יונקי דרום אמריקה – חלק ב'

טורף ממשפכת הרקוניים. 

הרקוניים הם בני סדרת טורפי יבשה, תת סדרת הדוביים. הם הולכי כפות. חמש אצבעות בכל רגל. אורך גופו 60 ס"מ וזנבו 45 ס"מ. האוזניים קטנות, הרגליים קצרות. ניכרים בחוטם ארוך וחד. שוכני עצים ומטפסים מעולים. פעילים ביום. פיקחים. 

החטמן הוא יונק ארבוראלי, כלומר, שוכן עצים. הוא ניזון מפירות, אך גם טורף לטאות, חרקים ומכרסמים. את צידם הם עורכים בחבורה: אחדים עולים על עצים ומגרשים את הלטאות, בעוד שפרטים אחרים, הממתינים  למטה תופסים אותן במנוסן. ההיריון אורך 77 ימים. 4-5 גורים. אורך החיים 12-10 שנה. חיות אלו נבונות עד להפתיע ויש ביכולתן לפתור בעיות מסובכות מכל מין וסוג. החוקר מארסטון באטס, בספרו היבשה והחיות של אמריקה הדרומית, מספר על ניסוי שערך האורניתולוג פראנק צ'אפמאן. הוא החביא בננות בקופסת סיגריות, אותה קשר לחבל, שהשתלשל מכבל מתכת. החטמן הלך בשיווי משקל מרשים על החבל והגיע אל הקופסא ואל תכולתה. ניסויים אלו וניסויים נוספים, בהם החטמן טיפס על מוט וקרע מיתר בשניו, כדי לגרום לבננה ליפול, גרמו לו לחשוב כי להוציא את קוף הקפוצ'ין, החטמן הוא הנבון שביונקי העולם החדש.

 

 

גדול יונקי הבר בדרום אמריקה. עשוי להגיע למשקל של 350 ק"ג[1]. סוג פרסתניים יחיד ממשפחת הטפיריים, השייכת למפריטי פרסה[2]. הטפיר הוא הפרימיטיבי בסדרה זה. בצורתו דומה לחזיר, הגוף כבר ולחוץ מן הצדדים, הזנב קצר, העור עבה והפרווה קטיפתית. שלוש אצבעות ברגליים האחוריות, ארבע ברגליים הקדמיות. אצבע אחת, עליונה, מנוונת ונוגעת בקרקע רק כשהוא הולך בבוץ. אפו ושפתו העליונה משוכים למעין חדק קצר. על העורף יש לו רעמה עבה- אמצעי התגוננות כנגד טריפת יגואר. שוכן יערות וביצות (יש לציין כי שוכני יערות גמורים מועטים מבין היונקים העל קרקעיים) מזונו: עלים, ניצנים, עשבים וצמחי מים. פרסות רגליהם השטוחות מקנות להם שטח משען גדול. ההיריון אורך 13 חודשים. וולד יחיד הנולד מפותח ומפוספס לאורך, בדומה לוולד של חזיר הבר. אורך החיים 30 שנה. נמצאו מאובני טפירים בכל העולם. כיום יש בסוג  5 מינים. אחד בהודו וארבעה באמריקה הדרומית. זהו בעלי-חיים המקשר בין האזור האוריינטלי (הודי- מלאי) לבין הממלכה הנאו-טרופית (אמריקה הדרומית). הגדול שבטפירים הוא הטפיר האסייני, שאורך גופו 2.5 מ' ונפוץ בחצי האי המלאי ובאינדונזיה. בדרום אמריקה חי הטפיר הברזילאי שאורך גופו 2 מ', צבעו שחום- אפור ותפוצתו נרחבת: מוונצואלה ועד ארגנטינה.

 

 

הקופים הם תת סדרה בסדרת פרימאטים זו הקבוצה המפותחת ביונקים. כוללת מאות מינים. מידותיהם מגודל גור של חתול ועד לגודל גורילה. פנים משוטחות וחשופות. עיניים חזיתיות היושבות בארובה גרמית. מוח גדול, מרכז ריח מצומצם. שתי פטמות בחזה. שוכני עצים יומיים. מזון עיקרי: פירות. ההיריון ממושך, בין 5-11 חודשים. על פי רוב וולד אחד. מתחלקים לשתי בנות סדרה: קופי העולם הישן וקופי העולם החדש.

 

חיים במפלסים העליונים של היער הגשום ואין ביניהם קופי קרקע.  קופי העולם החדש שונים מאוד מאלו של העולם הישן. אין ביניהם מקבילים לקופי האדם האנתרופואידים (שימפנזות, גורילות, אורנג אוטן) ואין בהם חברותיות מפותחת כמו אצל הבבונים. אך לעומת זאת, הם בעלי כושר תנועה מפותח יותר. הקופים האמריקאיים הינם פחות תוקפניים מהקופים שוכני הקרקע, משום שהם חיים על העצים שהיא סביבה מוגנת. כל הקופים התפתחו מקבוצה אחת של קופיפים, שנפרדו לפני למעלה מ-   30מיליון שנה, כשהן עוברות לסביבת חיים שונה ומפתחות הסתגלות שונה. קופי העולם החדש שונים מקופי העולם הישן בכמה מושגים:

א.הנחיריים. נחיריהם של קופי העולם הישן צרים, סמוכים זה לזה (מחיצת נחיריים צרה) ומכוונים כלפי מטה. נחירי הקופים בעולם החדש, עגולים, רחוקים בדרך כלל (מחיצת נחיריים רחבה) ונפתחים לצדדים. 

ב  יבלות השת. תפקידן להגביר את החיכוך עם הענף. לא קיימות אצל קופי אמריקה. 

ג. מקום חיות: הקופים האמריקאיים שונים מהאפרו- אסייתיים בכך שהם כולם שוכני עצים.

ד. זנב לופת: באחת משתי המשפחות של קופי העולם החדש, הזנב משמש  כאיבר תנועה ולפיתה.בעולם הישן אי אפשר לראות קוף משתלשל בזנבו ומשתמש בכל ארבעת הגפיים, כדי לתפוס מזון, כפי שנוהגים הקופים הדרום אמריקאים.  צידו התחתון של הזנב חשוף משערות. זהו גף חמישי עם דרגת רגישות גבוהה. יכולים לתפוש בוטן מקולף בעזרת הזנב. 

ה. ציפורניים: אצל קופי העולם הישן – ציפורניים. אצל חלק מקופי העולם החדש (קבוצת המרמוסטיים) יש טופרים[3]. 

ו. מבנה כללי: מתאפיינים בגוף רזה, גפיים דקיקים וזנב ארוך. לסתות קצרות, בניגוד לבבונים למשל. בדרך כלל האגודל לא מנוגד. לחלק מקופי העולם הישן יש בוהן נגדית.

בעולם החדש מונים שבעים מיני קופים. הם נחלקים לשתי משפחות:

מונה כ- 40 מינים, גדולים או ממוצעי ממדים, אוזניים עירומות, זנב לופת ושלוש טוחנות בכל מחצית לסת. הזנב הוא למעשה גף חמישי, בעל רגישות גבוהה. הם מסוגלים לתפוס בוטן בקצה הזנב.

הקוף האינטליגנטי מכולם הוא הקפוצ'ין, הנקרא כך על שום צורת ראשו המזכירה את מצנפתו של נזיר קפוצ'יני. זהו יצור המסוגל לפתור בעיות שלא הכיר בעבר (כמו למשל בניסוי המפורסם בו תפס חולדה הקשורה לחוט, כדי להביא בננה מרוחקת). מתחרה באינטיליגנציה שלו עם בבונים ושימפנזים, ומשתמשים בו לעזרה לנכים.. לקוף הזה פרצוף אדום. כאשר הוא חולה במלריה, הפרצוף מחוויר וזה איתות לנקבה שהוא חולה.

מכוונים גם "דמויי סנאי". משפחה המורכבת מ-30 מינים קטנים או קטנים מאוד, המתאפיינים בטפרים בכל האצבעות פרט לבוהן, אוזניים שעירות, זנב ארוך אך לא לופת ושתי שיניים בכל מחצית לסת. יש להם טפרים ארוכים, בניגוד לציפורניים אצל קופי העולם הישן.

קיים מין אחד של קוף, שהוא ספק צבוס וספק מרמוסט. (Callimico goeldii). זהו קוף שחור קטן, שהתגלה לראשונה ב-1904. במראהו הוא דומה לצבוסיים, אך בצורת הגולגולת ובמבנה השניים הוא מפגין קירבה אל המרמוסטיים.

 

חיות חברתיות. נוטים לחיות בעדרים נפרדים. איילות רועות בצוותא, כשהן מלוות בצאצאים בגילים שונים. הזכרים, בגיל שמעל לשלש, יוצרים עדרים נפרדים משלהם. עדרי הנקבות מורכבות מיחידות משפחתיות. כל משפחה מחזיקה במקטע קבוע של אדמת הבית.

העדרים עשויים להתפרק בעונות שונות בפרט כשמזג האוויר הוא נח. יחידות משפחתיות קטנות אלו מצטרפות בד"כ לקבוצות ארעיות היוצאות בכיוונים שונים, כשהן מודרכות על ידי האיילה המבוגרת והמנוסה ביותר. ניתן להבחין באיילה השליטה – מפגינה סימני עצבנות ונראית בכוננות של קבע. ארגון הזכרים הרבה יותר רופף, התקבצויות ארעיות של פרטים כל אחד נהנה מעצמאות מוחלטת. אם מצוי מנהיג זה האייל החזק ביותר בסביבה. אך אינו מחויב לאחריות על השבט. הוא מתיר בדרך כלל לצעירים ללכת לפניו כשהוא פוסע בצעד זהיר.הבדלים משמעותיים, בין עדרי זכרים לעדרי נקבות, כשמתגלות סכנות. הנקבה הבכירה מראה סימני אי שקט. היא מבטאת את חששותיה בסדרה של נביחות אחדות הנסיגה מנוסה ומאורגנת. הקבוצה כולה נעה בטור עורפי יחיד. האיילה השליטה (אלפא) מורה את הדרך וזו הניצבת "כסגניתה" (ביתא) – במאסף. האיילים הזכרים המריחים אויב – לא משמיעים אותות אתראה קוליים והנסיגה בד"כ בלתי מאורגנת ותלויה במהירות התגובה של כל אייל כאייל בשעת חירום.

האיילים פונים בקיץ להרים ובחורף אל המישורים. האיילים מעדיפים לעשות את החורפים באזורים חשופים, אך כשהם מופרדים זה מזה. ייחום בתקופת הסתיו. שינוי במסגרת השבטית. האיילים נוטשים את מעונות הקיץ ומתיישבים ליד האיילות. כל סימני הסולידאריות הזכרית נעלמים. כל מרביע נוטל את מקומו באזור הייחום ומנסה לקבץ לו מספר גדול של איילות. קובע את בעלותו על הטריטוריה בשאגה רמה. האיילות שומרות על המבנה המטריארכאלי, אינן יוצרות קשר קבוע כשיש סכנה. הזר לא מוטרד על ידי בטחון הנקבות ובורח כשהנקבות אחריו. הראשונים להפגין עניין בפעילות מינית הם הזקנים. הם מסמנים את הטריטוריה לפני הצעירים. המאמצים לשמירת האיילות בצוותא, העימותים עם השכנים הפולשים לנחלות וחוסר התזונה בעת ההתרגשות המינית. כל אלו מצטרפים יחד כדי להחלישה אך האייל המותש לא מסוגל להדוף את יריבו ונאלץ למסור מקומו לאחד מהם. אייל שגורש מהטריטוריה, יוצא לנקודה שקטה, להחליף כוח. בדרך כלל ליד זכרים מגורשים דומים. אך החיות מפגינות שיווי נפש זה מזה. לאחר המנוחה כל אייל חוזר למערכה. כשהגיעה עונת הרבייה לקצה, נפרדים הזכרים מהאיילות, חוזרים ומתפצלים. עתה באים לכלל ייחום האיילים הצעירים, אך אינם תובעים טריטוריה.

האיילים הזכרים משירים את קרניהם כל שנה. תהליך פשוט שלא ברורים התהליכים ויתרונותיהם. קרני האייל עשויות מעצם מוצקה, בלא חלל ומח, מבצבצות היישר מהבליטות של עצם המצח. הקרניים המתחילות להתפתח הן עגולות.

 

קודם שהוכנסו לאמריקה הדרומית מינים זרים למטרות של גידול מקנה, שוטטו בכרי העשב רק האיילים ומינים מקומיים מעטים של אוכלי עשב גדולים. אוכלי העשב האחרים היו המכרסמים הקטנים בהרבה. בכל זאת, כאשר הגיעו האיילים, בתקופה מאוחרת יחסית, היו מרבית הגומחות האקולוגיות תפוסות על ידי המכרסמים הגדולים והאיילים התיישבו באזורי שוליים; על גדות נחלים ובקרחות יער. נציג בולט הוא אייל הפמפס  (ozotoceros bezoraticus) . ממדיו כשל צבי ארץ ישראלי. גובהו בכתפיים כ- 60-75 ס"מ והזכר נושא קרניים קטנות בעלות שלושה סעיפים. אפשר להבחין בו באמצעות ריח בלתי נעים המסייע לשמור על קשר בין הפרטים. הזכרים בדרך כלל נשארים עם הנקבות עד להמלטה, ואפילו לאחריה, ומסייעים בגידולם של העופרים – תופעה לא מקובלת בקרב איילים. אמצעי המגן – מנוסה. מסווה עצמו בלא קושי רב, לשם כך, עליו להשתרע על הקרקע או להתחבא בתוך העשב הגבוה. האוכלוסייה בסכנת כליה, הוא כמעט ולא נצוד בשל ריחו הרע, אך נפגע ממחלות מדבקות. לעתים, האם מסיטה את תשומת לבם של הרודפים על ידי כך שהיא רצה לכיוון מנוגד או משימה עצמה כפצועה.

אייל הביצות (blastocerus dichotomos) הוא הרבה יותר גדול וכבד מאייל הפמפס. הזכר נושא קרניים בנות שני סעיפים ומתרומם בכתפיו לגובה של 1.2 מ'. מקומות החיות כוללים חבלים שונים, שכמות הגשמים העונתית יוצרת ביצות ושטחים מוצפים, אך הודות לקרום בין אצבעותיו הוא מסוגל ללכת על אדמה רכה.לצד בעלי חיים אלו, המיוחדים לאמריקה הדרומית, מצוי גם אייל לבן זנב, המשוטט ברחבי ארצות הברית. הוא קטן יותר משאר בשרו הצפוני. בעוד שהצורות הצפוניות מגיעות ל-130 ק"ג, הדרומיות אינן עולות על 45 ק"ג[4]. הן מצטיינות בכושר הסתגלות ובפוריות גבוהה. 

אייל קטן חום, יפה וייחודי לפטגוניה, עם חרטום שחור. גבהו כ- 1 מ' ארכו  1.5 מ'. חסון אבל זריז. בעל אוזניים ארוכות וזנב קצר. הזכר את הקרניו המתפצלות כל שנה. היציבה האלגנטית שלו גרמה לכך שייקרא "מלך היער האנדי" הוא מהולל מאד. מגורי הקיץ שלו הם ההרים הגבוהים ובחורף הוא יורד ליערות.

פודו ( Podu)הקטן ביותר במשפחת האיילים. מגיע לגובה של – 40-50 ס"מ. ידוע כאייל קטן. לזכר יש קרניים מסועפות מחודדות ופרוותו אדומה. גר בסבכות הלחים של פטגוניה האנדית.

 

סוג יחיד במשפחת בוניים. גדול המכרסמים באירופה. באמריקות הוא שני בגודלו רק לקפיבארה. אורך גופו   80ס"מ וזנבו  35 ס"מ. פרווה צפופה ומבריקה; הצבע חום-אדמדם. גוף מכונס. עיניים קטנות. הטפרים של אצבעות  2-3סדוקים, לשם סירוק הפרווה. לבונה

בלוטות אנאליות לשם סימון.

ההיריון אורך  3-4 חודשים. ממליט  2-5 גורים, פעם בשנה.

הבונה שוכן על גדול נחלים. מזונו קליפות עצים וענפיהם הרכים. הבונה מותאם בצורה אידיאלית לסביבתו המימית: אצבעות רגליו האחוריות מחוברות על ידי קרום שחייה. זנב המשוטח (מכוסה קשקשים) , משמש כהגה יעיל. הוא מסוגל לשחות מתחת פני המים, משום שהאוזניים ופתחי האף נחתמים על ידי שרירים סוגרים, בכל פעם שהם משוקעים תחת פני המים.  הם מצליחים לשמור את הפה סגור, על ידי משיכת צדי השפתיים פנימה, מבלי לפגום בפעילויות הכרסום של החותכות הבולטות. הם מסוגלים להישאר בצלילה 10 דקות בעומק המים ולעבור מרחק של 300 מ'.

ההתקדמות על פני היבשה נעשית בתנועות מגושמות. הזנב משמש לתמיכה כשהוא מכרסם בעצים, או כשהוא משתמש בכפותיו הקדמיות הגמישות, כדי לגרור בול עץ או לשאת את צאצאיו. הקווים המרשימים ביותר בהתנהגותו של הבונה הם רמה גבוהה של ארגון חברתי ומיומנות טכנולוגית. האינדיאנים בצפון אמריקה העריצו אותם וכינו אותם "עם הבונים" או "האחים הבונים הקטנים". הם מכרסמים וגודעים עצים בקוטר של עשרות ס"מ ומשיטים אותם במים. מן העצים בונים סוכות למגורים וסכרים לשמור על גובה המים וליצור בנהר לאגונה של מים שקטים. על כן נשארת הכניסה למחילותיהם תמיד מתחת לפני המים.הסכר מורכב בבסיסו מענפים מחוזקים על ידי בוץ ואבנים. מאחר וקיומה של הקהילה עשוי להיות תלוי ביציבותו של מבנה זה, הוא נשמר תחת השגחה מתמדת. הבונים נוהגים לחפור תעלות ארוכות כדי להשיט את הקורות ליעדן. התעלות רדודות, בעומק של כ- 10 ס"מ, ברוחב של  1.2 או  1.5 מ'. התעלות מולכות קורות מקבוצת עצים כלשהי ועד לשפת הנהר. אורכן משתנה ועשוי להגיע לעשרות מטרים. לאחר שהושלמה בניית הסכר, פונים הבונים לבניית הסוכות. הן דמויות כיפה ועשויות מענפים, המחוזקים על ידי בוץ ואבנים. באירופה נותרו שרידים מועטים שאינם בונים סכרים ואינם חיים במושבות, אלא במשפחות בודדות החופרות להן מאורות. הבונה הקנדי ניכר בפנים רחבים. הוא חי במושבות ובונה סכרים.

.

זוהי סדרה מיוחדת (Edentata). מילולית: חסרי שניים[5] – לא מדויק. דובי הנמלים אמנם חסרי שיניים, אך לארמדיליים ולעצלניים יש שיניים, המונה בעלי-חיים מועטים, החיים באמריקה הדרומית. 

סימניהם:

א. חוסר שניים גמור או מציאותן של שניים חסרות אמייל ובעלות שורש פתוח, שכולן בנות צורה אחת ולעולם אינן מתחלפות.

ב. בין חוליות החזה האחוריות ובין חוליות המותניים נמצאים מפרקים נוספים המאפשרים לגוף להתקפל ולהצטנף.

ג. מספר אצבעות הגפיים מופחת, אולם הן מצוידות בטפרים חזקים, המאפשרים להם בד בבד עם התמחותם המרובה של כמה מאיבריהם, מצויים בבעלי-חיים אלו כמה סימנים  פרימיטיביים, כמו התפתחות חלשה של המוח ועוד. 

בסדרה זו שלש משפחות: העצלניים, דובי הנמליים (היחידי שבאמת חסר שניים). והארמדיליים.  

 

טכסונומיה:  Sloth באנגלית.  Braddypodidae   בלטינית). קיימים שני סוגים: עצלן תלת- אצבע ועצלן דו- אצבע. בהם כ-  8 מינים. כולם חיים באמריקה המרכזית והדרומית.

השם: ניתן לו בשל קצב התקדמותו האיטי – עד  1.5 קמ"ש. הם פולטים קול "איי" ולכן מכונים כך בשפות אירופאיות הם שוכני עצים מובהקים וניזונים מעליהם. העצלנים דומים בחיצוניותם לקופים. הגוף מאורך ושלוח. הראש קצר ועגול. עיניים ואוזניים קטנות. הצוואר גמיש מאוד ומסוגל להסתובב º270. מספר חוליות הצוואר במשפחה זו איננו קבוע (לעצלן התלת אצבעי יש תשע חוליות בצוואר ולעצלן הדו אצבעי רק שש), בניגוד ליתר היונקים שמספר חוליות הצוואר קבוע אצלם (לכל שאר היונקים שבע חוליות בצווארם). זנב קצר מאוד או חסר לגמרי. הגפיים ארוכים. הקדמיים יותר מהאחוריים. 

העצלניים תלויים תמיד על הענפים וגבם מופנה כלפי מטה ובמצב זה נעשית גם תנועתם. לעתים נתלים על ענפים או נצמדים לגזע. משום כך אצבעותיהם (שתיים או שלש; תלוי במין) וטופריהם החזקים מהווים כעין אנקולים, שבהם נאחז החי בענפים בלי התאמצות יתרה של השרירים. (אורך הטפרים כאורך האצבעות עצמן). מחקרים מוכיחים שהאנרגיה המשקעת בכך היא פחותה משל אדם העומד. העצלן הוא פסיבי. כשהוא מת הוא נשאר תלוי. צלעותיו הסומכות את הקרביים מורחבות. השערות, בניגוד ליתר היונקים, פונות לכיוון הגב, ע"מ שמי הגשם ייזלו על פניהן למטה. ייתכן וזה חלק מההסוואה שלו. כך קשה יותר להבחין בתנועה. השערות ארוכות וצפופות. בגומצי השיער גדלות אצות, ולכן נראים לפעמים העצלניים ירוקים. דבר המסייע להסוואה. עשים נוהגים להטיל ביצים בחזזיות הללו. כיוון שהם ניזונים מעלים, אין להם שיניים חותכות ולטוחנות מבנה פשוט ביותר. רובם חיים כבודדים ופעילים בלילות. כמעט ולא יורדים לקרקע. לא ברור כיצד עושה את צרכיו, ייתכן מאוד שמתאפק וממתין לגשם… מזונו: בעיקר צרקופיה (.(Cercopia

ההיריון אורך  4-6 חודשים. נולד וולד יחיד. מפותח והוא נאחז בגבה של אמו. הפטמות בחזה. אינם מאריכים ימים בשבי ( 7 שנים בממוצע). 

 

משפחה הכוללת 9 סוגים ובהם כ-20 מינים. תפוצתם: אמריקה הדרומית. מין אחד חי בארה"ב. פרוש שמו, מספרדית, "משוריין קטן".

הארמדילים הם חיות יבשה חופרות, שמגינים גרמיים, מצופים במגינים קרניים, חופים על גבן ואילו גחונן מכוסה בשערות. המגינים ממופרקים זה עם זה מפרוק נע, דבר המקל על תנועתן ואף מאפשר להם להצטנף לשם הגנה. העור העילי בגופו התפתח לחיפוי קרני קשה, המחובר לגוף בצירים, באופן המאפשר לארמדיל מידה מסוימת של גמישות. הצירים מסודרים בטבעות, לרוחב החלק האמצעי של הגב, ומספר הטבעות משתנה ממין למין. היונק היחידי כמעט שגופו מכוסה שריון[6]. השריון רך יחסית ואיננו מגן עליו מפני טורפים, אלא מפני קוצים, שלתוך סבכם הוא ממהר להסתתר. כאשר ארמדיל נבהל הוא נמלט למחילה ואליה נדחק בכוח. במקרה של הארמדיל הוורוד הוא מתחבא במחילה עד שגופו נעלם ועכוזו הקרני משמש כפקק. במקרה ואין מחילה, הארמדיל איננו מתקדר בשריונו, אלא קופץ מעלה מטה. 

תזונה: הם אומניבורים – ניזונות מן הצומח ומן החי: חרקים, נבלות, פקעות, פירות. מערכת שיניהן פשוטה ומספרן מגיע עד 100.  הטפרים ארוכים וכפופים ומותאמים לחפירה. הן מתחפרות בשעת סכנה. אלו בעלי חיים ליליים. 

מהם שוכני ערבות, כמו ארמדיל מצטנף ומהם שוכני יערות, כמו ארמדיל ענק. הידוע ביותר היום הוא ארמדיל שש חגורתי, המצוי באזורים ערבתיים בברזיל ובפרו. הארמדילים, כמו עטלפים, ישנים 19 שעות ביממה. הריון נמשך כ-70 יום ובהמלטה 3-2 גורים בדרך כלל. הרבייה במשך כל השנה. בסוג Dasypus נדחית השתלת הביצה ברחם עד 4-3 חודשים אחרי ההפריה. כן מצויה התופעה הרב עוברית, דהיינו שמביצית אחת מתפתחים צעירים רבים (עד  12) 

במשפחה שלש תת-משפחות שההבדל ביניהן כיום איננו גדול, אך בין השרידים המאובנים הרבים שנתגלו יש מינים רבים, במיוחד מבני קבוצת האיטייים (Gravigarda), שבהם חברו יחד סימני כל שלוש תת המשפחות. סוג אחד, האיטי הענק ((Megatherium, היה בגודל של פיל. סוג שני, הגליפטודון ((Gliptodon היה בגודל פר; ממנו נשתמרו חתיכות עור שעירות. המילודון (Milodon) היה מעט קטן יותר חלקם חיו בתקופת האדם הקדמון שצד אותם ואולי אף גידל אותם. נמצאו גם בעלי שריון ענקיים, כ-4 מ' אורכם, שהמגינים הגרמיים שלהם מאוחים כדרך שריון הגב של הצבים. ייתכן אפילו שהאדם הקדמון ביית אותם והשתמש בשריונם למחסה. הארמדיל הוא בעל החיים היחידי בעולם, בנוסף לאדם, המסוגל לחלות בצרעת ומשום כך שימש לניסויים. בשרו טעים למאכל אם כי ריחו רע. שריונו משמש את הילידים ליצירת תיבת תהודה לצ'רנגו.

 

מינים קטנים שוכני עצים, הנאחזים בזנבם ובטפריהם בשעת טיפוס, ומינים גדולים השוכנים על פני הקרקע. הולכי כפות. כלומר הולך על גב כף היד, כדי לא להקהות את הטפרים המשמשים אותו לפרוץ לקני נמלים וטרמיטים. ברגליים 5-4 אצבעות ובהן השלישית ארוכה מאד. הראש ארוך וצר. הלסתות חסרות שניים והן משוכות בדמות שפופרת ארוכה. מפתח הפה קטן מאד ולשונם ארוכה ודביקה. נעה כתולעת. כאשר הם מחדירים את לשונם לקן של נמלים או טרמיטים, אלה נדבקים אליה. דב נמלים ענק אוכל 30,000 נמלים / טרמיטים ביום. נפוצים בדרום אמריקה. במשפחה שלושה סוגים ובכל סוג מין אחד. דב נמלים הענק חי במישורים, בערבות, בפמפס. דב נמלים בינוני ודב נמלים זוטי, חיים ביערות הגשם הטרופיים.

 

הגדול שבהם. אורך גופו כ-1.3 מ' גדול מכלב קולי. זנב ענק, שעיר ומשרעתי המגיע לאורך של מטר. הזנב משמש כמטריה וככסות בעת שינה. הגב אפור מעורב בשחור, והגחון שחום. לאורך גבו נמשכת רעמת שיער. ראשו מאורך מאד ומחודד בקצהו כצינור. לשונו ארוכה, דקה ונשלפת. מכיוון שלנמלים יש שריון חיטין, הוא פיתח בטן שרירית עם רכסים ומשתמש בה כדי לשחוק אותו. בעל חיים לילי. חי בבדידות. ההיריון 190 יום. וולד אחד, הנישא על גב האם. אורך החיים עד 14 שנה. נפוץ מגווטאמלה ועד צפון ארגנטינה.

אורך גופו 60 ס"מ וזנבו 45 ס"מ. צבעו לבן צהבהב. הגב בחלקו שחור פרוותו רכה, ראשו קצר יותר מזה של דב הנמלים הענק. אוזניו גדולות, הגב חשוף בקצהו ומאחז בענפים. מבלה רוב זמנו על העצים ומתפרנס מקני נמלים וטרמיטים המקננים בגזעי העצים (מצאו בקיבתו 500 גרם נמלים). אורך החיים חמש שנים. תחום התפוצה כמו של דוב הנמלים הענק, אך הוא שכיח יותר.

 

גודלו כחולדה. אורך גופו 15 ס"מ. הזנב ארוך מהגוף – 18 ס"מ. חשוף בקצהו ומאחז בענפים. גבו אדמדם וגחונו אפרפר. ברגל הקדמית 4 אצבעות, אך רק שתיים מהן נושאות טפרים. ברגל האחורית 4 אצבעות שוות ובהן הוא נתלה על עצים, כדרך העצלן. חרטומו קצר מאשר אצל ייתר מדובי הנמלים. שוכן עצים מוחלט. ניזון מטרמיטים ומחרקים אחרים. את מזונו הוא משיג תחת קליפת עצים. קליפות אלה הוא קולף בעזרת הטופר השלישי החזק. תפוצתו: צפון אמריקה הדרומית.