יחסי דרום קוריאה עם צפון קוריאה

כתב: גילי חסקין;ספטמבר 2024

תודה לגדעון ביגר וליובל נעמן על הערותיהם.

ראו גם, באתר זה:

תולדות דרום קוריאה בתקופת הרפובליקות הראשונה והשניה; תקופת שלטונו האוטוריטטיבי של פאק-צ'ונג-הי בדרום קוריאה; ההסטוריה של קוריאה מרצח פאק ועד כינון הדמוקרטיה; תולדות דרום קוריאה מראשית הדמוקרטיה ועד לבחירתה של  פאק גוּן-הְיֶה; תולדות דרום קוריאה, מבחירתה של פאק ועד היום.

לאלבום תמונות מטיול לדרום קוריאה – 2016

אלבום תמונות דרום קוריאה  2024

להרצאה על דרום קוריאה

רמת המתיחות ביחסים בין הצפון לדרום ידעה עליות ומורדות. טילים שוגרו מכיוון צפון קוריאה לאזורים שונים במים הטריטוריאליים של יפן ושל קוריאה הדרומית[ אך המתיחות לא הידרדרה למצב של לחימה ממשית מאז סיום מלחמת קוריאה – מלחמה שמעולם לא הסתיימה רשמית בין הצפון והדרום. היו גם שנים טובות יותר שבהן היחסים בין שתי הקוריאות היו שלווים וחלה ביניהן התקרבות יחסית.

טבלה היסטורית ופוליטית של דרום קוריאה- מעודכן 18-10-24

חלוקת קוריאה

חצי האי הקוריאני סופח רשמית על ידי יפן בשנת 1910. סיפוח קוריאה ליפן התקיים עד אחרי כניעת יפן וסיום מלחמת העולם השנייה. ב-9 באוגוסט 1945, הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן וקדמה את צבאה לכיוון קוריאה. אף שהכרזת המלחמה הסובייטית, נעשתה בתיאום עם כל בעלות הברית בוועידת יאלטה, ממשלת ארצות הברית חששה שכל קוריאה תיפול תחת שליטה סובייטית. לפיכך ביקשה כי הכוחות הסובייטיים יפסיקו את התקדמותם לתוך קוריאה, וישאירו את דרום חצי האי, כולל הבירה סיאול בידי הכוחות של צבא ארצות הברית. לאחר כניעת יפן ב-15 באוגוסט, נכנס הצבא האדום לפיונגיאנג  ב 24 לאוגוסט והקים ממשל צבאי בשטחי צפון קוריאה שמצפון לקו רוחב 38 צפון. הכוחות האמריקנים נחתו בדרום ב-8 בספטמבר והקימו את הממשל הצבאי של ארצות הברית בקוריאה.

מטרת החלוקה השרירותית הייתה לזרז את שיקום חצי האי העני. ארה"ב לקחה תחת חסותה את החלק הדרומי, וברה"מ דאז לקחה תחת חסותה את החלק הצפוני. החלוקה נקבעה לתקופה של שלוש שנים  (1948-1945). לא ניתן היה לשער, כי מרגע החלוקה השרירותית, התהום שנפערה בין שתי הקוריאות רק תגדל ותעמיק, ללא דרך חזרה, עד עצם היום הזה[1].

התחרות בין צפון קוריאה לדרום קוריאה הפכה למפתח לקבלת החלטות בשני הצדדים. לדוגמה, יש הטוענים, כי בניית הרכבת התחתית של סיאול, לקראת המשחקים האולימפיים ב-1988, דורבנה על ידי בניית הרכבת התחתית בפיוניאנג.

בעלות הברית שאפו להחזיק באפוטרופסות משותפת, אשר תביא את קוריאה לעצמאות, אבל רוב הלאומנים הקוריאנים רצו עצמאות מידית. בינתיים – עם פרוץ המלחמה הקרה – התערערו היחסים ושיתוף הפעולה בין ברית המועצות לארצות הברית.

שתי המעצמות החלו לקדם את דורשי שלומם לעמדות סמכות קוריאנים, אשר יישרו קו עם הצד הפוליטי שלהם ודחקו לשוליים את יריביהם. בצפון קוריאה, תמכה ברית המועצות בקומוניסטים הקוריאנים. קים איל-סונג, שירת מ-1941 בצבא הסובייטי והפך בהדרגה לדמות הפוליטית המרכזית, תוך שהוא מדכא זרמים קומוניסטיים אחרים שפעלו בקוריאה. החברה עברה תהליך ריכוזיות וקולקטיביזציה, בהתאם למודל הסובייטי. בדרום הפך לי סינג-מן  (Syngman Rhee) האנטי-קומוניסט, לפוליטיקאי הבולט ביותר. ממשלת ארצות הברית העבירה את הנושא לאומות המאוחדות, דבר שהוביל להיווצרות "הוועדה הזמנית של האו"ם על קוריאה" (UNTCOK) בשנת 1947. ברית המועצות התנגדה למהלך זה וסירבה לאפשר לוועדת האו"ם לפעול בצפון.

כוחות השלטון הסובייטיים עזבו את הצפון ב-10 בדצמבר 1948. הכוחות האמריקנים עזבו את הדרום בשנה שלאחר מכן, אך חברי הקבוצה האמריקאית המייעצת, נותרו בקוריאה כדי להכשיר את צבא קוריאה. הרפובליקה של קוריאה הוקמה ולי סינג-מן מונה ברוב עצום לנשיא הראשון של קוריאה הדרומית. הממשלה הקוריאנית החדשה החליפה רשמית את השלטון הצבאי האמריקאי ב-15 באוגוסט.

בקוריאה הצפונית התקיימו בחירות למועצות העם, לאחר דיכוי פוליטי אלים של כל התנגדות לשלטונו של קים איל-סונג. כתוצאה מכך, צמחו שתי מדינות, עם מערכות פוליטיות, כלכליות וחברתיות מנוגדות לחלוטין. שתי הממשלות היריבות ראו את עצמן כממשלת קוריאה כולה, ושתיהן ראו בחלוקה כזמנית בלבד. הרפובליקה הדמוקרטית של צפון קוריאה אף הכריזה על סיאול כעל בירתה הרשמית, עמדה שלא השתנתה עד שנת 1972 [2] .

הגבולות נותרו פתוחים להגירה במשך השנים שעד למלחמת קוריאה.

לאחר הבחירות דחף קים איל סונג, נשיא קוריאה הצפונית, לאחד את קוריאה תחת הנהגתו. בזכות הכוח הצבאי הגדול והמיומן שהחזיק, האמין כי ניתן יהיה לכבוש את קוריאה הדרומית תוך ימים ספורים. את הלחימה מנע דווקא אפוטרופסו ובעל בריתו יוסיף סטלין, מנהיג ברית המועצות, אשר לא רצה להצטרף ללחימה ולהחזיר את חייליו לקוריאה.

עם זאת, בהסכמה שניתנה לבסוף על ידי מאו טסה טונג, שליטה הקומוניסטי  של סין מאז 1949 וסטלין, ב-25 ביוני 1950 פלשה צפון קוריאה לדרום וכבשה במהירות את רוב המדינה. בספטמבר 1950 התערב כוח האומות המאוחדות, בראשות ארצות-הברית, כדי להגן על הדרום, והתקדם לתוך צפון קוריאה. כאשר התקרב לגבול עם סין, התערבו הכוחות הסיניים לטובת צפון קוריאה, והטו שוב את מאזן המלחמה. הלחימה הסתיימה ב-27 ביולי 1953, עם הסכם לשביתת נשק, שיצר גבול חדש בין שתי הקוריאות, באזור קו הרוחב 38 מעלות צפון כבעבר, אך לא קו ישר, כי אם קו שהתחשב יותר בתנאי השטח. שכמעט שחזרה את הגבולות המקוריים בין הצפון לדרום. נשיא קוריאה הדרומית לי סינג-מן סירב לחתום על הסכמי שביתת-הנשק שנחתמו בין האו"ם לקוריאה הצפונית, אך הסכים לעמוד בה. שביתת הנשק הובילה להפסקת אש, אך לא להסכם שלום. בעקבות שביתת הנשק הוקם האזור המפורז, אזור חיץ בין שני הצדדים, לכול רוחבו של חצי האי, אזור שאורכו 250 קילומטר ורוחבו כארבעה קילומטר עם נקודת השקה בודדת (JSA).

ראו באתר זה: מלחמת קוריאה

לאחר המלחמה, מיליוני קוריאנים הופרדו מבני משפחתם שמעבר לגבול[3]. החלוקה השרירותית של קוריאה, בחציצת "קו על המפה", שקיבלה משנה תוקף לאחר מלחמת קוריאה, חילקה משפחות קוריאניות רבות. מאז מלחמת קוריאה לא הותרו חילופי מכתבים, שיחות טלפון או טלקס, בין הקוריאנים משני צדי הגבול, בעקבות הפיקוח ההדוק מצד הצפון[4]. לא מעט סופר על רצונן העז של המשפחות להתאחד במשך השנים ועל ניסיונות של אחדים מתושבי הצפון להתאחד עם יקיריהם בדרום – ניסיון שלעיתים אף עלה להם בחייהם.

קים איל-סונג לא ויתר על שאיפתו לאחד את קוריאה באמצעות שימוש בכוח. מאז סיום המלחמה, פנה קים כמה פעמים לברית המועצות, כדי לקבל את תמיכתה בפעולות צבאיות. הסובייטים סירבו לתמוך בהרפתקה צבאית נוספת. משבר קובה באוקטובר 1962 היווה נקודת שבירה עבור צפון קוריאה. קים איל-סונג התאכזב ממה שראה כהתקפלות סובייטית בפני ארצות הברית. אירוע זה וסירובה של ברית המועצות לתמוך בהרפתקה צבאית צפון קוריאנית הביאה אותו בדצמבר 1962, לשים דגש חזק על התעשיות הצבאיות, דבר שפגע ביכולתה של צפון קוריאה, להתמודד עם בעיות כלכליות חמורות[5].

מלחמה קרה

במקביל לניהול עניני המדינה, המשיך קים במאבקו מול דרום קוריאה. מתוך רצון להימנע ממלחמה כוללת, חזר הממשל הצפון קוריאני למלחמת גרילה וטרור מול הדרום, אשר אפיינה את היחסים בין המדינות לפני המלחמה. אפילו באזור ההפרדה המפורז שבין המדינות ( DMZ), הצליחו הצפון קוריאנים לבצע פעולות טרור, למרות הנוכחות המאסיבית של כוחות הצבא הדרום קוריאנים והאמריקאים. הנחת היסוד של צפון קוריאה היתה כי פעולות כאילו יצרו אנדרלמוסיה וימוטטו את השלטון בסיאול. כמו כן האמינו בפיונגיאנג, כי בעקבות הכאוס שיתעורר בדרום, תקום תנועת המונים שתתמוך בממשל הצפון קוריאני. בפועל הטרור נכשל בהשגת מטרות אסטרטגיות אלה. על פי רוב הכחישה פיונגיאנג את הקשר שלה לפעולות אלה. כמו כן, חדרו סוכנים צפון קוריאנים לשטחה של דרום קוריאה, בעיקר לצורך ריגול [6].

המתחים הסלימו בסוף שנות ה-60 בעקבות סדרה של עימותים מזוינים בעצימות נמוכה באזור המפורז. במהלך תקופה זו, צפון קוריאה פתחה בפשיטות חשאיות על הדרום. ב-21 בינואר 1968, נשלחו 31 אנשי קומנדו צפון קוריאנים לתקוף את הבית הכחול (בית הנשיא) של דרום קוריאה בסיאול. הניסיון סוכל. בעקבות האירוע החמור, אימנה דרום קוריאה, בחשאי, קבוצת פושעים ואסירים שהיתה אמורה לחדור לצפון ולרצוח את המנהיג דאז, קים איל-סונג. הפעולה בוטלה וגררה מרד זוטא מצד המתנקשים המיועדים. ממשלת הדרום הסתירה את המידע במשך עשרות שנים[7].

בשנת 1970 נאלצה קוריאה הדרומית לוותר על אירוח משחקי אסיה בשל בעיות ביטחוניות באירוח המשלחת של קוריאה הצפונית, ומארחת התחרות הקודמת, תאילנד, הסכימה לארח את התחרות פעם נוספת בעיר בנגקוק, תוך שימוש במשאבים הדרום קוריאנים.

בתחילת שנות ה-70 ,ניסתה צפון קוריאה לחפור מנהרה בין שתי הקוריאות, לרוחב האזור המפורז, במטרה לאפשר לכוחות הצפון לפלוש במפתיע לצדו הדרומי של הגבול. כוחות הדרום חשפו ארבע מנהרות כאילו במחצית שנות השבעים. אלו מנהרות עצומות בגודלן, שלטענת הדרום קוריאנים, יכלו להעביר כוחות רבים[8]. אחת המנהרות הללו היא כיום אתר תיירות בבעלות דרום קוריאה. מחמת הקושי בחציית האזור המפורז, החלו ארגוני הטרור הצפוניים לחדור דרומה, גם באמצעות צוללות או ספינות ששטו לאורך הגבול הימי שבין שתי המדינות.

במהלך ההכנות לביקור הנשיא האמריקאי ריצ'ארד ניקסון בסין, ב-1972, יזם פאק צ'אנג-האי, שליטה האוטריטרי של דרום קוריאה, קשר חשאי עם מנהיג הצפון קים איל-סונג. באוגוסט 1971 התקיימו השיחות הראשונות בתיווך הצלב האדום בין הצפון והדרום. רבים מהמשתתפים היו למעשה אנשי מודיעין או אנשי המפלגה. במאי 1972, לי הו-ראק, ראש שירות המודיעין הדרום קוריאני, נפגש בחשאי עם קים איל-סונג בפיונגיאנג. קים התנצל על הפשיטה על הבית הכחול והכחיש שהוא אישר אותה. בנוסף, סגן ראש ממשלת קוריאה הצפונית פאק סונג-צ'ול ערך ביקור גומלין סודי בסיאול. ב-4 ביולי 1972 פורסמה הצהרת צפון-דרום המשותפת[9]. ההודעה הכריזה כי איחוד מחדש חייב להתממש בדרך שלווה ללא שימוש בכוחות מזוינים זה נגד זה. כמו כן הוסכם, כי חשיבות האיחוד מחדש עולה על הבדלי האידאולוגיות ויוקמו מוסדות לקידום איחוד קוריאה כקבוצה אתנית אחת. בהצהרה זו גם הוקם לראשונה קו טלפון אדום ישיר בין הדרום לצפון.

צפון קוריאה השעתה את השיחות ב-1973, לאחר חטיפת מנהיג האופוזיציה הדרום-קוריאנית קים דה-ג'ונג, על ידי שירות המודיעין הדרום קוריאני. עם זאת השיחות התחילו מחדש ובין השנים 1973–1975 התקיימו 10 ישיבות של ועדת התיאום בין הצפון לדרום בנקודת הגבול פנמונג'ום.

בסוף שנות ה-70 קיווה נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, להשיג שלום בקוריאה. עם זאת, התוכניות שלו ירדו מן הפרק, בעקבות חוסר הפופולריות של הכוונה להסגת הצבא האמריקאי מקוריאה.

אחד המשברים המסוכנים בתולדות שתי הקוריאות והעולם כולו היה מבצע פול בניאן (Paul Bunyan), שבוצע באזור הביטחון המשותף בין שתי הקוריאות, באוגוסט 1976. ליד גשר ה-"אל חזור" – שם הסתיר עץ אחד את שדה הראיה בין עמדת הגשר ומוצב השמירה באזור המפורז הקוריאני. ב-18 באוגוסט 1976, נשלחה קבוצה של עובדי האו"ם, מצוידים במעדרים וגרזנים, כדי לגזום את העץ המסתיר, כשהם מלווים שומרים בלתי חמושים (בשל חוקי אזור הביטחון המשותף) מטעם האו"ם, בפיקוד שני קצינים אמריקאים וקצין דרום קוריאני[10]. לאחר שהגיזום החל, שלושים חיילים צפון קוריאנים תקפו את הקבוצה והרגו את שני הקצינים האמריקאים, בגרזנים שחטפו מהפועלים. חייל דרום קוריאני פיזר את החיילים הצפון קוריאנים בעזרת נהיגה במשאית שלו לכיוונם. האירוע נזכר בכינויו "תקרית רצח הגרזן הקוריאני" (Korean axe murder incident)[11].

בעקבות התקרית, העלתה ארצות הברית את הכוננות של צבאה בקוריאה הדרומית וברחבי העולם עלו חששות מפריצת מלחמה בקוריאה[12]. הנשיא ג'ראלד פורד הורה על ניסור העץ[13]. כתוצאה מכך, אורגן מבצע "פול באניין", על שם חוטב עצים מיתולוגי בארצות הברית והוא יצא לפועל בשעה 7 בבוקר ב-21 באוגוסט 1976, שלושה ימים בלבד לאחר תקרית הגרזן. שיירה של 23 כלי רכב אמריקאים ודרום קוריאנים נכנסה לתוך אזור הביטחון המשותף ללא כל התרעה או דיווח לצפון קוריאנים. בתוך כלי הרכב הייתה קבוצת הנדסה שמנתה 16 איש וצוידה בגרזנים ומסורי שרשרת והתחילה מיד לנסר את העץ.

אלפי חיילים חמושים היטב, טנקים וארטילריה עמדו מוכנים לגבות את הצוות שנכנס לתוך אזור הביטחון המשותף. לכך התווספו מסוקים רבים, מטוסי תקיפה מפטרלים, מפציצים באויר ונושאת מטוסים. בתגובה לכך, צפון קוריאה שלחה כ-150 חיילים חמושים בתת-מקלעים. עם זאת, החיילים הצפון קוריאנים עמדו בדממה בזמן שצוות ההנדסה ניסר את העץ ולא פתחו בעימות מזוין. במהלך ההכנות לפעולה, עלה חשש מכך שהיא תוביל לפתיחת מעשי איבה רחבים ואף למלחמת עולם, אך לבסוף החשש התבדה והפעולה עברה בשלום. אחד מהחיילים הקוריאנים שהשתתפו באבטחה במקום בזמן המבצע היה מון ג'ה-אין (Moon Jae-In), שבאפריל 2018 חזר לקרבת המקום כנשיא קוריאה הדרומית בפגישתו עם קים ג'ונג-און ונטע אתו עץ של שלום, שספק אם יסתיר בשנית את קו הראיה בין העמדות[14].

חטיפת הבמאי והשחקנית

בינואר 1978 השחקנית צ'וי און-הי (Choi Eun-hee)  נחטפה על ידי סוכנים צפון קוריאנים ברפולס ביי (Ruffel's bay) שבהונג קונג ונלקחה לפיונגיאנג. בעלה לשעבר ואבי ילדיה,  שין סאנג-אוק  (Shin Sang-ok)  נחטף אחרי חצי שנה, גם בהונג קונג, כשחיפש מידע על גורל אשתו.

שין סאנג-אוק, שנולד ב-1926 בעיר סיישין שמצפון לגבול שחצה את קוריאה ב-1948, היה שם דבר בקולנוע הדרום קוריאני בשנות ה-50 וה-60. למרות שלא פעם הוגבל על ידי השלטונות הנוקשים בדרום קוריאה שהתנכלו לו (הנשיא פארק צ'ונג-הי סגר את חברת ההפקות שלו ב-1978), הצליח שין סאנג-אוק  ליצור עשרות סרטים כמפיק וכבמאי, ואלו זכו להצלחה גדולה.

צ'וי און הי, היתה כוכבת קולנוע נערצת. הם התאהבו, התחתנו, הקימו משפחה, וגם פירקו אותה לבסוף לאחר ששין ניהל רומנים מהצד וחברת ההפקות שלו פשטה רגל. השנים הובילו פעם את תעשיית הקולנוע הדרום קוריאנית.

הסיפור ההזוי הזה מרגיש כמו עלילת סרט מתח בדיוני, אבל הוא אכן התרחש בצפון קוריאה,  שנראית כארץ האפשרויות המופרכות הבלתי נגמרות. כפי שפול פישר (Paul Fischer) משחזר בביוגרפיה על הזוג, "הפקה של קים ג'ונג איל" ( A Kim Jong-Il Production: The Extraordinary True Story of a Kidnapped Filmmaker..

עוד כשהיה סטודנט, חלם  קים ג'ונג איל לטפח דור של במאים מוכשרים, שייצרו סרטי מופת וגם ישרתו את השלטון הקומוניסטי במדינה, שבראשו עמד אביו קים איל סונג . ב-1973 אף הוציא ספר בנושא ששמו  "על אמנות הקולנוע". "המשימה העיקרית של הקולנוע היום היא הפיכת האנשים לקומוניסטים", כתב, "המשימה ההיסטורית הזאת דורשת, מעל לכל, שינוי מהפכני של מלאכת הבימוי".

אולם מכייון שהבמאים המקומיים לא ממש סיפקו את הסחורה, הוא הורה לשירותי הביטחון שלו לחטוף את שין סאנג-אוק. צ'וי יון-הי הגיעה ב-1978 לראיון ליהוק בהונג קונג ונעלמה באופן מפתיע. שין ניסה להתחקות אחר עקבותיה, והותקף גם הוא על ידי סוכניו של קים ג'ונג איל, שהרדימו אותו בכלורופורם והבריחו אותו אל מעבר לגבול.

הבמאי בן ה-52 אמנם שוכן בדירת פאר באדיבות קים ג'ונג איל ואביו. אחרי שניסה להימלט בחזרה לדרום באמצעות רכבת משא ונתפס, הוא הועבר למתקן כליאה, שם שהה ארבע שנים. כשניסה לשים קץ לחייו באמצעות הרעבה עצמית, הזינו אותו הסוהרים בכוח. לאחר שהבין את המלכוד בו הוא נמצא, שלח לקים ג'ונג איל ולאביו מכתבי תודה מתחנפים. אלו הביאו לשחרורו ב-1983.

בסרט התיעודי על סיפורם, "הנאהבים והרודן" (The Lovers and the Despot), שהפיקו רוברט קנאן (Robert Cannan) ורוס אדם (Ross Adam), שיצא לאקרנים ב–2015 מספרת צ'וי יון-הי  כי הוחזקה במשך חמש שנים בחווה מבודדת, רק לאחר כחמש שנים, כשרוחם שבורה ומרוסקת, הפגיש ביניהם הרודן חובב הקולנוע וסיפר להם על תוכניתו: לאפשר להם ליצור שורה של סרטים שיזניקו את מעמדה של תעשיית הקולנוע הכושלת של מדינתו.

כך, באמצעות הזוג הקולנועי ש"ייבא" מדרום, הגשים הפוליטיקאי המטורף את חלומו. שין ביים עבורו שבעה סרטים. בארבעה מהסרטים הללו כיכבה אשתו. הידוע שבהם הוא "פולגסארי" (Pulgasari), אודות מפלצת ענקית, המזכירה את 'גודזילה"  (Godzila) היפני מ-1954.  הוא ניסה לעשות כמיטב יכולתו תחת המגבלות האידיאולוגיות שהטילו עליו השלטונות, שלצד פיקוח קפדני על הסט, הקצו לו משאבים כספיים רבים, כולל שכר שנתי שווה ערך לשלושה מיליון דולר.

לימים סיפר שין, כי שנא קומוניזם אבל היה  חייב להעמיד פנים כאילו הוא מחוייב אליו, במסיבות עיתונאים, תחת עינם הבוחנת של סוכני קים ג'ונג איל, התבקש להתבטא בזהירות.

סיפור זה הוא עד כדי כך בלתי נתפס ששירותי הביטחון בדרום קוריאה היו בטוחים כי הוא ערק מרצון צפונה, כדי לחדש את קריירת הקולנוע הדועכת שלו. אולם הבמאי ואשתו עמדו על כך שהוחזקו בכוח על ידי קים ג'ונג איל ואנשיו, ואף סיפקו הוכחה בדמות הקלטות סתר שביצעו במהלך שיחותיהם עמו. אישוש נוסף לטענותיהם בא בעקבות סיפוריהם של 11 אזרחים יפנים שנלקחו בניגוד לרצונם לצפון קוריאה כדי לשמש כיועצים בתחומי התרבות השונים במדינה.

השניים זכו לצאת ולהציג את סרטיהם בפסטיבלי קולנוע חשובים, בין היתר במוסקבה ובקרלובי וארי, ודחו שוב ושוב את המחשבה לערוק ולברוח, כי חששו שאיש במולדתם לא יאמין לסיפור החטיפה שלהם. משום כך החליטו להקליט את שיחותיהם עם הדיקטטור. כך השיגו ראיה, שתשכנע את העולם, שקים אכן חטף אותם ואכן החזיק אותם לצרכיו בצפון קוריאה.

ב-1986 – שמונה שנים אחרי חטיפתם – ניצלו שין וצ'וי ביקור בפסטיבל בווינה (עם סרטם "פולגסארי"), כדי לחמוק מחיבוק הדוב הצפון קוריאני, בסיוע מבקר סרטים יפני ואנשי השגרירות האמריקנית.

בנוסף לכך, ביולי 1977 היה ניסיון לחטוף פסנתרנית / שחקנית קוריאנית ובעלה מבלגרד יוגוסלביה.

ב-9 באוקטובר 1983 , נעשה ניסיון נוסף של הצפוניים להתנקשות בחיי נשיא קוריאה הדרומית. במהלך ביקורו של הנשיא צ'ון דו-חואן ( Chun Doo-hwan), בראנגון בירת בורמה, תכנן הנשיא להניח זר באנדרטה לזכר הגנרל אונג סן, אבי האומה של בורמה העצמאית ואביה של ראש הממשלה אָוּנְג סַאן סוּ צִ'י. בשעה שחברי הפמליה של הנשיא החלו להגיע לאזור האנדרטה לשם ארגון האירוע, התפוצצה פצצה אחת מבין שלוש פצצות שהוסתרו על גג המתחם, הרגה 21 אנשים ופצעה 46 [15]. בין ההרוגים נמנו ארבעה בכירים בממשלת קוריאה הדרומית, 14 יועצים, עיתונאים, ואנשי ביטחון דרום-קוריאנים, וכן ארבעה אזרחים בורמזים, ביניהם שלושה עיתונאים[16].

הנשיא צ'ון עצמו ניצל הודות לעובדה שמכוניתו התעכבה בפקקים, כאשר הפיצוץ התרחש דקות ספורות בטרם הגיעו למקום[17]. לפי הדיווחים, הפצצה הופעלה מוקדם מדי עקב סימון שגוי בדבר הגעת הנשיא למקום, כמה דקות בטרם מועד ההגעה הנכון. את ההתנקשות ניתן לראות בעשר הדקות הראשונות של פרק ראשון בסדרה "צייד עירוני"[18].

משטרת בורמה זיהתה שלושה חשודים במעורבות בפיגוע, קצין ושני סמלים בצבא קוריאה הצפונית. חקירה משטרתית העלתה כי הם הגיעו לבורמה באמצעות סירה שעגנה בנמל ראנגון, והשיגו את חומרי הנפץ באמצעות משלוח דיפלומטי ישירות מקוריאה הצפונית. במסגרת חקירתו, הסוכן הצפון-קוריאני קאנג מין-צ׳ול, הודה במשימתו, ובאחריות של משטר קוריאה הצפונית לפיגוע, והודות למידע שמסר, גזר דין מוות שהושת עליו הומר במאסר עולם[19]. החשוד הנוסף במעורבות בפיגוע נמצא אף הוא אשם והוצא להורג בתלייה. בתגובה, וחרף ההוכחות שנמצאו בחקירה, קוריאה הצפונית הכחישה בפומבי כל קשר לפיגוע[20]. בעקבות הפיגוע, בורמה השעתה באופן מידי את היחסים הדיפלומטיים עם קוריאה הצפונית (השעיה שנמשכה עשרים שנה)[21].

ב-1983 עלתה הצעה מצד צפון קוריאה, לשיחות תלת-כיווניות עם ארצות הברית ודרום קוריאה. כשבמקביל, כפי שתואר כאן, שלחה צפון קוריאה לראנגון סוכנים חשאיים אשר יתנקשו בנשיא דרום קוריאה צ'ון דו-חואן אשר שביקר בה. התנהגות סותרת זו לא הוסברה מעולם.[22]

בספטמבר 1984 שלח הצלב האדום של צפון קוריאה, אספקה דחופה לדרום, לאחר שתושביו נפגעו משיטפונות קשים[23]. 370 המשאיות הצפון קוריאניות אשר נכנסו לשטח הדרום, היו הראשונות לעבור בין שתי המדינות מאז שמלחמת קוריאה הסתיימה 31 שנים לפני כן. גורמים רשמיים בדרום קוריאה סברו כי מדובר בתכסיס תעמולתי ועמדו על כך שהם לא זקוקים לעזרה. אף על פי כן הם קיבלו את הסיוע בכל זאת, מתוך הבנה כי סירוב ייצור מתח נוסף בין המדינות. שיחות הפיוס התחדשו לאחר מכן, וכתוצאה מכך, בשנת 1985, התקיים המפגש הראשון של משפחות מפוצלות. מעבר לתקדים של איחוד המשפחות ואושר גם המעבר של סדרת משלחות של חילופי תרבויות. הצפון שם קץ למחוות לאחר היערכות התרגיל הצבאי "טים ספיריט" (Team Spirit) ב-1986, תרגיל משותף בין צבא ארצות הברית לצבא דרום קוריאה. מפגשי איחוד משפחות לא התקיימו שוב במשך 15 שנה.

אירוע חמור ביחסים בין הקוריאות ובין קוריאה הצפונית לייתר מדינות העולם היה בסוף 1987, לקראת הבחירות בקוריאה הדרומית וקיום האולימפיידה במדינה זו. האירוע היה הפלתה של טיסה 858 של "קוריאן אייר" שהמריאה מנמל התעופה הבינלאומי בגדד, שיעדה היה נמל התעופה גימפו שבלב סיאול שבקוריאה הדרומית. הטיסה, שהמריאה ב-29 בנובמבר 1987 הסתיימה בפיצוץ מעל הים, כשכל נוסעיה נספו. לפי הרשויות הדרום קוריאניות, שני נוסעים שהחזיקו בדרכונים יפניים מזויפים ירדו מהמטוס באבו דאבי והשאירו פצצת זמן, מקלט רדיו של 'פנסוניק' , שהיה מלא בחומר נפץ פלסטי, ובקבוק ליקר שהכיל חומר נפץ נוזלי בתא במטוס. אלה התפוצצו כשהמטוס היה מעל ים אנדמן, סמוך לתאילנד. בעת הפיצוץ אבד קשר הרדאר עם המטוס. כל 11 אנשי הצוות ו-104 הנוסעים במטוס נהרגו, עובדה שהפכה את האירוע לפעולת הטרור הקטלנית ביותר נגד קוריאה הדרומית[24].

זמן קצר לאחר מכן, נעצרה סוכנת צפון קוריאנית, בשם קים יון-הי (Kim Hyon-hee), בשל מעורבותה בהטמנת הפצצה במטוס. לאחר שנתפסה, ניסתה להתאבד עם שותפה, אך ניצלה[25]. במהלך חקירתה סיפרה כי קים ג'ונג-איל, בנו של נשיא צפון קוריאה, אחראי על ניהול מלחמת הטרור. היא נידונה למוות בשנת 1989, אך כעבור שנים קיבלה חנינה על ידי הנשיא רוו טאה-וו מכיוון שנטען שהיא עברה שטיפת מוח בצפון קוריאה . קים הצטרפה למערכת ההסברה מטעם ממשלת דרום קוריאה ונטלה חלק פעיל במערכת התעמולה נגד השלטון הצפון קוריאני[26]. . קים כתבה על כך בספר שהוקדש לקורבנות הפיגוע ונקרא "הדמעות של נשמתי". בראיון לתוכנית טלוויזיה אוסטרלית ב-2013 קים אמרה כי היא הייתה חייבת לחיות במחתרת בגלל איומים מסוכנים צפון קוריאנים שהחשיבו אותה לבוגדת.

כאשר נבחרה סיאול לארח את האולימפיאדה ב-1988, ניסתה קוריאה הצפונית להטיל חרם באמצעות בעלות בריתה הקומוניסטיות, או לקיים אירוח משותף של המשחקים. בהצעתו הנרחבת ביותר, הסכים הוועד האולימפי העולמי לאפשר לצפון קוריאה לארח חמישה משחקים, אך צפון קוריאה התעקשה לארח לפחות שמונה משחקים, כמו גם לקבל הכרה רחבה יותר כמדינה מאחרת. לבסוף ההצעה של הצפון נדחתה[27].

ביולי 1988, הכריז נשיא קוריאה הדרומית נו תי-וו (Roh Tae-woo) – שהיה האחרון בשרשרת הגנרלים ששלטו בדרום קוריאה – על מדיניות "נורדפוליטיק" (Nordpolitik ), שהוראתה בגרמנית: "מדיניות צפונית". הכוונה היתה להגיע לנורמליזציה עם בנות הברית המסורתיות של צפון קוריאה – סין וברית המועצות . על ידי אימוץ התפישה של "נורדפוליטיק", ביטלה דרום קוריאה את הדוקטרינה ש "האויב של אויבי הוא ידידי" והבינה שגישה לא ישירה, היא דרך יותר סבירה להתנהל מול  צפון קוריאה.

התכנית קיבלה את שמה מה"אוסטפוליטיק" (Ostpolitik), היינו, מדיניות מזרחית", שהיה כינויה של המדיניות המערב גרמנית כלפי מזרח גרמניה הקומוניסטית, למרות שה"אוסטפוליטיק", שאפה להגיע לנורמליזציה בין שתי הגרמניות (היורשת של ה"נורדפולטיק" היתה "מדיניות אור השמש", שדמתה הרבה יותר לאוסטפוליטיק" הגרמנית)[28].

המטרה לא היתה רק גיוון יתר של שותפות המסחר של דרום קוריאה, אלא להבטיח שלום וביטחון בחצי האי הקוריאני. התכנית כללה קידום מסחר, קיום ביקורים הדדיים בכול הרמות, קשרים הומניטריים בין שתי הקוריאות והפסקת התנגדותה של סיאול, לקיום מסחר לא צבאי בין צפון קוריאה לבין בנות בריתה של דרום קוריאה.

המשחקים האולימפיים לא הוזכרו תחילה, אבל אחר כך התברר שה"נורדפוליטיקס" נועדה להקל על השתתפותן של המדינות הקומוניסטיות באולימפיאדת סיאול שנועדה להיערך ב-1988 ולמנוע את החרמתה על ידי הגוש הקומוניסטי. בעקבות ה"נורדפוליטיקס", נבחרות סיניות וסובייטיות השתתפו במשחקים[29], למרות התנגדותה של צפון קוריאה. המדיניות היתה נקודת מפנה היסטורית בדיפלומטיה של האזור. היא שיפרה את כלכלת הדרום והפכה את צפון קוריאה ליותר ויותר מבודדת[30]. המשחקים מיקדו את ההתעניינות הבינלאומית בדרום קוריאה ובעוצמתה הכלכלית וכך העניקו לה לגיטימציה בינלאומית.

ב-1990 קיים הנשיא נו, מסיבת עיתונאים, מיד לאחר נפילתה של חומת ברלין והכריז כי "הקרח של המלחמה הקרה החל להיסדק". הוא המשיך לטעון שהמטרה של ה"נורדפוליטיקס" אינה לבודד את צפון קוריאה, אלא לגרום לדרום להוריד את המתח הצבאי. המפגש בין מנהיגי רוסיה שלאחר הפרסטרויקה, ודרום קוריאה, ביוני 1990, הביא לפתיחת שווקים כלכליים בפני דרום קוריאה, כמו כן, הביאה ההכרה מצד ברית המועצות ואחר כך רוסיה (הייתה הפטרונית של צפון קוריאה מאז הקמתה), לצמצום יכולת התמרון של צפון קוריאה, בין סין לרוסיה.

השינויים הדרמטיים בזירה הבינלאומית, בתחילת שנות ה-90, חייבו את צפון קוריאה לבצע הערכה מחדש באשר לאינטרסים שלה וליכולתה לעמוד בהמשך מצב העוינות בינה לבין "אחותה" הדרומית. בעקבות הערכת המצב המחודשת, התרחש בחצי האי הקוריאני, תהליך קצר ימים של הפשרה. ב-1991 הוציאה ארצות הברית את הנשק הגרעיני הטקטי שלה מקוריאה. הדבר הביא גם הביא לקבלתה של דרום קוריאה לאומות המאוחדות (ביחד עם קוריאה הצפונית) ב-1991.

בדצמבר 1991 חתמו נציגי שתי המדינות על "הסכם של פיוס ושיתוף פעולה" והתחייבו לפתור כל סכסוך ביניהן בדרכי שלום. אולם, הישג זה, כמו קבלת שתי המדינות כחברות שוות זכויות באו"ם, לא הביא לפריצת דרך ביחסים שבין המדינות.

קים יונג-סאם, שנבחר לנשיא דרום קוריאה ב-1993 (והיה לאזרח הראשון ב-30 שנה שנבחר למשרה זו), נדרש להתמודד מיד עם היבחרו, עם חשש שצפון קוריאה מפתחת בחשאי נשק גרעיני. המשבר הביא למעורבות יתר של ארצות הברית בחצי האי. וזו פעלה בנחישות כדי למנוע הסלמה במזרח אסיה. בעניין זה נמתחה ביקורת חריפה על קים, בטענה שלא גילה מספיק נחישות ולא דרש מארצות הברית לשאת תפקיד מרכזי יותר בפתרון משבר הגרעין. קים יונג-סאם הביע נכונות לקיים פגישת פסגה שארגן ג'ימי קרטר, עם צפון קוריאה. אך כשקים איל-סונג, מנהיג צפון קוראה מת ביולי 1994, זמן קצר לפני הפגישה, לא ניצל יונג-סאם את המצב החדש ולא שידר מסרים של מתינות כלפי קים ג'ונג-איל, בנו ויורשו של המנהיג הצפוני. אדרבה, נשיא הדרום אסר בתקיפות כל ביטוי של אבל בדרום קוריאה, על מותו של מנהיג הצפון. תגובתו הקשה הביאה להידרדרות מחודשת ביחסי שתי המדינות גם על כך נמתחה עליו ביקורת רבה. נטעו כי קודמו בתפקיד, נו טה-וו היה משכיל לנצל את המצב לשיפור היחסים, בין אם בביקור תנחומים בצפון, או למצער, בהבעת תנחומים פומבית. אם כי ספק אם קים ג'ונג-איל, שרק נכנס לתפקידו, היה יכול לבצע בתקופה כה קצרה מהלכים מדיניים משמעותיים, לשיפור היחסים בין שתי הקוריאות.

קים דה-ג'ונג חנך את  "מדיניות אור השמש" ("Sunshine Policy"), שמטרתה לנסות ליישב מחלוקות ולנסות להתפייס עם קוריאה הצפונית. העקרונות שקבע היו:

1. דרום קוריאה תגלה אפס סובלנות לפרובוקציות צבאיות מצד צפון קוריאה.
2. דרום קוריאה לא תחתור תחת השלטון בצפון קוריאה.
3. דרום קוריאה תעודד באופן פעיל, פיוס ושיתוף פעולה עם הצפון.

אולם, תכניתו של הנשיא, שזכתה תחילה לאהדה ציבורית, לא היתה פשוטה למימוש. ככל שנתגלו קשיים בהידוק הקשרים שבין שתי הקוריאות, כך ירדה התמיכה בתכנית. בשנת 1998 היא זכתה לתמיכה של 70 אחוזים ובשנת 2001 היא ירשה לשפל של 30 אחוזים. האופוזיציה מימין טענה שקים מתרפס בפני הצפון. כמו כן נטען שהנשיא נכשל כאשר נמנע מתגובה "הולמת" לפרובוקציות מן הצפון, כמו משלוח צוללות צפון קוריאניות אל חפי דרום קוריאה, במטרה להנחית שם כוחות צפון קוריאניים; ניסוי טיל צפון קוריאני ב-1998; ועוד.

ראו באתר זה: תולדות דרום קוריאה מראשית הדמוקרטיה ועד לבחירתה של  פאק גוּן-הְיֶה

נכונותה של צפון קוריאה לקבל סיוע בינלאומי היתה צעד ראשון של היפתחות אל העולם. עד שנת 2000 חלה התקרבות נוספת בין צפון קוריאה לבין ארצות הברית ובינה לבין דרום קוריאה ואנשיה. ההישג המרשים ביותר במדיניות של הנשיא הדרום קוריאני, היה מפגש פסגה שערך ב-13-15 ביוני, 2000, בפיונגיאנג, בירת הצפון, עם מנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונג-איל. הפסגה הייתה הפגישה הראשונה בין נציגי קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית מזה 25 שנה. כתוצאה מהשיחות הוכרזה הכרזה משותפת מה-15 ביוני[31]. ב-25 בדצמבר 2000 דווח כי הפסגה הייתה אחת מהידיעות החדשותיות החשובות של השנה. המגעים בין הצדדים נמשכו בניסיון לנרמל את היחסים עם יפן וארצות הברית וכללו מפגש בין שרי ממשלה משני הצדדים והעמקת קשרים כלכליים בין המדינות עד מרץ 2007.

בהצהרה משותפת ביטאו המנהיגים את רצונם לפתור את בעיית האיחוד שבין המדינות. כמו כן סיכמו על השבה למולדת של אסירים קומוניסטיים, שריצו את עונשם. אם כי חלקם העדיפו להישאר בדרום ומעמדם נותר שנוי במחלוקת. באוגוסט 2000, לאחר 50 שנות פרידה, נפגשו משפחות וקרובי משפחה מהדרום והצפון והתאחדו (פעילות שהתקיימה במדת מה והופסקה בשנת 1985). בהמשך נודע כי ממשלת קוריאה הדרומית שילמה 500 מיליון דולר לממשלת קוריאה הצפונית כדי להשתתף בפסגה, דבר שהביא לשערורייה רבה במדינה ולהגשת כתבי אישום נגד בכירים ואנשי עסקים דרום קוריאניים.

מאמצים אלו, הקמת שטח התעשייה המשותף לשתי הקוריאות בקאסונג (Gaesong) ומדיניות אור השמש, זיכו את קים דה-ג'ונג בפרס נובל לשלום לשנת 2000. ביקורי המשפחות החצויות בין המדינות, ביום השחרור הלאומי ב-15 באוגוסט, הגבירו את האופטימיות. אולם העיתונות הקוריאנית טענה כי קים הצליח להביא לקיום הפסגה רק לאחר שהבטיח סיוע כספי נדיב לצפון קוריאה, כלומר, באמצעות שוחד…

כך או כך, לראשונה הצליח נשיא דרום קוריאני, לנהל ולהוביל מדיניות משלו ולא להיות גרורה של ארצות הברית. קים דה-ג'ונג אף סחף אחריו את ממשל קלינטון, שהחל בשיפור היחסים עם צפון קוריאה.

בחירתו של ג'ורג' בוש הבן לנשיא ארצות הברית, הביאה לתפנית חדה במדיניות החוץ האמריקאית כלפי צפון קוריאה. מגמישות ומתינות, שאפיינו את ממשל קלינטון, לנוקשות ודחייה. בתחילת הממשל היחס היה דווקא טוב, עם חנוכת תחנת הרכבת דורה שקישרה בין הקוריאות, ובתקופת "אור השמש" שיזמה קוריאה הדרומית וממשלתה השמאלנית, אולם מספר תקריות העיבו על היחסים. ממשל בוש ביקר לעיתים תכופות את המשטר הצפון קוריאני על הפרות זכויות אדם, פיתוח מערכות טילים מאיימות וערעור היציבות והביטחון במזרח אסיה. אירועי 11 בספטמבר 2001 חיזקו את התפנית במדיניות האמריקאית כלפי "ציר הרשע" (Axis of Evil) ובנאום לאומה שנשא בוש בינואר 2002, הוא כלל את צפון קוריאה במדינות המושמצות, לצד עיראק ואיראן[32]. חשדותיו של ממשל בוש כלפי קים ג'ונג-איל התאמתו כאשר התברר כי צפון קוריאה מפתחת נשק גרעיני, למרות התחייבותו מ-1994 שלא לעשות זאת.

סיאול ניסתה לשכנע את וושינגטון למתן את מדיניותה הנוקשה כלפי פיונגיאנג, אך חשיפה של תכנית גרעין חשאית של צפון קוריאה, באוקטובר 2002, במסגרת ביקורו של עוזר שר החוץ האמריקאי, ג'יימס קלי, הביאה להידרדרות נוספת ביחסי צפון קוריאה וארצות הברית. הדבר תרם להתחזקות הביקורת של מדיניותו של קים דה-ג'ונג כלפי הצפון. נטען שהוא נוקט מדיניות פייסנית ומסוכנת כלפי פיונגיאנג.

הפשרה

בין מפגש הפסגה עם קים ג'ונג-איל לבין סיום כהונתו של קים דה-ג'ונג, התרחשו בדרום קוריאה, ביוני 2002, משחקי הגביע העולמי בכדורגל, שדחקו מהכותרות את בעיות האזור, לטובת הספורט הבינלאומי. במשור הלאומי, נבחרתה של דרום קוריאה הצליחה היטב במשחקים והעפילה לשלב חצי הגמר; דבר שחיזק את הרגשות הלאומיים במדינה. במישור הבינלאומי, דרום קוריאה שאפה לנצל את המונדיאל להכרה בינלאומית בעוצמתה הכלכלית וביכולתה להשתלב בעולם המודרני. היה זה מעין המשך ישיר למשחקים האולימפיים שהתקיימו ב-1988 בסיאול; מבחן בו עמדה בהצלחה רבה.

במהלך משחקי חצי גמר הגביע העולמי בכדורגל ב-2002, התחולל משבר נוסף בין המדינות, בקרבת "קו הגבול הצפוני" (Northern Limit Line), היינו הגבול הימי בין שתי הקוריאות, סמוך לאי יונפיונג (Yeonpyeong) שבים הצהוב: ב-29 ביוני, חצתה סירת פטרול של צפון קוריאה, את הגבול, אל תוך המים הדרום קוריאנים ופתחה במתקפת פתע על סירת פטרול של דרום קוריאה, בשם, "צ'אמסורי 357(Chamsuri-class) . באירוע זה, שכונה "הקרב השני של יונפיונג" (The Second Battle of Yeonpyeong), נהרגו שישה ימאים על סיפונה של "צ'אמסורי 357", שמונה עשר נפצעו וסירת הפטרול נהרסה[33]. לקוריאה הצפונית נפגעה ספינת הסיור, 18 איש נהרגו ו-25 נפצעו. רפליקה של הספינה הדרום-קוריאנית הפגועה ניצבת במוזאון המלחמה בסיאול. ב-2015 עלה לאקרנים הסרט הקוריאני: "קוו הגבול הצפוני", המתאר את הפרשה[34].

האירועים שחלו בעקבות התקרית מעידים על השינוי שחל ביחסי שתי המדינות. סיאול האשימה את פיונגיאנג בפרובוקציה ודרשה ממנה להתנצל. חודש לאחר מכן הביעה צפון קוריאה צער על התקרית. בתקופתו של מנהיג הצפון קים איל-סונג, שמת באמצע שנות ה-90, אי אפשר היה להעלות על הדעת, התנצלות מעין זאת. לעמת זאת, חוגים שמרנים בדרום קוריאה טוענים כי התנצלות רפה זו לא העידה על שינוי במדיניות אלא מתוך אינטרס קר של צפון קוריאה, שלא לפגוע בסיוע הכלכלי שניתן על ידי דרום קוריאה[35].

ביטוי נוסף להפגת המתיחות השתקף בבואם של ספורטאים וקבוצות מלווים מצפון קוריאה למשחקי אסיה שנערכו בדרום קוריאה, לקראת סוף 2002.

ביוני 2007 אומצה הצהרה נוספת שכללה הכרה בהצהרה משנת 2000 והסכמה לקידום מפגש פסגה משולש (שתי הקוריאות עם ארצות הברית) או מרובע (שתי הקוריאות עם סין וארצות הברית) על מנת לפתור את נושא הגרעין וקידום פרויקטים לשיתוף פעולה כלכלי. בפסגה השתתפו נשיא הדרום נו מו-יון ומנהיג הצפון קים ג'ונג-איל. הפסגה נערכה ב-2 באוקטובר והסתיימה ב-4 באוקטובר[36]. באותו מעמד, השניים חתמו על ההצהרה לפיתוח היחסים הבין-קוריאנים, שלום ושגשוג הפסגה נערכה בפיונגיאנג, בדומה לפסגה הקודמת והתקיימה לאור הלחץ הכלכלי והפוליטי שבו קוריאה הצפונית הייתה נתונה ואפשרה לספק למדינה נפט ומוצרי מזון כדי למנוע את קריסת המדינה. ב-8 באוגוסט 2007 הכריזו המדינות כי הפסגה בין מנהיגי המדינות תתקיים ב-28 באוגוסט ותושלם ב-30 באוגוסט. ברם, ב-18 באוגוסט קוריאה הצפונית ביקשה לדחות את הפסגה עקב שיטפונות גדולים שפרצו באותה עת במדינה[37]. ב-2 באוקטובר נשיא קוריאה הדרומית נו מו-יון חצה את אזור הביטחון המשותף ,בדרך לפיונגיאנג, על מנת לפגוש את מנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג-איל. נערכה סדרת מפגשים ודיונים בין המנהיגים.

שני הצדדים אישרו מחדש את "הסכם שמונה הנקודות" שהתקבל בפסגה הקודמת והוסכם שוב כי השלום חייב לשרור על חצי האי הקוריאני, לרבות שגשוג ואיחוד קוריאה. ב-4 באוקטובר 2007 השניים חתמו על הצהרת שלום, כשהמסמך קורא למגעים בינלאומיים על מנת להחליף את הסכם שביתת הנשק בין המדינות שסיים את מלחמת קוריאה, בחוזה שלום קבוע. בפגישה שני המנהיגים העניקו זה לזה מתנות: קים ג'ונג-איל העניק לנו מו-יון ,ארבע טונות של פטריות מטסוטקה, ששווים 2.6 מיליון דולר. נו העניק למקבילו הצפון קוריאני, סט של תה ואוסף של סדרות דרמה טלוויזיוניות וסרטים מתוצרת קוריאה הדרומית, לרבות סרטים בכיכובה של אליזבת טיילור, המועדפת על קים[38].

הסלמה

לי מיונג-באק (Lee Myeong-bak), הנשיא הראשון זה עשור מהמפלגה השמרנית, שנבחר לנשיאות קוריאה ב-2008, הפך על פניו את הקו המדיני כלפי המשטר בקוריאה הצפונית והתנה את אספקת מצרכי המזון למדינה זו בהפסקת תכניותיה לפיתוח נשק גרעיני. המשטר בקוריאה הצפונית הגיב בהצהרות חריפות נגד לי[39]. אולם, כמעט במקביל, הודיע לי גם על צעדים של  הידוק קשרים עם קוריאה הצפונית, בתחומים כלכליים אחרים. בהמשך, הציע הקמת גוף מייעץ משותף לשתי המדינות לשם דיונים בקידום יחסיהם הכלכליים. הוא הצליח להשיג הסכמת הקהילה הכלכלית הקוריאנית, במציאת בסיס חוקי ומערכתי לכל הפרויקטים שייזומו בעתיד. לי קרא גם להקמת משרד לסיוע בקוריאה הצפונית בדרך להפרדה בין הסיוע ההומניטרי לשיחות בתחום הגרעין.

במארס 2010, הגיעה המתיחות בחצי האי הקוריאני לשיא נוסף. שעות ספורות לאחר איומיה של צפון קוריאה לתקוף את הדרום, ב-26 במארס, טבעה ספינה של חיל הים הדרום קוריאני צ'ונאן (ROKS Cheonan), סמוך לקו הגבול הימי בין שתי המדינות, באזור האי פאנגניונג (Baengnyeong) שבשטחה של דרום קוריאה. בתקרית נהרגו 46 מלחים[40]. מודיעין שנאסף ביחד עם ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה הראה כי צוללות צפון קוריאניות ככל הנראה קיימו פעולה ליד המקום בו טבעה הספינה וכי צוללות של מדינות שכנות באותו הזמן, שהו במים הטריטוריאליים שלהן[41]. צוותים של חוקרים מהעולם הניחו שהפיצוץ בספינה היה מפגיעת טורפדו צפון-קוריאני. כתוצאה ממצאי חקירת האירוע, אמר נשיא דרום קוריאה לי מיונג-באק לראש ממשלת אוסטרליה קווין ראד: "ננקוט צעדים תקיפים נגד הצפון ובאמצעות שיתוף פעולה בינלאומי עלינו לגרום לצפון קוריאה להודות בטעותה". צפון קוריאה הכחישה כי היא אחראית לתקיפת הספינה והאשימה את הדרום בכך שממשלתו משתמשת בתקרית לרווח פוליטי ולהחמיר את הקשרים המעורערים בין שתי הקוריאות[42].

בתום ביקור בצפון קוריאה, באפריל 2011, בישר נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר, כי בצפון מתחרטים על הטבעת המשחתת "צ'ונאן" והפגזת האי יונפיונג, והמנהיג קים מוכן לשיחות ללא תנאים מוקדמים. קרטר סיים ביקור בן כמה ימים במדינה המבודדת, בצוותא עם עוד שלושה מתוך קבוצת מנהיגים עולמיים לשעבר המכונים "הזקנים" ועוסקים בשליחויות דיפלומטיות שונות ברחבי העולם. הביקור נועד לנסות ולהרגיע את המתיחות בחצי האי הקוריאני החצוי. בין היתר, נמסר, נפגשו עם אישים מהנהגתה ודנו עמם בהעברת מזון לאזרחיה הרעבים[43].

בשנת 2000 ערק צפון קוריאני בשם פארק סאנג-האק (Park Sang-hak) מקוריאה הצפונית לדרום, ומאז הוא וחבריו עשו  כל מה שהם יכולים כדי לספר לצפון קוריאנים את האמת על מה שקורה במדינה שלהם. לא מדובר רק בעלוני תעמולה וספרים נגד המשטר.

במשך שבע שנים הפריחו סאן האק וחבריו  מדרום קוריאה אל מעבר לגבול בלונים עם עלונים שמבקרים את השלטון הצפון קוריאני. הפעילים-העריקים מפריחים אל מעבר לגבול גם מזון וציוד רפואי

פיונגיאנג איימה בפעולת תגמול אלימה נגד דרום קוריאה על המנהג הזה. בנובמבר 2012 זה הגיע. היעד היה פארק. מתנקש צפון קוריאני ניסה לחסל את פארק ברחובות סיאול עם עט שמסוגל לירות כדורים רעילים ואקדח-פנס. פארק אמר ב-2012 שכלי הנשק  האלה נראים בלתי מזיקים אך קטלניים לרוע מזלו של המתנקש הוא נתפס כשעשה את דרכו לעבר פארק, שהיה בהגנה צמודה של המשטרה

המוחים המשיכו לשגר בלונים לכיוון צפון קוריאה ובתגובה שגרה פיוניאנג, מאות בלונים עם אשפה שולחו על ידי הצפון אל שטח הדרום.  הצבא מסר כי רוחות מזרחיות גרמו לבלונים רבים לרחף הרחק משטח קוריאה הדרומית. באלו שכן הגיעו ליעדים נמצאה אשפה, כולל פסולת פלסטיק ונייר, אך לא התגלו חומרים מסוכנים.

עם בחירתה של פאק גוּן-הְיֶה (ילידת 1952), לנשיאה ה-18 של קוריאה הדרומית ב-25 בפברואר 2013, היא נפגשה עם שגרירי ארצות הברית, סין, יפן ורוסיה, המדינות שמעורבות בשיחות על תכנית הגרעין של צפון קוריאה. בנאום במטה המפלגה השמרנית הלאומית, התחייבה פאק לקדם הבנות עם השכנה מצפון, "אנסה לפעול לקידום יוזמות פיוס, שיתוף פעולה ושלום בצפון מזרח אסיה". פאק הבטיחה למצוא את האיזון בין הברית החזקה עם ארצות הברית, לבין פיתוח היחסים הכלכליים עם סין והרגעת הגבול עם צפון קוריאה[44]. זה היה כלפי חוץ, כשבפועל היא המשיכה בדרכה של המפלגה השמרנית אותה ייצגה. דרום קוריאה נקטה במדיניות הדרגתית של בניית קשרים בין אוכלוסיות הדרום והצפון, מחשש שקריסה מהירה של הצפון, תוביל להגירה המונית לשטחה. התמוטטות הגדר המפרידה בין המדינות, עלולה לגרום לתוצאות הרסניות בתחומי הכלכלה והחברה.

ב- 16 בינואר 2016, יומיים לפני יום הולדתו, ערך קים ג'ונג-און, מנהיג צפון קוריאה, ניסוי גרעיני רביעי. כמה דקות אחר כך החלו רשתות התקשורת בארץ ובעולם לסקר את הניסוי הגרעיני הצפון קוריאני ולדון בהשלכות שיש לאיום החדש-ישן.

בראשית אפריל 2017, תרגלו כוחות מצבא דרום קוריאה וארצות הברית התמודדות עם תקיפה של צפון קוריאה במסגרת תרגיל שנתי רחב היקף. כלים אמפיביים עלו על החוף בפוהאנג, 360 ק"מ דרומית מזרחית לבירה סיאול. בסוף אותו שבוע קיימה צפון קוריאה תרגיל שריון: "מוכנים להילחם בעוצמה". זו היתה הפעם הראשונה שארצות הברית הציבה בדרום קוריאה את המערכת ליירוט טילים THAAD, במסגרת התרגיל. כמו כן נשלחו לשייט באזור שלוש ספינות עם מערכות Aegis, אף הן מיועדות ליירוט טילים בליסטיים[45].

במשך שנים התעקשה פיונגיאנג שהיא מעולם לא תוותר על הארסנל הגרעיני שלה, שלדבריה מגן עליה מפלישה אמריקנית. צפון קוריאה השיגה התקדמות מהירה בתוכנית הנשק הגרעיני שלה מאז שג'ונג-און עלה לשלטון ב-2011. ב-2017 היא ביצעה את הניסוי הגרעיני השישי שלה, שהיה המשמעותי ביותר, ושיגרה טילים שלפי ההערכות יכולים להגיע גם לארה"ב. בתגובה לניסוי, אישרה מועצת הביטחון להטיל סנקציות נוספות על המדינה המבודדת[46].

ד"ר אלון לבקוביץ, מומחה לקוריאה מסביר: למרות מה שנאמר בחדשות. קוריאה הדרומית חיה לצד קוריאה הצפונית מ-1948. מאז מלחמת קוריאה, בשנים 1953-1950, לא הייתה עוד מלחמה בין שתי הקוריאות. ובסיאול עדיין לא חושבים כלל על הקמת ממ"דים, על אף שהמטרופולין הענקית, בת 27 מיליון התושבים, נמצאת רק 50 ק"מ מקו הגבול [אם כי,בכל תחנות הרכבת התחתית יש עמדות עם מסכות אב"כ ואמצעי הגנה כשהן מתוכננות להיות מקלטים לאנשי הכרך]. ריטואל האיומים של צפון קוריאה חוזר על עצמו מדי פעם. רובו נובע מסיבות פוליטיות פנימיות ופחות מנסיבות בינלאומיות. חבריו הקוריאנים, שהתרגלו כבר מזמן לאיומים החוזרים ונשנים, אומרים תמיד שיש ביטוי בקוריאנית "כלב נובח לא נושך"[47].

שיחות פיוס ופירוק הנשק הגרעיני 2018

במרץ 2018 הכריז דובר רשמי מטעם קוריאה הדרומית, במהלך ביקור בבית הלבן, כי קים ג'ונג-און הבטיח לדרום קוריאנים שהוא מחויב לפירוק הנשק הגרעיני, וכי קוריאה הצפונית לא תערוך ניסויים נוספים בטילים גרעיניים או בליסטיים[48].

ב-27 באפריל 2018 נערכה במסגרת הפסגה הבין-קוריאנית, פגישה היסטורית בין קים ג'ונג-און ונשיא דרום קוריאה "היוני" שאך נבחר, מון ג'יאה-אין. הפגישה נערכה בעיירה פַּנְמוּנְג'וֹם (Panmunjom), שבקוריאה הדרומית, לא הרחק משטח אזור הביטחון המשותף שבאזור המפורז הקוריאני והשניים אף חצו את הגבול לשני הצדדים[49]. היתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת קוריאה בה מנהיג של קוריאה הצפונית דורך בשטחה של קוריאה הדרומית. לאחר התעלמות של יום, פרסמה התקשורת הממלכתית בצפון קוריאה את הודעתם המשותפת של המנהיגים במלואה, ומסרה שההודעה מבשרת על תחילת תהליך של "פיוס ואיחוד לאומי, שלום ושגשוג". סוכנות הידיעות הממלכתית KCNA (Korean Central News Agency) דיווחה שקים ומון "אישרו שהיעד המשותף יושג באמצעות פירוק מוחלט של חצי האי קוריאה מנשק גרעיני".

בדיווח אחר מסרה KCNA ששני המנהיגים ניהלו שיחה גלויה על שלל נושאים, כולל "הבטחת השלום בחצי האי קוריאה והפירוק מנשק גרעיני בחצי האי". לפי " KCNA קים ג'ונג-און ומון ג'אה-אין ניהלו את השיחה ביניהם באווירה ידידותית במיוחד עם "רגש של קרובי משפחה". המנהיגים חתמו על הצהרת פנמונג'ום, ובה התחייבות לפרוז חצי האי מנשק גרעיני, הפיכת הגבול ל"אזור שלום", וקידום שיחות עם ארצות הברית וסין. כי הסכסוך הקוריאני שהחל ב-1948 הגיע לסיומו, דה-יורה[50] . בכך חל מפנה ביחסים בין המדינות. את שינוי המדיניות הסביר מנהיג צפון קוריאה בכך שכבר השיג נשק גרעיני, ומשכך הוא יכול כעת לפנות לדרך חדשה. המנהיגים נפגשו בשנית ב-26 במאי 2018 עקב המשבר המדומה בין קוריאה הצפונית לארצות הברית ביחס לקיום הפסגה שיועד ליוני.

ב-12 ביוני 2018 נפגשו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ושליט צפון קוריאה קים ג'ונג- און[51]. טראמפ התחייב במהלך הפגישה ההיסטורית, כי הוא יעצור את "משחקי המלחמה" עם סיאול במסגרת המשא ומתן לפירוקה של צפון קוריאה מגרעין. ואכן, שבוע בלבד לאחר הפסגה, סיכמו ארצות הברית ודרום קוריאה על דחיית תרגיל צבאי משותף שהיה אמור להיערך בחודש אוגוסט. בהודעת משרד הביטחון הדרום קוריאני נכתב כי שתי המדינות החליטו לעצור את כל ההיערכות לתרגיל המדובר, אך הדגישו כי לא התקבלה כל החלטה לגבי תרגילים נוספים בעתיד[52]. סביר להניח שמדובר בהחלטה של ארצות הברית, שמעוררת דאגה בסיאול.

ב-18 בספטמבר 2018 הגיע נשיא קוריאה הדרומית מון ג'יאה-אין לביקור בקוריאה הצפונית[53]. במפגש זה נחתמה הצהרה משותפת שבמסגרתה הוסכם כי קוריאה הצפונית תתפרק מנשקה הגרעיני ולא תערוך ניסויים נוספים בטילים גרעיניים או בליסטיים. למרות האופטימיות לנוכח התמונות מהגבול המפורז, אותה הבטחה לפעול לפירוק הנשק הגרעיני מעלה סימני שאלה במערב . פיונגיאנג היא המדינה היחידה מבין השתיים שמחזיקה בנשק גרעיני, (אם כי, יש להזכיר כי זה קורה אחרי עשרות שנים שהיחידה שבשטחה היה נשק גרעיני כנגד האחרת, הייתה קוריאה הדרומית ) והפרשנים מזהירים שהבטחות קודמות ומסרים של אחדות לא הובילו לשום דבר. גם הדרום קוריאנים, שצפו נרגשים בשידורים המיוחדים, לא בטוחים אם אפשר לסמוך על הרודן.

מדיניות האיחוד

מפגשי משפחות אחדים שנערכו מתחילת שנות האלפיים, העלו שוב את שאלת איחוד חצי האי הקוריאני. מאז חלוקת קוריאה וסגירת הגבולות עברו כבר למעלה מ-60 שנה. רוב ההורים שהופרדו מילדיהם אינם עוד בין החיים, וגם לרבים מהאחים שנפרדו בילדותם כבר אין את מי לפגוש בצד השני של הגדר… הקרבה האישית והקשרים המשפחתיים הפרטיים אינם מהווים עוד סיבה או מניע לאיחוד. עם זאת, מדי פעם תואמו בין הממשלות פגישות איחוד משפחות לכמה מאות תושבים. בשנת 2007 הוערך כי כ-750,000 בני אדם עדיין מנותקים מקרובי משפחתם מהמעגל הראשון, והדרום נותן חשיבות עליונה למפגשי האיחוד. הדיון באיחוד מתבסס על היסטוריה משותפת וקשרים היסטוריים, ועל כך שתושבי הצפון והדרום בני דם אחד הם, גורם בעל חשיבות היסטורית, מסורתית ותרבותית.

למרות שתושבי שתי הקוריאות שהופרדו לאחר מלחמת העולם השנייה רואים את עצמם כחלק ממדינה אחת, רבים מבני הדור הצעיר, ובעיקר אלו הגרים בסיאול ובערים הגדולות והמפותחות, אינם חשים קשר אישי לקוריאה הצפונית ולתושביה, אלא נולדו לתוך התפישה שלפיה קוריאה הצפונית היא אויב. נועה אברהמי שאלה לדעת רבים מחבריה ה(דרום) קוריאנים בעת שהותה בסיאול (2006-2010). מרבית הנשאלים, בשנות העשרים והשלושים לחייהם, השיבו בשלילה. "למה להשקיע באוכלוסייה ובפיתוח התשתית בצפון קוריאה מכספי המיסים שאנחנו משלמים, בעוד שאפשר לפתח את הערים שאנו גרים בהן, לסבסד תעריפים יקרים ועוד".

קוריאה הדרומית של שנות האלפיים, שכלכלתה ידועה כאחת הכלכלות המשגשגות אשר התפתחו במהירות מדהימה, גאה בהצלחתה המופלאה. רבים מתושביה, בעיקר הצעירים שבהם, מעוניינים לשמור על המקום הבטוח והטוב, שאליו הגיעה מדינתם במאמצים רבים במחצית השנייה של המאה העשרים ללא איחוד עם קוריאה הצפונית, שכיום היא אחת המדינות העניות בעולם. בסדרת סקרים, שנערכה אחת לכמה שנים, לגבי שאלת איחוד דרום קוריאה עם הצפון, נמצאו הנתונים הבאים:

בשנת 1994 – 92% מהדרום קוריאנים סברו כי איחוד עם צפון קוריאה הוא "הכרחי". בשנת 2007 ניתן היה לראות כי רק 64% דוגלים באיחוד[54]. הנתונים מצביעים כי התמיכה הנמוכה ביותר היא בקרב הצעירים: בסקר מ-2010 נמצא כי רק 49% מצעירים בשנות העשרים לחייהם טוענים כי יש צורך באיחוד, בהשוואה ל 67% מהנשאלים בני 50 ומעלה. גם סקר שנערך בנובמבר 2013 מצביע על כך ששליש מצעירי קוריאה הדרומית אינם דוגלים באיחוד.

על פי סקר ה-BBC העולמי משנת 2014, 3% מהדרום קוריאנים רואים את השפעתה של צפון קוריאה באופן חיובי, כאשר 91% מבטאים דעה שלילית, מה שהופך את דרום קוריאה, אחרי יפן, למדינה בעלת הרגשות השליליים ביותר בעולם על צפון קוריאה. עם זאת, בסקר שנערך על ידי הממשלה הקוריאנית ב-2014 נמצא כי רק 13% מהדרום קוריאנים ראו את צפון קוריאה עוינת ו-58% מהדרום קוריאנים האמינו כי צפון קוריאה היא מדינה שעמה הם יכולים לשתף פעולה. הצפון קוריאנים מתייחסים לדרום קוריאנים בתור "אחים שנשבו בידי האימפריאליזם האמריקני".

על פי מכון קוריאה לאיחוד לאומי, 57.9% מהאוכלוסייה הדרום קוריאנית השיבו כי יש צורך באיחוד, מספרם עלה לכ-62.1% מהאוכלוסייה בשנת 2016. בקרב המשיבים בסקר לשנת 2017, 13.8% אמרו כי "אנחנו באמת זקוקים לאיחוד" ואילו 44% אמרו כי "אנחנו זקוקים לאיחוד בערך"[55].

איחוד עם קוריאה הצפונית, שוב, בהנחה שיתאפשר מבחינה מדינית, יהווה אתגר לשני הצדדים. מצד אחד מומחים רבים סוברים כי איחוד בין קוריאה הצפונית לדרומית יביא לשגשוג שיתבסס על שילוב בין הטכנולוגיה וההון של הדרום, לבין כוח העבודה והמשאבים הטבעיים של הצפון. לעומת זאת, במצב של איחוד, קוריאה הדרומית תיאלץ להתמודד בשלבים הראשונים עם עוני שיבוא מצפון, יאט את כלכלתה במידה רבה ויהווה אתגר שייתכן כי תתקשה להתגבר עליו. פיתוח תשתיות בצפון, חינוך, תרבות ותברואה הם רק חלק קטן מהאתגרים שאיתם תיאלץ קוריאה להתמודד. משלם המיסים הדרום קוריאני ייאלץ להשתתף במאמץ, ובסבירות גבוהה ייתכן שייאלץ לשלם מיסים גבוהים כדי לסייע למדינה להתגבר על האתגר[56].

גם במישור התרבותי-חברתי, קוריאה הצפונית אימצה תרבות משלה והמיזוג התרבותי יהווה אתגר. האם הצפון קוריאנים יהפכו ל'פועלים השחורים' של הדרום? מצב כזה יכול לגרום לרמות גבוהות של תסכול שעלול להעלות את רמת הפשע בקוריאה השלווה (יחסית) והבטוחה.

הערות

[1] נועה אברהמי, "איחוד קוריאה, חלום או מציאות", חוברת למטייל בדרום קוריאה, "רואים עולם".

[2] ויקיפדיה: יחסי קוריאה הדרומית עם קוריאה הצפונית

[3] Choe Sang-hun, Amid Hugs and Tears, Korean Families Divided by War Reunite, 21-02-18

[4] אי-פי‏, "לאחר יותר משישה עשורים: איחוד משפחות ממלחמת קוריאה", אתר וואלה! NEWS‏, 20 באוקטובר 2015

[5] אלון לבקוביץ, קוריאה – היסטוריה ופוליטיקה, עמ' 80.

[6] היסטוריה ופוליטיקה, עמ' 81.

[7] https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/.premium-1.4441311

[8] . אם כי לא צריך להגזים בגודלן כפי שעושה דרום קוריאה. ברוחב 2 מטר וגובה 170 סנטימטר גם אדם ממוצע קומה,  צריך להתכופף כדי ללכת שם

[9]. נוסח ההצהרה – The July 4 South-North Joint Communiqué, ‏4 ביולי 1972

[10]. "בגרזן נרצחו שני אמריקנים בקוריאה", מעריב 19  באוגוסט 1976

[11] . ראו סרטון ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=I9YeOiHuqAY

[12]. פיליפ בן, "חיילי ארה"ב וצפון קוריאה במצב של כוננות בעקבות רצח", מעריב, 20 באוגוסט 1976

[13]. עידו דיסנצ'יק, "פורד ציווה לעקור עץ המריבה", מעריב, 22 באוגוסט 1976

[14]. תודה ליובל נעמן על הערתו

[15] Historical Abstracts, EBSCOhost (1983). "Materials on massacre of Korean officials in Rangoon". Korea & World Affairs 7 (4): 735.

[16] תיעוד של הפיגוע באתר יוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=OpOGmFQOpy4

[17] סוכנויות הידיעות, הרעיב, התחמש וחגג. חייו ומותו של קים ג'ונג איל, באתר     YNET 19 בדצמבר 2011

[18] https://www.asia4hb.com/view/city-hunter תודה ליובל נעמן על ההפנייה

[19] https://www.cia.gov/library/readingroom/docs/DOC_0000408056.pdf

[20] https://en.wikipedia.org/wiki/Rangoon_bombing

[21] כמו כן, סין העממית, אשר זמן קצר לפני הפיגוע קראה לקיום ועידה משותפת עם קוריאה הצפונית, קוריאה הדרומית וארה״ב לשם שיכוך המתיחות בחצי האי, נזפה במשטר הצפון-קוריאני בפומבי באמצעות כלי התקשורת במדינה. פקידים רשמיים סינים סירבו לפגוש או לדבר עם פקידים צפון-קוריאנים במהלך מספר חודשים לאחר מכן. https://news.walla.co.il/item/1099696

[22] מאת סת מיידאנס‏, התקרבות בין צפון קוריאה לבין בורמה בתגובה ל"עוינות" ארה"ב, באתר וואלה! NEWS‏, 01 במאי 2007

[23]  Clyde Haberman, north korea delivers flood aid supplies to south korea, ‏30 בספטמבר 1984

[24] https://en.wikipedia.org/wiki/Korean_Air_Flight_858

[25] "The North Korean spy who blew up a plane". BBC News. 22 April 2013.

[26] קוריאה – היסטוריה ופוליטיקה, עמ' 83.

[27]. רק קובה, אתיופיה, אלבניה, סוריה וסיישל לא נענו להזמנת הוועד האולימפי. ניקרגואה לא השתתפה בעקבות שיקולים מקצועיים ופיננסיים, אשר נגרמו בעקבות מלחמת האזרחים שהתחוללה במדינה

Michael Janofsky, CUBANS TURN THEIR BACK ON THE SEOUL OLYMPICS,16-1-1988 ‏

[28] Chung, Tae Dong. "KOREA'S NORDPOLITIK: ACHIEVEMENTS & PROSPECTS." Asian Perspective (1991), 149-178

[29] "Relations with the Soviet Union" from "South Korea: A Country Study", a publication of the US Army

[30] Andrew C. Nahm; James Hoare, Historical Dictionary of the Republic of Korea, Scarecrow Press. 2004, pp. 151–152

[31] Korean leaders in historic talks, BBC, Tuesday, 2 October 2007, 10:14 GMT

[32] "Bush's 'evil axis' comment stirs critics", BBC News, 2 February 2002

[33] https://en.wikipedia.org/wiki/Second_Battle_of_Yeonpyeong

[34] https://www.ateamas.com/archives/8172

[35] קוריאה – היסטוריה ופוליטיקה, עמ' 95.

[36] Korean leaders in historic talks, BBC, Tuesday, 2 October 2007, 10:14 GMT

[37] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%92%D7%94_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%AA

[38] "Ex-officials acquitted of destroying Inter-Korean summit transcript". The Korea Herald.

[39] למשל בעת מערכת הבחירות לפרלמנט הדרום קוריאני ב-9 באפריל 2008

[40] https://news.walla.co.il/item/1657444

[41] https://en.wikipedia.org/wiki/ROKS_Cheonan_sinking

[42] https://news.walla.co.il/item/1676624

[43] https://news.walla.co.il/item/1818923

[44] . הנשיאה של דרום קוריאה: שמרנית ובת של דיקטטור, הארץ, 21-12-2012 https://www.haaretz.co.il/news/world/1.1890845

[45] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4943735,00.html

[46]. צפון קוריאה: "פגישה היסטורית בדרך לשלום", https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5244388,00.html

[47] . אלון לבקוביץ, צפון קוריאה, ריטואל של ניסיונות הפחדה, חוברת למטייל בדרום קוריאה, רואים עולם.

[48] North Korea nuclear talks: Donald Trump and Kim Jong-Un to meet, www.9news.com.au

[49]. צפון קוריאה: "פגישה היסטורית בדרך לשלום"; https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5244388,00.html

[50]. איציק יונה, פסגת שתי הקוריאות – תפנית חדה בעלילה?, ״הקוריאנים״ – המדריך לקוריאה, ‏29 באפריל, 2018

[51] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5284965,00.html

[52] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5291044,00.html

[53] https://www.israelhayom.co.il/article/587885

[54]. לפי סקר שלSeoul National Universit

[55]. רא: יחסי קוריאה הדרומית עם קוריאה הצפונית, ויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/wiki/יחסי_קוריאה_הדרומית-קוריאה_הצפונית#cite_ref-3

[56]. נועה אברהמי, "איחוד קוריאה, חלום או מציאות", חוברת למטייל, רואים עולם".