יחסי המאורים, הפאקהא וממשלת ניו זילנד

המאורים בניו זילנד של היום.

כתב: גילי חסקין; ‏28/12/2024

ראו גם, באתר זה: תולדות המאורים, המאורים ומפגשם עם אירופה, התרבות המאורית, ניו זילנד – המלצות לקריאה

מבוא

יחסי המאורים עם ממשלת ניו זילנד מהווים דוגמה מורכבת ליחסים בין עם ילידי לבין מדינה מודרנית. מערכת יחסים זו, שראשיתה במאה ה-19, ממשיכה להתפתח ולהשפיע על החברה הניו-זילנדית עד ימינו.

מבחינה דמוגרפית, המאורים מהווים כ-17% מאוכלוסיית ניו זילנד (כ-850,000 איש), ורובם מתגוררים באי הצפוני. הקהילה המאורית מתאפיינת באוכלוסייה צעירה יחסית, עם גיל חציוני של 25 שנים לעומת 41 שנים באוכלוסייה הכללית[1].

"פאקהה" ((Pākehā) הוא הכינוי בשפה המאורית לניו זילנדיים ממוצא אירופאי או לבן. המונח משמש באופן נרחב בניו זילנד, הן על ידי המאורים והן על ידי הלבנים עצמם.

חשוב לציין שלמרות השימוש הנרחב במונח, יש מחלוקת מסוימת לגביו:  חלק מהחוקרים מאמינים שהמילה מגיעה מהשפה המאורית העתיקה, שם היא התייחסה ל"רוחות" או ל"דמויות על-טבעיות", ולימים שימשה לתיאור המתיישבים האירופיים שהיו שונים במראם ובתרבותם. סברה אחרת טוענת שמקור המילה בחזיר (Pork), שהובא על ידי האירופאים ושהיה היה במקור כינוי גנאי . למרות שכיום הוא נחשב ניטרלי, חלק מהלבנים מעדיפים להיקרא "ניו זילנדים אירופאים"..  אחרים מאמצים את המונח בגאווה כחלק מהזהות הניו זילנדית המעורבת. כיום, המונח משמש גם בשיח הרשמי והאקדמי בניו זילנד, ומופיע במסמכים ממשלתיים ובמחקרים העוסקים ביחסים בין המאורים לבין האוכלוסייה הלבנה.

הטענה הרשמית ולא רק היא שכיום כמעט ואין "בעיה" מאורית בניו זילנד. נשואי התערובת שכיחים והדת משותפת.  באזורים הכפריים בהם מרוכזת אוכלוסייה מאורית קיימים בתי ספר מיוחדים לתלמידים מאורים.  להבדיל מהייחס לאבורג'ינים באוסטרליה, בניו זילנד קשר דם למאורים הוא "בון טון". אנשים רבים מתגאים בך שיש במשפחתם נישואי תערובת.

לבנים רבים רוקדים את ה"האקה" (Haka), ריקוד המלחמה המאורי [2].  ההאקה מפורסם בעולם בעיקר בזכות נבחרת הרוגבי של ניו זילנד (All Blacks), המבצעת אותו לפני כל משחק כמסורת וכאות כבוד לתרבות המאורית.

נבחרת הראגבי של ניו זילנד, ה"אול בלקס" ( All Blacks), היא אחת הנבחרות המצליחות ביותר בהיסטוריה של הספורט העולמי. חלק משמעותי מההצלחה הזו קשור קשר הדוק למעורבות העמוקה של המאורים בנבחרת ובספורט הראגבי בכלל.

ההיסטוריה של שחקנים מאורים בנבחרת החלה כבר בשנת 1884, כאשר תומאס רנגיווהיה אליסון  (Thomas Rangiwahia Ellison) ,נבחר להיות חלק מהנבחרת המקורית של ניו זילנד. אליסון לא רק שיחק בנבחרת, אלא גם תרם רבות להתפתחות המשחק בניו זילנד, כולל הצעת המדים השחורים המפורסמים של הנבחרת וכתיבת הספר הראשון על טקטיקות ראגבי בניו זילנד.

במהלך המאה ה-20, שחקנים מאורים רבים הפכו לכוכבים בינלאומיים בראגבי. שחקנים כמו ג'ורג' ניפיה ( George Nepia ) שהפך לאגדה בשנות ה-20, ובאק שלפורד –(Buck Shelford), שהוביל את הנבחרת בשנות ה-80

התרבות המאורית השפיעה באופן עמוק על זהותה של הנבחרת. הביטוי המובהק ביותר לכך הוא ה"Ka Mate" – גרסת ההאקה המסורתית שמבוצעת על ידי הנבחרת לפני כל משחק. ריקוד לוחמים זה, שחובר על ידי צ'יף מאורי בשם טה ראופרהה ( Te Rauparaha), הפך לסמל המזוהה ביותר עם ה"אול בלקס".

בעשורים האחרונים, שחקנים כמו ריצ'י מקאו (Richie McCaw), אהרון סמית' (Aaron Smith) וטיג'י פרנארה (-TJ Perenara) המשיכו את המסורת המפוארת של שחקנים מאורים מצטיינים בנבחרת. כיום, שיעור השחקנים ממוצא מאורי ופסיפי בנבחרת עומד על כ-50 אחוז ויותר, עובדה המשקפת את השילוב המוצלח של תרבויות בספורט הניו זילנדי.

. הראגבי הפך לכלי חשוב בשימור והעברת התרבות המאורית, ובה בעת תרם לחיזוק הגאווה והזהות המאורית בחברה הניו זילנדית בכלל. ההשתלבות המוצלחת של המאורים בראגבי הניו זילנדי מהווה דוגמה חיובית לשילוב תרבותי והעצמה של קהילות ילידים

ההצלחה של שחקנים מאורים ב"All Blacks" גם סייעה בהפחתת מחסומים חברתיים ובקידום שוויון הזדמנויות בספורט ובחברה הניו זילנדית. הראגבי מהווה גשר בין התרבויות השונות בניו זילנד ומדגים כיצד שילוב תרבותי יכול להוביל למצוינות ספורטיבית ולהישגים יוצאי דופן.

לבנים לא מעטים ואף מאמצים את טקס קבלת הפנים המאורי המסורתי הנקרא "הונגי" (Hongi) ומשמעותו המילולית היא "נשיקה דרך האף" או "שיתוף נשימה". בטקס זה, שני אנשים נפגשים ומצמידים את אפיהם ומצחיהם זה לזה, לרוב תוך כדי עצימת עיניים. הם נושמים יחד – חולקים את "הא" (ha) שהיא נשימת החיים במסורת המאורית."[3].

אולם, למרות היותה מדינה מפותחת עם מדיניות רווחה מתקדמת, מתמודדת ניו זילנד ,עם פערים חברתיים משמעותיים בין האוכלוסייה הלבנה (פאקהה) לבין המאורים. פערים אלו, שמקורם בתהליכים היסטוריים של קולוניזציה והדרה, ממשיכים להשפיע על החברה הניו-זילנדית גם במאה ה-21.

בשנת 1994 יצא לאקרנים הסרט המכונן "פעם היו לוחמים" (Once Were Warriors) שמנפץ את האידיאליה המאורית כביכול. . זהו סרט קשה וחזק שעורר ויכוח ציבורי חריף כשעלה על מסכי הקולנוע בניו זילנד, לצד הצלחה קופתית אדירה והצלחה קולנועית עם שמונה פרסי ה"אוסקר" הניו זילנדי.

הסרט מספר את סיפורה של משפחת הקה (Heke) המאורית, ובמרכזה בת' ובעלה ג'ק  . השניים נישאו כשהיו בני 18. נולדו להם חמישה ילדים. ג'ק מבלה את רוב זמנו בפאב ומוכיח את גבריותו בעזרת אגרופיו – גם כלפי אשתו וילדיו. הבן הבכור הצטרף לחבורת רחוב, הצעיר נלקח למוסד של לשכת הסעד, ואת המחיר הכבד ביותר משלמת בתו בת-העשרה – גרייס, שנופלת קורבן לאונס בידי חבר המשפחה.

הסרט עוסק בנושאים קשים וחשובים כמו אלימות במשפחה, התמודדות עם עוני, זהות תרבותית, והשפעות הקולוניאליזם על העם המאורי בניו זילנד. הוא מציג באופן חזק ואותנטי את המתח בין המסורת המאורית המפוארת לבין המציאות העכשווית הקשה של חלק מהקהילה.

רקע

לאחר תחילת הקולוניזציה האירופאית ב-1769 מעמדם ומספרם של המאורים נחלש. הרבה מהם חלו בגלל המחלות שהביאו אנשי המערב, אחרים נהרגו במלחמות וכ-80 אחוז התנצרו, למרות שהשתמרו אצלם יסודות דתם הקודמת שהתבססה על חיי הטבע. הכובשים הכריחו את המאורים להשליך את התרבות שלהם והמטרה הייתה שייטמעו ברוב השולט.

הסכם ואיטנגי (Treaty of Waitangi), שנחתם ב-1840, בין נציגי הכתר הבריטי לבין יותר מ-500 מנהיגים מאורים ילידיים. מהווה את אבן היסוד ביחסים בין המאורים לממשלה. ההסכם, המכונה ששפה היומיומית "טריטי (Triti), נועד להסדיר את היחסים בין הצדדים ולהבטיח את זכויות המאורים.

האמנה נחשבת כאמור למסמך המכונן של ניו זילנד, נוסחה בשתי גרסאות – אחת באנגלית ואחת במאורית – אבל שתי הגרסאות שונות זו מזו, בשאלת הסמכויות של מנהיגי המאורים, בין השאר בכל הקשור לאדמות ולאוטונומיה. במרוצת השנים הפר הכתר הבריטי את שתי הגרסאות של האמנה, ועד לאמצע המאה ה-20, השפה והתרבות של המאורים הלכו ודעכו. לא פעם אף נאסר על הילידים לדבר בשפתם, או לקיים את מנהגיהם, ונוסף על כך התחוללה הפקעה נרחבת של אדמות ומשאבי טבע השייכים למאורים. פרשנויות שונות של ההסכם בין הגרסה האנגלית והמאורית יצרו מחלוקות שנמשכות עד היום.

המאה ה-19 התאפיינה בהפקעת קרקעות נרחבת מהמאורים, מלחמות קרקע ומדיניות התיישבות אגרסיבית. תקופה זו הותירה צלקות עמוקות בחברה המאורית והובילה לאובדן משמעותי של אדמות, משאבים ומסורות תרבותיות. צירוף של הגירה משמעותית מאירופה, מלחמות פנימיות ומגפות הביאו לדילול האוכלוסייה המאורית וגידול באוכלוסיית המהגרים בניו זילנד,

החברה המאורית באותה תקופה הייתה חברה משפחתית ושבטית, כל שבט (במאורית iwi) היווה יחידה חברתית עצמאית, ושבטים שכנים היו מקיימים יחסי מסחר ולעיתים אף מלחמות ביניהם, אך פרט לצורכי מלחמה, לא הייתה קיימת מסגרת חברתית רחבה, שאיחדה מספר שבטים יחד, וגם לאחר עימות גדול חזר כל שבט לנחלתו. המאורים הבינו שהם הולכים ומאבדים את שטחי המחיה שלהם ואת הריבונות על מולדתם וחיפשו פתרון שיאפשר להם לשמור על האינטרסים שלהם אל מול המתיישבים הבריטים. המטרה המקורית הייתה לאחד את שבטי המאורים תחת מנהיגות אחת, שתוכל להתמודד טוב יותר עם האתגרים של התקופה הקולוניאלית.

בשנת 1852 נפגש המנהיג המאורי טמיהאנה טה ראופרהא (Tamihana Te Rauparaha) עם ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת ולאור הפגישה העלה את הרעיון להמליך מלך מאורי שיאחד את השבטים המאורים השונים, יעזור להשליט סדר ויוכל להביא הישגים אל מול המתיישבים והממשל הקולוניאלי. חלק מהניסיון לגבש ולחזק את הזהות המאורית הילידית ולתת לה קול, במדינה שרוב אוכלוסייתה מורכבת מצאצאי מתיישבים אירופאים.

לאחר מספר שנים של חיפושים אחר המועמד המתאים ומסע שכנועים ארוך של בני שבטו, הסכים פוטאטאו טה פרופרו, מנהיג שבט מאורי ממרכז האי הצפוני, לקחת על עצמו את התפקיד. פוטאטאו הומלך ב-1858 במאראי שבנגארואויהא (Ngāruawāhia), סמוך לאוקלנד. התפקיד אומץ על ידי האוכלוסייה הילידית של האי בשנת 1858, בניסיון לגבש ולחזק את הזהות המאורית הילידית ולתת לה קול, במדינה שרוב אוכלוסייתה מורכבת מצאצאי מתיישבים אירופאים. כך נוסדה תנועת קינגיטנגה (Kīngitanga)  – "תנועת המלך".

מרכזה של הקינטנגה נקבע בעיר נגראווהיה (Ngaruawahia) , במפגש הנהרות ואיקאטו (Waikato) וואיפה (Waipa), באי הצפוני של ניו זילנד.

רבים מהשבטים המאוריים של האי הצפוני, ראו בתנועת המלך תנועה רוחנית, שעשויה להשיב למאורים את כבודם. במעמד ההמלכה הם הכריזו על נאמנותם לפוטאטאו והפקידו בידיו את השליטה על אדמותיהם, פוטאטאו שאף לשמור על האחדות המאורית ולמנוע מהשבטים השונים את הפיתוי החומרי שבמכירת נכסיהם למתיישבים ולממשל הבריטי.

תנועת המלך, ופוטאטאו בראשה, שאפה לעצור את ההידרדרות במצב הקהילות המאוריות – אך לא הייתה בה כוונה לקרוא תיגר כנגד המתיישבים האירופאים ונציגי הממשל הבריטי. המאורים ראו במלוכה המאורית והבריטית שני מוסדות משלימים, ופוטאטאו פעל לקידום שיתוף הפעולה בין העמים. למעשה, מאז סוף המאה ה-19 תנועת המלך והמלך המאורי העומד בראשה פועלת לאיחוד המאורים בניו זילנד ולשיפור מעמדם וזכויותיהם, למלך המאורי אין זכויות מוגדרות בחוק הניו זילנדי, וגם בקרב המאורים מעמדו הוא טקסי.

המלך או המלכה המאורית נושאים בתפקיד עד יום מותם, אך המלוכה איננה תואר שעובר בירושה. עם מותם של המלך או המלכה מתכנסים מנהיגי השבטים החברים בתנועת המלך ובוחרים את המלך או המלכה הבאים. עם זאת כל מי ששימש בתפקיד היה צאצא של המלך הראשון, פוטאטאו.

הצמיחה הכלכלית שלאחר מלחמת העולם השנייה, הביאה לשינוי גדול בקהילה המאורית. המאורים החלו לנהור לערים ורבים מהם התערו בחברה האירופאית, בעוד הממשלה מיישמת את מדיניות כור ההיתוך שהאמינו בה רבים. אלא שמדיניות זו, העניקה ייתרון לתרבות האירופאית והמאורים שהשתלבו בחברה הניו זילנדית, הלכו ואיבדו את הקשר עם שפתם, עמם ותרבותם. בשלהי שנות ה-,60 החלו להישמע קולות חדשים שדרשו את תחיית המאוריטנגה (Maoritanga) = התרבות המאורית.  כמו כן, נפתח  מחדש הפצע הכאוב של הסכם וואיטנגי, שמעולם לא ירד מסדר היום הציבורי המאורי.  יותר ויותר מאורים, דווקא כאילו שעברו את כור ההיתוך של החברה המאוחדת, החלו לדרוש Tino Rangatiratanga, היינו הגדרה עצמית.  מגמות קיצוניות הוציאו את המאורים לרחובות והביאו אותם להשתלט על קרקעות בכוח.

בעקבות תנועת מחאה מאורית שהתעוררה, ניסו ב-50 השנים האחרונות בתי המשפט של ניו זילנד ומחוקקים בפרלמנט לנווט בין ההבדלים בגרסאות של אמנה ווטינגי, לטפל בהפרות ולתקן עוולות

במאה העשרים פעלו רשויות הרווחה הניו זילנדיות, באופן שיטתי, להוצאת ילדים ממשפחות מאוריות. הילדים הועברו למשפחות אומנה או למוסדות ממשלתיים. המדיניות הוצדקה בטענות של "טובת הילד" ו"אינטגרציה חברתית". פעמים רבות, ההורים לא קיבלו מידע על מיקום ילדיהם. היו לכך השפעות ארוכות טווח: ניתוק דורות שלמים מתרבותם ושפתם; טראומה בין-דורית במשפחות המאוריות; אובדן זהות תרבותית; פגיעה במבנה המשפחתי והקהילתי המסורתי. עם הזמן, הממשלה הכירה רשמית בעוול ההיסטורי; הוקמו ועדות חקירה לבירור היקף התופעה; נוסדו תוכניות לאיחוד משפחות ושיקום קשרים; שולמו פיצויים והוקמו מנגנוני תמיכה לנפגעים. זהו נושא רגיש שממשיך להשפיע על החברה בניו זילנד עד היום, והוא חלק מתהליך מתמשך של הכרה בעוולות העבר ופיוס.

ההתמקדות בנושאים מאוריים עודדה את הממשלה להעניק לשפה המאורית חשיבות רבה יותר בבתי הספר ובתקשורת, לחוקק את "חוק היחסים הבין גזעיים" האוסר אפליה על רקע אתני ולכונן מחדש את בית הדין וואיטנגי (Waitangi Tribunal). חלק מן התביעות הסתיימו בהחזרת הקרקע לידיים מאוריות.  בשנים האחרונות קבוצת מאורים צעירים מנסה להשיב עטרה ליושנה ולעמוד על עקרונות התרבות המאורית: אדמה, שפה ותרבות. כיום, יותר מאורים חוזרים ללמוד את יסודות תרבותם ונפתחו לאורכה ורוחבה של המדינה בתי ספר ללימוד השפה המאורית.

במקביל, עלו קבוצות מאוריות קיצוניות, שהידועה שבהן היא ה- Mongrel Mob. זהו אחד ממועדוני האופנועים השנויים במחלוקת בניו זילנד. המונח "Mongrel" היה בתחילה השמצה ששימשה שופט כדי לתאר את העבריינים הצעירים הללו. הקבוצה אימצה את השם, והפכה אותו לסמל של התרסה נגד הסמכות והנורמות החברתיות.

את חברי ה"מונגרי" ניתן לזהות בקלות לפי הקעקועים הנועזים שלהם, מעילי העור המעוטרים בסמל החבורה – בולדוג חובש קסדה נאצית – ונוכחותם המפחידה. השימוש של הקבוצה בסמלים נאציים מוסבר לעתים קרובות כהצהרה פרובוקטיבית נגד הסמכות ולא כהתאמה אידיאולוגית לפשיזם.

המונגרי פועל כארגון מבוזר, עם פרקים פרוסים ברחבי ניו זילנד וחלקם מגיעים לאוסטרליה. כל פרק מתפקד באופן עצמאי, אך כולם מקפידים על קוד משותף של נאמנות וכבוד בתוך האחווה. מבנה זה אפשר לחבורה להרחיב את השפעתה תוך שמירה על זהות מאוחדת. הקבוצה, שהוקמה בשנות ה-60, גדלה והפכה לכוח דומיננטי בתרבות חבורות הרחוב של ניו זילנד, הידועה לשמצה במראה הייחודי שלה, בפעילות הפלילית ובתחושת האחווה החזקה שלה.

למותר לציין שמגמות אלו עוררו ומעוררים דאגה רבה בקרב ה"פאקהא".

התעוררות המאבק המאורי לזכויות

שנות ה-70 של המאה ה-20 סימנו נקודת מפנה עם התעוררות המחאה המאורית והקמת בית המשפט לענייני ואיטנגי. תהליך זה הוביל להכרה הולכת וגוברת בעוולות העבר ולניסיונות לתיקון: הכרה רשמית בשפה המאורית כשפה רשמית (1987). תהליכי פיצוי והשבת קרקעות. שילוב תרבות ומסורת מאורית במערכת החינוך. שימור התרבות והשפה המאורית בעידן המודרני מהווה אתגר מתמשך, במיוחד בקרב הדור הצעיר. קידום אמנות ותרבות מאורית. ייצוג פוליטי משמעותי בפרלמנט. שילוב נציגות מאורית בגופי ממשל. התייעצות מחייבת בנושאים הנוגעים לקהילה המאורית

ב-1994 הציעה הממשלה סכום פיצוי חד פעמי בסכום של כמיליארד דולר לכיסוי התביעות המאוריות. בינתיים עוברת התרבות המאורית רנסאנס של ממש. כך קמו "טה קוהאנגה ראו" (Te Kohanga Reo)  = בתי ספר מיוחדים ללימוד ולשימור התרבות המאורית.  יותר ויותר מאורים לומדים את שפתם ואף שבים אל המאראי (Marae), הכפר המקורי ממנו יצא כל שבט.

כמו כן הושקו תוכניות ייעודיות לפיתוח כלכלי בקהילות מאוריות; ניתנו מכסות ותמריצים בהשכלה גבוהה ותעסוקה. תמיכה בעסקים בבעלות מאורית

מחלוקות על בעלות על קרקעות ומשאבים טבעיים ממשיכות להיות נושא מרכזי ביחסים. תביעות היסטוריות רבות עדיין ממתינות להכרעה.

בשנת 2016 התרחשו מחאות רבות סביב תוכניות לבניית מתחם מגורים באיהומטאו (Ihumātao) – אחד מהיישובים הפולינזיים העתיקים ביותר בניו זילנד. האתר הוא בעל חשיבות תרבותית והיסטורית עצומה עבור המאורים. האזור שימש לחקלאות מאורית מסורתית במשך מאות שנים האדמות נלקחו מהמאורים במאה ה-19 במסגרת הקולוניזציה.

חברת Fletcher Building קיבלה אישור לבנות כ-480 בתים על האדמה. פעילים מאורים התנגדו לתוכנית והקימו מחנה מחאה המחאה התפתחה לתנועה חברתית רחבה בשם "SOUL" (Save Our Unique Landscape). מחאות שלוות נמשכו במשך שנים; המוחים קיבלו תמיכה גוברת מהציבור הרחב הדבר עורר דיונים על זכויות קרקע היסטוריות ופיצוי.

המקרה של איהומטאו מייצג את המאבק המתמשך על זכויות קרקע של המאורים ואת החשיבות של שימור אתרי מורשת תרבותית בניו זילנד.

ב-6 בפברואר מציינים בניו זילנד את יום וייטאנגי, חג לאומי המציין את חתימת "אמנת וייטאנגי" (Treaty of Waitangi) ב-1840 בין נציגי המלוכה הבריטית לבין ראשי המאורים, שהבטיחה הגנה על אדמותיהם של המאורים. אלא שבשנים האחרונות נהפך היום להזדמנות להתחשבנות בין הממשל בניו זילנד לבין המאורים, והוא מלווה בהפגנות והבטחות אינסופיות של פוליטיקאים לשפר את מצב הילידים.

במשך השנים בחרו פוליטיקאים רבים שלא להשתתף בטקסים של אותו היום מתוך חשש להפגנות ולביטויי מרירות. ב–1990 התקבלה מלכה בריטניה ,אליזבת השנייה בתערובת של קריאות הידד ובוז בביקורה באזור, וצעירה מאורית אף השליכה לעברה חולצה שחורה.

בתחילת דרכה של ממשלת הלייבור תחת ג'סקה ארדרן (Jacinda Ardern ) ב-2017, קיוו מאורים רבים לשינוי מדיניות בתחומי הסביבה, דיור ועוני בקרב ילדים, אך במקום זאת צפו רק בתיקונים זעירים. ארדרן, סיפרה פעמים רבות בעבר. בילדותה במורופרה, עיירה שמרבית תושביה מאורים, ראתה ילדים הולכים רעבים ויחפים לבית הספר. היא סיפרה שמראה אי השוויון והעוני שחפפו גם לגזעם של התושבים הוא זה שדחף אותה כנערה אל מפלגת הלייבור, בה הקדישה עצמה למלחמה בעוני של ילדים.

ב-2018 הגיעה ארדרן לביקור חסר תקדים בן חמישה ימים בווייטאנגי שבצפון המדינה, הביקור הארוך ביותר של ראש ממשלה באזור אי פעם. כסמל לכבוד שרוחשים לה, אנשי שבט (iwi) נגאפוהי  (Ngāpuhi) – הגדול ביותר בניו זילנד –  המקומי אפשרו לארדרן לשאת דברים ב"מראה", מגרש האספות של השבט. היא גם הוזמנה לקבור את שליית התינוקת שלה בשטח השבט.

בנאומה ביקשה ארדרן מאנשי השבט לדרוש דין וחשבון מממשלתה, במיוחד בנוגע למחויבותה לחלץ את הילדים המאורים מהעוני, ליצור עוד מקומות עבודה ולצמצם את שיעור הכליאה של המאורים. 40 השניות הראשונות של נאומה היו במאורית, מיומנות שלדבריה תשמח לשפר.

"כשנשוב בעוד שנה, בעוד שלוש שנים, אבקש מכם לשאול אותנו מה עשינו… שאלו אותנו, דרשו מאיתנו דין וחשבון", אמרה. "יום אחד אני רוצה להיות מסוגלת לומר לבתי שהרווחתי את הזכות לעמוד כאן, ורק אתם יכולים לומר לי מתי נעשיתי ראויה לכך".

אלא שסקירה של הישגי ממשלת הלייבור תחת ארדרן,, מראה כי מעט מאוד נעשה בפועל בכל הנוגע לקיפוח המערכתי של המאורים. מומחים פוליטיים מאורים אומרים כי למרות מספר שיא של חברי פרלמנט מאורים בממשלה, רק מעט השתנה בסטטיסטיקה הסוציו-אקונומית המשקפת את חייהם של הילידים בניו זילנד. מאורים רבים היו מאוכזבים מהתקדמותה של שותפתם להסכם. לצד זאת היו גם כמה ניצחונות – מינויה של אישה מאורית, נניאה מהוטה  (Nanaia Mahuta) לשרת החוץ.

הישג נוסף היה הצמיחה והפריחה של וונאו אורה (Whānau Ora), יוזמה ממשלתית חברתית שפועלת להעצמת קהילות מאוריות. (המילה וויאו, הוראתה משפחה).

וונאו אורה היא יוזמה ייחודית שהושקה בשנת 2010 על ידי ממשלת ניו זילנד. המונח "וונאו" בשפה המאורית מתייחס למשפחה המורחבת, והתוכנית מבוססת על תפיסת עולם מאורית הרואה במשפחה המורחבת יחידה בסיסית לצמיחה והתפתחות.

עיקרי התוכנית:

• גישה הוליסטית – התוכנית מתייחסת לכל היבטי החיים של המשפחה המאורית, כולל בריאות, חינוך, דיור, תעסוקה ורווחה נפשית.
• העצמה קהילתית – במקום לספק שירותים באופן מפוצל דרך משרדי ממשלה שונים, התוכנית מאפשרת לקהילות להוביל את הפתרונות המתאימים להן.
• מימון גמיש – הקהילות מקבלות תקציבים שהן יכולות להשתמש בהם בהתאם לצרכים המקומיים שלהן.

ההישגים המרכזיים של התוכנית כוללים: שיפור בתוצאות החינוכיות של ילדים ונוער מאורי; העלאת שיעורי התעסוקה בקהילות המאוריות; חיזוק הקשר עם התרבות והמסורת המאורית; שיפור בבריאות הפיזית והנפשית של חברי הקהילה.

למרות ההצלחות, התוכנית התמודדה עם אתגרים כמו, הצורך בתיאום בין גופים ממשלתיים שונים; בניית אמון עם קהילות שחוו בעבר אפליה ממסדית; פיתוח מדדי הצלחה שמשקפים את התפיסה ההוליסטית של התוכנית.

וונאו אורה מהווה דוגמה לאופן שבו מדיניות ממשלתית יכולה להיות מותאמת תרבותית ולהוביל לשינוי חברתי משמעותי דרך העצמת קהילות מקומיות.

למרות כל הראיות והבעיות הברורות, השינוי בממשלה איטי בהרבה מהמצופה. מומחים סבורים שסדרת משברים בקדנציה הראשונה של ארדרן עיכבו את התוכניות, בהם הפיגוע במסגדים בכרייסטצ'רץ'[4], מגפת הקורונה והתפרצות הר הגעש באי ואקאארי  (Whakaari/White Island) ב-9 בדצמבר 2019, והייתה אחד האסונות הגעשיים הקשים בתולדות המדינה.

במקרים רבים בחרה ארדרן לעמוד מנגד בסוגיות מרכזיות עבור הילידים, באופן ששידר לרבים שהיא מהססת להיכנס למערבולת הפוליטיקה המאורית של ימינו.

ב-2019, דו"ח חדשותי של Newsroom התמקד בניסיון של שירותי רווחת הילד של ניו זילנד (Oranga Tamariki) לקחת תינוק בן יומו מאמו המאורית בת ה-19 ,בבית החולים בהוקס ביי (Hawke's Bay). הקהילה והמשפחה התנגדו לפעולה והתארגנו להגן על האם והתינוק. האירוע תועד בסרט תחקיר שחשף כי מאורים מהווים רוב משמעותי מהילדים שנלקחים מהוריהם. דבר שעורר סערה ציבורית. כתוצאה מכך, נפתחו מספר חקירות רשמיות והתפטרו בכירים בשירותי הרווחה.

אולם ארדרן סירבה בעקשנות להגיב או להתערב, ואפילו סירבה לראות את הסרטון שבו נראים שוטרים ועובדים סוציאליים לוקחים תינוק מאמו בבית חולים באי הצפוני. היא שמרה על שתיקה גם בנוגע להאשמות שנשמעו אודות ירי משטרתי לא פרופורציוני בקהילות מאוריות, ורק אמרה כי הצבת הכוחות היא "סוגיה מבצעית".

ארדרן לא התערבה אישית בטרגדיה שהתרחשה באיהומטאו (Ihumātao) . פוליטיקאים ועיתונאים טענו: "אפשר היה לראות שחברי הפרלמנט המאורים שלה הרגישו מאוד לא בנוח כשבאו לאיהומטאו, מפני שג'סינדה לא באה […] היא ערכה ביקור בזק בכרייסטצ'רץ' וגם ביקור בזק בוואקאארי, וקיווינו וציפינו שתבוא לאיהומטאו. אבל היא גילתה זהירות רבה מאוד והיא עדיין זהירה מאוד".

השינוי המהפכני שהבטיחה ארדרן אכזב ניו זילנדים רבים. הם ציפו לראות שינויים עצומים במדיניות בתחום הסביבה, דיור ועוני בקרב ילדים, אך במקום זאת צפו רק בתיקונים זעירים, חלקם כלל לא מורגשים. לארה גריבס (Lara Greaves.), מרצה לפוליטיקה ניו זילנדית באוניברסיטת אוקלנד, אומרת שרווחת הילידים קיבלה  בשלטון הלייבור אותו טיפול כמו בממשלות קודמות, כלומר "לא היו שום צעדים ענקיים קדימה במדיניות מאורית או בנושא השוויון".

מבחינת קלווין דייוויס ((Kelvin Davis)), מי שהיה בממשלת הלייבור, השר האחראי על הקשר בין המדינה למאורים, ((Minister for Māori Crown Relations)) ובן נגאפוהי, אמון זה דבר שזוכים לו לאט. "השאלה היא מי חצה את הגשר מהעולם הזה לאחר, ובינתיים, אלה רק המאורים", הוא אמר. "למדנו אנגלית, את המנהגים, את החוקים – השאלה היא כמה אנשים למדו את התרבות מאורית? זה קרה, אבל לעתים נדירות ביותר".

מנג פון (Meng Foon) , הנציב הניו זילנדי לזכויות אדם שמדבר מאורית שוטפת, אמר ב-2023 שהגזענות "חיה וקיימת" במדינה. ואכן הגזענות נטועה עמוק במוסדות רבים. ענקית התקשורת סטאף ((Stuff)), פרסמה התנצלות פומבית על אופן הצגתם של המאורים בעבר, שנעה מהתעלמות עד גזענות.

ממשלות ניו זילנד מצדן קידמו תוכניות שמטרתן לצמצם את אי-השוויון שממנו סובלים המאורים, וגובשו גם הסדרים בשווי מיליארדי דולרים בין הכתר לבין השבטים בגין הפרות של האמנה המכוננת, במיוחד בכל הקשור להפקעת אדמות ומשאבים.

גם פאקהא במספרים גדלים והולכים, מגלים מודעות גדלה והולכת לתרבות המאורית. הממשלה רואה בחיוב את התחייה המאורית ורכישת יידע על תרבותה גם בקרב האירופאים. יחד עם זאת קיימות עדיין קבוצות מאוריות המטפחות שאיפות של התבדלות והקיצוניות שבהן אף קוראות לכינון שלטון מאורי ,עם ממשלה ומערכת משפטית נפרדת לחברה המאורית.

האתגר המרכזי כיום הוא מציאת האיזון בין שימור הזהות והתרבות המאורית לבין השתלבות מלאה בחברה המודרנית. הדור הצעיר של המאורים מנסה לגשר על הפער הזה תוך שמירה על המסורת מחד והשתלבות בכלכלה המודרנית מאידך.

עם זאת, יש בניו זילנד מי שאינם מרוצים מהמגמה הזו, ומי שהפך לנציגם הבולט ביותר הוא חבר הפרלמנט דייוויד סימור, מאורי בעצמו, שמנהיג מפלגה ליברטריאנית קטנה. אף שמפלגתו זכתה בפחות מ-9% מהקולות בבחירות שנערכו בשנה שעברה הוא נהנה מהשפעה לא פרופורציונלית בשל היותו חלק מקואליציית המרכז-ימין השולטת כעת במדינה, ואת ההשפעה הזו ניצל כדי לקדם את הצעת החוק שלו, מדצמבר 2024, המבקשת לקבוע הגדרות מפורשות וספציפיות לעקרונות האמנה ולהחיל אותן על כל אזרחי ניו זילנד, ולא רק על המאורים. סימור טוען כי העובדה שהאמנה מפורשת טיפין-טיפין ובאופן לא אחוד ומסודר גרמה לכך שהמאורים מקבלים יחס מיוחד באופן בלתי-הוגן.

הצעת החוק מבקשת לפרש מחדש – הפעם באופן צר יותר את המסמך ההוא, שנחשב לאמנה המכוננת של ניו זילנד, מסדיר את היחסים בין הצדדים ואת האופן שבו ינהלו את המדינה, והדרך שבה מפורשים סעיפיו מנחה עד היום את שלטונות ניו זילנד בחקיקה ובקביעת המדיניות. בתי המשפט של ניו זילנד ובית הדין המאורי.

עיקר המריבה היום, שקשורה לטריטי (אמנת וואיטאנגי) הוא על אדמות. הממשלה מבקשת לבצע שינויים, שיאפשרו מכירת אדמות מאוריות לכל מי שרוצה. נכון להיום, אדמות שמוכרות כמאוריות יכולות להימכר רק למאורים. המאורים ברובם נגד השינוי הזה אבל יש כאלו שתומכים. הרבה אדמות עומדות סתם כי אין להם קונים. (מצד שני, הרבה נכסים ואדמות לא נמכרו לסינים שניסו לקנות במהלך שנות התשעים, מה שהציל את ניו-זילנד מההשתלטות הסינית).

ב-20 בדצמבר 2024, באחת מהפגנות המחאה הגדולות ביותר שידעה ניו זילנד התאספו כ-42 אלף איש מול הפרלמנט בוולינגטון, והפגינו נגד ההצעת החוק, שנועדה לדבריהם לפגוע בזכויות המאורים, הקהילה הילידית של ניו זילנד, ומאיימת להחזיר את היחסים בינם לבין המתיישבים האירופים שכבשו את ארצם עשרות שנים לאחור. הפגנת הענק התקיימה בתום תשעה ימים של צעדה מהצפון הרחוק של ניו זילנד אל הבירה וולינגטון. ושלאורך הדרך, כשעברה בערים ועיירות שונות, הצטרפו אליה עוד ועוד תומכים שצעדו ברגל או נסעו במכוניות עד שהגיעו לוולינגטון. היה זה מפגן הכוח הגדול אי פעם למען זכויות המאורים,

מקצת המפגינים הגיעו לבושים בקישוטים מאוריים מסורתיים כמו כובעי נוצות וגלימות, נשאו כלי נשק מאוריים עתיקים והניפו את דגל המאורים, וחלקם פרצו בריקוד המלחמה "האקה" כמפגן כוח. אחרים לבשו חולצות טי שעליהן נכתב Toitu te Tiriti ("כבדו את האמנה").

הלמוט מודליק ((Helmut Modlik)), מנהיג שבט הנגאטי טואה (Ngāti Toa) , הדגיש בנאומו בעצרת את האחדות והסולידריות בניו זילנד: "לאלה שרוצים לפלג אותנו אני אומר – זה מאוחר מדי. אנחנו כבר עם אחד", אמר וזכה לתשואות מהקהל.

יש להודות כי בחלקים נרחבים של ההפגנה, נראה האירוע כפסטיבל יותר מאשר כמחאה: עבור רבים הייתה זו חגיגה של השפה והזהות הילידית, שאותן הכובשים הקולוניאליסטים כמעט הכחידו בעבר. העובדה שהשתתפו בה גם רבים מאוד שאינם מאורים סימלה עבור חברי קהילות ילידיות את הסולידריות הגוברת איתם מצד אוכלוסיות אחרות, שבעבר לא הצטרפו בהמוניהן למאבק. בתחנות אוטובוס בבירה נראו  מפגינים מכל הגילים והגזעים נושאים את דגל המאורים, וחלק מבתי הספר בבירה הודיעו מראש כי לא ירשמו היעדרות לתלמידים שיבחרו להשתתף בהפגנה ולא יגיעו ללימודים.

בהפגנה עצמה, לצד שלטים שעליהם נכתבו בדיחות ועלבונות נגד חברי הפרלמנט שקידמו את הצעת החוק, הונפו שלטים המצהירים על כך שהמניף אינו מאורי – אך תומך במחאה. אחרים כללו כתובות כמו "גאה להיות מאורי" וסיסמאות נגד הפקעת האדמות של המאורים בימי הקולוניאליזם. "אנחנו רק נאבקים על הזכויות שעליהן נלחמו אבותינו", אמרה שאנל בוב, שהגיעה להפגנה. "אנחנו נלחמים למען הילדים והנכדים שלנו, כדי שלהם יהיה מה שלנו לא היה". הפגנות מחאה לא אלימות הן מסורת מאורית ותיקה וכבר אירעו בעבר סביב אירועים חשובים שנגעו לזכויות המאורים, אבל ההפגנה הזאת  הייתה חריגה בגודלה.

ב-30/8/2024, מת המלך תוהייתיה פוטטאו טה ווהרווהרו (Tūheitia Pōtatau Te Wherowhero). באופן מפתיע בגיל 69. הוא היה המלך השביעי של המאורים .דגלים במדינה הורדו לחצי התורן בעקבות מותו של המלך, שהחזיק בתפקיד הסמלי במשך 18 שנים מאז הכתרתו לאחר מות אמו.

המלך תוהייתיה מת חודשים ספורים לאחר שהוציא הצהרה מיוחדת הקוראת לאוכלוסייה הילידית באי להתאחד מול ניסיונות של הממשלה השמרנית, שנבחרה מוקדם יותר לתפקידה, לבטל חלק מהזכויות שהושגו על ידי המאורים במהלך כהונתן של הממשלות הקודמות באי.

"מותו של המלך תוהייתיה הוא רגע של עצבות גדולה לחסידי תנועת קינגיטנגה והקהילה המאורית, ולאומה הניו זילנדית כולה", הודיע רהואי פהפה, דובר בית המלוכה המאורי, לכלי התקשורת במדינה. הדובר הכריז על תחילתה של הלוויה מלכותית בטקס המכונה "טנגיהנגה" ונמשך חמישה ימים. ביום האחרון של הטקס הוכרזה Ngā Wai Hono i te Pō כיורשת של המלך המנוח.

המונים הגיעו לחלוף על פני גופתו של המלך בעיירה נגראווהיה (Ngaruawahia), בה נמצא מושב המלכים המאורים, כשהם לבושים בשחור ועוטים בדים מסורתיים המייצגים את השבטים השונים של האוכלוסיה המאורית. עשרות אלפים הגיעו לטקס הקבורה שהתקיים בסוף תקופת האבל. .

ראש ממשלת ניו זילנד, כריסטופר לקסון (Christopher Luxon), ספד למלך המנוח ואמר: "המלך תוהייתיה השאיר אחריו מורשת נפלאה. היה לו חוש הומור נהדר והייתה בו קלילות שאני חושב שלא רבים העריכו עד הסוף. הוא ניווט את העם בזמנים מאתגרים, אך הוא היה כזה שמנסה תמיד לקרב את כולם ביחד, מאורים ולא מאורים".

הפערים החברתיים-כלכליים העיקריים כיום:

פערים בחינוך

שיעור נמוך יותר של סטודנטים מאורים באוניברסיטאות (15% לעומת 30% באוכלוסייה הכללית).  שיעור נשירה גבוה פי שניים בקרב תלמידים מאורים, במערכת החינוך היסודית והתיכונית. ייצוג נמוך במקצועות יוקרתיים כמו רפואה ומשפטים; קשיים במימון לימודים גבוהים. הישגים נמוכים יותר במבחנים סטנדרטיים. ייצוג חסר של מורים מאורים במערכת החינוך. פערים בנגישות לתכניות העשרה ומשאבים חינוכיים.

גם בהשכלה גבוהה, תלמידים מאורי מתמודדים עם אתגרים משמעותיים במערכת החינוך. מחקרים מראים שיעורי הישגים אקדמיים נמוכים יותר בהשוואה לעמיתיהם בפקהה (לא מאורי אירופאי).

הגורמים התורמים כוללים:

ניתוק תרבותי: היעדר ייצוג מאורי בתכניות הלימודים ובשיטות הוראה שאינן מצליחות ליישר קו עם ערכי המאורים.

הטיה במשמעת: שיעורי השעיה וגירוש גבוהים באופן לא פרופורציונלי עבור סטודנטים מאורים.

נעשים מאמצים כמו שילוב של השפה המאורית  Te reo Māori , בבתי ספר וקידום מוסדות חינוך בהנהגת מאורי מטרתם לגשר על פער זה, אך ההתקדמות נותרה איטית.

פערים כלכליים

מאורים מתמודדים עם אפליה במקום העבודה, עם שיעורי תעסוקה ושכר נמוכים יותר בהשוואה לפאקהה הכנסה ממוצעת נמוכה ב-20% מהממוצע הארצי.

לעתים קרובות הם נדחקים לעבודות בשכר נמוך ופחות בטוח, מה שמנציח מעגלים של עוני. מחקרים גם מדגישים את השכיחות של הטיות עובדים, כאשר מועמדים מאורים לעבודה יקבלו סבירות נמוכה יותר שיציעו להם ראיונות מאשר לא-מאורים בעלי כישורים שווה.

שיעור אבטלה גבוה פי 2.5 בקרב המאורים, מהממוצע הארצי. התעסוקה המאורית מתאפיינת בייצוג יתר בעבודות בשכר נמוך; ייצוג חסר בתפקידי ניהול בכירים; פערי שכר של 20-30% בממוצע לאותן משרות; שיעור בעלות נמוך על דירות (30% לעומת 65% באוכלוסייה הלבנה)

נגישות מוגבלת להלוואות ומשכנתאות; ירושות קטנות יותר בין-דורית; חסכונות פנסיוניים נמוכים משמעותית.

פערים בבריאות

פער של 7.5 שנים בתוחלת החיים; שיעור תמותת תינוקות גבוה פי 1.5.

אי-שוויון כלכלי ובידוד גיאוגרפי מחריפים את הפערים הללו. נגישות נמוכה יותר לשירותי בריאות מונעת

המאורים מתמודדים עם פערי בריאות קשים. הם חווים שיעורים גבוהים יותר של מחלות כרוניות, תוחלת חיים קצרה יותר וגישה מוגבלת לשירותי בריאות. חולים מאורים מדווחים לעתים קרובות על טיפול שונה או פחות רציני על ידי אנשי מקצוע בתחום הבריאות.

יוזמות אחרונות, כגון הקמת רשות בריאות מאורית (Te Aka Whai Ora) בשנת 2022, שואפות לטפל בחוסר השוויון הללו על ידי הבטחת גישה רגישה מבחינה תרבותית לטיפולי בריאות.

שיעורי דיכאון וחרדה גבוהים יותר בקרב המאורים. יש להם נגישות מוגבלת לטיפול נפשי. שיעור התאבדויות גבוה פי שניים בקרב צעירים מאורים. קיימת בקרבם סטיגמה חברתית סביב בקשת עזרה נפשית.

. 65% מהילדים שבטיפול המדינה הם מאורים, והם גם סובלים יותר מתחלואה ותמותה, לצד התמודדות מתמשכת עם סוגיות מושרשות של עוני, דרות רחוב והתמכרות לסמים ולאלכוהול.

פערים במערכת המשפט ואכיפת החוק

ייצוג של 50% מהאסירים למרות היותם 17% מהאוכלוסייה.

מחקרים מצביעים על כך שמאורים נוטים יותר להיעצר, להאשים ולהרשיע מאשר עמיתיהם שאינם מאורים בגין עבירות דומות. מחקרים הראו כי מאורים מהווים אחוז גבוה יותר מהנפגעים מירי משטרתי. יש דיווחים על שימוש בכוח מוגזם בעת מעצרים בקהילות מאוריות. טענות לפרופיילינג גזעי בפעילות המשטרתית

מדווח על ענישה חמורה יותר על עבירות דומות. שיעור מעצרים גבוה פי שלושה. ייצוג משפטי פחות איכותי. אפליה בהחלטות שחרור בערבות. שיעור גבוה של כליאה חוזרת; נגישות מוגבלת לתכניות שיקום. יש לכך השפעה הרסנית על משפחות וקהילות. מניעים סוציולוגיים כמו עוני, חוסר השכלה והזדמנויות תעסוקה מוגבלות מגבירים את הפגיעות לפעילות פלילית. הדבר גורם לחוסר אמון מתמשך בין הקהילה המאורית למשטרה

תגובת הרשויות: המשטרה הניו זילנדית יזמה תוכניות לשיפור היחסים עם הקהילה המאורית, הכנסת תוכניות הכשרה בנושא רגישות תרבותית, הגברת הגיוס של שוטרים מאורים, יצירת מנגנוני פיקוח ובקרה חדשים.

הקהילה המאורית דורשת: שקיפות רבה יותר בחקירת מקרי ירי; רפורמה במדיניות השימוש בכוח; שילוב נציגי קהילה בתהליכי קבלת החלטות; הגברת האחריותיות המשטרתית.

התומכים קוראים לתוכניות צדק משקם המושרשות בערכי מאורי, כגון התערבויות ממוקדות ווהנאו (גישות ממוקדות במשפחה), כדי לצמצם את החזרתיות לפשע ולתמוך בשיקום.

הדרישות העיקריות של המאורים מהממשלה כיום כוללות:

• רפורמה במערכת הקרקעות: החזרת קרקעות היסטוריות נוספות; הגדלת הפיצויים על קרקעות שלא ניתן להשיב; זכויות ניהול משותפות על משאבי טבע.
• חיזוק האוטונומיה: הקמת מוסדות חינוך ובריאות בניהול מאורי; הרחבת סמכויות השיפוט המסורתיות; חיזוק מעמד המנהיגות השבטית המסורתית.
• שוויון כלכלי: תכניות תמיכה ייעודיות לעסקים מאוריים; הכשרה מקצועית מותאמת תרבותית, גישה מועדפת למכרזים ממשלתיים.
• זכויות תרבותיות: הרחבת לימודי השפה המאורית במערכת החינוך; תקציבים מוגדלים לשימור מסורת ותרבות; הגנה על אתרים מסורתיים קדושים.
• רפורמה במערכת המשפט: שילוב גישות מסורתיות ליישוב סכסוכים, תכניות שיקום מותאמות תרבותית; ייצוג הולם במערכת המשפט

התגובה הממשלתית לדרישות אלו מעורבת:

• חלק מהדרישות מקבלות מענה חלקי דרך תכניות ממשלתיות
• סוגיות מורכבות כמו זכויות על משאבי טבע נמצאות במשא ומתן מתמשך
• ישנה התנגדות ציבורית מסוימת למתן זכויות יתר.

שינוי שם המדינה

כמו כן, דורשים המאורים לשנות את שם המדינה, מהשם "ניו זילנד", ניתן למדינה על ידי מגלי ארצות הולנדים במאה ה-17, על שם מחוז בהולנד , לשם המאורי המסורתי "אאוטארואה" (Aotearoa),. שמשמעותו "ארץ העננים הלבנים הארוכים",

התנועה לשינוי רשמי של שם המדינה התגברה בשנים האחרונות, עם דרישות:

שימוש רשמי בשם "אאוטארואה" כשם הראשי של המדינה; שינוי חוקתי שיעגן את השם החדש; מעבר הדרגתי בכל המסמכים הרשמיים;  קמפיין חינוכי להטמעת השינוי;  כפי שנעשה בעבר במדינות כמו סרי לנקה (מציילון); תאילנד (מסיאם); מיאנמר (מבורמה).

טיעוני התומכים: יש בכך צדק היסטורי, התנתקות מהעבר הקולוניאלי; חיזוק הקשר בין העם המאורי לאדמתו; יצירת זהות ייחודית לניו זילנד; חיזוק הרב-תרבותיות במדינה. לדבריהם, התועלת מעשית שתצמח מכך היא: מיתוג בינלאומי ייחודי; משיכת תיירות באוריינטציה  תרבותית וחיזוק היחסים בין הקהילות במדינה.

ההתנגדויות נובעות בעיקר משמרנות, אך גם משינוי דרמטי בזהות הלאומית . כמו כן, השינו כרוך בעלויות, החל משינוי כל המסמכים הרשמיים וכלה בעלויות הסברה וחינוך.

הממשלה מגיבה בשימוש גובר בשני השמות במקביל; תמיכה בשימוש בשם המאורי במערכת החינוך ובהכרה בחשיבות השם המסורתי. בעשורים האחרונים, השימוש בשם "אאוטארואה" הפך נפוץ יותר: תקשורת רשמית משתמשת בשני השמות, מסמכים ממשלתיים כוללים את שני השמות. שלטי דרכים ומבני ציבור מציגים את שני השמות. מערכת החינוך מעודדת שימוש בשם המאורי.

המאבק לשינוי שם המדינה מייצג תהליך עמוק יותר של התמודדות עם העבר הקולוניאלי והכרה בזכויות המאורים. התהליך מעלה שאלות מהותיות על זהות, היסטוריה וצדק חברתי. ההצלחה בהטמעת השינוי תלויה ביכולת ליצור הסכמה רחבה ולנהל תהליך הדרגתי ומכבד.

מערכת היחסים בין המאורים לממשלת ניו זילנד מדגימה את המורכבות והאתגרים בהתמודדות עם עוולות היסטוריות ובניית חברה שוויונית ומכילה. התקדמות משמעותית הושגה, אך הדרך לשוויון מלא עדיין ארוכה. ההצלחות והכישלונות של ניו זילנד בתחום זה מהווים מודל חשוב למדינות אחרות המתמודדות עם סוגיות דומות.

הערות

[1] גיל חציוני הוא מדד סטטיסטי המציין את הגיל שמחלק את האוכלוסייה לשתי קבוצות שוות בגודלן – כלומר, מחצית מהאוכלוסייה צעירה מגיל זה, ומחצית מהאוכלוסייה מבוגרת ממנו. חשוב להבדיל בין גיל חציוני לגיל ממוצע: גיל ממוצע מושפע מערכים קיצוניים (למשל, מספר קטן של קשישים מאוד יכול להעלות את הממוצע). גיל חציוני פחות מושפע מערכים קיצוניים ולכן נחשב למדד יציב יותר למרכז התפלגות הגילים. הגיל החציוני משמש לעתים קרובות כאינדיקטור ל: מבנה הגילים של האוכלוסייה; קצב ההזדקנות של החברה;

[2] ההאקה הוא  ריקוד עוצמתי המשלב תנועות גוף דרמטיות, קריאות קרב, הבעות פנים מאיימות (כמו הוצאת הלשון), וקצב מתופף של הרגליים. מקור השם "האקה" בשפה המאורית הוא פשוט "ריקוד". למרות שהוא מזוהה בעיקר כריקוד מלחמה, ההאקה משמש גם באירועים חשובים אחרים כמו: קבלת פנים לאורחים מכובדים, טקסי לוויה חשובים, חגיגות משמעותיות, ה"האקה" (Haka) ואירועים תרבותיים

[3] ההונגי היא הדרך שבה המאורים אומרים שלום זה לזה ובמיוחד לאורחים חדשים. כפי שאנחנו רגילים ללחוץ ידיים או להתחבק הם נוהגים להתנשק דרך האף. לדעתם, הדרך האמיתית שבה מכיר אדם את חברו היא על ידי קליטת נשימתו. הנשימה מסמלת את "נשימת החיים" ולכן כך יוצרים קשר אמיתי עם הזולת. כיצד? ראשית מקרבים אף אל אף עד אשר הם נוגעים זה בזה. נשארים כך מספר שניות ואזי צד אחד נושף דרך אפו החוצה והצד השני שואף וקולט את רוחו. לאחר מכן מתחלפים בתפקידים והצד השני נושף והראשון שואף את רוחו. זו הדרך הטבעית והטובה ביותר על פי מסורתם להגיד שלום, לא כזרים אלא לאחר הכרות אישית בין אדם לרעהו. זו הסיבה שטקס ה"הונגי" התקיים לאחר קבלת הפנים ולא לפניה. כך מצאתי את עצמי עובר בשורה ארוכה של כ-100 איש, מניח אף אל אף, שואף ונושף ומקבל את נשימת החיים מכל אחד ואחד…

[4] הפיגוע הטרגי במסגדים בכרייסטצ'רץ' התרחש ב-15 במרץ 2019, והיה אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות ניו זילנד. התקפה מתוכננת התרחשה בשני מסגדים: מסגד אל-נור ומרכז לינווד האסלאמי. ההתקפה התרחשה בזמן תפילת יום שישי

51 אנשים נרצחו ו-40 נוספים נפצעו