גילי חסקין01/01/2016
יוסי שריד הלך מאתנו לפני קצת יותר משבוע ומדי יום כמעט אני שואל את עצמי מה היתה דעתו על עניינים שבשגרה, החל מהירי בתל אביב ועד לפרשת "גדר חיה" של דורית רביניאן.
מותו ללא עת של שריד העלה באוב, בזיכרוני לפחות, את מלחמת לבנון הראשונה. כמה חודשים קודם לכן היינו נפגשים, "מוצ'ילרוס" ישראלים בדרום אמריקה, וממתיקים סוד על "אורנים הגדולה". אותה תכנית יומרנית שהגתה ממשלת בגין השנייה, לחבור לנוצרים ולהפוך את השכנה מצפון לבעלת ברית של ישראל.
כבר בתקופת הקרנבל של 1982 היה בינינו דיבור, שעומד להתבצע משהו גדול בלבנון. תמימים ואידיאליסטים הבטחנו לעצמנו, שברגע שיקרה משהו, נעלה על המטוס הראשון ונטוס הביתה. צעירים אירופים שטיילו אתנו, כשישראל עדיין היתה אהודה, לא הבינו מדוע לחזור. זו היתה ישראל אחרת. כמונו, תמימה ואידיאליסטית יותר.
שבתי הביתה מבולבל משהו, אחרי שלוש שנים של טיולים באמריקות, עם ביקור בארץ ועבודה באירופה בין לבין. יחד עם ההדרכה בסיני, הצטברו להן ארבע שנים של נתק מהקלחת הישראלית. שבוע לאחר שנחתתי, במוצאי שבת, החלו הגיוסים. מעבר חד לכל הדעות.
אחד-עשר חודשים תמימים נמשכה הרגיעה לאחר שבגין ז"ל חתם על הסכם הפסקת אש עם אלו שכינה "החיות הדו-רגליות". ואז ארגונו של אבו נידאל ירה בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב. זה היה תירוץ נהדר עבור הממשלה לשלוף את המפות ולהוציא לפועל את התכנית הגדולה, שתפקידה היה "לעשות סדר חדש בלבנון". כאשר העירו לרפול שאבו נידאל הינו אויב של הסורים ושל ערפאת, השיב: "אבו נידאל, אבו שמידאל, צריך לדפוק את אש"ף". העם שמע ולא הבין שמדובר בתירוץ. בגין הבטיח לעם הנרגש שהארץ תשקוט ארבעים שנה.
מצאתי עצמי בכוח שהורכב ממילואימניקים, חלקם שבו מחו"ל וחלקם הגיעו היישר מהבקו"ם, שטרם שובצו ביחידות האם שלהם. זוכר את עצמי בקריית שמונה, על הנגמ"שים, כשמסביבי צוהלים היוצאים לקרב, בעוד אני מתעקש לטעון שמדובר ברוח שתקצור סופה. בימים שלפני הסלולר היו רק מכתבים. כתבתי הביתה – להורים, לחברים ולכל מי שמוכן לשמוע, שהעם אוהב מלחמה (כל עוד היא קצרה ומוצלחת כמובן), שדעת הקהל עוד תתהפך, ובעיקר שאין לנו מה לעשות שם. אבל בציבור היתה תמיכה מקיר לקיר במלחמה. כלי התקשורת הסבירו לנו שאנו לוחמים על ירושלים. מפלגת העבודה תמכה כמובן, ואפילו רצ, אוי לאותה בושה, הרימה יד בעד המבצע. העיתונות מלאה בתיאורים משתפכים על האורז שהשליכו אחינו הלבנונים על חיילי צה"ל, על הדובדבנים המתוקים שבהרי השוף, על סיפורי אהבה שפרחו בין חיילי צה"ל לבין נערות מקומיות.
היו שהתנגדו. עמוס עוז, שדיבר בקול צלול נגד "הטירוף הזה"; מאיר פעיל ז"ל, שהזכיר לציבור שהצפון שקט קודם למלחמה; אמנון אברמוביץ', שכתב "והאדמה עוד תרעד" ב"מעריב" של אז. והיה גם חבר כנסת אחד, מ"המערך" דווקא. יוסי שריד, שהשתתף בישיבת החירום של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שהתקיימה בקריית שמונה, קלקל את המסיבה. מתעלם ממבטי הלעג של הקצרניות בישיבה שדקרו בגבו, הוא יצא באומץ נגד הקונצנזוס ואמר בקול צלול: "המלחמה הזאת פסולה מעיקרה". חשתי שהנה אני בלבנון, מעכל את מותו של רני היימן, שכמוני בא במיוחד מחו"ל כדי לקחת חלק במאמץ המלחמתי, מוצא מישהו שמוכן לייצג אותי. מדבר בשמי מישהו שלגבי היה עד אז מוקצה מחמת מיאוס, שדעותיו קוממו אותי זה זמן רב. מאז התחלתי לעקוב אחריו, להאזין לו. לעתים מרגיז או מקומם, אבל תמיד שנון, תמיד חד כתער, תמיד מרתק.
כאשר החליטה מפלגתו להצטרף לממשלת הליכוד, קם יוסי שריד והלך למדבר הפוליטי. בעקבותיו עזבתי לרצ. מצאתי מייצג נאמן לדעותי בסגנון חסר הפניות שלו: גם כשיצא נגד ההתנחלויות, שראה בעצם הקמתן טעות גורלית, וגם כשהודיע לערביי ואדי ערה, אלו שרקדו על הגגות במלחמת המפרץ הראשונה, "חפשו אותי". כאשר ישעיהו ליבוביץ התגולל על חיילי צה"ל וכינה אותם "כלבי ציד", הכריז שריד, בניגוד לרבים במחנה שלו, שליבוביץ אינו מורו ורבו ויעץ לו בתוקף לשפוך חמתו על הממשלה, ולא על שלוחיה.
פעם הגיע לחוג בית בבית הורי בכפר ביל"ו. התמורה היחידה שביקש, עבור שיחה שנמשכה ערב שלם, היתה הסעה מביתו ובחזרה. מרבית המאזינים – מושבניקים, חברי רפ"י לשעבר, התנגדו לו, אבל לא יכלו שלא להתפעל מהנחישות, מהאומץ ומהאינטלקט. בדרך חזרה האזנו לרכילות פוליטית וקשה היה להתאפק מלפרוץ בצחוק מתגלגל. הוא ידע לשעשע כשם שידע להרגיז.
לימים נפגשנו שוב, הפעם בערב מספרי סיפורים בפסטיבל שארגן יוסי אלפי. שריד נהנה להציג את עצמו כטייל דאגן, שמשקשק מפחד בכל המראה. ושוב ריתק את הקהל כעושה להטים. כשם שהיטיב להתווכח, היטיב לספר.
שנים חלפו ומצאתי את עצמי עצור בהודו, באשמה אבסורדית של מעורבות בטרור. יוסי שריד היה שם עבורי. בשיחות טלפון טרנס אטלנטיות שכנע את מנהיג מפלגת הקונגרס בקראלה שאני חף מפשע. אפילו התכוון להגיע כדי להעביר את המסר באופן אישי. כשהיה על מזוודות התבשר שהשתחררתי למעצר בית. גם אז לא חדל לשמור על קשר. כאשר התקשרתי להודות לו על עזרתו, ענה לי ספק בלצון ספק במרירות, שאם כל אלה שסייע להם היו מצביעים עבורו, היה כבר ראש ממשלה.
שריד לא היה מלאך שרת צחור כנפיים. מכיר בערך עצמו, שש אלי ויכוח, דעתן והיפוכונדר מוצהר – בעיני, גם לחולשותיו היתה לוויית חן מיוחדת והן הוסיפו לקסמו האישי; הפכו אותו לאנושי יותר. הוא ידע להצליף ביריבים ובעמיתים, אך נפגע כשהיה מותקף בעצמו. הוא היה פוליטיקאי, על כל המשתמע מכך. לאורך הקריירה הפוליטית שלו הוא הבעיר את חמתם גם של חברים לסיעה ושל שותפים לדרך; התנגש חזיתית גם עם רבין וגם עם שולמית אלוני. והם, מצדם, גם השתלחו בו. במיוחד האחרונה. הצרתי על כך שעזב את ממשלת ברק בעקבות חילוקי הדעות עם סגנו במשרד החינוך, משולם נהרי מש"ס, כשהעיקרון חשוב בעיניו משמירתה בחיים של ממשלת שלום.
גם אם נסכים שלא היה חף מחשיבות עצמית, הוא היה העידית של הפוליטיקה הישראלית מבחינת סגנונו, השכלתו, יושרו ואמונתו בצדקת דרכו. לא פעם חשתי איך במרצ המתכווצת הקצפת הזו מחמיצה והרהרתי בעצתו של פרס לבל יפרוש ממפלגת נעוריו ובחרותו, שהרי נועד לגדולות.
יוסי שריד עם יוסי ביילין
לאחר שכוכבו בפוליטיקה החל לדעוך חזר לכור מחצבתו. העיתונות. שם להטט בעטו כמו בלשונו. הוא התבצר במעמדו כנביא זעם, ואני לא חדלתי מלהאזין. מתנגד ותומך כאחד. עם הזמן מצאתי את עצמי מתנגד יותר ויותר. באחת הפעמים שנפגשנו, אגב תדריך שקיימנו בביתו לפני טיול בסלוניקי, אמרתי לו ולדורית אשתו, שהחרם על המתנחלים הוא שגיאה גסה. שלא ייתכן שנפגע בפרנסתם של אנשים שממשלות ישראל חיזקו את ידיהם בכך שהם מגשימים אידיאל. גם אם האידיאל הזה שגוי בעיני. ניסיתי לומר לו שאין להחיל גזירה שווה על נערן ועל יצהר. הוא ענה בתקיפות. חף מהתלבטות, ממאן להאזין. חשתי בצער שהוא הופך לסמן קיצוני יותר ויותר של המחנה שלו.
אבל בכל תמורותיו הוא אתגר אותי, ודעותיו ימשיכו לאתגר אותי גם לאחר לכתו. חסידים כמתנגדים יסכימו איתי, שקול רהוט כשלו לא נשמע במציאות הפוליטית של היום, ומהבחינה הזו לפחות, אני מאמין שגם יריביו המושבעים חשים בחסרונו. לי, מכל מקום, בימים טרופים אלה הוא חסר יותר ויותר…
יהי זכרו ברוך
הייה ברוך על הדברים