נפוצה ואף אפיפיטים רבים (בעיקר סחלביים), מנהלים סימביוזה הדוקה עם פטריות. הללו זוכות לאספקת פחמימות ומספקות מינרלים לצמח. סימביוזה עם מיקרואורגניזמים מקבעי חנקן ידועה בפרופורציות גבוהות אך לא ידוע לי על עבודה מקיפה שתרכז את המידע בתחום זה. מערכת מורכבת כזאת כמעט ואיננה מתפתחת בתהליכי סוקצסיה[10] ראשונית (לאחר שריפה למשל) דבר המעיד על בנייתו האיטית של מערך יחסי גומלין שכזה.

8. רבייה ווגטטיבית:

בשל כמות האור המועטה והיעדר הרוח, יצליחו רק חלק קטן מן הצמחים להתרבות מינית, על ידי פיתוח צבעים זוהרים שיימשכו את תשומת ליבם של החרקים באפלולית היער. כך למשל, מקורם של סחלביים רבים הוא ביג"ט. אחרים, "יעדיפו", לסגל לעצמם רבייה ווגטטיבית (אל מינית).

כל אורגניזם מתרבה על ידי תהליך מיני, המוריש תכונות משני ההורים. תאי מין (ביצים ותאי זרע) נוצרים תוך תהליך של התפלגות וצירוף התכונות המורשות, וכתוצאה מכך הם שונים זה מזה ויוצרים פרטים חדשים, השונים מבחינה גנטית. הדבר מהווה בסיס ביולוגי לאינדיבידואליות, המבוססת על שוני גנטי. מאידך, אורגניזמים רבים מתרבים ללא תהליך מיני. מינים רבים של עשבים מפתחים גבעולים אופקיים – הם נקראים שלוחות אם הם על פני השטח, וקני שורש אם הם בתוך האדמה – ולאורכם מתפתחים עשבים חדשים. בדרך זו יכול להתפתח משטח עשבוני מכמה צמחים מפוזרים. כאשר צמחים נוצרים בדרך של ריבוי ווגטטיבי, יכולים להיות בשטח אלפי צמחים, אך מבחינת ההרכב הגנטי, רק פרטים מועטים.

9. הפרייה והפצה:

ניתן לאפיין הפרייה ביער הטרופי על ידי:

1 פרופורציות נמוכות של מאביקי רוח.

2. פרופורציות גבוהות של חולייתנים מאביקים.

הרוח מנוצלת רק בחלקיו העליונים של היער; שם ניתן לדבר על תרמיקות ומשבים. המרחק בין פרטים מאותו מין וצפיפותו של היער הם המכשלה העיקרית להאבקה מסוג זה. לעומת הרוח, הרי החולייתנים (עופות ועטלפים) הפכו למאביקים מיומנים בתהליך ארוך של האבולוציה עם צמחיית היער. הHummingbird (קוליברי) –  וה Honeyeater (דבשניים)[11] הן דוגמאות לעולם ציפורים עשיר ואחראים בלעדית להאבקה של מאות מינים. גם לעטלפי צוף ולעטלפי פירות יש תפקיד נכבד בהאבקה ובהפצה. מכיוון שהחולייתנים פעילים כל השנה, ללא תקופת תרדמה, הדבר מבטיח פריחה איטית ורציפה במשך כל השנה וסיכוי רב יותר להאבקה מוצלחת. כמו כן, היותם בעלי חיים מפותחים, מאפשר מנגנוני הפריה והפצה משוכללים, המנצלים את עושר הפעילות של החולייתנים, את יכולתם לעבור מרחקים גדולים ואת העובדה שרובם טריטוריאליים (בעיקר הציפורים), דבר המבטיח טיפול אינטנסיבי וממושך באותה אוכלוסיית עצים ובשטח העונה על דרישות ההפריה.

חרקים מאביקים:

נמצאים בכמות גדולה ביער הטרופי הגשום. הטמפרטורות היציבות יוצרות תנאי פעילות ממושכים של אוכלוסיית החרקים. רבים מעצי היער הם בעלי הפריה הדדית והמרחק הרב שבין הפרטים  מקשה על תהליך ההפריה. ניתן להבחין בשתי דרכים לפתרון הבעיה:

1. יצור כמות גדולה של פרחים בתקופה קצרה. מאפיין עצים המאבקים ע" חרקים. זו האבקה באקראי, ללא התמחות מיוחדת בעת חיפוש האכל על ידי המאביק. מאפיין עצים בשכבות היער הנמוכות. תקופת הפריחה מותאמת לתקופת שיא באוכלוסיית המאביק.
2. ייצור כמות קטנה של פרחים לאורך תקופה ממושכת. מבוסס על הפריה ספציפית, בדרך כלל על ידי חרקים חברתיים. המאביק  מטפל במספר עצים בתחום אזור חיותו, חוזר ישר אליהם ומבטיח הפריה מתאימה לעצים משכבות A ו – B, העמוסים אפיפיטים, ליאנות ואחרים הדורשים מנגנון מורכב יותר של הפריה. יעילותו של מנגנון ההפריה אינה נמדדת בכמות הזרעים הנובטים דווקא, אלא בפוטנציאל השוני הגנטי שמאפשרת הפריה; שוני שהוא אחראי לספציאליזציה כה גבוהה בחברת השיא של היער הטרופי הגשום.

הפצה:

בחלקים העליונים של היער נעשית על ידי הרוח. במקומות אחרים על ידי החולייתנים שהוזכרו קודם. הציפורים מפיצות את הזרעים בלשלשת, לאחר אכילת הפרי. זרעים רבים נופלים על הארץ, שם הם נאספים על ידי חרקים או חולייתנים קטנים ומופצים.

10. קאליאופלורה (Cauliflora):

מילולית: פריחת גזעים. יצירת פרחים על ענפים חסרי עלים. בניגוד למקובל במרבית חבלי העולם, שם נראים פרחים רק בחיק העלים ובעקצי פריחה, נראית ביג"ט  תופעה של פריחה לאורך כל הענף והגזע. זוהי תופעה המופיעה באזורים הטרופיים בלבד ובמיוחד ביג"ט. בניגוד ליער הממוזג בו הפריחה מופיעה בדרך כלל בצימוח הצעיר, כאן מופיעים פרחים על גזעים וותיקים. הסיבות (תיאוריות):

• בצמחיה הסבוכה של היער, בתוך מאסת העלים, פריחה כזו מבליטה את הפרח, מבטיחה חלל מסביבו ומבטיחה זיהוי על ידי מפרים למיניהם.
• עצים ירוקי עד, בעלי תחלופת עלים איטית, אוגרים מזון בחלקי ענפים וגזע שונים. באזורים אלו ישנם גם ריכוזי מינרלים שלא נוצלו והם מהווים נקודת צימוח מצוינת לפרחים. הקליפה הדקה מסייעת לתהליך ופריחתו של פרח חסכונית.
• כאמור, ההאבקה ביג"ט נעשית  גם על ידי חולייתנים, ומיקום פרחים על פני הגזע מקל עליהן את הגישה.
• ניצול שטחו מקסימאלי של העץ לרבייה. בעץ המיתמר לגובה של  40 מ', מכוסים רק חמשת המטרים העליונים בעלווה ו-35 המטרים שמתחתיו, הנעדרים עלים, למעשה "מתבזבזים", כלומר, אינם מנוצלים למטרה העיקרית שהיא הרבייה. בדרך זו, לעומת זאת,  מנוצל כל שטח העץ לרבייה. קאליאופלורה והאבקה על ידי בעלי חיים מהווים ביטוי לאותו תהליך של קו אבולוציוני שהגיע לרמה מרהיבה ביער הטרופי. בארץ ישראל בולטת הקליאופלורה בשני מינים מוכרים, החרוב והשקמה, שאף הם הגיעו אלינו מן האזורים הטרופיים.

11. צמחים אוטוטרופים (תלויים מכאנית באחרים): הימצאותם של אפיפיטים ומטפסים בעושר ובמגוון. רובם כאמור עציים.

א. מטפסים:

אחת התוצאות של מעטה העצים הצפוף, הבלתי חדיר לאור, הוא כמות המטפסים הגדולה, הממלאים את חלל היער ומגיעים עד לצמרות. הידועים מכלם הם המטפסים המעוצים הנקראים ליאנות (Lianes) שהם אחד המאפיינים המרשימים של היג"ט[12]. גבעוליהם שלפעמים הם דמויי חבל או תייל, משתלשלים מתוך העלווה הסבוכה ומוסיפים ליג"ט נופך של סוד ומסתורין. אורך ממוצע של מטפס הוא  75 מ', אך יש מטפסים המגיעים לאורך של  250 מ'. היכולת להעלות מים, בלחץ כה גדול, היא פלא אקולוגי. מטפסים יימצאו בכל מקום ואקלים בו יימצאו עצים שיוכלו לתמוך בהם אך כמותם וממדיהם ביג"ט מעוררות השתאות. כ-% 90 ממיני המטפסים בעולם הם מטפסי יג"ט. למרות שרובם פוטופילים (אוהבי אור) הרי בתחילת חייהם עליהם לגלות טולרנטיות רבה לתנאי צל. ברגע שתתגלה פיסת אור, התפתחותם תהיה מהירה באופן פרוגרסיבי לאור. זו הסיבה שהליאנות הם המאכלסים הראשיים של סוקצסיה משנית ולעתים מהווים מזיק חקלאי קשה.

המטפסים מתחלקים ל:

1. מטפסי אור: רוב רובם של המטפסים. שולטים בשכבה B של היער והתפתחותם באור מלא.
2.  מטפסי שיחים ועצים נמוכים: מטפסים שהסתגלו לחיי הצל.

דרישתם של מטפסים למשען איננה ספציפית ורק לעתים רחוקות ניתן למצוא מיני מטפסים ספציפיים לסובסטרט (מצע)[13] מסוים. לאחר התבססות מפתח המטפס את נוף העץ שלו ומגמת הטיפוס נפסקת. צפיפות המטפסים מגבירה את אפקט הצל ביער. מבחינה מורפולוגית אין למטפסים מאפיינים חריגים מלבד היותם בעלי גמישות ואלסטיות המאפשרות את הטיפוס. העלווה גדולה וצורתה תואמת את צורת וגודל העץ עליהם הם מטפסים. ידועים במיוחד הסוגים מונסטרה  (Monstera)  ופילודנדרון (Philodendron), הניכרים בטרפי עליהם המנוקבים.

ב. אפיפיטים:

מילולית: פיטוס = צמח; אפי = על – צמחי על. אלו הם צמחים החיים על העצים, חלקם בגובה רב, פתרון מיוחד לקרקע הדלה שנדון בה בהמשך ולהיעדר האור. בית הגידול האפיפיטי, הוא הנישה האקולוגית המוצלחת ביותר, המאפשרת צמחים קטני מידות. יתרון האור המושג בדרך זו בא על חשבון קשיים בהשגת מים וקרקע. את בית הגידול האפיפיטי ניתן להשוות לבית גידול סלעי: בשני המקרים הבעיה היא חוסר מים וקרקע. חוסר ההתאמה של מרבית האפיפיטים לתנאי צל, מרמז על מוצאם היבשתי דווקא, בתנאים סמי ארידיים (יובשניים למחצה). אפיפיטים מאכלסים יערות טרופיים בעולם הישן ובעולם החדש. כאחד. העולם החדש מתייחד במיני אפיפיטים, ברומליות וקקטוסים המצויים רק בו. כמות האפיפיטים גדולה ביותר ולעתים מגיע מספרם לעשרות על עץ אחד. העולם החדש עשיר בכמות אפיפיטים מהעולם הישן, מסיבה שטרם הובהרה. הם אינם טפילים. הם משתמשים בעץ לצורך מכני בלבד; כלומר, מנצלים את קליפת העץ המתה או את הגומחות שבחיק הענפים כתשתית בלבד. השורשים הינם פעמים רבות לופתים בלבד, המים מושגים דרך בסיסי העלים או (כמו במיני ברומיליים רבים), דרך שערות נימיות המפוזרות על חלקי הצמח האחרים. את המזון הם משיגים מן האבק, מחרקים מתים ומן המים הניגרים על העץ. במינים רבים מצויות שתי מערכות שורשים: מערכת הזנב ומערכת עגינה. אלו שונות זו מזו מבחינה אנטומית ומורפולוגית. הרבה אפיפיטים שולחים את שורשי האוויר שלהם ממרום העצים כלפי מטה או כורכים אותם מסביב לעץ ומטפסים בעזרתם. עץ המכוסה באפיפיטים, ייתכן וניתן לעקירה בקלות רבה יותר על ידי הרוח. אך לעומת זאת האפיפיטים מקטינים יחסית את הלחות סביב העץ ואת פגיעת הפטריות בו. לאפיפיטים השפעה גדולה על אקולוגיית היער. הם מעניקים תנאים מיוחדים ולעתים ייחודיים לפאונה מגוונת ביותר. שורשי אפיפיטים ושרכים רבים משמשים מקום קינון לנמלי עץ. ההומוס והלחות הנמצאים בעלי האפיפיטים המקופלים הם בית גידול לפאונה רחבה, החל בצפרדעים החיים במים האגורים בעליהם וכלה במיקרואורגניזמים רבים. הברומליות למיניהם יכולים להיחשב לאזורי ביצה בשל תרומתם להתרבות יתושים נושאי מחלות. חלוקתם של האפיפיטים בתוך היער עוקבת את גרדיאנט המיקרו אקלים שבו. המגוון הרב של האפיפיטים הפך אותם לשוכני נפח היער כולו. לעתים נמצא אפיפיטים שונים על גבי אותו עץ, כאשר כל אחד מהם תופס נישה משלו, בין ענפיו של העץ, על גזעו, בהתאם למפני השמש שלו וכד'. גם מיני העצים, גילם ואף אוכלוסייה קיימת של אפיפיטים הם פקטורים המשפיעים על אכלוס אפיפיטים את בית הגידול. נהוג לחלק את האפיפיטים לשלש קבוצות:

1. אפיפיטים שוכני צל: חסרים כושר כסרומורפי, אך בעלי כושר הידרוסקופי ניכר.
2. אפיפיטים של שמש: הקבוצה העשירה מבין האפיפיטים. קבוצה זו, ממוקמת מעל אזור הצל, אך מתחת לצמרות ולא באזור החשוף לגמרי. רובם כסרומורפים (מתאימים לאקלים יבש).
3. אפיפיטים כסרומורפים מיוחדים: הם מאכלסים צמרות עצים. הרבה מן האפיפיטים הם בני משפחת הברומליים (עליה נמנה גם האננס), רבים מהם בני משפחת הסחלביים.

חנקים: אלו למעשה אפיפיטים אשר לאחר התבססותם הפכו לבלתי תלויים ובמשך הזמן גרמו למותו של העץ עליו טיפסו. ההזדקקות למשען נמשכת גם לאחר היותם יונקי קרקע ובדרך כלל העץ מת כתוצאה מהצלה על צמרתו ונשאר במקום עומדו, נתמך בסבך שסביבו.

יער הגשם של האמזונס:

חלוקת היער:

יש להבחין בין יערות עד שמוצפים מדי שנה למספר חדשים (לעתים עד חמישה חדשים) על ידי הנהר וקרויים "גאפו", לבין אלו שאינם מוצפים. הגאפו מאופיינים בעצים נמוכים יותר ובמספר מינים קטן יותר. מכיוון שההצפה מקשה את חיי הצמחים וגורמת למחסור בחמצן בקרקע הגידול. ככל שמתרחקים מהאזור המוצף, מתעצם היג"ט. העצים גבוהים ומופיעים במספר מינים רב. ביער הגדות בולטים בין השאר מיני הדקל, האגוז הברזילאי ,(Bertholletia excelsa) הרבה מינים ממשפחות העריים, הסאפוטיים ועוד. מבין המטפסים בולטים השעונית ,(Passiflora) וחבלבליים. בשכבת הקרקע גדלים דגניים, גמאיים, לופיים המוכרים לנו כצמחי נוי, שרכים וטחבים למכביר. בתוך היער יתווספו לרשימה חלקית זו, דקליים ומטפסים נוספים, בני משפחות הקסאלפיניים, התותיים וחלבלוביים.

צמחי תועלת:

ביג"ט בולטים צמחי תועלת, חלקם צמחי רעל שהאדם למד בשימוש נכון להכין מהם משקה (יוקא) או תרופות. פרי הדקל וליבתו, האגוז הברזילאי, הפפיה והאננס מנוצלים למאכל. ממטפס הקוּרָרֶה (Curare) רעל קטלני (סטריכנין), המשתק את שרירי הנשימה. מדקל הצ'ונטה (Chonta) מכינים משקה חריף, כדוגמת הצ'יצָ'ה[14]. (בצ'ונטה מתפתחים זחלים הנחשבים למאכל טעים). פירות מסוימים משמשים לצביעה, אחרים להזיות. הבוטנאי דן בולוטין, מאוניברסיטת תל-אביב סיים עבודת שדה מקיפה בנושא ניצול צמחי תועלת. המשפחה הראשונה בחשיבותה לתושבי יערות הגשם היא משפחת הדקליים, המונה כ- 4,000 מינים, חלק מהם צומח ביערות האמזונס בדרך כלל לגובה של  18-20 מ'.

בעלי חיים:

מה שנכון לגבי צמחים נכון מאד גם לבעלי חיים, במיוחד בקשר לחרקים. מגוון המינים  גדול בהרבה מהמוכר באזורים גיאוגרפיים אחרים [לדוגמא: אם יצאו שני אטימולוגיים לציד שלושים פרפרים כל אחד;  האחד ביער העד הצפון אמריקאי וחברו ליג"ט בדרום אמריקה. מבחינה סטטיסטית, סביר להניח כי שלושים הפרפרים הצפון אמריקאים, יהיו בני 3-4 מינים, בעוד מספר מיני הפרפרים הדרום אמריקאים יעלה על 20]. מספר מיני העופות החיים באקוודור (לא מספר הפרטים) עולה על זה של אירופה כולה. מספר מיני העופות החיים ביער הגשם של האמזונס, גדול יותר מאשר בכל אפריקה.

הסתגלות בעלי חיים לתנאי היג"ט:

ביג"ט, במיוחד בזה של האמזונס, קיים שילוב מיוחד של עצים גבוהים, קרקע מוצפת מים וכדומה. הגירוי האבולוציוני גרם ליונקים רבים לפתח כושר שחיה וכושר טיפוס, כך למשל היגואר, שהוא דוגמא קיצונית לבעל חיים בעל מיומנויות רבות (מולטי פוטנציה) – מסוגל לזנק למרחוק, לרוץ מהר, לטפס על עצים, לשחות, לצלול, לקפץ על בולי עץ הצפים בנהר ולהרוג דגים במכת זנב. כך למשל אופוסום המים שהוא חיית הכיס היחידה בעולם שהיא שוכנת מים. (לעומת זאת, מאותה סיבה, לא נוצרה התמחות מיוחדת לתנאים קיצוניים – לתקופות של קטסטרופה). לעומת מספר המינים העצום, מספר הפרטים של כל מין ומין הוא קטן מאד ומספרם הכללי של בעלי החיים קטן עד להדהים. הגירוי האבולוציוני מפתח תופעות כמו טפילות (חלקית או מלאה) וכן תופעות של סימביוזה: הן סימביוזה בין מינים בוטניים, הן סימביוזה בין צמחים ובעלי חיים והן תופעות של יצורים חברתיים כדוגמת טרמיטים ונמלים. בתנאים אלו יש יתרונות רבים לבע"ח גמישים מבחינת אורח החיים. כך למשל ביג"ט של מערב אפריקה, היונקים המצליחים ביותר הם השימפנזים, אשר נעים רבות על הקרקע, אך גם מטפסים על הצמרות וכאשר העונות מתחלפות הם עוברים מעץ לעץ בחפשם פרות בשלים. אם יש הופעה פתאומית של נחילי טרמיטים מעופפים הם יכולים להפוך על נקל לאוכלי חרקים. יש אוכלוסיות המתמחות מגניבת תוצרת חקלאית ומאיסוף פסולת ממשק האדם.

יציבות:

בנוסף למורכבות הרבה, יוצר היג"ט גם רושם של יציבות. אין הוא פתוח להתיישבות של מינים מחברות אחרות [למרות שבראשית הפלייסטוקן – 3 מיליון שנים טרם זמננו-  עת התחברו שתי היבשות האמריקאיות, לאחר 70 מיליון שנות ניתוק, חדרו בעלי חיים מסוימים מצפון אמריקה וחלקם הצליח לחדור ליג"ט ואף להשמיד מינים מסוימים שחיו בו]. בניגוד למקומות אחרים, רק מינים מועטים היותר שהביא האדם, הצליחו להיאחז ביג"ט. מאידך, צמחים ובע"ח מיג"ט, הם בעלי כושר הישרדות נמוך מאד, מחוץ לחברה שלהם. מספר רב של צמחים אינם מסוגלים לחיות בגני נוי ואפילו לא בגנים בוטניים. הם זקוקים ליג"ט ולמורכבותו כדי להישאר בחיים. כמה מינים כאלו הם בעלי חשיבות כלכלית גדולה, אך הניסיונות לגדל אותם בצורה מרוכזת כגידולים חקלאיים, זכו להצלחה מועטה. מונוקולטורה (גידול של מין אחד) נכשלה לעתים באזורים הטרופיים. יש מקרים שבהם הנביטה מעוכבת כאשר העץ גדל במונוקולטורה, אך אינה מעוכבת בחברת עצים אחרים. כאן יש דוגמא של קשרים התלויים בצפיפות, צפיפות המשרה עיכוב בגידול על ידי הפרשת כימיקלים שעדיין לא בודדו או זוהו. אפילו בעלי חיים בעלי כושר תנועה גבוה, כמו עופות וחרקים מעופפים החיים ביג"ט, ממעטים לנוע יחסית לבע"ח באזורים ממוזגים. ציפורי היג"ט אינן נודדות. הן נעות בסביבה בלהקות גדולות אך נמנעות מלעזוב את יער הגשם. ציפורים הנודדות מאירופה לאפריקה, או מצפון אמריקה לדרומה, בחיפושן אחר מזון, נמנעות מלהיכנס ליער הגשם. הן מצויות בסוואנות ובאזורים מעובדים. דומה כי יער הגשם מלא ואין בו מקום לשכן מהגרים.

מינים בולטים:

יג"ט האמזונס הינו חלק מהממלכה הניאוטרופית וקיימים בו הרבה מינים אנדמיים רבים, היינו, מינים החיים רק כאן. כנראה שיבשת דרום אמריקה נפרדה מיבשת אפריקה הרבה לפני שיבשת צפון אמריקה נפרדה מאירופה ולכן חיים בה הרבה יותר מינים אנדמיים. מה שנכון לגבי הצמחים, נכון גם לגבי בעלי החיים. כמעט מחצית מ- 9,000 מיני העופות בעולם, חיים ביבשת דרום אמריקה. מרביתם ביערות הגשם של האמזונס. באקוודור לבדה, ששטחה  270,000 קמ"ר בלבד, חיים כאלף מינים של ציפורים. בעוד שבכל יבשת אירופה, למשל, חיים רק כחמש מאות מינים.

אבולוציה קונוורגנטית:

תנאי החיים הדומים (היעדר אור, סביבה קרקעית עוינת וכו'), מפתחים אבולוציה קונוורגנטית (=התפתחות מתכנסת), כלומר, בעלי חיים ממוצא גנטי שונה לחלוטין, מפתחים במהלך האבולוציה, צורה דומה, העונה לאילוצי סביבה דומים. [כך למשל תנאי החיים הדומים במקצת, בסוואנות של אפריקה ובמדבריות פטגוניה, והצורך לרוץ מהר תוך התגברות על רוחות חזקות, גרמו ליען האפריקאי, לנינדו (Ňandu) הדרום אמריקאי ובעצם גם לאֱמוּ האוסטרלי, לפתח תכונות פיזיות דומות]. היג"ט, בעיקר אזור הצמרות, שהוא נישה אקולוגית נפרדת והיא הפורייה ביותר. רוב החיים, לפחות של החוליתניים, מתרכזים בצמרות. החיים בסביבה הבטוחה יחסית של הצמרות גרמו לבעלי חיים מסדרות שונות, לפתח למשל זנב ארוך המשמש כאיבר תנועה ומאפשר להם לחיות רק על העצים. כך אפשר לראות את קוף העכביש (פרימאט), דורבן דרום אמריקאי (מכרסם), דב הנמלים הבינוני (דלשינאי), והקיקאג'ו (טורף), כשהם משתלשלים בזנבותיהם מענפיו של אותו עץ.

ניסיונות עיבוד:

כאשר הגיעו המתיישבים האירופאיים הראשונים ונתקלו בשפע הצמחייה, היו סבורים שבקרקע המצמיחה כל כך הרבה צמחים ניתן יהיה לגדל כל דבר. נשמעו התבטאויות רבות כגון: "בקרקע כזו אפילו מטאטא יכה שורשים ויהפוך לעץ". הערות כאילו נשמעות עד היום מפי מטיילים ביג"ט. תפיסתם החקלאית של המתיישבים הייתה אירופאית מעיקרה. המשוואה של מים + חום הבטיחה לכאורה גן עדן. הטכניקה הייתה ,Sweeden, היינו, " כרות ושרוף", המשמשת את אנשי השבטים בדרום מזרח אסיה והובאה על ידי המתיישבים לאמריקה הלטינית. הם כרתו את היער ושרפו את עציו. האפר שטייב מעט את האדמה, הביא להעשרה זמנית של הקרקע מחומרי מזון וסייע להצמחת היבול הראשון. אך תוך זמן קצר, הקרקע התדלדלה  והכמות שגדלה הייתה קטנה הרבה יותר, ושנה אחר כך, כמעט ולא צמח דבר. קרקע זו, החסרה מאגרים עצמיים של חומרי מזון, חשופה עם בירוא היער, לשטיפה חזקה ביותר ולעיתים אף לסחיפה. תוצאות שהתרחשו באופן מתון ביותר כשהיער כיסה את פני הקרקע. בנוסף לכך, בעת שריפת היער, הושמדו חלקית, הגורמים האחראים לפירוקו של החומר האורגני ומחזורו – פטריות ובקטריות. השטיפה המהירה מסלקת תוך שנתיים-שלש את חומרי המזון שנוספו לקרקע וזו לא תצלח יותר לשימוש חקלאי, אלא אם יוסיפו לה כמת גדולה של דשנים קשיי תמס.

תוצאות כריתתו של יער הגשם הטרופי

יש לזכור ולהזכיר כי היג"ט הוא מערכת מורכבת ומסובכת הנמצאת בשיווי משקל עדין אך יציב עם מרכיביה האחרים של האקוסיסטם. כי שכבר הוזכר, היג"ט פיתח חברת שיא שכזו הודות ליציבות התנאים ששררו בו במשך מיליוני שנים. האדם גם הוא היה מחוץ למערכת הזאת עד לפני כמאה שנה, עת התחיל בהשפעתו ההרסנית על היג"ט. האדם פוגע ביג"ט על ידי מגמות של התפשטות חקלאית ושימוש במוצרי העץ. למרות שיג"טים עדיין מכסים חלק ניכר משטח היבשות, קיימת סכנה שקצב השמדתם יביא לחיסולם המהיר. במקרה של ברזיל למשל (אם כי אפשר להביא גם דוגמאות מאגן הקונגו), כבר בראשית התיישבותו של האדם הלבן בארץ זו, כאשר הבין שלא יוכל למצוא כאן זהב זמין כמו בפרו ובקולומביה, פנה לניצול אוצר הטבע הזמין ביותר של אז, דהיינו העץ (מכרות אבני החן של מינאס ג'ראיס התגלו מאוחר יותר). העץ הפופולארי ביותר היה הפליסנדר (Palisander), שכונה "ברסיל", על שם צבעו האדמדם, כגון הגחלת ("ברסה" בפורטוגזית"). בעשורים האחרונים, מתרחשת באגן האמזונס כריתת יער מאסיבית. כריתה שמטרתה, בנוסף לניצול העץ, גם הכשרת שטחים נוספים למגורים ופיזור האוכלוסייה וגם חיפושי אוצרות טבע נוספים. נושא כריתת היער קיבל פרסום נוסף בעקבות סלילת אוטוסטרדה החוצה את ברזיל ממזרח למערב והורסת בדרכה יערות רבים. לכריתת היער כמה תוצאות מרחיקות לכת. גם בדרום מזרח אסיה, בתאילנד ובקלימנטן (לשעבר בורניאו), מתרחשות כריתות יער רחבות היקף

א.  התייבשות הקרקע:

לאחר שהיער נכרת, נותרת הקרקע הלטריטית[15] הקשה, לפיכך האזורים החשופים לא ישובו להיות יערות טרופיים. במקום זאת, עובר עליהם תהליך של

סוקצסיה משנית, כולל התבססות של מינים עשבוניים של צמחים עשבוניים, בעיקר עשבי פיל, ועצים מהירי צמיחה, דוגמת המינים השייכים לסוג צקורפייה (Cecorpia) – עץ חלול, שעליו בעלי חמש אצבעות והוא גדל במהירות. את היער הטרופי עתיר המינים אשר בורא, מחליפה סוואנה המאופיינת במספר מועט של מינים. סוקצסיה היא השתנות קבועה בהתאם לחוקיות מסוימת שבה מינים מחליפים זה את זה לאחר שחלה הפרעה בשטח. במקרה של שריפה ביער, למשל, היער נהרס והצמחים מתים, ובעקבות ההרס, יופיעו צמחים חדשים בסדר מסוים, קבוע למדי.

ב. שינויי אקלים:

כאשר העקירה נעשית בממדי ענק, קיימת סכנה שהקרקע החשופה תחזיר בייתר שאת את קרני השמש, תגרום להתחממות ולהתייבשות. כפי שקרה במערב אפריקה, שם הובילה פעולה זו להתקדמות הסהרה ולייבוש חלקים מאגן הניזֶ'ר. בדרום אמריקה המערכת סבוכה עוד יותר. זוהי מערכת אקלימית סגורה, כאשר מרבית המשקעים מקורם ממים שהתאדו מן היער עצמו, לפיכך, הגשם אכן מצמיח את היער, אך היער הוא הגורם לגשם ובכריתה מאסיבית של יערות יש סכנה בשינויי אקלים.

ג. אובדן חמצן:

סכנה נוספת היא איבוד חמצן. מעריכים, כי בתהליכי ההטמעה (פוטוסינתיזה) מייצרים יערות הגשם הטרופיים, כ-% 20 מכמות החמצן עלי אדמות. לכריתת היער עלולה להיות, בטווח הרחוק, השפעה גדולה על עתיד האנושות.

ד. פגיעה במאגר הגנטי העולמי:

בית הגידול של היג"ט הינו המעבדה המשוכללת ביותר לשונות גנטית ומקור לצמחים שהופצו בעולם כולו. חלק ניכר מצמחי האזורים הממוזגים הם בעלי קשר ישיר או עקיף ליג"ט. באזור זה שהתאפיין בתנאים יציבים ובשפע של בתי גידול, נוצרה קרקע נוחה לקיום מוטציות שהעשירו את המאגר הגנטי העולמי. היג"ט הוא אחד המקורות והמניעים לתהליכים אבולוציוניים בעולם. הצומח עומד להיפגע פגיעה שהשלכותיה על הצומח בכלל קשות להערכה.

ה. הפסד למדע:

ליג"ט ערך מדעי רב. חיוני להבנת תהליכים בעולם הצומח המודגמים ביג"ט ברמות של הדגמה ויעילות שאין שני להם.

כיום נעשים מאמצים לשמר אזורים נרחבים מפני הכורת המערבי והחקלאי המקומי, המאיימים יחדיו להשמיד את היג"ט.

 מבט לעתיד:

מרבית החוקרים טוענים שמצב יג"ט של האמזונס, לעת כתיבת שורות אלו (2022) הוא רחוק מלהיות קטסטרופה, אך אין לדעת לאן יביאו תהליכי פיתוחו של האזור, בעיקר נוכח הניסיון למצוא שם כמויות גדלות והולכות של נפט. אם זאת, בעולמנו ההולך ומתפתח, בארצות של "עולם שלישי" בעלות שיעור ריבוי גדול, נוכח המספר הרב של הפיות הרעבים, יקשה על ממשלה ולו גם אחראית, להתחשב בצרכים אקולוגיים, משום שאינם לוחצים בטווח המידי.

[כך למשל הקרב האבוד סביב איטאיפו (Itaipu) תחנת הכח ההידרואלקטרית, שהקימה ברזיל על נהר הפאראנה, אשר חיסלה את מפלי גוואירה (סטה קדס, מילולית: שבעת המפלים), שנחשבו למפלי המים הגדולים ביותר עלי אדמות. מפלי פאולו אלפונסו  (Paulo Alphonso)  אשר בנהר סן פרנסיצקו, אף הם בדרכם לעבור מן העולם, לטובת סכר ענק שהוקם באזור. וייתכן שבטווח הארוך, גם חלקים נכבדים מעולם החי והצומח של האמזונס].

יער הגשם הטרופי נחשב היום לספק העץ הגדול ביותר בעולם. שטחי ג'ונגל עצומים נכרתו ואינם עוד. יערות הגשם של קלימנטן הפכו למישורים מכוסי שיח, הג'ונגלים של תאילנד נכרתו ובימים אלו ממש, חברות תאילנדיות כורתות יערות בבורמה. יער הגשם הינו חלקת אלוהים שאנו הורסים במו ידינו. לבעלי החיים של היער אין מקום מחוצה לו וכך גם לאוכלוסייה האנושית המוצאת לה מקום בין עציו.

הברזילאים (כמו אנשי זאיר ואינדונזיה) רואים בהתרעות האקולוגיסטיות, אנינות מערבית נהנתנית ועשירה המעדיפה לשמר מינים נדירים של פרפרים, או דואגת לחמצן שלה עצמה, מאשר על חייהם של ילדים רעבים בפָבֶלוֹת (משכנות העוני הנוראיים של ערי ברזיל). ההתרעה שקמה בעולם בראשית שנות ה- 70 והקריאה הנואשת להצלת יערות הגשם, נתפשה בארצות הרלוונטיות כ"יפי נפש" הבטל בששים לעומת אינטרסים כמו ניצול מחצבים או פיזור האוכלוסייה. האמת היא שהעולם המערבי המתועש איננו מזרים כספים חליפיים אלא מסתפק בהטפת מוסר במקרה הטוב או בצריכת עץ וחבלה בעקיפין ביער הגשם (על ידי צריכת עץ למשל), במקרה הרע. הפתרון הנראה לעין הוא שכנוע המדינות הללו כי עליהן לשמור על יערות הגשם לטובתן ובמקביל, הזרמת סיוע מאסיבי, ממדינות העולם המפותח, כדי ששמירת היג"ט תראה אטרקטיבית גם לטווח הקצר.

הערות

[1] רודיארד קיפלינג, (30 בדצמבר 1865 – 18 בינואר 1936). מספר סיפורים קצרים, סופר ומשורר אנגלי שהתפרסם בימיו כמפארה של האימפריה הבריטית וחייליה והיום הוא מפורסם בעיקר בזכות ספרי הילדים שלו ובמיוחד 'ספר הג'ונגל'. הסופר הבריטי הראשון שקיבל פרס נובל לספרות.

[2] טרזן ( Tarzan) הוא גיבור סדרת ספרים פרי עטו של הסופר אדגר רייס בורוז. הוא היה  תינוק אנגלי שננטש בילדותו, בג'ונגל אפריקאי של קונגו בסוף המאה ה-19, לאחר שהוריו נהרגו על ידי קופי אדם (מגזע שבורוז המציא). אחת מהקופות אימצה את הילד וגידלה אותו כאחד הקופים. צורת גידולו העניקה לו יכולות פיזיות העולות על אלו של טובי האתלטים. משבגר נעשה טרזן למנהיגו של שבט הקופים וכן למנהיגן של חיות אחרות.

את הרעיון לספר שאל בורוז מ"ספר הג'ונגל" של רודיארד קיפלינג ומסיפורים שקרא על אנשים שנקלעו לג'ונגל. הסיפור הראשון יצא לאור ב-1912, פורסם תחילה בחוברת סיפורי מתח בשם "אולסטורי" ושנתיים לאחר מכן הופיע בספר ועל אף הביקורות הקשות שנמתחו על סגנונו ורדידותו, זכה להצלחה מידית. את ההצלחה נהוג לייחס לפנטזיה האנושית, שהיא נחלתם של מבוגרים וילדים כאחד, לשוב אל גן העדן האבוד, לגלות יכולות גופניות המאפשרות להתגבר על קשיי הטבע ולמצות תכונות אנושיות אציליות.

[3] סרטאו ( Sertão) הוא חבל ארץ צחיח למחצה בצפון-מזרח ברזיל, המשתרע על פני חלקים ממדינות באהיה, פרנמבוקו, פאראיבה, ריו גראנדה דו נורטה, סיארה ופיאאוי. הוא אחד אזורים העניים בעולם, הסובל מבצורת וחוסר תשתיות חברתיות בסיסיות. מקור השם במילה "desertão" ("מדבר גדול" בפורטוגזית), ממנה נפלה הקידומת "de" עם הזמן. לעיתים ההתייחסות אליו היא בלשון רבים, אזי הוא נקרא "סרטואס" (sertões).

למרות גודלו של האזור, שגדול מרבות מארצות אירופה, האוכלוסייה בו דלילה ביותר, והגיעה בסוף המאה ה-19, לכמה עשרות אלפים. רוב האוכלוסייה התרכז בחוות החקלאיות ובכפרים הקטנים. אף המרכזים האדמיניסטרטיביים שהוקמו ברחבי האזור לא גדלו והתפתחו לערים. האוכלוסייה הורכבה בעיקר מבני תערובת ושחורים שהתחלקו, למעבדי אדמות משותפות, חוכרי אדמות ושכירי יום. מעליהם עמדו בעלי האחוזות- הקולונלים ובתווך היו הז'גונסוס והקנגיסירוס שהיו כנופיות שודדים ורוצחים שנדדו ברחבי הסרטאו תוך ביצוע פשיטות על חוות וכפרים והטלת טרור על האזור כולו.

[4] גשמי קונווקציה – החימום המהיר של הקרקע, יוצר זרמי אוויר חמים, שעולים לגובה בתנועה סיבובית עלייתו של זרם אוויר כזה, תגביר התגבשות של ענני גשם כבדים. נוצרים גשמים מקומיים מאד, בלתי סדירים ובעלי טיפות גדולות כמו באקלים הטרופי. גשמים כאלה נקראים 'גשמי קונווקציה'.

[5]  קומולוס (בלטינית: ערימה) הוא שם כולל לעננים ערמתיים. עננים ערמתיים נקראים בלשון העם "ענני כבשה", "ענני כרובית", "ענני צמר" ועוד.  עננים ערמתיים הם עננים אשר מתפתחים אנכית ולא אופקית. כלומר, יש להם בסיס ומעליו מעין "מגדל". אותו המגדל הוא בעצם זרם אוויר עולה. באופן כללי, זרם האוויר העולה הוא "בועת" אוויר חם העולה מעלה ומתקררת עם ירידת הלחץ. כאשר טמפרטורת האוויר יורדת, הוא יכול לשאת פחות לחות וזאת מתעבה לענן. ככל שהפרש הטמפרטורות בין השכבות יותר גדול, כך בועת האוויר תעלה גבוה יותר ומהר יותר.

[6] הקאוליניט הוא מינרל רך, אדמתי, שצבעו בדרך כלל לבן, שנוצר עקב בליה כימית של מינרלים אלומו־סיליקטיים הכוללים אלומיניום דוגמת פצלת השדה. במקומות רבים בעולם צבעו ורוד-כתום-אדום עקב תחמוצות ברזל הנותנים לו גוון של חלודה. ריכוזים נמוכים של ברזל יוצרים גוונים של לבן, צהוב או כתום בהיר.

[7]  הומוס הוא תוצר של פירוק חומר אורגני המצוי בקרקע בתהליכים כימיים ועל ידי בעלי חיים (למשל, תולעים).

[8] הפוטופריודיזם הוא מנגנון שמבוסס על מדידת אורך הלילה הרציף (ומכאן בעקיפין- אורך היום), ולא של אורך היום כמו שהוכח בניסויים של שבירת לילה, שבהם תקופת החושך של הצמח הופסקה רק על ידי הארה קצרה יחסית. לשבירת הלילה יש השפעה כמעט זהה כמו ליום ארוך גם לצמחים שפורחים בתקופה של הארה קצרה וגם כאלו שפורחים בהארה ארוכה.

הפוטופריודיזם מבוסס על שינויי אורך הלילה בין העונות השונות- בחורף היום קצר, בקיץ היום ארוך ובעונות המעבר היום מתקצר או מתארך כך שנוצר מחזור שנתי, קבוע לחלוטין, של אורך יום. אורך היום נקבע לפי המיקום של כדור הארץ ביחס לשמש ולכן הוא לא מושפע מתהליכים פנימיים בכדור הארץ (בניגוד למזג האוויר ולטמפרטורה הממוצעת). העובדות הנ"ל מצביעות על היתרון והחיסרון הגדול של הפוטופריודיזם- הוא בלתי תלוי. מצד אחד ההסתמכות על הפוטופריודיזם תוביל לתקופת פריחה קבועה לכל המין ובכך תבטיח את המיקוד בפריחה ותגדיל את סיכויי ההפריה, אך מצד שני היא לא תהיה תלויה בתנאים החיצוניים כמו חורף ארוך מצד אחד או בצורת מצד שני, שלא משפיעות על הפוטופריודיזם אך מאוד קריטיות להישרדות הפרח.

[9] מיקוֹריזה היא מוטואליזם (הדדיוּת) בין תפטיר של פטריה ובין שורשי הצמח. מקור השם ביוונית: מיקו פירושו פטריה, ריזה פירושו שורש. רוב הפטריות מקיימות קשר מסוג זה, וקשר זה תורם לשני הצדדים. הפטרייה נהנית מספיגת הפחמימות מהצמח הפונדקאי בעוד הצמח סופג מינרלים מתפטיר הפטרייה. קורי התפטיר מכסים שטח פנים גדול וקולטים מינרלים חיוניים לצמחים. מרבית הצמחים אינם מתפתחים היטב בלי מיקוריזות, ועל כן חקלאים בדרך כלל מוסיפים נבגי פטריות לדשנים בתוספת לג'יברלינים ואוקסינים.

[10] סוּקְצֶסְיָה (בעברית מַעֲקוֹבֶת; באנגלית: Succession) היא המהלך הטבעי של חילוף החברות בטבע, מחברת החלוץ ועד לחברת השיא. הסוקצסיה היא תהליך הדרגתי בו אט אט מתחלפות החברות (טור סוקצסיוני), החל מחברה ירודה ומהירת התפתחות (חברת החלוץ הראשונית שהגיעה לבית הגידול, כגון: צמחים חד שנתיים וחרקים שונים) ועד לחברות המפותחות ביותר ומן הסתם גם האיטיות ביותר בהתפתחותן וברבייתן (חברת השיא שכוללת אורגניזמים כגון עצים רחבי עלים ובעלי חיים שונים). חברת החלוף היא מעין שלב ביניים בין חברת החלוץ לחברת השיא. הסוקצסיה נעצרת כשהחברה השלטת במקום היא חברת השיא, הנקראת חברת קלימקס.

[11] דבשניים (שם מדעי: Meliphagidae) הם משפחת עופות טרופיים קטנים החיים באוסטרליה, גינאה החדשה ואיים קרובים באזורים אלה, ומזכירים בהתנהגותם ובהרגלי האכילה שלהם את משפחת הצופיתיים מאסיה ואפריקה. כמותם הם ניזונים מצוף (ומכאן השם דבשנים; הצוף מתוק כמו דבש) והם גם צבעוניים ובעלי מקור ארוך וכפוף כדי להכניסו לתוך הפרח.

[12] ליאנה (Liana) היא תת סוג של המטפס שלעיתים מפרידים אותו מתוך קבוצה זו. הליאנה הוא צמח מעוצה בעל מבנה מעוות יחסית למטפסים הרגילים. ליאנות נפוצות ביערות טרופיים, והן מסוגלות לצמוח לגובה רב, כדי להגיע ולפרוש עלים במקומות מוארים בצמרות העצים.

[13] סוּבְּסְטְרָט (בעברית גם מַצָּע) של אנזים, הוא הכינוי למולקולה שעליה פועל האנזים ומזרז תגובות הקשורות בה. מולקולת הסובסטרט נקשרת אל האתר הפעיל של האנזים, עוברת שינוי, משתחררת ומפנה את מקומה למולקולה הבאה.

[14] משקה חריף,  שמכינים בעיקר מתירס.

[15] לטריט היא סוג קרקע הנוצרת מבליה, בעיקר באזורים בעלי אקלים טרופי חם וגשום.

תהליך היווצרותה נקרא "לטריטיזציה" (Lateritization), והוא מורכב מהמסה ופירוק של סלעים. המסה ופירוק אלה כוללים גם את המינרל קוורץ, העמיד בדרך כלל בפני בליה. המרכיבים הנותרים היוצרים את הקרקע הם קאוליניט, אלומיניום ותחמוצת ברזל – המעניקים לקרקע את גווניה האדומים.

לטריטיזציה מתרחשת בעיקר באזורים בעלי טמפרטורה כלל שנתית גבוהה ומשקעים רבים, דוגמת יערות הגשם של אפריקה ודרום אמריקה.