יונקי דרום אמריקה – חלק א'

צילום: גילי חסקין

 

 

 4. ראה גם: דרום אמריקה המלצות לטיולים ולקריאה.

 

עולם החי של דרום אמריקה עשיר ומגוון מאין כמותו, בוודאי אם מדובר במספר המינים. התנאים האקולוגיים המגוונים ותולדותיה של הייבשת, החל מהפרדה מגונוונה (ייבשת העל הדרומית), ועד לחיבורה הצר לאמריקה הצפונית, תרמו לעושר הרב. במאמר זה נסקור כמה מינים, בהם נתקל המטייל בטיולו בייבשת

 

צילום: גילי חסקין

 

הלאמה, אלפקה, גוונאקו וויקוניה הם מהבולטים מבין היונקים הדרום אמריקאיים. כמעט כל מטייל פוגש בהם. הם בני משפחת הגמליים  (Camelidae), הכוללת כיום 6 מינים והינה תת סדרה מיוחדת: בעלי-כריות בסדרת מכפילי פרסה, דהיינו הם קרובים רחוקים של האייליים.

הגמליים הם מעלי גירה לא משוכללים. הם נבדלים מיתר מעלי הגירה בזאת שהם הולכי אצבעות ואינם מפריסי פרסה. הפרסות קטנות מאד, כמו ציפורניים, והדריכה נעשית על גבי כריות הנמצאות בשני הפרקים האחרונים של האצבעות. יש להם חותכות וניבים גם בלסת העליונה. בקיבה שלושה מדורים (להבדיל מארבעה אצל מרבית מעלי הגירה). השפה העליונה סדוקה ושתי אונותיה משמשות כצבת לליקוט צמחים. החזה, המרפקים והברכיים מצויידים בכריות (עור קשה ומיובל), עליהן הם רובצים בזמן המנוחה. במשפחה שלושה סוגים: גמל, לאמה (ימה) וויקוניה. (יש הטוענים כי ויקוניה הינה מין נוסף ולא סוג נפרד). מוצאה של משפ' הגמליים הוא בממלכה הניאו-ארקטית. מצפון אמריקה התפצלו ונדדו לשני כיוונים: לדרום אמריקה, עם החיבור שנוצר בין הייבשות, ולאסיה, אליה עברו בעידן הקרח דרך מיצר ברינג, שהיו אז יבשים. החלוקה בין מיני הגמליים השונים בד"א קשורה לגובה. האלפקה והיימה חיים בגובה של  2400-4000 מ'; הגוונאקו בגבהים נמוכים יותר, בפטגוניה והויקוניה בגבהים גבוהים יותר. הויקוניה מסוגלת לרוץ במהירות של 55 קמ"ש. היא שחיינית מעולה ומסוגלת לשתות את המים המלוחים של אגמי הסודה ההרריים. יכולת השרידות המופלאה של הויקוניות לא עמדה כנגד הצייד ההמוני של האדם הלבן, שקטל אותם בהמוניהם בשל פרוותם. היימה והאלפקה הם מבויתים. בעלי החיים מהם בויתו כנראה הושמדו. (מכיוון שמשמעות הביות היא בידוד המוטציות הרצויות לאדם, כמעט כל תהליך של ביות קשור בהשמדה, אחרת יש סכנת ערבוב מחדש ומחיקת הישגי הביות). מעניין הוא, שביבשת בה בייתו עשרות מיני צמחים, בייתו רק שלושה מיני בעלי-חיים (גם קביה, ראה להלן).

 

 

צילום: גילי חסקין

 

שלושה מינים, בני משפחת הגמליים נמנים על סוג זה והם:  יימה מבויתת, אלפקה וגואנקו. אצבעותיהם של כל בני הסוג יימה מופרדות ומותאמות לטיפוס הרים. אופייני לדמם  מספר גדול מהרגיל של כדוריות אדומות, המתקיימות זמן רב והמסוגלות לקלוט יותר חמצן מאלה של יונקים אחרים – צורת הסתגלות לגבהים הרמים בהן חיה. הם שחיינים טובים. כל בני הסוג פעילים ביום. הם חיים בעדרים של עד 100 פרטים, בהם זכר אחד, מספר נקבות וצעירים בגילאים שונים. בעת הייחום נראים קרבות בין זכרים יריבים הכוללים רחרוח הדדי, יריקות, בעיטות ונשיכות. הם משמיעים קולות דומים לקולות סוסים או כבשים. הייאמות מחבבות מלח ויורדות לבקעות בהם נותר מלח לאחר התייבשות המים. אורך החיים  20-23 שנים. ההיריון נמשך  10-11 חודשים ולהן וולד אחד; לעתים רחוקות שניים. הגור מסוגל לרוץ זמן קצר לאחר הלידה.

 

 

הגדול והחזק מבין המינים. משקלו הממוצע 75 ק"ג. מגדלים אותו בפרו ובבוליביה פרוותה צמרית. הזכרים משמשים כבהמות משא והם מסוגלים לשאת משקל של עד 20 ק"ג למרחק של  10-20 ק"מ ליום. עד בוא הספרדים, היתה הלאמה לאינדיאני, מה שאייל הצפון עבור הסאמי, הסוס עבור המונגולי, היאק עבור הטיבטי והגמל עבור הבדווי. בממלכת האינקה השתמשו בצמרה ללבוש, עורה לסנדלים, שומנה לתאורה, שערותיה הארוכות יותר לחבלים, גלליה לבעירה וחלבה לעתים למשקה ולגבינה (בדרך כלל לא הספיק מעבר להזנת הגור). היימה היתה גם בהמת הקורבן המקובלת על האינקה (רק הזכרים). לאמה שחורה שימשה כמעיין שעיר לעזאזל. נוהג שרווח באנדים עד למאה הקודמת.

 

 

בעל חיים קטן יותר. איננו מסוגל לשאת משאות. הוא ניכר בצוואר קצר יותר, אוזניים עגולות, "פוני" על המצח וצמר מעודן הרבה יותר. הצמר גם מבריק יותר ומתואר על ידי הכרוניקנים הספרדים כדומה למשי.   הויקוניה היא הקטנה מכולן (משקל מכסימלי  50ק"ג) ולה זקן שעיר בחזה. צמרה המעודן ביותר ושימש בימים עברו את האינקה עצמו. ידוע בגונו המשיי ובאטימותו כלפי מים. חי עד לגובהים של  5000מ' ומותאם לגובה: ריאות גדולות, כדוריות אדומות המחזיקות מעמד כ- 240יום (אצל בני האדם.)120  הקשר עם החמצן טוב יותר מאשר במינים האחרים. בטבע הזכר טריטוריאלי וסביבו נקבות. עודף הזכרים חיים בעדרי רווקים.

 

צילום: גילי חסקין

 

מצוי במישורי פטגוניה וחי עד לגבהים של  2500 מ'. זקוק לאוויר יבש. בעבר שוטט על פני כול מישורי אמריקה הדרומית, לרבות הגרנד צ'אקו. צבעו חום צהבהב, כתום לפעמים. השת מוגבה יותר מהכתפיים, הגב מקושת, אוזניים ארוכות, עיניים כהות עם עפעפיים מעובים. נוהג לירוק עיסת מזון + רוק בעת סכנה. בעבר היו מיליונים של גוונאקו. הטבח השיטתי הותיר רק כמה עשרות אלפים.

 

 

שם מדעי: (Tayassu). סוג יחידי במשפחת הפקריים; שייך לתת סדרה "דמויי חזיר", או חזיראים, בסדרת "מכפילי פרסה". אורך גופו 1 מ'. אורך זנבו רק חמישה ס"מ. גובהו  50 ס"מ. צבעו שחום. לקיבה שני מדורים, אך אינו מעלה גירה. מהווה מעיין חוליית ביניים בין החזיר לבין מעלי גירה.

הפקרי הוא שוכן יערות, חי בחבורות קטנות (3-25) וניזון, בעיקר מן הצומח. ההיריון  112-116 יום. נולדים  1-2 וולדות, הדומים בצבעם להורים. אורך החיים 18 שנה. בסוג שני מינים, שתפוצתם באמריקה הדרומית. התפשטותם מגיעה עד טכסס בארה"ב. שני המינים הם:

א. פקרי הצווארון: תפוצתו מטכסס ועד דרום ארגנטיה.

ב. פקרי לבן שפה, שתפוצתו מטכסס ועד פארגווי.

מין שלישי, שעד  1975היה מוכר רק ממאובנים, התגלה אז בפרגווי.

הפקרי נעים בחבורות גדולות ומגנים זה על זה. נצפו יגוארים שטרפו פקרי, העלו את גופתו על עץ ונאלצו להמתין שעות ארוכות כשעדר ענק של פקרי זועמים מסובבים תחת העץ.

 

 

כללי: משפחת החתוליים – FELIDAE משתייכת לסדרת הטורפים, הם המשפחה המשוכללת ביותר בסדרה ומונה 36 מינים, החיים בכל רחבי העולם למעט באוסטרליה. משקל הגדולים במשפחה מגיע ל- 275 ק"ג (טיגריס – חי באסיה) ומשקל הקטנים ל- 1.5 ק"ג. הזכרים גדולים מן הנקבות וראשם מעובה יותר. אצל כולם הגוף מאורך וגמיש מאד. השערות רכות. הראש מעובה בשל שריר הצדע המפותח. הפנים קצרים בגלל צמצום מספר הטוחנות. הזנב בינוני עד ארוך. הרגליים גבוהות. חמש אצבעות ברגליים הקדמיות וארבע אצבעות ברגליים האחוריות. הטפרים חדים ומאונקלים ובדרך כלל מכונסים לתוך כיסי עור מיוחדים בכף הרגל וכך נשמרת חדותם. הם נשלפים מכיסים אלו ומשתרבבים לרוב רק לתפיסת טרף או טיפוס. השניים מועטות ביחס לטורפים אחרים.

החתול הגדול בעולם. צילום: גילי חסקין

 

הם על פי רוב שוכני סבך וצדים את הטרף ממארב וזינוק פתאומי ומהיר. גופם הגמיש מאפשר להם להיצמד לקרקע ולהסתתר אחרי עצמים קטנים. רוב החתולים אינם מסוגלים לריצה ממושכת. [הברדלס (צ'יטה) הוא היחידי הצד את טרפו ברדיפה]. לחתולים צורת שתייה מיוחדת: רוב היונקים שותים בליקוק ומשתמשים בלשונם כדי להעלות את המים לפיהם. חתולים מקפלים את לשונם לאחור ואז מקפיצים אותה קדימה ומגלגלים אותה מעט לצורת כפית. הם בולעים אחרי כל ליקוק רביעי או חמישי. מוצא כל החתולים בעולם הוא מיבשת אמריקה.

 

 

החתולים נחלקים לשתי קבוצות: גדולים וקטנים[1].

החתולים הגדולים (אריות, נמרים, טיגריסים ויגוארים), נחשבים לטורפים מושלמים מנקודת הראות האבולוציונית. הם נחנו במהירות, ועצמה, תנועה מתואמת ושימוש יעיל בכלי נשק טבעיים. הופיעו בטבע בשלב מאוחר יחסית והצליחו, כי מצאו תשובות אבולוציוניות הולמות לתהליכי האבולוציה בקרב הטרף שלהם. מוצא החתולים מהיערות (כנראה מצפון אמריקה). הצבע המנומר הוא דגם הסוואה. במהלך האבולוציה "בחרו" החתוליים בדגם של כתמים כהים על רקע בהיר בעוד שהאיילים "בחרו" בדגם הפוך לכאורה, כתמים בהירים על רקע כהה. זה אותו עקרון. גורי הפומה נולדים כשהם מנומרים והנימור עובר בגיל מאוחר יותר, וזה תואם את כלל הֶקֶל (על שם ביולוג גרמני – ארנסט הקל). כלל זה  גורס כי בעלי-חיים במהלך התפתחותו העצמית, משחזר את האבולוציה של הגזע שלו[2].

 

 

ביערות של דרום אמריקה קיים חתול גדול אחד – יגואר, ומספר חתולים קטנים: פומה, אוצלוט, יאגוארונדי, שהוא חתול קטן ובלתי מנומר וחתול טיגריסי, שממדיו כגודל חתול הבית ופרוותו אפורה עם פסים וכתמים שחורים. במישורים (פטגוניה, צ'אקו) חיים חתול גיופרוי (Felis geoffroi)., חתול ההרים ((Felis jacobita) וחתול הפמפס (Felis colocolo), שהוא מין יותר מוכר. הוא  נפוץ בארגנטינה. הוא טורף מכרסמים, עופות קטנים וחולייתנים אחרים.

 

ראה גם: האתר הרשמי של החתולים,

 

חתולי דרום אמריקה, בפרט המנומרים שבהם, עומדים בפני סכנת הכחדה בשל עורותיהם. בשנת 1963 קיבלה האסיפה הכללית של "האיגוד הבין לאומי לשמירת הטבע והמשאבים הטבעיים" ( (IUCN, החלטה הקוראת לכל ממשלות העולם להפסיק את יצוא העורות. בשנת 1970 ייצאה פרו לבדה 829 עורות יגואר ו-18,920 עורות של אוצלוט וחתול טגריסי. באותה שנה ייבאה ארה"ב לבדה , מכל המקורות, 7,758 עורות יגואר ו-87,645 עורות אוצלוט. עם הזמן ירדו המספרים כי החיות הפכו להיות יותר ויותר נדירות.

 

 

שמו הלטיני הוא  Felis concolor, שמשמעו "חתול בצבע אחיד". השם "פומה" ניתן להם על ידי האינקה. זהו טורף מסוג חתול. הגדול מסוגו. אורך הגוף  1.5 מ'. אורך הזנב  70 ס"מ. מגיע לגודל מכסימלי של 120 ק"ג ונחשב לגדול בקבוצת "החתולים הקטנים", אם כי אישון העין שלו עגול, בדומה לחתולים הגדולים. בשל צבעו – צבע החול הדומה לאריה, הוא מכונה "אריה אמריקאי". צבע גחונו לבן קרם; גב אוזניו, פס מעל פיו וקצה זנבו שחורים. לצעירים כתמים שחורים. נפוץ לאורך ההרים מקנדה עד פטגוניה. שוכן בהרים מיוערים, בסבך ובקרבת ביצות. מטפס על עצים. טרפו: עופות, מכרסמים ובעלי פרסות, בעיקר צבאים ואיילים בצפון אמריקה וגואנקו בדרומה. הפומה אורב לטרפו, מזנק עליו וממתו. הפומה נוהג לרדוף אחרי טרפו גם כשהוא מטפס בעקבותיו על עצים. הוא נוהג להחביא את מה שנותר ולשוב וחוזר לאכלו. הפומות נוהגות לעתים לקבור מזון. הם אינם חופרים בורות עמוקים כמו בני משפחת הכלביים. במקום זאת הם משתמשים ברגליהם הקדמיות כדי לכסות את הפגר בפסולת. לעתים קרובות הם גוררים את הטרף למקום מבודד, עורמים עליו עלים וענפים עד שהוא מכוסה כמעט לגמרי.

הפומה חי בבדידות; הזכר נותר עם הנקבה זמן קצר לאחר ההמלטה. ההיריון נמשך  90-93 יום. אחת לשנתיים נולדים 2-4 גורים. מגיע לבגרות מינית בגיל 2-3. אורך החיים  16-20 שנה.

 

 

היגואר (Panthera onca)  הוא יונק מסוג פנתר, משפחת החתוליים. מסדרת טורפי יבשה; בעל גוף מכונס, ראש גדול, אוזניים קטנות ומעוגלות; פרווה צהבהבה עם חברבורות. דומה בצבעו לנמר, אך חברבורותיו גדולות יותר ובמרכזן של אחדות מהן מופיעות נקודות שחורות. הוא בעל רגליים קצרות יותר משל הנמר, ראש גדול יותר זנב קצר יותר. היגואר כבד ומגושם מן הנמר; אולי בגלל היעדר יריבים שמנעו ממנו להתפתח לחיה יותר דקה ושלוחה. אורך הזנב והגוף  150-180 ס"מ ומשקלו  70-140 ק"ג. אורך חיים ממוצע 23 שנה.

היגואר הוא החתול השלישי בגודלו אחרי הטיגריס והאריה, והגדול ביותר בעולם החדש – בית גידולו הבלעדי. גודלם של היגוארים הולך וגדל ככל שמדרימים, עד כדי זכרים שאורכם הכולל 2.5 מטר ומשקלם כ – 140 ק"ג. היגואר חי בבדידות, משחר לטרף בעיקר בין שקיעת השמש לזריחתה, ומעדיף מקומות חיות בעלי צמחיה עבותה. טריטוריית הזכר עשויה להשתרע על פני 25-155 קמ"ר, בתלות בתנאי הקרקע ובשיעור המזון הזמין, ולחפוף כמה נחלות קטנות יותר, שבהן פועלות נקבות עם גוריהן. הנקבה מגדלת בד"כ שני גורים, עד לגיל שנה וחצי – שנתיים. בתחומי נחלתו נוהג היגואר לצוד באזור מסוים במשך כמה ימים, ואז הוא עובר לצוד בשטח אחר. בעוד שחתולים אחרים ניזונים בעיקר ממפריסי פרסה, מגוון היגואר את תפריטו בדגים, באיגואנות, באנקונדות, בצבים, בציפורים לא זהירות וביונקים קטנים, מקופים ועד מכרסמים. הידע על פעילותו היומיומית מועט, וכמעט שלא נערכו ספירות מדויקות, כך שלאיש אין מושג מה היקף האוכלוסייה. שיעור קטן מן היגוארים שחום בצבעו, חום עד שחור לגמרי.

 זהו בעלי-חיים בעל מולטיפוטנציה: רץ ומטפס עצים מעולה, בניגוד לחתוליים אחרים הוא אוהב מים. צף במים על גבי בולי עץ או שוחה כשרק ראשו מחוץ למים. אין להם מתחרים ותחום הטרף שלהם כולל דגים, נחשים, עופות, קימאנים, קופים, מכרסמים ופרסתנים. הטרף המועדף עליו הוא הפֶּקָארי. מכיוון שאלו משוטטים בעדרים ומכיוון שכאשר מותקף פרט אחד מגוננים עליו כל היתר, אורב לו היגואר על גבי ענף, וכאשר פקארי אחד מתרחק מהקבוצה הוא מזנק עליו. במקרה כזה מנצל היגואר את המהומה הנוצרת ומעלה את קרבנו למעלה, אל ענפי העץ. היגואר מסוגל לגרור אייל למרחק גדול ובמהירות יציבה. מסוגל גם לשלות תחשי נהרות במשקל של חצי טון. לעתים רחוקות מאד מגיע לכלל מאבק עם האנקונדה. כאשר הגיע היגואר, לפני 2-3 מיליון שנה, אל גן העדן באמריקה הדרומית, לא נמצאו לו מתחרים פוטנציאליים, למעט הפומה, שהיה חלש יותר. כושר ההסתגלות הגבוה שלו אפשר לו להשתכן בחורשים, ביער הגשם, באדמת קוצים יבשה, על הפמפה ולגדות נחלים ודחק את הפומה למרומי האנדים.

היגואר נפוץ מקליפורניה ועד פטגוניה. תחום המחייה הטבעי שלו בפרו מגיע עד לגובה של 900 מ' מעל פני הים, אך נצפו יגוארים בבוליביה בגובה רם יותר. התיישבות המין במקומות חיות כה מגוונים הוליכה לגיוון אנדו ודואלי רב הן במראות והן בהתנהגות. כתוצאה מכך ישנם יגוארים שמשקלם מגיע ל- 180 ק"ג ולאורך של שני מטר והם דומים לטיגריס יותר מאשר לנמר. מכיוון שחיות המזון שלו אינן נמצאות בשפע, בעקבות הטרף. לעתים טורף בעלי-חיים ביתיים ונצוד בשל כך על ידי האינדיאנים.

רבייה: בחבלים הטרופים, עונת הרבייה היא בכל השנה. באזורים היותר ממוזגים, הלידות באביב. בעלי-חיים טריטוריאלי,  כבאמרה העממית: "על כל גבעה מצוי רק טיגריס אחד". הוא מסמן את הטריטוריה שלו על ידי גירוד גזעי עצים ושאגות ענק. מספר רב מאד של הזדווגויות. הנקבה מתעברת אחת לשנתיים.  היריון אורך מאה יום. מספר הגורים 1-4. בד"כ שנים. משקלם כ- 5 ק"ג. גורים שחורים שכיחים מאד. הלבקנים נדירים. מגדלת את גוריה לבדה. הגורים עוברים קופת חניכות של שנה וחצי.

השם "יגואר" מוצאו באינדיאנים בני שבט הגוארני (Guarani), שסיפרו על חיית טרף הממיתה את טרפה בזינוק אחד ונקראה "יגוארה" yaguara)). זו אכן שיטת הציד של היגואר: בשונה מהחתולים הגדולים האחרים, הנוהגים לחנוק את טרפם בנשיכה בראש או בצוואר,  הוא הורג את טרפו, על ידי זינוק ושבירת מפרקת. כמו כן,  משתמש בזנבו לדייג על ידי הטיה מהירה שלו בתוך המים. דמות היגואר מצאה ביטוי בפחדיו של האדם ובכמיהותיו כבר בתרבויות העתיקות: דמויות אדם-יגואר מהתרבות האולמקית, אמונת בני המאיה כי היגואר – Balam – הוא התגלמות שמש הלילה שמתחת האדמה, אליטות לוחמות אצטקיות שנקראו "אבירי היגואר", סמלו של היגואר כמייצג עולם בני האדם אצל תרבות צ'אווין ועוד.

היגואר זכה למעמד המכובד של חיה קדושה, של מרבית התרבויות הדרום אמריקאיות. האינדיאנים עובדים לו ורופאי האליל מתהדרים בעורו. לעומת הנחשים המסמלים את הרע, מסמל היגואר את הטוב. מטיל אימה ונערץ. ברגע שבאו האירופאים לדרום אמריקה החל טבח ללא רחם, לכן שרידים ירדו אל החבלים הנידחים של היער. ריצ'רד פרי, מספר בספרו, "עולמו של היגואר", כי הכובשים הספרדים נהגו להרוג בעמק לה פלטה כמה אלפי יגוארים מדי שנה.

 

 

 

מקומות החיוּת של היגואר הצטמצמו במהירות במהלך המאות האחרונות. האירופים, שהתיישבו ביבשת, הביאו עמם משק חי ונשק חם, וראו ביגואר אויב שיש להכחידו מתחום ההתיישבות, המתפשט ללא הרף. באמצע המאה ה–20 עלה הביקוש לפרוות היגואר ומחיריהן הלכו והאמירו. בין 1946 ל – 1966 נשלחו מאיקיטוס, פרו 12,700 פרוות יגואר. ברזיל מכרה יותר מ – 6000 פרוות בשנה במחצית השניה של שנות ה – 60, וארה"ב לבדה ייבאה כ – 31,000 פרוות בשנים 1968-70. רק באמצע שנות ה- 70 נכנס לתוקפו הסכם בינלאומי להפסקת רוב הסחר בפרוות היגואר. כיום מוגן היגואר רשמית בכל ארצות אמריקה הלטינית, למעט אקוודור ובוליביה, (מקסיקו הצטרפה ב- 1987) אך במוקדי החיכוך עם חקלאים ובעלי חוות בקר, עדיין קיים צייד לא חוקי בהיקף נרחב. בעיות נוספות המאיימות על היגואר הן שימוש בכלבי צייד וברעל על ידי חוואים הסובלים נזקים כבדים עקב טריפת בקר מעדריהם. מחקר מראה כי רק חלק ממקרי המוות שמציגים החוואים אכן נגרם מטריפה, וחלק גדול – מהכשות נחשים. עדיין לא ברור בכמה ממקרי הטריפה היה זה יגואר ובכמה – טורפים אחרים כמו הפומה, למשל. המרכז הלאומי לטורפים בברזיל מנסה לעלות את מודעותם של החוואים: לא להשאיר בקר במרעה הסמוך לאזורים המועדפים על ידי היגואר, לקרב את הפרות לבתים לפני ההמלטה, לספק בשר לעובדי החווה, פן ייצאו לצוד ויתחרו ביגואר על בשר צייד, לרסן את כלבי החווה ולא להשתמש ברעל.

היגואר נחשב לבעל חיים בסכנת הכחדה, למרות שנראה כי המובלעות המקומיות בהן הם חיים מחזיקות מעמד לא רע. במרכז אמריקה איבדו היגוארים כשני שלישים מתחומי המחייה המקוריים שלהם (כשליש בדרום אמריקה). ב–1885 נראו יגוארים מצפון ללוס-אנג'לס, ב–1850 דיווח הגנרל יוסטון כי הם מצויים בשפע לאורך יובליו של נהר הריו גרנדה, בטקסס נצפה יגואר בשנות ה–40 של המאה ה –20, ובאריזונה נהרג היגואר האחרון ב–1986.

אמריקה התיכונההיא נקודת תורפה ברורה בתחום המחיה של היגואר: המעבר היבשתי צר ובירוא היערות משתולל. בשנים 1970-90 הקימו מדינות שונות באזור 200 שמורות טבע רשמיות, אך כמעט כולן קטנות מדיי, מבודדות מדיי ופגיעות להשפעות מבחוץ, כך שלא יוכלו לקיים לאורך זמן מערכות אקולוגיות של חיי בר. יש סיכוי שיוכלו להתקיים אם יוקמו מסדרונות טבעיים שיחברו אותן זו לזו. זהו חזון ביולוגי ותיק הנקרא "נתיב הפנתר" ((Paseo Pantera, שאולי יהפוך למציאות בעזרת מאגר נתונים משופר וטכניקות של מיפוי ממוחשב.

שטח השמורה הביוספרית קלקמול  (Calakmul) הוא 7.25 מיליון דונם, והיא מתחברת לשטחים אחרים בקצה יוקטן, בשכנות לבליז ולשמורה הביוספרית 'מאיה' שבתחום גואטמלה. אזורים אלה מהווים חלק מרצועת היער הטרופי הגדולה ביותר באמריקה שמצפון לאמזונס ולאורינוקו.

 

שמירת טבע: מכיוון שהיגואר מהווה סמל מן הסוג היכול לעורר עניין ומימון למען הצלת תחומי המחיה שלו, מקווים המדענים לשמר באמצעותו נופים עצומים, המשמשים גם מקום מחיה למגוון רחב של בעלי חיים, שאינם מפורסמים ואטרקטיביים כמו היגואר, אך עומדים בפני כליה. חברת המכוניות 'יגואר' תרמה לחברה לשימור חיי הבר מיליון דולר, אך אף אחד לא נותן דעתו וכספו להצלת אלפי מינים אחרים.

 

 (Felis pardalis) מילולית: "חתול נמר". זהו החתול הנפוץ ביותר ביבשת. גודלו בינוני. אורך גופו: 120 – 85 ס"מ. .אורך זנבו  40 ס"מ. צבעו חום אפור, או צהוב, מנומר בשחור. הכתמים השחורים מאורכים בחלקו הקדמי של הגוף ומעוגלים בחלקו האחורי. האוצלוט ניחן ברגליים קצרות וגוף חסון. עיניו הגדולות מעידות על אורח חייו הלילי, על גבי העצים. צד עופות ויונקים שוכני עצים. בעל ראייה חדה ושמיעה מעולה.  הוא שוכן יערות, מקומות סלעיים וגם ערבות. שחיין וטפסן מעולה. הנקבה ממליטה פעמיים בשנה, על פי רוב שני גורים. היא ממליטה אותם על גבי מצע של עשב בתוך נקרת עץ, במעורה חבויה בין סלעים, או בסבך.נפוץ ממכסיקו ועד ארגנטינה. בדרום הוא החתול הנפוץ ביותר.

 

בתוך יער הגשם חיים כמה מינים, בני משפחת הכלביים. נציגי המשפחה המשוטטים בחבלים אלו ממלאים תפקיד אקולוגי כזה של שועלים. ביניהם אפשר למצוא את הזאב השועלי (Dusicyon), השועל האמריקאי, והזאב היערי. הם מצויים בסוונה ועל הפמפה יותר מאשר בתוך היער וידוע עליהם מעט מאד. על השועל קטן האוזן. ידוע פחות. זהו בעל חיים שתנועתו העדינה והקלה מזכירה חתולים יותר מאשר כלבים. הוא היחידי בין משפחת הכלביים, הנוהג לטפס, דרך קבע, על עצים. יש בדרום אמריקה שועלים גדולים, הדומים לזאבים, וכן כלבי ערבה קטנים, קצרי רגליים וקצרי זנב. זאב הרעמה הוא הטורף המרשים ביותר של המרחבים הפתוחים. זהו רץ מהיר להפליא, ובתור שכזה ניתן לראות בו מקביל לצ'יטה מן העולם הישן. יחד עם זאת, כושר עמידותו נמוך יחסית והוא בדרך כלל נמנע מלרדוף אחרי טרף גדול.

 

צילום: גילי חסקין

בעל חיים קטן בממדיו מן בני הסוג כלב. מבנה גוף עדין, ראש מחודד, זנב המגיע עד לאדמה. בלוטת ריח בצדו הגבי של הזנב. לנקבה 6-8 פטמות. נפוצים בממלכה הפלאו-ארקטית. הובאו לדרום אמריקה ולאוסטרליה על ידי האדם. השועל הוא אוכל כל (אומניבור). ניזון ממכרסמים, ארנבות, ארנבונים, ציפורים, זוחלים, חרקים, ואפילו נבלות. 82% ממזונו מקורו בעולם החי ו-18% – מזון צמחוני.

השועל המצוי פעיל בלילה. הוא חי במחילות שחפר או שנחפרו בידי בעלי-חיים אחרים כגון דרבנים (בארץ) או גיריות (אירופה). השועלים הם טריטוריאליים. גודל הטריטוריה תלוי בכמות המזון ובזמינותו. המחקרים שנעשו באירופה מלמדים על טריטוריות בשטח שבין  0.5 קמ"ר ל- 10 קמ"ר. השועל מסמן את תחום מחייתו בעזרת צואה המוטלת במקומות בולטים ונושאת את ריחן של בלוטות פי הטבעת, בלוטות ריח נוספות נמצאות בין כפות הרגליים. (הבלוטות שבשורשי הזנב משמשות להפרשת פרומונים בעונת הייחום). טריטוריה מסומנת גם על ידי הטלת שתן בעל ריח חריף במיוחד.

השועלים חיים בד"כ בזוגות, או במשפחות המונות עד ששה פרטים בוגרים. הזכר מגרש מתחום מחייתו את בניו הבוגרים ומשאיר את בנותיו הבוגרות, כך נוצרת מערכת פוליגמית עם היררכיה בין הנקבות. הזכרים מגורשים ללא אלימות, בדרך כלל לאזורים פחות צפופים, שם גם נלכדים. הייחום בסוף פברואר. עונת השועלה 24-36 שעות. בתקופה זו השועלים יוצאים ממחבואם, אפילו באור מלא. קודם לאקט המיני מעיין מחול שבמהלכו מקפצות שתי החיות זו סביב זו, לעתים בליווי יללות. כמו אצל רוב משפחת הכלביים, האקט נמשך מספר דקות ומסתיים כשהזכר מחובר או קשור לנקבה. ההיריון  51-56 יום, המלטות בסוף אפריל. שני בני הזוג חופרים את המחילה. הנקבה מרפדת אותה על ידי צמר מבטנה. מספר הגורים  .2-5 משקלם פחות ממאה גרם. פרוותם רכה ומעובה כי ריפוד המחילה עלוב למדי. בגיל שבועיים פותחים עיניים. יונקים עד גיל 6-12 שבועות. מתחילים לאכול מזון מוצק החל מגיל חודש. בגיל חמישה חודשים הם עצמאיים; בגיל חצי שנה הם עוזבים את המחילה; עשרה חודשים בגרות מינית. שני המינים שותפים להאכלה. אם נקבת השועל מתה ממשיך הזכר לטפל בעצמו בגורים. לא משמיעים יללות.

 

 

הגדולה שבסדרות היונקים. ובה כ-7000 מינים ותתי מינים של בעלי-חיים קטנים ובינוניים. סימנה הבולט של הסדרה הוא השניים החותכות. שתיים בלסת העליונה ושתיים בלסת התחתונה – מפותחות מאד, שורשיהן אינם נסגרים  והן אינן חדלות לגדול. הלסת התחתונה נעה מלפנים אחורה, תנועה המתאימה לכרסום. הכושר הביולוגי המייחד את המכרסמים הוא רבייתם העצומה, הנובעת מצירופם של כמה גורמים:

א. מספר רב של המלטות בשנה.

ב. מספר רב של וולדות בכל המלטה.

ג. התבגרות מינית מוקדמת.

ד. היריון קצר.

 

צילום: גילי חסקין

 

לעתים, בתנאים מסוימים, יש מיני מכרסמים המתרבים בשיעור כזה, שהוא למעלה מיכולת הקליטה של שטח מחייתם, ואז הם מהגרים למקומות מחיה אחרים או שהם מתים בהמוניהם ממגיפות. בין היונקים, סדרת המכרסמים היא הקבוצה המצליחה ביותר במהלך האבולוציה, לפחות מבחינת האספקט של הרבייה. הדבר מתבטא במספרם הרב של המינים, התת מינים והצורות. הם הסתגלו בצורה מושלמת גם לחיים תת-קרקעיים וגם לחיים בענפי העצים. הם נפוצים גם ביערות וגם בערבות. גם באזורי שלג וגם במדבריות. כל המכרסמים ניזונים מן הצומח: זרעים, פירות, עלים, ענפים ושרשים. לרובם יש דרך מיוחדת של עיכול נוסף וזהו עיכול גללים. בדרך כלל הם מפרישים גללים יבשים רגילים, שאינם מתעכלים שוב. לעתים, בשעת מנוחה, הם מפרישים גללים לחים, עטופי ריר, ואת אלה הם קולטים מפי הטבעת שלהם מבלי ללעוס. בקיבה כדורים הלחים מתערבבים יחד עם המזון ומתעכלים מחדש. בצורה זו חלק גדול מן המזון עוברים את צינור העיכול פעמיים. נתברר כי לתהליך זה נודעת חשיבות לא רק מבחינת התזונה, כמו לגבי מעלי גירה, אלא גם בשל הסיבה שהכדורים הלחים עשירים יותר בבקטריות הדרושות לעיכול.

סדרת המרכסמים מונה שלש תת סדרות: א. סנאים. ב. עכברים. ג. דרבנים.

בתת סדרת הדרבנים כלולים הגדולים שבמכרסמים רובם על קרקעיים ועיקר תפוצתם באמריקה הדרומית. בתת סדרה זו כלולות: משפחת הדורבניים, משפחת הנוטריות, ומשפחת הקפיבארות.

 

 

צילום: גילי חסקין

 

הקביה  (Cavia) הינו מכרסם ממשפחת הקביתיים.

נקרא גם שרקן, על שום הקול אותו הוא משמיע.מוכר יותר בכינויו "חזיר ים" .(Guinea-pig)  כינויו בא כנראה משום שהגיע לאירופה עם ספינות העבדים החוזרות מאמריקה, שכונו . Guinea man" ". הכינו "חזיר" בא על שום צרחותיו, שהזכירו לאירופאים את אלו של החזיר.

אורכו כ- 20 ס"מ, חסר זנב, רגליים קצרות; בקדמיות ארבע אצבעות ובאחוריות שלש. הצבעים בד"כ לבן – צהוב, חום ושחור, על פי רוב מעורבים. הקביה חיה בביצות, ביערות ובערבות, דרום אמריקה, בחבורות קטנות. ניזון בעיקר מירק.

משך ההיריון 68 יום. המלטות אחדות בשנה. בכל המלטה 3-4 גורים. הגורים נולדים פקוחי עיניים ועטופי פרווה. מתחילים לכרסם בסמוך להיוולדם. מתבגרים בגיל של 60-50 יום. אורך חייהם כ- 7-8 שנים. הקביה בויתו על ידי האינקה או קודמיהם. בשל מזגה הנוח היא מגודלת כחיית שעשועים, חיית בית למזון וכחיית ניסויים. בארצות האנדים, הם מתרוצצים במטבח, וישנים לעתים במיטות בני הבית. חולה בהרבה מחלות של בני אדם ומגיב בצורה דומה; משום כך משמש כחיית מעבדה.

 

 

מכרסם ממשפחת הקביתיים. שוכן ערבה. צמחוני אורך גופו 80 ס"מ. אוזניו גדולות. זנבו (מנוון), באורך 4.5 ס"מ. משקל: 16 ק"ג. גבו שחור-אפור וגחונו לבן. הוא דומה לארנבת גדולה. מכונה גם ארנבת פטגונית". כאשר הוא יושב נראה המארה כארנבת. אך ההבדל ניכר בעמידה. הדמיון לארנבת הוא תוצאה של אבולוציה קונוורגנטית[3]. רגלי המארה ארוכות, כשהאחוריות ארוכות  יותר באופן משמעותי. המארה מסוגל לדלג למרחק של 2 מ'. הטפרים של הכפות האחוריות מעוצבים לקפיצות ארוכות ואילו הקדמיים מחודדים יותר ואידיאליים לחפירה. המארה ניזון מחומר צמחי מכל הסוגים ואיננו צריך לשתות כמויות גדולות של מים. חי בעדרים קטנים, המונים 3-10 פרטים, אם כי בעבר נצפו עדרים בני 40 פרטים. המארה חיים במחילות משותפות שחפרו לעצמם או במחילות שהשתייכו לחיות אחרות והותאמו לגודל גופם. בהמלטה 5-2 גורים. הגורים נולדים כשהם מפותחים. נראים כהעתק של הוריהם ומסוגלים לרוץ. הנקבה מניקה את גוריה בישיבה, כשהיא ציפה במתרחש סביב. משום כך, הפטמות, שהן באורך של 3 ס"מ, ממוקמות בצדי הגוף. שתיים באזור בית השחי ושתיים במפשעה. הצעירים נותרים סמוך לאימם עד גיל תשעה חודשים לערך, כלומר, עד לתקופה שהיא נכונה להביא לעולם צאצאים נוספים. הקשר בין אימהות מלוות בגורים לבין הקבוצה כולה הם יותר רופפים מקשריהם של פרטים אחרים. תפוצתו בפטגוניה, שם נחשב לחיית צייד עיקרית. בנוסף למארה המצויה, החיה בערבות פטגוניה, קיים מין נוסף, המארה הזוטית, החי באזורים השחונים של הצ'אקו המערבי.

 

 צילם: גילי חסקין

 

הצ'ינצ'ילה הצמרית הינה מכרסם החי במושבות באנדים. בת משפחת הצ'ינצ'ילות. פרוות הצ'ינצ'ילה היתה פרווה מאד מבוקשת[4]. ב- 1899 שלמו עבור פרוות צ'ינצ'ילה 13$

ב-1920, לאחר צייד אכזרי, היו מוכנים לשלם $ 200 עבור פרווה אחת. סוחר אמריקאי בעל יוזמה שכר ילידים בפרו כדי לאסוף צ'ינצ'ילות ולארגן גרעיני רבייה. בשלוש שנים אספו  17 פרטים. 11 מהם הובאו לארה"ב וכל הצ'ינצ'ילות הגדלות בשבי כיום, הן צאצאים שלהם.

ניסו לגדל אותם בארץ, אך הניסיון לא הצליח. יונקים מחליפים את פרוותם פעמיים בשנה ועובי הפרווה וצפיפות השערות בה היא התאמה לתנאים הסביבתיים. כתוצאה מהאקלים החם בארץ פיתחו הצ'ינצ'ילות פרווה דלילה. (בעיה דומה היתה עם הנוטריה). מין נוסף ממשפחה זו הוא הויסקאש. אף הוא בעל פרווה יקרה.

 

 

 

הקפיבארה  (Haydrochoeridea)  הוא המכרסם היחידי שיש קפלים במוחו (הוכחה כי עניין הקפלים במוח איננו תלוי רק במידת התפתחותו של בעל החיים, אלא גם בגודלו). מין יחיד במשפחת קפיבאריים. זהו יונק חסר זנב, בעל גוף כבד, צבעו צהוב- חום עם אדמדם. קרוב ודומה לקביה. שוכן בסביבת מים, שחיין מעולה, ניזון בעיקר מצמחי מים. תוחב את חוטמו לקרקע ונזון משורשים. הגולגולת מזכירה להפליא את זו של ההיפופוטם. הגולגולת שטוחה וכל איברי החישה נמצאים בחלקה העליון.

מידות: אורכו כ-  1.20 מ', משקלו כ- 50 ק"ג. הוא הגדול בסדרת המכרסמים. לשם השוואה: המכרסם הגדול בעולם הישן הוא הדרבן, שמשקלו 15 ק"ג. הוא הצליח לשרוד משתי סיבות: א. מיעוט טורפים. ב. היעדר פרסתנים, המתחרים על המזון הצמחוני. הקפיבארה נוהג להתחבא בסבך, מפני האויבים הגדולים שלו שהם קאימנים ויגוארים. בעת סכנה משמיע צווחות ונמלט. כאשר אויב סוגר עליהם הם מתגוננים בשיניהם החדות.

 חי בעדרים קטנים, בני  10-20 פריטים. ההיריון, אחת לשנה, נמשך 4 חודשים. נולדים  2-8 גורים. אורך חיים 8-10 שנים. בשרו טעים ופרוותו יקרה ומשום כך נצוד. הקפיבארה מתרבים במהירות, לכן מותרים בצייד.

 

 

זהו סוג יחיד במשפחת הקטנומיים, בתת סדרה דורבניים. מידתם בינונית (30-15 ס"מ) ואורך זנבו כרבע אורך הגוף. משקל: 700-200 גרם. הם החפרנים הטובים שבדרבניים. בחיצוניותם דומים לנברנים. הגוף מכונס, הזנב קצר, הפרווה משיית. העיניים קטנות ואפרכסות האוזניים זעירות. מסביב לפה זיפים ארוכים. נזונים מן הצומח. שיניהם גדלות כל החיים. השיניים החותכות גדולות ומעוקלות. נזונים מן הצומח. שיניהם גדלות כל החיים. בעלי טפרים חזקים, כשהטפרים הקדמיים ארוכים מאד. שוכני מישורים והרים. חופרים מחילות ואוגרים בהם מזון. במיוחד אגירה מעונה לעונה. גוף מושלם לחיים תת קרקעיים. כפות כל הרגליים, מצוידות, בנוסף לטפרים, גם בציציות שיער המשמשת לטאטוא הפסולת מן המחילה. היתרון האבולוציוני הבולט שלהם הוא מיקום העיניים במקום גבוה בראש,  המאפשר להם להתבונן סביב מבלי לצאת מהמחילה ומבלי להסתכן כמעט. המחילה היא מסדרון מתפתל, שממנו יוצאת רשת של מנהרות יותר קטנות וחסרות מוצא. הקן קבוע, בשיפוע היורד כלפי מטה, בקצהו של הפרוזדור הראשי. כמו כן נמצאים בו כמה חדרי אכסון. תלולית של עפר מסמנת את פתח המחילה והם אינם מתרחקים יותר ממטרים ספורים ממנה. פעילים בלילה. משמיעים קולם "טוקו טוקו" ומכאן שמם. נקבות ממליטות אחת לשנה, אחד עד חמישה גורים, בתום היריון של 107 -103 יום.

הרבייה מתחוללת בסוף העונה היבשה. בסוג 50 מינים החיים באמריקה הדרומית. הטוקו ממלאים תפקיד אקולוגי חשוב ורב ערך., שכן הם עודרים את השכבה התחתונה של הקרקע. יתר על כן, החומרים הצמחיים הנאגרים בתוך הקרקע, היינו, שורשים, פקעות וענפים, נרקבים בהדרגה, אלא אם כן הם נאכלים על ידי החיות ובכך מסייעים לדישון הקרקע. אך מכיוון שהמאורות הן כה מרובות וצפופות, יש בהן סכנה לסוסים, (דבר האמור גם לגבי מחילות של ויסקאצ'ים). פרטים משני המינים נוהגים בדרך כלל לחיות בצוותא. החיות מתירות לעתים ללטאות מסוימות, קביות ומכרסמים אחרים לחלוק עמם את המחילות. האויבים שלהם הם זאבים שועליים, חתול הפמפס וצחנן האנדים.

 

 

 

מכרסם ממשפחת הנוטריים, בתת סדרת הדרבניים דומה לחולדה שוחה. אורך הגוף כ-52 ס"מ ואורך הזנב 39 ס"מ. משקלו כ-4 ק"ג. יש לו פרווה בעלת שערות מלעניות ארוכות, וביניהן שיער צמרי צפוף ורך. תבע הפרווה חום אדמדם או חום צהבהב. קצה החוטם לבן. הזנב כמעט חשוף משערות ומכוסה בקשקשי עור, כמו אצל החולדה. איברי החוש (עיניים, נחיריים ואפרכסות אוזניים) ממוקמים בחלק העליון של הגולגולת השטוחה. זו הסתגלות לשחייה. בעת שחייה שקועים הגוף וחלקו העליון של הראש במים ורק תקרת הראש עם איברי החוש שבה בולטים החוצה. הרגל האחורית גדולה מן הקדמית. הרגלים הקדמיות משמשות להליכה, לאחיזת מזון ולטיפול בפרווה. בשעת שחייה הן נצמדות לגוף. בכל רגל חמש אצבעות, אך האצבע החמישית אינה כלולה בקרום. ברגלים הקדמיות אין קרומי שחייה. היא חיה במים ודומה בהתנהגותה לבונה. ניזונה מצמחי מים.

רבייה:  הנוטריות משמיעות בעת ההזדווגות קול מיוחד הנשמע כאנחה. משך ההיריון 132-128 יום. 9-4 גורים בשגר. ההמלטות חלות פעמיים בשנה. הפטמות (12) אינן נמצאות בתחתית הבטן, אלא  בצדי החזה והגורים יונקים מהן תוך כדי שחיה במים. הגורים נולדים כשהם בעלי שניים חותכות ומסוגלים לאכול כבר מיום היוולדם. הם נולדים מפותחים, בעלי שיער ועיניים פקוחות. הנקבה מטפלת בהם במשך 8-7 שבועות. הנוטריות חיות בקבוצות, כשבכל קבוצה יש זכר ונקבה דומיננטיים. הזכרים הצעירים נדחים החוצה  בהגיעם לבגרות מינית. מוצאן מדרום אמריקה, אך בשל פרוותן המשובחת יוצאו לארצות רבות בעולם. וברחו לטבע. הנוטריות הובאו לארץ בשנות ה-50, לצורך ניצול פרוותן. האקלים החם בארץ פוגע בטיב פרוותן של הנוטריות. אלו שנמלטו ממכלאותיהן התפשטו ברחבי הארץ והן גורמות לנזק רב לבריכות הדגים. הן חופרות מחילות וגורמות להתמוטטות גדות. הצעירים נטרפים על ידי נמיות וחתולי ביצה, ומנעתבכך  התפוצצות אוכלוסין.

 

להמשך המאמר, ראה: יונקי אמריקה הדרומית – חלק ב'.