ילוסטון פארק

שמורת ילוסטון

כתב: גילי חסקין;  ‏17 פברואר 2022

ראו באתר זה: ילוסטון פארק-סוגיות בשמירת טבע ראו גם: פארק יוסמיטי

סרטון – בפארק ילוסטון 

הפארק הלאומי ילוסטון (Yellowstone National Park) השוכן במדינות ויומינג, מונטנה ואיידהו שבצפון־מערב ארצות הברית, הינו אחד המקומות המתויירים ביותר בארצות הברית.

הפארק הוא הוא חלק מרכס הרי הרוקי (Rocky Mountain). זהו רכס הרים המתרומם בחלקה המערבי של יבשת אמריקה הצפונית בתחומיהן של קנדה וארצות הברית. הילידים האמרינידים ("אינדיאנים") כינו את ההרים "אסין – וטי" (גבעות של סלעים) בשל הפסגות החשופות והמחודדות שלהם ומכאן נובע שמם. אורך רצועת ההרים הוא 4,800 ק"מ (מתוכם 1,500 בקנדה) ורוחבה מגיע לכ-550 ק"מ, תחילת הרצועה בצפון מחוז קולומביה הבריטית שבקנדה, וסופה בדרום מערב ארצות הברית, בתחום מדינת ניו מקסיקו.

רכס הרי הרוקי נוצר כתוצאה מחדירת הלוח הפסיפי אל מתחת ללוח הצפון-אמריקאי. חדירה כזו גורמת ליצירת רכסי הרים, הרי געש, ורעידות אדמה. הנקודה הגבוהה ביותר בהרי הרוקי האמריקאים,  היא הר אלברט שבקולורדו, המתנשא לגובה של 4,401 מטרים, והנקודה הגבוהה ביותר בחלק הקנדי, נמצאת בהר רובסון (Mount Robson), שגובהו 3,954 מטרים.

צפונית לילוסטון נמצא אגן וויומינג (Wyoming Basin) , המבתר את הרי הרוקי לשניים.  זהו קער ובו הרים נמוכים. זוהי פרצה בהרי הרוקי, המבתרת אותם לשני חבלים: הרי הרוקי הדרומיים, הגבוהים יותר והרי הרוקי הצפוניים. פרצה זו שימשה את "נתיב אורגון" (Oregon Trail), שהיה הנתיב העיקרי של הלבנים בכיבוש המערב. כיום עוברת בה מסילת הברזל משיקגו לקליפורניה.

שטחו של הפארק הוא 8,983 קילומטרים רבועים, (יותר משליש שטחהּ של מדינת ישראל). זהו הפארק הלאומי הגדול ביותר ב-48 המדינות הרצופות של ארצות הברית.

ההיסטוריה התרבותית הנרחבת של הפארק תועדה ב־1,000 אתרים ארכאולוגיים שהתגלו בפארק. בסך הכול יש בפארק 1,106 מבנים ואתרים היסטוריים, וצוק הלבה השחורה – המכונה גם "הצוק האוביסדיאני" (Obsidian Cliff ) וחמישה בניינים הוכרזו כציוני דרך היסטוריים־לאומיים. ילוסטון הוכרז כשמורה ביוספרית ב־26 באוקטובר 1976, וב־8 בספטמבר 1978 העניק ארגון אונסק"ו לפארק מעמד של אתר מורשת עולמית.

בפארק נמצאים אגמים, קניונים, נהרות ורכסי הרים. כמחצית מהאתרים הגאותרמיים של כדור הארץ נמצאים בילוסטון, בעיקר כתוצאה מפעילות געשית מתמשכת . קילוחי לבה וגושי סלעים הנוצרים לאחר התפרצויות מכסים את רוב שטח הפארק. הפארק הוא מוקדה של המערכת האקולוגית ילוסטון רבתי, שהיא המערכת האקולוגית הגדולה ביותר ששרדה כמעט ללא שינוי בחצי הכדור הצפוני הממוזג.  בפארק חיים מאות מינים של יונקים, דגים וזוחלים, כולל כמה מינים המצויים בסכנת הכחדה. ביערות הגדולים ובאזורי הדשא מתקיים מגוון נרחב של צמחים.

ילוסטון הוא אחד מהפארקים הלאומיים הפופולריים ביותר בארצות הברית. ובממוצע מבקרים בפארק מעל ל-4 מיליון תיירים בכל שנה. בשיאה של עונת התיירות בקיץ עובדים בילוסטון 3,700 מועסקים מטעם זכיינים שונים, ושירות הפארקים מעסיק 800 עובדים נוספים על בסיס קבוע או עונתי. הזכיינים מנהלים תשעה בתי מלון ואכסניות, שבהם למעלה מאלפיים חדרים, ומפקחים על החנויות ועל רוב אתרי המחנאות. בפארק יש כ־500 קילומטרים של דרכים סלולות המגיעות לחמש כניסות נפרדות. כל הדרכים, מלבד אחת, סגורות בין נובמבר לאפריל למעבר כלי רכב על גלגלים, וחלקן נותרות סגורות עד לאמצע מאי.

שירות הפארקים הלאומיים מתפעל תשעה מרכזי מבקרים ומוזיאונים. בפארק 1,770 קילומטרים של שבילי טיולים, ועל מנת להבטיח את שלומם של המבקרים באתרים הגאותרמיים נבנו שבילים סלולים, וגם בעלי לקות יכולים להגיע אליהם. בילוסטון יש תריסר אזורי מחנאות גדולים ו־2,000 אתרי מחנאות נקודתיים . ילוסטון לא נחשב לאתר פופולרי בקרב מטפסי ההרים, כיוון שסוג הסלע הדומיננטי בפארק הוא סלע געשי שמתפורר בקלות.

הפארק הלאומי ילוסטון הוא המקום היחיד בארה"ב, שבו אפשר לראות ביזונים וזאבים במספרים גדולים. בעלי החיים האלה שורדים בזכות הפארק: ילוסטון הציע מקלט למינים רבים של בעלי חיים בסכנת הכחדה, בהם ביזונים, זאבים אפורים, ברבור מחצצר, איילים ודובי גריזלי.

הנוף המיוחד של ילוסטון הוא נוף וולקני. יש בו מעיינות חמים ונחלים קרים, אפר צבעוני, פומרלות (מעשנות – קיטור העולה מן הקרקע) ולועות געשיים. ב-1883, תיאר הניו יורק טיימס את הפארק, כ"ארץ פלאות כמעט מיסטית". בעיני רבים מהמבקרים, ילוסטון מייצג את הטבע הפראי של ארה"ב: מקום של שמים עצומים ופתוחים, שהאיילים והביזונים עדיין משוטטים בו. ילוסטון מספק מפלט לאנשים המבקשים לחוות טבע פראי. יש בו מראות שאין בשום מקום אחר: מערכת אקולוגית, שנשתמרה כמעט בשלמותה והיא עשירה בבעלי חיים ובאלמנטים גיאותרמיים.

פארק ילוסטון נמצא כ־5 קילומטרים צפונה מהפארק הלאומי גרנד טיטון (Grand Teton)., שניהם נמצאים בוויומינג (Wyoming), מהגדולות שבמדינות ארה"ב. (כ־96% משטח הפארק שוכן בוויומינג, 3% במונטנה ואחוז אחד באיידהו).

הפארק הלאומי גרנד טיטון כולל את הפסגות העיקריות ברכס טיטון, ואת חלקיו הצפוניים של עמק Jackson Hole. אם ילוסטון הוא האח הבכור והפרוע, גרנד טיטון הוא האח הצעיר והמסודר. גרנד טיטון – שיש בו הרים משוננים ומושלגים, עמקים מוריקים, אגמים בצבע כחול עמוק וחיות בר למכביר – משלים את הטיול בילוסטון והופך את כל הביקור הזה לחוויה בלתי נשכחת.

המטרופולין הקרוב ביותר אליהם הוא סולט לייק סיטי (Salt Lake City), שנמצאת ביוטה, במרחק חמש שעות נסיעה מגרנד טיטון. הקרבה בין שני הפארקים, יופיים המשכר והמגוון הביולוגי והגיאולוגי שמאפיין אותם, הופכים את הטיול המשולב בהם לאחת החוויות המומלצות ביותר לכל אדם שמבקר בארה"ב.

אורך הפארק מצפון לדרום הוא 102 קילומטרים, ורוחבו עומד על 87 קילומטרים ממערב למזרח., והנהרות והאגמים מכסים 5% משטחו.

בגלל שטחו העצום של הפארק, המרחקים מנקודה לנקודה בתוכו גדולים מאוד – ולא פעם יש פקקים בכבישיו בשל עדר ביזונים, שמסרב לרדת מהכביש.

מבנה

הפארק הלאומי ילוסטון שוכן בקצה הצפון־מזרחי של מישור הנהר סנייק (Snake). הקצה המערבי של המישור, שצורתו דמוית פרסה ארוכה המתפתלת בין ההרים, נמצא באזור העיר בויסי (Boise) שבאיידהו, הנמצאת במרחק של כ־600 קילומטרים מערבית לילוסטון.

הפארק שוכן על רמת ילוסטון, בגובה ממוצע של 2,400 מטרים מעל פני הים. גבולות הרמה מותווים באופן כמעט בלעדי על ידי הרי הרוקי התיכונים, שגובהם נע בין 2,743 ל־3,352 מטרים. הנקודה הגבוהה ביותר בפארק היא פסגת העיט (Eagle Peak) שגובהה 3,462 מטרים, והנמוכה ביותר היא לאורך ריז קריק (Reese Creek) בגובה 1,610 מטרים מעל פני הים[1]. רכסי ההרים הסמוכים לפארק הם גאלאטין בצפון־מערב (Gallatin Range) , ברטות' (Beartooth Mountains) בצפון, רכס אבסארוקה (Absaroka Range) במזרח, ורכסי טיטון ומדיסון (Madison Range) בדרום־מערב ובמערב.

קו פרשת המים של אמריקה, המפריד בין אגני הניקוז של הנהרות הנשפכים לאוקיינוס השקט לבין אלו הנשפכים לאוקיינוס האטלנטי, חוצה באלכסון את החלק הדרום־מערבי של הפארק. מוצאי הנהרות ילוסטון וסנייק (Snake River) סמוכים זה לזה, אבל מפני שהם נמצאים משני צדדיו של קו פרשת המים, זורמים מימיו של הסנייק אל האוקיינוס השקט, ואלה של הנהר ילוסטון, זורמים אל מפרץ מקסיקו באוקיינוס האטלנטי.

80% משטח הפארק מכוסה ביער, ורוב השטח הנותר הוא ערבת דשא (steppe)[2]. אחד היערות המאובנים הגדולים בעולם שוכן בפארק, ובו מאובני עצים שנקברו לפני זמן רב על ידי אפר וקרקע.

אקלים

האקלים בפארק ילוסטון הוא ממוזג- יבשתי. בחודשי הקיץ (יוני עד ספטמבר) הטמפרטורה נעה בין 20 ל־25°C, ואילו בשעות הלילה, הטמפרטורה עשויה להגיע עד לאפס מעלות צלזיוס, באזורים הגבוהים. בשעות אחר הצהריים בקיץ מתחוללות סופות רעמים רבות. טווח הטמפרטורות באביב ובסתיו הוא בין אפס ל־20°C, כאשר בלילה הטמפרטורה יכולה לרדת עד כדי 20°C-‏. החורף בילוסטון קר מאוד, וטווח הטמפרטורות הוא בין מינוס עשרים ל־5°C-‏, ובשעות הלילה משך רוב החורף, הטמפרטורה כמעט תמיד מתחת למינוס עשרים מעלות צלזיוס. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה במקום הייתה 37°C‏ (1936), ואילו הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה הייתה 54°C-‏ (1933).

כמות המשקעים בילוסטון, נעה בין 380 מילימטרים במעיינות החמים במאמות' (Mammoth), ל־2,000 מילימטרים בחלקים הדרום־מערביים של הפארק. שלג עשוי לרדת בכל אחד מחודשי השנה. הכמות הממוצעת היא 38 סנטימטרים באזור אגם ילוסטון, וכמעט כפול מכך באזורים הגבוהים[3].

בילוסטון כמעט ואין סופות טורנדו.

אולם, ב־21 ביולי 1987 תועדה הסופה החזקה ביותר בוויומינג שפגעה גם בפארק. מהירות הרוח נעה בין 207 ל־260 קמ"ש. הטורנדו הותיר אחריו נתיב הרס ברוחב 1.6 עד 3.2 קילומטרים ובאורך של 38 קילומטרים וגרם להרס של שטח המשתרע על־פני 60.7 קילומטרים רבועים[4]. יש לציין כי סופת טורנדו היא סופה מערבולית, הרסנית ומקומית. הסופה מתאפיינת במשפך צר היורד מחלקו התחתון של ענן סופה עד הקרקע. סופת טורנדו נבדלת מסופות מערבוליות אחרות בכך שמקור הסופה הוא בענן עצמו ולא בזרמי אוויר העולים מהקרקע. הטורנדו נפוץ בצפון אמריקה עקב התנאים הגאוגרפים והמטאורולוגים הקיימים שם. המשפך האופייני לסופות מסוגו אינו חייב להיות נראה לעין. מה שנראה הוא שארית ענן הסופה שבו נוצר הטורנדו וכן אבק וחפצים שונים שהטורנדו סוחף עמו[5].

גאולוגיה

ב־17 מיליון השנים האחרונות  נע הלוח הצפון־אמריקאי מעל נקודה חמה קבועה במעטפת כדור הארץ. הנוף הנוכחי של פארק ילוסטון הוא התוצאה המאוחרת ביותר של פעילות נקודה חמה זו, מתחת לקרום כדור הארץ[6].

קלדרת ילוסטון היא המערכת הגעשית הגדולה ביותר באמריקה הצפונית, והיא מכונה "סופר הר־געש" (supervolcano), כיוון שנוצרה בהתפרצויות עזות במיוחד. כל התפרצות היא למעשה חלק ממחזור התפרצויות המגיע לשיאו כאשר מתמוטט גגו של תא המאגמה, לאחר שהתרוקן. קריסה זו יוצרת שקע הנקרא "קלדרה", וגורמת לפליטת כמויות אדירות של חומר געשי דרך הבקיעים המקיפים אותה.

במקרה זה, התפרצות־על שהתרחשה לפני כ־640,000 שנים, ואשר בה נפלטו כ־1,000 קילומטרים מעוקבים של אפר געשי, סלעים וחומרים פירוקלסטיים אחרים. עוצמת התפרצות זו, בעלת מדד התפרצות געשית 8, הייתה גבוהה פי 1,000 מזו של הר סנט הלנס בשנת [7]1980.‏ ההתפרצות יצרה קלדרה ((שקע גדול שנוצר מהתמוטטות ושקיעה של הר געש שלם,) שאורכה 85 קילומטרים, רוחבה 45 קילומטרים ועומקה כקילומטר, ואת "טוף ערוץ הלבה" (Lava Creek Tuff) – תצורה של טוף מרותך.

בהתפרצות האלימה ביותר הידועה, שהתרחשה לפני כ־2.1 מיליון שנים, נפלטו 2,450 קילומטרים מעוקבים של טפרה, ולאחר מכן נוצרה התצורה הידועה בשם "טוף רכס הקלברי" (Huckleberry Ridge Tuff)[8].‏

בהתפרצות קטנה יותר, שהתרחשה לפני 1.2 מיליון שנים, נפלטו לאוויר 280 קילומטרים מעוקבים של טפרה, ונוצרו קלדרת איילנד פארק (Island Park Caldera), וטוף מפלי מסה (Mesa Falls)[9]

בכל אחת משלוש ההתפרצויות הגדולות, נפלטו לאוויר כמויות נרחבות של אפר געשי, שגרמו להחשכת רוב החלק המרכזי של אמריקה הצפונית, והאפר שקע במרחק של מאות קילומטרים ממוקד ההתפרצות. ייתכן כי כמות האפר והגזים הגעשיים שהשתחררה לאטמוספירה גרמה להשפעות ניכרות על דפוסי מזג האוויר העולמיים, והובילה להכחדת מינים רבים של בעלי חיים, בעיקר באמריקה הצפונית[10].

פרק הזמן בין שלוש ההתפרצויות הגדולות האחרונות באזור ילוסטון נע בין 600,000 ל־900,000 שנים, ומכיוון שמספר ההתפרצויות הגדולות קטן מדי – לא ניתן לנבא באופן אמין מתי יתחדשו ההתפרצויות[11].

האירוע הוולקני האחרון השאיר אחריו קלדרה ענקית, המשתרעת בחלק הדרומי של הפארק, ותופסת כארבעים אחוז משטחו.

לפני 160,000 שנים, התרחשה התפרצות קטנה יותר, ובה נוצרה קלדרה קטנה יחסית המכילה את ה"בוהן" המערבית של אגם ילוסטון. בתקופה שלאחר מכן התרחשו שני מחזורי התפרצות נוספים, כאשר האחרון הסתיים לפני כ־70,000 שנים, וכתוצאה מהן נקברה מרבית הקלדרה מתחת לקילוחי לבה עבים[12].

בתקופה שהחלה לפני 700,000 שנים והסתיימה לפני 630,000 שנים התמלאה קלדרת ילוסטון כמעט לגמרי בלבה ריוליטית (Rhyolite)[13], בה ניתן לחזות בצוק האובסידיאן (Obsidian Cliff), ובלבה בזלתית כגון זו שב"צוק אוכל הכבשים" (Sheepeaters Cliff). בקניון הגדול של ילוסטון, ניתן לצפות בנקל בשכבות הלבה העתיקות השונות, כיוון שהנהר ילוסטון ממשיך לחתור בתוכן. הקניון הוא עמק V אופייני שנוצר כתוצאה מסחיפת נהרות.

מאתיים הגייזרים של פארק ילוסטון הם הגדולים בעולם. מדובר בשדה הגייזר הגדול בעולם. התופעה קרויה על של Geysir, אשר באיסלנד. הם שונים בצורתם ובאופיים. הראשון שהסביר את פעולתם היה הכימאי רוברט וילהלם בונסן (Robert Wilhelm Eberhard Bunsen): המים אשר בחלק הצר של תעלת הגייזר, גם אם הם מתחממים עד לטמפרטורה של 70 מעלות, אינם מגיעים לרתיחה, בשל הלחץ של שכבת המים הקרים יותר, אשר מעליהם. אבל אם הם צוברים טמפרטורת רתיחה, המתאימה ללחץ הם הופכים לקיטור המותז למעלה, כשהוא דוחף לפני השטח, קודם כל את שכבת המים שנמצאת למעלה, אחר כך משחרר את המים שנותרו תחת הלחץ למטה. גובה סילון המים תלוי במידת צרותה של התעלה, אבל גם בלחץ האטמוספרי ובעצמת הרוח. לאחר התחמצנות המימן הגופריתי, נוצרת בתחתית המעיין גופרית דו חמצנית, אשר נמסה במים והופכת לחומצה גופרתית. זו מפוררת את הסלעים לחלקים עדינים, המעניקים למים הרכב עיסתי. הגז בעלותו יוצר בועות גדולות על פני המים המבעבעים, שבדרך כלל נודף מהם ריח רע.

הגייזר המפורסם ביותר בפארק הוא האולד פיית'פול (Old Faithful); "הזקן הנאמן" שבאגן הגייזרים העליון (Upper Geyser Basin). ובכן, הזקן הזה שומר על קצב התפרצות סדיר לפחות 150 שנים. הוא מתיז כמויות מים קבועות לגובה ממוצע של 44 מטר, במרווחי זמן קבועים של 91 דקות. זה לא הגייזר היפה ביותר בפארק וגם לא הגבוה ביותר, אבל נאמנותו ועקביותו הופכות אותו לאטרקציה פופולרית, כלומר למקום שבו מתקבץ הקהל הרב ביותר בפארק.

מסלול הליכה נפלא של כקילומטר וחצי מוליך ממנו דרך גייזרים רבים ומרשימים אל המעיין הצבעוני Morning Glory

באגן הגייזרים נוריס (Norris Geyser Basin) שבפארק, נמצא גייזר ספינת הקיטור (Steamboat Geyser), שהוא הגייזר הפעיל הגדול בעולם. בילוסטון יש 300 גייזרים וכ־10,000 אתרים גאותרמיים בסך הכול, המהווים כמחצית מהאתרים הגאותרמיים וכשני שלישים מהגייזרים בעולם[14].

בשנת 2003 נסגרו זמנית חלק משבילי הטיולים באגן הגייזרים נוריס עקב שינויים שהתחוללו בו. באגן נצפו פומורולות (מעשנות) חדשות, ובחלק מהגייזרים חלה עלייה בטמפרטורת המים וברמת הפעילות. הטמפרטורה של חלק מהגייזרים הייתה כה גבוהה, עד כי הם הפכו לעמוד קיטור ומחזור ההתפרצות הופר[15]. תופעות אלה התרחשו במקביל לפרסומו של מחקר רב־שנתי מטעם המכון הגאולוגי של ארצות הברית, שמיפה את תחתית אגם ילוסטון ודיווח על כיפה טבעית עתיקה, שלא נשקפה ממנה סכנה מידית להתפרצות געשית[16]. ב־10 במרץ 2004 גילה ביולוג את פגריהם של 5 ביזונים שככל הנראה שאפו גזים גאותרמיים רעילים שנלכדו באגן הגייזרים נוריס[17]. בשנת 2006 דווח כי כיפת אגם מאלארד (Mallard Lake) וכיפת סור קריק () – שני אזורים שידועים מזה זמן רב בשינויים משמעותיים בתנועת הקרקע שעליה הם נמצאים) – התרוממו ב־4 עד 6 סנטימטרים, בין אמצע 2004 לשלהי 2006. העלייה הקלה בגובה נמשכה בקצב מופחת החל משלהי 2007.‏[ אירועים אלה משכו תשומת לב תקשורתית רבה, אך מומחים הביעו את דעתם כי אין סיכון מוגבר להתפרצות געשית באזור בעתיד הקרוב[18].

סייסמולוגיה

בכל שנה מתרחשות בילוסטון אלפי רעידות אדמה קטנות, ורובן המוחלט אינו מורגש על ידי האדם. ב־2016 תועדו שש רעידות אדמה בדרגה הגבוהה מ־6, כולל רעידה בדרגה 7.5 בסולם מגניטודה לפי מומנט, שפגעה ב־1959 באזור הנמצא בסמוך לגבול הצפון־מערבי של הפארק. רעידה זו גרמה למפולת סלעים ולהתמוטטות חלקית של הסכר שעל אגם הֶבּגֶן (Hebgen). במורד הזרם גרם סחף האדמה ליצירתו של אגם חדש, הידוע בשם "אגם רעידת האדמה" (Earthquake Lake). ברעידה זו נספו 28 בני אדם, ובאזור הקרוב למוקד הרעש נגרם נזק רב לרכוש. הרעידה גרמה להתפרצות של חלק מהגייזרים באזור הצפון־מערבי של הפארק, יצרה סדקים גדולים בקרקע שמהם נפלטו עמודי קיטור, והעכירה את המים של חלק מהמעיינות החמים שהם בדרך כלל צלולים[19]. ב־30 ביוני 1975 התחוללה רעידת אדמה בדרגה 6.1 בתוך הפארק, אך הנזק לא היה גדול. במשך שלושה חודשים ב־1985 נמדדו 3,000 רעידות קטנות באזור הצפון־מערבי של הפארק במה שכונה "נחיל רעידות אדמה", שיוחס לשקיעה קלה של קלדרת ילוסטון .בין 1983 ל־2006 נמדדו 70 דוגמתם. הפעילות הסייסמית נמשכת, כפי שניתן ללמוד מרעידת אדמה בדרגה 4.2 שהתרחשה ב־25 במרץ 2008.

בין ה־26 בדצמבר 2008 ל־6 בינואר 2009 התחוללו במקום מאות רעידות אדמה[20]. מאחר שההתפרצויות הגדולות אירעו במחזורים של כ־600,000 שנה, מתייחסים למקום כאל "פצצה מתקתקת" העלולה להתפרץ בכל רגע.

ביולוגיה ואקולוגיה

הפארק הלאומי ילוסטון שוכן במרכז המערכת האקולוגית ילוסטון רבתי, ששטחה 80,937 קילומטרים רבועים. באזור נמצא גם הפארק הלאומי גרנד טיטון, יערות לאומיים הסמוכים לילוסטון ואזורי טבע בראשיתי נרחבים ביערות הללו. מערכת אקולוגית זו היא השריד הגדול והעתיק ביותר של אזור טבע בראשיתי בארצות הברית (מלבד אלסקה), והיא נחשבת למערכת הגדולה ביותר בחצי הכדור הצפוני הממוזג[21]. כיום ניתן למצוא בפארק את כל מיני בעלי החיים שהיו בו כאשר החוקרים הלבנים הראשונים הגיעו אליו, בין השאר בזכות התוכנית להשבת הזאבים.

צמחייה

הצמחייה הטבעית של הפארק מונה כ־1,700 מינים של עצים, חזזיות וצמחים וסקולאריים. ישנם 170 מינים נוספים הנחשבים למינים שהגיעו עם האדם (מינים גרים). מבין שמונת מיני המחטניים שתועדו, יערות האורן המפותל (Lodgepole pine) [22] מהווים 80% משטח היערות הכולל שבפארק. מחטניים אחרים גדלים בחורשות הפזורות ברחבי הפארק. נכון ל־2007, אורן לבן-קליפה מאוים על ידי הפטרייה Cronartium ribicola; אולם, האיום מוגבל בעיקר ליערות הצפוניים והמערביים. כשבעה אחוזים מעצי אורן לבן-הקליפה (Whitebark pine)[23] בילוסטון נפגעו מעט מהפטרייה, בהשוואה להדבקה כמעט מוחלטת בצפון־מערב מונטנה. צפצפות וערבות הם המינים הנפוצים ביותר מבין העצים הנשירים. אוכלוסיית הצפצפות קטנה מאוד מאז תחילת המאה ה־20, אך המדענים באוניברסיטת אורגון מאמינים כי הגילוי מחדש של צפצפות, קשור להחדרתם של הזאבים, ששינו את הרגלי הרעייה של האייל האציל (Elk)[24].

בפארק יש מינים רבים של צמחים בעלי פרחים, רובם פורחים בין מאי לספטמבר. ורבנת החול של ילוסטון (Abronia ammophila) היא צמח נדיר בעל פרחים, אנדמי למקום. צמח זה קרוב מבחינה סיסטמתית לצמחים הנמצאים בדרך כלל באזורים יותר חמים, והימצאותו בפארק ילוסטון קשה להסבר מדעי. במרחק בטוח מקו המים של חופי אגם ילוסטון החוליים גדלים 8,000 פרטים של הצמח.

בבריכות ובמעיינות החמים שבפארק התגלו חיידקים המסוגלים לשרוד בטמפרטורות הגבוהות ובחומציות של המים. החיידקים הללו נמנים עם צורות החיים הפרימיטיביות ביותר בכדור הארץ.  הם הוגדרו כקבוצה מיוחדת, Archaeobacteria, ויש מדענים הממיינים אותה כממלכה נוספת, שישית, בעולם החי. לדבריהם, חיידקים אלה שייכים לקבוצה שמקורה בשלב מוקדם בהיווצרות החיים על פני כדור הארץ. יוצרים משטחים של מושבות בעלות צורה מורכבת, זבובים ופרוקי-רגליים אחרים, חיים על המשטחים הללו, גם באמצע החורף הקר. ההשערה הראשונית של המדענים הייתה כי המיקרואורגניזמים באזורים הללו מתקיימים אך ורק בזכות הגופרית.

אחד מהחיידקים הנמצאים במעיינות החמים של ילוסטון הוא Thermus aquaticus. חיידק זה מייצר אנזים שניתן לסנתזו במעבדה, שבו נעשה שימוש בתהליך PCR המאפשר שכפול ("הגברה") של DNA ומשמש בזיהוי מחלות תורשתיות, כמו גם בזיהוי "טביעות אצבע" של ה־DNA.

מיני הצמחים הפולשים מאיימים לעיתים על המינים המקומיים בתחרות על חומרי מזון. הגם שמינים אלו נמצאים בדרך כלל באזורים שבהם האדם מבקר בתדירות הגבוהה ביותר, כגון ליד כבישים או אזורי תיירות פופולריים, הם התפשטו אף אל פנים השטחים הטבעיים.

בעלי חיים

הפארק הלאומי ילוסטון נחשב לבית הגידול המוצלח ביותר ליונקים גדולים ב־48 המדינות היבשתיות של ארצות הברית. בפארק חיים כשישים מיני יונקים, כולל זאב מצוי, שונר (Lynxes) ודוב גריזלי. בין היונקים הגדולים האחרים ניתן למצוא את הביזון (Bison), שנקרא בטעות "בופאלו", דוב שחור אמריקני, אייל אציל (קנדי) (Elk), אייל קורא (Moose), אייל פרדי שחור־זנב (Mule deer),

צפיר הקורדילרים (Mountain goat)[25],   אנטילוקפרה אמריקנית (Pronghorn)[26], כבש גדול־קרניים (Bighorn sheep)[27], קויוט (Coyote), הנקרא בעברית גם "זאב ערבות" , בונה (Beaver) ופומה צפון־אמריקאית. בעבר היתה בפארק אוכלוסיית זאבים, שחוסלה ו(ראו להלן).קיימים מאמצים לשקמה.

במהלך שנות ה־90 של המאה ה-20 שינה הממשל הפדרלי את דעתו בכל הנוגע לזאבים. בהחלטה שנויה במחלוקת של שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית (המפקח על המינים המצויים בסכנת הכחדה) הובאו לפארק בשנת 1995, זאבים מעמק מקנזי (Mackenzie Valley) שבקנדה. מאמצי ההחדרה מחדש היו מוצלחים, וגודלן של האוכלוסיות נותר יציב. בסקר שנערך בשנת 2005 התברר כי בפארק שוכנות 13 להקות זאבים, ובסך הכול 118 פרטים בילוסטון ו־326 במערכת האקולוגית כולה. כמעט כל הזאבים שתועדו הם צאצאיהם של 66 זאבים שהובאו אל הפארק בין 1995 ל־1996.

סדרת הטבע של ה-BBC-  "ילוסטון – אקלים פראי" עוקבת אחרי דובי גריזלי, זאבים אפורים, לוטרות, בונים, עופות דורסים וחיות בר נוספות. כולן מנסות לשרוד בפארק ילוסטון במערב ארצות הברית ונאבקות באיתני הטבע במהלך עונת האביב שהפכה לקשה במיוחד להישרדות. תוך שלושה חודשים הטבע הפך מאזור חורפי ומושלג לקיץ לוהט. סנאי קרקע משגשגים באחד האזורים בילוסטון בו מתקיימת פעילות אדם למטרות חקלאות. השקיית האדמה מושכת לאזור סנאים רבים ואחריהם גם הטורפים הרעבים שמנסים את מזלם בציד של ארוחה קטנה.

העשב עדיין ירוק בקיץ, בעקבות השקיה מלאכותית על ידי ממטרות. עשרות סנאים נצפים באדמה, ניזונים מהעשב הירוק. באזורים אחרים בפארק, העשב במהלך יולי כבר התייבש ואינו אכיל, אך באזור המושקה, מדובר באי ירוק בלב שממה.

נצפתה זאבה המתקרבת לסנאים בתקווה להשיג ארוחה מזינה. גוריה של הזאבים נמצאים במרחק של מספר קילומטרים והיא אינה יכולה להתרחק מהם. הסנאים צופים על הזאבים והם דרוכים, משמיעים קריאות אזהרה רמות כדי להזהיר את כל בני המשפחה להיכנס במהירות למחילות בעקבות נוכחות הטורפים באזור. לאחר זמן ממושך, מצטרף עוד חבר מהלהקה של הזאבה. כוחם של הזאבים גובר כשהם צדים ביחד. זאב שלישי מהלהקה מצטרף אליהם ויחד עם מתחילים באיתור הסנאים.

הסנאים לא מצליחים לעקוב אחרי שלושת הזאבים בבת אחת ובזכות אסטרטגיית ציד חדשה הם מצליחים להערים על סנאי הקרקע. הזאבים נשכבים על הקרקע, מסתתרים בעשב הגבוה, מרשים לעצמם לנמנם וכשסנאי מתקרב אליהם, הם מזנקים וטורפים אותו. גם הציידת הראשונה באזור חווה הצלחה רבה ומצליחה לצוד. הסנאים הקטנים הללו יעזרו לזאבים לשרוד ולגדל בהצלחה את הגורים שממתינים למזון[28].

מספר הפרטים באוכלוסיית הביזונים בצפון אמריקה היה בעבר בין שלושים לשישים מיליון, כאשר בילוסטון שכן אחד מריכוזי האוכלוסייה הגדולים והיציבים ביותר. בשנת 1902 מנתה אוכלוסיית הביזונים של הפארק חמישים פרטים, אך בשנת 2003 היא כבר מנתה 4,000 פרטים. העדר בילוסטון נחשב לאחד מבין ארבעת העדרים החופשיים והטהורים מבחינה גנטית המשוטטים בשטחים ציבוריים באמריקה הצפונית. שלושת העדרים האחרים נמצאים בהרי הנרי שביוטה, בפארק הלאומי וינד קייב (Wind Cave) שבדקוטה הדרומית ובאי האייל האציל שבאלברטה.

במערכת האקולוגית ילוסטון רבתי גדלים כ־600 דובי גריזלי, וכמחציתם גדלים בתחומי הפארק. הגריזלי נחשב כמצוי בסכנת הכחדה, אך שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית הכריז שבכוונתו להוציא את הגריזלי מהרשימה עבור אזור ילוסטון, אך יתקיים מעקב צמוד באזורים שבהם האוכלוסייה לא התאוששה לחלוטין. מתנגדי ההסרה מהרשימה מודאגים שמדינות ארצות הברית יתירו מחדש לצוד את הדובים, וכי יש צורך להפעיל אמצעי שימור יותר טובים על מנת להבטיח את קיומה של אוכלוסייה יציבה של דובי גריזלי.

אוכלוסיית האייל הקנדי מונה כ־30,000 פרטים, גודלו של העדר הצפוני הצטמק מאז אמצע שנות ה־90, והדבר יוחס לטריפה על ידי זאבים ותוצאות משניות של הטריפה כגון מעבר של האיילים לאזורים מיוערים על מנת להימנע מטריפה, ובכך הם מקשים על החוקרים לספור אותם במדויק. העדר הצפוני נודד מערבה לדרום־מערב מונטנה בחורף. העדר הדרומי נודד דרומה, ורוב האיילים הללו נודדים למקלט האיילים הלאומי, הנמצא דרומית־מזרחית לפארק הלאומי גרנד טיטון. נדידתו של העדר הדרומי היא נדידת היונקים הגדולה ביותר בארצות הברית (מלבד אלסקה).

השונרים לא נראו בילוסטון מאז 1998, אף על פי שדגימות DNA משנת 2001 סייעו להוכיח כי השונרים לכל הפחות עוברים דרך הפארק. בשנת 2003 מופו שבילים באורך של 3.2 קילומטרים שנוצרו על ידי נקבת שונר והגור שלה. החומר הצואתי ועדויות אחרות שנאספו אישרו כי מדובר בשונר. אולם, נקבת השונר לא נצפתה באופן ישיר. יונקים אחרים שכמעט ואינם נראים בפארק הם הפומה צפון-אמריקאית והגרגרן (Wolverine). ההשערה היא כי אוכלוסיית הפומות ברחבי הפארק מונה רק כ־25 פרטים. הגרגרן נחשב ליונק נדיר בפארק, ואין הערכות מדויקות באשר לגודל האוכלוסייה. היונקים הללו מהווים קנה מידה למידת הבריאות של האזורים המוגנים כגון ילוסטון, והם מסייעים לצוות הניהולי לקבל החלטות שיסייעו בשימור בתי הגידול שבאחריותם.

במאגרי המים של ילוסטון שוכנים 18 מיני דגים, כולל טרוטת ילוסטון (Oncorhynchus clarki bouvieri הנחשבת לדג מבוקש בקרב הדייגים. טרוטת ילוסטון ניצבה בפני מספר איומים מאז שנות ה־80, כולל החדרתו של הדג טרוטת האגמים (זן נוסף של טרוטה הנחשב למין פולש שטורף את טרוטת ילוסטון), למימיו של אגם ילוסטון. על אף שטרוטת האגם (Lake trout) הובאה לאגמי לואיס ואגמי שושוני (Shoshone Lake) בשלהי המאה ה־19, במסגרת מבצעים של הממשל הפדרלי, טרוטת ילוסטון נאלצה להתמודד עם בצורת מתמשכת, כמו גם ההחדרה בטעות של טפיל הפוגע במערכת העצבים המרכזית של הדגים הצעירים[29]. כמו כן, הפארק הוא בית גידול עבור שישה מיני זוחלים, כגון צבגון מצויר (Painted turtle) [30] ועכסנים (Rattlesnakes)[31], וארבעה מיני דו־חיים.

ברחבי הפארק תועדו 311 מיני עופות, וכמחציתם מקננים בפארק עצמו. מאז 1999 תועדו בפארק 26 זוגות מקננים של עיטמים לִבני־ראש (Bald eagle). כמו כן, ישנן תצפיות נדירות על עגורים אמריקאים (Whooping crane)[32],  וידוע כי בהרי הרוקי מקננים שלושה פרטים של עוף זה, מתוך אוכלוסייה עולמית של 385. עופות אחרים, הנחשבים למינים בעלי חשיבות עקב שכיחותם הנמוכה  בילוסטון, כוללים את הצוללן הצפוני (Common loon)[33], ברווז ארלקינו (Harlequin duck)[34], שלך (Osprey)[35], בז נודד (Peregrine falcon)[36] וברבור מחצצר (Trumpeter swan) [37].

שריפות

לאחר האביב הלח של 1988, התפשטה הבצורת ברחבי הרי הרוקי הצפוניים, וגרמה לשנה השחונה ביותר שתועדה אי פעם. דגניים וצמחים שהתפתחו היטב בתחילת הקיץ, כתוצאה מהלחות שהצטברה באביב, הפכו בסופן של דבר לחומר בעירה יבש. שירות הפארקים הלאומיים החל בפעולות על מנת למנוע את התפשטות השריפות, אך הבצורת הקשה גרמה לקשיים בהכנות לקראת השריפות. בין ה־15 ביולי ל־21 ביולי, השריפות התפשטו במהירות משטח של כ־35 קילומטרים רבועים באזור ילוסטון כולו (שכלל גם אזורים מחוץ לגבולות הפארק) לשטח של כ־400 קילומטרים רבועים משטחי הפארק לבדם. השריפות יצאו מכלל שליטה לקראת סוף יולי. השריפות הגדולות בערו ביחד, וב־20 באוגוסט נשרפו כ־600 קילומטרים רבועים בילוסטון כולו. בשבע שריפות גדולות נוספות התכלו 95% מ־3,200 הקילומטרים הרבועים שנשרפו בחודשיים הבאים. בסך הכול השתתפו במאמצי הכיבוי 25,000 כבאים ואנשי צבא ארצות הברית, והעלות הייתה 120 מיליון דולר. עד שהחורף הגיע והביא עמו את השלג שסייע בכיבוי הלהבות האחרונות, השריפות גרמו להרס ב־67 מבנים ולנזק של כמה מיליוני דולרים. שני אנשי צוות שהיו מעורבים במאמצי הכיבוי נהרגו במילוי תפקידם.

בניגוד לדיווחי התקשורת וההשערות שהועלו באותה תקופה, כמעט ולא נהרגו בעלי חיים בפארק. לפי סקרים מספר החיות שנהרגו עמד על כמה מאות פרטים בלבד.[38].

הברקים מחוללים בכל שנה כ־35 שריפות יער טבעיות, ואילו שש עד עשר שריפות נוספות נגרמות על ידי האדם (בדרך כלל בגלל תאונה). הנהלת הפארק מפקחת על האש מהאוויר ומסתמכת על עדויות ראייה של התיירים המבחינים בלהבות. השריפות העזות ביותר מתחוללות בשעות אחר הצהריים המאוחרות ובערב. רוב השריפות מכלות שטח שגודלו הוא עד כ־0.4 קילומטרים רבועים (40 הקטאר), ורובן מכלות רק 0.5 קמ"ר, לפני שהן מתכלות בעצמן. הפיקוח על האש ממוקד בניטור כמויות החומר העצי המת, קרקע, לחות העצים ומזג האוויר, ובאופן זה קובעים אילו מהאזורים מצויים בסכנת ההתלקחות החמורה ביותר.

היסטוריה

הפארק שוכן במוצאו של הנהר ילוסטון והוא נקרא על שמו. סוחר צרפתי ציטט את השם "Roche Jaune" (Mi tsi a-da-zi), שהוראתו "הסלע הצהוב" בו כינו הילידים משבט מאנדאן (Mandan) את הנהר בתקופה מאוחרת יותר שיבשו סוחרים אמריקנים את השם האמרינידי-צרפתי, וכינו את הנהר "אבן צהובה" (Yellow Stone). מקורו של השם האמרינידי אינו ברור דיו[39].

ההיסטוריה האנושית המתועדת של הפארק החלה לפני כ־11,000 שנים, כאשר האמרינידים הראשונים החלו לצוד ולדוג באזור. בשנות ה־50 התגלה ראש חץ העשוי מאובסידיאן (זכוכית וולקנית), ומעריכים שגילו כ־11,000 שנים[40]. תושבים ראשונים אלו מתרבות קלוביס (Clovis culture) – המכונים גם "פלאו-אינדיאנים" – השתמשו בכמויות משמעותיות של אובסידיאן שנמצא בפארק על מנת לייצר כלי חיתוך ונשק[41].

ראשי חנית מאובסידיאן שמקורו בילוסטון נמצאו גם בעמק נהר המיסיסיפי, דבר המרמז על קשרי מסחר בין שבטי האינדיאנים המקומיים לבין שבטי האינדיאנים שממזרח. בזמן שמגלי הארצות הלבנים הראשונים הגיעו לאזור במהלך משלחת לואיס וקלארק  (Lewis and Clark)[42] ב־1805, הם פגשו בשבטים נז (Nez) פרס (Perce), קרואו (Crow) ושושוני (Shoshone) [43]. השבט העיקרי,  בני השוֹשוֹנים, שהתקיימו על ציד של כבשי בר, והמשיכו לנוע רגלית גם כאשר ילידים אחרים רכבו על סוסים.

ג'ון קולטר (John Colter), אחד מחברי המשלחת של לואיס וקלארק, עזב את הקבוצה ב־1806 על מנת להצטרף לקבוצה של סוחרי פרוות. לאחר שנפרד מהסוחרים האחרים ב־1807, הוא חצה בחורף 1807–1808 את האזור שבו שוכן כיום הפארק, וצפה לפחות באתר גאותרמי אחד בחלק הצפון־מזרחי של הפארק, ליד מפלי טאוור[44]. לאחר שהחלים מפציעותיו, בעקבות קרב עם שבטי קרואו ובלקפוט  (Crow and Blackfoot) ב־1809, הוא תיאר מקום הדומה ל"אש וגופרית" ("fire and brimstone"), שנחשב על ידי רוב האנשים כהזיה. ההשערה הייתה שהוא דמיין מקום שכונה "הגיהינום של קולטר" (Colter’s Hell). במשך ארבעים השנים שלאחר מכן הגיעו דיווחים מאנשי ההרים ומסוחרים שסיפרו על בוץ רותח, זרמי נהרות עזים ועצים מאובנים, אך חלק מהדיווחים הללו נחשבו באותה תקופה למיתוס[45].

החוקר ואיש ההרים ג'ים ברידג'ר (James "Jim" Bridger) הוא ככל הנראה המפורסם והגדול שבין אנשי ההרים, מגלי הארצות, הסיירים, ומורי הדרך במערב ארצות הברית בתקופה שבין 1820 ל-1850 [ברידג'ר ניחן בכושר גופני גבוה, אשר סייע לו בהתמודדות עם שינוי תנאים סביבתיים קיצוניים בעת מסעותיו. הוא היה בעל שליטה טובה בשפות צרפתית, ספרדית, ואף במספר שפות של שבטים ילידים אשר סייעה לו ביצירת תקשורת חיובית ושיתוף פעולה עם תושבים מקומיים ברחבי היבשת. בין פעולותיו המפורסמות היו חקר הפארק הלאומי ילוסטון, גילוי ימת המלח הגדולה, ומסע מדרום הרי הרוקי במה שעתיד להיות החלק הדרומי של קולורדו ועד צפונם במה שעתיד להיות הגבול הקנדי].  הוא עבר ולמד את האזור.  ב־1856, דיווח כי צפה במעיינות חמים, מים הבוקעים מהקרקע, ובהר זכוכית וסלע צהוב. דיווחים אלה נתקלו בהתעלמות כמעט מוחלטת כיוון הוא נחשב לבלתי־אמין.

סיפוריו של ברידג'ר עוררו את התעניינותו של החוקר והגאולוג פרדיננד ונדוויר היידן (Ferdinand Vandeveer Hayden), שהחל ב־1859 במסע שנמשך שנתיים לעבר נהר המיזורי. לאחר שחקר יחד עם מדריכיו את אזור הגבעות השחורות, כיום חלק ממדינת דקוטה הדרומית, הוא קרב לנהר ילוסטון, אך נאלץ לסגת בשל כמויות השלג הרבות שירדו באזור.

בתקופה זו שרר בכיפה "הייעוד הגלוי" (באנגלית: Manifest Destiny) , שלפיו ייעודם האלוהי של האמריקאים הוא להתפשט מערבה על-מנת להפיץ את ערכיהם שכוללים דמוקרטיה, חופש, קפיטליזם, ואף פרוטסטנטיות על חשבון הקתוליות. נעשה שימוש באמונה הזאת כהצדקה לסיפוח רפובליקת טקסס לארצות הברית ולמלחמת 'ארצות הברית–מקסיקו'[46]. בנוסף לכך, האמונה התבטאה גם בהתכתשויות מרובות של הכוחות המזוינים של ארצות הברית עם השבטים הילידים, בעיקר בשטח שעתיד להיות צפון מערב ארצות הברית.

ראו באתר זה: כיבוש הספר

המחקר המתועד הראשון באזור ילוסטון, נערך ב־1869 על ידי משלחת פולסום –קוק-פטרסון (Cook–Folsom–Peterson Expedition), שהורכבה משלושה חוקרים שעבדו במימון פרטי, ואשר צעדו לאורך נהר ילוסטון לעבר אגם ילוסטון[47]. חברי המשלחת ניהלו יומן מסעות, ולפי המידע שנמצא בו ,ארגנו ב־1870 מספר תושבים ממונטנה את משלחת וושבורן־לנגפורד־דואן (Washburn–Langford–Doane Expedition), שבראשה עמד הנרי וושבורן (Henry Washburn). המשלחת שהתה באזור משך חודש, חקרה אותו, וקראה למקומות ייחודיים בשמות. קורנליוס הדג'ס (Cornelius Hedges), סופר ועורך דין ממונטנה, שהיה חבר במשלחת וושבורן, הציע כי האזור יוכרז ויוגן כפארק לאומי .

הקמת הפארק וההיסטוריה המאוחרת

היידן הצליח בניסיונו השני לחקור את האזור, לאחר שנכשל בכך אחת עשרה שנים קודם לכן, ובסיוע ממשלתי הוא שב לילוסטון בראש משלחת גדולה יותר. הוא חיבר דוח מפורט שבו כלל תצלומים וציורים. הדו"ח שלו סייע לשכנע את קונגרס ארצות הברית לבטל את העמדת האזור למכירה פומבית. יש לציין שפעולתה הראשונה של ממשלת ארצות הברית, להגן על נוף טבעי, נעשתה כבר ב-1864, כשעמק יוסמיטי וחורשה של עצי סקוויה הוענקו למדינת קליפורניה. מכול מקום,  וב־1 במרץ 1872 חתם הנשיא יוליסס סימפסון גרנט, על הצעת החוק, וכך הוקם הפארק הלאומי ילוסטון. בחוק נאמר: "יוקצה כפארק ציבורי, או אדמת תענוגות, למען בני העם והנאתם" [48]. כך נולד הפארק הלאומי הראשון בארצות הברית. אולם בניגוד למה שמקובל לחשוב, הילוסטון אינו שמורת הטבע הראשונה בעולם כולו. קדם לו הפארק העולמי Bogd Khan Uul National Park, עליו הכריזה ממשלת מונגוליה כבר ב-1783.

,

מפלי ילוסטון

תיירות

עד שנת 1915 נכנסו לפארק 1,000 כלי רכב בכל שנה, אך אלה לא עלו בקנה אחד עם תנועת הסוסים ורוכביהם, ובשנים שלאחר מכן נאסרה התנועה בדרכים על גבי סוסים. חיל השימור האזרחי בנה את רוב מרכזי המבקרים הראשונים בין 1933 ל־1941, וכן את אתרי המחנאות ואת מערכת הדרכים הנוכחית של הפארק. בשנות ה־50 חלה עלייה משמעותית במספר המבקרים בילוסטון ובשאר הפארקים הלאומיים של ארצות הברית.

נמל התעופה הבינלאומי ילוסטון, ממוקם כ-146 קילומטרים ממנו. מומלץ ללון בעיירה ווסט ילוסטון (West Yellowstone), שנמצאת ממש על הגבול המערבי של הפארק והמרחק ממנה למרבית נקודות העניין, אינו רב.

לפארק יש חמש כניסות: אחת ממזרח, אחת ממערב, אחת מדרום ושתיים, משני קצוות בצפון. בפארק שמונה מרכזי מבקרים במקומות הבאים: Mammoth, Norris, Madison, Old Faithful, West thumb & Grant Village, BridgeBay & FishingBridge, Canyon ו- Tower- Roosevelt.

טיולים

מומלץ להתחיל את הביקור בפארק במרכז המבקרים הקרוב ביותר לכניסה דרכה מגיעים לפארק..

בפארק שני קניונים גדולים שנהרותיהם חותכים בטוף הגעשי של מישור ילוסטון ,מזה 640,000 שנים. נהר לואיס זורם דרך קניון לואיס (Luis cayon) בדרום הפארק, ואילו נהר ילוסטון עיצב בזרימתו את הקניון הגדול של ילוסטון.

הכביש הראשי של הפארק, ה-Grand Loop Road, שאורכו 229 קילומטר, מתפרש בצורת הספרה 8, כלומר, בתוך הפארק סובבות שתי דרכי לולאה, המקיפות כל אחת רמה פנימית והן משיקות זו את זו. יש להקדיש לפחות יום לכל אחת משתי ה"לולאות" המרכיבות אותו. השילוט לאורכו מעולה, וכולל גם הסברים לסיור עצמי. בכניסה לפארק ובכל אחד מארבעת מרכזי המבקרים שבו ניתן לקבל מפת שבילים ואתרים, וכן את כתב העת של ילוסטון. זה כולל עדכונים על הנעשה בשטח: מצב הדרכים, מחקרים המתבצעים בפארק, מידע על בעלי חיים ועוד.

הלולאה הדרומית של הכביש מובילה אל אתרי הגייזרים – אגן גייזר נוריס (Norris Geyser Basin), אגן הגייזר התחתון (Lower Geyser Basin), אגן הגייזר העליון (Upper Geyser Basin), וכמובן ה"זקן הנאמן" (Old Faithful) המפורסם. במרכז המבקרים הסמוך ניצב לוח, שעליו רשומים זמני ההתפרצות המשוערים של הגייזר הזה. אחד האזורים המרשימים ביותר בפארק כולו הוא הקניון הגדול של הילוסטון (The Grand Canyon of the Yellowstone).  נהר ילוסטון הוא יובל של המיזורי (Mizuri). ארכו 1,100 ק"מ, מהם כ-500 ק"מ ראויים לשיט. שטח אגן הניקוז שלו -172,000 קמ"ר. מוצאו בהרי הרוקי במדינת וויומינג, בגובה של 2,400 מ'.  הוא עובר באגן מוקף הרים רמים ויוצר את רמת ילוסטון, ששטחה 363 קמ"ר, גובהה מעל פני הים 2,350 קמ"ר ועמקה עד 100 מ'. הוא עובר בקניון שאורכו כ-40 ק"מ, שהמצוקים שמצדיו מתנשאים לגובה 360 מ'. קירות הקניון מכילים אפר וולקני, שמקורו בהתפרצויות הגעשיות שאירעו באזור, והוא המַקנה להם צבע צהוב.  אולי זהו מקור שמו של הפארק.

מעל אפיק הנהר. בקטע זה מצויים בו שני מפלים, הקרובים זה לזה, שבהם הוא נופל מגובה של 130 מ'. הקניון מתחתר במרכז רמה שופעת עצי מחט  שתי הגדות – הנגישות לגמרי ברכב – מומלצות מאוד, וכדאי לבקר בתצפיות הרבות הנמצאות בכל אחת מהן

נקודות התצפית המוצלחות ביותר הן: "נקודת האמן" (Artist's Point) בצד הדרומי של הקניון ו"נקודת ההשראה" (Inspiration Point) בצדו הצפוני של הקניון. תצפיות יפות בייחוד ב-Grand View, ב-Inspiration Point וב-Artist Point. חובבי הליכה יכולים לשלב את מרבית תצפיות הגדה הצפונית במסלול הליכה חד כיווני של כחמישה קילומטרים.

הנוף היפה ביותר של המפל התחתון הוא מנקודת התצפית Lookout Point. שביל תלול למדי בשם "שביל הדוד טום" (Uncle Tom's Trail) באורך של כקילומטר מוביל לראש המפל (בערך במחצית הדרך לקרקעית הקניון). הנוף המדהים והקרבה למפל מצדיקים את העלייה התלולה יחסית בדרך חזרה.

הנהר חוצה את מדינת מונטנה ועובר ברמה שבה נשפך אליו יובלו הגדול ביג הורן (Big Horn), בחלק התחתון הוא סכור ומשקה. שטח גדול. הילוסטון מתחבר על המיזורי על גבול מדינות מונטנה ודקוטה הצפונית.

גוף המים הגדול ביותר בפארק הוא אגם ילוסטון ששטחו 352.2 קמ"ר, ועומקו המרבי הוא 122 מטרים. האגם נמצא בגובה 2,357 מטרים מעל פני הים, והוא האגם הגבוה ביותר באמריקה הצפונית. האגם קפוא במשך כחצי שנה מסוף דצמבר ועד סוף מאי או תחילת יוני וגם בשאר ימות השנה מימיו קרים מדי לרחצה.

אזור West Thumb ("הבוהן המערבית") הוא מהמיוחדים ומהיפים בפארק. אגן הגייזרים מרשים במיוחד, גם כשלעצמו וגם מפני שהוא ממוקם בצמוד לאגם ילוסטון ולפעמים גם בתוכו. אפשר לראות שם גייזרים בגוני תכלת יפהפיים המעלים עשן, אגם בצבע כחול עמוק והרים מושלגים. כל מה שצריך כדי לחזות ביופי המשכר הזה הוא לצאת למסלול מעגלי וקליל של כ-1.5 קילומטר, שעובר בין כל הגייזרים לשפת האגם.

בקרבת West Thumb נמצא אתר בשם "סיר הצבע" (Paintpot) שבו עשרות מעיינות חמים ששוליהם נצבעו ע"י אצות במגוון צבעים מרהיב. בקרבת Fishing Bridge, ב- Mud Volcano, יש ריכוז גבוה של בריכות בוץ וגופרית מבעבעות (ומדיפות ריח לא נעים) במגוון גדלים וצורות. הרעש של זרימת הבוץ באחת המערות דומה לנהמות דרקון ולכן היא נקראת "פה הדרקון".

במרכז הפארק ניצב אגן הגייזרים Norris. החומציות הרבה של הגייזרים יוצרת תוואי נוף סוריאליסטי משהו,. כדי לחוות את הקסם כאן רצוי ללכת בשני מסלולים מעגליים. Back Basin (כשלושה קילומטרים) ו-Porcelain Basin (כ-1.5 קילומטר).

בדרך בין מדיסון לבין הזקן הנאמן, אגן הגייזרים Midway, ובו המעיין המפורסם ביותר בילוסטון – Grand Prismatic Spring. זהו המעיין החם הגדול ביותר בפארק, והשלישי בגודלו בעולם. הוא מזכיר באופן נפלא את גווני הקשת בענן, מומלץ מאוד ללכת במסלול המעגלי שעובר באגן כולו (0.8 ק"מ, מישורי) ומסתיים במעיין, וגם ללכת במסלול חד כיווני (2.6 קילומטרים, מישורי למדי) המגיע לתצפית נפלאה על המקום.

Great Fountain Geyser הוא גייזר יפהפה שמתפרץ כל 15-9 שעות במשך כשעה, לגובה ממוצע של כ-67 מטר. כדאי לבקר בו ולחזות בגרסה אחרת של "הזקן הנאמן", רק בלי ההמונים. בדרך הקצרה (Firehole Lake DR) המוליכה אליו מהכביש הראשי יש עוד נקודות עצירה מומלצות (ובייחוד Hot Lake).

פחות ידועים אבל לא פחות יפים, ובהם ה"גרנד גייזר" (Grand Geyser) וה"סטימבואט" (Steamboat). זה האחרון, הגייזר שזרם המים שלו הוא הגבוה ביותר בעולם (כתשעים מטר), נמצא באגן נוריס, ומתפרץ לעיתים רחוקות, פעם אחת לשנה, ולעיתים בתדירות נמוכה אף יותר.

ומפלי Gibbon הם עצירה יפה בצד הדרך בין נוריס למדיסון (Madison). שביל באורך של כ-800 מ'מוליך ממגרש החניה דרך שורת תצפיות על המפלים המרשימים האלה. נקודה מומלצת נוספת לעצירה היא Beryl Spring, אחד המעיינות החמים ביותר בפארק (91 מעלות צלזיוס,

בלולאה הצפונית מומלץ לנסוע בכביש המזרחי, לעלות ברגל לכיוון פסגת הר וושבורן (Washburn; לא חייבים להשלים את המסלול, הדורש כמעט יום שלם), או לרדת למפל טאוור (Tower Fall)

בגבולו הצפוני של הפארק שוכנים המעיינות החמים Mammoth Hot Springs. הם שונים באופיים ובצורתם מהמעיינות האחרים הפזורים בפארק . בכלל, זהו אזור מעט שונה מהפארק כולו. תצורות הנוף בו ייחודיות מאוד וכוללות בריכות חמות שמעצבות את פני הסלע ונשפכות האחת אל השנייה. מומלץ לנסוע ב-Upper Terrace Loop Drive ולצאת למסלול הליכה קצר (כקילומטר, חד כיווני) אך מעט תלול ל-Minerva Terrace.

המעיינות עשירים במינרלים שונים המושקעים בזמן תהליך ההתאיידות של המים ויוצרים מדרגות (טראסות) הצומחות לאיטן זו על גבי זו. שטחן כ-800 דונם. מתקבל מראה מרהיב של מדרגות, בגובה משתנה מ'10 עד 16 מ'. בשלל גוונים: לבן, ורוד, כתום, צהוב וחום המכוסות באדי המעיינות החמים. הטמפרטורה של כ-60 מעיינות, נעה בין 18 ל-73 מעלות צלסיוס. שבילים מסומנים היטב מאפשרים למבקרים לטייל בבטחה בין המדרגות ולצפות בהיווצרותם מקרוב

זה מקום מאוד יפה ומומלץ, אבל רחוק למדי משאר האטרקציות אשר בפארק.

חל איסור מוחלט לשוט בנחלים ובנהרות שבפארק, מלבד בנהר לואיס שאורכו 8 קילומטרים, והמחבר את אגמי לואיס ושושוני. רק כלי שיט לא ממונעים רשאים לחצות את הנהר.

מומלץ ללון בתוך תחומי הפארק (למשל-Colter Bay Village), אבל אם אין מקומות לינה בפארק אפשר בהחלט לישון בעיירה Jackson, במרחק של כעשר דקות נסיעה מהגבול הדרומי של הפארק.

בכניסה לפארק מצפון, שתי תצפיות מפעימות: Oxbow Bend, שנראית כאילו היא לקוחה מתוך סיפור אגדות: דגים שוחים בנחל מפכה, אחו צהוב-ירוק ופסגות הרים מושלגות. בתצפית על Jackson Lake Dam,  יש במים השתקפות נהדרת של הנוף.

תצפית נפלאה נוספת מצריכה טיפוס קצר (ברכב, אל דאגה) על הר Signal. למעשה אלה שתי תצפיות, שכל אחת מהן דורשת הליכה קצרה. הראשונה היא תצפית הפסגה, שממנה נשקף הנוף המרהיב של עמק ג'קסון הול, והשנייה היא Jackson Lake Overlook, שהנוף ממנה אפילו מרשים יותר, וכולל את רכס ההרים והאגם שלמרגלותיו.

האגמים String, Jenny ו-Leigh: הם שורה של מסלולים יפהפיים, העוברים בצדם של האגמים המרהיבים והכחולים, שנמצאים ממש למרגלות רכס ההרים. אנחנו – הורים צעירים לתינוק במנשא – בחרנו ללכת בדרך המישורית שמוליכה דרך String Lake, עד מחצית הדרך ל-Leigh Lake (כשמונה קילומטרים הלוך וחזור), אבל האפשרויות הן בלתי נדלות.

Taggart Lake Loop הוא אחד המסלולים הפופולריים ביותר בפארק, אורכו של המסלול 6.1 קילומטרים בו זוכים בתום הטיפוס (128 מטר). אחת הדרכים המוצלחות ביותר לחוות את הפארק הלאומי הנפלא היא נסיעה בכביש הנופי של השמורה – Teton Park Road, שאורכו 32 ק"מ. הדרך עוברת בנקודות תצפית יפהפיות. המומלצות שבהן הן Jenny Lake Overlook, Teton Glacier Turnout ו-Windy Point Turnout. ממזרח לדרך הנוף של הפארק נפרס כביש מקביל – 191 – שגם ממנו נשקפים נופים מרהיבים בשמורה. תצפיות מומלצות במיוחד הן Snake River Overlook, Black tail Ponds Overlook, Glacier View Turnout ו-Elk Ranch Flats Turnout.

בפארק הלאומי גרנד-טיטון כולל מצד אחד את Jackson Hole (פירושו עמק נישא), שאורכו 80 ק"מ ורוחבו מגיע ל-23 ק"מ. זהו אגן שנוצא על ידי קרחונים וחוצה אותו הסנייק ריבר. לאורכו שזורים האגמים ג'קסון, ליי (Leigh) וג'ני (Jenny ). כולם עשירים בדגה. כמוכן עובר בפרק רכס משונן –Teton Range

הערות

[1] Yellowstone Fact Sheet, National Park Service, August 10, 2006

[2] Yellowstone Fact Sheet, National Park Service, August 10, 2006

[3] Weather, National Park Service, December 20, 2006

[4] Severe Weather, Wyoming Climate Office, March 14, 2007

[5] אופן יצירת הסופה לא ידוע בבירור. קיימות מספר השערות שהמאחד אותן הוא מפגש חד בין שכבות זרמי אוויר הנעים במהירויות שונות או בכיוונים מנוגדים. המפגש בין הרוחות יוצר מערבולות ההופכות לתת מערכת של צינורות צרים ארוכים ואופקיים של אוויר הסובבים במהירות סביב עצמם. עקב מהירות הסיבוב של צינורות אלה נוצר במרכז הצינור חלל בעל לחץ נמוך. הסחרור המהיר של הצינורות יחד עם חלקם הפנימי בעל הלחץ הנמוך הם יחידה יציבה יחסית היכולה להתקיים גם ללא התנאים שיצרו אותה. משב רוח כלפי מטה מסיט את תת-המערכת לכיוון הקרקע. בשלב זה נראה מעין בליטה היוצאת מתחתית הענן (בדרך כלל בשוליו) כלפי האדמה. טורנדו נוצר כאשר תת-המערכת יציבה דייה ומשב הרוח מצליח לגרום לצינור להגיע לקרקע.

[6] The Snake River Plain, U.S. Geological Survey, March 12, 2001

[7] "Tracking Changes in Yellowstone's Restless Volcanic System". U.S. Geological Survey. January 19, 2006. Archived from the original on February 6, 2007. Retrieved March 12, 2007.

[8] Volcanic History of the Yellowstone Plateau Volcanic Field, Yellowstone Volcano Observatory, U.S. Geological Survey, February 2, 2007

[9] Tracking Changes in Yellowstone's Restless Volcanic System, U.S. Geological Survey, January 19, 2006

[10] Ilya N. Bindeman, The Secrets of Supervolcanoes, Scientific American, June 2006

[11]

Questions About Future Volcanic Activity, Yellowstone Volcano Observatory, U.S. Geological Survey, February 2, 2007

[12] Volcanic History of the Yellowstone Plateau Volcanic Field, Yellowstone Volcano Observatory, U.S. Geological Survey, February 2, 2007

[13] ריוליט – סלע געשי (סלע פרץ, סלע אקסטרוסיבי) העשוי תרכובת פלסית ("חמוצה") של למעלה מ-69% סיליקה, הנוצר מהתקררות מהירה של לבה. הסלע ריוליט מופיע בגווני אפור בהיר עד ורדרד עם בועיות אוויר לכודות בתוכו. השם ריוליט בא מהמילה היוונית "זרם" (rhyax) הבאה לתאר את הצורה היפה שנשמרת בסלע המקורר לאחר זרימתו.

[14]
Yellowstone National Park, World Heritage Sites, UNESCO World Heritage Centre, April 23, 2007

[15] Notable Changes in Thermal Activity at Norris Geyser Basin Provide Opportunity to Study Hydrothermal System, Yellowstone Volcano Observatory, U.S. Geological Survey, March 16, 2005

[16] Frequently asked questions about recent findings at Yellowstone Lake, Yellowstone Volcano Observatory, U.S. Geological Survey

[17] Archive of Stories About the Yellowstone Volcanic System, Yellowstone Volcano Observatory, U.S. Geological Survey, February 2, 2007

[18] Jake Lowenstern, Truth, fiction and everything in between at Yellowstone, Geotimes, American Geologic Institute, June 2005

[19]  Largest Earthquake in Montana, Historic Earthquakes, U.S. Geological Survey, January 24, 2007

[20] Recent Earthquakes for Yellowstone

[21] Paul Schullery, The Greater Yellowstone Ecosystem, Our Living Resources, U.S. Geological Survey

[22]. אורן מפותל (שם מדעי: Pinus contorta, באנגלית: Lodgepole pine) הוא מין אורן נפוץ בשטח נרחב במערב אמריקה הצפונית. בית הגידול הטבעי של העץ הוא בחוף האוקיינוס השקט או ביערות ההררים היבשים, עד גובה האזור התת-אלפיניכמו כל מיני האורן הוא עץ מחטני ירוק-עד. אורן מפותל הוא העץ הרשמי של פרובינציית אלברטה של קנדה

[23] שם מדעי Pinus albicaulis:

[24] Presence Of Wolves Allows Aspen Recovery In Yellowstone

[25] צפיר הקולרדיליירים (שם מדעי: Oreamnos americanus) הידוע גם כ'עז הרי הרוקי', הוא סוג של פרסתן גדול דמוי עז החי באזורים הררים של צפון אמריקה, ומהווה מין יחיד בסוגו. השם המדעי "Oreamnos", נגזר מיוונית: "Ore" פירושו "הר" ו-"amnos" פירושו "כבש"; צירוף של שתי המילים פירושו "כבש הרים אמריקני". למרות שצפיר הקורדילרים קרוי גם "יעל ההרים", הוא אינו שייך לסוג יעל, ואף לא לסוג צפיר הכולל מינים החיים בבית גידול דומה.

[26] אנטילוקפרה אמריקנית (שם מדעי: Antilocapra americana) היא מין פרסתן מעלה גירה ממשפחת האנטילוקפריים והיא המין היחיד בסוג אנטילוקפרה (Antilocapra) וממשפחתה, אך בעבר היו במשפחה מינים נוספים שנכחדו עד סוף הפליסטוקן.

האנטילוקפרה היא החיה היבשתית המהירה ביותר באמריקה הצפונית, ובריצה למרחקים של כ-800 מטר עשויה להגיע למהירות של 86 קמ"ש. היא החיה המהירה ביותר למרחקים ארוכים, והחיה היבשתית השנייה המהירה ביותר בעולם, לאחר הברדלס, ועשויה לעבור 11 קילומטרים בכ-10 דקות, כלומר, במהירות של כ-66 קמ"ש.

[27] כבש גדול-קרניים (שם מדעי: Ovis canadensis, ידוע גם ככבש ההרים), הוא מין של כבש בר מתת-משפחת היעלים החי באמריקה הצפונית. קיימים שני כבשי בר הדומים והקרובים מבחינה גנטית לכבש זה: כבש דאלי המצוי אף הוא באמריקה, וכבש השלג הנפוץ בסיביר. מידות גופם של האחרונים זהים למדי לאלו של הכבש גדול-הקרניים, אולם הוא נוטה להיות גדול וכבד יותר מהם, והוא כבש הבר השלישי בגודלו לאחר הכבש הארגאלי וכבש המופלון.  שמו המדעי נגזר מלטינית: "Ovis" = כבש; "canadensis" = קנדה, ומשמעותו "כבש החי בקנדה". עם זאת שם זה הוא מטעה במידה מסוימת, כיוון שתפוצתו של כבש זה רחבה יותר ונמשכת דרומה עד מקסיקו. שמו הנפוץ – "כבש גדול-קרניים", בא לציין את קרניו העבות והכבדות. כבש זה הוא הסמל הלאומי של הפרובינציה הקנדית אלברטה,

[28]  ארז ארליכמן, מרדף בילוסטון: זאבים נגד סנאים, אתר האינטרנט YNET

[29] Fishing in Yellowstone National Park, National Park Service, April 4, 2007

[30] צבגון מצויר או צַבְגּוֹן מָצוּי (שם מדעי: Chrysemys picta) הוא מין של צב מים ממשפחת הצבים הביצתיים המצוי בביצות ואגמים באמריקה הצפונית. מין זה יחידי בסוגו.

[31] עכסן (שם מדעי: Crotalus) הוא סוג של נחשים ממשפחת הצפעיים החיים רק באמריקה הצפונית והמרכזית ומין אחד מצוי באמריקה הדרומית. זהו הסוג העיקרי של העכסנים, כשעוד 2-3 מינים שייכים לסוג עכסן קטן. העכסנים הם הנחשים הגדולים ביותר באמריקה הצפונית ומהנחשים הארסיים הגדולים בעולם. אורכו של הגדול שבהם – עכסן גב-יהלום (Crotalus adamanteus), מגיע ל-150 ס"מ בקלות ואפילו ל-2.5 מטר. הם בעלי רצועות קשקשים בצבע חום מנומר עד צבע חיוור. הם בעלי ראש גדול עם שיני ארס חלולות וידועים בעיקר בזכות ה"עכס" שבקצה זנבם, איתו הם מקשקשים כשהם מותקפים. הם מגדלים בכל שנה נוספת עוד שכבה על קשקשיהם.

נחשים אלה מסתגלים לבתי גידול רבים, כשחלקם חיים גם במדבר ואפילו באיים מבודדים, אך חיים בעיקר על הקרקע. לעיתים הם משתלטים על מחילות של מכרסמים כמו נובחניות או סנאיי קרקע, בהם הם נחים.

[32] עגור אמריקאי או עגור קורא (שם מדעי: Grus americana) הוא עוף נדיר, בן למשפחת העגוריים. מקור שמו, "העגור הקורא", בא לו בשל קריאתו הרעשנית הנשמעת למרחק של 3 קילומטרים. זהו מין העגור היחיד, מלבד העגור הקנדי, החי בצפון אמריקה.

[33] צוללן צפוני (שם מדעי: Gavia immer) הוא מין עוף ימי בסדרת צוללנאים. אורך גופו של פרט בוגר נע בין 61 ל-100 ס"מ, מוטת כנפיו בין 122 ל-152 ס"מ ומשקלו נע בין 1.6 ל-8 ק"ג. המידה הממוצעת היא 81 ס"מ אורך, מוטת כנפיים של 136 ס"מ ומשקלו 4.1 ק"ג, קטן במעט מהמין הדומה לו צוללן לבן-מקור. בגיל הרבייה הראש הוא שחור, החלק התחתון לבן והצוואר מפוספס בשחור ולבן ובחורף הצבע משתנה לאפור. צבע הנוצות של הצעירים הוא חום והצוואר והסנטר לבנים. המקור הוא כחול-שחור והוא מאוזן, בשונה מצוללן לבן־מקור. העין אדומה. העצמות כבדות מעט ולא חלולות, דבר שמאפשר לו לצלול בקלות. רגליו קצרות ואינן מתאימות להליכה.

[34] ברווז הרלקון המכונה גם ברווז איסלנדי (שם מדעי: Histrionicus histrionicus) הוא מין עוף ימי ממשפחת הברווזיים החי באזור הארקטי. זהו המין היחידי בסוגו. ברווז זה מגיע למשקל 590–726 גרם בזכרים ו-500–590 גרם בנקבות ואורכו 38–45 ס"מ. הזכר בעל צבעים מקושטים ובעל ראש וצוואר כחול כהה עם פסים לבנים ושחורים בקצוותיהם והם מצויים גם על הגוף האפור, עם הבטן האדמונית והזנב שחור. המקור אפור ומצדדיו 2 פסים לבנים העוברים אחורה עד הצוואר. הנקבות חומות עם לחיים לבנות וכן קצוות שחורים בזנב ובכנפיים שלהם. ברווזים אלה הם שחיינים טובים ויודעים גם לצלול. הם חיים בקבוצות קטנות.

[35] שָׁלָך או שלך מערבי (שם מדעי: Pandion haliaetus) הוא מין דורס יום יחיד בסוגו שבתת-משפחת השלכים שלעיתים נחשבת למשפחה עצמאית, והוא קרובו לסוג של שלך מזרחי.

השם הלטיני בא מן האגדה אודות פנדיאון (Pandion), ששתי בנותיו הפכו לציפור שיר, והוא עצמו בדמות עוף דורס נשלח לרדוף אחריהן. Haliaetus בא משילוב המילים "ים" (Halos) ו"עיט" (Aetos) יחדיו.

[36] בז נודד (שם מדעי: Falco peregrinus) הוא מין של עוף דורס בסוג בז השייך למשפחת הבזיים. אורך גופו של הזכר הוא כ-40 ס"מ ושל הנקבה כ-48 ס"מ. משקל הבוגרים הוא 580 גרם עד קילוגרם. גבו של הבז הנודד הוא בצבעי אפור כחול, ראשו שחור, ומצידי לחייו נמשך מעין שפם כהה עד מעל הגרון. גחונו בהיר ועליו כתמים שחורים הנמשכים לרוחב הגוף. דונגית-האף של הבז הנודד צהובה, וכן גם רגליו, המקור והציפורניים שחורים. לפי מדידות אחרונות של נשיונל גאוגרפיק מהירות השיא של הבז הנודד (בצלילה) היא 389.46 קמ"ש, והוא היצור המגיע למהירות התנועה הגבוהה ביותר מכל בעלי החיים בעולם

[37] ברבור מחצצר (שם מדעי: Cygnus buccinator) הוא מין של ברבור, שמצוי באמריקה הצפונית. זהו מין העוף הכבד ביותר שמצוי באופן טבעי ביבשת זו. הברבור המחצצר קרוב מאוד לברבור השר, ושניהם לעיתים אף נחשבים לעיתים כמין אחד. זהו מין הברבור הגדול ביותר. אורכו כ-138 עד 165 ס"מ, אף שלעיתים זכרים מגיעים לאורכים שעולים על 180 ס"מ. משקלו של הברבור כ-7 עד 13.6 ק"ג, ומוטת כנפיו היא כ-185 עד 250 ס"מ. כל גופו לבן, מלבד מקורו השחור ורגליו האפורות-ורדרדות. הגוזלים נולדים עם פלומת נוצות אפורה, שמשתנה ללבנה בגיל שנה. בדומה לברבור השר, הברבור המחצצר שוחה בדרך כלל עם צוואר זקור.

[38]  Wildland Fire in Yellowstone, National Park Service, July 26 2006, Retrieved on 2007-02-28

[39]  History of the Park, U.S. Department of the Interior, February 2006

[40] Lahren, Larry (2006). Homeland: An archaeologist's view of Yellowstone Country's past. Cayuse Press. pp. p. 161

[41] תרבות קלוביס (Clovis), הקרויה גם תרבות לאנו (Llano) היא תרבות אינדיאנית פרה היסטורית אשר מופיעה בתיעוד הארכאולוגי של אמריקה הצפונית לפני כ-11,000 שנים, בסוף עידן הקרח האחרון. שמה של התרבות לקוח מהאתר הארכאולוגי הנמצא בסמוך לקלוביס, ניו מקסיקו, ארצות הברית, בו נמצאו חפצים השייכים לה. ניתן למצוא אתרים של תרבות קלוביס לכל אורכה של ארצות הברית וכן במקסיקו ומרכז אמריקה.

אנשי תרבות הקלוביס מוכרים גם בשם "פלאו-אינדיאנים", קרי "אינדיאנים עתיקים", מונח המתייחס לבני האדם שאכלסו את יבשת אמריקה לקראת סופו של עידן הקרח האחרון. במשך שנים רבות היה מקובל לראות בתרבות זו את תושביה האנושיים הראשונים של יבשת אמריקה, ואבותיהם הקדמונים של כל התרבויות האינדיאניות של היבשת, זו הצפונית וזו הדרומית כאחד. אף על פי כן, בשלושים השנים האחרונות הוצגה תאוריה מתחרה הטוענת לקיומם של ממצאים ארכאולוגיים מוקדמים בהרבה, כגון באתר מונטה ורדה או בפלורידה.

[42] משלחת לואיס וקלארק ( Lewis and Clark Expedition) הייתה המשלחת היבשתית הראשונה שבה נחצתה אמריקה הצפונית, ממזרח היבשת אל חוף האוקיינוס השקט ובחזרה, מטעם ארצות הברית. את המשלחת, שפעלה בין 1804 ל-1806, הובילו סגן משנה מריווד'ר לואיס וסרן ויליאם קלארק, מצבא ארצות הברית שנעזרו באישה אמרינידית, סקאג'וויה (Sacagawea,).

[43] Janetski, Joel C. (1987). Indians in Yellowstone National Park. Salt Lake City, Utah: University of Utah Press

[44] Aubrey L. Haines, The Lewis and Clark Era (1805–1814), Yellowstone National Park: Its Exploration and Establishment, U.S. Department of the Interior, 2000

[45] Aubrey L. Haines, The Fur Trade Era (1818–42), Yellowstone National Park: Its Exploration and Establishment, U.S. Department of the Interior, 2000

[46] את המונח טבע העיתונאי ג'ון או'סאליבן בשנת 1845 (אף שהאמונה עצמה החלה הרבה קודם לכן), בכתבה שכתב במגזין תחת הכותרת "סיפוח". המונח כוון לתוכנית של רפובליקת טקסס להצטרף לאיחוד ארצות הברית, תוכנית שהמפלגה הדמוקרטית תמכה בה, בעוד המפלגה הוויגית (ממנה עתידה לצאת ולהתפתח המפלגה הרפובליקנית) התנגדה לה, כשדוברים בולטים מהמפלגה, כדוגמת אברהם לינקולן, טענו שעדיף לשפר את הכלכלה האמריקנית בשטחים הנוכחיים במקום להפיצה על שטחים נוספים.

על אף שהייעוד הגלוי ננטש לקראת סוף המאה ה-19, נותרו קווים מנחים ממנו באידאולוגיה ובפוליטיקה האמריקנית, ובמיוחד עקרון הפצת הדמוקרטיה וההגנה עליה בעולם, כפי שבאו לידי ביטוי בהצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה ובמלחמה הקרה.

[47] Aubrey L. Haines, The Folsom Party (1869), Yellowstone National Park: Its Exploration and Establishment, U.S. Department of the Interior, 2000

[48] ג'ניפר גורהם אקרמן, "הפארקים הלאומיים ילוסטון וגרייט בסין, ארצות הברית", בתוך:  אריה ניר (עורך המהדורה העברית), שמורות הפלא של הטבע, ספריית מער, תל אביב, 1993, (להלן: שמורות הפלא), עמ'23,